ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר
הלכות עבדים
סימן רסז
סעיף כז
וצריך גט שחרור. היא סברת רע"ק וקי"ל הלכה כרע"ק מחברו ואע"ג דאיכא מכריע כתב הרי"ף דבברייתא לא סמכינן אמכריע ועוד מדאשכחן דקאמר הש"ס התם בגיטין דף מ"ג כד בעי מעוכב גט שחרור כו' קא מפשיט ליה מההיא דנותן ליה דמי שנו ודחי לה דילמא ההיא כמ"ד לא בעי גט שחרור משמע דלא מסיק הש"ס בדעתיה להלכה אלא דבעינן גט שחרור וכיון שכן סובר הש"ס הכי קי"ל להלכתא:
סעיף לו
בכל אלו אינו יוצא לחירות עד שיעשה האדון בכונה לפיכך אם כיון לזרוק אבן בבהמה ונפלה בעבד וחתכה אצבעו כו' אינו יצל"ח וכן אם הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין עובר שבמעיה אינו יצל"ח שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו אבל אם היה רבו רופא וא"ל כחול עיני וסמאה יצל"ח שהרי כיון לאבר. ע"כ הוא לשון הטור בשם הרמב"ם ז"ל אלא שהטור לא כתב שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו והאמת הוא מלשון הרמב"ם אלא מה שכתב הטור ומרן בסיום הדבר שהרי כיון לאבר אינו כתוב כן בדברי הרמב"ם כאשר אעתיק לשונו בסמוך בס"ד. וקודם אעתיק לפניך מקורן של דברים גרסי' בפ"ק דקדושין וז"ל ת"ר היה רבו רופא וא"ל העבד לכחול עינו כו' שחק באדון ויצא לחירות רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוין לשחתה ורבנן האי ושחתה כו' מבעי ליה לכדתניא ר"א אומר הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין עובר פטור מ"ט אמר קרא ושחתה כו' וגרסי' בפ"ב דב"ק דף כ"ו אמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזיקין כו' לענין עבד פלוגתא דרבנן ורשב"ג ע"כ והקשו התוס' איך קאמר רבא נפלה מחיקו האבן דסברי רבנן דחייב הרי רבנן נמי דרשי ושחתה להושיט ידו למעי שפחתו וסימא עינו דפטור ותירצו דלא פטרי רבנן אלא בנתכוון לטובתו של עבד והא דהושיט ידו למעי שפחתו נתכוון לטובתו של עבד ובהא דוקא פטרי אם לא נתכוון נמי לעין ע"כ פירוש דמסתמא למה יכניס האדון ידו למעיה אם לא לצורך העובר ולא הוצרך לפ' זה וקשה לי לדבריהם ז"ל מי לא עסקינן דאפי' נתכוון לטובת השפחה ואפילו להרע לעבד כגון דהוה מצער לה והא מלתא מסתמא נמי הויה דלא אצטריך לפרשה דשקולין הם הטעמים או לטובת התינוק או לטובת השפחה ובכל גוונא קאמר סחם דיצל"ח ואם נאמר דכונת התו' לומר אפי' נתכוון לטובת השפחה ולא לטובת העבד אפי' הכי מיקרי שפיר דנתכוון לטובה דסוף סוף לא להשחית נתכוון ולא נתכון לנגוע באבר ולזה לא יצל"ח הגם דזה אין בו ממש עכ"ז קשה עוד דא"כ לדברי התוס' ה"ה אם נתכוון לרפאתו באזנו או במקום אחר וסימא את עינו מכ"ש שלא יצא לחירות כיון שנתכון לרפואה ולא נתכוון לאבר עצמו וא"כ למה לא נקט התנא כה"ג שהוא הענין מבואר בהדיא טעם הפיטור של האדון ומה גם דעל התנא ג"כ תיקשי דלמה הלך להביא עצות מרחוק ומציאות דלא שכיח אם לא שתאמר דלא אשכחן מציאות והרי שלך לפניך דוקא נתכוון לרפאת את עינו וסימאה אבל לרפאת ראשו או איזה אבר אחר וסימא עינו פטור וידויק לה מפלוגתייהו ונ"ל לישב דבהכרח דסברי התוס' נתכוון לרפאת אזנו וכדומה וסימא עינו יצל"ח ג"כ דהא לגבי הא דעינו מיהא לא נתכון לטובתו ולא קאמרינן דיצל"ח אלא דוקא בהא דנתכון להוציא העובר שהוא לטובת כללות העובר וגם עינו בכלל בכה"ג הוא דלא יצל"ח אבל נתכון למקום אחר דוקא יצל"ח והיינו טעמא דטרח תנא להמציא מציאות זה דאין מציאות מבלעדו כנז' והשתא לא קשה אלא מי יאמר דטעם הברייתא דקתני הכניס ידו כו' הוא דוקא לטובת העבד והרי"ף השמיט ברייתא דר"א דמוקי לה הש"ס כסב' רבנן לפטור האדון בהיכא דהושיט ידו למעי שפחתו והביא ההיא דרבא וצ"ע למה השמיטה דנראה דרבנן לא פטרי גם בהא ומה גם דהביא דברי רבא וראיתי להר"ן שהעלים עין מתת טעם להרי"ף אלא דכתב דבש"ס קאמר ולרבנן כו' ופשיטא דהרי"ף לא יסמוך עלי בהלכות לבקש דברי הש"ס זולת מה שכתב הוא ז"ל בהלכות וראיתי להרא"ש שכתב להך ברייתא דר"א באנפי נפשה ת"ר רא"א וכו' ולא. קאמר ולרבנן האי ושחתה מאי וכו' לכדתניא כדאיתא בש"ס משמע דהכי היתה לו הגירסא דהש"ס הוא דמייתי לה ולאו לס' רבנן ואפשר לאוקומה לס' רשב"ג דסובר בעינן נמי שיתכוין לעין והרי לא נתכון אבל לס' רבנן בכל גוונא יצל"ח ונראה כי בהכרח זו היא גירסת הרי"ף ומההיא מימרא דרבא הוכרח לאוקומי ההיא ברייתא כרשב"ג ולזה כיון דפסק הלכה כחכמים דרשב"ג השמיטה מהלכות ופשוט. ואעתיק לפניך דברי הרמב"ם מהלכות עבדים פ"ה וז"ל הפיל שן עבדו בלא כונה כגון שזרק אבן בבהמה ונפלה בעבד והפיל שינו כו' לא יצל"ח שנאמר אם שן עבדו יפיל עד שיתכוין הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין העובר שבמעיה לא יצל"ח שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו הרי שהיה רבו רופא ואמר לו חתור לי שיני או כחול עיני וסימא שחק באדון ויצל"ח שאעפ"י שלא נתכון להזיק הרי דנתכון לנגוע באיברי העבד ונסתכן בהם ואצ"ל אם היתה עין העבד כואבת והיה רבו אומן ועקרה לו שהרי יצא לחירות עכ"ל רמב"ם וצריך לדעת לס' רמב"ם שכתב זרק אבן בבהמה ונפלה בעבד וכו' לא יצל"ח מאי דעתיה במציאות דרבא דהיתה לו אבן בחיקו וכו' דמשמע מדבריו אדרבה אפילו בכה"ג דנתכון להרע מיהא לבהמה פטור ואצ"ל אם לא נתכון כלל אלא נפלה אבן מחיקו כו' וסימא עין עבדו דהיינו דברי רבא דלא יצל"ח והוי הפך דברי רבא והשתא הוי רמב"ם פליג אמאי דפסק הרי"ף ז"ל בהלכות וצ"ע להרמב"ם ז"ל דאיך פסק הפך דברי רבא והוא מוסכם בש"ס אי נמי נאמר לעולם דמודה רמב"ם בנפלה אבן מחיקו מציאות דרבא דיצל"ח לס' רבנן והכא דקאמר נתכוון לבהמה דלא יצל"ח הטעם הוא משום דבירר דעתו להדיא דדוקא לבהמה ולא לשום מקום אחר והרי כאלו אמר להדיא דלא בעי לעבד משא"כ נפלה מחיקו דהוי סתמא וכיון דנפלה בעבד והרי לא הוכר להדיא דלא בעי לעבד בכה"ג יצל"ח ולזה דייק רמב"ם דוקא מציאות דנתכוון לבהמה לדייק כנז' דשלל העבד להדיא ולא מסתמא דממילא עבד בכלל ולא הושלל מדעתו ואם נאמר להכריח כפי' זה כי היכי דלא תיקשי מדברי רבא לס' רמב"ם הרי עדיין קשה למה לא מסיים רמב"ם דין זה להדיא ולומר וכן היתה בחיקו אבן ונפלה וסימא עינו דעבד יצל"ח הן אמת דהא מלתא תאמר דגם בברייתא תקשה אמאי רבנן קאמרי היה רבו רופא וכו' לישמועינן הא דנפלה האבן ממנו דחידוש הוא כו' הא לא קשה דסד"א כיון שהוא מכוין לטובתו של עבד לרפאתו אימא דלא יצל"ח קמ"ל וסבר התנא דהוא הדין ורבא הוא דחידש לנו כל זה דהכל א' ולא הייתי יודע מדעתי אי לאו רבא והראיה דהוצרכו התו' לפרוך ולשנויי דמשמע דמסתמא אדרבה לא משמע דברי רבא וא"כ הו"ל להרמב"ם ז"ל לאשמועינן ומה גם דאמר מלתא בדבריו הא דכיון לזרוק בבהמה ואי' פנים לומ' דכ"ש נפלה אבן מחיקו וכדכתיבנא בהכרח הו"ל לפרושי ופשיטא דעכ"פ לא עדיף לאשמועינן מלתא דשמעינן לה מאמורא ולפחו' לשמועי' תרויהו אבל אם היה רבו רופא כו' וכן אם היתה לו אבן בחיקו כו' ומה דאשמועינן ברישא נמי מציאות חדש דהמציא מדעתו הו"ל לאשמועי' בסי' מציאות הנאמר בש"ס וא"כ פשיטא דמדלא קא' לה משמע דלא סבר לה אם כן ממ"נ קשה לסברת הרמב"ם וראיתי לכ"מ שכתב שתימה על הרמב"ם איך פסק דלא יצל"ח היפך דברי רבא ומשני דרמב"ם נראה לו דמה ענין לומר דהיינו פלוגתא דרבנן ורשב"ג דלא איפליגו אלא בהיכא דנתכון לנגוע בשן ועין של עבד משא"כ בהא דהיתה לו אבן כו' ולכן נראה לי דהרמב"ם מפרש דברי רבא דהיינו פלוגתא פי' אפי' לפי פלוגתא דרבנן ורשב"ג פטור לכ"ע ועוד י"ל דסובר רבינו דההיא דרבא פליגא אההיא דמס' קדושין דקא' והאי ושחתה מאי עבדי ליה רבנן וכו' מ"ל להושיט ידו למעי שפחתו וכו' דלא יצל"ח וכותה דההיא דקדושין נקטינן בדוכתא ועי"ל דהא דקאמר רבא פלוגתא דרבנן כו' פי' דלכאורה כך משמע ולא לקושטא דמלתא עכ"ל ודבריו הכא הג' שבילים כלם בחזקת סכנה דרך הא' והג' אין צריך לדחותם כי כל רואה ירחיק וגם הוא ז"ל הרגיש בזה אלא דהוכרח לשנויי ודרך הב' ג"כ דחוק כיון דרבא דבריו מוסכמים קשה סתמא דתלמודא אסתמא דתלמודא ופשיטא דכל מה דחזינן לחלק ולשנויי משנינן והכא פשיטא דאיכא לשנויי דשאני ההיא דקא' דמודו רבנן דעכ"פ לא נתכוון לרעה אב"א כמו שכתבו התוס' שנתכון לטובת העבד להוציאו אב"א למה שכתבתי דמצינן לומר דטעם דהושיט ידו למעי שפחתו הוא לטובת השפחה נמי באיזה אופן שיהיה לא נתכון מיהא אלא לטובה ויש לו רשות להכנסה זו והגם דיש להקשות מה שהקשיתי לעיל יותר יכול לסבול הקושיות הכתובים לעיל מלהקשות סתמא דש"ס אדברי רבא דמוסכמים משא"כ הא דנפלה אבן מחיקו דכיון דאין בו אלא רעה הגם דלא איכוין אמרינן דיצל"ח והיינו ס' רבא כי היכי דלא ליקשי סתמא דש"ס ועוד קשה לסברת רבא הדר פריך הש"ס האי ושחתה לרבנן מאי עבדי ליה ובהכרח לשנויי כדעת הש"ס והדרא קושיא וע"ק על כל פנים אמאי לא קאמר רמב"ם להא דרבא להביא בפסקיו לומר דלא יצל"ח הן אמת הא לא קשיא לפי מה שפירשתי דנקט לרבותא דנתכוון לזרוק ואצ"ל שלא הכיר בה ונפלה מחיקו אלא דעדיין קשה כנז' ופשיטא דיותר נוכל לסבול הדרך הב' שכתבתי בדברי הרמב"ם דאתי מוסכם לדברי רבא הגם דקשה מה שהקשיתי עליו מלומר כדברים הללו ועוד תמהתי על הכ"מ איך העלים עין להקשות לפי מה שפי' בהרמב"ם דמסיק בסוגיא דקדושין דרבנן דרשי ושחתה כו' א"כ אמאי הרמב"ם הניח קרא דמניה דרשי ליה רבנן דהיינו ושחתה ובנה לעצמו דרשה חדשה דקאמר דכתיב אם שן כו' יפיל עד שיתכוין ע"כ. ולימא מה דקתני בהדיא דכתיב ושחתה עד כו' ולמה הכ"מ העלים מדעת טעם לזה. ונראה לומ' דרך נכון בפי' הש"ס דקא' רבא היתה לו אבן כו' היינו פלוגתייהו כו' והוא שתמצא דקאמר הש"ס בקדושין בתר דקא' ורבנן ושחתה מאי כו' מבעי ליה וכו' הדר בעי הש"ס ורשב"ג וכו' ומשני דריש ושחת ושחתה לא דרשי' ע"כ. צריך אתה לדעת כי פשיטא דאין הכרח לומ' דרשב"ג דריש ושחת ושחתה ונפקא מינה לענין דינא דסובר בה נמי דהושיט ידו למעי שפחתו דלא יצל"ח כרבנן אלא דדרך הש"ס מסתמא כל עוד דמצי דלא לאפושי פלוגתא הכי עביד אבל אין הכרח בדבריו דמצינן למימר דרשב"ג פליג ג"כ בהא ויסבור דלא יצל"ח והש"ס לא קאמר אלא בדרך את"ל דאמרי' דכ"ע מודים בהא דהושיט ידו דפטור אפ"ה מצי' לישובי דברי רשב"ג ואינו מוכרח דמי יכריחנו לומר בודאי דמודה רשב"ג לרבנן דלא יצל"ח והיינו דעת רבא דקא' במ' קמא דהיתה לו אבן כו' היינו פלוגתייהו וכו' פי' דסובר רבא מי יכריחנו לו דסובר רשב"ג למדרש ושחת ושחתה והיא נבואה אי נמי מאיזה טעם דיהיה סבר לה דכשם דאמרי' לרבנן לא דרשי ושחת ושחתה ה"נ לרשב"ג מסתמא והא דהושיט ידו והא נמי דהיתה לו אבן וכו' דדמי ממש להושיט ידו כו' כאשר אבאר בס"ד פליגי ג"כ רבנן ורשב"ג לרבנן לא יצליח ורשב"ג יצל"ח ובזה נבא לביאור דברי הרמב"ם והכי פי' והוא דסובר דהא דנתכוון לבהמה הוא דבר מוסכם דכ"ע לא איפליגו בזה רבנן ורשב"ג מטעמא דקרא דאם שן עבדו יפיל וכו' ובין דהושלל דעתו ובירר בהדיא דלא בעי לעבד פטור ולא יצל"ח ולזה דייק לה הרב מקרא דאם שן עבדו יפיל אלא דפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג בחד גוונא דהיינו מילת ושחתה דלרבנן עד שיתכוין לעבד עצמו ובמאי אם לאפוקי נתכון לבהמה וסימא העבד הרי דרשינן לה מאם שן עבדו והא מלתא דשויא לתרוייהו בין לרבנן ובין לרשב"ג אלא ודאי בכה"ג דהכניס ידו למעי השפחה דהרי נוגע בעבד ממש ואפי' הכי פטור עד שידע דבר שיתכוין לו והא לא מצי לידע במעי שפחתו וזהו שדייק רמב"ם ז"ל בלשונו שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו זהו מה שדרשו רבנן ממילת ושחתה ולזה נמי מתרצא דלמה בקש להביא עצות מרחוק ומציאות חדש ורחוק ובזה אתי שפיר. ורשב"ג סובר דהאי ושחתה לאו למעוטי זה הוא דאתא אלא למעוטי כה"ג דנתכון לטובת האבר כהא שהיה רבו רופא שהיה לטובת העבד לרפאתו וכפי זה לרשב"ג דמפיק להאי מלה דמינה דרשי רבנן למעט הושיט ידו למעי שפחתו לההיא דרשה לאפוקי לרפאתו מנא ליה למעט הא דהושיט ידו כו' דהא מדרבנן נשמע לרשב"ג מדקא מצריכי קרא להכי ש"מ דלרשב"ג דמפיק להאי מלה לדרשא אחריתי הא לית ליה והא בהא תליא והראיה דהש"ס בעי לרשב"ג מנא ליה נשמע דצריך קרא להכי ומה דמשני הש"ס דושחת ושחתה כבר פירשתי דאינו מוכרח ולא סבר לה רבא העולה מפירושינו זה הוא דלרשב"ג לית ליה ההיא דהושיט ידו כו' דפטור ובהיכא דנתכון שלא לטובת העבד יצל"ח והדר להיות רשב"ג לחומרא ורבנן לקולא ולזה פסק רמב"ם כרבנן בין לקולא בין לחומרא. והוא מה שכתב הושיט ידו למעי שפחתו כו' לקולא כרבנן והרי שהיה רבו רופא כו' לחומרא כרבנן כנז' ופירושא דמלתא דדברי רבא הכי הוא היתה לו אבן בחיקו ולא הכיר בה ונפלה מחיקו פירו' שלא הכיר מעולם שהיתה בחיקו ונפלה בלא ידיעתו באופן דאין כאן רמז דבר דאמרינן כאלו ידע והוי ממש דומיא דהכניס ידו למעי שפחתו כנז' וכטעמא דיהיב הרמב"ם שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו ה"נ ממש הרי לא ידע דבר שיתכוין לו כנז' דמ"ש והוא מציאות אחר הכניס ידו למעי שפחתו והיתה לו אבן טמונה בחיקו ואו' פלוגתא דרבנן ה"פ על דרך שפי' דלרבנן לא יצל"ח מטעם הנז' ולרשב"ג יצל"ח ושפיר ולא תיקשי השתא אמאי רמב"ם לא הזכיר ההיא דהיתה לו אבן דההיא עצמה היא מציאות דהכניס ידו וטעם דרבא דנקט האי מציאות לאשמועינן דבה פליגי רשב"ג ורבנן וכמו שכתבתי דלא תימא דתמיד רשב"ג לקולא ובכה"ג כ"ע סברי דלא יצל"ח אלא דפליגי בהאי נמי והוא על דרך שכתבתי בדיוק ומה דלא נקט רבא מציאות הכנסת ידו למעי שפחתו ולימא הכי דהיינו פלוגתא דרבנן ורשב"ג משום דבעי למימר כמה ענינים בהא מלתא כהא דלענין נזיקין ולענין שבת וגלות כו' נקט לה כה"ג ולעולם הכל א' והשתא סלקא לה סוגיא ודברי הרמב"ם ישרים ותמימים ודוק היטב ותשכח שאין לזוז מדברי' אלא דבאמת הרי"ף לא ס"ל כדרכינו הוא והרא"ש ובלאו הכי פשיטא דלא סברי כהרמב"ם בפסקיהם והדברים פשוטים. ומ"ש רבינו בסיום דבריו חתור לי שיני כו' יצל"ח דהרי נתכון לאיברי העבד ונסתכן בהם היא הגרסא הנכונה והישרה ולא כגרסא הכתובה בטור ובמרן שהרי נתכון לאבר דמשמע דהעיקר הוא שנתכון לאבר עצמו דוקא ולא היא דאפי' לא נתכון אל האבר עצמו אלא אל כללות העבד לנגוע באיבריו וחסר בו אבר יצל"ח. דהא תמצא דלא תלי רמב"ם טעמא אלא דוקא בנתכון או לא נתכון ולא חשיב לא נתכון אלא לזרוק בבהמה וכו' או הכניס ידו למעי שפחתו כו' שלא ידע דבר שיכוון כו' דוק מינה חוץ מזה מיקרי שפיר כאלו כיוון ולזה קאמר שהרי נתכוון לנגוע באיברי העבד ורבינו ז"ל לא נגע ולא פגע בדרך התו' ז"ל לומר דנתכוון לומר כיון דהוי לרפואה ונגע באבר עצמו הוא דמחייב דהא אסיקנא אפי' לדרך הכ"מ ולא סבר רמב"ם כדעת התוס' דמשוו דברי רבא לדברי הש"ס וממילא לא סבר לה רמב"ם ז"ל לההוא חילוק אלא ודאי כדכתיבנא עיקר וגירסא דנתכון לאבר ליתא ופשוט ולגרסת הטור נמי צריך להוסיף בה שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו דזהו טעמא דוקא וכגרסת הרמב"ם שלפנינו ומטעמים שכתבתי ואין לזוז מזה וראיתי לדייק דייוק אחד דק מאד בדברי הרמב"ם בלשונו דקאמר אעפ"י שלא נתכון להזיק הרי נתכון לנגוע כו' אם הכונה היא דמצד דנתכון לרפאתו בעי' דוקא שיתכוין אל האבר עצמו דוקא הכי הול"ל אף על פי כו' כיון דנתכון לנגוע כו' דאזי יהיה המשמעות דמצד דכיון לרפואה היה מקום לומר פטור אלא מצד דבר זה שכיון אל האבר עצמו כו' ודוק אלא ודאי דלרמב"ם אין הפרש אפי' נתכון לאזנו וסימא עינו שלא כיון לאבר יצל"ח והן אמת דכבר העליתי דגם לדעת התו' לענין דינא הכא הוא דיצל"ח מטעמא אחרינא ושוים בדין זה:
סעיף לט
הפיל שן עבדו וסימא עינו כו'. היא בעיא במסכת גיטין ולא איפשיטא וכן פסק הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פ"ד והגם שפסק הרמב"ם גופיה בה' עבדים דנותן לו דמי שנו ישב לזה הכ"מ דדעת רמב"ם לומר אם תפס א"נ דנתן לו גט שחרור בנתיים ולזה כתב הכא אם תפס כו' ואם כתב לו גט וכו' ובמגדל עוז חלק לישב על הרמב"ם דיש חילוק בין שהפיל וסימא בבת אחת חייב ליתן לו וזה אחר זה פטור ולזה הסכים הב"ח ובאמת כי זה הדעת מרחקתו דאדרבה כלפי לייא בהפך יוצדק להאמין דהא כיון דבבת אחת דעדיין איתא עליה לתא דעבדות אפ"ה חייב מכ"ש זא"ז דכבר נתחייב לשחררו בקמייתא דמחייב ואני אומר דפשיטא לי אליבא דכ"ע דבבת אחת פטור ור' זירא דמתקיף במסכת גיטין אימא תחת עינו ושנו בזה אחר זה קאמר ודאי ומה גם דעל זה אחר זה קאי ר' זירא בהדיא דהתם קתני העידו שהפיל שנו ואח"כ עינו כו' הרי דהנאמר שם דעלה קא בעי ר' זירא הוא זה אחר זה ועלה קא משיב אביי עליך אמר קרא תחת עינו ולא כו' והגם דהוה אמר אביי דתחת עינו קאי גם בהדי הדדי אין הכרח לדבריו כיון דלדידיה בעי קרא לזה אחר זה לסברא דבעי גט שחרור א"כ אימא הא דקאמר קרא תחת עינו ולא שנו ועינו להכי הוא דאתא דהיינו זה אחר זה אבל בהדי הדדי אמינא בפה מלא דפטור ומה ומה גם דאביי פשיטא דלא קאי אלא לזה אח"ז דבה הוא דקאמר ר' זירא אימא כו' ואסיקנא דפטור ונראה דאפילו למרן ולכ"ע הכי יסברו דבהדי הדדי פטור ומה שישב מרן בדברי רמב"ם דבתפס קאמר אי נמי כתב לו גט שחרור דחוק ביותר ואין יכול להולמו דהא אם כתב גט שחרור אצטריך למימר דחייב דבמאי גרע מאיניש אחרינא דעלמא וגם אמרו דבתפס לשון ונותן לו לא משמע הכי ולעד"נ לומר חילוק א' דמסתבר לי והוא דמה שפסק רמב"ם ז"ל דפטור זולת אם תפס מיירי כל עוד שלא כתב לו גט שחרור לא מצי לחייובי לרבו לפורעו דמי עינו או שינו דיימר ליה הרי עדיין אתה שלי איזה ספר כריתות עצמך אשר שלחתיך ונפקא מינה אם מת העבד כל עוד שלא קבל גט שחרור פקע חייוביה אי נמי כגון דליתיה קמן רבו למיכתב ליה ג"ש בזה וכדומה פטר הרב זולת אם תפס לא מפקינן מיניה משום ספיקא דבעיין ומה שפסק דחייב לתת לו מיירי דכתב לו גט כריתות דאז למפרע מחייב האדון וסד"א כיון דבזמן שהכהו לא הוה מצי למתבעיה בדינא לחיוביה פקע מיניה חייובא דממונא קמ"ל דחייב לשלם לו דמי עינו ושינו כן נלע"ד בדברי רמב"ם אם יראה וק"ל: