אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף סא.

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף סא.

דף ס:

דף סא.

(דף ס"א ע"א) האומר לשלוחו צא ועשר עלי רב פפי משמי' דרבא אמר קרא לתשיעי עשירי קדוש ולאחד עשר עשירי אינו קדוש, ורב פפא אמר אפי' קרא לתשיעי עשירי אינו קדוש דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, פירש"י קרא לתשיעי עשירי קדוש דלא מפסיד לי' כלל ואוכלו במומו, לאחד עשר עשירי אינו קדוש דכיון דשלמים הוא מפסידו חזה ושוק דמטי לחלק כהנים ומצי א"ל להפסידני לא שויתיך שליח, וכן כתבו התוס' בפי' הא', וצריך להבין טעמו דרב פפי אמאי לא יחשב פסידא מה שיצטרך להמתין עד שיפיל בו מום, ומה שמפסידו הגיזה והעבודה, ויהי' מוכרח לגדלו ולהוציא הוצאות חנם עד שיומם, הרי הפסד זה מרובה יותר מהפסד חזה ושוק של שלמים: ולכאורה י"ל דהנה אף שמעשר בהמה אינו טובל מה"ת מ"מ הא תיקנו רבנן שלש גרנות למעשר בהמה, וכשיגיע הזמן אסור לו למכור או לשחוט עד שיעשר, כדמבואר לעיל (נ"ז.) וברמב"ם פ"ז ה"ח, וע"כ ס"ל לרב פפי דמה שקרא השליח לתשיעי עשירי לא חשוב הפסד כיון דאף קודם שעישר לא הי' רשאי לאכול ולמכור, ואף שהי' בידו להפריש ולאכול מ"מ כיון דכמו שהוא עכשיו לא הי' לו רשות האכילה, לא נחשב עיוות בשליחותו, ורב פפא ס"ל דאף זה נחשב עיוות, משום דמתחילה הי' בידו להפריש ולאכול, ועכשיו יהי' מוכרח להמתין עד שיומם, ומצינו פלוגתא דתנאי כיוצא בזה בש"ס נדה (ד"ס.) תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת דברי רשב"ג, רבי אומר אינו תולה לפיכך שתיהן מקולקלות, ופירש הרשב"א בתוה"ב דטעמא דרשב"ג הוא משום דתולין את הקלקלה במקולקל כדרך שאמרו בב' קופות וב' סאין בתרומה דרבנן, ואע"ג דבידה של זו לטבול ולהטהר עכשיו, מ"מ עדיין מחוסרת טבילה היא וטמאה היא, ורבי דפליג עלי' ס"ל דכיון שבידה לטבול לא חשובה מקולקלת, ולא נוכל לתלות בה ולהפסידה, [ועי' מלמ"ל פ"ט מה' איסורי ביאה הכ"ט שביאר מחלקותם באריכות] וא"כ אפשר דרב פפא ס"ל כרבי ורב פפי ס"ל כרשב"ג:

ואף דיש לחלק בין הנושאים דשם עכ"פ כמו שהיא עכשיו היא מקולקלת מה"ת דהוי קילקול בעצם וע"כ לא נחשב קילקול אצלה מה שתולין בה הכתם, משא"כ בנ"ד דעד עכשיו הי' אסור לאכול מדרבנן, ועתה יאסר לאכול מה"ת עד שיומם, וכמש"כ בס' תורת השלמים יו"ד סי' ק"צ סמ"ג עמש"כ הפוסקים דתולין בבתולה מפני שדמי' מצויין, והקשה בפרישה תיפוק לה בלא"ה מפני שהיא מקולקלת, ותירץ בס' תוה"ש דאף דמטמאינן לה מ"מ לא חשובה מקולקלת לתלות בה כיון דאינה טמאה אלא מדרבנן, ודמיא להא דאין תולין כתם בכתם עיי"ש, וכ"ש כאן דמתחילה הי' אסור למכור ולשחוט מדרבנן ועכשיו נאסר מה"ת, דקלקול דרבנן לגבי דאורייתא לאו כלום הוא, אך אי מהא לאו פירכא דאף דלהלכה כן הוא, מ"מ אפשר דרב פפי ס"ל דאף באופן זה לא נחשב שמפסידו, כיון דסוף סוף לא הי' לו רשות אכלו:

שוב נתתי אל לבי דהא ליתא מכמה טעמים, חדא, הא מ"מ מפסידו מגיזה ועבודה שהי' מותר מתחילה, דמשהגיע זמן הגרנות לא מצינו רק איסור מכירה ושחיטה אבל לא גיזה ועבודה, ועוד דגוף הדמיון אינו עולה יפה, דמה דס"ל לרשב"ג שם דתולין בה, אין הטעם משום דאין מפסידין אותה בזה, דודאי הפסד גדול הוא לגבה דמעיקרא הי' בידה לטבול ולהטהר תיכף ועכשיו תהי' מוכרחת להמתין, אלא הטעם פשוט, שכיון שבנוגע להפסידא שתיהן שקולין מוטב לתלות בהאשה שטמאה מכבר, דאם נתלה בה אין מוציאין אותה מחזקתה, משא"כ אם נתלה בחברתה שהיתה בחזקת טהרה עד עכשיו, מוציאין אותה מחזקתה, ומסתברא לי'לרשב"ג לאוקמי כל חדא אחזקתה, משא"כ בנ"ד כיון דודאי הפסד גדול הוא, אמאי לא יהי' שייך בזה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:

והנה בפי' הב' כאן כתבו התוס' בזה"ל אי נמי היינו טעמא דאחד עשר לרב פפי משעה שיצא עשירי עבדי' לשליחותי' דעשירי מאליו קדוש עכ"ל, משמע דלפירוש זה תפסו דלעולם אף מה שמפסידו מגיזה ועבודה ושיצטורך להמתין עד שיומם חשוב פסידא אלא דכל זמן שהוא שלוחו מועילין מעשיו אף לעיוות, והא דקרא לי"א עשירי אינו קדוש הוא משום דכבר נגמר שליחותו, וקשה טובא וכי לא ס"ל לרב פפי, הך דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי שהוא מילתא דתליא בסברא דאדעתא דהכי לא שווי' שליח והוי שליחות בטעות, ועוד הא רב פפי משמי' דרבא קאמר לה, ובפ' האיש מקדש (מ"ב ע"ב) מפורש דרבא אית לי' לתקוני שדרתיך וכו':

והנלפענ"ד בזה, אף דבעלמא ס"ל לרבא דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי משום דהוי שליחות בטעות דאדעתא דהכי לא מינהו שליח, מ"מ לענין מעשר בהמה שאני, דהא דבעלמא אינו מועיל שליחות בטעות הוא משום דאצל המשלח עצמו אין הדבר מתקיים אלא מדעת, [כגון בגיטין וקדושין ותרומה וקנינים וכיו"ב] ע"כ בעי' שגם השליח יעשה מדעתו, כלשון הש"ס ב"מ (כ"ב) מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, משא"כ גבי מעשר בהמה כיון דגזיה"כ הוא דאצל הבעלים עצמם חל אף בטעות, אינו בדין לבטל השליחות משום שליחות בטעות, דלא גרע טעות דשליחות מטעות של גוף הפעולה שטעה וקרא לתשיעי עשירי, וכיון דהשליחות אינו מתבטל פעולת השליח מתיחסת על המשלח לגמרי אף במה שקרא לתשיעי עשירי ג"כ, [ואף דמעשר שחל בטעות אינו קרב בתורת מעשר, אלא התשיעי נאכל במומו והי"א קרב שלמים, שאני התם שאינם עשירי בעצם, אבל כאן זה שיצא ממש בעשירי שפיר קרב בתורת מעשר, דהא עשירי הוא בעצם ולא מחמת טעות, אלא דקיום השליחות הוא מכח דמעשר חל אף בטעות, ודמיא ליצאו שניהם בעשירי וקראן עשירי, דעשירי ואחד עשר מעורבין וב"ז, אף דבעלמא כל שאינו בזא"ז בב"א אינו, שאני מעשר בהמה דאיתא בטעות כדאיתא בפ' האיש מקדש (דנ"א.) הרי דאף שהחלות הוא משום דאיתא בטעות, מ"מ כאן האחד יש עליו דין מעשר ממש מפני שהוא העשירי בעצם ודו"ק] זהו טעמו של רבא: ורב פפא ס"ל דאף דגזיה"כ דמע"ב חל, בטעות מ"מ אם נתערב שם עוד טעות אחר אינו חל, דומיא למש"כ הרמב"ם פ"ז מה' מעילה דאף דבמעילה יש שליח לדבר עבירה, מ"מ אם נתערב עמה עוד איסור אחר שוב אשלד"ע כמו בכל התורה כולה:

ונרויח בזה ליישב מה שיש להקשות ע"ד הרמב"ם הנ"ל מש"ס זבחים (צ"ט) בעי ר"ל בעל מום והוא טמא מהו שיחלקו לו כיון דלא חזי ורחמנא רבוי' מה לי טמא מה לי בעל מום, או דילמא ראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק עיי"ש, משמע דאי לאו הטעם שטמא אינו ראוי לאכילה הי' חולק אעפ"י שאינו ראוי לעבודה, ולפי"ד הרמב"ם הנ"ל דאם חידשה תורה דין מחודש בדבר אחד זהו רק כשלא נתערב בו איסור אחר, גם שם נימא כיון דמה שבע"מ חולק חידוש הוא דהא בעלמא קימ"ל דכל שאינו ראוי לחיטוי אינו חולק אלא דבע"מ רחמנא רביי', ע"כ כשנתערב בו עוד פסול אחר שהוא טמא שוב אינו חולק, ולמ"ל הטעם שאינו ראוי לאכילה, אך לפי הנ"ל אתי שפיר דמקור דברי הרמב"ם הוא מסוגיא דשמעתין דרבא ורב פפא פליגי בסברא זו והרמב"ם מסתבר לי' לפסוק כר"פ בזה, [עי' תוס' ע"ז (נ"ט ע"ב) ד"ה אר"פ ורמב"ם פי"ב ממ"א ה"י] ור"ל שם אזיל בשיטת רבא [או דלרווחא דמילתא קאמר הך טעמא דשאינו ראוי לאכילה אינו חולק]: ויש לבאר סברת מחלקותם עוד באופן אחר קצת, דהנה ברמב"ם פ"ג מה' ע"ז ה"ט העושה עכו"ם לעצמו אעפ"י שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה, והקשה הלח"מ אמאי לוקה והא לאו שאין בו מעשה הוא, ותירץ כיון דהאחר עושה מעשה בשליחותו הוי כאילו עשאו הוא וחייב עיי"ש, ואכתי קשה הא קימ"ל אשלד"ע, אך י"ל כיון דהטעם שאשלד"ע הוא משום דיכול לומר סבור הייתי שלא ישמע לי והוי שליחות בטעות, כדמבואר בתוס' ב"ק (ע"ט.) וברמ"א חו"מ סי' שפ"ח סט"ו, [ועי' ש"ך וקצוה"ח שם ובתשו' שבות יעקב ח"א סי' קס"ד] א"כ גבי ע"ז שעיקרה הוא שיבוש וטעות [כנודע דע"ז הוא קילקול בדעת] אין לבטל השליחות מכח שליחות בטעות, דלא שייך בזה מה אתם לדעתכם וכו', (כיון דעכ"פ דעתו מקולקלת ומשובשת ר"ל, במה שציוה לחברו לעשות לו ע"ז אפי' אם לא הי' בלבו לעבדה, ועי' תניא לקו"א פי"ט דכל נפש ישראלית יראה ומפחדת מנגוע בקצה טומאת ע"ז ח"ו אפי' בלבושי' החיצונים] וכיוצא בזה ראיתי באבני נזר חיו"ד סי' קכ"ב שדן דבע"ז לא שייך הזמנה בטעות כיון דכל ע"ז הוא שיבוש וטעות ואעפי"כ נעשה ע"ז, ה"ה אם נתוסף שיבוש וטעות אחר אין נ"מ, וסיים שם דיש מקום לפלפל בזה בדברי הרמב"ם דאשלד"ע אם נתערב איסור אחר וכו' אך אכמ"ל עיי"ש, ולפענ"ד הקלושה גם בפשיטות יש לחלק דמעילה אין עיקרה שלא מדעת דהא הזיד במעילה חייב, [ועי' מנח"ח מצוה קכ"ו שהעלה דאף במזיד ישלד"ע גבי מעילה] משא"כ בע"ז שעיקרה לעולם בטעות:

והנה בש"ס נזיר (ל"ב.) מעשר ר"נ אמר טעותו ולא כוונתו, ר"ח ורבה בר רב הונא אמרי טעותו וכ"ש כוונתו, אמר לי' רבא לר"נ לדידך דאמרת טעותו ולא כוונתו וכו', אמר רב שימי בר אשי היינו טעמא דלא אמרי להון דקו"ח הוא מה מעשר שאינו קדוש בכוונה קדוש בטעות וכו', ועי' תוס' שם דרב שימי ב"א תירץ הך קושיא דרבא, וא"כ אפשר דאף רבא הודה לדברי ר"נ דטעותו ולא כוונתו, וע"כ אתי שפיר מה דס"ל לרבא כאן דלא שייך בזה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, דלא שייך לבטל השליחות מכח שליחות בטעות, דכיון דמה שמועיל קרא לתשיעי עשירי עיקרו הוא בטעות, ה"ה אם נתוסף טעות אחר היינו טעות בשליחות, ועוד כיון דעיקר השליחות הוא לדבר שאין תלוי בדעתו דעשירי ממילא קדוש אין לבטל השליחות מכח שליחות בטעות, דלא שייך בזה מה אתם לדעתכם, דחלות שם מעשר לאו בדעתו תליא, אלא במי שיצא עשירי, ה"ה אם נתוסף טעות אחר, ורב פפא דס"ל בזה לתקוני שדרתיך, אית לי' כרבה בר"ה דטעותו וכ"ש כוונתו, וכיון שאין עיקרו בטעות אין לך בו אלא חידושו, וע"כ כשנתוסף עוד טעות אחר מצד השליחות לא מהני, ואתי שפיר מש"פ הרמב"ם בזה כרב פפא דלטעמו אזיל שפסק דקרא לתשיעי עשירי מהני אפי' בכוונה:

ואף לפירש"י ופי' הא' שבתוס' יש לפרש כן דרבא ס"ל שאין לבטל השליחות מטעם הנ"ל, והחילוק שבין קרא לתשיעי עשירי לקרא לי"א עשירי כך הוא, דבקרא לתשיעי עשירי אינו מוציא ממון בעין מרשותו אלא שמפסידו זכות הגיזה ועבודה וזכות האכילה לאלתר שיצטרך להמתין עד שיפול בו מום, אבל מגוף השה אינו מחסרו כלום ונחשב רק כמבטל כיסו של חברו, עי' רא"ש פ' כיצד הרגל סי' ו'], אלא דבעלמא כה"ג לא הי' מועיל השליחות דאדעתא שיגרום לו פסידא לא שוויי' שליח, נמצא דהשליחות בטל ואין במעשיו כלום, משא"כ בזה דלא שייך לבטל השליחות מכח שליחות בטעות כנ"ל, וכיון שהשליחות קיים הועיל פעולת השליח, אבל בקרא לי"א עשירי כיון שמפסידו חזה ושוק שהי' שלו עד עכשיו הרי מוציא ממון בעין מרשותו, לזה אין לו כח, רק אם הרשה אותו המשלח בפירוש, או שעכ"פ גילה דעתו דניחא לי' בכך. [כהך דע"ז (נ"ג ע"ב) מדפלחו לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתי עכו"ם שליחותא דידהו עבדי, ולא שייך אין אדם אוסר דשא"ש], משא"כ בזה אף דהשליחות של מע"ב אינו בטל מ"מ כיון שלא גילה דעתו דניחא לי' שיקרא לי"א עשירי, לאו כל כמיני' שיוציא ממון בעין מרשותו של חברו, וכדמבואר באור זרוע ה' פסחים סי' רכ"ד דמה שאין אדם אוסר דשא"ש הוא משום שאין בידו להוציא ממון חברו מרשותו שלא מדעתו, מדכתב שם דהא דאין יכול לתרום משל חברו שלא מדעתו, הוא משום דאא"א דשא"ש, ואין בידו להוציא ממון חברו מרשותו שלא מדעתו עייש"ה, ולכאורה הרי בהפרשת התרומה אינו אוסר כלום אדרבא מתיר את השירים, אע"כ היינו טעמא משום דמתחילה הי' כל הטבל שלו, דקימ"ל הגונב טבלו של חברו משלם תשלומי כפל לבעלים, וע"י ההרמה הוציא המקצת שהרים מרשותו, דקימ"ל טוה"נ אינו ממון, [עי' רמב"ם פ"ב מה' גניבה ה"ד וה"ה], הרי דאין עיקר הקפידא ע"מ שמפסידו אלא מה שמוציא ממון מרשותו, [ואף דכל דברי האו"ז שם צריכין תלמוד, אין הזמן גרמא כעת לבארם, עכ"פ כן מבואר שם עייש"ה]:

והנני לסיים בדברי אגדה השייכים להלכה זו שאנו עוסקים בה דמעשר בהמה חל בטעות. וגם עיקר קדושת מעשר בהמה אינו תלוי בדעת האדם, ויתבאר ג"כ מה שקבעו חז"ל פ' מעשר בהמה במס' בכורות ומה שהמס' מסיימת בענין שליחות, ושיטת הרמ"א דבפה"ב אינו מועיל שליחות, ואף שאני מכיר מך ערכי כי בעניי אין לי עסק בנסתרות, אך כל השרשים אינני כותב מדעתי רק מה שבינותי מתוך ספרים הקדושים ועליהם תמכתי יתדותי, ואם ח"ו שגיתי בהבנת דבריהם ז"ל ד' הטוב יכפר:

הנה יש להתבונן בהא דעשירי מאליו קדוש, [היפוך כל הקרבנות שאינם קדושים אלא מדעת בעלים, וע"י דיבורו לשיטת הרמב"ם, או לכה"פ ע"י מחשבתו לשיטת רש"י] ובכור הוא עוד יותר, דמעשר בא ע"י פעולת האדם שמכניסן לדיר ומונה, ובכור קדוש מאליו בלי פעולת האדם כלל, וצריך להבין מה נשתנו ב' קרבנות אלו מכל הקרבנות שבתורה:

והנראה לי בזה דהנה הרבינו בחיי סו"פ בחקותי כתב בזה"ל וע"ד הקבלה העשירי יהי' קודש לד' העשירי כנגד העשירי שהוא קודש לד' ראשית כי הבכור והמעשר עיקרם אחד וזהו נעץ סופן בתחילתן לחבר וליחד הסוף עם הראש וזה מבואר עכ"ל, ויש להבין עפימש"כ כ"ק אדמו"ר זצללה"ה בס' שם משמואל בראשית די"ז בהא דשעיר של ר"ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ולכאורה מאין ימצא טומאה כזו שלא יהי' בה שום ידיעה, וי"ל דהנה כתיב קודש ישראל לד' ראשית תבואתה, וידוע דקודש הוא מקור הקדושה, וקדוש הוא המשכה מקודש כדאיתא בזוהר, ואף דאיש פרטי לא יגיע זכותו להקרא רק קדוש, מ"מ כנסת ישראל נקרא קודש שהוא מלה בגרמי', והנה כנסת ישראל הוא כשישראל באחדות אחד, אבל כשיש פירוד הלבבות ביניהם שוב אינם נקראין קודש ושבו להיות כיחידים, וידוע דבהסתלקות דבר קדושה שורה לעומתו דבר שהוא בסט"א, דאת זלע"ז עשה אלקים, וע"כ בהסתלק ח"ו שם קודש מכנס"י מצד פירוד הלבבות שורה לעומתו מקור הטומאה שהוא ג"כ מלה בגרמי', וזהו שנקרא בזוה"ק חויא דסאיב מקדשא וכח הרע הזה מושך לטומאת מקדש וקדשיו בפועל, ובאשר כח הזה בקדושה נקרא קודש מלה בגרמי', לכן מושך בפועל טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף חטא שאינו מכיר בו אלא השי"ת, ושעירי חטאות באין להרחיק כח הרע הזה מהמקדש עכתוד"ק ז"ל:

ועי' שם בעניני שבת הגדול מש"כ בהא דמכות בכורות נקרא נגע כמ"ש עוד נגע אחד אביא על פרעה, ולא מצינו שתשעה מכות הקודמים יקראו נגע, דהנה בזוה"ק ח"ג (מ"ט ע"ב) אר"י הכי תנינן נגע צרעת נגע היא דינא תקיפא שריא בעלמא צרעת סגירו כמה דאתמר סגירו דנהורא עילאה סגירו דטיבו עילאה דלא נחית לעלמא, ובכתבי האר"י שהוא הסתלקות מקור החיים, ומכת בכורות הנקרא נגע נמי כענין זה דאיתא בספה"ק שמצרים הוא מצרנות להקדושה, והיינו שהי' להראשית שלהם אחיזה בקדושה ומכח זה היו שולטין בעולם, ובזוה"ק בשעתא דבעי קב"ה לאעברא לאוכלסין דפרעה לתתא אעבר בקדמייתא לההוא חילא דלהון וכו', אעבר וסליק ההוא אתר קדישא עלאה דהוא מדבר לכל אינון רתיכין וכו', וי"ל דזהו ענין מכת בכורות שנוטל מהם מקום הקדושה שיש להראשית שלהם אחיזה שם, כי בכורות הוא ראשית ומחמת זה בא להם המיתה, וזה ממש ענין נגע, והנה נגע הוא המפריד את המנוגע מזולתו, כדאמרי' בגמ' מה הוא הבדיל אף הוא יבדל, והטעם בזה כי לעולם כל גוי' וגוי' מופרדת לעצמה, אלא ששורש הכל שהוא אחד מאחד את הפרטים, וממילא מובן שהמצורע שנפרד ממקור החיים חסר לו כח המאחד, וע"כ הוא נפרד מהכלל, וידוע שאין למעלה מענג ואין למטה מנגע, וכמו דשבת שהוא ענג הוא רזא דאחד כן להיפוך נגע עושהו מפורד עיי"ש: והנה כל המכות שבמצרים הי' נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל, וכיון שבמכת בכורות נלקה הראשית שלהם ונפרדו מצרים ממקור חיותם שהי' באמצעות הראשית, לעומתם נתקשרו ישראל במקום חיותם שהוא השי"ת ונעשה בהם התאחדות והתכללות של כנסת ישראל, וזכו עי"ז לקידוש בכורות, כדכתיב כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל וגו', וזהו קודש ישראל לד' ראשית תבואתו שהוא קודש מלה בגרמי' בלי ידיעת האדם שהתקשרותם להשי"ת אינו בבחי' טעם ודעת ושכל מושג אלא למעלה מהדעת, כדאיתא בתניא לקו"א פי"ט ובכ"ד:

ומובן שפיר הא דבכור מאליו קדוש בלי פעולת האדם ודעתו כלל, דלקידוש בכורות זכו ישראל מבחי' שהוא למעלה מהדעת:

וכן הוא במעשר דכתיב העשירי יהי' קודש שזה מרמז למקור הקדושה כנ"ל, ובחי' זו נמצאת, בעולם, שנה, נפש, בעולם, עשר קדושות הן, והקדושה העשירית הוא קודש הקדשים שאין נכנס שם אלא כה"ג ביוהכ"פ, בשנה יוהכ"פ עשירי בתשרי, וכדאיתא בתנדב"א פ"א ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יוהכ"פ, בנפש העומק עשירי שבלב כדמבואר בכתבי האר"י שיש עשרה עמקים, ובכל יום מעשרת ימי תשובה מגיעים לעומק אחר עומק עדשביוהכ"פ מגיעים לעומק העשירי, וכל בחי' אלו הם למעלה מדעת האדם, עי' בקונטרס נר מצוה להמהר"ל בהא דהיונים טמאו כל השמנים שבהיכל ולא נשאר רק פך אחד שהי' מונח בחותמו של כה"ג, כי היכל מספרו ס"ה ויון מספרו ס"ו, אך כה"ג יש לו קדושה על קדושה שנכנס לפני ולפנים, ובשביל מעלה זאת לא יכלו היונים לשלוט באותו פך קטן שהי' בהסתר של כה"ג, כי באות הה"א יש יו"ד נעלמת שנשמע בקריאת הצירי, והוא מורה על מעלה עליונה נסתרת שיש בהיכל, והוא מעלת קודש הקדשים ובזה לא שלטו היונים, אבל הכהן שולט אף על קודש הקדשים, לכך כהן הוא במספר היכל עם יו"ד הנעלמת וכו', והיו"ד מורה על מדריגה קדושה כי העשירי הוא קודש בכל מקום, עיי"ש באריכות, ועי' שם משמואל בעניני חנוכה (דס"ו ע"ב) דיש תעלומות חכמה שהוא פנימית שבפנימית שם לא הי' להיונים שום אחיזה דעל תעלומות חכמה נאמר והחכמה מאין תמצא, וע"כ א"א להשיגה רק מי שהוא אפס ואין בעצמו, הרי דבחי' עשירית שבעולם היא בהעלם והסתר למעלה מהשגת האדם, וכן בשנה מעלת יוהכ"פ היא למעלה מהדעת כדכתיב מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו, ובשלהי יומא מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, ובספה"ק שהוא בחי' השקה שהוא ענין ביטול, ועי' מש"כ בזה בס' קדושת לוי (דצ"ז.), וכן הגורלות של יוהכ"פ הם למעלה מהדעת כדאיתא בספה"ק, ועי' בסידור הרב ז"ל סוף שער הפורים, וכן בנפש, העומק העשירי הוא בבחי' בתולה ואיש לא ידעה שאין מגע עכו"ם שולט בה:

הרי דבחי' העשירי הוא למעלה מדעת האדם והשגתו, וע"כ העשירי מאליו הוא קדוש שלא ע"י אדם:

וכן בלוי כתיב ע"כ קרא שמו לוי, ובמדרש הובא ברש"י ויצא ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה, ועי' ברבינו בחיי שם שכתב בזה"ל ולכך לא אמר קראה כי הוא יתברך הקורא והמחברו לעבודתו כי הוא העשירי בבנים והעשירי קודש לד', וכ"ק אדמו"ר הגדול זצללה"ה בעל אבני נזר אמר כי לכך נמנו הלוים מבטן מפני היותם נמשך אחר הקב"ה בלי דעת שהוא בחי' הקדמת נעשה לנשמע כדכתיב מי לד' אלי ויאספו אליו כל בני לוי עכתוד"ק ז"ל, ועי' בס' שפת אמת לחודש אלול מש"כ אהא דבאחד באלול ר"ה למעשר בהמה:

ועי' בס' שם משמואל בעניני שבה"ג שם מש"כ בביאור דברי המדרש בא פט"ו סי' י"ב ושחטו אותו אתם שוחטים פסחים ואני שוחט בכורים, עפי"מ שהגיד כ"ק אדמו"ר הגדול זצללה"ה דענין שחיטה בסימנים, איננו מיפק חיותא לבד, אלא ענינו עפ"י מאמרם ז"ל שאין הראש בכלל הפשט שכבר הותז בשחיטה, אף שעדיין הוא מחובר במפרקת מ"מ חשוב פירוד בין הראש והגוף ע"י חתיכת הסימנים, וזה עצמו הי' ענין מכות בכורות שנפרדו מהשורש שהוא הראש שלהם, והנה במכילתא שלא הי' בידם של ישראל מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו ניתן להם ב' מצות אלו, פסח, ומילה, וי"ל דשה הוא אלהיהם של מצרים והי' בישראל מסירת נפש ממש במצות הפסח, וכן במילה כתיב כי עליך הרגנו כל היום ואמרו ז"ל זה מילה, וכ"ש במילת הגדולים שנחשב מסירת נפש ממש, וע"כ לעומת שמסרו נפשם וחייתם עבור המצוה זכו לעומתה למקור החיים, וכשנעשו דבקים בשורשם מקור החיים מזה נתהוה התאחדות ישראל, וזה הכינוס היפוך פיזור הגלות, וכבמדרש נעשו ישראל אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה, ומובן ד' המדרש אתם שוחטים פסחים ואני שוחט בכורים עיי"ש באריכות, [ועי' ש"ך יו"ד סי' ש"ה ס"ק י"ב בשם תשו' הראנ"ח בתינוק שחלה ולא נתרפא עד יום ל"א, דאע"ג דמנות פדה"ב לעשות בעיקר זמנה, יש להקדים מצות מילה משום דהמילה הוא אות הכנסת ברית, ואלמלא קבלת הברית אין חיוב למצות פדיון כלל עיי"ש, ולפי הנ"ל יומתקו הדברים דלא זכו לקידוש בכורות שהוא ע"י התקשרות בראשית שהוא מקור חיותם רק באמצעות מצוה מילה] וסיים בה דלפי"ז יובן מה שענין שליחות בקדשים נכתב בק"פ וידוע דמקום שנכתב שם הוא העיקר, והטעם כי כל ענין שליחות וגם מה שאינו אלא בבני ברית הוא מפני שכל ישראל הם כאיש אחד ממש וכל פרט הוא כאבר מאברי הכלל, וע"כ כמו דפעולת אבר אחד מתיחס לכללות האדם, כן פעולת השליח מתיחס למשלחו, וע"כ אינו נוהג אלא בבני ברית, ומדוקדק לשון "בני ברית" להורות לנו טעמו של דבר מפני שמתאחדים ע"י הברית שהוא השורש, וע"כ עיקרו נאמר בפסח שהוא התאחדות כנ"ל דמאז נתחדש ענין שליחות עכתוד"ק ז"ל עייש"ה: ולפי"ז מובן מה שמס' בכורות מסיימת בענין שליחות שע"י קידוש בכורות שהוא מחמת ההתקשרות בשורש ובמקור החיים זכו ישראל לתורת שליחות, [וכן מס' פסחים מסיימת בה' פדיון הבן שע"י ק"פ זכו לקידוש בכורות כנ"ל]:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר שזהו טעמו של הרמ"א ביו"ד סי' ש"ה ס"י דאין האב יכול לפדות ע"י שליח, ומקורו מד' הריב"ש. והכל תמהו בזה מ"ש מכל מצות שבתורה דששא"כ, אך לפי הנ"ל אתי שפיר דמצות פדיון בכור נצמח מחמת חטא העגל שנפסלו הבכורים מעבודתם ונבחרו הלוים במקומם, והשאר הוזקקו לפדיון, כדמבואר בפ' במדבר, וכן מפורש ברשב"ם סו"פ בא, דכל בכור אדם בבניך תפדה, קאי על לאחר שנתקדשו הלויים תחת כל בכור בשנה שני', והנה נודע שע"י חטא העגל נפגם ההתקשרות וההתחברות בשורש שהוא מקור החיים [ונתבטל התמימות כדפי' רש"י פ' חקת בשם ר"מ הדרשן תמימה על שם שהיו תמימין ונעשו בע"מ תבוא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם] וע"כ לא שייך במצוה זו תורת שליחות כיון שנובעת מכח דבר המפריע ענין השליחות ודו"ק. יה"ר שיערה עלינו רוח ממרום ונזכה להתאחד ולהתקשר במקור החיים לעבדו בלבב שלם ויקוים בנו מקרא שכתוב ואתם הדבקים בד אלקיכם חיים כולכם היום ועינינו תחזינה בבוא לציון גואל ברננה בב"א:

השמטות:

לדף ז' ע"א מדפי הספר. מש"כ שם ע"ד הרשב"א עירובין (ד"נ.) בשם ראב"ד דאם אמר ליקדשו פלגא דכולהו לא מהני משום דכתיב אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס וכשחציין חולין נחשבין פרוסות, דהטעם הוא משום דהחלק של חולין מזיק להקדושה, כוונתי עפ"י המבואר בתוס' יומא (כ"ה.) ד"ה והא דקדושת העזרה מעולה מקדושת לשכת הגזית, דכיון שלשכת הגזית חציו בחול, זה מקליש כח הקדושה אף מהחצי שבקודש, וכן מבואר ג"כ בתוס' גיטין (ד"ב.) גבי עכו דחצי' בארץ וחצי' בחו"ל דאף החלק שבארץ קלישא קדושתו ונחשב כחו"ל לגבי עיקר יישוב א"י עיי"ש, וא"כ כ"ש כאן דכל חלה שהיא חצי' חולין מקליש הקדושה של החצי השני שהיא קודש, ועי' מכות (י"ט.) בכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם ושבפנים הרי הן כהקדש לכל דבריהם, ובריטב"א שם דאי מיירי בשהכל בסל אחד קסבר כמ"ד איגוד כלי לאו שמי' איגוד, ומבואר דבפרי אחד ארוך כשמקצתו בחוץ אף החלק שבפנים לא נתקדש דדמיא להך דשבת (צ"א ע"ב) גבי מלאה קישואין ודילועין. וא"כ כ"ש כאן, אך הטעם שמתקדשין משום דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, ואף שבתוס' חולין (ע"ג.) כתבו דלא אמרי' כמאן דמפרתי אלא היכא שחציו אסור וחציו מותר שעומד לקצוץ, אך גם כאן בחציו חולין וחציו קודש הרי עומד לקצוץ, מה"ט גופא, וא"כ נחשב מעתה כפרוס ודו"ק היטב:

לדף ז' ע"ב בנוגע לקו' הטו"א אם איתא דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה למה לא הפקירן רב מרי, העירני ח"א לתרץ עפי"ד הריט"א דהא דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה, הוא משום דבכור אינו קדוש מאליו רק היכא דהבעלים ראויין להקדישו, וכל זה בהפקר דעלמא, אבל כשיפקירנה ועודה ברשותו כיון שאין אדם סמוך לה כמוהו הרי יכיל להקדישה בעודנה הפקר, כמש"כ הרא"ש בשם הרא"מ נדרים (ל"ד ע"ב) א"כ שפיר חייבת עכ"ד:

ולפענ"ד הא ליתא מכמה טעמים, חדא. כיון דעיקר יסודו ע"ד הרא"מ, והרי דעת הרא"מ דמילתא דלא שכיחא לא נחשב בידו, עי' נדרים (נ"ט.) אהא דאמרי' שם בתרומה ביד כהן עסקי' דלא מצי מיתשל עלה, וכתב הרא"ש בשם הרא"מ בזה"ל אע"י דיכול הישראל להחזירה לחולין הו"ל דבר שאין לו מתירין דלא שכיח כלל שישאל עלי', אבל כל זמן שהיא ביד ישראל זימנין דלית לי' תבואה לאכול ומיתשל עלה עיי"ש, הרי דלא נחשב בידו משום דלא שכיח שיעשה כן, וכי מבואר ברש"י יבמות (צ"ב ע"ב) ד"ה מי שכתב אי לאו דאמרי לך לא הוית מסיק אדעתך דטעמא משום דלא תפסי בה קדושין השתא הוא אלא דאין אדם מקנה דשלבל"ע ואפי' יש בידו לעשות עכשיו עכ"ל עיי"ש, ולכאורה תמוה הא כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ולא הוי דשלבל"ע כדמפורש בקדושין (ס"ב.) אך לפי הנ"ל ניחא דכיון דלא שכיח שיקדשנה קודם שיחלוץ לה יבמה, כמש"כ התוס' יבמות (ד"י.) ד"ה לר"י דאף אי מותר לקדש ח"ל אפי' מדרבנן מ"מ חשוב דאי מטעם שאסור לבוא עלי' עיי"ש, ע"כ אין עליו תורת בידו והוי דשלבל"ע, ואין לדחות ולומר דרש"י ס"ל שאסור לקדש ח"ל מדרבנן כמש"כ התוס' שם בתירוץ הראשון ע"כ לא נחשב בידו, דא"כ לא אתי שפיר לשון אין אדם מקנה דשלבל"ע ואפי' יש בידו לקדשה עכשיו, דהא באמת אין בידו מחמת איסור, אע"כ דאפי' איד"ר ליכא ושפיר הוי בידו ומ"מ נחשב דשלבל"ע, דהא דבידו לאו כמחובר מעשה דמי היינו דוקא היכא דשכיח שיעשה כן ודו"ק, וא"כ כאן כשיפקיר הבהמות כדי לפוטרן מן הבכורה, הרי לא שכיח כלל שיחזור ויזכה בהם קודם שילדו, דהרי אדרבא הוא מבקש תחבולה לפוטרן ולזה התכלית הפקירן, ועי' רש"י סוכה (י"ב ע"ב) שהרי המעוות תיקן וכ"ש שלא ועוות], וכל כה"ג אין לומר דבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, ואינו יכול להקדישה, ושוב תפטור מן הבכורה:

יהו"ן מזה מקום יש בראש לומר דדברי הרא"מ לא נאמרו אלא באדם אחר העומד סמוך להחפץ של הפקר ובידו לכת בו דנחשב קצת בעלים מטעם ידו, אבל לגבי המפקיר עצמו לא יועיל כיון דהוא בעצמו הנקרן, דהיכא דדחיי' בידים גרע טפי, וכדמצינו סברא כזו לענין מוקצה מודה ר"ש בגרוגרת וצמוקין הואיל ודחינהו בידים, ועי' רש"י ותוס' פסחים (צ"ו ע"ב) ד"ה קודם דאפי' למ"ד בע"ח אינן נידחין מ"מ היכא דחינהו בידים מודה, ואולי זהו הברת התוס' זבחים (ל"ד ע"ב) ככתבו דהמיר דת לא חשוב בידו לבטל הדיחוי כיון דאין עתו לחזור עיי"ש, פי' כיון דפעל הדיחוי בידים, וכמו דחמור טפי לענין בע"ת דנידחין, כן חמור טפי דאפי' בידו הוי דיחוי, וה"ה בזה דאף שבידו נחשב כמ"מ:

עוד תיותא קא חזייא הכ', דהנה בתוס' סוכה (ד"ט.) ד"ה ההיא בכוה"ד כתבו לחלק בין חלות שם הקדש לראיות קרבן, וז"ל ואע"ג דחל עליו שם הקדש מחמת שינוי השם דאתי השתא לא חזי להקרבה דבעי' קרבנו בשעה שמקדיש, עיי"ש, הרי תפסו דלענין חלות הקדש לא בעי' שיהי' עליו שם בעלים קודם שמקדיש וסגי בבאין כאחת, אבל לענין שיהי' ראוי להקרבה בעי' שיהי' עליו שם בעלים מתחילה, והטעם משום דלענין קרבן בעי' מחוסר ממון כדמבואר בסופ"ק דשבועות, וכ"כ באב"נ יו"ד סי' קנ"א, ואם איתא כדברי הריט"א דהא דבכור קדוש מאליו הוא רק כשהבעלים ראויין להקדישו הא בעי' שיוכל להקדישו בתורת קרבן, דקדושת בכור קדושת קרבן הוא, ולא סגי בבאין כאחת, וע"כ אי אפשר לומר דבהמת הפקר כשהוא סמוך לה תחול עלי' קדושת בכורה, מפני שבידו להקדישו, דכיון שאין עליו שם בעלים קודם חלות ההקדש, [כדמבואר בסוגיא שם דמה"ט נטלה ואכלה מעל וכמש"כ הר"ן שם, דאי מקמי הקדש שלו היתה הו"ל כגזבר של הקדש] לא יוכל להקדיש קדושת קרבן, והקדש דהתם הא לאו לענין קרבן מיירי, וכן מוכרח מדברי הרא"מ שם שכתב בזה"ל, ואמר לכשאיכה בככר זה תהי' הקדש עיי"ש, ולכאו' הרי לא זכה בה עולם, אע"כ דזכייתו וחלות ההקדש באין כאחת, וזה אינו מועיל לענין קרבן:

עוך העירני החכם הנ"ל להוכיח כדברי הריט"א, דכיון שבכור מצוה על הבעלים להקדישו לכתכילה, ע"כ כשאינו ראוי לכך מעכב בדיעבד, וכמש"כ התוס' נדה (ס"ו) דכיון דקפיד קרא לכתחילה לעשות המצוה בעי' שיהי' ראוי לכך, ולפענ"ד אינו מוכרח דהיכן מציוו שהקפידה תורה להקדישו באותו רגע שנולד, דנימא שאם אינו ראוי להקדישו אז לא תחול עליו קדושה מן השמים, הרי המצוה על הבעלים הוא להקדישו אח"כ, וכבר דנו כמה אחרונים דלא מצינו בכל הש"ס הך דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת אלא דוקא היכי שהדבר הראוי לעשות לכתחילה מקומו לעשות טרם גמר הדבר המעכב, כמו בילה גבי מנחה שהבלילה נעשית לפני הקטרת הקומץ שהוא עיקר הקרבן המעכב, וכן קריאה דבכורים, הקריאה היא קודם ההנחה על המזבח שהוא המעכב, וכן הוא בכל המקומות, אבל אם הדבר הראוי לעשות לכתחילה מקום עשייתו הוא אחר העיקר המעכב בזה אין קפידא אם אינו ראוי לכך, ותירצו בזה קו' המלמ"ל פ"ד מה' חליצה על הה"מ שכתב דחליצת סומא בדיעבד כשרה אף דכתיב וירקה בפניו מ"מ אין רקיקה מעכבת, וקשה הא בעי' לכה"פ ראוי לרקיקה כמו דבעי' ראוי לקריאה עיי"ש, ולפי הנ"ל ניחא דכיון שהרקיקה מקומה לעשות אחר החליצה שהוא העיקר אין הראויות שלה מזיק להחליצה עכתו"ד, ומילתא דמסתבר הוא, וא"כ כאן אף דבכור מצוה להקדישו מ"מ כיון דמצוה זו לא נקבע לעשות קודם הקדושה שבאה מן השמים, ולא בשעת לידה ממש רק אח"כ [ומסתמא כך הוא דבאותה שעה עודנו מחו"ז, ואף אם אין כאן משום מקדיש מחו"ז, כיון דבלא"ה קדיש, מ"מ מצד האדם א"א לקבוע המצוה אז דהא אי אפשר לצמצם] שוב אינו מעכב מה שאינו ראוי לכך וז"פ:

ועי' מה שכתבתי בפנים בסו"פ פסולי המוקדשין להוכיח מדברי הרמב"ן שם דקדושת בכור הבאה מן השמים אינה הכנה להקרבה כקדושת כל הקרבנות, רק היא מלה לגרמי', דהתורה הקדישה כל פטר רחם בישראל באדם ובבהמה, והמצוה על האדם להקדיש הוא ענין הזמנה להקרבה כהקדשן של כל הקרבנות, וא"כ אין מקום לומר דכשאין הבעלים ראויין להקדיש לא חלה קדושה שמן השמים דב' קדושות הללו לאו בני בקתא חדא נינהו, ודמיא לבכור אדם שהוא קדוש ממילא אף דלא שייך על האדם להקדישו כלל, וז"פ וברור בס"ד: לדף כ"ה ע"א במש"כ שם שהבכורים היו ראויין לעבודה בלי בגדי כהונה, עי' מד"ר במדבר פ"ד, ויעש ד' אלקים לאדם ולאשתו כתנות אור וילבישם בגדי שבת היו, והיו הבכורות משתמשין בהם, אך במדרש ב"ר פ"כ ובילקוט שם מבואר שהיו מדובקין לעולם בגופם וא"כ לק"מ, ומכ"ש אי נימא דהוי לבוש רוחני כדמשמע במדרש שם:

לדף ל' ע"א במש"כ שם דהפ"ח לאחר שפודין אותו נעשה כדבר שלא נאסר מעולם, עי' בס' שם משמואל שמות דס"ג, ד"ה ולפי, ועי' מש"כ בסוף פרקין בביאור דברי הרמב"ם פי"ב מה' בכורים ה"ו:

לדף נ"ג ע"ב במש"כ דכשעושה באופן דלאו אורח ארעא לא נתחייב בראשית הגז כדמצינו גבי תרו"מ דאינו חייב רק אם ראה פה"ב כדרך שבני אדם עושין, טעיתי אגב ריהטא דהא דפטור בלא ראה פה"ב ילפי' בב"מ (פ"ח.) מקרא דבערתי הקודש מן הבית, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' ש"ו דמשם יש סתירה לדברי, ע"כ מחוורתא כמש"כ שם בדיבור שאחר וזה:

לדף פ"ז ע"א במש"כ דבהיותו עובר אין עליו תורת נכרי אלא שאינו יהודי לכאורה יש סתירה לזה מהך דיבמות (ס"ז.) למאי נ"מ לעובר במעי כהנת הרי דאף בעודיו עובר שם כהן עליו [ועי' ש"ך יו"ד סי' שע"א סק"א] אך אין כוונתי בזה שאין עליו מהות נכרי אלא שאין דנין בו דין נכרי דלא שייך אז לדון עליו כלל [ועי' סנהדרין (ע"א ע"ב) הואיל ונשתנה דינו ובתוס' שם] וכיון דהך דגר שנתגייר כקטן שנולד לא שייך אלא כשנתהוו' דל דת מן הקצה אל הקצה, זה לא שייך גבי עובר:

לדף ט"ז ע"ב. בד"ה כרב הרמב"ן מש"כ שם במוקף להעיר מש"ס חולין (כ"ז ע"ב) בהא דהטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים נכתב שלא בדיוק: לדף כ"ה ע"א טש"כ בהא דכהן שיש לו בן חלל לא נתבאר כאן יפה ועי' בדברינו לקמן (מ"ז ע"ב) ביותר ביאור:

לדף ע"א ע"ד בתוד"ה מי, מש"כ שם בביאור דברי המהר"ל בגור ארי' נכתב שלא בדיוק, וקצרתי במקום שאמרו להאריך, ע"כ הנני לבאר כעת באופן יותר בעזה"י, ונעתיק דברי המהר"ל שכתב בזה"ל, ולפיכך י"ל דלרך שרי רחמנא פסולי המוקדשין דלא נקרא זה תועבה דלא עשה מעשה בבכור רק שחסרו דלא נקרא מעשה תועבה רק כשהוא דומיא דא רום דהוא עשה מעשה שלפנינו כמו בשול בב"ח, אבל חסרון הבכור אין זה מעשה תועבה לפנינו דלא הוי רק חסרון הבכור שאינו לפנינו, אלא א"כ היתה כוונתו להתיר את הבכור זה נקרא מעשה תועבה שהתורה אסרה להתיר את הבכור ע"י מום והרי הבכור שהתיר הוא מנשה תועבה וכו' עיי"ש:

והנה מדכתב שהתורה אסרה להתיר את הבכור ע"י מום נראה שתפס דהטלת מום שני צדדי איסור יש בו. האחד, מפני שפוסלו למזבח, והשני מפני שמתירו להדיוט, ולפי הנראה מוצא דין זה הוא מדלא כתיב כל מום לא יעשה בו אלא כל מום לא יהי' בו, וקרינן לא יהי', [עי' רש"י לעיל (ל"ג ע"ב)] משמע דחוץ מהאיסור שפוסלו למזבח, יש עוד איסור מה שמהוו' את הבכור לעצמו ע"י הטלת המום, דבהיותו תם הי' נכסי גבוה, וע"י הטלת המום נעשה נכסי כהן, כדמבואר בש"ס תמורה (ד"ח.) וברמב"ם פ"א מה' בכורות ה"ג, וזה נשמע מלשון לא יהי' בו, פי' לא יהי' הבכור לעצמו ע"י עשיית מום, (עי' יבמות (י"ג ע"ב) לא תהי' וגו' לאיש זר לא תהי' בה הוי' לזר, ועי' זבחים (כ"ה ע"ב) אך מעיין ובור מקוה מים יהי' טהור הוייתן ע"י טהרה]:

אמנם שני צדדי איסור הללו אינם שוין, וכל אחד מהם יש בו חומרא מצד אחד וקולא מצד אחר, דמחמת הפסול שפוסלו למזבח הא סור הוא אף באינו מתכוון לפוסלו. ולעומת זה אין לאוסרו באכילה משום לא תאכל כל תועבה מפני שאין התועבה לפנינו, כאשר יתבאר, ומפאת איסור התרת הבכור אינו נאסר אלא במתכוון להתירו ולעומת זה מעשה התועבה היא לפנינו ואסור באכילה משום לא תאכל כל תועבה:

ובכדי להבין הדבר נקדים דברי השיטמ"ק תמורה (כ"ד ע"ב) בהשמטות אות כ"ב אהא דאמר ר"י מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא רובו, והקשו בתוס' לימא דפליג אדרב הונא דס"ל למפרע הוא קדוש גבי יצא שליש ומכרו לנכרי, וה"נ נימא גבי מטיל מום דכשיצא רובו נתקדש למפרע ונמצא שהטיל מום בבכור תם, ובשיטמ"ק שם כתבו לחלק דודאי במכירה שאין הבכור חסר כלום והרי הוא שלם לפנינו שייך לומר שלמפרע יבטל ההקדש המכירה, אבל כשהוא חסר ובע"מ ואינו שלם לפנינו על מה יחול ההקדש עיי"ש, פירוש כמו דאמרי' בחולין (ד"ע.) גבי מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים שאין הקדושה חלה למפרע משום דבשעה שבאה לחול ליתנהו בעולם ולא שייך חלות קדושה אלא על דבר שישנו בעולם. ה"ה במטיל מום קודם יציאת רובו דבשעה שיצא רובו ליתא לבכור תם בעולם, ע"כ לא נחשב למפרע כמטיל מום בבכור תם דלא חל למפרע קדושת בכור תם רק קדושת בע"מ, הרי דבע"מ לגבי תם נחשב כגופא אחרינא לגמרי מפאת ההבדל שביניהם:

ולפי"ז יובן מש"כ המהר"ל דלא שייך בזה לא תאכל כל תועבה דהמום הוי רק חסרון הבכור שאינו לפנינו, פירוש, דבשעה שהטיל בו המום ופעל בו התועבה הי' בכור תם דבשעת מעשה נידון כלפני המעשה, כדמוכח בקדושין (ע"ח.) בהא דכהן הבא על אחותו, זונה משוי לה חללה לא משוי לה, חזר ובא עלי' עשאה חללה, ולכאו' אמאי לא נעשית חללה מביאה ראשונה, הרי באותה שעה הוא בא על הזונה, אע"כ משום דשעת מעשה נידון כלפני המעשה ודו"ק] ועכשיו קדושת בכור תם כבר אינו בעולם ונחשב כגופא אחרינא, נמצא שאין הדבר שנעשה בו התועבה לפנינו:

אך כל זה הוא רק כשאינו מכוון להתירו דאז האיסור אינו אלא מפני שפוסלו למזבח, אבל אם מכוון להתירו, דבזה האיסור מפני שמהוו' את הבכור לעצמו להיות בכלל נכסיו ובשעה שנכנס לרשותו כבר הוא בע"מ, נמצא דכשדנין לענין זה התועבה הוא לפנינו:

וזהו עיקר החילוק שבין ב' צדדי איסור הללו, דמחמת הפסול למזבח האיסור הוא ביטול המציאות, היינו מה שמבטל מציאת קדושת בכור תם וההעדר הרי אינו בעולם הילכך נחשב שאין התועבה לפנינו, ומפאת צד האיסור של התרת הבכור, האיסור הוא המציאות של בכור בע"מ ברשותו ובכלל נכסיו, וכיון שהאיסור הוא המציאות נחשב שהתועבה היא בעולם: והא דאיסור זה אינו אלא במתכוון להתירו מובן ג"כ עפי"ד השיטמ"ק הנ"ל דתם ובע"מ דתרי גופי חשיבי מפאת שינוי איכותן, והנה הוא פועל פעולת המום בבכור תם וכשנכנס לרשותו כבר הוא בע"מ הילכך דינו כגורם (משום שפועל בגוף זה והפועל יוצא בגוף אחר] וגורם בלי כוונה לאו כלום הוא, כדמבואר ברמב"ם פ"ו מה' סנהדרין ה"א גבי דיין שטעה בשיקול הדעת דפטור מלשלם דאעפ"י שגרם להזיק לא נתכוון להזיק עיי"ש, ולענין זה פסיק רישא לא נחשב כמכוין, כדמבואר באבן העוזר סי' שכ"ח, דפ"ר לא מהני להחשיב גרמא מעשה, והדמיון שהבאתי בפנים מד' הרשב"א גבי קציצת בהרת אינו ענין לכאן דשם לא נחשב גרמא כמובן:

סוף הספר

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה