אור ברסלב
ראשית חכמה פרק המצות

ראשית חכמה· רבי אליהו די וידאש

פרק המצות

שער הענוה

פתיחה

אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו' ונתתי שלום בארץ וגו' (ויקרא כו, ג), וגרסינן במסכת ע"א בפרק קמא (דף ה ע"א) תנו רבנן, אם בחקותי, אין אם אלא לשון תחנונים, שנאמר (בראשית יח, ג) אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'.

אם בחקתי תלכו, יכול אלו המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי מצות אמורות כאן, הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה.

וכל מי שאינו לומד המצות ועושה אותם כאלו כופר בעיקר, כדגרסינן בספרא [ו]אם לא תשמעו (ויקרא כו, יד), מה תלמוד לומר ולא תעשו, וכי יש לך אדם שאינו למד אבל עושה, תלמוד לומר אם לא תשמעו ולא תעשו, הא כל שאינו למד אינו עושה. או יש לך אדם שאין לומד ואינו עושה, אבל אינו מואס באחרים, תלמוד לומר ואם בחקותי תמאסו, הא כל שאינו למד ואינו עושה מואס באחרים. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים, אבל אינו שונא את החכמים, תלמוד לומר ואם את משפטי תגעל נפשכם, הא כל שאינו לומד ואינו עושה ומואס באחרים סוף שונא את החכמים. או יש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים, אבל מניח לאחרים לעשות, תלמוד לומר לבלתי עשות, הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים סוף אינו מניח לאחרים לעשות. או יש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים ואינו מניח לאחרים לעשות, אבל מודה במצות שנאמר בסיני, תלמוד לומר את כל מצותי, הא כל שאינו לומד ולא עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים ואינו מניח לאחרים לעשות סוף שאינו מודה במצות. או יש לך אדם שיש בו כל המדות הללו, אבל אינו כופר בעיקר, תלמוד לומר להפרכם את בריתי, הא כל מי שיש לו כל המדות הללו סוף שהוא כופר בעיקר.

אבל הלמד מצות על מנת לעשות, ומלמד לאחרים, ומעשה אותן לעשותן, יחיה ויאריך ימים, כדגרסינן באלה הדברים רבה (ח, ד) כי המצוה הזאת וגומר (דברים ל, יא), הה"ד (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם וגו', אמר רבי חייא קילורית לעין, מלוגמא למכה, כוס של עקרין לבני מעים. קילורית לעין דכתיב (תהלים יט, ט) מצות יי' ברה מאירת עינים. מלוגמא למכה דכתיב (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך. כוס של עקרין דכתיב (שם) ושקוי לעצמותיך. דבר אחר כי חיים הם למוצאיהם, למי שממציא אותם לאחרים. ולכל בשרו מרפא לרמ"ח איברים שבו.

כדגרסינן בתנחומא (שלח טו) החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך (משלי ד, יג), משל למי שהיה מושלך בים והושיט הקברניט את החבל וא"ל אחוז החבל הזה ואל תניחהו, שאם הנחתו אין לך חיים, כך אמר הקדוש ברוך הוא כל זמן שאתם מדובקים במצות אתם חיים, שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים וגו'.

וגרסינן באלה שמות רבה (ל, כב) ואלה המשפטים וגומר (שמות כא, א), יש לאומות העולם עובדי עבודת אלילים שופטים, ויש לישראל שופטים, משל למה הדבר דומה, לחולה שנכנס הרופא לבקרו, אמר לאנשי ביתו האכילוהו כל מה שהוא מבקש, נכנס אצל אחר אמר להם הזהרו שלא יאכל דבר פלוני ופלוני, א"ל לראשון אמרת כל שהוא מבקש יאכל ולזה אמרת שלא יאכל, אמר להם הראשון לא יחיה לפיכך אמרתי כל מה שהוא מבקש יאכל, אבל זה שיחיה אמרתי הזהרו בו. כך יש לאומות העולם עובדי עבודת אלילים שופטים, ואינן עוסקין בתורה, ואינם עושים אותה, שנאמר (יחזקאל כ, כה) ומשפטים לא יחיו בהם, אבל לישראל נתתי המצות, שנאמר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

אמר הקדוש ברוך הוא לפי שהרבתי עליכם דינין אני מרבה עליכם שכר, הזהרתי אתכם על כל מצוה שהיא חייך, שנאמר (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע.

וגרסינן בירושלמי בפרק בתרא דיבמות, תנו רבנן מעשה בבתו של רבי נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה אמר להם שלום, שעה שניה אמר להם שלום, שעה שלישית אמר להם עלתה. אמר לה בתי מי העלך, אמרה לו זכר אחד של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו. אמרו ליה וכי נביא אתה, אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא אמרתי דבר שהצדיק נתעסק בו יכשל בו זרעו. אמר ליה רבי חייא אף על פי כן מת בנו בצמא, א"ל (תהלים נ, ג) וסביביו נשערה מאד, מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה. רבי חנינא אמר מהכא (תהלים פט, ח) אל נערץ בסוד קדושים רבה וגו', פירוש שהקדוש ברוך הוא מדקדק בעולם הזה עם קדושיו ומביא עליהם היסורין בעולם הזה כדי שיהיו נקיים לעולם הבא.

ופירש רש"י ז"ל, שנחוניא היה חופר שיחין בדרכן של עולי רגלים, והיו מתכנסין בהם המים והם ובהמתם שותין מהם. שעה ראשונה אמר להם שלום, שעדיין יכולה לחיות, וכן בשניה, אבל בשלישית אינה יכולה לחיות אמר להם עלתה, דאפשיט ליה שאותו דבר שהיה אביה עוסק בו לדבר מצוה שלא יכשל בו זרעו. וזכר של רחלים הוא אילו של יצחק, וזקן אחד מנהיגו הוא אברהם אבינו עליו השלום.

וגרסינן בפסחים (דף ח ע"ב) אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן, דתניא איסי בן יהודה אומר ולא יחמוד איש את ארצך וגו' (שמות לד, כד), מלמד שתהא פרתך רועה באגם ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה, והלא דברים קל וחומר ומה דברים שדרכן להזיק אין מזיקין, שאין דרכן להזיק על אחת כמה וכמה, אין לי אלא בהליכה בחזרה מנין תלמוד לומר (דברים טז, ז) ופנית בבקר והלכת לאהליך, מלמד שתמצא אהלך בשלום.

גדולה מצוה שמנחלת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, בעולם הזה מנין, שמור מצותי וחיה (משלי ד, ד), וכתיב (דברים יא, ח-ט) ושמרתם את כל המצוה וגו' למען תאריכו ימים על האדמה וגו'. ובעולם הבא מנין, דתנן ר"ע אומר העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, פירוש מליץ טוב שמליץ בעדו להצילו מדינה של גיהנם ולהנחילו חיי העולם הבא, ותרגם יונתן (איוב לג, כג) מליץ, פרקליט חבר, והעובר עבירה אחת קנה לו קטיגור, פירוש שטן רע שישטין בעדו לפני הקדוש ברוך הוא.

וגרסינן במדרש תהלים (תהלים ד, ו) זבחו זבחי צדק וגו', תאני רבי חייא, ושמרתם את משמרתי וגומר (ויקרא ח, ל), שמרו משמרתי, אני יי' אלהיכם, מזומן אני לתת שכרך, אמר הקדוש ברוך הוא פשטו ידיכם במצות ובטחו עלי שאני משלם שכרכם. נתת שמחה בלבי, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם על ידי שפשטו אומות העולם ידיהם בשבע מצות השפעת להם טובה בעולם הזה במתן שכרן, אנו שנצטוינו בתרי"ג מצות על אחת כמה וכמה שתשפיע לנו טובות לעולם הבא, לפיכך כשאנו רואין שאומות העולם בשלוה אנו שמחים הוי נתת שמחה בלבי וגו'. רבי יהושע בן לוי אומר למלך שעשה סעודה והכניס האורחים והושיבן על פתח פלטרין שלו, והיו רואים את הכלבים שיוצאין ובפיהם פסיונין ותרנגולות וראשי עגלים, התחילו אומרים ומה אם הכלבים כך סעודה עצמה על אחת כמה וכמה, הוי נתת שמחה בלבי.

וכתיב (תהלים טז, ו) חבלים נפלו לי בנעימים וגומר, רבי יוחנן אומר שכרן של מצות עלי.

וגרסינן בויקרא רבה (כח, א) רבי מני ורבנן, רבי מני אומר כל מה שהבריות מגדלין מצות ומעשים טובים בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מזריח להם את השמש, דכתיב (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש. ורבנן אמרי, כל מה שהצדיקים מגדלים מצות בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מחדש להם פניהם בגלגל חמה, שנאמר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש.

וגרסינן בואלה שמות רבה, רבי יהודה ברבי סימון פתח (משלי לא, כט) רבות בנות עשו חיל, זה אדם הראשון שנצטוה על שש מצות, שנאמר (בראשית ב, טז) ויצו יי' אלהים וגו', ונח שנצטוה על אבר מן החי שנאמר (שם ט, ד) אך בשר בנפשו דמו וגו', אברהם אבינו עליו השלום נצטוה על המילה, יצחק חנכו לח' ימים, ואת עלית על כלנה אלו ישראל שנצטוינו בתרי"ג מצות.

חביבין ישראל שמקיימין את המצות מה שלא היה יכול לקיימם אדם הראשון שהיה ראשית של כל הנבראים מבני אדם, והיה הקדוש ברוך הוא מפרנסו בכבודו, והיה חכם גדול וחכמתו מגעת מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני וגו', ולא היה לו שום אונס מעכבו מלקיים המצות, ואפילו הכי לא יכול לקיים אפילו מצוה אחת, כדגרסינן בבראשית רבה (כא, ז) ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו (בראשית ג, כב), אמר רבי יהושע כשבראו בראו במדת הדין ובמדת הרחמים וכשטרדו טרדו במדת הדין ובמדת הרחמים. הן האדם, לא היה יכול לעמוד בצווייו שעה אחת. דרש רבי יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד בצוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים, שנאמר (ויקרא יט, כג) שלש שנים יהיה לכם ערלים.

אמר הקדוש ברוך הוא יציר כפי נתתי לו שבע מצות ולא יכול לעמוד בהן, והיאך אני נותן לו רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, לאדם איני נותן אבל לבניו אני נותן הה"ד (בראשית ה, א) זה ספר תולדות אדם.

וגרסינן במדרש השכם, אמר רשב"א מה אם בז' מצות לא יכלו אומות העולם, לעמוד היאך יעמדו על התורה כלה, משל למי שמינה לו שני אפטרופין, אחד על אוצרות תבן ואחד על אוצרות כסף וזהב, אותו שנתמנה על התבן נחשד, והיה מתכעס על שלא נתמנה על הכסף והזהב, אמר לו ריקה על התבן לא היה לך אמנה על כסף וזהב יהיה לך אמנה, והלא דברים קל וחומר ומה אם בשבע מצות לא יכלו לעמוד בתרי"ג מצות על אחת כמה וכמה.

ולפי שקבלו ישראל את המצות קדשן הקדוש ברוך הוא והבדילן מן האומות, כדגרסינן בספרא (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, רבי אלער בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבא על הערוה, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, שנאמר ואבדיל אתכם וגו', נמצא פורש מן העברות ומקבל עליו עול מלכות שמים.

ואל יהרהר על המצות ויאמר מה הפסד יש בשעטנז וכלאים וכיוצא בהן, אלא יעשה כל המצות כמאמרן וכמצות רבותינו זכרונם לברכה, הם חקי האלהים ותורותיו, ואם בעיניו הם מצות נכריות הוא מצד פתיותו ולא מצד שום חסרון שיש במצות חלילה. ועוד גרסינן בספרא (ויקרא יח, ד) את משפטי תעשו, אלו דברים הכתובים בתורה שאילו לא נכתבו בדין הוא לכתבם, כגון גזלות ועריות ועבודת אלילים וברכת השם ושפיכות דמים. ואת חקותי תשמרו, אלו דברים החקוקים בתורה שיצר הרע משיב עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וכלאים וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח, תלמוד לומר אני יי', אני חקקתים אי אתה רשאי להשיב עליהם. ללכת בהם, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת אומות העולם, תלמוד לומר ללכת בהם, אי אתה יכול ליפטור מהן, וכן הוא אומר (משלי ה, יז) יהיו לך לבדך וגו', וכתיב (שם ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך וגו', בהתהלכך בעולם הזה, בשכבך בשעת המיתה, והקיצות לעולם הבא.

וגרסינן במנחות (דף מג ע"ב) תנו רבנן חביבין ישראל שחבבן הקדוש ברוך הוא במצות, תפלין בראשיהן ובזרועותיהם, וציציות בבגדיהם, ומזוזה בפתחיהן, ועל זה אמר דוד עליו השלום (תהלים קיט, קסד) שבע ביום הללתיך וגו'. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום, אמר אוי לי שאני ערום בלא מצות, וכיון שנזכר למילה שבבשרו מיד נתישבה דעתו, לאחר שיצא אמר למנצח על השמינית, ר"ל המילה שנתנה ליום השמיני.

וגרסינן באלה הדברים רבה (ו, ג), כי לוית חן הם לראשך וגו' (משלי א, ט) מהו לוית חן, אמר רבי פנחס בר חמא לכל מקום שתלך מצות מלוין אותך, בנית בית מצות מלוין אותך, שנאמר (דברים כב, ח) כי תבנה בית חדש וגו'. עשית לך דלת מצות מלוין אותך, שנאמר (שם ו, ט) וכתבתם על מזוזות וגו'. לבשת בגדים מצות מלוין אותך, שנאמר (שם כב, יא) לא תלבש שעטנז. חרשת, לא תחרוש בשור וגו' (שם כב, י). זרעת, שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט). קצרת, כי תקצור קצירך (דברים כד, יט). אמר הקדוש ברוך הוא אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך מצות מלוין אותך, שנאמר (שם כב, ו) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך.

ושנינו בקדושין (דף לט ע"ב), כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ, וכל מי שאינו עושה אפילו מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין ימיו ואינו נוחל את הארץ. וכל מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב, וכל המחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

וגרסינן בספרי כל העושה מצוה אחת סמוך למיתתו דומה כאלו קיים לכל התורה ולא היה חסר אלא אותה מצוה, וכל העושה עברה אחת סמוך למיתתו דומה כאלו בטל לכל התורה.

וגרסינן באלה הדברים רבה אז יבדיל משה (דברים ד, מא), זה שאמר הכתוב (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות וגו', כל מה שאתה יכול לעשות מצות עד שכחך עליך עשה, שכשאדם מת בטלה מחשבתו, כל מה שאתה יכול לחטוף מצוה חטוף בעוד שאתה בחיים, וכל עשה משה רבינו עליו השלום, כיון ששמע שהיה עובר מן העולם אמר מה מצוה יש שאעשה אותה, מצא מצות ערי מקלט ועשה אותה, שנאמר אז יבדיל משה וגו'.

וגרסינן בפרק חלק (דף קיג ע"א) תניא רבי אלעזר אומר כל עיר שיש בה מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת, שנאמר (דברים יג, יז) ושרפת באש את העיר וגו', והיכא דאיכא מזוזה לא תעשון כן ליי' אלהיכם (דברים יב, ד).

וגרסינן בפרק קמא דמסכת ע"א (דף ה ע"א), אמר רבי יוחנן כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נח, ח) והלך לפניך צדקך וגו', וכל העובר עברה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת עמו, שנאמר (איוב ו, יח) ילפתו ארחות דרכם וגו'.

אמר רבי חייא בר אבא כל המתחיל במצוה ואינו גומרה גורם לעצמו שיקבור אשתו ובניו, ממי את למד מיהודה שהתחיל במצוה ולא גמרה, כיצד, כשבא יוסף אצל אחיו בקשו אחיו להרגו, שנאמר (בראשית לז, כ) ועתה לכו ונהרגהו, עמד יהודה ולא הניחן, שנאמר (שם לז, כו) מה בצע כי נהרוג וגו', ושמעו לו, למה, שהיה מלך עליהם, ואילו היה אומר נחזירהו אצל אביו היו שומעין לו, ועל ידי שהתחיל במצוה ולא גמרה קבר את אשתו ובניו, שנאמר (שם לח, יב) ותמת בת שוע וגו', וכתיב (בראשית מו, יב) וימת ער ואונן. אמר רבי לוי בשם רבי חנינא כל מי שמתחיל במצוה ולא גמרה ובא אחר וגמרה נקראת על שמו, כיצד משה רבינו עליו השלום התחיל במצוה, שנטל עצמותיו של יוסף, שנאמר (שמות יג, יט) ויקח משה וגו', ועל ידי שלא הכניסן לארץ נקרא על שמם של ישראל שנאמר (יהושע כד, לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל וגו'. אבל אם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (קדושין דף מ ע"א).

אמר רבי יהושע בן לוי כל מצות שישראל עושין באות ומעידות עליהם לעולם הבא, שנאמר (ישעיה מג, ט) יתנו עידיהם ויצדקו, אלו ישראל, וישמעו ויאמרו אמת, אלו אומות העולם שיבאו ויעידו שקיימו ישראל את התורה. יבא נמרוד ויעיד על אברהם שלא נחשד על ע"א, יבא לבן ויעיד על יעקב שלא נחשד על הגזל, תבא אשת פוטיפר ותעיד ביוסף שלא נחשד על העריות, יבא דריוש ויעיד על דניאל שלא נחשד על בטול תפלה, יבא נבוכדנאצר ויעיד על חנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם, יבא אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ויעידו על ישראל שקיימו התורה. (אמר המחבר יראה לי שאליפז התמני וחבריו שהיו בימי איוב היו בימי משה רבינו עליו השלום, כשקבלו ישראל התורה בהר סיני, והוא שאמרו ז"ל (ב"ב דף טו ע"א) ספר איוב משה רבינו עליו השלום כתבו).

כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומטרפות לאומות העולם עובדי ע"א על פניהם לעולם הבא, שנאמר (דברים ד, ו) לעיני העמים, נגד העמים לא נאמר אלא לעיני העמים.

והמצות שישראל עושין בעולם הזה הן נוייהן ותכשיטיהן, כדגרסינן בפסיקתא הנך יפה רעיתי וגו' (שה"ש א, טו), [הנך יפה במצות, הנך יפה בגמילות חסדים, הנך יפה במצות עשה, הנך יפה במצות לא תעשה, הנך יפה במצות הבית בחלוק תרומה ומעשרות, הנך יפה במצות השדה] בלקט שכחה ופאה, הנך יפה בכלאים, הנך יפה בציצית, הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה, הנך יפה בנטע רבעי, הנך יפה בערלה, הנך יפה בקריאת שמע, הנך יפה בתפלה, הנך יפה בתפלין, הנך יפה במזוזה, הנך יפה בסוכה, הנך יפה בלולב, הנך יפה בתשובה, הנך יפה במעשים טובים, הנך יפה בעולם הזה, הנך יפה בעולם הבא.

ועוד גרסינן בפרק קמא דע"א (דף יט ע"א), אשרי איש ירא את יי' במצותיו חפץ מאד (תהלים קיב, א), אמר רבי אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו, והיינו דתנן (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין וכו', השכר בא מאליו, והקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה, ואפילו הכי יתכוין אדם בעשיית המצוה מאהבה והקדוש ברוך הוא משלם לו שכרו, כדגרסינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כג ע"ב), אמר רבא הרגיל בנר חנוכה הויין לו בנים תלמידי חכמים, הרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה, הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה, הרגיל בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין.

והקדוש ברוך הוא מעיד שעתיד לשלם שכר טוב לעושי מצותיו ולמתגברים על יצרם, ולהפרע מן העוברין על מצותיו, כדגרסינן בויקרא רבה (כג, ט) אני יי' (ויקרא יח, ב-ג), אני הוא שנפרעתי מאמנון ומשמשון ומזמרי, ועתיד אני ליפרע ממי שעושה כמעשיהם. אני הוא שפרעתי שכר ליוסף ולפלטי בן ליש, אני הוא שעתיד לשלם שכר לעושה כמעשיהם. אמר רבי שמעון בן גמליאל יוסף משלו נתנו לו, פיו שלא נשק לעברה, ועל פיך ישק כל עמי (בראשית מא, מ). צואר שלא הרכין לעברה, וישם רביד הזהב על צוארו (שם מא, מב). ידיו שלא משמשו בעברה, ויסר פרעה את טבעתו וגו' (שם). גופו שלא נגע בעברה, וילבש אותו בגדי שש (שם). רגליו שלא נגעו בעברה, וירכב אותו וגו' (שם מא, מג), מחשבתו שלא חשבה בעברה, ויקראו לפניו אברך (שם).

וגרסינן במדבר סיני רבה (יד, ב), מי הקדימני ואשלם וגומר (איוב מא, ג), אמר רבי תנחום בר אבא מי שאין לו נכסים ועושה מצות צדקה ומעשים טובים וגמילות חסדים, מי שאין לו בנים ונותן שכר סופרים ומשנים, מי שאין לו בית ועושה מזוזה, מי שאין לו טלית ועושה ציצית, מי שאין לו בנים והוא מוהל, ועושה ספרים ומשאילם לאחרים, אמר הקדוש ברוך הוא זה קדם וקיים מצותי עד שלא נתתי לו במה לקיימן, עלי לשלם לו שכר וממון ובנים שיהיו קורין בספרים, הוי מי הקדימני ואשלם, מי הקדימני לעשות מצוה, ואשלם שכרו, לפי שאיני חסר דבר, לפי שהעולם ומלואו שלי הוא, שנאמר (שם) תחת כל השמים לי הוא.

וגרסינן בפסיקתא אמר רבי ירמיה בן אלעזר עתידה בת קול להיות מצפצפת על ראש ההרים ואומרת מה פעל אל (במדבר כג, כג), כל מי שפעל עם אל יבא ויטול שכרו, ורוח הקדש אומרת מי הקדימני ואשלם, מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה, מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו גג, מי הפריש לי פאה עד שלא נתתי לו שדה, מי הפריש לי תרומות ומעשרות עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה.

וגרסינן בויקרא רבה (לד, ח), אמר רבי יצחק למדה תורה דרך ארץ שכשאדם עושה מצוה יעשה אותה בלב שמח, שאילו ראובן היה יודע שהקדוש ברוך הוא כותב עליו (בראשית לז, כא) וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתפו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. אילו היה אהרן יודע שהקדוש ברוך כותב עליו (שמות ד, יד) וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אילו היה יודע בועז שהקדוש ברוך הוא כותב עליו (רות ב, יד) ויצבט לה קלי, עגלים מפוטמים היה מביא לה ומאכילה. רבי נתן ורבי יהושע דסכנין בשם ריש לקיש, לשעבר אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה, ועכשיו שאין נביאים אליהו כותב ומלך המשיח, והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם, שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי יי' איש אל רעהו וגומר. וכן הובא המדרש הזה במדרש רות (ה, ו) בפסוק ויצבט לה קלי וגומר.

ועוד גרסינן בפסיקתא (דר"כ כז, א), קחו מוסרי ואל כסף (משלי ח, י), אמר רבי אבא בר כהנא משכר לקיחה זו אתה למד שכר מצות, דכתיב (שמות יב, כב) ולקחתם אגודת אזוב, בכמה טמין בארבע מעי בה' מעי, היא שעמדה להם בבזת מצרים ובזת הים ובזת סחון ועוג ובבזת ל"א מלכים, לולב שעומד בכמה דמים בכמה מצות על אחת כמה וכמה.

וגרסינן בבבא בתרא (דף עח ע"ב), אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב (במדבר כא, כז) על כן יאמרו המושלים באו חשבון, המושלים אלו הצדיקים המושלים ביצרם, באו חשבון, באו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה, תבנה ותכונן, אם עשית כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא.

לעולם לא יחשוב אדם בדעתו ויאמר חוטא אני, ועונות רבות עשיתי, ומה יועיל עשיית המצוה, אלא אם עשה הרבה עברות יעשה מצות כנגדן, כדגרסינן בויקרא רבה (כא, ה) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה (משלי כד, ו), אם עשית חבילות חבילות של עברות עשה כנגדם חבילות של מצות. עינים רמות, והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו, ח). לשון שקר, ולמדתם אותם את בניכם (דברים יא, יט). ידים שופכות דם נקי, וקשרתם אותם לאות על ידכם (שם יא, יח). לב חורש מחשבות און, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך (שם ו, ו). רגלים ממהרות לרוץ לרעה, הוי רץ למילה שבין הרגלים. יפיח כזבים עד שקר, אתם עדי נאם יי' (ישעיה מג, י). ומשלח מדנים בין אחים, אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה (משלי ז, ד).

וגרסינן במדרש לעולם ישתדל אדם לעשות מצוה באותו אבר שחטא בו, כיצד, אם חטא בלשונו ירבה בתורה ובתפלה בלשונו, היו ידיו מלוכלכות בעברות ינקה אותם במצות, כדי שיהיה לו פתחון פה לפני המקום ברוך הוא, ויאמר אם עשיתי עברות הרבה עשיתי מצות כנגדם.

וגרסינן בפסיקתא, שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר כיריעות שלמה (שה"ש א, ה). שחורה אני במצרים, כמד"א (יחזקאל כ, ח) וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, וכתיב (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי, ונאוה אני במצרים, בדם פסח ובדם מילה. שחורה אני בים, וימרו על ים בים סוף (תהלים קו, ז), ונאוה אני בים, כמד"א (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו. שחורה אני במרגלים, ונאוה אני ביהושע וכלב. שחורה אני בשיטים, ונאוה אני בפנחס. שחורה אני במלכי ישראל, ונאוה אני במלכי יהודה, אם בשחורים שלי כך, בנאים שלי על אחת כמה וכמה, באחאב מה כתיב (מל"א כא, כז) ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע את בגדיו וישם שם על בשרו וגו', ביהורם מה כתיב (מל"ב ו, ל) וירא העם והנה השק על בשרו מבית. דבר אחר, שחורה אני כל ימות השבת, ונאוה אני בשבת. שחורה אני כל ימות השנה, ונאוה אני ביום הכפורים. שחורה אני בעולם הזה, ונאוה אני בעולם הבא.

ועוד גרסינן בפסיקתא, אני ישנה ולבי ער וגומר (שה"ש ה, ב), אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם אני ישנה בבית המקדש, ולבי ער בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. אני ישנה מן הקרבנות, ולבי ער בתפלה ובצדקה. אני ישנה מן המצות, ולבי ער לעשותן. אני ישנה מן הקץ, ולבי ער מן הגאולה.

לעולם לא יתכוון אדם בעשיית המצוה להנאת עצמו כי אם לעשות רצון קונו, וכדגרסינן במסכת הוריות (דף י ע"ב) אמר רבה בר בר חנה מאי דכתיב (הושע יד, י) כי ישרים דרכי יי', משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשם אכילה גסה ואחד אכלו לשם אכילת מצוה, זה שאכלו לשם אכילת מצוה כתיב צדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשם אכילה גסה כתיב ופושעים יכשלו בם. ועוד משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו עמו בבית וזה אשתו ואחותו עמו בבית, לזה נזדמנה לו אשתו ולזה נזדמנה לו אחותו, זה שנזדמנה לו אשתו וצדיקים ילכו בם, ולזה שנזדמנה לו אחותו ופושעים יכשלו בם.

ומאהבת ישראל הקדושים במצות מוסרין נפשם עליהם כדגרסינן במכילתא (פ' יתרו), ועושה חסד לאלפים וגו' (שמות כ, ו), אלו ישראל שהן יושבין ומוסרין נפשם על המצות, מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני, מה לך יוצא ליצלב, על שעשיתי המצות, מה לך לוקה, על שנטלתי הלולב, ואומר (זכריה יג, ו) מה המכות האלה בין ידיך, ואומר (שם) אשר הוכתי בית מאהבי, המכות האלה גרמו לי אהבת אבי שבשמים.

אשרי המוסרים עצמם למות על קיום המצות, כדגרסינן במדרש חזית, השבעתי אתכם בנות ירושלים וגומר (שה"ש ב, ז), השבעתי אתכם בדורו של גזרת המלכות שעשיתי צביונן ועשו צביוני, דבר אחר בצבאות שמסרו נפשם על מצותי ושפכו דמיהם כדם צבי ואיל על אהבתי ועל קיום מצותי.

בעשרה דברים אהבת האדם להקדוש ברוך הוא נבחנת ואם חפץ במצותיו, ואלו הן א' שיאהב תורת יי', ושיבחר בעשיית מצותיו, ובלב שלם, ומתוך כך יראה בו שהוא אוהב הקדוש ברוך הוא שצוה לעשותן. ב' שיהיה חפץ בעבודת הקדוש ברוך הוא יותר מכל תענוגי העולם. ג' להיות מואס ברשעים ובפושעים שעוברים על מצות הקדוש ברוך הוא ואף על פי שלא הזיקוהו, אלא שישנא אותם מפני אהבת הקדוש ברוך הוא ומפני שעוברים על מצותיו, שנאמר (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך יי' אשנא. ובכלל זה שיאהוב את הצדיקים ואת החסידים שהם עובדים הקדוש ברוך הוא ועושין מצותיו ואף על פי שאין מהנין לו, שנאמר (משלי ח, יז) אני אוהבי אהב. ד' להיות כל טובת העולם הזה כאין וכאפס נגד עבודת הקדוש ברוך הוא ועשיית מצותיו, ויקדים תמיד עשיית המצות על כל צרכיו. ה' שתערב לו כל יגיעה וכל חסרון וכל ענוי וכל בזוי כנגד עבודת הקדוש ברוך הוא ועשיית מצותיו, ובכלל זה שיהא בוזה את עצמו ונושא מת מצוה על כתפו, ומכבד מצותיו של הקדוש ברוך הוא. ו' שלא ישמע קול מסיתים ומדיחים שידיחו אותו מעבודת הקדוש ברוך הוא ומעשיית מצותיו, ושלא יהרהר על מצותיו של הקדוש ברוך הוא. ז' שיראה לכל בני אדם אהבתו בהקדוש ברוך הוא ובעשיית מצותיו ויתפאר בה. ח' אם יתחדשו לו מאורעות הזמן טוב או רע, שלא יעזוב עבודת הקדוש ברוך הוא ועשיית מצותיו. ט' שלא תכבד עליו עבודת הקדוש ברוך הוא מפני טורח, ולא מפני חסרון כיס, ולא מפני שום דבר, אלא יעשה מאהבה. י' שלא תהיה כוונת עבודת הקדוש ברוך הוא ועשיית מצותיו על מנת לקבל פרס, אלא לעבוד להקדוש ברוך הוא ולעשות מצותיו בלב שלם.

על המצות ועשייתן ועיונם חלק הרבי ישראל ז"ל עשרה שערים על זה הסדר השער הראשון, בחריצות וזריזות והשתדלות בקיום המצות הקלות והחמורות. השער השני, באזהרה מביטול מצות עשה. השער השלישי, בזריזות להקדים את המצוה מיד כשיחול זמנה ולא ימתין לעשותה. השער הרביעי, להגדיל ולהאדיר את המצות ולהזהר שלא ינהוג בהם מנהג בזיון ולכבדם. השער החמישי, בהדור המצוה. השער הששי, לקיים המצוה באיברים ובהרגשות. השער השביעי, בכוונת עשיית המצות. השער השמיני, בעשיית המצות מממון היתר ולא מממון איסור. השער התשיעי, במצות הנוהגים בנשים ובקטנים. השער העשירי, בענין המצות שהם מדברי סופרים.

שער א

בחריצות וזריזות והשתדלות הקלות והחמורות

שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט יֹדע לב חכם (קהלת ח, ה). ולפיכך הפסוק הזה אומר כי החריצות לעבודת הקדוש ברוך הוא היא על ב' דרכים, האחת שכלית, ר"ל קבועה בשכל ונטועה בדעת האדם יצוקה עליו ביציקתו בעקר יצירתו, יעירהו שכלו ודעתו למה שהוא מחוייב מעבודת בוראו. והדרך השני תורניית, קנויה בדרך השמיעה במלאכות יי' לעמו על ידי נביאו. ואחר הקדמה זו אומר, כי ראיתי מקדמוני המפרשים שחשבו כי כוונת החכם עליו השלום בזה הפסוק באמרו (קהלת ח, ד) באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, ואחריו שומר מצוה לא ידע דבר רע, שרצה להזהיר על שמירת המלך האנושי, וזה ישימנו ליזהר בשמירת מצות המלך האמיתי מקל וחומר, ועל דברת שבועת אלהים, כלומר לא תמרה פי התורה אשר נשבענו עליה בסיני.

ודרשו רבותינו זכרונם לברכה זה הפסוק בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף סג ע"א), אמר רבי חנינא בר אידי, כל העושה מצוה אחת כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע, אמר רבי אסי ואיתימא רבי חנינא בר פפא, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזרה הוא מבטלה, שנאמר באשר דבר מלך שלטון וגו' וסמיך ליה שומר מצוה וגו'. ראה כמה הפליגו והעמיקו בעשיית המצוה כתקנה, שהיא דוחה כל פגעים רעים, ואלו הם פירותיה בעולם הזה, חוץ ממתן שכרה הגנוז לעולם הבא.

והואיל ויש למצוה אחת זה הכח הגדול וזה היתרון המופלג בשני עולמות, רצה הקדוש ברוך הוא לצוות את ישראל מצות הרבה כדי להרבות גמולם ולהכפיל שכרם, שנאמר (ישעיה מב, כא) יי' חפץ למען צדקו וגו'. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שחבר (מכות פ"ג מט"ז) כי מעיקרי האמונה, שכל העושה מצוה אחת כל ימיו מתרי"ג מצות כתקנה וכמאמרה לשמה מאהבה מבלי שישתף בה כונה לדבר אחר, כגון להתפאר בה או לבקש שכר עליה, זוכה בשבילה לחיי העולם הבא. והראיה הברורה על זה הא דגרסינן בפרק קמא דמסכת ע"א (דף יח ע"א) מעשה שנכנס רבי חנינא בן תרדיון לבקר את רבי יוסי בן קסמא שהיה חולה, התחיל רבי יוסי להוכיחו על מה שהיה מסתכן בעצמו ללמוד תורה ברבים בשעת גזרת המלכות, ואמר לרבי חנינא אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את עירו ושרפה את היכלו ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה מקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח בחיקך, אמר ליה מן השמים ירחמו, אמר ליה רבי יוסי אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני עליך אם לא ישרפו אותך וספר תורה עמך, מיד נתירא רבי חנינא שמא ישיגנו העונש לעולם הבא, אמר ליה רבי יוסי כלום בא מעשה לידך שתזכה בו לחיי העולם הבא, אמר ליה גבאי של צדקה הייתי, ונתחלפו לי מעות פורים במעות של צדקה, וגביתי אותם משלי וחלקתים לעניים, ולא נטלתים מכיס של צדקה, אמר ליה רבי יוסי אם כן עם חלקך יהא חלקי ועם גורלך יהא גורלי. הרי נתבאר מזה כי בשביל מצוה אחת שהיה נזהר בה בשרו בטובה השלימה לעולם הבא.

וגרסינן בסנהדרין (פ"י מ"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כלם צדיקים וגו', ולא תתכן זכות זו אלא למי שקובע לעצמו מצוה אחת ולא עבר עליה מימיו, ושאר מצות פעמים עושה אותם פעמים עובר, אבל באותה מצוה לא נתרשל כלל מעולם, כגון מי שקבל על עצמו שלא יבטל תפלה בזמנה במזיד לעולם, או שלא יבא לידו פרוטה מגזל, או שלא יבא לידי ביאה אסורה וכיוצא בו.

וגרסינן בפרק קמא דקדושין (דף לט ע"ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ וגומר, ומפרש בגמרא (ירושלמי קדושין פ"ד ה"ט) כגון שייחד לו מצוה אחת לעשותה, אבל מי שלא הניח מצוה שלא עבר עליה, עליו הכתוב אומר (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים וגו'.

לפיכך חייב אדם להשתדל בקיום כל המצות, קל וחומר מן האבות עליהם השלום שלא נצטוו אלא בז' מצות ומילה וקיימו כל תרי"ג מצות, כדגרסינן במסכת יומא (דף כח ע"ב), אמר רב קיים אברהם אבינו עליו השלום את כל התורה כלה, שנאמר (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'. כל שכן אנו שנצטוינו בהם וקבלנום עלינו באלה ובשבועה בסיני ובערבות מואב ובהר עיבל, על הקלות ועל החמורות.

ושנינו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, לפיכך צריך להשתדל במצוה שסבור ששכרה הרבה. ואמרו זכרונם לברכה (פסחים דף סד ע"ב) אין מעבירין על המצות, פירוש אין צריך להניח מצוה אחת שבאה לידו והוא עוסק בה כסבור שהיא קלה, שאפשר שאותה מצוה שבאה לידו תחלה והיה עוסק בה והניחה שכרה מרובה מן האחרת שהלך לעשותה. והוא שאמרו זכרונם לברכה (סוכה דף כו ע"א) העוסק במצוה פטור מן המצוה.

וגרסינן בפסיקתא אורח חיים פן תפלס וגו' (משלי ה, ו), אמר רבי אבא בר כהנא אמר הקדוש ברוך הוא שלא תהא יושב ושוקל במצותיה של תורה כד"א (ישעיה מ, יב) ושקל בפלס הרים, לא תאמר הואיל ומצוה זו גדולה ושכרה מרובה אני עושה אותה, והואיל ומצוה זו קלה ושכרה מועט איני עושה אותה, ובשביל זה לא גלה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של מצות כדי שיעשו ישראל כל המצות בתם לבב, שנאמר (משלי ה, ו) נעו מעגלותיה לא תדע. משל למה הדבר דומה, למלך ששכר לו פועלים והכניס אותם לתוך פרדסו סתם ולא גלה להם מהו שכרו של פרדס, בשביל שלא יניחו דבר ששכרו מועט ויעשו דבר ששכרו מרובה, בערב קרא לכל אחד ואחד, ואמר ליה תחת איזה אילן עשית, אמר לו תחת זה, אמר לו זית הוא ושכרו חצי זהוב, קרא לאחר ואמר לו תחת איזה אילן עשית, אמר לו תחת זה, פלפל הוא ושכרו זהוב. אמרו לו למה לא הודעתנו אי זה אילן שכרו מרובה כדי שנעשה תחתיו, אמר להם המלך אילו הודעתי אתכם לא היה כל הפרדס נעשה, שכלכם הייתם עושים תחת האילנות ששכרן מרובה, ומניחין האילנות ששכרן מועט.

וגרסינן בפרק קמא דמסכת קדושין ירושלמי (ה"ז), רבי אבא בשם רבי אבא בר כהנא, כתיב אורח חיים פן תפלס, טלטל הקדוש ברוך הוא זכותן של עושי מצות, כדי שיהיו עושין באמונה, ולא גלה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של מצות אלא חמורה שבחמורות וקלה שבקלות, חמורה שבחמורות כבוד אב ואם, ומתן שכרה אריכות ימים, שנאמר (שמות כ, יב) כבד את אביך ואת אמך וגו', קלה שבקלות שלוח הקן, שנאמר (דברים כב, ז) שלח תשלח וגו' וכתיב והארכת ימים. וגרסינן במנחות (דף מד ע"א), אין לך מצוה קלה שבתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא.

לפיכך ישתדל אדם בקיום המצות הקלות והחמורות, ואל תהי המצוה הקלה בזויה בעיניך, ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יג, יג) בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם, פירוש מי שמבזה המצוה בשביל שהוא חושב כי המצוה קלה, חובל בעצמו. וירא מצוה ומשתדל לקיימה, ישולם, פירוש ישולם לו שכר טוב וינצל מכל פגע רע.

ואל יעלה על לב אדם שיש בכל המצות מצוה קלה מצד עצמה, ומה שאמרו זכרונם לברכה מצוה קלה, מצד שהיא על אחת מג' דרכים הדרך הראשון, שהיא נוחה לעשותה, או בדמים מועטים בלי חסרון כיס או בלי יגיעה, צא ולמד ממצות ציצית שקורין אותה מצוה קלה, והיאך אומר שהיא מצוה קלה הא אמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים דף כה ע"א) שהיא שקולה כנגד כל התורה כלה, אלא שקורין אותה קלה לפי שדמיה מועטין חוטין בלבד, וגרסינן בפרק קמא דע"א (דף ג ע"א) מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה, ואמאי קרו לה קלה דלית בה חסרון כיס. ואמרו בשלוח הקן (חולין דף קמב ע"א), ומה מצוה קלה שהיא באיסר אמרה תורה למען ייטב לך, מצות חמורות על אחת כמה וכמה. וצריך אדם להיות זהיר ואל יתרשל במצוה שדמיה מועטין ואין בה טורח, כי השואל ממנו דבר קל ונמנע מלעשותו אינו אלא מצד זלזול בשואל ואינו חושש לכבודו, ומי ששואל ממנו דבר קשה ונמנע מלעשותו אינו מצד זלזול אלא שקשה עליו, כדגרסינן בפרק התכלת (מנחות דף מג ע"ב) תניא רבי אומר קשה ענשו של לבן מענשו של תכלת.

הדרך השני, כשתעריכנה לזולתה לפי העונש, תמצא קלה וחמורה, דתניא (שבועות דף יב ע"ב) ואלו הן הקלות עשה ולא תעשה, חמורות כריתות ומיתות בית דין.

הדרך הג', קורין מצוה קלה למצות לא תעשה, מפני שמתעבת אותה הנפש ואינה חומדת אותה, ואינה מתאוה לה בשביל שהיא נמאסת, וענשה חמור. וקורין לזולתה חמורה, וענשה קל, מפני שחומדת אותה הנפש ומגברת התאוה ויצר הרע מקטרג עליה. וגרסינן במסכת שבת רבי שמעון ברבי אומר הרי הוא אומר (דברים יב, כג- כה) רק חזק לבלתי אכול הדם וגו' לא תאכלנו למען ייטב לך וגו', ומה דם שנפשו של אדם מתעבת אותו הפורש ממנו מקבל שכר, הפורש מן הגזל ומן העריות שהנפש מחמדתן על אחת כמה וכמה שזוכה לו ולבניו אחריו עד סוף כל הדורות. הרי אמרו על הדם קל, אף על פי שהוא בכרת, לפי שהוא נתעב, ואצל הגזל שהוא בלאו לבד, מפני שהנפש מחמדתו אמרו עליו חמור.

שער ב

באזהרה מבטול מצות עשה

לפי שפירשה התורה עונש מצות לא תעשה כל אחת ואחת כפי ענינה, מהן במלקות, ומהם בכרת, ומהן במיתה בידי שמים, ומיתת בית דין, ולא פירשה עונש ביטול מצות עשה אלא פסח ומילה בלבד שהם בכרת, על כן טעו מקצת בני אדם ונבערו ואת יי' לא דרשו, ורפו ידיהם להחזיק במצות, כי חשבו שהמבטל מצות עשה לא יקרהו עון, רק אם עשה מצוה תכתב בספר זכיותיו, ואם נתרשל ונתבטל לא הרויח ולא הפסיד, וגרם להם זה ליקל בפניהם ביטול המצות, ומי שנזדמן לו עשיית מצוה בלי יגיעה וטורח יעשנה, ואם יקשה בעיניו עשייתה בין מטורח גופו בין מצד חסרון כיסו, מתעצל ונמנע מלעשותה, ואינו מחשב הפסד מצוה בגופו או בממונו כנגד שכרה. לכן ראוי להוכיח ביטול סברא זו מן המושכל ומן הכתוב ומן הקבלה, כי הפסד שכר מצות עשה קשה מעונש העובר על לא תעשה.

מן המושכל ומן הכתוב יתבאר כי יותר ראוי ליענש מבטול מצות עשה מן העובר על לא תעשה, המבטל מצות עשה היא סבת התרשלותו ועצלותו בה מצד פריקת עול מזלזולו וקלותו בעבודת בוראו, אבל העובר על לא תעשה גרמה לו התגברות יצרו עליו והנאתו בעבירה, ואם ישוב האדם מהם והתודה לאל ויבקש ממנו מחילה וסליחה יסלח לו, וחוזר כאילו לא חטא, אבל בטול מצות עשה היא הפסד שאין לו חלף וחסרון שאינו מתמלא ואבדה שאין לה השבה לעולם, לפיכך חסידים הראשונים היו סובלין הרבה עמל וחסרון כיס כדי שלא יגרע להם כלום מן השכר הגנוז להם לעולם הבא בזכות המעשים בעולם הזה.

וגרסינן בפרק המקבל (ב"מ דף קיד ע"א) אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של כותים, אמר ליה ולאו כהן הוא מר, אמאי קאי בבית הקברות, אמר ליה אליהו ולא מתני מר סדר טהרות דתני רבי שמעון קברי כותים אין מטמאין, אמר ליה בארבעה לא מצינו בשתא מצינא, פירוש בד' סדרים איני בקי ואיך אהיה בקי בסדר טהרות שהוא ששי, אמר ליה אמאי, אמר ליה דחיקא לי שעתא טובא. הנהיגו אחריו והכניסו לגן עדן, אמר ליה פשוט גלימך וקח מאלו העלין, לקח מהן רבה בר אבוה, כשיצא שמע קול הקורא ראיתם מי שהקדים לאכול עולמו כרבה בר אבוה, נער גלימו מהם ויצא.

ובאגדת פרקא דחסידי אמרו על רבי חנינא בן דוסא שהיה בתכלית העניות, אמרה לו אשתו בקש עלינו רחמים שיחננו האל מן הטובה הגנוזה לצדיקים לעולם הבא, בקש רחמים וראה בחלום כאילו נתנו לו רגל של זהב, וראה בחלום כל הצדיקים אוכלים בשלחן של ד' רגלים והוא על שלחן של שלשה רגלים, מיד הרגיש לחסרון חלקו לעולם הבא בשביל שהטיבו לו בעולם הזה, ספר המראה לאשתו אמרה לו כשם שהתפללת שיתנוהו התפלל ויטלוהו, התפלל ונטלוהו.

וגרסינן במדרש השכם, מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רשב"י שיצא לחוצה לארץ ובא עשיר, וכשראו התלמידים שהעשיר בקשו אף הם לצאת לחוצה לארץ, בא רשב"י והוציאן לחוץ למדינה לבקעה אחת, והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ונתמלאה הבקעה דינרי זהב, אמר להם כל מי שמבקש ליטול יטול, אלא הוו יודעין שכל מי שנוטל מחלקו של עולם הבא הוא נוטל שאין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא, שנאמר (משלי לא, כה) ותשחק ליום אחרון.

ומעשה ברבן שמעון בן חלפתא, שהיה בערב שבת ולא היה לו מה לאכול באותה שבת, עם חשכה יצא חוץ לעיר להתפלל ונתנו לו אבן טובה, ונתנה לשלחני ופרנס את השבת, אמרה לו אשתו ומנין לך כל זה, אמר לה כך וכך היה המעשה, אמרה לו אשתו איני טועמת כלום עד שתקבל עליך להחזירה, שלמחר באין חבריך ונוטלין חלקם שלם ואתה תטול חסר, קבל עליו להחזירה, למוצאי שבת החזירה ויצאה כמין פס יד ונטלתה, וגדול הוא הנס האחרון מן הראשון, ולכך נאמר ותשחק ליום אחרון.

וכן דרשו בסמיכות נביאות אל תירא אברם (בראשית טו, א), כי נתירא אברהם שמא פרע לו הקדוש ברוך הוא שכרו בעולם הזה בנצוח המלכים, על כן אמר ליה (בראשית טו, ה) שכרך הרבה מאד, אל תדאג על שכרך כי לא חסרת ממנו כלום והכל הוא צפון לך.

ועתה שימו לבבכם היאך היו חסידים הראשונים מקפידים על שכר העולם הבא ועיניהם חסה להוציא ממנו כלום בעולם הזה, כי שכר מצות עשה הוא נחלת עבדי יי' וצדקתם. הרי נתבאר לך מן המושכל כי עונש המבטל מצות עשה קשה מהעובר על לא תעשה.

ומן הכתוב יתבאר זה מדברי שאול ודוד, ידוע כי יש הפרש ביניהם, כי שאול בטל מצות עשה, ודוד תקפו יצרו ועבר על לא תעשה, ונמחל לדוד ונענש שאול. ועוד כי העבודה אינה נודעת בעובד השם יתברך כשישב בטל ונזהר מן העבירות, אבל העבודה נודעת כשרואין אותו עוסק במצות, ועל זה נאמר (מלאכי ג, יח) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו.

ומדברי קבלה יתבאר זה הענין, והגמרא מלא ממנו, והראיות ברורות יוכיחו, והכלל המוסכם עליו בגמרא (ביצה דף ח ע"ב) אתי עשה ודחי לא תעשה.

ויסוד גדול מיסודי האמונה, שיאמין האדם שמוטב לו שיענש עונש חמור בע"ה בגיהנם ממה שיפסיד כלום משכר העולם הבא, כדגרסינן בפרק אין דורשין (חגיגה דף טו ע"ב), אמרו עליו על אלישע אחר שהיה גדול בתורה, ונכנס בו רוח רעה ונהפך לאיש אחר ויצא מן הכלל, כי נח נפשיה דאלישע אחר שמעוהו למלאכי השרת דהוו אמרי לא מידן נדייניה ולא לעלמא דאתי ניתייה, מידן לא נדייניה משום דגריס באורייתא טובא, ולא לעלמא דאתי ניתייה משום דחטא, אמר רבי מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו. וכי יעלה על הדעת שרבי מאיר רצה להעניש את רבו, אלא שלא נתרצה במה ששמע ממלאכי השרת, ובחר שיענש בגיהנם ויטול שכרו משלם לעולם הבא.

וגרסינן בכתובות (דף פו ע"א) אמר ליה רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי, אמר ליה תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמר ליה עשה סוכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו.

ויש מצות עשה שכל המתרשל בהם כמנודה לשמים, כדגרסינן בפרק ערבי פסחים (דף קיג ע"ב) שמונה כמנודין לשמים, מי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים וכו', ומי שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפלין בראשו ובזרועו, ומי שאין לו ציצית בבגדו, ומי שאין לו מזוזה בפתחו, ומי שאינו מיסב בחבורה של מצוה.

ויש מצות שהאדם מחוייב בעשייתן, ואם פשע בהם הוא בכלל פושעי ישראל, כגון תפלין וסוכה ולולב וכיוצא בהם, והם הנקראים חובה. ויש מצות שאינו חייב בהם אלא כשיבאו לידו, והם אם לא היה לו בית שאינו חייב לעשות לו מזוזה, ומעקה אם אין לו גג, וברכת הנהנין אם אכל פירות או הריח בשמים שחייב לברך, ואם לאו פטור, אבל הוא משובח המשתדל שתזדמן לו מצוה כדי להרבות זכיות כאלו וכיוצא בהן, כדגרסינן בפרק קמא דסוטה (דף יד ע"א) דרש רב שמלאי מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ, וכי לאכול מפריה הוא צריך, אלא אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל שאין מתקיימות אלא בארץ, אכנס לשם כדי שיתקיימו על ידי, אמר ליה הקדוש ברוך הוא כלום אתה צריך אלא לקבל שכר הרי אני מעלה עליך כאילו עשיתם, שנאמר (ישעיה נג, יב) לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל וגו', ואין שלל אלא שכר המצות, שנאמר (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב.

מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי יי', האש פועלת פעולות משונות ופועלת ההפכים, תתיך ותמיס הנקפה כגון השעוה, ותקפיא הנמס המהותך כגון החלב, ויש לה סגולה פרטית ומיוחדת שמדליקין האור ממנה כמה נרות ואין נגרע ממנה כלום. ואם האש שהיא אחת מיצירות הבורא יתברך יש לה הכחות האלו, על אחת כמה וכמה התורה שהיא כלי חמדה שבו נברא העולם. וכמו שהאש שהיא עצם אחד ויולד ממנה נרות הרבה, כך התורה תולדותיה הן המצות, לכל אחת ואחת מהן יתרון גדול, כי היא אש דת, יולד ממנה כמה מצות שהן כמה נרות לעושיהן, שנאמר (משלי ו, כג) כי נר מצוה. ואמר (תהלים קיט, קה) נר לרגלי דבריך וגו'. וכמו שהלחם מסיר הרעב, והמים ישובבו נפש עיפה, והכסות תעביר נזק הקור, וכל פעולה מאלו משונה מחברתה, ולא יתכנו חיי האדם אלא בהם כלם, כי אם יהיה לו לחם ולא יהיה לו מים ימות בצמא, ואם יש לו מים ואין לו לחם ימות ברעב, ואם יש לו לחם ומים ואין לו כסות ימות בקור, כך כל אחת ואחת מן המצות יש צורך גדול בעשייתה, ולא תשלם טובת האדם וכשרון מעשיו כי אם אחת מהנה לא נעדרה, כי כל אחת יש לה יתרון גדול וסגולה מיוחדת.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש זוטא שה"ש א) צדקה מגינה מן הפורענות, והתפילין מטילין פחדו על האומות (ברכות דף ו ע"א), והרגיל בנר שבת הויין לו בנים זכרים (ע' שבת דף כג ע"ב), והמשכים והמעריב לבית הכנסת מאריך ימים (ברכות דף ח ע"א), וכהנה רבות, ואם חס ושלום יזלזל באחת מהן אפשר כי אותה מצוה יש לו בה צורך גדול ובה תלוי תקון עניניו, ויבא לידי נזק גדול אם יבטל אותה, לפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה.

וגרסינן בשבת (דף קיח ע"ב) אמר רב נחמן תיתי לי דקיימית שלש סעודות בשבת, פירוש תבא עלי ברכה על שקיימתי מצות שלש סעודות. אמר רב יהודה תיתי לי דקיימית עיון תפלה, אמר רב ששת תיתי לי דקיימית מצות תפילין, אמר רב נחמן בר יצחק תיתי לי דקיימית מצות ציצית, אמר אביי תיתי לי דכי חזינן צורבא מרבנן דסיים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן.

שער ג

בזריזות להקדים המצוה בתחלה מיד כשיחול זמנה

ראוי לכל חרד לדברי אלהי ישראל להקדים עשיית המצוה בתחלת בוא עתה, אף על פי שיהיה נמשך זמנה ויש לו שהות ביום לעשותה, לא יתעצל ויאמר עוד היום גדול, כדגרסינן במכילתא (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות, אל תקרי המצות אלא המצוות, כשם שאין מחמיצין את המצוה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא יעשה אותה מיד בשעה שיחול זמנה.

וגרסינן בפרק קמא דפסחים (דף ד ע"א) וביום השמיני ימול וגו' (ויקרא יב, ג), מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שהזריזין מקדימין למצות. ושנו חכמים אלו דברים דוחין את השבת, הקטר חלבים, אף על פי שיש שהות להקטירן לליל מוצאי שבת, אלא מוטב שתדחה השבת ותעשה המצוה בתחלת זמנה, וגרסינן במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף עב ע"א) אמר רבי שמעון בן יוחאי בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואמורים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך. רבי יהודה אומר חביבה מצוה בשעתה, שהרי הדל מקריב מיד עשירית האיפה, ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה.

וגרסינן בפרק קמא דברכות (דף ד ע"ב) לא יאמר אדם אוכל קמעא ואשתה קמעא ואישן קמעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל. ועוד גרסינן (ברכות דף מז ע"ב) לעולם יקדים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה הראשונים. וגרסינן בהוריות (דף י ע"ב) בנות לוט אף על פי שעשו עבירה, לשם מצוה נתכוונו, ולפי שקדמה בכירה לצעירה לילה אחת זכתה וקדמה ד' דורות, עובד ישי דוד שלמה, פירוש עובד היה מזרע הבכירה, שילדה מואב, והיה עובד בן רות המואביה, ורחבעם היה מזרע הצעירה, שילדה וקראתו בן עמי אבי בני עמון, שנאמר (מל"א יד, כא) ושם אמו נעמה העמונית.

ויש מצות שיש זמן לעשייתן, אם לא קיימן בזמנן יש להם זמן אחר לתשלומין, דתנן במסכת חגיגה (פ"א מ"ו) מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב אחרון. מי שלא קדש ביום השבת מקדש והולך כל היום כלו (פסחים דף קה ע"א), ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד יום ד' (שם דף קו ע"א). ויש מצות שאם עבר זמנם אין להם תקנה, כגון שופר וסוכה ולולב.

ויש מצות שאם הקדימן קודם זמנן הרי זה משובח, כגון הכנסת שבת, דתנן (שבת דף קיח ע"ב) יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא וכו'. ויש שכל זמנן שוה משיגיע זמנן עד שיצא, כגון ציצית ותפלין שזמן חיובן משיכיר בין תכלת ללבן עד סוף כל היום, ואם עבר שעה אחת שלא היה מניחן היה בעיניהם הפסד גדול שאין לו תשלומין, כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש (שבת דף קיח ע"ב) אמר ליה רב לרב יוסף בריה דרבה, אבוך במאי הוה זהיר טפי, אמר ליה בציצית, יומא חד הוה סליק בדרגא, אפסיק ליה חוטא ולא נחת מדרגא עד דרמייה. וגרסינן בפרק יום הכפורים (יומא דף פו ע"א) היכי דמי חלול השם, אמר רבי יוחנן כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין.

ועל זה ראוי לכל מי שנזדמנה לו מצוה שלא יעכבנה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט, ס) חשתי ולא התמהמהתי לשמור וגו', וכל שכן אם פצו שפתיו לעשותה הרי הוא עליו כנדר וכשבועה, נדור מפי עצמו, ומושבע מהר סיני שאין לה התרה עולמית, ולפיכך אין נשבעין לבטל המצוה, ואם נשבע מקיים ולוקה, כדגרסינן בפרק קמא דנדרים (דף ח ע"א) מנין שנשבעין לקיים המצוה, שנאמר (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה וגו' והלא מושבע הוא מהר סיני, אלא משמע לזרוזי נפשיה.

שער ד

להגדיל ולהאדיר המצות, ולהזהר בהם שלא לנהוג בהם מנהג בזיון

ראוי לכל ישראל לעסוק במצוה בכבוד ומורא, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני יוצרו לשרתו, וההזהר על בזוי המצות על ז' דרכים הדרך הא' מצד אנינות עשיית המצוה, כדגרסינן בחולין (דף פז ע"א), תנו רבנן ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקרא יז, יג) במה ששפך יכסה, שלא יכסה ברגל כדי שלא יהיו המצות בזויות עליו. ואמרו בלולב (סוכה דף מב ע"א) לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, מכל מקום דרך כבוד אבל בדרך בזיון לא, שאין הכבוד למצוה אלא למי שצוה בהם.

הדרך השני, אזהרה שלא להשתמש בגוף המצוה תשמיש רשות, שלא יבזה המצוה, דתניא (שבת דף כב ע"א) אמר רבי אסי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.

הדרך הג', אזהרה מבזוי מצד הגאוה וגסות הרוח, שלא יחוש על כבודו יותר מכבוד יוצרו, כדגרסינן בסוף כריתות (דף כח ע"ב) ובפסחים (דף נז ע"א) ד' צווחות צווחה העזרה, והצוחה הד' פתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים, ואיבעיא לן מאי הוה עביד, הוה כריך שיראי על ידיה והוה עביד עבודה.

ואל יתהדר ויתגאה בעוסקו במצוה, שנאמר (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך וגו', וכתיב (מיכה ו, ח) והצנע לכת עם אלהיך. וכל מה שהאדם הוא חשוב ונכבד יאות לו להמעיט את עצמו ולמחול על כבודו כשהוא עוסק במצוה, ואפילו הוא מלך ישראל, וחזקיה המלך עליו השלום היה מוליך התינוקות על כתיפו לבית המדרש (ברכות דף י ע"א גי' ע"י). וגרסינן בבכורים (פ"ג מ"ד) אפילו אגריפס המלך היה נוטל הסל על כתפו. וגרסינן במסכת סוכה בפרק החליל (דף נג ע"א) אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, היה נוטל ח' אבוקות בידו וזורקן כלפי מעלה, וזורק אחת ומקבל אחת, ואין אחת מהן נוגעת בחברתה, וכשהיה נועץ שני גודלין בארץ נושק את הרצפה וזוקף מה שאין כל בריה יכולה לעשות כן.

וגרסינן בכתובות (דף יז ע"א) אמרו עליו על רב שמואל בר יצחק, שהיה מרקד לפני הכלה ומבזה עצמו לכבוד המצוה, והיה מתבייש רבי זירא ואומר קא מכסיף לן סבא, ובשעת פטירתו פסק האש בינו ובין העם כשהיו מוליכין את מטתו, והיו מקובלים שלא יארע זה אלא ליחיד בדורו. וכשראה רבי זירא אמר אהנייה שטותא לסבא. וכל המכבד את המצות הוא מכבד להקדוש ברוך הוא שצוה לעשותן, והקדוש ברוך הוא מכבדו שנאמר (שמ"א ב, ל) כי מכבדי וגו'.

הדרך הד' שלא יקדים צרכיו על עשיית המצות, כגון האוכל והשותה קודם שיתפלל שעליו הכתוב אומר (מל"א יד, ט) ואותי השלכת אחרי גוך, אל תקרי גוך אלא גאיך, אחר שאכל זה ושתה ונתגאה מקבל עליו עול מלכות שמים (ברכות דף י ע"ב).

הדרך הה' המזלזל במצוה מצד שיקל בעיניו עשייתה, כגון המזלזל בנטילת ידים, או מי שאינו מברך על המזון, וגורם לו זה מיעוט אמונה ומיעוט יראת שמים שבו, שאפילו בדבר קל אינו משגיח כל שכן בדבר קשה.

הדרך הו' מי שמקל במצות מצד שהוא סבור להתחכם על קונו שצוה בהם, כגון שיאמר מה תועלת יש לי בשמיעת קול שופר או לישב בסוכה, או מה נזק יבא לי אם אוכל מבהמה שנמצאת סרכה בריאה שלה, ועל זה נאמר (משלי ג, ז) אל תהי חכם בעיניך ירא את יי' וסור מרע, כלומר אל תתחכם על בוראך, אלא מסור עצמך על המצוה ותחיה, ואל תהרהר ותאמר מה יתרון במצוה פלונית, ועל זה נאמר (דברים יח, יג) תמים תהיה עם יי' אלהיך.

ודע והאמן כי לתועלתנו נצטוינו על המצות, שנאמר (שם ו, כד) ויצונו יי' אלהינו לעשות את כל החוקים האלה וגו' לטוב לנו כל הימים וגו', וסמוך על החכמים שקבלו המצות וצוונו לעשותם כמו מי שמוסר נפשו ביד הרופא וסומך על דבריו כשאומר לו אכול זה ואל תאכל זה שתה זה ואל תשתה זה, ועל זה סמך לפסוק אל תהי חכם בעיניך - רפאות תהי לשרך וגו' (משלי ג, ח), היש מורד בעולם כחולה שממרא פי הרופא ומראה עצמו שהוא יותר בקי ממנו, כל שכן המתחכם על הקדוש ברוך הוא בעשיית המצות, שנאמר (ישעיה מה, ט) הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה היאמר חומר ליוצרו מה תעשה.

הדרך הז' המבזה גוף המצוה שיש בה קדושה, כי יש מצות שאין בגופן קדושה כגון שופר וסוכה ולולב וציצית, ויש מצות שיש בגופן קדושה כגון תפילין ומזוזה ותשמישיהן, כגון אלו שיש בגופן קדושה צריך שלא יבזה אותן אם בלו או נשברו לא יזרוק אותם, אלא יעשה מהם גניזה.

שער ה

בהדור המצוה

חייב כ"א לעשות מצוה מן המובחר, רצה לומר שיבחר הטוב והנאה והשלם שבאותו מין שנעשית ממנו המצוה, כמו שהיו בוררין העומר ושתי הלחם מהארץ השמנה והנבחרת.

וחייב אדם לעשות המצוה בתכלית הנוי והשלימות, ותניא (שבת דף קלג ע"ב) זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב), התנאה לפניו במצות לולב נאה, סוכה נאה, שופר נאה, טלית נאה, ויכתוב ספר תורה לעצמו לשמו בקולמוס נאה בדיו נאה בלבלר אומן. ומצוה לאגוד הלולב, מאי טעמא משום זה אלי ואנוהו (סוכה דף יא ע"ב).

וגרסינן בפרק קמא דבבא קמא (דף ט ע"א) להידור מצוה עד שליש. וגרסינן במסכת פאה (ירושלמי פ"א ה"א) לקח אדם מצוה ומצא אחרת נאה הימנה עד כמה מטריחין עליו עד שליש, כגון אם נזדמנו לו שני לולבין ואחד הדור מן השני יוסיף שליש בדמים ויקנה את ההדור. איבעיא להו שליש מלגאו או שליש מלבר, כי אם היה לולב בסלע יוסיף שליש מבפנים ויקנה ההדור בסלע ושליש, או אם היה בשני שלישי סלע יוסיף שליש מבחוץ ונמצא קונהו בסלע, תיקו. במערבא אמרי משמיה דרבי זירא, עד שליש צריך להוסיף משלו, כלומר מיגיעו, ודוחק את חייו כדי להדר המצות, כי לחם חקו ודי חייו נקרא שלו, שהקדוש ברוך הוא הבטיח כל בריה בלחם חוקה, שנאמר (תהלים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר, מכאן ואילך של הקדוש ברוך הוא, כלומר אם זימן לו הקדוש ברוך הוא ממון יותר על צרכו והוא מושפע בנכסים יוסיף על שליש, וזהו של הקדוש ברוך הוא, ואם אינו מושפע בנכסים חייו קודמין, ודיו בתוספת שליש. ואין לו לאדם להניח מעשות המצוה בשביל דמיה שהרי רבן גמליאל לקח הלולב באלף זוז (סוכה דף מא ע"ב). וגרסינן במסכת חולין (דף פח ע"ב) בענין כסוי הדם, היה במקום שאין לו עפר ושחט, שוחק דינר ומכסה בו. היה מהלך בספינה ואין לו עפר, שורף טליתו ומכסה באפרו. וצריך העושה מצוה שיראה לכל שהיא חביבה עליו ושאינו קץ בה.

שער ו

בזריזות לקיים המצוה באיברים ובהרגשות

כדגרסינן בסוף מסכת מכות (דף כג ע"ב) דרש רבי שמלאי, תרי"ג מצות נאמרו בסיני, שס"ה מצות לא תעשה כנגד ימות החמה, ורמ"ח מצות עשה כנגד אבריו של אדם. רמז בכאן שהבורא יתברך ברא לאדם מסעדים ומשרתים לשרתו ולהשלים חפציו, והם אבריו והרגשותיו, ופקד עליו לקיים מצותיו, והזהירו שלא להשתמש בהם בדבר עבירה, ואם ישמור הוא וישתמר במה שנצטווה ישמרם לו הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים לד, כא) שומר כל עצמותיו וגו'. וגרסינן במדרש אמר הקדוש ברוך הוא לישראל שמרו רמ"ח מצות עשה שמסרתי לכם, ואני אשמור רמ"ח אברים שבכל אחד ואחד מכם, הדא הוא דכתיב (משלי ד, ד) שמור מצותי וחיה. וגרסינן בברכות ירושלמי (פ"ד ה"ג) אמר רבי סימון י"ח ברכות כנגד י"ח חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם עומד בתפלה צריך לשוח בכלם, שנאמר (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה וגו'.

ואם עבר אדם ושינה רצון הבורא יתעלה ונשתמש בהם בדבר עברה ישנו הם את טעמם ויבטלו את פעולותיהם ותנועתם, כמו שאירע לירבעם כששלח ידו על הנביא אשר בא מיהודה בדבר יי' בית אל, שנאמר (מל"א יג, ד) וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו וגומר.

והמקיים המצות המיוחדות לאחד מאבריו ופירש מן העברות הנעשות בו נתקדש אותו אבר, וגרסינן במנחות שילה קדשים קלים נאכלים בו בכל הרואה, מה שאין כן בירושלים, כלומר יש יתרון לשילה על ירושלים, שהקדשים קלים אינם נאכלים בירושלים אלא לפנים מן החומה, ובשילה נאכלים בכל מקום שצופין אותו, ונתנו טעם לדבר מפני שהיתה בחלקו של יוסף, וזכה למעלה זו מדה כנגד מדה, לפי שלא זן עיניו מן העבירה, אמר רבי אבהו בן פורת יוסף וגו' (בראשית מט, כב) עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו תבא ותנחל מקום שאוכלין קדשים בכל עין.

ואם חס ושלום עבר אדם עברה באחד מאבריו הרי אותו אבר בעצמו לוקה, דתנן בסוטה בפרק קמא (מ"ח) שמשון הלך אחר עיניו, שנאמר (שופטים יד, ג) כי היא ישרה בעיני, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו. ובענין סוטה (דף ח ע"ב) במדה שאדם מודד בה מודדין לו, היא קשטה פניה לו, לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה לו עיניה לפיכך עיניה בולטות. היא קבלתו על בטנה לפיכך בטנה צבה. וביום הדין אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר (ישעיה מג, יב) ואתם עדי נאם יי' (חגיגה דף טז ע"א).

והמקיים המצות באברים והרגשות לבו, שמח תמיד בעשייתן כדגרסינן במדרש ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך (תהלים עא, יד), אמר רבי שמעון בן יוחאי בא וראה שאין חביב לאדם מבניו, ורואה דם בנו שנשפך במילה ומקבל עליו בשמחה.

שער ז

בכוונת עשיית המצוות, והוא על ד' דרכים

הדרך הא' שיתכוון בעשייתן לשם שמים להשלים רצון בוראו, כגון סוכה ולולב, שנאמר (תהלים מ, ט) לעשות רצונך אלהי חפצתי.

הדרך השני, יש מצות שצריך אדם להתכוון לצאת ידי חובה בשעת עשייתן, כגון מגילה, דתנן (מגילה פ"ב מ"ב) היה כותבה דורשה ומגיהה, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. ובתקיעת שופר צריך שיתכוין השומע לצאת ידי חובתו, והתוקע להוציא אחרים ידי חובתן.

הדרך השלישי, יש מצות שצריכות כוונת הלב, כגון קריאת שמע תפילין ותפלה, ומצד זה חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה קל וחומר מציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת והיה על מצחו תמיד (שבת דף יב ע"א).

הדרך הד', יש מצות שצריכין כונה לשמן כגון ספר תורה וציצית, כדגרסינן בפרק הנזקין (גיטין דף נד ע"ב) ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתים לשמן, וההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתים לשמן. וגרסינן בפרק התכלת חוטי ציצית בעו טויה לשמן.

סוף סוף תהיה כוונתו לקיים מצות השם יתברך ולצאת ידי חובתו, ולא להתגדל ולא להתגאות בהן, ולא שישבחוהו בני אדם על עשייתן, ולא להנאת גופו, כדגרסינן בפרק קמא דפסחים (דף ח ע"ב) מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים שלא יהיו עולי רגלים אומרים אילו לא עלינו אלא לאכול פירות ירושלים דיינו, ונמצא עליה שלא לשמה, כיוצא בו מפני מה אין חמי טבריה בירושלים כדי שלא יאמרו וכו'. כי ראוי היה להיות במקום הנבחר כל טוב וכל דבר נחמד, ויחסר משם כדי שתהיה עלית הרגל לשמה. ובזה תוכלו להתבונן כמה שכר עשיית מצוה לשמה. וגרסינן במסכת הוריות (דף י ע"ב) גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה, כי אין תכלית החפץ והרצון מעשיית המצות ליהנות מהן בעולם הזה. וגרסינן במסכת ראש השנה (דף כח ע"א) מצות לאו ליהנות נתנו, שהמודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה.

שער ח

בעשיית המצוה מממון היתר ולא מממון אסור

כמה היא רצויה ומקובלת המצוה לפני הקדוש ברוך הוא כשהיא מיגיע כפיו של אדם, וכמה היא נמאסת בעיניו כשהיא מגזל וחמס, כדגרסינן בסנהדרין (ע' דף ו ע"ב) רבי אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל חטין וטחנן ולשן ואפאן והפריש חלה, כיצד הוא מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, שנאמר (תהלים י, ג) ובוצע ברך נאץ יי'.

ואף על פי שיצא בה ידי חובתו היא מצוה הבאה בעברה, כדגרסינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף כט ע"ב) ולקחתם לכם אמר רחמנא (ויקרא כג, מ) משלכם, והאי לאו דידיה הוא, מאי טעמא אמר רבי יוחנן משום דהויא מצוה הבאה בעברה, שנאמר (משלי טו ח) זבח רשעים תועבה.

וגרסינן במדרש (ילקוט ישעיה רמז תקד), כי אני יי' אוהב משפט שונא גזל בעולה (ישעיה סא, ח), משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו תנו מכס למוכסין אמרו לו אדוננו המלך כל המכס שלך הוא, אמר להם ממני ילמדו בני ויבריחו עצמם מן הגזל, הוי כי אני יי' אוהב משפט.

שער ט

במצות הנוהגות בנשים וקטנים

מצות שהזמן גרמא, כלומר שיש להם זמן ידוע, הנשים פטורות מהן על הרוב, ומצות עשה שלא הזמן גרמא, נשים חייבות בהם. ויש מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים חייבות בהן, כגון קדושת שבת, כדגרסינן (ע' ברכות דף כ ע"ב) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כל דאיתיה בשמור איתיה בזכור. וכגון אכילת מצה בלילי הפסח דתניא (פסחים דף מג ע"ב) לא תאכל עליו חמץ וגו' (דברים טז, ג), כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה, וד' כוסות ונר חנוכה ומקרא מגלה, שאף הן היו באותו הנס. ויש מצות עשה שלא הזמן גרמא שהנשים פטורות מהן, כגון תלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן.

ובכל מצות לא תעשה הנשים חייבות חוץ, מבל תקיף ובל תשחית וכהנת שלא תטמא למתים (קדושין דף כט ע"א). והקטנים אינם חייבין במצות, אבל כשמגיעין לחנוך אביו מחנכו, וכדגרסינן במסכת ראש השנה. האשה חייבת בג' דברים *אגדה *מגלה *נר שבת, וסימנך ואמרה האשה אמ"ן (במדבר ה, כב).

שער י

ענין המצות שהם מדברי סופרים, והם על ג' דרכים:

הדרך הראשון המצות שלא נתפרשו דיניהם בתורה שבכתב ונתפרשו בקבלה שהיא תורה שבעל פה, כגון פרשיות של תפלין, ומנין חוטי הציצית, ומנין דפנות הסוכה, ואיסור חמץ אחר שש שעות מיום י"ד בניסן, ושחיטת רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. וגרסינן בסנהדרין (דף פח ע"ב) חומר בדברי סופרים מדברי תורה, שהאומר איני מניח תפלין וכו', כדאיתא שם.

הדרך הב' נחלקת לד' חלקים, סייגות, וגזרות, ותקנות, ומנהגות, הסייגות שעשו הנביאים וחכמים שלא יגע באיסורא דאורייתא, כגון איסור חמץ בשעה ששית מיום י"ד בניסן, וכגון שניות לעריות, ונטילת ידים לחולין משום סרך תרומה, ואמרו זכרונם לברכה (יבמות דף כ ע"א) מאי מצוה, מצוה לשמוע דברי חכמים, ואנו חייבים לשמוע קבלתם ולקיים הגזרות שגזרו רבותינו זכרונם לברכה משום מאורעות, כגון בית דין של דוד שגזרו על יחוד הפנויה (סנהדרין דף כא ע"א), ובית דין של חשמונאי על יחוד הנכרית (ע"ז דף לו ע"ב).

והתקנות ע"ד תקון המעשים, כדגרסינן בבבא קמא (דף פב ע"א) עשר תקנות תקן עזרא לישראל, תקן שיהיו קורין במנחה בשבת ובשני ובחמישי בתורה, ושתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהיה פת מצויה לעניים, ושתהא חופפת וטובלת, ושתהא חוגרת בסינר, ושיהיו רוכלין מחזרין בעיירות, ושיהיו אוכלין שום בערב שבת. וגרסינן במסכת ראש השנה (דף לא ע"ב) אין הכהנים רשאים לעלות בסנדליהן לדוכן וזאת אחת מט' תקנות שתקן רבן יוחנן בן זכאי. ובסוף שביעית (פ"י מ"ג) תקן הלל פרוזבול כדי שלא לנעול דלת בפני לווין.

והמנהגות, כדגרסינן בפרק ערבה (סוכה דף מד ע"ב) בז' שקול חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא. ובקריאת ההלל חזא דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם (תענית דף כח ע"ב).

הדרך הג', המצות שנתחדשו על סבות ידועות בימי החכמים והנביאים, כגון מקרא מגילה ונר חנוכה וט' באב, וכל העובר על אחת מהם עובר על לאו, כדגרסינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כג ע"א) אמר רבי חייא בר אשי אמר רב המדליק נר חנוכה צריך לברך, מאי מברך, אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה, והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור (דברים יז, יא), ורב נחמן אמר משאל אביך ויגדך (שם לב, ז). וההפרש בין המצות שהם מן התורה ובין המצות שהם מדברי סופרים הוא לענין ברכה, כי בשל דבריהם על ודאן מברכין ועל ספיקן אין מברכין, דאמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה, והאי יום טוב ב' דדבריהם הוא משום ספיקא, ובעי ברכה כי היכי דלא לזלזלו ביה (שבת שם).

חביבין המצות שכל המודה במצות ועושה אותן בלב שלם כאילו מודה במציאות הקדוש ברוך הוא ובאלהותו, כדגרסינן בספרא (פ' שמיני ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. כי אני יי' המעלה אתכם וגו', על תנאי כך העליתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עול המצות, שכל המודה בעול המצות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר בעול המצות כופר ביציאת מצרים.

וגרסינן באלה הדברים רבה ואהבת את יי' וגו' (דברים ו, ה), כשאתה אוהב אותו ומרבה במצות לא יהא לבך חלוק עליך, אלא היה עושה את המצות לשמן בלבב שלם, אינו אומר בכל לבך אלא בכל לבבך, בב' יצריך ביצר הטוב וביצר הרע.

ולא נברא אדם בעולם הזה אלא לעשות רצון הבורא יתעלה, כדגרסינן בפרק במה מדליקין (דף ל ע"ב) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילא משמיה דרב בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה וכו', דכתיב (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע וגו', מאי כי זה כל האדם אמר רבי אלעזר כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, רבי אבא בר כהנא אומר שקול זה כנגד כל העולם כלו.

תוכן העניינים

ראשית חכמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה