ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף טו:
דף טו:
(שם ע"ב) בגמ' היכי דמי אילימא דאיעבר ואיתולד לאחר פדיונן אמאי ולד צבי ואיל נינהו, אע"ג דגם לאחר פדיונן אסירי בגיזה ועבודה (ועי' תוס' פסחים (כ"ט ע"ב) דאף שאר הנאות אסירי, אך התם מיירי כשאינו ראוי לאכילת ישראל וכמש"כ התוס' שם (כ"ט.) וזבחים (ע"א ע"ב) ועי' בס' שעה"מ פ"א מה' אי"מ ובחידושי לזבחים שם] מ"מ אין הולד נתפס באיסור זה כמש"כ התוס' לק' (ט"ז.) ד"ה ותמורה דכיון שנפדית פקעה קדושתו לגמרי ואע"ג דאסור בגו"ע אין לאיסור מועט כזה כח שיחול ע"י, קדושה על הולדות:
ויש להסביר הדבר בב' אופנים הא' דאף שאסור בגיזה ועבודה או אפי' בשאר הנאות חוץ מזביחה ואכילה מ"מ קדושה אין בהם דהפדיון הפקיע הקדושה רק איסור נשאר מגזיה"כ אבל לא קדושה, וכן משמע מלשון רבינו גרשום כאן שכ' וולד צבי ואיל הוא כלומר חולין נינהו ועי' תבו"ש סי' ל"ג דנקובת הושט, יש בו איסור נבלה ואעפי"כ אינו מטמא טומאת נבלות ואל תתמה ע"ז שתהי' נבלה ולא תטמא דמצינו דוגמא לזה בנזיר (מ"ג.) דגוסס נקרא מת לענין שאין הכהן רשאי להיות באהלו ואעפי"כ אינו מטמא עכ"ל עיי"ש, וא"כ י"ל דה"ה להיפוך בקדושה דלאחר הפדיון פקע הקדושה לגמרי ומ"מ האיסור נשאר] וכיון דלית בהו קדושה רק איסור גרידא אין הולד נאסר דרק בקדשים גזיה"כ הוא אשר יהי' לך לרבות ולדות, משא"כ בזה דאין בהם קדושה, וא"ת אכתי נאסר משום יוצא מן האיסור, הא ליתא דיוצא מן האיסור שנתרבה מהטמאים לרבות צירן ורוטבן לא שייך אלא באיסור חפצא משא"כ בזה דהוי איסור גברא כיון שגוף הבשר מיתר באכילה א"א שיהי' איסור חפצא, דרק הפעולות של גו"ע אסורות ולא גוף החתיכה, (וכן נראה פשוט דאף דמפורש בנדרים (נ"ב.) הנודר מן הבשר אסור ברוטב וקיפה מ"מ הנשבע שלא יאכל חתיכה זו מותר בהיוצא ממנה דכיון דלא הוי איסור חפצא לא נחשב יוצא מן האיסור], וגם בלא"ה לא שייך בולדות איסור יוצא שנתרבה מקרא דהטמאים כמש"כ בחידושי לפ"ק (ד"ו.), וגם איסור טהור הנולד מן הטמא פשיטא דלא שייך כאן דזהו רק במין טמא ולא בדבר שהוא מותר מצד עצמו אלא דרביעא עלי' איסור ממקום אחר וכל זה פשוט, זהו חדא:
ועוד י"ל דלעולם נשארה בו קצת קדושה וכדמוכח מפירש"י מכות (כ"ב) דהא דלוקה על שור פסוהמ"ק משום כלאים משום דפתיכי בי' קודש וחול, אך כיון שהקדושה קלושה דהא מותר לשוחטו בחוץ ולאכלו ע"כ אין בכח קדושה קלושה כזו לתפוס הולד בקדושתה, והוא דוגמא לסברת הסמ"ק גבי נ"ט בר נ"ט דהתירא דא"א שיחול חלות חדש על טעם קלוש, ה"ה בזה אף דגוף הבהמה שהיתה קדושה מכבר נשאר בה קדושה אף לאחר פדיונה מ"מ על הולדות שנתהוו אח"כ א"א שתחול קדושה קלושה כזו, כלומר דחלות קדושה מחדש א"א שיתפשט מקדושה קלושה כזו:
ויש סעד לסברא זו מדברי השיטמ"ק כאן אות ה' שהקשה למ"ד בהווייתן הם קדושים אמאי אסירי בנתעברו לפני פדיונן ונולדו לאחר פדיונן הא בשעה שצריכה הקדושה לחול כבר נפדית האם והוי ולד צבי ואיל, ותירצו כיון דלאחר פדיונן יש קדושה ליאסר בגיזה וגם נתעברו לפני פדיונן אהני קדושה שאסור בגיזה לאחר פדיון להקדיש הולדות כשנולדו עייש"ה, ולכאורה הדברים בלתי מובנים, אך לפי הנ"ל מובן דעיקר הטעם דהילדות אינן נתפסין בקדושת אמן אם נתעברו ונולדו לאחר פדיון הוא משום דתחילת התהוות הולדות בא בשעה שכבר נקלשה הקדושה וא"א שיתפס חלות חדש בקדושה קלושה משא"כ בנתעברו לפני פדיונן דבשעה שנתהוו היתה קדושת האם קדושה גמורה ואף דלא חלה אז הקדושה בפועל על הולד מ"מ אתחלתא דקדושה הוי בכח אף למ"ד בהווייתן הם קדושים כמבואר בתוס' כאן ד"ה מה בכור דמה"ט א"א לשנותן לקדושה אחרת אפי' קודם שנולדו דחלה הקדושה עליהם בכח וא"כ הקדושה הבא להם בשעת לידתן לא הוי חלות חדש [ועי' מה שאכתוב לק' בפי' ד' התוס' הנ"ל]:
בגמ' אם זכר לרבות ולד בע"מ, עי' שיטמ"ק שהק' בזה"ל וא"ת למ"ד ולדות קדשים במעי אמן קדושים אמאי לא קדוש ליקרב, וי"ל דלא אמרי' במעי אמן קדושים אלא כשהאם תמימה וכן הולדות וכו' עיי"ש, לכאורה אין שום הבנה לקושיא זו דמה בכך שבמעי אמן הם קדושים הא עיקר הטעם של מ"ד דלא קדשי ליקרב הוא משום שלא יהא הטפל חמור מן העיקר כמש"כ בפי' ר"ג כאן [יעי' בחידושי לתמורה י"ז ע"ב] וזה שייך אף למ"ד במעי אמן קדושים, דכיון שהאם היא בע"מ האיך אפשר שתחול על הולד קדושת תם מכח האם הא לא עדיף מינה:
והנלפענ"ד בזה לפימש"כ לעיל (י"ד ע"ב) עפי"ד התו"כ פ' אמור, דכשם דמום שבסתר אינו פוסל והטעם משום דבע"מ נקרא טמא וביה"ס אינו מקבל טומאה, מה"ט נמי לא שייך ענין מום בדבר הבלוע וכמו שטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה כן דבר הבלוע אינו מקבל מום, כלומר שלא נחשב מום כל זמן שהוא בלוע עייש"ה:
והנה הא דולד בע"מ אינו קדוש הטעם כיון שקדושתו באה רק מכח אמו אינו מקבל ממנה רק קדושת בע"מ ולא קדושת תם, ואף שהולד מחמת עצמו תם הוא מ"מ דנין אותו כאילו הי' בע"מ לענין דבר זה, אמנם כל זה הי' שייך אם יצויר שהעובר יהי' בע"מ מצד עצמו, אז הי' אפשר לומר דאף שעכשו תם הוא דינו כאילו הי' בע"מ כיון שקדושתו באה מכח אמו שהיא בע"מ, אך לפי האמת דכל זמן שהוא בלוע במעי אמו לא שייך אצלו ענין מום כלל, האיך יתכן לומר שמחמת אמו נחשב כאילו הוא בעצמו הי' בע"מ הא אפי' אם הוא בע"מ מצד עצמו ג"כ אין קפידא דלא שייך אצלו ענין מום כלל [וזהו כלל גדול בכמה מקומות שא"א לומר דהוי כאילו נעשה כך רק היכא דיצויר אותו הדבר בפועל, עי' דוגמא לזה בשו"ע הרב סי' תמ"ז ס"א גבי מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור וכהנה רבות ועי' מש"כ לעיל (י"ב ע"ב) ברש"י ד"ה חלה וה"ה כאן דכיון שמצד עצמו תם הוא אלא שאנו אומרין דכיון שקדושתו מכח אמו שהיא בע"מ דנין אותו כאילו הי' בע"מ מצד עצמו, זה לא יתכן כיון דאפי' אם הי' בע"מ בפועל לא הי' מזיק כלל] זהו קושית השיטמ"ק לפי הבנתי:
וע"ז תירצו וי"ל דלא אמרי' במעי אמן הם קדושים אלא כשהאם תמימה וכן הולדות וכו', פירוש דקדושה שאינה יכולה לחול לאחר יציאתן לאויר העולם אף במעי אמן א"א שתחול, דהנה הקדושה היא הזמנה לההקרבה כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' של"ט אות ח' ועיקר ההזמנה להקרבה היא אלאחר שנולדו ועבר עליהם ח' ימים שאז הם ראויין להקרבה ובמעי אמן הוי כמו הזמנה להזמנה דומיא להך דסנהדרין (מ"ח.) טווי לאריגה אלא דכאן גזיה"כ הוא דאף במעי אמן קדושים ומ"מ כיון שקדושתן במעי אמן הוא רק הכנה להקדושה של אחר לידתן לא יתכן לומר שתחול עליהן אז קדושה יותר מעולה מאילו כבר היו באויר העולם וכיון דמחמת לידתן לא מצויר בהם קדושת תם אף במעי אמן א"א שתחול עליהם קדושת תם רק קדושת בע"מ, ועי' דוגמא לזה בתוס' יבמות (י"ט ע"ב) ד"ה ר"ש שכתבו דאין זיקה אוסרת ולא המאמר אלא היכא דאם היתה נשואה היתה אוסרת, עייש"ה ודו"ק:
ולפי"ז מש"כ השיטמ"ק דלא אמרי' במעי אמן הם קדושים אלא כשהאם תמימה אין הכוונה דבבע"מ לא שייך כלל במעי אמן קדושים, אלא דלא חלה קדושה יותר מעולה מלאחר לידה, ומש"כ "וכן הולדות" ג"כ כוונתו כך דאם הולד הוא בע"מ אין לומר שבעודנו במעי אמו חלה עליו קדושה גמורה משום דאז אין עליו תורת בע"מ, דזה אינו דלא עדיף בקדושתו מאילו כבר נולד כנ"ל:
עוד כ' בשיטמ"ק הנ"ל דקרוב לזה פירש"י ז"ל דאפי' איכא תרתי לריעותא וכו', והנה דברי רש"י ז"ל בד"ה קדושה דחוי' באמת תמוהים קצת למל"מ דאית בה תרתי לריעותא דאמותן בע"מ ת"ל משום דלאחר פדיונן נולדו אך לפי הנ"ל ניחא דמה בכך שאמותיהן נפדו הא מ"מ העובר הוא תם ובתם אינו מועיל פדיון ולא שייך בזה עובר ירך אמו דומיא למש"כ התוס' חולין (נ"ח.) דלענין ולד טרפה ל"ש ירך אמו כיון דמ"מ יש לו חיות בפ"ע וכיון דעיקר עובר ירך אמו הוא מצד הסברא כל שיש סברא להיפוך אין לאסור מכח עובר ירך אמו [עי' שיטמ"ק זבחים (ע"ה ע"ב) אות א' ודו"ק] וא"כ ה"ה כאן כיון דהולד תם הוא ולא שייך בו פדיון מה בכך דעובר ירך אמו, אך הוא הדבר כיון דהקדושה היא מכח האם גם הולד תורת בע"מ עליו, ואף דאם הי' בע"מ בפועל ג"כ לא הי' תורת בע"מ עליו כל זמן שהוא במעי אמו מ"מ לא אלים קדושתו מאילו כבר נולד כנ"ל:
רש"י ד"ה קדושה דחוי' וכו' והן עצמן אין יכול להתפיסתן לקדושה גמורה להקריב הואיל ואידחי תו לא מיחזי, עי' תוס' מנחות (מ"ו.) ד"ה ואיזו דפשיטא להו דהלחם לאחר שנפדה ראוי להקדישו שנית אף שנדחה מתחילה קודם פדיון, הרי דבכה"ג לא שייך דיחוי דלא מצינו דיחוי רק היכא דהקדושה נשארה אלא שנפסלה ועבר הפסול והקדושה נשארה כבתחילה דא"א להקדיש מחדש דהא קדוש מכבר, משא"כ כשנפדה הלחם ומקדישין אותו עכשו מחדש הרי קדושה הלזו לא נפסלה מעולם, וא"כ גם כאן כיון דהולדות נולדו לאחר פדיון הרי שוב אין בהם קדושה, ואם יקדישם מחדש מה מזיק הדיחוי שבתחילה הרי הקדושה של עכשו לא נדחית מעולם, ומוכרח לומר דכאן שאני דלא דמי ללחמי תודה דלאחר פדיונן לא נשאר עליהם שום קדושה משא"כ בבהמה כיון דנשארה בקדושתה לענין גיזה ועבודה עדיין קדושה הראשונה עלי' ופוסל בה הדיחוי שמכבר:
שם בגמ' מתפיסן לשם אותו זבח סמוך לפדיונן, הנה כאן ע"כ קאי למ"ד במעי אמן הם קדושים דאי בהוויתן הם קדושים אמאי לא יוכל להקריבן מי גרע ממקדיש במעי בהמת חולין אע"כ כבר נתקדשו וא"כ מה שייך מתפיסן בקדושת אמן הא קדישי וקיימי:
וי"ל דהפירוש הוא שמשייר את העובר ואינו פודה אותו בשעה שפודה את האם כדמוכח מפירש"י שכתב דהשתא חיילי עלייהו קדושה לעצמן דחשבינהו ולא פקע קדושתייהו על פדיון אמן עיי"ש בד"ה סמוך, ואף דכשפודה סתם גם העובר בכלל מ"מ במפרש שהעובר ישאר בקדושתו אין העובר בכלל הפדיון, ואף דמבואר בתוס' חולין (קל"ה) ובמהרש"א שם דאינו מועיל פדיון לחצאין היינו רק כשמשייר איזה אבר מגוף הבהמה אבל העובר יכול לשייר כדס"ל לר' יוחנן בתמורה (ד"י ע"ב) דאם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו:
וא"ת הא ברש"י ד"ה לא, כתב אבל מדאורייתא עובר ירך אמו הוא עיי"ש, מ"מ י"ל דלא קאי כאן למאן דס"ל בעלמא עובר ירך אמו, אלא אף אי ס"ל בעלמא עובר לאו ירך אמו הוא מ"מ כאן לענין קדושה סתמא נחשב כירך אמו, וכדמצינו כיוצא בזה ברש"י ביצה (ד"ו.) ד"ה הטרפה שכתב דעובר ירך אמו הוא הואיל ובשחיטת אמו אתה בא לאוכלו עיי"ש ומדכתב הואיל ובשחיטת אמו אתה בא לאוכלו, משמע דאפי' למ"ד לאו ירך אמו הוא מ"מ כשדנין לענין דבר זה נחשב כירך אמו דהא בשחיטת אמו אתה בא לאוכלו והתורה עשאתו כירך אמו לענין דבר זה, וה"ה כאן כיון דהקדושה באה לו מכח אמו חשוב לענין זה כירך אמו, אך כיון דמ"מ אינו כירך אמו בעצם יכול להפרידו בשעת פדיון שהאם תצא לחולין והולד ישאר בקדושה ולא נחשב פדיון לחצאין דהא אינו נחשב כאחד מאברי' בעצם ודו"ק:
ויש להסביר ביותר עפי"ד הריטב"א ע"ז (כ"ג ע"ב) בהא דשאני פרה דחטאת קריא רחמנא, שהקשה דא"כ גם לענין פדיון במום והעמדה והערכה נימא הכי וי"ל דלא קריא רחמנא חטאת אלא כשאתה עושה ממנו פרה ולא כשאתה בא לפדותה וכו' עיי"ש, וה"ה כאן כיון דבעצם אינו כירך אמו למדס"ל בעלמא עובר לאו ירך אמו, אלא דלדבר זה הוי כירך אמו דגלי קרא דולדות קדשים מקבלים קדושת אמם זהו רק לענין הקדושה אבל לא לענין הפדיון שעי"ז יוצא מהקדושה:
ואף דכשפודהו בסתמא דעתו אף על העובר, מ"מ כשמפרידו מאמו בפירוש מהני, וזהו מאי דאמרי' סמוך לפדיונן מתפיסן לשם אותו זבח וחיילא עלייהו השתא קדושה לעצמן כדפירש"י:
וא"ת הא אין קדושה חלה על קדושה, אך מצינו כיוצא בזה, בשבת (קמ"ח ע"ב) והא מקדיש קתני הקדש עילוי פירש"י מעלה בעלמא שיקדישו בעלים עיי"ש, ולכאורה מאי מועיל בהקדשו הא כבר קדוש וקאי ושרגא בטיהרא מה אהני, אך י"ל דהועיל לענין שאם ישאל על הראשונה תחול השני', ואף כאן הועיל לענין זה גופא, שלא יצא לחולין ע"י פדיון אמם, (ולכאורה רציתי לומר דהועיל לענין מעילה לפימש"כ הרמב"ן ב"ב (ע"ט) דבקדושה הבאה מאלי' ליכא מעילה וא"כ ה"ה בולדות קדשים, שוב נזכרתי מדברי הש"ס תמורה (ל"א ע"ב) ואפי' למ"ד מועלין בגידולי מזבח ה"מ גידולים דחזי למזבח פירש"י כגון ולדות קדשים ועי' בתוס' שם]:
שוב עיינתי בשיטמ"ק כאן וראיתי שהקשה מהא דאין קדושה חלה על קדושה, ותי' בזה"ל לכן נראה שהעובר חולין גמורין מן התורה וצריך להתפיסו לאחר שתפדה אמו מיד והחמירו עליו חכמים להתפיסו קודם לפדיונן לאחר שתפקיע קדושה א' דאם הי' ממתין לאחר שתפדה אמן כיון שיצאו לחולין לא הי' ראוי להקדישן עוד וכו' עיי"ש, פי' לפירושו דלעולם הי' בדין שיקדיש את הולד לאחר פדיון האם שהפדיון הועיל אף להולד, [כיון שגזרו עליהם איסור שלא יגדלו עדרים עדרים כדמבואר לקמן], אלא דאם ימתין עד שיצאו לחולין שוב לא יוכל להקדישן דחשיב דיחוי, כדפירש"י בד"ה קדושה דחוי' ולהקדישן קודם פדיונן שתחול הקדושה עכשו ג"כ א"א דאין קדושה חלה על קדושה, אך העצה להקדישן לפני פדיונן שתחול הקדושה יחד עם הפדיון באופן שלא יחול הדיחוי אפי' רגע אחת:
ומצינו כיו"ב לענין ביטול חמץ, לפימש"כ הר"ן דהא דסגי בביטול אע"ג שאינו הפקר גמור הוא משום דבלא"ה אינו ברשותו, וא"כ מתי חל הביטול אם לפני זמן איסורו הרי אז אין הביטול מועיל דאכתי שלו וצריך הפקר גמור, ואם לאחר זמן איסורו כיון שאינו שלו האיך מצי לבטלו, אע"כ דהוא פועל פעולת הביטול לפני הזמן שתחול ברגע האחרונה שאז חל האיסור, וכן מבואר בב"י או"ח סי' תל"ח ד"ה ומש"כ רבינו בביאור דברי הראב"ד שם עיי"ש ודו"ק, וה"ה כאן:
ברש"י ד"ה וטעמא מאי וכו' בסוה"ד ובקדם הקדשן למומן גופייהו דשרינן דאיעבר ואיתיולד לאחר פדיונן לא גזרי' דמילתא דלא שכיחא, פי' דעיקר החשש שמא יתרשל מלפדות שצריך להוציא מעות ע"ז, אבל לאחר שכבר פדה לא שכיח שישהה כיון דאוכל ואינו עושה לא ישהה בשביל הולדות בלבד, אך קודם הפדי' גזרי' שמא ישהה מלפדות, ובזה סגי מה שאוסרין בנתעברו לפני פדיונן וז"פ:
רש"י ד"ה ואינו סופג ואע"ג דאסירי בגיזה קודם פדי' לא לקי עלי' דכי כתיב לא תגוז אקדשים גמורים כתיב ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש. לכאורה קשה אמאי אינו סופג את הארבעים הא הזיד במעילה בלאו, ולמ"ד במיתה עוד חמור טפי וכאן משמע דקיל דליכא רק איסור גרידא וכן מבואר לעיל (י"ד.) דליכא אלא איסור דרבנן:
אך י"ל דנ"מ לענין הנאה פחות משו"פ כמש"כ בשיטמ"ק לעיל (י"ד.) או בגוזז שלא לצורכו רק לצורך רפואת הבהמה, ועוד יש נ"מ לענין עבודה כגון אם עשה עבודה בבהמת הקדש זו עם בהמת חולין ביחד דמטעם נהנה מן ההקדש אין להלקותו דהנאה באה ע"י זוז"ג, אבל בבהמת קדשים תמימין דגוף העבודה אסורה לא מטעם הנאה בלבד, לא שייך זוז"ג דכשדמן' על הפועל הלא כל אחד עשה העבודה וכמש"כ באגלי טל ריש מלאכת חורש, לחלק בין זוז"ג לזא"י וזא"י עייש"ה:
תוד"ה מה בכור וכו' אפי' למ"ד בהווייתן קדושין לא דמי לבכור קודם שנולדו דהני עומדין לקדש מכח אמן שקדושה כבר, עיקר החילוק שבולדות קדשים חשוב טפי עומד לקדוש מבבכור, ובבכור אם יקדיש את העובר לקדושה אחרת קודם שנולד נחשב שקדושה זו קודמת לקדושת הבכור ושוב א"א שתחול קדושת בכור, משא"כ בשאר ולדות קדשים דהיינו אם יקדיש ולד שלמים בקדושה אחרת קודם שנולד נחשב קדושת שלמים קודמת, דאף שהעובר עדיין לא נתקדש בפועל כל זמן שלא נולד מ"מ כבר נתקדש בכח:
ועי' דוגמא לזה בתוס' ב"ק (כ"ו ע"ב) דזרק תינוק מראש הגג לא דמי להורג את הטרפה דפטור לכו"ע, ובשיטמ"ק שם בשם הר"י מיגאש מפורש החילוק דבטרפה כבר נתהוו' הקילקול בגופו שמחמת זה סופו למות משא"כ בזה דבגופו ובאבריו אין שום קילקול עדיין עייש"ה וה"ה בזה דולדות קדשים אף דגזיה"כ דבהווייתן הם קדושים מ"מ כיון דעובר ירך אמו והוי כאחד מאברי' הקדושה ישנה בגופה אלא דלא נתפשט עדיין ע"ז האבר היינו על העובר, משא"כ בבכור דאף שעומד להתקדש ביציארו מרחם, מ"מ עכשו עדיין אין הקדושה בעולם כלל, ודו"ק, ועי' בחי' לקמן בפ' מעשר בהמה (נ"ג.)] :
ועי' ירושלמי קידושין פ"ג ה"א דפליגי אמוראי אליבא דריו"ח באמר הרי זו עולה לאחר שלשים יום והקדישה לקרבן אחר בתוך שלשים אי חלה קדושה שני', ואפשר דאף להך דס"ל התם דחלה קדושה שני' מ"מ כאן מידה והתם כיון דהי' לו להקדיש לאלתר ואמר לאחר ל' נראה דהוי כמתנה שבתוך שלשים יהי' יכול לחזור בו ולהקדישו קדושה אחרת, [וכמו דבקידושין תנאה הוי] ועוד דהתם הקדושה עדין אינה בעולם משא"כ בזה כנ"ל: ועי' רשב"א גיטין (פ"ב ע"ב) גבי קדשה ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן, דאף דאמרי' שם קידושי דשמעון לא אהני מ"מ נאסרה לראובן מפני צד המקודש שיש לו לשמעון בה שאם ימות ראובן קידושי שמעון משכחי רווחא וחיילי עייש"ה, הרי דאף שעכשו עדיין לא חלו קידושי שמעון בפועל, מ"מ כיון שיש לו צד מקודש על לאחר זמן חשוב קידושין אף דהוי ספק, וכ"ש הכא דיש לו ודאי צד מקודש שיתקדש כשיוולד דנחשב קצת קדושה מעכשו: