אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף י:

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף י:

דף י.

דף י:

(שם ע"ב), בגמ' רישא בהנאת דמיו וסיפא בהנאת גופו, עי' רמב"ם פי"ב מה' בכורים ה"ד שכ' פט"ח אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורין, והראב"ד שם השיג עליו וז"ל א"א אם דמיו אסורין למה לא יתנם לכהן ויהנה בהם שהרי פודין פ"ח בשוויו וכי מאיסוה"נ שתופסין את דמיהן הוא זה, וכתב הכ"מ ואיני יודע מה קשה לו ע"ד רבינו שהרי דבריו דברי הגמ' הם ואפשר שאינו תמה אלא על הגמ' עיי"ש:

והנלפענ"ד הקלושה בביאור דברי הגמ' והרמב"ם, הנה מה שהקשה הראב"ד וכי מאיה"נשתופסין את דמיהן הוא זה, יש לתרץ עפי"ד הירושלמי קדושין הובא בר"ן שם ובפ' השוכר את הפועל אהא דאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן כלימר לפיכך מקודשת לפי שאין ממון זה דמים של ערלה שאילו הי' כן אף דמים הללו הי' אסורין למוכר דמ"מ מינייהו מתהני ומ"ל הן מ"ל דמיהן, אלא משו"ה מקודשת לפי שאין ממין זה דמיהן של ערלה דכיון שהם אסורין בהנאה אינן שוין ממין, מעות הללו מתנה הם בידו ולפיכך מותרין, דדוקא בעכו"ם הוא שחידש הכתוב דאעפ"י שאין לה דמים יהיו החליפין נתפסין באיסור שלה וכי' עיי"ש, הרי דלעולם הי' בדין דכל איסורי הנאה יהיו דמיהן אסורין דכשבא ליהנות מדמיהן הוי כאילו בא ליהנות מהן, רק דכיון שאינו שוה כלום אינן דמיהן כלל והוי מתנה בעלמא, וכל זה בכל איסורי הנאה שאין בהם צד היתר כלל, משא"כ בפטר חמור דאף שאסור להנות מהחמור קודם פדיון מ"מ החמור שו' ממון דהא יכול לפדותו בשה בת דנקא ולעכב החמור לעצמו ומה"ט נחשב ממונו כדאמרי' לק' (די"א.) דהגונב פט"ח של חברו משלם תשלומי כפל לבעלים הרי דנחשב שלו משום דקני לי' לביני ביני, ועי' בפי' רבינו גרשום שכתב בזה"ל והך דביני ביני הוי ממונא דבעלים הילכך היי כולי' דבעלים עכ"ל, וא"כ כשמוכר הפט"ח ומקבל מעות אין המעי מתנה רק דמי החמור שלו וכיון שהם דמיו נתפסין באותו איסור ממש דמה לי הן מ"ל דמיהן:

ואף שאין כל החמור שו' ממון דהא הי' מוכרח ליתן לכה"פ שה בת דנקא לכהן וא"כ כדי שויוי של שה אינו שלו וכשנתן לו הלוקח כל דמי החמור במילואו נימא דכדי שיווי שה הוי מתנה [דבזה החלק שוה לשאר איה"נ] אך זה אינו דאעפ"י שהי' בדין שהלוקח ינכה לו כדי שויא של שה מ"מ כשלא ניכה לו ושלם כל דמיו אינו נחשב שנותן לו כדי שיווי שה במתנה אלא אמרי' דנותן כל הדמים עבור מה שחייב היינו עבור חלק החמור שהוא יותר מכדמי שה, ודמיא להך דתמורה (כ"ט.) הילך טלה זה בשכרך אפי' הן מאה כולן אסורין ומוקמי' לה התם דהיא לא התנה עמה אלא חד ונתן לה מאה דכולהו מכח אתנן קאתי, וברש"י שם דאתנן ריבה לה וע"כ כולן נתפסין, ועי' שם (ד"ו ע"ב) הדין דמסיק בחברי' ד' זוזי ברביתא ויהיב לי' גלימא דשוה חמשא חמשא מפקינן מיני' מ"ט כולי' בתורת רביתא קאתי לידי', וכן הוא בפסחים (פ"ט ע"ב) אע"ג דלא הוו שוי אלא ארבעה ויהבי לי' חמשה בההיא יתירא נמי קנסוהו רבנן, וברש"י שם דלא אמרי' הך יתירא במתנה בעלמא הוא דיהיב לי', וה"ה כאן דלא אמרי' שנותן לו המותר במתנה ולכן הכל נתפס באיסור החמור:

או י"ל באופן אחר דהנה דברי רבינו גרשום הנ"ל שכתב כיון דהך דביני ביני הוי ממונא דבעלים הילכך הוי כולי' דבעלים, צריכים ביאור דלכאורה במה נחשב כולו דבעלים הרי אין לו רק הך דביני ביני, אך י"ל עפימש"כ כס' מקור חיים ה' פסח סי' תל"א בענין טוה"נ אינו ממון דהא דאינו יכול לקדש אשה בטוה"נ למ"ד אינה ממון היינו טעמא דודאי טוה"נ שוה כסף הוא, דהא שמין אותו בהקדש וכל העולם נותנין ממון עבור זה, רק דפלוגתייהו הוא אם טוה"נ חשוב ממון וזכות בגוף החפץ דמאן דס"ל אינו ממון היינו שאינו חשוב ממון וקנין, בגוף החפץ רק זכות מבחוץ הוא דזכי לי' רחמנא וא"י להקנות הטוה"נ במשיכת החפץ עכתו"ד ז"ל שם עיי"ש:

וה"ה גבי פטר חמור מדחזינן דניתר ע"י פדיון והפדיון אינו צריך להיות בכל שויו אלא סגי בדבר מועט אפי' בשה בר דנקא, מוכרח הכהנים אין להם ממון וזכות בגוף החמור אלא שיעבוד בעלמא חוץ לגופו, וכיון דקנינם וזכותם הוא רק חוץ לגופו אינם ממעטין זכות הבעלים בגופו כלל, ונמצא דגופו כולו לבעלים בלי שום גרעון כלל (ועי' חינוך מצוה כ"ב שכתב בזה"ל והיא ב"ה נתנו לכהן ולפיכך פודהו הישראל ממנו כי השם יתברך רצה שיהי' לי פדיון בשה, ולפי הנ"ל יהי' מוכרח דמש"כ נתנו לכהן אינה נתינה ממש רק זכות ושיעבוד חוץ לגופו:

ועי' רא"ש כאן שכתב בזה"ל והיכי דמי הנאת דמים כגון דמזבן לי' למאן דלא ידע שהוא פ"ח וקא שקיל מיני' כנגד כולי, אבל למישקל מיני' מה דשוה טפי משה קטן שהליקח זקוק לפרוע עליו דמיו שפיר דמי עכ"ל, ומזה למד הב"י ביו"ד סי' שכ"א שאם מכרו למי שיודע שהוא פ"ח אפי' נתן לו כל דמי השויא של חמור הכל מותר כיון שיודע שיצטרך לפדותו ואעפי"כ נותן לו כל דמיו עיי"ש, הרי דהיכא דידע הלוקח והמעות מתנה גם כאן אין דמיו אסורין, ועיקר החילוק שבין שאר איסורי הנאה לפ"ח הוא בלא ידע הלוקח, דבשאר איה"נ בין ידע בין לא ידע הדמים מותרין, היכא דידע המעות מתנה, והיכא דלא ידע המעות גזל דהא אינו מגיע לו כלום עבור האיה"נ ואין אלו דמיהן כדאיתא בירושלמי ובר"ן פ' האיש מקדש, אבל בפט"ח אם לא ידע הלוקח הרי נתן בעד כל החמור, וכיון דגוף החמור הוא של המוכר הרי אלו דמיו, וע"כ הדמים נתפסין באותו איסור דמה לי הן מה לי דמיהן:

וא"ת כיון דמ"מ הפ"ח אסור בהנאה קודם פדיון נימא שאינו חשוב שלו כמו כל איה"נ, אן בזה משונה דינו מכל איה"נ דכאן בידו להתירו בכל שעה ע"י שה בר דנקא, ועדיף מחמץ בפסח דהוי מחוסר זמן ותלוי בדין גורם לממון, משא"כ בזה דהוי בידו דלאו כמ"מ דמיא, ודמיא למש"כ הרא"ש בנדרים (ל"ד ע"ב) בשם הרא"מ גבי היתה לפניו ככר של הפקר והקדישה דמיירי בהיתה רחוקה ממנו אלא שאין אדם סמוך לה שיוכל לזכות אלא הוא דחל עלי' ההקדש כיון דבידו לזכות בה עיי"ש, אלא דשם בעי' שיעשה בה פעולת זכי', אלא דההקדש והזכי' באין כאחת כדמבואר להמעיין היטב שם וכאן מועיל מה שבידו בלבד, ושני חילוקים בדבר, חדא, דשם הוי בידו לזכות רק עד חלות ההקדש, וא"ת שחל ההקדש הרי שוב אין בידו לזכות הילכך כל שלא עשה פעולת זכי' בפועל א"א להקדש לחול, ומ"מ לא נחשב בעלים משום שלא היתה רגע שלו לפני חלות ההקדש דהזכי' וחלות ההקדש באין כאחת, משא"כ כאן דאף לאחר המכירה אכתי יכול לפדותו בשה דהפודה פ"ח של חברו אי"צ דעתו הילכך שפיר חלה המכירה ואין פעולת הפדיון בפועל מעכב דאף עכשיו אכתי בידו הוא, ועוד דכאן הפ"ח בעצם הוא שלו כנ"ל אלא דאנו באין לומר שמחמת שנאסר בהנאה לא תועיל המכירה כדין כל איה"נ שאינם שלו או שאינם ברשותו, ולזה סגי במה שבידו להתירו בכל רגע הילכך לא דמי לשאר איה"נ:

וא"ת אכתי איך מועיל מה שבידו לפדותו הא במחוסר ממון לא אמרי' הואיל כמש"כ התוס' פ' אלו עוברין (מ"ו ע"ב) והר"ן פ' כ"ש (ל"א ע"ב), אך לא קשה מידי דזהו רק בממון שאינו מחויב בו ואינו בהכרח משא"כ גבי פ"ח דהפדיון הוא בהכרח מטעם מצות פדיון [ואף אם הי' הדין שאין החמור אסור בהנאה ג"כ הי' מחויב לפדותו בשה כדחזינן אליבא דר"ש, ואף לר"י דס"ל שהחמור אסור בהנאה, מ"מ אין הפדיון מחמת האיסור אלא האיסור הוא מחמת חיוב הפדיון דומיא למש"כ התה"ד סי' נ"ד לענין מדומע עייש"ה אלא דשם מדרבנן וכאן הוא מה"ת] וכל כה"ג נחשב בידו אף דמחוסר ממון וכדמבואר בכתובות (נט.) דהאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, והטעם משום דבלא"ה צריך לפדותה [ולא דמי לנידון הר"ן פ' כ"ש שהרהינו אצלו שאם לא ישלם לו יהי' שלו מעכשיו עיי"ש] וה"ה כאן דאף אם לא ירצה למכור החמור ג"כ מוכרח לפדותו:

ולפי"ז מיושב שפיר קו' הראב"ד שהקשה וכי מאיה"נ שתופסין את דמיהן הוא זה, דפ"ח לא דמי לשאר איה"נ כמה שנתבאר דנחשב שלו, ומה שאסור בהנאה אינו מעכב את המכירה וכיון שהמעות שקיבל הם דמי החמור אסורין כמותו ככל הנ"ל:

ומה שתמה הכ"מ על הראב"ד מה קשה לו על הרמב"ם יותר מעל הגמ', אולי י"ל דאף הראב"ד יודה דפ"ח לא דמי לשאר איה"נ אלא דהי' קשה לו לשון הרמב"ם שסתם וכתב אם מכרו קודם פדיון דמיו אסורין ומשמע שאינו מחלק בין לא ידע הלוקח להיכא דידע, ובאמת היכא דידע הלוקח הדין נותן דהדמים מותרין כמש"כ הרא"ש דבכה"ג אמרי' דבמתנה יהיב לי', וע"ז תמה הראב"ד וכי מאיה"נ שתופסין את דמיהן מגזיה"כ הוא כגון ע"ז ושביעית דשם אין חילוק בין ידע ללא ידע:

ומה שהשיג הראב"ד אם דמיו אסורין למה לא יתנם לכהן ויהנה בהן, כבר תירץ הרדב"ז ש"ם שבזמן שבא עליו בתורת פדיון אה"נ שפודין אותו בשויו, אבל אם בא עליו בתורת מכירה דמיו אסורין ואם יתנם לכהן נמצא נהנה באיה"נ עכ"ל, והטעם בזה פשוט דגבי פט"ח העיקר הוא הפדיון ולא הנתינה לכהן כמש"כ התוס' לקמן (י"א.) ד"ה והילכתא:

אך בזה יש להסתפק כיון דהדמים נתפסין באותו איסור אם יוכל לפדות הדמים בשה בר דנקא כדי להתירן, והנה כל זמן שהפ"ח קיים ביד הלוקח אי"צ לפדות הדמים דהא יכול לפדות הפ"ח עצמו אף שאינו ברשותו וממילא אף הדמים שנאסרו מחמתו יהיו מותרין, וכמש"כ הנודע ביהודה קמא יו"ד סי' פ"ד עיי"ש, [ולא דמי לחליפי ע"ז דשם באמת אינן דמיהן אלא דגזיה"כ הוא דכל שאתה מהוו' ממנו הרי הוא כמוהו ע"כ אף שביטל הע"ז החליפין נשארו באיסורן, משא"כ בזה דהחליפין אסורין רק משום מה לי הן מ"ל דמיהן דכשבא ליהנות מהחליפין נחשב כנהנה אז מהפ"ח וכיון שגוף הפ"ח מותר אין מקום לאסור החליפין, ועי' בדברינו לק' (די"א) בתוד"ה הפודה מש"כ בפי' דברי התוס' ב"ק ס"ח ע"ב] אך אם מת הפ"ח דשוב אינו יכול לפדותו אם יש עצה לפדות הדמים כדי להתירן, והנה לר' יהודה דס"ל הלקוח בכסף מע"ש שנטמא אינו נפדה דלא אלימא קדושתי' למיתפס פדיונו כבש"ס זבחים (מ"ט.) פשיטא דאף כאן לא אלימא קדושתן למיתפס פדיונן, אך אפי' לת"ק דר"י דס"ל שם דמהני פדיון, מ"מ כאן לפי הנראה לא יועיל, דעיקר פדיון פ"ח אינו מצד האיסור הנאה אלא מצד המצוה כנ"ל, וכיון דמת הפ"ח וא"א לקיים בו מצות פדיון מפני שאינו עולה לעריפה, ועי' שיטמ"ק לק' (י"ב ע"ב) אות ב' ובחידושי שם, הילכך אין שום מקום לפדות המעות דמצד עצמם ליכא מצות פדיון ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי: ובנוגע לדברי הרא"ש הנ"ל שכ' אבל למישקל מיני' מה דשוה טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו דמיו שפיר דמי, הנה לכאורה נראה טעמו של הרא"ש דהוי כאילו מתנה עמו שהקנין יחול לאחר שיפדה הלוקח ועד אז המעות הם פקדון או הלואה בידו ואף דלא התנה בפירוש מסתמא כן דעתם דלא שבקי התירא ועבדי איסורא, אך ראיתי בריט"א הביא דברי התוס' רי"ד בקדושין דמבואר שם דדוקא כשאומר בפירוש שהקדושין יחולו לאחר פדיון מהני וה"ה בקנין, ומדברי הרא"ש הבין דאפי' אמר בפירוש שיחול הקנין עכשיו מהני ובזה משונה דין הקדש מדין פטר חמור דבהקדש אף דיכול לפדותו על שו"פ לכתחילה בזמן שהוא בבית מקדיש לדעת הריטב"א מ"מ כל זמן של פדה לא נחשב שלו, משא"כ בפ"ח כיון דיכול לפדותו על שה כ"ש נחשב שלו מעכשיו עכתו"ד ז"ל עיי"ש:

והנה לא ביאר אמאי שאני דין פ"ח מדין הקדש, ולפימש"כ לעיל דהכהנים אין להם בפ"ח זכות ממון בגופו רק חוץ לגופו [וכמש"כ המקו"ח לענין טוה"נ אינו ממון] ומה"ט גוף הפ"ח הוא של הבעלים בלי שום גרעון אתי שפיר דהקדש יש לו זכות ממון בגוף הדבר משא"כ בפט"ח, (ואף דברשב"א חולין (קל"ט) כתב דקדושת דמים אינו כקנין הגוף אלא כשיעבוד ממון וכן הוא בחי' הר"ן שם, לפי הנראה אין כוונתם דהוי ענין שיעבוד כשאר שיעבודים שאין לו קנין בגוף הדבר דא"כ אמאי מועלים בהם, ועי' ערכין (כ"א.) המשכיר בית לחברו והקדישו הדר בו מעל דנהנה מבית שגופו הקדש, ועי' רשב"א גיטין (ד"מ ע"ב) שדבריו מטין לדברי התוס' שם דהא דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד הוא רק משום שיש לו פדיון, ואם איתא דאינו רק שיעבוד למ"ל האי טעמא, אע"כ דהוי ממון גבוה ממש אלא דדמיא לקנין ממון שמועיל הפקר, וכן מוכח להדיא להמעיין בדברי הרשב"א שם מדכתב דאי נמי בקנין הגוף דעלמא כה"ג הפסידו הבעלים, הרי דמדמה לה לקנין הגוף דעלמא, וכמש"כ התוס' שם להוכיח מזה דאווזין ותרנגולים של חולין שמרדו הוי הפקר עיי"ש] שוב ראיתי באבני נזר חאו"ח סי' ש"ל אות ט"ז שכתב ג"כ לחלק כך בין הקדש לפ"ח דפ"ח שלו הוא אלא שאסור, משא"כ הקדש דממון גבוה הוא עיי"ש:

ויובן החילוק עפימש"כ התוס' פסחים (מ"ו ע"ב) בהא דחמץ שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה ואמאי אינו חשוב שלו משום הואיל אי בעי מיתשל עלי', משום דשאני התם דכתיב בהו לד' אע"ג דאי בעי מיתשל עלה חשבה הכתוב של גבוה עיי"ש, ומכ"ש דמה"ט לא נחשב שלו אע"ג דבידו לפדותו על שו"פ, ועוד י"ל עפ"י התירוץ השני שבתוס' שם דבמחוסר ממון לא אמרי' הואיל וע"כ לא אמרי' הואיל ואי בעי פריק לה, אך הא דלא אמרי' הואיל במחוסר ממון זהו רק היכא דמחוסר קנין אבל אם אינו מחוסר רק פעולת סילוק שייך הואיל אף דמחוסר ממון כדמבואר בכתובות (נ"ט ע"ב) דהאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש קדשה משום דבידו לפדותה וע"כ הטעם משום דאינו מחוסר אלא פעולת סילוק, או משום דבלא"ה מחויב לפדותה (כמבואר בדברינו לעיל עיי"ש] וזהו החילוק שבין הקדש לפ"ח דבהקדש כיון דנעשה ממון גבוה לא מהני מה שבידו לפדותה שתחשב מהשתא כשלו דהא מחוסר קנין, משא"כ בפ"ח דאין לזולתו שום קנין בו, אלא ארי' דאיסורא הוא דרביע עלה ואינו מחוסר רק פעולת סילוק לסלק האיסור וממילא יעשה שלו ע"כ אמרי' הואיל אף דמחוסר ממון ונחשב מהשתא שלו, ועדיף עוד מתורת הואיל דעלמא, דכל איה"נ בעצם שלו הם אלא שאינו ברשותו כנודע מד' הריטב"א פ' לולב הגזול, וכ"מ מרש"י פסחים (ל"א ע"ב) ובקו"א להרב סי' תל"ה, וכל זה באיה"נ דעלמא שאין לו עצה להתירן עכשיו משא"כ בפ"ח שבידו להתירו בכל שעה לא נפיק מרשותו כלל:

ואכתי צריך להבין מש"כ הרא"ש דלמישקל מיני' מה דשו' טפי משה קטן שפיר דמי ומשמע דמתיר לעשות כן לכתחילה, ולכאורה איך שרי הרי מ"מ הפט"ח אסור בהנאה עכשיו, אך י"ל דלדעת הרא"ש האיסור של הפ"ח נובע מכח חיוב הפדיון, שהטילה עליו תורה וכמש"כ לעיל לדמותו לדברי התה"ד סי' נ"ד, אלא דשם הוי מדרבנן וכאן מה"ת, וההכרח לזה הוא מדחזי' דלאחר הפדיון אף השה מותר, ואם איתא דאיסור הפ"ח הוא איסור עצמיי, קשה, האיסור היכן הלך לו וכי היכי מצינו פדיון כזה שיהיו שניהם מותרין אע"כ דהאיסור הוא רק מחמת חיוב הפדיון וע"כ אחר שכבר פדהו פקע האיסור, וע"כ היכא דשקיל מהלוקח רק מה דשו' טפי משה הוי כאילו מפריש שה, כלומר דאף שהפ"ח נשאר באיסורו כל זמן שלא נפדה מ"מ הדמים שקבל מותרין, וכדמצינו דוגמא לזה גבי טבל בפ"ז דדמאי ובתמורה (ד"ד.) היו לפניו שתי כלכלות של טבל ואמר מעשר של זו בזו הראשונה מעושרת אע"ג דלא הפריש לאלתר, הרי דאף שלא בירר המעשר מ"מ כשבירר השירים הם מותרין והמעשר נשאר בכלכלה שני' בלתי מבורר, וה"ה בזה דאף שלא בירר השה כלומר שלא הפרישו עדיין מ"מ בירר חלקו המגיעו והאיסור שמחמת השה עדיין נשאר בתוך הפ"ח, ואף שיש חילוק בין הנושאים מ"מ יש להם קצת השתוות ודו"ק:

שוב ראיתי בנוב"י קמא יו"ד סי' פ"ד שתפס ג"כ דאיסור הפ"ח נובע מכח חיוב הפדיון, אך מש"כ שם דתמקדש בפ"ח אפי' לא הודיע לה שהוא פ"ח דתתקדש ביני ביני מקודשת בכולי' שהרי בידו לפדותו, זה תמוה שהוא נגד דברי התוס' רי"ד סו"פ האיש מקדש, וגם נגד דעת הרא"ש כאן, ועוד דבודאי בכה"ג האשה לא סמכא דעתה וז"פ:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה