אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף מב:

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף מב:

דף מב.

דף מב:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה הואיל וכו', ובמקדש נמי לא חזי להקרבה דנראה כבע"מ לפי שאין לו זכרות דהא ממעטינן לי' מהקרבה בכמה דוכתי הזכר ולא טומטם וכו', לכאורה הא מזכר ולא טומטם ממעטי' אף לענין דאינו קדוש, ומה"ט כתבו התוס' כאן ד"ה לא דלת"ק ע"כ ספיקא הוא מדאינו נשחט במדינה, אך דעת רש"י אפשר כיון דמטיל מים במקום זכרות הרי הוא ודאי זכר אלא דמשונה מפני שזכרותו מכוסה, וכיון דאפשר שיקרע ויתגלה דינו כבע"מ עובר שקדושה חלה עליו, וס"ל דאפי' אינו עובר ממילא אלא ע"י רפואה או ע"י מעשה לא הוי מום קבוע, והתוס' לשיטתם לעיל (ל"ח.) דעובר ע"י רפואה הוי מום קבוע ע"כ הוכרחו לפרש דלת"ק ע"כ ספיקא הוא: (שם) בגמ' מאי בינייהו אמר רבא לפסול במקום אחין ולחלוץ שלא במקום אחין איכא בינייהו, פירש"י אם יש עמו אחים הגונים והלך הוא וחלץ לה, לר' יהודה לאו כלום עבד ולא פסלה מן האחין, ולר' יוסי דמחזיק לי' בספק פסלה מן האחין דשמא חליצתו חליצה ואין אחד מן האחין יכול ליבמה דכיון שלא בנה וכו', וזהו פשוט:

אך בפי' רבינו גרשום כאן כתב בזה"ל, לר"י דאמר שמא ימצא סריס חמה פוסל במקום אחין שאם עשה בה מאמר אמרי' דילמא לאו סריס הוא ופסלה על האחין, וכן נמי אי ליכא אחין אלא הוא חולץ וכו' עייש"ה, וקשה טובא מאי דוחקי' לפרש לענין מאמר שאינו פוסל אלא מדרבנן ואמאי לא פירש לענין חליצה שאם חלץ לה פוסלה על כל האחין מן התורה משום כיון שלא בנה וכו' כדפירש"י, ועוד כיון שאינו בר יבום בשעה שהוא טומטם אמאי יועיל מאמרו הא מאמר אינו אלא הזמנה ליבום וכשאינו יכול ליבם אין ממש בהמאמר:

אך י"ל לפמש"כ באבני נזר או"ח סי' ת"מ ליישב קו' הרא"מ אמאי אין טומטום מוציא את מינו הא איכא ס"ס שמא השומע נקבה, ואת"ל זכר שמא גם התוקע זכר, ותירץ דכיון שאם באנו לדון בתקיעה זו אם היא תקיעה של מצוה, יש ס"ס להיפוך שמא הוא נקבה ואין שמיעה זו מ וה, ואת"ל זכר שמא התוקע נקבה, נמצא שהשומע חשב שאינה שמיעת מצוה מכח ס"ס, וא"כ אפי' כיון לשם מצוה הוי לי' מתעסק כוון דלפי ידיעתו אינה שמיעה של מצוה מצד הרוב, עיי"ש:

וה"ה כאן כיון דלחליצה בעי' כוונה כדמפורש ביבמות (ק"ו.) וחליצת הטומטם עפ"י הרוב אינה כלום דשמא הוא נקבה ואת"ל זכר שמא ימצא סריס. הלכך אפי' יכוון נחשב כמתעסק ואין חליצתו מועלת לפסול על האחין ע"כ הוכרח לפרש דלפסול במקום אחין קאי על מאמר וס"ל כרבי דמאמר מועיל בע"כ דומיא דיבום עי' יבמות (י"ט ע"ב)] וכיון דמקיש מאמר ליבום לא בעי' כוונה והא דמועיל המאמר אף שאינו ראוי ליבם אפשר משום דראוי לקרוע כמש"כ התוס' יבמות (ע"ב.) אהא דטומטם מאכיל את אשתו בתרומה דהוי בר חופה משום דראוי לקרוע, והא דקשה לכאורה ממה דס"ל לריו"ח בר"פ החולץ חליצת מעוברת שמה חליצה אע"ג דרוב ולדות בני קיימא נינהו, וכיון דעפ"י הרוב אין כאן חיוב חליצה הוי מתעסק כנ"ל, יש לתרץ עפי"ד הרא"מ פ' משפטים כ"א פכ"ב דלא אמרי' רוב להבא וכשדנין עליו עכשיו נחשב כספק השקול, והדברים צריכים ביאור אך אכ"מ, ולא באתי פה רק להעיר: עי' רמב"ם פ"ג מה' איסורי מזבח ה"ג שכתב בזה"ל הטומטם והאנדרוגינוס אעפ"י שאין לך מום גדול מהם הרי הם פסולין למזבח מדרך אחרת לפי שהם ספק זכר ספק נקבה הרי הם כמין אחר וכו' לפיכך אף העוף שהוא טומטם או אנדרוגינוס פסול למזבח, ועי' כ"מ שהקשה אמאי פסול בעוף הא שם לא נאמר זכר ונקבה, ותירץ כיון שלמדנו שטומטם ואנדרוגינוס מין אחר א"כ בעוף ג"כ הם מין אחר והתורה לא הכשירה אלא תורים ובני יונה עכתו"ד: ואכתי קשה אטו כוונת הרמב"ם דטומטם ואנדרוגינוס הם מין בהמה אחרת, דשה טומטם לא נקרא שה, הרי ע"כ כוונתו על זכרות ונקבות, שאינם מין זכר ולא מין נקבה רק מין שלישי שאינו לא זכר ולא נקבה, אבל מ"מ שה מיקרי, וא"כ גבי עופות דלא כתיב זכר ונקבה אמאי יפסלו אטו לאו תורים ובני יונה נינהו:

ועי' לח"מ דכוונת הרמב"ם שהם מום גדול כמחוסר אבר דפסול אף בעופות עיי"ש, ואף פי' זה קשה, חדא דמלשון הרמב"ם מבואר להדיא דלאו מצד מום גדול פסיל להו, דהא כתב אף ע"פ שאין לך מום גדול מהם פסולין למזבח מדרך אחרת, הרי דפסיל להו מדרך אחרת ולא מחמת מום גדול, ועוד דדוחק להפריד מחלקותם כ"כ, דת"ק ס"ל דלא הוי מים כלל דחרוץ במקום בשר לא הוי מום, ולרבנן הוי מום גדול לפסול אף בעופות, [ועי' לח"מ פ"ד מה' אישות שהאריך בסתירת ד' הרמב"ם בענין זה]:

והנלפענ"ד החלושה בזה בהקדם דברי הריטב"א יומא (מ"ז ע"ב) בהא דאמר ריו"ח הדר פשט בין הבינים ספק, וכתב שם בזה"ל ואיכא למידק כיון דספק קאמר דהוי, מאי פשיטותא הכא לבעיין ואפשר דה"ק בין הבינים ספק לפי שהוא נידון כפנים וכחוץ כספק בין השמשות שיש בו מן היום ומן הלילה, ה"נ יש בו מבפנים ויש בו מבחוץ וכקומץ ושירים המעורבין ביחד עכ"ל עיי"ש, הרי תפס דבין הבינים הוי ממוצע בין פנים וחוץ, וע"כ יש בו תערובות כחות של פנים וחוץ, כמשפט כל ממוצע כנודע, וגם זה נקרא ספק עי' רש"י גיטין (כ"ב.) ד"ה טבל ועי' בפי' רבינו גרשום לעיל (י"ח ע"ב) דספק מעשר היינו קרא לתשיעי עשירי, ול"ח פסחים (ד"ל.) גבי בעירו חמירא דבני חילא וכהנה רבות] וגם ספק של ביהש"מ כך הוא דהוי ממוצע בין יום ללילה, ועי' בס' גור ארי' להמהר"ל שבת (ל"ג) ועירובין (ל"ו):

והנה בטומטם ואנדרוגינום דעת הרמב"ם דברי' נינהו כחכמים דמתני', וכרבא דס"ל דאף בטומטם פליגי רבנן וס"ל דנגזז ונעבד ולא כרב חסדא דאמר סמי מכאן טומטם, אך מהות ברי' יש לפרש על שני אופנים, או דחשוב מין בפני עצמו מפני שאינו לא זכר ולא נקבה, או דחשוב מין בפ"ע מפני שמעורב בו זכרות ונקבות [עי' תוס' יבמות פ"ג.] והרמב"ם יפרש דחשוב כמין בפ"ע מחמת תערובות זכרות ונקבות שבו, ומפאת תערובות ב' הכחות שם ספק עליו, וכן הוא דעת הר"י בתוס' יבמות (פ"ג.) שכ' דאנדרוגינוס הוא ספק מחמת שהוא ברי' משונה משום שיש לו זכרות ונקבות, ולפי' השני שבתוס' שם אתיא שיטת הרמב"ם כת"ק דר"י עיי"ש, אלא דאיהו ס"ל דאף טומטום כן דמפני שהוא מכוסה ומחמת ספק לא נודע אפי' לאחד בסוף העולם מהו, נחשב כאילו יש בו תערובות זכרות ונקבות בפועל, ועי' ב"י או"ח סי' תרפ"ט ד"ה אנדרוגינוס ומש"כ בחידושי שם]:

וס"ל להרמב"ם דכיון שיש בהם תערובות זכרות ונקבות הוי סוג כלאים דכל תערובת הוי ענין כלאים [עי' רמב"ם פ"ט מה' כלאים ובאבני נזר חיו"ד סי' רצ"א דשורש איסור טבל ג"כ מצד כלאים] וכמו שכתב הרמב"ם גבי נדמה בפ"ג מאיסורי מזבח ה"ה הנדמה אעפ"י שאינו כלאים הרי הוא פסול למזבח, ובכ"מ שם דכשתונה רבינו כל האסורין למזבח דילג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים, וכמש"כ התוס' בפ"ב דכריתות עיי"ש, וזהו ג"כ מכח תערובת שנולד ממין זה ודומה למין אחר, דעצם מהותו הוא כהמין שנולד ממנו כדמבואר בפ"ק דמכילתין (י"ב) זיל בתר אמו והאי עגל הוא, ופתיך בו תערובות מין אחר מחמת תוארו ודמותו [עי' ט"ז יו"ד סי' קע"ט גבי האוחז את העינים] וזהו לשון הש"ס שם איזהו דמי לכלאים וכו', וכמו כן טומטם ואנדרוגינוס דפתיכי בהו זכרות ונקבות פסולן מסוג כלאים, וע"כ שייך פסול זה אף בעופות:

ומ"מ מצד הסברא לא הוי ידעי' שזה הוי ענין כלאים, וכמו דנדמה צריך קרא דאו עז למעטו, אך אחר שמיעטו קרא גלי לן דאף ענין כלאים כזה אסרה תורה, וכן לענין תערובת זכרות ונקבות מדכתיב זכר תמים ונקבה תמימה שמעינן דצריך שיהי' תמים במינו וגלי לן קרא דאף סוג כלאים כזה פסול למזבח:

ומעתה יתפרשו דברי הרמב"ם בטו"ט הטומטום והאנדרוגינוס אעפ"י שאין לך מום גדול מהם [פי' דלטעמי אזיל שכתב שם בה"ה שאין לך מום קבוע גדול מהשינוי עיי"ש ואין לך שינוי גדול מזה] אך מחמת פסול זה בלבד לא הי' מקום לפסול בעופות שהרי אין המום פוסל בהם, ע"כ כתב הרי הן פסולין למזבח מדרך אחרת לפי שהם ספק זכר ספק נקבה הרי הם כמין אחר, [כלומר ענין כלאים כנ"ל] לפיכך אף בעופות פסול, ואולי אף כוונת הכ"מ כן הוא דגלי לן קרא דתערובת זכרות ונקבות הוי כתערובות במיני בהמה, וא"כ אף בעופות הוי כתערובת תורים בני יונה ונחשב כמין שלישי בעצם, והוציא הרמב"ם דין זה מדסברי רבנן דר"א דטומטום ואנדרוגינוס מטמאים בגדים בבית הבליעה אף דלא כתיב בהו זכר ונקבה:

ומש"פ הרמב"ם בפ"א מטומאת משכב ומושב דאנדרוגינוס אם ראה לובן או אודם בלבד הוי טמא מספק ואם ראה שניהם יחד טמא בודאי, ולכאורה כיון דפסק כאן דאנדרוגינוס ברי' אמאי מטמא הרי אינו לא זכר ולא נקבה כמה שהקשה הלח"מ פ"ד מה' אישות, אך לפימש"כ אתי שפיר דמה שהוא ברי' הוא משום דפתיכי בי' תרווייהו, וגם זה נקרא ספק כספק ביהש"מ וכספק של בין הבינים כמש"כ הריטב"א יומא הנ"ל, וכמו דספק ביהש"מ יש בו איסור ואין בי חיוב משום דמחמת התערובת של ב' הזמנים נקלש איסורו לענין חיוב [וכהך דנדרים (ס"ח.) דלב"ה דבעל מיקלש קליש אם הפיר לה אחד מהם איסורא איכא ולא חיוב מלקות עיי"ש] וה"ה כאן שאם ראה לובן לבד היי טומאה קלושה כטומאת ספק מפני הצד נקבות שכו, וכן להיפוך באודם בלבד, אך כשראה לובן ואודם ביחד היי טמא ודאי, כיון שהוא טמא מחמת ב' הצדדין, וכן מוכרח דלכאורה לשיטת הריטב"א דספק של ביהש"מ הוא מפני שיש בו מן היום ומן הלילה האיך נפרנס הא דפ' במה מדליקין (ל"ה ע"ב) העושה מלאכה בשני ביהש"מ חייב חטאת ממנ"פ, הרי אין לך ביהש"מ שיהי' שבת גמור, אע"כ דכיון דמה דאיסורו של ביהש"מ דע"ש קליש הוא מפאת הצד יום שפתיך בי' דמחמת זה הוא חול, וע"כ הצד יום של מוצאי שבת משלים החיוב וה"ה כאן שאם ראה לובן ואודם יחד כיון דטמא מכח ב"ה דדין שבו הוי טומאה ודאית, היינו טומאה גמורה:

ואכתי פש גבן לבאר ד' הרמב"ם פ"ב מה' בכורות, שכ' בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדישה כלל, נולד טומטם הרי זה ספק בכור ויאכל במימי לבעלים בין שהטיל מים במקום זכרות בין שהטיל במקום נקבות, וקשה, חדא, אמאי מחלק כאן בין טומטם לאנדרוגינוס הא בעלמא פסק דאף טומטם היי ברי' ועוד כיון שכ' בה' איה"מ דאין לך מום גדול מזה למ"ל כאן מום אחר, ועוד הא אמרי' בגמ' דבמטיל מים במקום זכרות כ"ע לא פליגי דזכר הוי:

ועי' לח"מ פ"ד מה' אישות שפירש, מדכתב הרמב"ם שנולד טומטם משמע שעכשו כבר נקרע ואינו טומטם מ"מ כיון שבשעת לידה הי' טומטום מספקא לי' דילמא זכר ודאי בשעת לידה בעי', או אפי' שלא בשעת לידה, אך נשאר בקושיא הא במטיל מים במקום זכרות כ"ע מודו דזכר הוי:

ולפענד"נ לבאר פי' הלח"מ ביותר, וממילא תתיישב גם קושיא זו, דהנה בפ"ד מה' בכורות פסק הרמב"ם כרב הונא דבכור למפרע הוא קדוש, והנה מה דטומטם חשוב ברי' ותערובת זכר ונקבה הוא משום דלא נודע לנו מהו אף דכלפי שמיא גליא, ומספקא לי' להרמב"ם כיון דבכל בכור חלה הקדושה למפרע, אף כאן כיון שאח"כ נקרע ונמצא זכר נתקדש למפרע, או דילמא כיון דכתיב כל הבכור אשר יולד לך בעי' שבשעת לידה תחול למפרע, היינו בשעת יציאת רובו, אבל כאן שבשעת לידתו לא נודע עדיין ולא חלה אז שוב א"א שתחול אח"כ למפרע, והשתא לק"מ מהא דמטיל מים במקום זכרות דכיון דעיקר החסרון של טומטום הוא מפני שלא נודע לנו מהו, ואם איתא דבבכור בעי' שתהי' הידיעה בשעת לידה דאז הוא חלות הקדושה אינו מועיל כלל מה שמטיל מים במקום זכרות, דהא בשעת הלידה עדיין לא הי' הבירור של הטלת מים דאחר הלידה נתברר, ומה שנתברר אח"כ אינו מועיל כמו שאינו מועיל מה שנתברר עי"מ שנקרע אח"כ ונמצא זכר, וא"כ מה דאמרי' בגמ' דבמטיל מים במקום זכרות כ"ע לא פליגי דזכר הוי לא קאי אבכור, ואף דקימ"ל יצא ראשו הרי הוא כילוד ונתקדש אף דאכתי לא נודע לנו אז אם הוא זכר, אך שם הטעם דיציאת ראשו נחשב כיציאת כילי, והיא ענין רובו ככולו, כמש"כ הת"ש סי' י"ד וכיון דביציאת כולו יתברר אף עכשו קדוש משא"כ גבי טומטם דאף ביציאת כולו לא יתברר:

ועי' בחידושי לר"פ יש בכור שם נסתפקתי אם הא דיציאת ראשו חשוב לידה הוא מטעם רובו ככולו, דחשיבת הראש היא כרוב או דנחשב לידה מצד עצמו, ולפי"ז יש מקום לומר דספיקו של הרמב"ם גבי טומטם בהא תליא, אי נימא דיציאת ראשו חשוב לידה מצד עצמו אף דאז עדיין לא נודע לנו אם היא זכר ונקבה, מוכח דבבירור הל"ה אין קפידא שיתברר בשעת חלות הקדושה דוקא, אלא כל שעומד להתברר אח"כ חלה הקדושה מיד וא"כ אף בטומטם שנקרע כן הוא אם נקרע מאליו באופן שהי' עומד לכך מתחילה] אך אי נימא דיציאת הראש הוא מטעם רובו ככולו אין ראי' לטומטום כנ"ל: ואולי י"ל עוד דמש"כ הרמב"ם דטומטם הר"ז ספק בכור כוונתו דמדרבנן דינו כספק בכור, דלעולם פשיטא לי' דאפי' נקרע אח"כ ונמצא זכר אינו קדוש כיון דבשעת פטר רחם לא נתקדש שוב א"א שיתקדש אח"כ, אלא כיון דעכשו זכר היא אם ישחטנו בלי מום יש לחוש מפני חשש הרואין שיביאו להתיר בכור תם בחוץ, ע"כ אינו רשאי לשחטו עד שיפיל בו מום, ועי' תוס' לעיל (ל"ז ע"ב) ד"ה כל, אך משטחיות לשונו לא משמע כן, ומחוורתא כדשנינא מעיקרא:

הגה"ה עי' רמב"ם פ"ז מה' ביאת מקדש ה"ח שמנה טומטם ואנדריגינוס בין המומין השוין באדם ובבהמה ולפי הנ"ל יש לדקדק למ"ל למנותו בין המומין הרי הם פסולין בלא"ה משום שהם מין אחר, ואף דבאדם לא שייך ענין כלאים ונדמה מ"מ כיון דפתיכי בי' זכרות ונקבות הוי ככהן וזר שעשו עבודה ביחד, ועי' שבת (צ"ג ע"ב) קבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה משום דמסייע אין בו ממש, אבל בכה"ג דהוי כזא"י וזא"י ודאי עבודתו פסולה, וא"כ למ"ל למנותו בין המומים הרי בלא"ה פסול בין באדם ובין בבהמה וצ"ע כעת, ע"כ הגה"ה:

הגה"ה עי' אבני נזר חיו"ד סי' ע"ה אות י"א תמצא דין מחודש יותר דבתערובת עוף טמא אם יאכל שני זיתים נטמא וכן ראיתי בפרמ"ג יו"ד סי' כ"ח במש"ז ס"ק ד' דאם אכל ב' זיתי חלב מצבי הבא על התיישה ענוש כרת, ואף דבר"ן נדרים (ס"ח.) ד"ה אי אמרת מבואר להיפוך, עייש"ה מ"מ בלתי רחוק לומר דהרמב"ם פליג על הר"ן בסברא זו. או אפשר דכאן אף הר"ן מודה ושאני התם דאין כמות מצטרף להשלים מיעוט האיכות, ודו"ק: פרק שביעי (דף מ"ג.) בגמ', אדם מבהמה לא יליף שכן היא עצמה קרבה לגבי מזבח בהמה מאדם לא ילפה שכן נתרבה במצוות, לכאורה מה בכך שנתרבה במצוות, וכי משום זה יש סברא יותר שיפסלו בו מומין, ואולי י"ל עפי"ד הש"ס יומא (ל"ב ע"ב) דבגדי לבן יש להם מעלה שנכנס בהם לפני ולפנים, ובגדי זהב יש להם מעלה שכפרתן מרובה שמתכפר בהן כל השנה כולה, וה"ה כאן דבהמה יש לה מעלה שהיא עצמה קרבה לגבי מזבח, ולעומת זה אדם יש לו מעלה שכן מכפר בכל הקרבנות, משא"כ בבהמה שהיא רק קרבן מיוחד, ולפי"ז הא דאמרי' שכן נתרבה במצוות יהי' פירושו במצות קרבנות שמקריב קרבנות הרבה:

שם בגמ'. לא לכתוב רחמנא באדם ותיתי מהנך, פי' רבינו גרשום ואי אמרת מה לבכור שכן קדושתו מרחם תאמר באדם וכו', ולכאורה תמוה הא אף אדם קדושתו מרחם, ואי משום דקטן פסול לעבודה כבש"ס חולין (כ"ד ע"ב) וכוונת ר"ג ז"ל הוא שאין קדושתו מרחם לענין עבודה הא אף בבכור מחו"ז פסול להקרבה:

אך י"ל עפי"ד הרשב"א גיטין (פ"ה.) גבי חוץ מן הנולדים, שהקשה מאי שנא מקטן דחשוב בר קדושין משום דאתי לכלל, ותירץ דבקטן אינו מחוסר אלא גדלות, משא"כ בעוברין דמחוסר שתים לידה וגדלות לא חשיבי בני קדושין כלל, וה"ה בזה דבכור אינו מחוסר אלא גדלות, משא"כ באדם דמחוסר שתים מילה וגדלות הילכך כשדנין לענין עבודה נחשב כאילו אין קדושתו מרחם ואפי' לא הי' מחוסר שתים ג"כ יש חילוק בין בכור לאדם דבכור כיון דאינו מחוסר אלא זמן להיות ראוי להקרבה, זמן ממילא קאתיא, משא"כ באדם דמחוסר מעשה למולו, ומה גם במילה דמחוסר מעשה בגופו, וגוף זה כמו שהוא בשעת לידה אינו ראוי לעבודה לעולם ואחר שימול גופא אחרינא הוא כדמבואר בתוס' פסחים (ס"ט ע"ב) ד"ה האי הקשה ריב"א א"כ אמאי אמר ר"א ערל שלא מל ענוש כרת הא מיחזא חזי אלא דלא איתקן, וי"ל דשאני התם דמחוסר מעשה בגופו וחשבי' לי' שלא לאוכליו עיי"ש, פי' דגוף זה כמו שהוא עכשו אינו ראוי לאכילת ק"פ וכשימול גופא אחרינא הוא וה"ה כאן:

עוד י"ל כיון דמחוסר בגדים פסול לעבודה דבזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים עי' סנהדרין (פ"ג ע"ב) א"כ כשדנין לגבי עבודה לא נחשב קדוש מרחם, דאינו קדוש מרחם רק לענין טומאה ותרומה ואכילת קדשים, אבל לא לענין עבודה:

עוד י"ל באופן אחר, דהנה בפ' אלמנה לכ"ג (ס"ז.) עובר במעי זרה זר, ובחידושי לעיל (ד"ד.) בארתי דאף בשעת לידה ממש עדיין זר היא, ולא חלה עליו קדושת כהונה אלא אחר גמר הלידה, והוא עפימש"כ באבני נזר חיו"ד סי' תמ"ג בטעם הדבר משום דכשדנין עליו אחר שכבר נולד, דאז האב והאם מתיחסים אליו מחמת שהולידו אותו מתחילה בזה אלים כח האב, אבל כל זמן שהוא במעי האם שהיא אמו מחמת עכשו ולא מחמת שעיברתו כבר לבד אז אלים כחה מכח האב עיי"ש, וה"ה בשעת פעולת הלידה כדמבואר בחידושי שם, וא"כ קדושת בכור קודמת מקדושת אדם כהן הנולד מישראלית אשת כהן, דקדושת בכור חלה בשעת לידה ממש היינו בשעת נגיעת רחם, וכ"ש לרב הינא דס"ל למפרע הוא קדוש, וקדושת הכהן חלה אחר גמר הלידה, וכיון דמומין פוסלין אף בכהן כזה שפיר עביד צריכותא דבכור נחשב יותר קדושתו מרחם: ולפי"ז יסתעף דכהן שאמו ג"כ כהנות קדושתו עדיפא מכהן הנולד מישראלית, והוא עפי"מ דאיתא בירושלמי נזיר ר"פ כה"ג דקדושת כהן עדיפא מקדושת נזיר מפני שקדושתו מרחם ומי שגם אמו כהנות קדוש טפי מרחם, וצ"ע בזה כי לא באתי כאן רק להעיר:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה