ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר
הלכות צדקה · סימן רמז
סעיף א
מ"ע וכו'. שיעור מצוה זו יש בה כמה פרטים הא' דאפי' מבלי תובעים אותו מצוה על האדם להפריש מממונו צדקה ולחפש על העני לתתה לו וההפרשה היא אחת מעשרה וראיה לזה ממה דאיתא בספרי וכתבו אותו התוס' במ' תענית דף ט' וז"ל עשר תעשר כו' אין לי אלא תבואת זרעך מנין לרבות רבית ופרקמטיא ושאר רווחים ת"ל את כל תבואת כו' כל למאי אתא לרבות כל הרווחים שצריך לתת מעשר ע"כ. הרי דדמיא למעשר ומזה אתה למד דהויא כמעשר דהגם דאין לו תובע לא יפטר מלעשר אלא יעשר ויניח עד שימצא לוי לתתו לו ויש בזה מ"ע אבל אין בה לאו אלא דוקא אם בא העני ושאל אי נמי שיודע שיש עני נצרך והוא מעלים עין ולזה תמצא שכתב הרמב"ם פ"ז מהל' מ"ע וז"ל וכל הרואה עני מבקש ומעלים עין ממנו עובר בלאו ע"כ הרי דלא עבר בלאו אלא דוקא בכה"ג והב' שאחר שעישר נכסיו ונתן המעשר אם יש עניים מדחוקים ביותר צותה התורה פתח תפתח נתן תתן אפילו מאה פעמים וזה שיעור אחד ממדת רחמים שצריך שתהיה באדם שאמדה התורה ונתן לך רחמים שירחם על העני מממונו הגם שכבר הפריש ממנו מעשרו וזהו מה שפי' מרן ס"ג כל המרחם וכו' ויש בזה מ"ע אלא דיש להסתפק כיון שנתן שיעור המעשר ורואה העניים דחוקים ביותר ומעלים עין אם עובר בלבו דהא מיהא מאמץ לבו אי נמי כיון שנתן שיעור אין בו משום לא תאמץ ולענ"ד כי עכ"פ עובר על לאו דלא ירע כו' הכתובה אחר נתן תתן לו דמשמע יותר מהשיעור אפי' ק' פעמים. והג' אפילו עני המתפרנס מהצדקה צריך לדחוק עצמו לטרוח ולקיים המצוה וכדומה לו פסק מרן סימן רמ"ט ס"ב וז"ל לעולם לא ימנע אדם עצמו כו' דמיירי בעני שאין לו מה שיעשר דאם יש לו מה שיעשר כבר פסק שיתן א' מעשרה ויש גדר אחר שצותה התורה עליו דאם יש עני הולך למות שאפילו אין לו לאדם אלא שיעור פרנסת ב' יחצה עם העני חציו לעני כדי לחיותו שלא ימות וחציו לו לעצמו וזמ"ש הכתוב וחי אחיך עמך וכדמשמע ממה דאפליגו רז"ל כדבסמוך ונראה דבזה אין לו חיוב לאו אלא עשה דוקא ועל מדה זו כתב מרן בס' ד' דצרפית כו' ושכרה גדול כנז' ויש מדה אחרת שנחלקו בה רז"ל מי שאין בידו אלא פרנסת א' אם יחלוק אותה עם העני ולא יחיה אחד מהם או יחיה הוא לבדו וחבירו ימות תכף והיא פלוגתא דבן פטורי ורע"ק בת"כ פרשת בהר סיני גבי מי שהיה במדבר ואין בידו אלא קיתון של מים וכו' יע"ש. האמת דפסק הלכה הוא כמ"ד חייך קודמין ונראה כי זו היא כונת הצרפית שאמרה לאליהו ז"ל שאינה יכולה לתת לו כי הלואי שיספיק לה ולבנה שחייהם קודמין לו ונפקא מינה לחיי שעה והשיבה הוא כי הן אמת שהדין עמה אבל שאני הכא שיכולין לחיות כלם וזהו ולך ולבנך תעשה באחרונה וכו' ככתוב אצלי בחיבורי על הכ"ד ה' יסייעני להשלימו ולהדפיסו אלא שצריך לדעת אם ירצה האדם להקדים חברו אם יש לו מצוה בזה אי נמי אדרבה מתחייב בנפשו ואיכא פנים לומר כי היכי דלא הוו סברות הפוכות שהתנאים חולקים בקצוות למר חייב להקדים עצמו ואי לא עביד איסורא איכא ולמר מצוה קא עביד וכעין זה איתא במסכת שבת מי איכא מידי דר"א מחייב ורבנן מתירים וכמו כן כתבו התוס' במסכת ברכות דף ט"ל ד"ה מברך על כו' ע"כ אלא ודאי דלמר מצוה ולמר רשות ונראה עוד לומר אפשר דלא אפליגו רבנן אלא לחלוק כדי חיות דאחד ומתים תרוייהו לזה קאמר דלא אבל אי בעי אידך למיהב לחבריה כדי שיחיה הגם שימות הוא אפשר דמודים כ"ע דשפיר ולפחות הרשות בידו לעשות:
סעיף ב
לעולם אין אדם מעני וכו'. הכונה הגם שיתן יותר ממעשר כאמור לעיל אפ"ה לא ירא מעניות והגם דכתב רמ"א סי' רמ"ט ס"א דהמבזבז אל יבזבז וכו' נראה דהתם מיירי דאין דוחק לעניים כל כך ורוצה לבזבז לא חייבתו תורה לתת יותר ממעשר א"נ חומש כיון דאשכחן יעקב אבינו שנתן חומש אבל כאן כשהעניים בדוחק מצוה עליו לרחם ביותר מהשיעור ואל ירא משום דבר רע ח"ו כי אם ברכת שלם:
סעיף ד
והיא מעשרת וכו' וי"א וכו'. דעת הי"א היא סברת ב"י באו' כי מהש"ס לא משמע הכי. ולע"ד נראה דמהש"ס נראה להוכיח דגם בצדקה מותר לעשות זה דהיינו לנסות כי עקרן של דברים הם במסכת תענית ד"ט וז"ל רבי יוחנן אשכחיה לינוקא דר"ל א"ל פסוק לי פסוקך אמר ליה עשר תעשר א"ל מאי עשר תעשר עשר בשביל שתעשר א"ל מנא לך הא א"ל זיל נסי א"ל ומי שרי לנסויי כו' הכי אמר ר' הושעיא חוץ מזו שנאמר ובחנוני נא כו' הנה משמע דגם בצדקה מצי לנסויי חדא דהאי קרא דעשר תעשר רמוז בו נמי הצדקה כדדרשי בספרי שזכרתי בסמוך וקאמר עליה זיל נסי הרי פשיטות הענין יגיד דגם על הצדקה קאמר דשרי לנסויי ועוד נראה כי יותר הוא צודק לומר דכל דברי רבי יוחנן במלתא דעניים משתעי מדקאמר זיל נסי אי תימא דבמעשר תבואה קאמר שצותה התורה לתת ללוי מסתמא פשיטא דלא יהיה נחשד על המעשרות ודאי דיהיב המעשר המחוייב אלא ודאי דקאי על הדרשא דאת כל דלאו כ"ע ידעי להו לאו כ"ע מזדהרי בה קאמר ליה דיעביד וינסה אם לא יתעשר והואיל ואתא לידן הענין הזה צריך לדעת לרבי יוחנן דקא דריש עשר בשביל שתתעשר מאי דעתיה בזה אם לומר כי המעשר נכסיו יתעשר ויתברך קשה מקרא מלא דבר הכתוב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וכו' ובכל וכו' ומאי קמ"ל ועוד לינוקא תיקשי דקאמר מנא לך הא משמע דאמר דבר חידוש והרי מקרא צווח ככרוכיא ואם דעתיה דר' יוחנן דקאמר בשביל שתתעשר הוא שינסה א"כ הו"ל לינוקא להקשות תכף ומיד ומי שרי לנסויי והכתיב כו' ולא מנא לך הא ואם תרצה לדחוק ולומר דהיינו הך דקאמר ותהיה כפי זה הכונה מנא לך שמותר לנסות א"כ קשה לר"י דהו"ל בשינוייא לפרכא זאת הכי אמר ר' הושעיא והנראה לומר הוא דהנה טעמא דר' הושעיא דקמ"ל בקרא דובחנוני נא דשרי לנסויי דלכאורה נראה דלא חידש שום דבר זהו פשטיה דקרא ואפיריין נימטייה לינוקא דקאמר אי מטינא להתם לא צריכנא כו' אלא נראה לומר דבא ר' הושעיא לומר שלא תחלק לומר דדוקא הא דשרי לנסויי גבי מעשר תבואה אבל גבי צדקה לא קמ"ל דבכל כה"ג שרי לנסויי א"נ נראה דאי לאו דברי ר"ה מהכתוב לא הייתי יודע דשרי לנסויי והגם דקאמר ובחנוני נא ה"ק שיעשר כו' ויבחנו דברי ה' אם לא יריק להם ברכה אבל לא שיעשו הם הדבר אדעתא לנסויי דכה"ג אסור דכבר גילה קרא זה לזה בא רה"ו ואמר כי שרי לנסויי להדיא ויתן המעשר לנסות ודייק לה ממלת בזאת לומר דזאת המצוה יצאה מהכלל דלא תנסו ולזה דייק בלישניה נמי חוץ מזו והשתא בא ר' יוחנן ודרש קרא דעשר תעשר דלא תימא דדברה תורה כלשון בני אדם א"נ שלא תדמה לדרוש בו כדרשת קרא דוכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דאי' בכתובות דף נ' דקיבל יעקב ע"ע לתת החומש ה"נ הכא עשר תעשר דאז יהיה נשמע דצריך לתת חומש אלא כונת הכתוב ה"ק עשר בשביל שתתעשר וה"פ דצריך אתה לדעת כי יש ב' בחינות בנתינת הצדקה הא' שנותנה האדם כדי שייטיב לו ה' ויתן לו עושר ורב טוב אכן כאשר לא יתן לו לא יחסר אמונתו בו ית' ולזה אמרו רז"ל הנותן סלע בשביל וכו' ה"ז צדיק גמור והב' הוא הנותן צדקה לנסות ה' אם אמת הדבר דהנותן צדקה יריק עליו הב"ה טובה וכאשר לא יהיה יכפור ודרשת ר"י דעשר בשביל שתתעשר ה"ק שיכול ליתן צדקה ע"מ שיתעשר וזהו משמעות דבשביל דקאמר ר"י דכל מי שרוצה להתעשר יתן מעשר אבל לא דקדק בדבריו שיעשה לנסות ואה"נ אי שאילו ליה אי שרי לנסויי הוה מורה להתיר כדקאמר לבסוף זיל נסי אלא השתא מיהא כך כונתו לישב הכתוב ואמר ליה הינוקא מנ"ל הא פי' דשרי ליה לאיניש לעשות המצוה כדי שיתעשר דהא הוי כע"מ לקבל פרס והגם דכתבו התוס' בפסחים דף ח' גבי ההיא דהנותן סלע ע"מ כו' דההיא מיירי דכאשר לא יחיה בנו יתחרט על הנתינה ויכפור בדבריהם כאשר יראה כי לא נתקיים השכר וכיוצא בזה אמר התנא אל תהיו כעבדים וכו' אם הוא מתחרט וא"כ גבי ישראל דאינו מתחרט שפיר מצי למעבד ע"מ א"נ בס' הרב בעל תי"ט דאמר דהכא מצוה מהמובחר קאמר החסיד כדי שיהיו עושין מאהבה ואה"נ מיראה יש לו שכר כאשר יעשה ע"מ לקבל פרס ותמה על דברי התוס' ועש"ד א"כ לכ"ע אם לא יתחרט שפיר מצי למיעבד ומאי קאמר מנ"ל מתנית' היא אפשר לומר דהינוקא לא ידע הברייתא דלאו כ"ע ידעי הבריתות ועוד אי נמי ידע סבר דאי עבד לא מרע זכותיה אבל לדרוש דרשא זו דמשמע דלכתחלה מותר לכ"ע למעבד הכי לא ומה גם דימצא בהם לפעמים דיתחרט לזה הנכון הוא למימר כסב' התנא דאבות אל תהיו כעבדים כו' לזה אמר לו ר"י כי בנדון זה ליכא למיחש להא כי פשיטא שיתן לו כו' והראיה זיל נסי דכלום טעמא דקא חיישת הוא שמא כאשר לא תבא לו הטובה תוהא וכמו שכתב התוס' כנז' אבל בלאו האי טעמא אי ודאי שתבא לו הטובה והגמול פשיטא דליכא למיחש והכא פשיטא שיבא לו וקאמר ליה שינסה וידע כי בודאי שיתן לו ה' והשתא נכנס בקו' אחרת ומי שרי לנסויי והכתיב כו' ומשני ליה חוץ מזו והנה בין למה דפי' דאשמועינן רה"ו בצדקה הרי דשרי לנסויי בצדקה בין למה שפי' באידך שינוייא דאשמועינן דשרי לנסויי להדיא הא עכ"פ ר"י בצדקה מיירי דעשר תעשר בצדקה מיירי דקאמר כל ע"כ נראה דלא שנא מעשר תבואה לא שנא כל הרווחים אלא דצריך לומר דוקא אם יתן המעשר או יותר בזה הוא שיתעשר ושרי לנסות ואין לומר חוקה דדוקא מעשר ולא יותר דהסברא מרחקת זה דהרי כשנותן המעשר זכה בעושר וכאשר נותן יותר לאו עבירה ח"ו עביד דמפקעת מניה זכותו ועוד דאשכחן ביעקב שנדר לתת יותר ואין זה אלא תוספת זכות רצונו יתברך: