אור ברסלב
ראשית בכורים חלק א › סימן ז

ראשית בכורים· הרב בצלאל כהן

חלק א · סימן ז

סימן ו

בעז"ה יום ה' ט' אלול ת"ר ח"י לפ"ק ווילנא. לטובה תתחדש השנה לכבוד הרב הג' מוהר"י הכהן נ"י אב"ד בק"ק ל' סמוך לק"ק קאוונא יצ"ו

הן הגיעני מכתב י"ק דמעכ"ת נ"י ע"ד השאלה מהאשה שהודית לפני בעלה הכהן שהוא בעלה השני שבעודה תחת בעלה הראשון זינתה שתי פעמים בימי ילדותה בהיותה כבת י"ז שנה עם איש אחד פעם א' באונס בעת שינתה ופעם א' ברצון רק שלא היתה יודעת אז מחומר איסור אשת איש כלל ואח"ז שנודע לה גודל האיסור הגידה זאת לפני בעלה הראשון ולא האמין לה אז לדברי' כלל ואח"כ מת ואחר מותו נישאת לכהן כו' ולא נודע לה כי ע"י הזנות שתחת בעלה הראשון נאסרה לכהן אחרי מותו ועתה נתנה על לבה לשוב אל ה' כי עתה היא צנועה וכשירה וסיפרה הכל לפני בעלה הכהן דרך וידוי ותשובה והוא בשמוע זאת אחזו חיל ורעדה כי היא אסורה עליו לפי דברי' איסור עולם ובניו ממנה חללים והוא מאמין לה באמת והאריך כת"ר נ"י קצת בד' השאלה הנ"ל בזה:

ונשאל הדבר קדם הרב הגאון מו"ה יצחק אביגדור נ"י אב"ד דק"ק קאוונא יצ"ו וברוב גאונו פתח בהצלה והעלה להיתר בזה עפ"ד הר"ן ז"ל ובחי' רשב"א ז"ל בנדרים צ' ובקידושין סוף פ"ג שכ' דעיקר טעמא דמשנה אחרונה הוא משום הפקעת קידושין וכמו שהכריח הגאון הנ"ל נ"י דטעם זה מוסכם גם משאר הראשונים ז"ל וא"כ לפי דברי' עתה שהגידה זאת כבר לפני בעלה הראשון ג"כ ולא נתן מקום לדברי' א"כ לא היה אז מקום להתירה לבעלה הראשון רק ע"י הפקעת קידושין וכמ"ש וא"כ הו"ל זנות דפנוי' ומותרת לכהן אחרי מותו והאריך הגאון הנ"ל קצת בתשובתו בזה ויבואר להלן אי"ה.

ואמנם כת"ר נ"י לא נחה דעתו הג' לסמוך בזה רק ע"ד הר"ן ז"ל לבד דנראה באמת בחי' הרשב"א ז"ל בנדרים שם דרק בדרך דחי' לבד כתב כן דמשו"ה לא אותיב מהך משנה אחרונה בפ' האשה רבה למ"ד אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת משום דהוה מצינן לדחוי' דעיקר טעמא הוא משום הפקעת קידושין אבל לקושטא דמילתא ודאי מעיקר טעמא משום למיגדר מילתא הוא כדי שלא תהא נותנת עיני' באחר ולהפקיע מבעלה הי' כח ביד ב"ד לתקן כזאת ולעקור דבר כו' ע"ש ועכ"פ סברא זו דהפקעת קידושין דחוי' היא ולכן לא סמך כת"ר נ"י למיעבד עובדא בזה כו' וע"כ שלח דבריו גם אלינו בזה כעת כו' ובאמת אנכי ידעתי את מך ערכי כו' ומ"מ ראיתי כי יש לדון עוד בכוחא דהיתרא בנ"ד בעז"ה (מלבד ההיתר דהפקעת קידושין הנ"ל):

ובתחילה ראיתי להקדים דכל עיקר דבר השאלה הזאת ותשובת הגאון אב"ד דקאוונא הנ"ל בזה כבר אמורים הם עם הספר באמת בשו"ת בשמים ראש' ס' ק"ע (והוא לר' ישעיה ז"ל בר' אבא מארי ע"ש) שכ' שם וז"ל ואשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך ומת בעלה שהתרת אותה לכהן אחר מטעם כו' דע"כ מאי דהותרה משום חשש עיני' נתנה באחר ע"כ טעמא דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' דאלת"ה הא שוי' אנפשה חתיכא דאיסורא כו' תשובה אין דעתי נוחה לומר אפקעינהו היכא דלא איתאמר בפירוש כו' ועוד אטו לר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' כו' ל"ל הך מתני' כו' ועיקר טעמא דמשועבדת כו' ולפיכך מותרת לבעלה ולא לאחר מותו (ר"ל לכהן) עכ"ל והנה מבואר כי השואל ז"ל בשו"ת הנ"ל רצה לסמוך באמת בזה על היתרא דאפקעינהו לקידושין כד' הגאון דקאוונא הנ"ל והמשיב ז"ל דחה בזה לדבריו לגמרי דאין לסמוך כלל על הך סברא דאפקעינהו כו' דסברא דחוי' היא באמת וכמ"ש כת"ר נ"י ג"כ בזה וכנ"ל (וע' בשו"ת תועפות ראם להגאב"ד דק"ק יא ס ס' מ"ו שכ' שם בפשיטות דרוב הראשונים ז"ל לא הסכימו בטעם דאפקעינהו לקידושין כלל יעו"ש ובשו"ת צמח צדק סי' פ"ב הביא ד' הר"ן ז"ל לסניף בלבד להחמיר ע"ש וא"כ קשה לכאו' לעשות מד' הר"ן ז"ל הנ"ל אף כסניף להקל בזה וצ"ע):

אולם באמת מצאתי סמוכין לזה קצת בעז"ה גם מד' האחרונים ז"ל והוא בד' רבינו הרמ"א ז"ל שכ' משה באה"ע סי' ז' אות י"ג על מ"ש בתה"ד ס' רמ"א על הגדולים שהתירו בגזירת אויסטרייך שנת קפ"א לכל הנשים לחזור אפילו לבעליהן הכהנים והתה"ד כתב שם דלנשי כהנים לא התירו הגדולים באמת רק כי יצא הדבר בסתם מפי הגדולים להתיר ולא חילקו בדבר כו' ע"ש באורך אבל הד"מ ז"ל שם כ' וז"ל ול"נ דאפשר הגדולים שהתירו לאו מדינא אלא משום צורך שעה שראו שיש לחוש ח"ו לעתיד לנשים שלא יתקלקלו כו' ואין לומר מנ"ל להקל כן באיסור דאורייתא נ"ל דסמכו אהא דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ויש כח ביד ב"ד לאפקועי קידושין מינייהו דהו"ל כפנויות ואף אם זינתה מותרות לבעליהן עכ"ל הד"מ שם:

ונראה פשוט לכאורה דהד"מ סמך בזה ע"ד הר"ן ז"ל דמצינו כן דע"י שחששו חכמים שלא יקלקלו הנשים בכל כה"ג אפקעינהו לקידושין כדי שתהיה זנות דפנויה ומותרת לכהן ג"כ. (ואף שלא הזכיר דברי הר"ן שם בזה) [ואם כי באמת אין ראיה מחכמי המשנה שהיה בידם כח ב"ד להפקיע קידושין ע"י תקנתם לתקנות הגאונים והגדולים שהיו באויסטרייך דלא מצינו לכאורה דיש כח גם ביד הגאונים להפקיע קידושין בכה"ג]:

(ואולי מזה ראיה קצת למ"ש בכה"ג בד' המחברים ז"ל דבזה"ז אחר תקנת רגמ"ה ז"ל חזר דין הבעל בזה לומר שמאמין בטומאה כדין האשה עצמה בזמן המשנה (וע' במהרי"ק ז"ל שורש פ"ב שכתב דאין כח ביד רגמ"ה וסייעתו להפקיע קידושין. וע' מ"ש בזה במרדכי פ"ג דקדושין סי' תק"ל ע"ש ובס' בני אהובה פ' ך"ד הי"א מהל' אישות וצ"ע) ולמ"ש מד' הד"מ הנ"ל א"ש גם לטעמו דהר"ן דהיתר המשנ' הוא ע"י הפקעת קידושין דגם ע"י הקנ' הגאונים יש לומר כן וכמ"ש). ועכ"פ בהך עובדא דאויסטרייך לא היה מקום להתיר לנשי כהנים רק ע"י הפקעת קידושין בלבד וסמכו הגדולים ז"ל על היתר זה לבד להתיר הנשים לבעליהן לפ"ד הדרכי משה ז"ל הנ"ל בזה וכמ"ש:

הן אמת כי לא זכיתי להבין דברי הד"מ כלל בזה דהרי שם עיקר הספק היה רק שע"י האונס נבעלו לעובד כוכבים וא"כ הרי בפסול לא שייך כלל היתרא דהפקעת קידושין דאפי' פנויה נאסרה לכהן בביאת פסול וכמ"ש להלן גם בשם הר"ן ז"ל בזה ושוב מצאתי בעז"ה בס' אבני מילואים להגאון בעל קצות החושן ז"ל בסי' ז' ס"ק י"א שכ' ג"כ ע"ד הד"מ הנ"ל וז"ל וד' הד"מ לא הבנתי דהא נבעלה לפסול אפי' פנויה נמי נפסלה לכהונה וא"כ מה בכך דהפקיעו לקידושין לעשותן כפנויות וצ"ע עכ"ל]:

ובדוחק י"ל לפענ"ד בזה דהגדולים שהתירו אז גם לנשי כהנים כמ"ש דאולי סמכו ע"ד יחידאי בזה והוא על רבו של הריטב"א ז"ל שהובא בקידושין ס"ח בחי' הריטב"א שם דס"ל דלמאי דקיי"ל דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכרבנן דמורים ביה להיתרא ביבמות מ"ה דהיתרא לגמרי קאמרי דאפי' לכהונ' לא פסלה העובד כוכבי' לא להאשה בביאתו ולא להולד ע"ש (ובריטב"א ז"ל שם הקשה ע"ד רבו ז"ל בזה מכמ' דוכתי ובקצת מהן צ"ע לענ"ד דמה שהקשה שם משבויה לכהן דאסרינן בכל דוכתא ומינאי המלך שאמרו שנשבית אמו בקידושין ס"ו ע"ש ולענ"ד י"ל בפשיטות בזה דהרי לבעלה מודה גם רבו ז"ל דעובד כוכבים אוסר כישראל עכ"פ (ולא ס"ל כלל כמ"ש ר"ת ז"ל בזה בכתובות ג' דאין חייבין על ביאתו כו' ועוד דנרא' שם דהדב' פשוט לכו"ע דעכ"פ נאסרה על בעלה בביאת עובד כוכבים כמש"ש הריב"ם ז"ל) וע"כ דלא התיר רבו דהריטב"א בביאת עובד כוכבי' רק לינשא לכהן אח"כ כמש"ש להדיא וא"כ אין ראיה משבויה כלל דלבעלה כהן ודאי דנאסרת על ידו. וכן בהך דינאי דאפשר דאמו נשבית לאחר שנשאת לאביו והיתה אסורה לחזור אליו אבל בפנויה שפיר י"ל דאינה נאסרת כלל לכהן ע"י ביאתו והא דר' יוחנן שם דעבד שבא כו' פסלוה אתיא כמ"ד הולד פסול דוקא ור"י לטעמיה דס"ל הכי שם ביבמות מ"ד) [אך בקידושין ע"ה מסיק דהך דר"י דאצטריך קרא לפסול ביאת עבד דאינו אלא למ"ד הולד כשר ע"ש וי"ל דלתרומה דוקא קאמר וצ"ע (וע"ש בתוד"ה השתא בזה וכבר קדמם הירושלמי ביבמות פ"ז הל' ו' בקושיתם שם בזה ובתירוצם ע"ש ואכמ"ל]

והגאון בעל שעה"מ ז"ל בפט"ו מה' איסורי ביאה ה"ג הקשה ג"כ ע"ד רבו דהריטב"א ז"ל הנ"ל מהא דרבא בבכורו' מ"ז דאמ' כהנת שנתעברה מעובד כוכבים חייב הבן בה' סלעים משום דנעשית זרה בביאתו אע"ג דרבא גופא ס"ל ביבמות מ"ה דהולד כשר יעו"ש שהניח בצ"ע. [ולמ"ש בירושלמי ויבמות פ"ז ה"ז משכח"ל בעובד כוכבים פסול כגון עמוני ומואבי ע"ש)

ול"נ דכיון דבתרומה לכ"ע נפסלה בביאת עובד כוכבים וכדאר"ה בסוטה כ"ו דעובד כוכבים פוסל בתרומה ופריך פשיטא כו' ומסיק דנפק"ל מדדריש ר"י שם מקרא דובת כהן כו' יצאו עבד כו' ולא מצינו שום חולק כלל בזה ורק אי ילפינן מתרומה לפסול להנשא לכהן ג"כ בזה פליגי אמוראי לד' רבו דהריטב"א הנז' ולמאן דמכשר ע"י ביאת עבד לכהונה לא יליף ק"ו דדריש ביבמות ס"ח וע"ש בזה) ועכ"פ כיון דפסיל לה לבת כהן בביאתו מתרומה דבי נשא לכו"ע א"כ שפיר אמר בבכורות שם דהו"ל זרה ע"י ביאת עובד כוכבים דמיתסר' בתרומה ע"י ומשו"ה בנה צריך פדיון דכיון דאינה אוכלת תרומה אין בה שום קדושת כהונה כלל רק דמותרת לינשא לכהן כמו ישראלית ומשו"ה לויה שנתעברה מעובד כוכבים הבן פטור מפדיון דבקדושתה קאי כדאמרי' התם ואף דלדידן באמת קיי"ל דגם הלוי' נפסלה מכהונה ע"י ביאה זאת אפ"ה אין זה שייך לחיוב פדה"ב כלל רק מצות פדה"ב תליא בקדושת כילת תרומה או מעשר לבד וכמ"ש וא"ש :

ובאמת הי' נ"ל ליישב בעז"ה ע"פ ד' רבו דהריטב"א ז"ל הנ"ל ד' הר"ן ז"ל כאן ככתב דלטעמא דאפקעינהו לקידושין מיני' נצטרך לומר דדוקא באומרת טמאה אני לך ולכשר נבעלתי אבל באומרת שנאנסתי מנתין או ממזר אינה מותר' לבעלה ואינו במשמע עכ"ל. וכבר תמהו בזה הגאונים ז"ל דהו"ל להר"ן ז"ל לדחות פי' זה בשתי ידים מש"ס ערוך דלהלן צ"א דגם בעובד כוכבים אמר ר"נ שם לא תשגיחו בה עיני' נ"ב כו' אע"ג דהתם נמי ע"כ לכהן הואי דמאחר שהיתה סבורה שהוא בעלה הו"ל כאנוסה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם (וכדא' ביבמות ל"ג דבהוחלפו מותרות לחזור לבעליהן ישראל ואסורות לחזור לכהנים) וא"כ מאי מהני התם דאפקעינהו לקידושין כיון דגם פנוי' נאסרה לכהן ע"י ביאת עובד כוכבי' וכבר תמה ע"ז בעל מג"א ז"ל בתשובה הנדפס עם התוספתא דנזיקין ופירוש של המג"א שם (ובס' עצי ארזים סי' ו' הניח קושיא זו בצ"ע ונעלם ממנו שכבר קידמו המג"א בזה) ובעל מג"א שם כ' ליישב דשאני התם דאיהו לא אמרה בהנהו עובדא בהדיא שנבעלה לעובד כוכבי' בודאי דבתחילה אמרה שבעלה הי' רק דלדבריו דלאו איהו הוה דילמא חד מן עובדי כוכבים אהלויי או נפטויי כו' ואזלינן בתר רוב ישראל באמת יעו"ש ובשו"ת תועפות ראם ס' מ"ו הנ"ל כ' לדחות ד' המג"א ז"ל בזה ומיישב הקושיא בדוחק ע"ש וכן בס' שערי תורה כלל כ"ב פרט א' ס' ג' כ' ליישב ג"כ קושיא זו בדברים שאין להם שחר ע"ש:

אמנם למ"ש הרי בפשוטו י"ל דס"ל להך שיטה כד' רבו של הריטב"א ז"ל דע"י עובד כוכבים לא נפסלה כלל בביאתו לפי המסקנא דעובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד כשר ושפיר מהני בעובד כוכבים ג"כ האי היתרא דאפקעינהו רבנן לקידושין והו"ל כפנוי' שזנתה בלבד ומשו"ה לא הזכיר הר"ן ז"ל שם לעובד כוכבים כלל רק כתב דנצטרך לומר לפ"ז דע"י נתין או ממזר אינה מותרת לבעלה כהן דבחייבי לאוין דוקא ס"ל דנפסלה בביאתם לכהן ויבואר להלן אי"ה :

ובהכי א"ש בפשיטות ג"כ ד' הד"מ הנ"ל דכיון דס"ל כטעמו דהר"ן ז"ל בהפקעת קידושין בזה וכמ"ש א"כ הרי מוכרח ג"כ לפ"ז מדר"נ הנ"ל דבעובד כוכבים נמי שייך ה"ט דהפקעת קידושין הנ"ל ומשום דס"ל לר"נ ג"כ דאין ביאתו פוסלת הפנוי' לכהן וכמ"ש וא"ש (אלא דלפ"ז תקשי לכאורה למ"ש בחידושי הרמב"ן והרשב"א ז"ל ביבמות מ"ז אהא דאמר ר' נחמן בר צחק התם דה"ק ליה לדבריך כו' והעלו שם מהך סוגיא דע"כ צ"ל דס"ל לר"נ בר יצחק התם דעובד כוכבים הבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה עכ"פ וכ"ש שהיא עצמה נפסלה לכהונה בביאת עובד כוכבים וע"ש בדבריהם ז"ל בזה (וע' בשו"ת חמדת שלמה חא"ח ס' ט"ז י"ח מ"ש בשם היש"ש ביבמות שם) ועכ"פ למש"ש מוכח קצת מסוגיא דהתם דלר' נחמן בר יצחק (דהוא סתם ר' נחמן דבש"ס כמ"ש רש"י ז"ל בגיטין ל"א וע"ש בתוס'. ד"ה אנא) ע"כ דס"ל עכ"פ דעובד כוכבים פוסל בת ישראל לכהונה בביאתו וכמ"ש וא"כ תקשי לן דר' נחמן אדר' נחמן בזה שהרי ע"כ צ"ל דר' נחמן הנ"ל דאמר בנדרים כם לא השגיחו בה עיני' נ"ב כו' ע"כ דס"ל דאין העובד כוכבים פוסל פנוי' לכהן כלל וכמ"ש וצ"ל דבאמת הך שיטה לא ס"ל כד' רס"י דגיטין הנ"ל אלא כמ"ש התוס' בגיטין הנ"ל ובכ"ד שהוכיחו דסתם ר' נחמן לאו היינו ר' נחמן בר יצחק כלל וא"ש):

אלא דעכ"פ צ"ל לפ"ז דאין קיום לה"ט דהפקעת קידושין רק ע"פ דיעה הדחוי' בזה דגם רבו דהריטב"א ז"ל בעצמו חזר מזה באמת והודה להריטב"א דאין להכשיר רק הבת שנולדה מעובד כוכבים הבא על ב"י לכהונה (שכ"ה ד' קצת מהראשוני' ז"ל וכמבואר ברי"ף וברמב"ן וברשב"א פ' החולץ ע"ש) אבל האשה עצמה שנבעלה לעובד כוכבים ודאי דנאסרה לכהונה וע"ש בריטב"א שהכריח כן מכ"מ וכמש"ל א"כ קשה ליישב ד' הר"ן ז"ל וגם ד' הד"מ הנ"ל ע"פ דעה הדחוי' הזאת והרי בד' הפוסקים ז"ל הדין פשוט בזה באמת דעובד כוכבי' פוסל פנוי' בביאתו לכהן וכמ"ש ברמב"ם פי"ח מה' איסו"ב ה"ב ובשו"ע אה"ע ס' ו' ס"ק ח' ע"ש וא"כ עכ"פ אין מקום ליישב הך שיטה דהפקעת קידושין הנ"ל ע"פ דעה הדחויה לגמרי באמת וכמ"ש ואף שמצינו באיזו תשובות האחרונים ז"ל שסמכו קצת על דעה הדחוי' הזאת לאיזו צירוף עכ"פ בזה וכמ"ש בשו"ת תועפות ראם הנ"ל בחאה"ע ס' ז' דלספק רוב פסולים אצלה כתב לצרף ד' רבו של הריטב"א ז"ל הנ"ל דעובד כוכבים הבא על ב"י לא נפסלה מכהונה כלל וא"כ תו לא הוי רוב פסולים אצלה וע"ש בתשובה דעכ"פ לא דחה שם דעה זו לגמרי בזה ולמש"ל הנה גם הד"מ ז"ל הנ"ל ע"כ דהולך בשיטה הדחויה הזאת בזה:

ואמנם ליישב ד' הר"ן ז"ל הנ"ל הנה מלבד כי היה אפשר לומר בפשיטות בזה דלהנהו דמפרשי טעמא דמשום הפקעת קידושין הוא דאינהו גרסי באמת בזה כגי' הרי"ף ז"ל הנדפס מחדש בנדרים שם חד מן אהלויי הלין נפטויי ולא גריס עובדי כוכבים כלל (ואף שברי"ף בקידושין פ"ג הגי' כבש"ס דילן עובדי כוכבים אהלויי ונפטויי וכן בר"ן שם עצמו איתא עובדי כוכבים מוכרי אוהל ע"ש מ"מ לשיטה הנ"ל י"ל דגרסי' כגי' הרי"ף בנדרים וכמ"ש) וי"ל דישראלים הוו מוכרי נפט ואוהל וא"ש:

ואולם י"ל עוד קצת בזה דר"נ דאמר גם לגבי עובד כוכבים להך היתרא דעיני' נתנה באחר דאפשר דס"ל בהא באמת כמ"ד בקידושין ע"ח דאם בעל ולא קידש אינו לוקה בכל חייבי לאוין דכהונה דכתיב בהו לא יקחו דמשמע דאינו רק ע"י קידושין לבד (וע' במגדול עוז פ' ט"ו מה' איסורי ביאה ה"ב שכ' להדיא דאין בו רק איסורא דרבנן לבד בבעל ולא קידש ויבואר בזה להלן אי"ה) וא"כ כיון דס"ל דלמשנה אחרונה ע"כ דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' וה"ל כפנוי' באמת שזינתה וכמ"ש א"כ אפשר דה"נ דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' מכאן ולהבא ג"כ ולכן שפיר התירה ר"נ לבעלה אף שנבעלה לפסול לה לפי דבריה דכיון דהפקיעו רבנן לקידושין מינה א"כ שוב לא הו"ל עם בעלה רק כבעל ולא קידש כלל ואין בו רק איסורא דרבנן לבד וכמ"ש ובאיסור דרבנן בלבד ודאי דהיה כח ביד חכמים להתיר בזה משום מיגדר מילתא שלא תהא נותנת ע"ב כו' דעיקר הקושיא בזה אינו אלא משום דאין ב"ד מתנין לעקור דבר תורה בלבד בקום ועשה וכמש"ש הר"ן ע"ש) (והא דא"ר ששת התם דאוכלת תרומה ג"כ אף דהפקיעו הקידושין מיניה וא"כ איננה אשת כהן כלל י"ל דבתרומה דרבנן לבד קאמר ויבואר להלן אי"ה) ומש"ש הר"ן ז"ל דלהך טעמא דהפקעת קידושין אם אמרה שנאנסה מנתין או ממזר באמת אסורה לבעלה אפשר דס"ל באמת להלכה דחייב גם בביאה לבד בלא קידושין וכאידך מ"ד בקידושין ע"ח שם וכמו שפסק הראב"ד ז"ל באמת ברפט"ו מה' איסו"ב הנ"ל וברפי"ז שם בזה ע"ש ועכ"פ לא תקשי על זה בפשיטות מדר"נ הנ"ל די"ל דבאמת ס"ל לר"נ דלא כהילכתא בהא שהרי באמת מצינו פלוגתא דאמוראי בזה בקידושין שם וא"כ אין קושיא מדר"נ אליבא דהילכתא בזה כלל וא"ש (רק דבאמת נראה דלד' הראב"ד ז"ל הנ"ל ע"כ דלדידי' לא פליגי כלל אביי ורבא כם בכל חייבי לאוין דכהונה בזה והא דנקט רבא התם כה"ג כו' לאו דוקא הוא וה"ה לכהן הדיוט וכמ"ש ברפי"ז הנ"ל ע"ש וא"כ שוב הדק"ל עלה דר"נ הנ"ל וצ"ע):

(ואמנם בד' הד"מ הנ"ל קשה לענ"ד לומר ג"כ דסמכו הגאונים ז"ל על היתרא דהפקעת קידושין בזה דשוב הו"ל ע זה גם מכאן ולהבא כבעל ולא קידש וכמ"ש דבאמת אף דבד"מ שם מבואר דעיקר קושיתו היה בזה רק דאיך הי' כח בידם להקל כ"כ באיסור דאורייתא בזה וכמש"ל אבל באמת נראה דגם באיסור דרבנן לבד כגון בבעל ולא קידש דעכ"פ לכו"ע יש בזה איסור דרבנן בודאי וכמש"ל יש לתמוה על זה ג"כ דאיך הי' כח בידם לעקור גם איסור דדבריהם לגמרי עכ"פ בזה ואולי יל"ק דבדרבנן עכ"פ סמכינן בזה ע"ד רבו דהריטב"א הנז'):

ועכ"פ הנה יש לנו מקום לחזק בנ"ד הך היתרא דהפקעת קידושין הנ"ל גם מתוך ד' הד"מ הנ"ל שכ"ל בזה בעז"ה ועוד מצאתי בעז"ה להגאון בעל דרישת ארי ז"ל שכ' ג"כ הך היתר' דהפקעת קידושין הנ"ל לענין כיוצא בזה והוא ע"ד מהר"ם פאדווה שהובא ברמ"א בס' קט"ו ס"ק ו' דאשה שאמרה לבעלה נטמאתי וגירשה דאסור להחזירה ע"ש וכ' ע"ז וז"ל נראה דזה דוקא כשגירשה מיד אבל אם היה עמה איזה זמן ביחד אחר שאמרה נטמאתי ע"י שלא האמינה כלל וכמשנה אחרונה ואח"כ גירשה אפשר דמותרת לחזור לו לסברא זו ככ' הר"ן ז"ל דעיקר היתרא הוא משום הפקעת קידושין וא"כ כיון דכבר אפקעינהו לקידושין שלא האמינה וישבה תחתיו והו"ל כפנוי' שזינתה ברצון שוב אין איסור כלל גם לחזור לו אף דהשתא כשאמרה שזינתה לאחר שגירשה לא שייך טעמא דעיני' נ"ב וכמ"ש מוהרמ"פ ז"ל בזה מ"מ כבר נעשית פנוי' כשלא האמינה בפעם הא' ויעו"ש בס' הנ"ל שדחה לזה מהא דאמר התם דמודה ר"ש שאם נתארמלה שאינה אוכלת בתרומה אע"ג דמעיקרא היתה אוכלת בעודה תחתיו אחר שכבר אמרה לו נטמאתי והותרה ע"י הפקעת קידושין אפ"ה אינה אוכלת אחר מותו ודלא כמ"ש וצ"ע עכ"ד:. ובאמת עיקר דין זה כבר מבואר בשו"ע שם סי' ו' ס"ק י"ג דאשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שנתבאר (בס"ק י"ב שם מטעם דתלינן דעיני' נ"ב כמש"ל) הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודית שהיתה זונה שאסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא ע"ש ונפק"ל באמת מתרומה כמ"ש ה"ה ז"ל בפי"ח מהל' איסו"ב ה"ט שמתרומה הוציא הרמב"ם ז"ל דין זה יעו"ש ובב"ש שם בס"ק כ"ה מבואר דאף אם נשאת לכהן תצא אם מאמינה בזה ע"ש ולכן קשה להקל לכאורה בנ"ד באמת בזה ועוד היה אפשר לדון קצת בנ"ד למ"ש הט"ז ז"ל בס' כ"ו בד' הטור ז"ל שם דאפי' פנויה אם זינתה שתי פעמים הוי זונה אפי' נבעלה לכשר והוא דעת ר' עקיבא ביבמות ס"א דזונה זו מופקרת (וע"ש ברש"י שכ' אבל משום בעילה אחת כו') ע"ש בט"ז וא"כ היה נסתר בזה כל עיקר ההיתר של הגאון אב"ד דק"ק קאוונא הנ"ל דאפ"ת דאפקעינהו לקידושין מ"מ הו"ל בנ"ד זנות דפנויה שתי פעמים עכ"פ וצ"ע אך באמת אין לחוש כ"כ לד' הט"ז ז"ל בזה וע' בשו"ת חמדת שלמה סוף ס' ע"ח שדחה ד' הט"ז שם בזה ועכ"פ פשטות ד' השו"ע שם ס"ו ס"ק ח' דמופקרת פנויה מותרת לכהן משמע דאפי' הפקירה עצמה כ"פ וצ"ע [ועוד יבואר להלן אי"ה דכל באונס לא מקריא זונה כלל וא"כ בנ"ד דפ"א הי' ודאי באונס ואם נאמר דאפקעינהו לקדושין א"כ הו"ל זנות דפנוי' דלכ"ע נראה דפנוי' שזינת' באונס עכ"פ לא מקריא זונה וע' להרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף רל"א ובמשנה למלך פי"ח מהל' איסו"ב ה"ב ובשער המלך שם ויבואר להלן אי"ה]:

והנה תשלום דבר התשובה הזאת יבוא עוד באורך בזה להלן בדף נ"ה אי"ה)

וכאן ראיתי להביא כעת קצת מן החידושים אשר כתבתי בעז"ה בגליון ספר המצות להרמב"ם ז"ל (אש הם יוצאים כעת בדפוס בפה בעז"ה בקו"א ל ס' המצות הנדפס מחדש עם חידושי הרה"ג בעל מחשבת משה ז"ל) וראיתי להעתיקן גם פה בעז"ה ובמק"א אי"ה יבואר עוד בזה וזה החלי כעת בעזרת ה'

בשרש הא' במ"ש הרמב"ן ז"ל להסתפק בעיקר המנין דתרי"ג מצות מפני שמצינו מחלוקת בכמה מקומות בש"ס כו' וכמו בחמץ בפסח דלר' יהודה יש בו שלשה לאוין בתוך זמנו ולפני זמנו ולאחר זמנו ושלשתן ראוין להמנות כו' והנה לר"ש דאמר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר בולא כלום הרי יחסר לו שני לאוין מהמנין עכ"ד הרמב"ן ז"ל שם וע"ש במג"א בזה נ"ב נלע"ד דלשיטתיה דר"ש דדריש בכ"מ לטעמא דקראי הרי מצינו לו באמת עוד לאו לדידיה להשלים המנין והוא בסנהדרין כ"א דמסיק לרבי שמעון דבכ"מ ס"ל דדרשינן לטעמא דקרא ואייתר לדידיה טעמא דקרא דלא ירבה לו נשים דמפרש בסיפא דקרא גופא הטעם ולא יסור לבבו לומר דאפי' אחת ומסירה לבו כו' ע"ש וא"כ הרי לר"ש ע"כ דקרא זה כולל שני לאוין נפרדין כמ"ש הרמב"ן ז"ל עצמו לקמן בשורש ה' דלר"ש הך סיפא דקרא דולא יסור לבבו הוא לאו בפ"ע ע"ש [ומשא"כ לר' יהודה שם דלדידיה ודאי דאינו אלא לאו אחד בלבד וכמש"ש הרמב"ם ז"ל בשורש ה' הנ"ל דאין ראוי למנות טעם המצוה ללאו בפ"ע ע"ש. והיינו לדידן דלא דרשינן בכל דוכתא לטעמא דקראי וא"ש] (אלא דצע"ק לפ"ז בפסקי הרמב"ם ז"ל דלמ"ש בשורש ה' הנזכר ע"כ צ"ל דס"ל דקיי"ל כר"י דלא דרשינן לטעמא דקרא בכ"מ וכמ"ש וא"כ הו"ל לפסוק כר"י בסנהדרין שם דמרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות לבו כלומר שתהיינה בדוקות אצלו בכשרות והרי בפ"ג מה"מ ה"ב כתב בפשיטות דלא ירבה לו נשים אלא י"ח ולא הזכיר לדר יהודה דאם אינן מסירות לבו יכול להרבות יותר (ונראה לכאורה מסתימת דבריו שם דפסק כר"ש בהא וע' ב"י אה"ע סי' ט"ז שכתב בפשיטות דקיי"ל כר"ש דדרשינן טעמא דקרא דחזינן לסתמא דתלמודא כו' וצ"ע וע' במעין החכמה פ' שופטים במצוה זו) אלא דנראה באמת דגם כר"ש לא פסק בזה מדלא כתב דאפי' אחת ומסירה כו' ועיין מש"ש בה"ו דעל הסרת לבו הקפידה תורה כו' וצ"ע). ועוד מצינו לר"ש לאו שני להשלים המנין בזה והוא במשנה דזבחים קי"ב דא"ר שמעון דאם הקריב מחוסר זמן בחוץ כגון או"ב דה"ז תעשה ואין בו כרת (וחכ"א דכל שאין ב"כ אין בו ל"ת) ונפק"ל שם קי"ד מקרא דלא תעשון כו' או מקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח באח' כו' ע"ש (והיינו למאי דמפרש רבה התם דהא דאמר ר' שמעון דהזובח הפסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא בל"ת כו' דבשעת איסור הבמות לאחריני נמי קאמר רק דמיירי קודם חצות דהו"ל מחוסר זמן ולכן אינו בכרת רק בל"ת ע"ש אבל למסקנא שם דבשעת היתר הבמות לאחריני קאמר רק דלגבי פסח הו"ל איסור במה ע"ש א"כ אין לנו למנות לאו זה במנין הל"ת כיון שאינו נוהג לדורות לאחר שנאסרו הבמות לעולם וכמ"ש ברמב"ם ז"ל בשורש ג' להלן שאין ראוי למנות המצות שאינן נוהגין לדורות ע"ש:

וא"ש בהכי דרק לר"ש לשיטתו דס"ל עכ"פ דמחוסר זמן בל"ת אי מקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח כו' או למסקנא הנ"ל הרי ע"כ לפ"ז צ"ל דנפקא לר"ש מחוסר זמן בחוץ מקרא קמא דלא תעשון הנ"ל ושפיר יש למנות לאו זה לדידיה במנין הל"ת וכמ"ש ומשא"כ לר' יהודה אע"ג דמסיק בפסחים צ"א דס"ל נמי בהך ל"ת דהזובח הפסח בבמת יחיד כר"ש כדאי' התם דתרתי ש"מ ע"ש אפ"ה י"ל דלדידיה לא נכנס לאו זה דלא תוכל לזבוח את הפסח במנין הל"ת כלל דאי מהא דהזובח הפסח בבמת יחיד הרי ודאי נראה דעד כאן לא הוצרך לומר ההם אליבא דר"י דתרתי ש"מ רק להמסקנא דזבחים הנ"ל דבשעת היתר הבמות מיירי וכמ"ש דאי לרבה דמוק"ל בשעת איסור במות וקודם חצות וכמ"ש הרי ודאי דלדידיה לא הוצרך לדחוק כלל בפסחים שם אליבא דר"י ולומר דתרתי ש"מ. שהרי בפשוטו נראה יותר דר"י ס"ל כחכמים דר"ש בזבחים שם דכל שאין בו כרת אינו בל"ת וכמ"ש ולא ס"ל באמת כר"ש בזה כלל וע"כ נראה דצ"ל דהא דמסיק בפסחים שם לר"י דתרתי ש"מ דאינו אלא להמסקנא דזבחים הנ"ל דבשעת היתר הבמות קאמר ר"ש וכמ"ש. ומשום דבהא לא מצינו שום פלוגתא בהדיא עליה דר"ש כלל להכי דחק הש"ס לומר דגם ר"י ס"ל באמת כר"ש בהא רק דתרתי ש"מ וכמ"ש:

(ואמנם רש"י ז"ל בפסחים שם לא פי' כן רק הביא אוקימתא דרבה הנ"ל שם וצ"ע באמת דודאי נראה דהך סוגיא דפסחים לא אתיא רק להמסקנא דזבחים הנ"ל וכמ"ש. ומצאתי להגאון בעל או"ח ז"ל שכתב לתמוה בזה על רש"י ז"ל וכ' ליישב בדחוקים ע"ש) וע' בסוגיא דזבחים קי"ז דר"י גופיה קאמר דבבמת יחיד לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים ע"ש. וע"כ דממעט פסח בבמת יחיד מקרא דר"ש הנ"ל ומשו"ה הוצרך לומר לדידיה דתרתי ש"מ (וע' בתוספתא פי"ג דזבחים דנראה שיש שם ט"ס בד' ר"ש בזה ובמקום שכתוב שם השוחט הפסח על היחיד והעלה בחוץ כו' צ"ל השוחט הפסח בבמת יחיד והעלה בשעת איסור כו' ומש"ש בשעת היתר מותר כו' יכול אף בשאר ימות השנה כו' צ"ע ואי מפרשינן דשעת היתר היינו קודם חצות א"כ י"ל דשאר ימות השנה היינו פירושא דשעת היתר דהיינו קודם חצות אבל אי מפרשינן דשעת היתר היינו זמן היתר במה ממש. וא"כ שעת איסור דהתם ע"כ בקודם חצות מיירי וא"כ שוב אין לפרש התם הך סיפא דיכול בשאר ימות השנה ע"ש וצ"ע) וכיון דלא אתי קרא לר"י אלא על שעת היתר הבמות א"כ ודאי דאין למנותו במנין הלאוין וכמ"ש וכן הלאו דאין שוחטין הפסח על היחיד דנפק"ל נמי לר"י מהך קרא הנ"ל אפשר דאין ראוי למנותו ג"כ לר"י דהו"ל כלאו שבכללות דעיקר קרא אתי באמת להשוחט בבמת יחיד וכדר"ש:

וא"כ אין למנות לאו דשחיטת פסח ביחיד כלל דהו"ל אול שבכללות (וע' בד' הרמב"ם ז"ל בזה בשורש תשיעי ודו"ק) ולא לאו דשוחט פסח בבמת יחיד דאין נוהג לדורות וכמ"ש וא"ש דלר"י לא נכנס לאו זה במנין כלל אבל לר"ש ודאי דלדידיה יש לחשוב עכ"פ לאו דמחוסר זמן בחוץ וכמ"ש בעז"ה) וע' ברמב"ם פ"א מהל' קרבן פסח הל' ג' שהביא לאו זה דלא תוכל לזבוח את הפסח לשוחט הפסח בבמת יחיד בשעת היתר במות וע"ש בכ"מ (שכ' משום דר' יהודה נמי ס"ל כר"ש בהא וכמ"ש וע"כ דמוק"ל נמי לסוגיא דפסחים הנ"ל דא' אליבא דר"י דתרתי ש"מ. כהמסקנא דזבחים הנ"ל וכמש"ל) ומשו"ה לא מנה הרמב"ם ז"ל לל"ת זו במנין הלאוין לפי שאינו נוהג לדורות וכמש"ל וכ"כ הגאון בעל פר"ד ז"ל בפ' ראה ע"ש. ומ"ש הגאון בעל מעין החכמה ז"ל בפ' ראה שם ליישב ד' החינוך ז"ל שהכניסה במנין משום דנ"מ גם בזה"ז דהשוחט בחוץ פטור לכו"ע כמ"ש התוס' בזבחים נ"ט ע"ש וכ' דהרמב"ם ז"ל לטעמי' דבפי"ט מה' מעה"ק כ' דהשוחט בחוץ בזה"ז חייב ע"ש וא"כ אין נ"מ בזה"ז גבי פסח ג"כ וע"ש במעה"ח בזה וצ"ע במאי דפשיטא ליה הכי בד' הרמב"ם ז"ל והרי בה' ט"ו כ"ש מי ששחט קדשים והעלה בזה"ז חייב כו' ומסיק הגאון בעל מש"ל ז"ל שם דדוקא קאמר התם דהשוחט ומעלה כאחד אבל אשחיטה לחוד פטור ע"ש וא"כ משמע דס"ל ג"כ כד' התוס' הנ"ל וצ"ע:

אלא דבאמת ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' בכורות ה"ב דלכן אסרו לעשר בזה"ז שלא יאכלהו תמים ויבא לידי איסור כרת לשחוט קדשים בחוץ ע"ש מבואר להדיא דלא ס"ל להרמב"ם כד' התוס' דזבחים הנ"ל אלא דגם בשוחט לבד בזה"ז חייב כרת ודלא כהמש"ל הנ"ל וצ"ע וע' רש"י בכורות ל"ו ד"ה הכי השתא שכ' ג"כ דשוחט קדשים בחוץ בכרת ע"ש ומשמע דאיירי בזה"ז כהך עובדא דר' אשי התם (ומוכרח ג"כ קצת בש"ס התם מדהוצרך לומר משום דהתם ידע דמום הוא כו' ולא קאמר בפשיטות דבזה"ז הו"ל איסור קדשים בחוץ כמו ממון כהן ש"מ דגם בזה"ז חייב כרת בשוחט בחוץ ולא דמי לממון כהן דבלאו וכמש"ש רש"י ומאי דאמר ההם קדשים בחוץ לא אכיל נרא' דלאו דוקא נקט אכיל ור"ל לא שחיט וכמש"ש רש"י הנז'):

ואין לפרש דמשום אוכל קדשים בטומאה קאמר דהוא בכרת. וכמ"ש במרדכי סוף יבמות דבכור הם ששחטו ואכלו בזה"ז חייב ב' כריתות א' משום שוחט בחוץ (ודלא כהתוס' הנ"ל) וא' משום אוכל קדשים בטומאה ע"ש דבאמת הוא תמוה שהרי כיון דהבשר ודאי אסור עכ"פ גם לטהורין דאפי' שחטו וזרק דמו בפני הבית ונשאר בשרו קיים לאחר שחרב הבית קיי"ל דאסור באכילה כדאי' בזבחים ס' ובכ"ד וכ"ש כששחטו בזה"ז וכיון דאינו ניתר לטהורין קיי"ל דאין חייבים עליו משום טומאה כדא' במנחות כ"ה ע"ש וצ"ע:

ומיהו הא דלא הביא הרמב"ם בחיבורו ולא בס' המצות ללאו דזובח בעל מום בבמ' יחיד דמייתי ליה בבכורו' י"ד מקרא דלא הזבח שו"ש אשר יהיה בו מום (ובתמורה ז' מקרא דלא תקריבו ע"ש) אינו משום שלאו זה אין נוהג לדורות כלל וכמ"ש (ובאמת נ"ל דנ"מ לדורות ג"כ למאי דקיי"ל בזבחים קי"ב דהמקריב בעל מום בחוץ פטור שאין ראוי לפנים ע"ש וח"כ נ"מ דעכ"פ חייב בזה"ז משום לאו דזובח בעל מום בבמה וע' בכורות י"ד שם ברש"י ד"ה ומוקי ודו"ק וצ"ע) אלא דבאמת הרמב"ם ז"ל עצמו מוק"ל ללאו דלא תזבח הנ"ל בבעל מום עובר ובפנים וכמ"ש בפ"א מה' איסו"מ ה"ה ובמנין המצות ל"ת צ"ה ע"ש:

ועכ"פ בקושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל אליבא דר"ש גבי ל"ת דחמץ י"ל שפיר דלר"ש לשיטתו אשכחינן לדידיה שני לאוין אחרים להשלים המנין וכמ"ש בעז"ה (וכעין זה כ' הרב הג' בעהמ"ח מחשבת משה ז"ל ליישב קושית הרמב"ן ז"ל אליבא דר' ישמעאל בריש סוטה ד' ג' ע"ש וכבר הקדימו בזה הגאון מו"ה דוד אופנהיים ז"ל בהקדמה לידי משה במד"ר ע"ש וכ"כ הגאון בעל מעה"ח ז"ל בפ' נשא בזה וכבר דחה זה הגאון בעל שיבת ציון ז"ל ס' ל"ד עפ"ד הרמב"ן ז"ל בשורש ט' בזה וכמו שהעיר ג"כ קצת בזה הה"ג בעהמ"ח מחשבת משה ז"ל שם ועיין ברמב"ם שורש י' בכם המכילתא בזה וצ"ע):

ובעיקר הסוגיא שהביא הרמב"ן ז"ל בשורש א' הנ"ל משלהי מכות דדרש ר"ש תרי"ג מצות כו' עד אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו ע"ש. נ"ל לבאר בעז"ה דמש"ש בריב"ן ז"ל אהא דאנכי ולא יהיה כו' דנפק"ל הא במכילתא מקרא דאחת דבר אלהים שתים זו שמעתי ע"ש דבמכילתא שלפנינו בפ' יתרו סו"פ ד' לא נמצא שם הך קרא כלל ולא מייתי לה התם רק בפ' ז' אהא דזכור ושמור בד"א ע"ש:

אמנם בעיקר ד' המכילתא דסו"פ ד' הנ"ל (דמייתי לה רש"י ז"ל בפ' יתרו) דא' אקרא דוידבר אלהים את כל הדברים האלה דמלמד שא' הקב"ה עשרת הדברות בדיבור א' כו' א"כ מת"ל אנכי ולא יהי' שחזר ופירש כל דיבור בפ"ע ע"ש שהוא תמוה מאד באמת דמאי קשיא ליה בהא דקאמר א"כ מת"ל אנכי כו' וע' במה שהאריכו בזה ברא"ם ובגור ארי' ובצד"ל ז"ל וכל דבריהם דחוקים מאוד (וע"ש באבן עזרא ז"ל) אולם לענ"ד טס"ה באמת וצ"ל במכילתא שם כמ"ש בילקוט תהלים ס"ב דנפק"ל התם באמת מהך קרא דאחת דבר וכו' דכל עשרת הדברות נאמרו בדיבור א' ע"ש וגם שם תמוה דא"כ מאי האי דמסיים בקרא דשתים זו שמעתי לכן נ"ל דבמכילתא הנ"ל צ"ל באמת אקרא דוידבר אלהים את כל הדברים כו' מלמד שכל עשרת הדברים נאמרו בדיבור א' א"כ מת"ל אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי (דמשמע דרק שתים בלבד שמענו מהקב"ה והלא מקרא דכל הדברים כו' משמע דכל עשרת הדברים א' הקב"ה בעצמו וכמ"ש) מלמד שאחר שאמר הקב"ה עשרת הדברים בדיבור א' חזר ופירש אנכי ולא יהיה לך דיבור דיבור בפ"ע כצ"ל במכילתא הנ"ל וכלומר דהשתא מוקמינן שפיר לדרשא דקראי הנ"ל דאחת דיבר אלהים ר"ל כל העשרת הדברים בדיבור אחד (וכדנפק"ל מקרא דכל הדברים כו' הנ"ל) ושתים זו שמעתי ר"ל אנכי ולא יהיה לך שחזר הקב"ה ופירש רק שתי דברות הללו בפני עצמן והשאר פירשן משה רבע"ה וא"ש ד' המכילתא הנ"ל:

אבל מ"מ ד' הש"ס דמכות הנ"ל נראה דלא ס"ל כלל כהמכילתא הנ"ל דד' המכילתא לגי' הנ"ל נראה דלא אזלא רק כרבנן דריב"ל במדרש שה"ש אקרא דישקני מנשיקות (שהובא בד' הרמב"ן ז"ל להלן) דאמרי דכל הדברות שמעו מהקב"ה כו' אבל לריב"ל שם דא' דרק שתי דברות שמעו מהקב"ה כו' ע"ש דהסוגיא דמכות הנז' נראה דאזלא כותי' (וכמ"ש הרמב"ן וע"ש במג"א) פשוט לכאורה דלא ס"ל כלל דכל עשרת הדברות נאמרו בדיבור אחד (דדוחק לומר דלא קאי רק על מה שחזר ופירש בפ"ע):

וע"כ נ"ל דהסוגיא דמכות הנז' אתיא כהך סוגיא דתענית ה' דגרסי' התם אקרא דכי שתים רעות עשה כו' אחת היא ששקולה כשתים ומאי ניהו עבודת כוכבים ע"ש ופירש"י שם דשתים היינו כתים וקדרים שעובדין לאש ולמים כדא' התם ע"ש והוא תמוה מאד בפי' ד' הש"ס הנ"ל דמאי אחת היא ששקולה כשתים ולמה נקט הני בלבד (וע"ש ברש"א ז"ל שדחק מאד) אבל באמת לענ"ד ודאי דטס"ה שם בגמ' וצ"ל כדאיתא בילקוט ירמיה ב' אהך קרא דכי שתים כו' דאחת היא ששקולה כשתים ומאי ניהו עבודת כוכבים דאמר מר אנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו כו' ע"ש וכצ"ל גם בש"ס הנ"ל בלא ספק ונראה דקאי התם ג"כ אהך קרא דאחת דבר אלהים והיינו דקאמר אחת היא כלומר שבדיבור א' נאמרו ושקולה כשתים. דשתים זו שמענו. אנכי ולא יהיה וכמ"ש וכ"ה להדיא בשמות רבה פ' מ"ב דריב"ל א' דשתי הדברות לבד אנכי ולא יהי' אמרן הקב"ה לישראל מפיו כו' (ואזיל לטעמיה במדרש שה"ש הנ"ל וכמ"ש) הוא שהקב"ה אמר לירמיה כי שתים רעות כו' באנכי ולא יהיה לך ע"ש וא"ש דהיינו דכתיב בתריה בקרא דירמי' הנ"ל אותי עזבו כו' ועברו על אנכי כו' לחצוב להם כו' ועברו על לא יהיה לך וכמ"ש דכי שתים קאי על שתי דברות אלו ובהכי א"ש בפשיטות מ"ש הריב"ן ז"ל הנז' אהא דאנכי ולא יהי' מפה"ג כו' מקרא דא' דבר כו' שהוא עפ"ד הילקוט דתהלים ודירמי' וכמ"ש:

ובזה מיושב ג"כ מ"ש במג"א במ"ע הראשונה בשם הזוהר הרקיע ז"ל להכריח דאנכי אינו בכלל המ"ע וכד' הבה"ג ז"ל. מדא' בהוריות ח' איזוהי מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זו עבודת כוכבים והיינו מלא יהיה לך וכמש"ש רש"י ז"ל ומדקרי ליה הש"ס ללא יהיה לך מצוה שנאמרה בתחילה ש"מ דאנכי אינו בכלל המצות כלל דאל"כ הרי אנכי קדמה ואיך קרי ללא יהיה לך מצוה שנאמרה בתחילה פ"ש (ומש"ש במג"א ליישב ע"פ מש"ש רש"י אנכי ולא יהיה ע"ש. כבר כ' כן הגאון בעל זוה"ר ז"ל בעצמו בתשב"ץ ח"א סי' קל"ט ע"ש באורך) אבל למ"ש להגי' בש"ס דתענית הנ"ל א"ש בפשיטות שהרי באמת אנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו וא"כ לא היה שום הקדמה כלל בזה לאנכי על לא יהיה לך ושפיר קרי ליה הש"ס גם ללא יהיה מצוה שנאמרה בתחילה ופשוט שלזה נתכוין גם רש"י ז"ל שם שכ' דמצוה שנאמרה בתחילה אנכי ולא יהיה וכמ"ש וא"ש:

ובאמת לפי הגי' בש"ס דתענית עפ"ד הילקוט הנ"ל שכתבנו יש להכריח יותר דאנכי הו"ל מ"ע בפ"ע וכד' הרמב"ם ז"ל בזה דאחת היא ששקולה כשתים ודאי דשייך שפיר על מ"ע ול"ת דאנכי ולא יהיה שנאמרו מפי הגבורה בדיבור א' ששתיהן באו להזהיר על דבר א' להאמין בה' ולא בזולתו ולמ"ש הרמב"ן ז"ל לד' הבה"ג ז"ל דשתי המצות ששמענו מפי הגבורה הם לא יהיה ולא תשתחוה ע"ש הרי שתי ל"ת הללו נפרדות הן באמת ואין שייך כלל לכוללן בשם אחד וצ"ע ולמ"ש ג"כ דאנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו א"ש ג"כ כל מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל בזה במה שמנה לאנכי מ"ע בפ"ע ומוכרח באמת כדעתו ז"ל בזה וכמ"ש ודו"ק:

(ונ"ל לרמז ג"כ בזה בראש התורה ובסופה דב' דבראשית דהוא ב' רבתי ע"פ המסורה רומז לב' ראשית שיש בתורה והם העשה דאנכי ה' אלהיך והל"ת דלא יהיה לך שהם ראשית לכל המ"ע והנ"ת שבתורה (וע' בח"א ברש"א ז"ל סוף מכות בזה) והם נרמזים בא"ל שבסוף תיבה ישרא"ל שבסוף התורה דא' רמז לאנכי והל' ללא יהיה לך שהם כוללין לכל העשה והל"ת שבתורה וכמ"ש והאותיות תרי"א שבתיבת בראשי"ת רומז לתרי"א מצות ששמענו מפי משה רבע"ה. (לבד שני המצות ששמענו מפי הקב"ה בעצמו. שהם נרמזים בהב' דבראשית ולכן הוא גדול יותר כמ"ש) והש' דבראשית אולי רומז לשבעה מצות דרבנן כנודע וכן בסוף התורה דסופי התיבות דעש"ה מש"ה לעינ"י עם תיבות "כל ישראל" הוא בגמטריא תרי"א רומז לתרי"א מצות מלבד הב' מצות הנרמזים בא"ל דישרא"ל וכמ"ש בעז"ה]:

ואמנם בעיקר הקושיא דפריך הש"ס תור"ה תרי"א הוי צ"ע לכאורה שהרי באמת בפרטן אי אתה מוצא אלא תרי"א מצות לבד רק דעליהם נתוספו ונאמרו בתורה שני לאוין כוללין ומחזיקי הגדר והמנין דתרי"א מצות לבד והם השני לאוין דלא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה כו' ולא תגרעו ממנו (שנאמרו בפ' ואתחנן בלשון רבים ונשנו בפ' ראה בלשון יחיד לא תוסף עליו ולח תגרע ממנו ויבואר להלן אי"ה). ונראה פשוט דעיקרן לא באו אלא להזהיר שלא להוסיף איזה מצוה חדשה על תרי"א מצות שבתורה ושלא לגרוע ממנין תרי"א מצות (וכמש"ש בפסיקתא דר' טוביה וברמב"ן ז"ל בפי' החומש. בפ' ואתחנן שהבודה מצוה חדשה מלבו עובר בלאו זה דלא תוסיפו ע"ש) וכן נראה מד' הרמב"ם ז"ל במנין המצות שבראש חיבורו שכ' בל"ת שי"ג ושי"ד שלא להוסיף ושלא לגרוע מכל מצות התורה ע"ש ש [וכ"כ בפתיחתו למנין המצות שעל סדר ההלכות וז"ל ועל מה הזהירה התורה לא תוסף עליו ולא תגרע שלא יהא נביא רשאי לחדש ולומר שהקב"ה צוה במצוה זו להוסיפה למצו' התור' או לחסר מתרי"ג מצות ע"ש] וא"כ הרי א"ש בפשוטו הך קרא דתור"ה צוה כו' שהרי באמת כל המצות גם עם אנכי ולא יהיה לך אינם אלא תרי"א לבד. רק ששני לאוין הללו מחזיקין הגדר של תרי"א הם וכמ"ש:

ואולם נ"ל דיש לבאר באמת דלמה נאמרו שני לאוין הללו בפ' ואתחנן בלשון רבים ולמה חזרו ונשנו עוד בפ' ראה רק בלשון יחיד וכמ"ש ולכן נראה דתרווייהו צריכי ותרווייהו איתנייהו באמת דבפ' ואתחנן שנאמרו בלשון רבים ודאי דקאי על המוסיפין איזה מצוה חדשה בתורה יותר על תרי"א שזה לא שייך כלל רק על ב"ד הגדול שרצו לחדש איזה מצוה על כל ישראל או לגרוע ולעקור איזה מצוה מתרי"א מצות מישראל שעל זה נאמר לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה כו' ולא תגרעו כו' בלשון רבים דעל ב"ד הגדול בלבד שייכי האזהרות הללו וכמ"ש אבל בפ' ראה שחזרו ונשנו רק בלשון יחיד בלבד ודאי דלא קאי רק על כל יחיד שרוצה להוסיף באיזה מצוה עצמה על מנינה המפורש בתורה או הנודע לנו בקבלה בתורה שבעל פה כגון המוסיף על ברכת כהנים יותר על הברכות המפורשים בתורה או חמשה מינין בלולב או חמשה טוטפות יותר על המקובל אצלנו בתורה שבע"פ שעל זה נאמר גם לכל יחיד בפ' ראה שם את כל הדבר כו' לא תוסף עליו ולא תגרע כו' והיינו דבספרי שם לא הובאה דרשה זו דנפק"ל מלא תוסף ומלא תגרע להניתנין במתן א' כו' ולמוסיף בלולב ובציצית ובברכת כהנים. רק בפ' ראה לבד ולא בפ' ואתחנן כלל (ואף שברש"י נזכרה דרשה זו גם בפ' ואתחנן (וכן בש"ס דר"ה כ"ח וברמב"ם פי"ד מהנ' תפלה הי"ב מייתי לה להך דרשה דהספרי הנ"ל אקראי דכ' ואתחנן ע"ש ואולי אשגרתא דלישנא הוא ועיקרא דמילתא סמיך בזה על הני קראי דפ' ראה הנ"ל או דצ"ל באמת בש"ס וברמב"ם התם. ת"ל לא תוסף עליו וכמו דאיתא בספרי הנ"ל (וכ"ה בס' אורחות חיים ע"ש) ושם נפק"ל למוסיף בברכת כהנים מכל הדבר דאפי' דיבור ע"ש (וע' ברמב"ם ז"ל שם שכ' דאפי' בלחש אסור להוסיף וכ"ה באורחות חיים שם ולא הובא דין זה בטוש"ע ס' קכ"ח ס"ק כ"ז) ואולי מצא זאת באיזה מקום וי"ל דנפק"ל מכל הדבר דאף כל דיבור אסור וצ"ע) והא דנקט לקרא דיוסף עליכם אולי לפי שנופל על לשון המקרא דלא תוסף וצ"ע) ומש"ש רש"י למוסיף בתפילין ליהא בספרי כלל רק בסנהדרין פ"ח גבי זקן ממרא ע"ש וצ"ע וע' ברמב"ם פ"ב מהל' ממרים ה"ט שהביא שם ג"כ מקרא דפ' ראה הנ"ל ולמ"ש צ"ע דאף דאיירי התם במוסיף במצוה עצמה אבל הרי מוק"ל התם כגון בשר עוף בחלב ע"ש וזה אין שייך כלל ליחיד רק לב"ד הגדול בלבד וכמש"ש להדיא וצ"ע (ולמ"ש הרמב"ם בהקדמתו הנ"ל דקאי על הנביא כו' וא"ש קצת בזה) (ושוב מצאתי בעז"ה להגר"א ז"ל בפ' ראה שכ' כן דלא תוסף פי' להוסיף על גוף המצוה כמו בציצית כו' ומ"ש בפ' ואתחנן לא תוסיפו כו' דרשו שלא יוסיפו על תרי"ג מצות כו' ע"ש ובאמת דיוקי דקראי מוכח כן דשינה הכ' מלשון רבים ללשון יחיד וכמש"ל ומיושב ג"כ מה שכ' בזה הגאון מו"ה אברהם יונה ז"ל יעויין בהגהותיו היקרות דלמה לא הביא הרמב"ם ז"ל וכל מוני המצות לשני לאוין הללו דבל תוסיף ובל תגרע רק מקראי דפ' ראה לבד ולא הביאו מהקודם מפ' ואתחנן ג"כ וכמ"ש ועיין במעין החכמה בפ' ראה ג"כ בזה וצ"ע (ומש"ש ליישב בזה דחוק קצת יעו"ש) ולמ"ש א"ש בעז"ה דהרי גם בספרי לא הובאה דרשה זו רק בפ' ראה וכמ"ש והיינו משום דהרמב"ם ז"ל ומוני המצות הביאו הלאוין האלו גם למוסיף וגורע במצוה עצמה על הכתוב או על המקובל והביאו שם מהא דא' כשנתת עברת על בל תוסיף גבי מתן א' ע"ש. וא"ש שהביאו כל זה מקראי דפ' ראה לבד דכתיב בלשון יחיד וכמ"ש ועכ"פ על מוני המצות לק"מ בזה שהם הביאו זאת מהספרי והספרי מסמיך לה באמת רק אקראי דפ' ראה הנ"ל וא"ש וא"כ אף דשני לאוין שבפ' ואתחנן הם רק מחזיקי הגדר דתרי"א מצות וכמ"ש אך מ"מ אחר דשני לאוין הללו שנשנו בפ' ראה הם כשני לאוין בפני עצמן. והם לשמור לעשות את כל מצות התור"ה. כפי הכתוב והמקובל בהם ושלא להוסיף ע"ד המקובל בפירושם ושלא לגרוע מהם ודאי דשפיר שייך למנותן בפ"ע ג"כ וא"ש:

וראיתי להעיר ע"ד הט"ס שיש במנין המצות להרמב"ם בפתיחתו לה' לולב שכ' במצוה ג' שם ליטול לולב במקדש כל שבעת ימי החג שהוא תמוה. שלא הזכיר כלל להעיקר מצות לולב ביום ראשון בכל מקום ובכל זמן ולכן נראה פשוט דהוא חסרון בדפוס וצ"ל ליטול הלולב ביום הראשון של חג בכל מקום ובכ"ז ובמקדש בכל שבעת ימי החג כצ"ל והוא מבואר שם בפ"ז הי"ג וע' בס' המצות מצוה קס"ט). (ומה שלא מנו לשתי מצות מצות ולקחתם ביום הראשון בגבולין ומצות ושמחתם כו' שבעת ימים במקדש אפשר דמצות יום הראשון ודאי אין ראוי למנותו רק לאחד שנוהג בכ"מ וגם במקדש ושוב אין למנות גם יתר הימים למ"ע בפ"ע במקדש ש המצות לא ירבו מספרם במספר הימים וכמ"ש בשורש י"ג וא"ש):

בל"ת ע"ג כ' הרמב"ם ז"ל וז"ל ויש חילוק כו' שתוי יין אי אפשר להכנס מבין האולם ולמזרח עם כל ההיכל ואם עבר ונכנס חייב מיתה בידי שמים כו' עכ"ל וטס"ה דהרי על הכניסה לבד ודאי דאינו חייב מיתה כלל ואינו אלא בארבעים ועיין בחיבורו פ"א מהל' ביאת מקדש הט"ו ובהשגה שם ובכ"מ רפ"א שם וצ"ע ועכ"פ פשוט דיש כאן חסרון הניכר בזה וצ"ל כמו שהעתיק הרמב"ן ז"ל שם לד' רבינו הללו דשתויי יין אין להם להכנס מבין האולם ולמזבח עם ההיכל ואם נכנס לוקה ואם עבד והוא שתוי יין חייב מיתה ביד"ש כו' כצ"ל (ובס' סדר המצות להרב הג' מוהר"ר יוסף נ"י מווארשא ראיתי בזה שהגיה רק דאם עבד חייב ובמחכ"ת לא נזכר כלל לפי הגהתו דין הנכנס בלא עבודה ולכן צ"ל כמ"ש בעז"ה)

ובדין זה כתב אחי הרב המאוה"ג מו"ה שלמה הכהן נ"י ליישב מה שתמהו בזה על ד' הרמב"ם ז"ל בחיבורו רפ"א הנ"ל שכתב דשיכור משאר משכרין שעבד לוקה ע"ש ונראה לכאורה דהוא כר"י בכריתות י"ג וע"ז הרבו לתמוה עליו בשו"ת הרשב"א ז"ל ובכ"מ שם באורך בזה דכיון דפסק שם כר"א דבמזוג פטור וע"כ דנפק"ל מושכר כדרך שכרותו וא"כ מנ"ל מושכר לשאר משכרין ע"ש:

ובאמת בחנם תמהו עליו דהדבר פשוט דמ"ש בחיבורו דעל השאר משכרין לוקה לאו משום דפסק כר"י דא"כ הול"ל דמחלל נמי עבודה כר"י וכמבואר בסוגיא דבכורות מ"ה דלר"י ודאי דמחלל עבודה ג"כ ע"ש וברמב"ם שם כ' להדיא דאין מחלל עבודה בשאר משכרין וע"כ דס"ל באמת דאין הלכה כר"י בהא והא דכתב דלוקה בשאר משכרין נראה פשוט דאזיל לטעמיה דפסק בפ"ו ה"ו שם דהני דפסולין משום שאינו שוה בזרעו של אהרן אם עבדו לוקין (וע"ש במש"ל ובמעין החכמה פ' אמור כ' דהרמב"ם ז"ל היה גורס באמת בבכורות מ"ג א"ב ל"ת ע"ש) ובבכורות מ"ה מפורש במשנה ובגמרא דבשאר משכרין אף למאן דפליג עליה דר"י אפ"ה אינו עובד משום דאינו שוה בזרעו של אהרן ע"ש וא"ש (אך בס' המצות נראה לכאורה דפסק כר"י ע"ש וצ"ל דשם לא דקדק כ"כ לכתוב אליבא דהלכתא כנודע) והא דא' בכריתות י"ג אברייתא דאכל דבילה כו' דלוקה כמאן כר"י ע"ש. צ"ל דס"ל דהש"ס דלמאן דאסר ליה משום שאין שוה בזרעו ש"א אינו אלא כששתה הרבה עד שנשתכר ואלו לר"י ודאי דחייב גם ברביעית דבש כמו ביין ובברייתא דשתה דבש כו' קתני משמע דאף ברביעית כשיעור שתיית יין נמי חייב והיינו כר"י וכ"כ הרשב"א ז"ל שם ולהרמב"ם באמת דוקא כשנשתכר כמש"ש בהדיא ע"ש):

בשורש ג' כ' המג"א על מש"ש הרמב"ן דבסנהד' פ"ג לא מנו רק אותם שמיתתן בידי שמי' ולא בידי אדם ע"ש ותמה עליו דהרי תני נמי התם טמא ששימש שהוא גם בידי אדם כדקתני במתני' דפרחי כהונה כו' ע"ש וא' כבוד אחי הרה"ג נ"י הנ"ל דבאמת נראה דגי' הרמב"ן ז"ל בברייתא הנ"ל היה כגי' התוספתא בסנהדרין פי"ב וזבחים פי"ד וכריתות פ"א דשם הוא מקור הברייתא הזאת ושם לא גרסי' באמת לטמא ששימש כלל רק טבול יום ששימש לבד וי"ל בפשיטות דבטבול יום דלא חמיר כ"כ באמת אין נוהג בו דין דפרחי כהונה כו' רק בידי שמים לבד ורק בטמא ששימש לבד קתני במתני' להך דינא שם וא"ש דמשו"ה לא קחשיב ליה בברייתא באמת משום דאית ביה נמי דיני אדם וכמ"ש הרמב"ן ז"ל (והא דבש"ס דסנהדרין פ"ג תני נמי לטמא ששימש בהדי טבול יום (דמזה הוא עיקר קושית בעל מג"א ז"ל שם בזה] י"ל דלאו דגרסי בברייתא עצמה הכי רק משום דבעי לאתויי התם קרא לטבול יום ששימש דנפק"ל מקדושים יהיו ע"ש ובאם אינו ענין לטמא ששימש כו' ולהכי ע"כ הוצרך להביא שם לטמא גופא ששימש מקרא בהדיא ע"ש אבל אין הכרח משם דגרסי נמי בבריי' עצמה הכי שהרי באמת בג' מקומות הנ"ל לא גרסי' לה וכמ"ש בעז"ה) עכ"ד אחי הרב הג' נ"י:

והנה זה רבות בשנים אשר נפלאתי על כל מוני המצות שלא זכרו במנין הלאוין ללא תעשה דכל אדם לא יהי' באהל מועד וגו' (בפ' אחרי) והוא נוהג בכל עת שנכנסין להקטיר קטורת בהיכל בכ"י או בקדשי קדשים ביום הכפורים או בהזאת הדם של חטאות הפנימיות וע' בספ"ק דכלים וביומא מ"ד וברמב"ם פ"ג מתו"מ ה"ג וכעת מצאתי בעז"ה בס' סדר המצות ס' שכ"ד שהביא קושיא זו בשם ס' ליקוטי אורות ע"ש. ומש"ש ליישב דנכלל בל"ת דאל יבא בכל עת דהו"ל גם ביאה ריקנית אז ע"ש תמיהני וכי לא משכח"ל שהיה שם אז הכהן המדשן המזבח הפנימי והכהן שנכנס במחתה עם המקטיר יחד שמוזהרין לצאת אז מיד כשזה מתחיל להקטיר וע"ש ברמב"ם ה"ז וה"ט והוא רק מלאו דכל אדם לא יהיה כו' לבד (וגם ביוה"כ משכח"ל לד' קצת ראשונים ז"ל או בכהן הממרס עי' יומא מ"ג ובתוד"ה אר"י ודו"ק ויבואר במק"א אי"ה) (ומשכ"ל לדייק אליבי' דר' יהודה דאין פסח בבמת יחיד כ"ה להדיא באמת בבריי' בירושל' פסחים פ"ב ה"ד ובמגילה פ"א הל' י"א וי"ב ע"ש):

----- וכל זה כבר הובא בעז"ה בקו"א לס' המצות שנדפס מחדש כעת כאשר הכילם הגליון שם (רק קצת הוספות בזה באו כאן במוסגר) וכאן ראיתי להוסיף עוד דברים בזה בעז"ה------

בס' המצות עשה קכ"ז כ' הרמב"ם ז"ל וז"ל שצונו להוציא מעשר מצמח הארץ והוא אמרו יתעלה וכל מעשר הארץ מזרע הארץ כו' לה' הוא וכבר ביאר הכתוב שהמעשר הזה ללוי כו' והוא הנקרא מעשר ראשון כו' עכ"ל וכ"כ בהקדמתו לס' הי"ד במ"ע קכ"ז שם להפריש מעשר דגן ללוים שנאמר וכל מעשר הארץ כו' ע"ש וכתבתי שם בגליון בעז"ה דד' הרמב"ם ז"ל תמוהין מאוד בזה שהרי באמת הך קרא דכל מעשר הארץ כו' דכתיב בסוף בחוקותי מפורש בקרא שם דלא קאי רק על מעשר שני לבד (וכדפי' רש"י ז"ל בחומש שם) ולא על מעשר ראשון כלל שהרי בסיפא דקרא כתיב לה' הוא קודש לה' ובתרי' כתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו כו' שכל זה אינו אלא במעשר שני לבד שהוא קודש לה' ואסור לאוכלו חוץ לירושלים בלי פדיון (כדכתי' בפ' עשר תעשר ואכלת לפני ה' כו' וכי כו' ונתת בכסף כו' וכמש"ש רש"י לה' הוא קנאו ה' כו' לאכול בירושלים כו') אבל מעשר ראשון שניתן ללוים אינו קודש כלל ומותר לאכלו בכל מקום ואינו טעון פדיון כלל ובתורת כהנים שם סו"פ בחוקותי גרסי' להדיא אקרא דכל מעשר הנ"ל דיכול בשני מעשרות הכתוב מדבר (פי' דמדכתיב כל הייתי אומר דאתי לרבות בהך קרא גם מעשר ראשון בזה וע"ש בקרבן אהרן) תלמוד לומר לה' הוא הוא אמור כאן והוא אמור להלן דברים מחוסרין כאן אמרן הכתוב להלן עכ"ל (ור"ל דנפק"ל מהך מיעוטא דלה' הוא דהך קרא ע"כ לא איירי רק במעשר שני שהוא לבד נקרא קודש לה' שאינו נאכל אלא בקדושה דהיינו בירושלים והיינו דקאמר דדברים המחוסרין כאן אמרן הכתוב להלן ור"ל דכאן לא פירש הכתוב שנאכל בירושלים דוקא אם אינו פודהו ומפורש בקרא להלן בפ' ראה כדכתיב התם עשר תעשר כו' ואכלת לפני ה' כו' (ובק"א ובאדרת אלי' שם גרס להיפך דבר המחוסר להלן אמרו כאן ופי' הגר"א ז"ל שם דשם אינו מפורש שצריך ג"כ להוסיף חומש ומפורש כאן ובק"א שם דחק בזה ע"ש) ועכ"פ הרי מפורש בתו"כ דהך קרא לא איירי רק במע"ש לבד והך ריבויא דוכל מעשר מוק"ל לרבות מעשר ירק ע"ש ובאמת ברמב"ם עצמו רפ"א מה' מעשר נפק"ל למצות מעשר ראשון מקרא דאת מעשר בנ"י אשר ירימו כו' נתתי ללוים כו' דכתיב בפ' קרח ע"ש ובה' ב' כ"ש דכל מקום שנאמר במעשר קודש או פדי' אינו אלא במעשר שני לבד דמעשר ראשון חולין שנאמר ונחשב לכם כדגן כו' ע"ש וא"כ ודאי דעכ"פ הך קרא דמעשר הארץ דכתיב ביה קודש לה' ע"כ דלא קאי על מעשר ראשון כלל ודלא כמ"ש הרמב"ם בס' המצות הנ"ל:

ושוב ראיתי שכבר השיגו באמת בזה הרמב"ן ז"ל לעיל בשורש י"ב מהך טעמא שכתבנו ג"כ דאחר דבהך קרא כתיב שהוא קודש לה' וכתיב בתרי' ואם גאול כו' א"כ ודאי דלא מצינן לאוקמי הך קרא במעשר ראשון כלל שאינו קודש ולא נפדה כלל רק הוא כחולין בעלמא ביד כהן כו' ע"ש (ומש"ש ביד כהן צע"ק דביד לוי הול"ל ואולי דר"ל בתר דקנסינהו עזרא כדא' ביבמות פ"ו וצ"ע) והרב בעל מג"א ז"ל שם הוסיף לתמוה ג"כ בזה מד' הרמב"ם עצמו בריש ה' מעשר הנ"ל וכמ"ש וראיתי להגאון בעל מעין החכמה ז"ל בפ' קרח שכ' ליישב ד' הרמב"ם ז"ל בזה דשפיר נפק"ל גם מעשר ראשון מקרא דפ' בחוקותי הנ"ל דמריבויא דוכל מעשר נפק"ל הכי ע"ש והנה במח"כ העלים עיניו בזה מד' התו"כ הנ"ל דבהדיא דחה זאת בתו"כ באמת דלית לן לרבויי מוכל למעשר ראשון ג"כ משום דכתיב לה' הוא דמשמע מיעוטא דלא משתעי קרא רק במע"ש לבד והאי ריבויא דוכל דריש ליה לרבות מעשר ירק כמש"ל וכ"ה בספרי פ' ראה ע"ש ואולי י"ל דכיון דאנן קיי"ל באמת דמעשר ירק הוא רק מדרבנן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל עצמו בפ"ב מה' תרומות הל"ו דממעט ליה מתבואת זרעך ע"ש א"כ ע"כ צ"ל דלא אתי ריבויא דוכל מעשר לפ"ז רק למעשר ראשון וכמ"ש המעה"ח באמת ואין לתמוה דאיך פליג הרמב"ם ז"ל על התו"כ בזה שהרי באמת בלא"ה צ"ל דבהך דמעשר ירק פליג אתו"כ והספרי הנ"ל משום דפסק כאיסי ב"י בירושלמי דרפ"א דמעשרות דא' דהמעשרות לירקות מדבריהם ע"ש וא"כ ממילא נדחה הך ריבויא דוכל דמרבה מיני' ירקות בתו"כ ובספרי הנ"ל ומוק"ל שפיר לרבות מעשר ראשון ג"כ כדהוה בעי למימר בתו"כ הנ"ל דיכול בשתי מעשרות כו' והיינו מריבויא דוכל וכמ"ש וא"ש קצת בזה):

[ובעיקר ד' הירושלמי דרפ"א דמעשרות הנ"ל דמייתי התם כל הדרשות דדריש בתו"כ ובספרי הנז' מקרא דוכל מעשר הארץ כו' לרבות כו' ומפרי העץ לרבות כל פירות האילן כו' רק בירקות לבד לא קאמר אלא ירקות מניין ולא מייתי עלה שום קרא התם רק מסיים עלה הא דאיסי ב"י הנ"ל שהוא מדבריהם ע"ש ומלבד שיש לתמוה דלמה לא זכר שם כלל הך דרשא דהתו"כ והספרי גם בירקות דמרבה ליה מוכל וכמ"ש ואמנם יש לתמוה עוד באמת שאין זה דרך לשון הברייתא כלל דפתח בירקות מניין ומשמע דבעי לאתויי ג"כ מקרא כמו כל אינך דמרבה מהך קרא התם ולא מסיק עלה מידי רק מביא ע"ז הא דאיסי לבד ונראה דלישנא קטיעא הוא בירושלמי בזה ע"ש ולכן היה נ"ל לומר דבאמת יש שם חיסרון הניכר בירושלמי בזה וצ"ל גם בירושלמי כדאי' בתו"כ ובספרי הנ"ל קודם ד' איסי ב"י התם וכצ"ל ירקות מניין ת"ל וכל מעשר לרבות הירקות ואח"ז צ"ל הא דאיסי ב"י דפליג באמת על הך דרשא דוכל ואמר דהמעשרות לירקות מדבריהם לבד (ואולי דס"ל לאיסי ב"י דוכל אתי לרבות מעשר ראשון באמת וכדרצה לומר בתו"כ הנ"ל דיכול בשתי מעשרות כו' וכמ"ש וא"ש ד' הרמב"ם הנ"ל דפסק לגמרי כאיסי ב"י בזה וכמש"ל אבל אין לומר דאיסי ב"י לא דריש כלל האי וכל לרבות וכרבנן דר"א בפסחים מ"ג דלא דרשי כל ע"ש דבתוס' חולין ז' ד"ה והתיר העתיקו ד' איסי הנ"ל בזה (מהירושלמי דפ"ד דחלה דמייתי לי' לד' איסי שם ג"כ וע"ש דגרס התם איסי בן עקביא וכן העתיקו התוס' בכ"מ רק בחולין שם העתיקו) דתני איסי בשם ר' עקיבא ע"ש והרי ר"ע דריש כל בכ"מ כמש"ש התוס' בפסחים מ"ג ד"ה מאן מההיא דזבחים פ"ב גבי כל חטאת ובסוף נדה גבי כל ימי ע"ש אך למש"ש התוס' בפסחים הנ"ל דרבנן דהתם לא דרשי כל רק במקום שאין סברא לרבות ע"ש. א"כ י"ל דה"נ גבי ירקות אין סברא לרבות לאיסי ב"י משום אידך קרא דתבואת זרעך וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל וה"נ י"ל דס"ל לר"ע בזה וא"כ אפשר דאין שייך לרבות מעשר ראשון ג"כ בזה שהוא נגד מיעוטא דהוא וכמ"ש וצ"ע):

ואמנם אף שהיה נלע"ד דכן צ"ל עיקר הגי' בירושלמי בזה כמ"ש בעז"ה אבל באמת קשה להגיה כן שם בזה נגד דברי הר"ש ז"ל ברפ"א דמעשרות שם והתוס' בר"ה י"ב ד"ה תנא ובבכורות נ"ד ד"ה ואי שהעתיקו ד' הירושלמי דמעשרות הנ"ל כמו שהוא לפנינו ולא הגיהו כלל בזה (וכן בשנות אלי' רפ"א דמעשרות העתיק ד' הירושלמי הנ"ל כמ"ש לפנינו ע"ש) ולא עוד אלא דבתוס' בכורות הנ"ל הביאו שם גם ד' הספרי והתו"כ הנ"ל בזה וכתבו כי בספרי לא מייתי שום קרא לירקות (דהא דקאמר התם מנין לרבות ירקות למעשרות בשחלים איירי כו' ע"ש) ושם בתו"כ מביאה בקוצר כו' כמו בספרי ושמא לא רצו להסמיך ירקות על שום פסוק כו' עכ"ל והוא תמוה מאוד כי בתו"כ מרבה באמת מעשר ירק מקרא בהדיא וכמש"ל ובספרי הנז' נראה באמת שיש ט"ס בזה דמש"ש לפנינו מניין לרבות ירקות למעשר ת"ל וכל מעשר לרבות מזרע הארץ לרבות שחלים כו' ע"ש ודאי דט"ס הוא וצ"ל כמ"ש בתו"כ הנ"ל דת"ל וכל מעשר לרבות הירקות וכן נראה מד' התוס' בר"ה הנ"ל שהיה לפניהם הגירסא כן גם בספרי הנ"ל וכן הגיה הגר"א ז"ל בספרי שם (הנדפס מחדש כעת) דת"ל וכל מעשר לרבות הירקות והדר צ"ל מזרע הארץ לרבות שחלים כו' (וכמ"ש לפנינו בספרי הנ"ל אין לו מובן כלל באמת והדבר ברור דצ"ל כמו שהגיה הגר"א ז"ל בזה). ועכ"פ מש"ש התוס' הנ"ל שלא רצו להסמיך ירקות על שום פסוק ומשמע דגם בתו"כ ובספרי לא סמכו ירקות על שום קרא וכמש"ל הוא תמוה באמת וסותר ג"כ למ"ש התוס' בעצמם בזה בר"ה הנ"ל שבתו"כ ובספרי מרבה לירקות מוכל מעשר וכמ"ש (ועי' בתוס' חולין הנ"ל ובפרק ר"י ד' נ"ט ד"ה בצר שכתבו בפשיטות דמעשר ירק אין לו אסמכתא כלל מן הפסוק ע"ש וצ"ע באמת שלא זכרו גם שם כלל לד' התו"כ והספרי הנ"ל בזה). ואולם בתוס' דר"ה הנ"ל כתבו באמת דהך דרשא דתו"כ והספרי הנ"ל דמפק"ל לירק מריבויא דכל מעשר משום דלא משתמע שפיר מקרא לא חשיב לי' אסמכתא גמורה ע"ש וכ"כ הר"ש שם דהך דרשא דהתו"כ אינה פשוטה באחריני עכ"ל (וטס"ה וצ"ל כאחריני ור"ל דאע"ג דכ' הר"ש והתוס' שם דכל מעשר פירות האילן לבד תירוש ויצהר הוא רק דרבנן לבד (ודלא כד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תרומות הנ"ל בזה). וא"כ תקשי דלמה נקט איסי ב"י שם מעשר ירק לבד שהוא רק מדבריהם והלא באמת גם כל פירות האילן אינו אלא מדרבנן לד' התוס' שם. ולכן ר"ל בתוס' בחולין ודאינך הנ"ל דמשום דבכל פירות האילן עכ"פ אסמכינהו בתו"כ אקרא דמפרי העץ הנ"ל (אע"ג דבאמת אינם ג"כ רק מדרבנן לבד) אבל מעשר ירק לא מצינו בו שום אסמכתא כלל להכי קאמר איסי שהוא מדבריהם לבד ור"ל שאין בו שום אסמכתא ג"כ אך בתוס' דר"ה ובר"ש הנ"ל שהזכירו באמת הדרשא דהתו"כ גם גבי מעשר ירק הנ"ל וכמ"ש וא"כ גם בירק עכ"פ מצינו אסמכתא בקרא הנ"ל וא"כ הדק"ל דלמה נקט איסי ב"י לירק שהוא מדרבנן טפי מאינך וע"כ הוצרכו לדחוק בזה. דאסמכתא דירק דהיינו מרבויא דוכל אינו פשוט כ"כ עכ"פ כמו אסמכתא דפירות האילן בזה ולכן הזכיר איסי בזה ירק לבד אף דבאמת גם כל פירות האילן נמי רק מדרבנן וכמש"ל בזה):

ועוד כתבו הר"ש והתוס' בר"ה שם הנ"ל די"ל ג"כ דאיסי ב"י פליג באמת אהך דרשא דתו"כ הנ"ל ור"ל דאע"ג דכל הנך דרשות דתו"כ הנ"ל שם אינו רק אסמכתות בעלמא לד' התוס' הנ"ל מ"מ לאיסי ב"י לא ס"ל רק אינך אסמכתות דגבי פירות האילן לבד אבל הך אסמכתא דגבי ירק לא ס"ל לאיסי ב"י כלל ופליג אתו"כ בהך אסמכתא דירק דלדידי' אפי' רק אסמכתא בעלמא לא מצינו בו ומשו"ה נקט מעשר ירק לבד שהוא מדבריהם אף שבאמת גם כל פירות האילן נמי מדבריהם לד' איסי ב"י ג"כ רק משום דלדידי' אין בירק אף שום אסמכתא כלל להכי תני ירק דוקא וכמ"ש (והארכתי בפי' ד' התו' והר"ש הנ"ל בזה יען ראיתי להגאון מוהר"י חאגיז ז"ל בפי' עץ חיים על משניות ברפ"א דמעשרות שם שכ' דבתוס' ר"ה י"ב משמע דמעשר פירות האילן הוא מחלוקת תנאים ולאיסי ב"י שאר פירות מן התורה חוץ מירק עכ"ל ובמחכ"ת באמת אין מקום לומר כן לד' התוס' הנ"ל שם בזה דאם חיתא דלאיסי ב"י ס"ל דפירות האילן מה"ת אף דבירק לא מצינו אפי' שום אסמכתא לדידי' א"כ כ"ש דלרבנן דידי' ודאי דהו"ל כל פירות האילן מה"ת ואף בירק נפק"ל באמת מקרא התם וכמ"ש וא"כ אין מקום לפ"ז לכל ד' התוס' שם שכתבו להלכה דגם פירות האילן מדרבנן שהוא דלא כמאן בזה. דהא ודאי דאין מקום לומר דלאיסי ב"י יהי' פירות האילן מה"ת ולרבנן דידיה דנפק"ל לכולהו מקראי יהי' רק דרבנן לבד דכלפי לייא הוא וע"כ נראה ברור בד' התוס' והר"ש הנ"ל כמ"ש בעז"ה):

ועכ"פ א"ש בפשיטות דלשיטת התוס' והר"ש הנ"ל אי אפשר להגיה כלל בירושלמי הנ"ל כמש"ל (דאף דלמ"ש די"ל דבהך אסמכתא גופא פליגי דלאיסי ב"י לית ליה גם אסמכתא זו היה אפשר למיגרס שפיר בהך מניין לירקות דבד' ת"ק בירושלמי הנ"ל דצ"ל כמ"ש בתו"כ הנ"ל וכמ"ש ואף דגם לדידיה אינו אלא אסמכתא בעלמא מ"מ שפיר פליג איסי עלה ואמר דאינו אלא מדבריהם כלומר דאפי' אסמכתא בעלמא נמי לית ביה וכמש"ל ואף דהאי פירושא דחוק באמת בזה) אבל הא ודאי דלמ"ש עוד די"ל דאין כאן פלוגתא כלל דגם איסי ב"י ס"ל באמת הך אסמכתא דירק הנ"ל רק דאפ"ה קרי לה מדבריהם לבד לפי שאין האסמכתא פשוט כ"כ כדאינך וכמ"ש א"כ נראה פשוט דעכ"פ בירושלמי שם אין מקום לפ"ז להביא הך דרשא דכל גבי ירק בד' ת"ק דאיסי כיון דאין כאן שום פלוגתא כלל בין ת"ק לאיסי בזה וכמ"ש ואין שייך לומר אח"כ איסי ב"י אומר דירק רק מדבריהם דהוה משמע דפליג עליה דת"ק בזה) ולכן העתיקו ד' הירושלמי הנ"ל כמ"ש לפנינו בזה ולא הגיהו כלום וכמ"ש:

אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דבאמת ס"ל דכל פירות האילן הוא מה"ת וכמ"ש ומשום דס"ל לדידי' דכל הנך דרשות דהתו"כ והספרי הנ"ל לאו אסמכתות כלל נינהו רק דרשות גמורות הם באמת וכמ"ש וא"כ ודאי דלפ"ז גם אידך דרשא דמעשר ירק לדידי' לאו אסמכתא בעלמא הוא לת"ק אלא דרשא גמורה היא ג"כ רק דאיסי ב"י פליג עליה וא' דאינו רק דרבנן (ופסק הרמב"ם ז"ל כאיסי בזה נגד הת"ק ואולי משום דגרס בזה כגי' התוס' בחולין הנ"ל איסי בשם ר' עקיבא וכמ"ש ולכן פסק כר"ע בהא כדקיי"ל בעירובין מ"ו דהלכה כר"ע מחבירו ועוד דבירו' דחלה הנ"ל משמע דאמוראי דהתם ס"ל כאיסי בזה ע"ש) וא"כ ודאי דשפיר י"ל לפ"ז דגרסי' בירו' הנ"ל בהא דא' מניין לירקות דצ"ל א ח"כ ה"ל וכל מעשר וכמ"ש בתו"כ הנ"ל וע"ז פליג איסי ב"י וא' דאינו אלא מדבריהם וכמש"ל וא"ש ועכ"פ ד' הרמב"ם בס' המצות הנ"ל דנפק"ל מעשר ראשון מוכל מעשר א"ש שפיר קצת בזה כיון דפסק כאיסי ב"י וכמש"ל וי"ל קצת כד' הגאון בעל מעה"ח ז"ל הנ"ל בזה וכמ"ש בעז"ה (ותשלום דברים אלו יבואר עוד להלן בדף מ"ה אי"ה)

תוכן העניינים

ראשית בכורים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה