אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף נט.

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף נט.

דף נח.

דף נט.

(דף נ"ט ע"א) תוד"ה במחשבה וכו', וא"ת כיון דשרי' תרומה ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אמאי אין מגביהין תרו"מ ביו"ט הא תנן בפ' נוטל מעלין את המדומע באחד ומאה וכו' ולהכי לא חשוב מתקן כיון דאפשר במחשבה, י"ל מדומע שאני שכבר נתקן אבל תחילת תיקון לא שרינן מטעם דאפשר במחשבה עיי"ש, משמע מכאן דלתקן ע"י מחשבה שרי אפי' בתחילת תיקונו של טבל, [והטעם דמחשבה נחשב רק גרמא כמבואר ברש"י גיטין (נ"ג.) ד"ה ותדוש עיי"ש, וגרמא בשבת שרי אפי' במלאכה גמורה, עי' שבת (ק"כ ע"ב)] אלא שלהתיר תיקון ע"י מעשה משום דיש עצה לתקן ע"י מחשבה זה לא שרי רק במדומע, וכן תפס השער המלך פ"ד מה' תרומות בהבנת דברי התוס', אלא שהקשה ע"ז מש"ס עירובין (ל'.) וליפרש עלה ממקום אחר אלא סומכס סבר לה כרבנן דאמרי גזרו על שבות ביהש"מ, וקשה הא יש עצה להפריש במחשבה והניח בצ"ע עיי"ש, ועי' שאגת ארי' סי' נ"ו שהבין ג"כ כך בדברי התוס':

וצריך להבין סברת התוס' אם איתא דכל שיש עצה ע"י מחשבה אין התיקון שע"י מעשה חשוב תיקון מה נ"מ בין מדומע לתחילת תיקונו של טבל, והנפלענ"ד בזה עפימש"כ באבני נזר חאו"ח סי' תי"ח דאיסור הפרשת תרו"מ בשבת ויו"ט הוא משום לתא דבורר עיי"ש, וכן ראיתי בחידושי המאירי ביצה (ד"ג ע"ב) דאיסור הגבהת תרו"מ בשבת הוא משום גזירה דבורר דאי שרית לי' לעשר אתי לברור עיי"ש, ביאור הדברים דמה שמברר התרומה מתוך הכרי הוי כבורר פסולת מתוך אוכל, דהתרומה אסורה לזרים והשירים מותרין, [ולא אזיל בשיטת הגהת מיימוני בשם ראב"י הובא בב"י סי' ת"ק שכ' דמותר לנקר את הבשר מהחלב וגידין ביו"ט, וכתב המג"א שם דמשום ארי' דאיסורא דרביע עלה לא חשוב פסולת, אלא ס"ל כהתה"ד סי' פ"ד שאוסר, דמחמת האיסור נחשב פסולת:

ועפי"ז יובן מה דאמרי' בביצה (ד"ט.) אמר רבא מי לא מודה שמואל שאם קרא עלי' שם אסורה לזרים פירש"י אעפ"י שאי"צ להפרישה כיון שאם קרא עלי' שם חל שם תרומה עלי' איתא בכלל אין מגביהין תרו"מ, ולכאורה אינו מובן הרי מ"מ אין כאן תיקון דאף מתחילה הי' מותר, ובשלמא לטעמו של הרמב"ם דהגבהת תרו"מ יש בה משום מקדיש אתי שפיר, אך רש"י לא הזכיר ענין מקדיש ואמאי יאסר, אך לפי הנ"ל ניחא דמ"מ יש כאן משום בורר דאף שמתחילה הי' כולו אוכל מ"מ ע"י הפרשה נעשה זה פסולת וזה אוכל, ויש לגזור גם בזה משום בורר:

וא"כ זהו החילוק בין תחילת תיקונו של טבל למעלין את המדומע, דבתחילת תיקונו אף דלר' יהודה אין בה משום מתקן משום דיש עצה במחשבה מ"מ אסור להפריש ע"י מעשה משום סרך בורר [דאף דתיקון לא נחשב משום דשרי בלי תיקון, מ"מ משום לתא דבורר איכא דהא סוף סוף נראה כבורר פסולת מתוך אוכל], אבל במעלה את המדומע ליכא סרך בורר, לשיטת רש"י מכלתין (כ"ב ע"ב) דמדומע אין בה קדושה ויכול ליתן דמים לכהן, וכן דעת הרא"ש פ' גיה"נ [אך דעת התוס' שם דהסאה שמעלה יש בה קדושה וכ"ד הר"ש פ"ה דתרומות עיי"ש], ואף שבתה"ד סי' נ"ד העלה דאף לדעת רש"י והרא"ש כל כמה דלא יהיב דמי' אסורה עיי"ש, מ"מ לא שייך בזה ענין בורר, דאף לאחר שהפריש יהי' רשאי זר לאכלה אם יתננה לכהן, או משום דבידו לשלם לכהן ד"א תמורתה כיון שאין בה קדושה [ולפי"ז אפשר דמחלקו' של רש"י ותוס' תליא במחלקותם של ר"י ורשב"א בשבת (קמ"ב.) שם]:

וחילוק זה י"ל גם לפי טעמו של הרמב"ם דהפרשת תרו"מ יש בה גם משום מקדיש, כמ"ש בפכ"ג מה' שבת, דבתחילת תיקונה אף אי ליכא משום מתקן לר"י יש בה משום מקדיש, משא"כ בהעלאת המדומע:

אמנם באגלי טל מלאכת דש ס"ק ל"ו אות כ"ב הבין בדברי התוס' כאן דאפי' במחשבה לבד אסור תחילת תיקונו של טבל, ומש"כ במלאכת קוצר דשרי לעקור במחשבה, שאני התם שכבר היו תלושות אך שביטלם ובמחשבתו עוקר הביטול להיות כמעיקרא זה הוי ממש כמעלה את המדומע שמתקנו לשוב לקדמותו: הגה"ה והא דאינו חייב משום בורר מה"ת, י"ל בזה כמה טעמים חדא דאף לדעת התה"ד וסייעתו לא נחשב פסולת גמור כיון דבעצם הם מין אחד, ועוד משום דלא דמיא לבורר שבמשכן שאף קודם הבירור הי' שם אוכל ופסולת, משא"כ בזה דמתחילה בהיותו טבל הי' הכל פסולת, וע"י הבירור מקבלין השיריים תורת אוכל, (ואף דאיסור טבל הוא מפאת תרומה המעורבת בו, מ"מ כשדנין לענין שם פסולת מחמת שאינו ראוי לאכילה הרי הכל הי' פסולת ודמיא להך דשבת (צ"ט ע"ב) בור ט' ועקר ממנה חוליא והשלימו לעשרה מהו ודו"ק, ועוד כיון דפעולת הבירור בלי דיבור או מחשבה אינו פועל כלום, דאם יקח מקצת מהטבל ויניחו לצד אחר, ולא יחשב שזה תרומה הרי לא חל שם תרומה א"כ עיקר הבירור נעשה ע"י דיבור או מחשבה שאינו סוג מלאכה, ע"כ אין כאן איסור בורר מה"ת, אלא דאסרוהו רבנן משום דמיחזי כבורר, ע"כ הגה"ה:

הגה"ה ובנוגע לקו' השעה"מ הנ"ל הא יש עצה שישאל על התרומה ויחזור ויפריש במחשבה, נראה לי ליישב כיון דרק תרומה ניטלת במחשבה אבל לא מעשר, דלא קימ"ל כר"א בן גמלא דמקיש מעשר לתרומה, ואפי' לשיטת התוס' גיטין (ל"א.) דר"א ב"ג לא חידש רק לענין מאומד אבל במחשבה לא פליגי רבנן עלי' דהא קרא כתיב, מ"מ אין הפירוש דמעשר חל בלי הרמה דזה ודאי א"א, כיון דלרבנן אינו ניטל באומד ע"כ מוכרח להרים ולמדוד, והא דחל במחשבה היינו רק לענין שאינו צריך לקרוא שם מעשר בדיבור אלא די במחשבה:

[וכן מוכרח מהא דאמרי' טבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, ופירש"י שאין בו מוקצה אלא איסורו, ואם בא אחד ועבר ע"ד חכמים וכו', ולכאורה הא משכחת לה לתקנו בהיתר ע"י מחשבה ולמ"ל שאם עבר ותקנו, אע"כ דלא משכחת לתקנו בהיתר משום שהוא טבל גם למעשר ובמעשר א"א במחשבה:

וראיתי בס' שעה"מ שם שהקשה ע"ד התוס' אם איתא דרשאי להפריש, בשבת ע"י מחשבה אמאי יחשב טבל מוקצה, הא בידו לתקנו, ותירץ דאינו מועיל מה שבידו אלא היכא דהשתא ראוי לשום אדם, כמוש"כ התוס' עירובין (ד"ל ע"ב) עכתו"ד עיי"ש, ולא זכיתי להבין את דבריו ז"ל, הא רק לענין עירוב בעי' שיהי' עכשיו ראוי לשום אדם ומה דחזי ע"י תיקון לא מהני לענין עירוב כמש"כ התוס' עירובין (כ"ו ע"ב) ד"ה מאן עיי"ש, אבל לענין מוקצה אבל תחילת תיקון אסור אפי' ע"י מחשבה, ומייתי ראי' מהא דקתני במתני' ביהש"מ מעשרין את הדמאי ולא תני מגביהין משמע דאף לעשר בלי מעשה מותר רק בין השמשות עייש"ה:

ויש להביא ראי' לזה מהא דאסור להקדיש בשבת אפי' ע"י מחשבה כדמוכח בפ' אלו דברים (ס"ו.) בשבת היכי מצי מקדיש לי' והתנן אין מקדישין וכו' ואם איתא דע"י מחשבה שרי מאי קושיא, הא יש עצה להקדיש ע"י מחשבה, ואף דדעת הרמב"ם דהא דילפי' מנדיב לב עולות דמועיל מחשבה בהקדש זהו רק לענין שהאדם יתחייב להקדיש, אבל חלות ההקדש אינו ע"י מחשבה כדמבואר בדבריו בפי"ד מה' מעה"ק הי"ב ופ"א מה' ק"פ הי"ט עייש"ה [ואולי הוציא הרמב"ם דין זה מש"ס פסחים הנ"ל דאיהו ס"ל שתיקון ע"י מחשבה שרי וא"כ אמאי אין עצה להקדיש ע"י מחשבה אע"כ דלענין חלות הקדש בעי' דיבור דוקא, וא"כ הך דינא אי תיקון ע"י מחשבה שרי יהי' תלוי במחלו' רש"י והרמב"ם] אך ברש"י קדושין (מ"א ע"ב) ד"ה שכן מבואר דאף חלות ההקדש יכול להיות במחשבה, הרי דאף ע"י מחשבה אסור להקדיש בשבת, ומוכרח דהא דהרהור מותר בשבת היינו כשאינו מתקן כלום במחשבתו, משא"כ במקדיש, דחלות ההקדש נחשב כמעשה כבש"ס תמורה לא תיתני מימר דבדיבורא עביד מעשה, וה"ה לכל הולדת דבר חדש שאסור אפי' ע"י מחשבה דנחשב כמעשה, משום דבמחשבתו אתעבד מעשה, אבל להעלות את המדומע ע"י מחשבה מותר שאינו הולדת דבר חדש אלא שחוזר לקדמותו דכל חוזר וניעור לא נחשב חלות חדש:

אך לפימש"כ באבני נזר או"ח סי' תי"ח דהפרשת תרומה דאסור משום דנראה כמתקן, האיסור הוא משום שנראה כבורר, אבל לא משום תיקון מנא דל"ש בזה בונה ולא מכה בפטיש, ותיקון אוכלין לאו מידי הוא דאשוויי אוכלין בשבת שרי עיי"ש, לפי"ז קשה קצת הא בורר לא חשוב הולדת דבר חדש: אך בגוף דברי האבני נזר שם יש לי מקום עיון, דאם האיסור רק משום בורר מאי מקשה הש"ס גבי מעלין את המדומע הא קא מתקן, [ולרשב"א באמת אסור וכן לת"ק דר"י שם] הא שם לא שייך ענין בורר לשיטת רש"י לעיל (כ"ב ע"ב) דמותר לזרים, אע"כ דהאיסור הוא משום מתקן דמשוי לה אוכל במה שמביאה לידי היתר, וכדפירש"י שם הא קא מתקן שמביאה לידי היתר וכו' עיי"ש, ועי' ר"ן פ"ק דחולין בסוגיא דהשוחט בשבת שכתב בזה"ל וכ"ש דאי אסרת לי' בלי מליחה דאיכא תיקון טפי דהא משוי לי' אוכלא עיי"ש, הרי דזה חשוב תיקון מה שמביאה לידי היתר, וכ"כ התה"ד הובא במג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד דאסור לבטל איסור בשבת דאין לך תיקון גדול מזה עיי"ש: ומוכרח לחלק דלא דמי להך דשבת (קנ"ה.) מחתכין את הדלועין לפני הבהמה וכו', דאשוויי אוכלין בשבת שרי, אף שאינו ראוי לאכילה, בלא"ה, [עי' מג"א סי' שכ"ד ס"ק ד'], אך התם שאני דאע"ג שאינו ראוי לאכילה מחמת גודל החתיכות מ"מ שם אוכל עליו, אלא שמחוסר הכשר לקרבו לאכילה, אבל לא נולד בו מהות חדש ע"י החתיכה, כמש"כ הרא"ש פ"ק דחולין סי' ט' לחלק בין נטל ממנה עצים ואפה את הפת למחתך בשר בסכין של ע"ז, ועי' מעדני יו"ט שם אות ע', משא"כ בזה שלא הי' ראוי לאכילה כלל מחמת איסור ולא הי' עליו תורת אוכל, ובמה שמביאה לידי היתר נראה כמוליד מהות חדש, ואף דלדעת כ"פ מחמת ארי' דאיסורא לא פקע שם אוכל, מ"מ אסרוהו רבנן מפני שנראה כמתקן, שוב ראיתי באבני נזר סי' ש"ה שכתב בעצמו לחלק בין שיווי אוכלא להגבהת תרו"מ עפי"ז הדרך עיי"ש: וכשאני לעצמי נראה לי דאף אי בעלמא תיקון שע"י מחשבה שרי משום דמחשבה אינה אלא גרמא, מ"מ תחילת תיקונו של טבל שאני, דהנה תרומה הוא לשון הרמה שהוא מעשה אלא דגלי קרא ונחשב לכם תרומתכם דכשמפריש במחשבה מועיל כאילו כל דחזי ע"י תיקון לא חשוב מוקצה דהא מטלטלין ביו"ט עוף חי אף שאינו ראוי אלא ע"י שחיטה, וא"כ הדרא קו' לדוכתא אמאי אין מטלטלין את הטבל, אך העיקר כנ"ל מפני שהוא טבול אף למעשר: והא דפ"ה דדמאי מ"א ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן מעשר ושאר מעשר סמוך לו אתיא כר"א ב"ג כמ"ש הרע"ב במ"ב שם, ועי' שנות אלי' שם]: והנה כשישאל על התרומה יהי' מוכרח לשאול אף על המעשר שהפריש, דאל"כ נמצא שהקדים מעשר לתרומה ועבר על לאו דמקדים מעשר לתרומה, ואפי' אי נימא דבזה לא חל הלאו למפרע מ"מ איסורא ודאי איכא, דלא עדיף ממקדים מעשר לתרומה קודם מירוח דאיסורא קע ביד, כדמבואר ברש"י שבת (קכ"ז.) וביצה (י"ג.) עיי"ש, וכיון שיהי' מוכרח לישאל אף על המעשר, שיב לא יוכל לחזור ולתקן מידי טבל מחמת הפרשת מעשר, דאי אפשר במחשבה ומתורץ קו' השעה"מ:

ודרך אגב הנני להעיר דיש להקשות משם על דברי המאירי שבת (קכ"ז) שהביא בשם י"א דבמעשר לא מהני שאלה משום דאינה ניטלת במחשבה עיי"ש, ולדבריהם האיך נפרנס דברי הש"ס עירובין שם, דלמ"ד לא גזרו על שבות ביהש"מ מערבין בתרומה משום דיכול למיתשל עלה, הא על מעשר לא מצי למיתשל ונמצא דעובר על לאו דמקדים מעשר לתרומה, ואיסור זה גרע טפי משבות ביהש"מ, ואולי י"ל לפימש"כ הח"ס חיו"ד סי' ש"כ דאם נשאל על התרומה לא נעשית ברכה לבטלה למפרע דמצות הפרשת תרומה כך נקבעה שיהי' לו כח לשאול ושפיר בירך וצונו עיי"ש, [ואף דבתשו' חו"י סי' ק"ל אין דעתו כן מ"מ הא יש סמוכין לדברי הח"ס מסוגיא זו דאל"כ האיך רשאי לשאול] וה"ה לענין לאו דמקדים תרומה לבכורים שאין קפידא בזה כיון דבשעת הפרשה כדין הפריש, והמצוה כך נקבעה דהתרומה ישנה בשאלה ולא המעשר, אך תירוץ זה דחוק דיש לחלק בין הנושאים ואכמ"ל:

אך יש ליישב קצת דמיירי שהפריש רק תרומה ולא מעשר, ואחר שישאל על התרומה יחזור ויפריש ביהש"מ תרומה ומעשר:

אך אכתי קשה מהך דנדרים (נ"ט) דמהדר הש"ס על כמה צדדים למצוא אופן בתרומה דלא הוי דשיל"מ, והא משכחת לה בפשיטות כשכבר הפריש גם מעשר ואז אין בידו לאתשולי דיעבור למפרע על איסור מלאתך ודמעך לא תאחר, אע"כ דאף מעשר בידו לאתשולי, דגם מעשר קדוש ע"י דיבור, ואף דבעי' מדידה, מ"מ עיקר הקדושה היא ע"י דיבור והמדידה אינה אלא לברר השיעור, וכן מפורש באור זרוע פ"ק דע"ז (י"ג ע"ב) עיי"ש. ע"כ הגה"ה: מפריש ע"י מעשה, ע"כ נחשב כאילו עושה מעשה בפועל דרחמנא אחשבה למעשה, וכמש"כ התוס' קדושין (נ"ט ע"ב) דמחשבה דתרומה כמעשה דמי, וכמו שפירש"י ביצה (כ"ז ע"ב) דביו"ט אסור להאכיל תרומה טמאה לכלבו משום דרחמנא אחשבה להבערתן, ולכאו' הרי סוף סוף אינו עושה שום מלאכה, אך כיון דאיתקש לקודש דכתיב בי' שרפה, אף דעיקר כוונת השרפה הוא כליון, כמש"כ הר"ן גבי מריקה ושטיפה, ומדסגי בכליון ובקרא כתיב ש פה אחשבי' רחמנא לכל כליון כשרפה ונחשב כאילו עושה פעולת שרפה ממש שהיא אסורה ביו"ט, (כמה שבארתי באריכות בחידושי לעיל (די"ב ע"ב) עיי"ש] וה"ה כאן כיון דרחמנא אחשבי' למחשבה דתרומה כמעשה דנין אותו כאילו מתקן ע"י מעשה ממש:

או י"ל באופן אחר קצת כיון דבעי' מעשה ורחמנא אחשבי' להמחשבה כמעשה אין מחשבה מועלת רק בחול דאפשר להפריש ע"י מעשה, אבל בשבת דאי אפשר להפריש ע"י מעשה מחמת איסור, ואף בדיעבד לא תועיל ההפרשה לבו ביום [כמש"כ המג"א סי' של"ט ובשו"ע הרב שם ס"ז עיי"ש], ע"כ אף במחשבה אין להפריש, עי' אבני נזר חיו"ד סי' תמ"ח אות כ"ב שדן כיוצא בזה דתרומה טמאה שאינה ראוי' לאדם, א"א לומר דמה שמאכיל לבהמה הוי כמאכיל לאדם, ומייתי לה מהרמב"ם בפיה"מ דכריתות בהא דאיה"נ לא חשוב איסור מוסיף עייש"ה, ועי' בשו"ע הרב סי' תמ"ז ס"א, ובסי' תנ"ז סט"ז בהא דלא מהני צירוף סל לעיסה עם מצה אפוי' וכהנה רבות, וה"ה כאן דבשבת שא"א במעשה אין לומר דהמחשבה נחשב כמעשה:

ועי' שיטמ"ק ביצה (ל"ה) שכתב בזה"ל אלא הכא ס"ל דמעשר ניטל במחשבה ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה כגון שאינו משקה, [כוונתו דבמשקה א"א לעשות כן משום דיש בילה בדבר לח] ומותר לעשות כן בשבת משום עונג שבת עכ"ל, הרי תפס ג"כ דתיקון שע"י מחשבה אסור בשבת אלא דקיל טפי מתיקון שע"י מעשה ע"כ התירוהו משום עונג שבת, ועי' יבמות (צ"ג.) דהתירו לתרום בע"ש שלא מן המוקף משום עונג שבת, ובתוס' שם הקשו בהאי עובדא דר' ינאי היכי הוי שרי לתרום שלא מן המוקף הא מה"ת יכול לתרום למחר מן המוקף, וי"ל דהכא בתרומת פירות דרבנן התירו שלא מה"מ משום עונג שבת, כיון דבעלמא כשהם בעיר אחרת שרי מדאורייתא, ועוי"ל דשרי לתרום בע"ש שלא מה"מ כדי שלא יצטרך לטרוח ולתרום בשבת דכל זה עונג שבת עיי"ש, ולפי"ד השיטמ"ק דלתרום במחשבה שרי משום עונג שבת הא לא שייך תירוץ הא' שבתוס', דקיל טפי להתיר איסור הפרשה במחשבה שאין לו עיקר מה"ת מלהתיר הפרשה שלא מן המוקף שהוא מה"ת בדגן תירוש ויצהר, וכמו כן לא שייך תירוץ הב' שבתוס' דהפרשה ע"י מחשבה אינה טרחה כ"כ, וא"כ הדרא קי' התוס' לדוכתא, אך לפימש"כ לעיל דמעשר אי אפשר לתרום במחשבה אליבא דידן דקימ"ל כרבנן דראב"ג אתי שפיר דשם הי' צריך לעשר, והשיטמ"ק קאי להסוברים דאף מעשר ניטל במחשבה כדמבואר שם, ע"כ התיר להפריש במחשבה משום עונג שבת:

וא"ת כיון דאף במחשבה יש איסור אלא שהתירוהו משום עונג שבת, א"כ בהפרשת מעשר דאי אפשר במחשבה יתירו להפריש ע"י מעשה משום עונג שבת, אך עי' אבני נזר חאו"ח סי' שע"ט שכ' ע"מ שהתיר התה"ד לאחר המצוה כדי לעשותה מן המובחר, ולכאו' האיך מותר לבטל המצוה היום כדי לקיימה אח"כ הא לאו בעידנא לא דחי, אך הטעם דבשב וא"ת דחי אפי' לאו בעידנא כדמוכח במנחות (מ"ט) מהא דבעי מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר הי מינייהו עדיף, הרי דמותר לבטל מוספין דהאידנא בשוא"ת בשביל תמידין דלמחר עיי"ש, וה"ה בזה דלהפריש ע"י מעשה בשביל עונג שבת אסור דלאו בעידנא, אבל ע"י מחשבה שרי, [ועי' אבני נזר או"ח סי' תכ"ח אות ח'] זהו טעמו של השיטמ"ק, לפי הנראה, אך לפי"מ דמסיק באב"נ שם דע"י מחשבה נחשב קום ועשה, אפי' ע"י מחשבה אין להתיר בשביל עונג שבת: (שם) בגמ', קרא לתשיעי עשירי ומת עשירי בדיר תשיעי נאכל במומו וכולן פטורין מ"ט כולן פטורין לאו משום דקדיש לי' עשירי, ודילמא דאיפטרי במנין הראוי, עי' רמב"ם פ"ח מבכורות ה"ט שכתב בזה"ל קרא לתשיעי עשירי ונשאר העשירי בדיר התשיעי יאכל במומו וזה שנשאר בדיר מעשר אעפ"י שלא יצא ולא בררו שהעשירי מאליו נתקדש, מת העשירי בדיר התשיעי יאכל במומו וכל השמונה שיצאו ונמנו פטורין ואעפ"י שלא נתקדש עשירי שלהן ליקרב אלא מת קודם שיצא שהמנין הראוי פוטר עכ"ל, והקשה הלח"מ הא לא הוצרכו בגמ' להך טעמא אלא לדחות דברי רבא דאמר עשירי מאליו קדוש אבל אנן דקימ"ל כרבא לא צריכינן לטעמא דפוטר מנין הראוי עכתו"ד, עיי"ש:

והנלפענ"ד הקלושה בביאור דברי הרמב"ם ז"ל, דהנה יש לדקדק עוד איזה דקדוקים בדבריו כאן, חדא, מה זה שכתב "ואעפ"י שלא נתקדש עשירי שלהן ליקרב", משמע שלא חלה עליו קדושת קרבן מתחילה, וקשה הא בשעה שנשאר יחידי בדיר נתקדש, אלא דעכשיו אינו ראוי להקרבה מפני שמת, ועוד דלשון קודם שיצא לכאורה נראה כשפת יתר דהא פשיטא דלאחר שמת לא יצא: עוד יש מקום עיון במש"כ הרמב"ם שם בה' י"ב הי' מונה והוציא הטלה ראשו ורובו מן הדיר וחזר הרי הוא כמנוי לכל דבריו עכ"ל, וקשה למ"ל רובו הא ביציאת ראשו בלבד סגי, דראשו נחשב כרובו כדמבואר בר"פ יש בכור, ועוד הא מקור דבריו בזה הוא מהש"ס לקמן (ד"ס ע"ב) הבמ"ע דקדים חד מינייהו ואפיק לרישי' וקריי' אחד עשר, הרי דאף לענין זה סגי בראשו בלבד, ועי' תוס' תמורה (כ"ו ע"ב) ד"ה אמר שכתבו דלא חל קדושת מעשר עד יציאת רובו, אך יש לפרש כוונתם דרובו לאו דוקא אלא ראשו כרובו כמו גבי לידה, אבל דברי הרמב"ם שכתב ראשו ורובו תמוהין, גם תיבות אלו שכתב, הרי הוא כמנוי לכל דבר' נראה מיותר דאם יציאת ראשו ורובו נחשב יציאה פשיטא דמועיל לכל דבר:

ובכדי ליישב כל זה נראה לי עפי"מ שדנתי בחידושי לעיל (י"ח.) דהא דעשירי מאליו קדוש, היינו רק כשהבעלים ראויים לקרותו עשירי עיי"ש, אך י"ל דזהו רק כשדנין לענין הקרבה כיון דענין הקרבה מתיחס על הבטלים, הילכך אף דבמעשר גלי קרא יהי' קודש דאפי' לא קרא שמו עשירי קדוש, היינו לענין שאינו מעכב קריאת שם בפועל מ"מ ראוי בעי, אבל כשדנין לענין חלות קדושה לענין זה אינו מעכב אף כשאינו ראוי, [ועי' רש"י כאן אהא דאמרי' בגמ' ודילמא עשירי לא קריי' קודש קריי', שפירש בלישנא קמא עשירי לא קריי' דליהוי לי' דין מעשר להעלותו לירושלים ולהקריבו, אלא קדוש גרידא קריי' רחמנא דקדושה חלה עליו ואינו נאכל אלא במומו עיי"ש, הרי דהוי ס"ד למימר דהא דלא בעי' קריאת שם הוא לענין קדושה אבל לענין הקרבה בעי', וא"כ בלתי רחוק לפרש לפי המסקנא דכשאינו ראוי לקריאת שם חלה עליו קדושה אבל לא לענין הקרבה, ודו"ק]: ואם כנים הדברים הנה כשהיו עשרה טלאים, בדיר וכשהגיע המנין להתשיעי הוציא ראשו וקרא אותו עשירי, ובאותה שעה מת העשירי הנשאר בדיר לא נתקדש קדושת הקרבה, דהא בשעה שנתברר מאליו בתוך הדיר ע"י מה שנשאר יחידי, באותו רגע לא היו הבעלים ראויין לקרות לו שם, (דקודם שהוציא התשיעי ראשו עדיין לא נתברר, ובאותה שעה שהוציא ראשו וקרא לתשיעי עשירי, הרי לא הי' יכול לקרות שם להעשירי הנשאר בדיר, דשני דיבורים כאחד אין הפה יכול לדבר] נמצא דלא קדוש ליקרב מעולם, ובזה אין הפטור של השמונה מחמת שהעשירי נתקדש, דהא לא נתקדש ליקרב, אלא דפטורין מפאת מנין הראוי:

ולפי"ז יתפרשו דברי הרמב"ם כך מת העשירי בדיר פי' שמת באותה שעה שקרא לתשיעי עשירי, היינו בשעה שהוציא ראשו והי' ראוי לקרותו עשירי] התשיעי נאכל במומו וכל השמונה שיצאו ונמנו פטורין, ואעפ"י שלא נתקדש עשירי שלהן ליקרב [פי' שחלה עליו קדושה לענין שיאכל במומו אבל לא לענין הקרבה, משום דלא הספיק לשהות זמן הראוי לקריאת שם עד שמת] אלא מת קודם שיצא [פי' קודם שיצא התשיעי לגמרי אלא תיכף אחר שהוציא ראשו] שהמנין הראוי פוטר, פירוש דבאופן זה אין הפטור שלהן מחמת שנתקדש העשירי בפועל, דהא מעולם לא חלה עליו קדושת מעשר בשלימות, אלא דמ"מ פטורין מפני שמנין הראוי פוטר, ואפשר דהרמב"ם דייק לה מדלא נקיט בגמ' "ואח"כ" מת העשירי בדיר, משמע דבאותה שעה שקרא לתשיעי עשירי מת הנשאר בדיר:

ולפי"ז אתי שפיר מש"כ הרמב"ם בהי"ב דאם הוציא הטלה ראשו ורובו מן הדיר וחזר הרי הוא כמנוי לכל דבר, פירוש דלענין חלות קדושה על עצמו סגי בהוצאת ראשו בלבד בין אם הוא העשירי, ובין לענין תשיעי שקראו עשירי, אך יש נ"מ לענין זה דאם הוציא ראשי ובתוך כך מת זה הנשאר בדיר, לא נתקדש, אבל הוציא ראשו ורובו שפיר נתקדש הפנימי, דהרי הי' שהות לקרות לו שם לפנימי אחר יציאת ראשו של חיצון ודו"ק:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה