ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר
הלכות מילה
סימן רסב
סעיף א
ומשעלה עמוד השחר יצא. כ"כ הב"י בלכאור' והוא עצמו דחה אותה סברא דכל הפוסקים לא הצרכוהו לחזור ולהטיף ממנו ט"ד אם מלו בלילה והביא גם כן ראיה מדברי הרא"ש וא"כ שוה ליל שמיני למשעלה עמוד השחר ונתן טעם לזה יע"ש ובאמת צריך לתת טעם לטור שהשוה משעלה עמוד השחר להנץ החמה שהוא זמן המילה ונראה לי כי כונתו היא לומר דנפקא מינה להיכא דהוי שעת הדחק שאם לא ימול אותו אז אין מציאות שיהיה נימול ביום ח' קמ"ל דחל עליו חובת זמן המילה וצריך למול משעלה ע"ה משא"כ בלילה דאין זמן מילה ולא חל עליו חובתה וק"ל ועיין לקמן:
שם בהגהה, עבד ומלו בלילה צריך להטיף כו' תוך ח' יצא. דברי ההגה בזה אם הם קבלה נקבל ואם לדין יש להשיב באמת כי מ"ש תוך ח' יצא הם דברי הרא"ש בפרק ר"א והוכיח מדקא' שכח ומל של שבת בע"ש שלא ניתנה שבת לידחות ואמאי אי תימא שצריך להטיף הרי נתנה שבת לידחות להטיף כו' והב"י דמה הא לעבר ומלו בלילה והסברא נותנת כן אלא שצריך לפקוח עין על ההוכחה שהביא הרא"ש דנר' דאין הכרח ממנה דשאני הטפת דם שלא ניתנה שבת לידחות מפניה דגרסי' התם בפר"א דמילה ת"ר רבנן ערלתו ולא שנולד מהול שאינו צריך להטיף כו' ואפי' למ"ד נולד מהול צריך להטיף וכו' מודה דבשבת אין להטיף וכן מוכח מהש"ס יע"ש דממעט ליה מערלתו א"כ אין להכריח מדחיית השבת דהרי הגם דצריך להטיף עכ"ז אינו דוחה השבת דאמעיט ליה מערלתו ושפיר מצינן למימר דאם מל אותו תוך ח' דצריך הטפת דם ביום ח' ואין ראיה משבת דאפי' הכי אין מחללין כנז' ואדרבה נראה להוכיח בהיפך להלכה למעשה דצריך להטיף אם מלו תוך ח' ממה דגרסי' במס' מנחות פרק ר' ישמעאל דף ע"ב גבי קצירת העומר דקאמר אמר רבה ב"ח לסברת ר"א בר ר"ש דסבר ביום פסולה וקאמר דסבר לה כרבי ישמעאל קצירת העומר מצוה דתנן כו' יצא קציר העומר שהוא מצוה ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש ע"כ. הרי דכל דדחי שבת לא יצא בדיעבד ואם כן גבי מילה אי תימא דתוך ח' יצא נמהליה יום ז' ולא יחלל שבת ומדמחלל שבת ש"מ דביום ז' לא יצא וצריך להטי' ממנו דם ביום ח' אם חל בחול אלא דבאמת אם מלו בליל ח' אין לנו הכרח לחייבו להטיף ממנו דם ביום כיון דגם ליל שבת כשבת ליכא ממה להוכיח אי תימא למה מחללין שבת ומצינן למימר דאין צריך להטיף כו' נמצינו או' כפי זה דלענין אם מלו אותו בלילה של ח' יצא ואין צריך להטפת ט"ד ואם עבר ומלו תוך ח' צריך להטיף ט"ד בח' אם חל בחול דוקא אבל אם חל בשבת אין לחלל עליו שבת. ואגב ראיתי לגלות דעתי במה שקשה מסוגייא הנז' דפרק ר' ישמעאל על מה שפסק הרמב"ם פ"ז מהל' תמידין ומוספין וז"ל מצות העומר ליקצר בלילה בין בחול בין בשבת ואם קצרוהו ביום כשר עכ"ל. ודבריו תמוהים ומוסתרים מהסוגייא שהבאתי דפרק ר' ישמעאל כי על מה שפסק פ"ז הלכות תמידין דקאמר התם אהא דתנן נקצר ביום כשר רמי מתניתין והתנן דבר שמצותו ביום כשר כל היום מצותו בלילה כשר כל הלילה ומדמי מצותו ביום לדלילה משמע כשם דדבר שמצותו ביום בלילה לא אף וכו' ומשני הא ר"י הא ר"א דתניא כו' אמר ר' יוחנן ר"א בשטת ר"ע אמרה דאמר כל מלאכ' שאפשר לעשותה מע"ש כו' וסבר כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה דתניא בחריש ובקציר וכו' יצא קציר העומר שהוא מצוה וכו' ומסיים הש"ס קסבר ר' קצירת העומר לא דחיא שבת ע"כ הרי משמע להדיא דמאן דסובר דדחי שבת סבר דפסול ביום דאי תימא דכשר ביום למה ידחה שבת כיון דהויא מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש כדמוכח בהדיא בש"ס ומאן דסובר דהיינו ר' דאמר נקצר ביום כשר סובר דלא דחי שבת ואם כן היכי מזכה הרמב"ם שטרא לבי תרי דדחי שבת כר"א ונקצר ביום כר' והשקפתי בפי' הכ"מ וראיתי שהעלים עין מכל וכל ואני אומר כי טעמו דהרמב"ם נסמך על מה דקתני בבריתא התם בפרק ר' ישמעאל קודם לההיא פיסקא וז"ל תנו רבנן אם תקריב וכו' מה תלמוד לומר לפי שמצותו להביאו מהקמה מנין שאם לא מצא מהקמה שיביא מן העומרים תלמוד לומר תקריב ד"א לפי שמצוה מן הלח כו' יביא מהיבש ת"ל תקריב. ד"א לפי שמצותו לקצור בלילה מנין ביום דכשר ודוחה השבת ת"ל תקריב ואפילו בשבת כו' ע"כ וכתבו התוס' דקשה לסברת רע"ק לא יתכן לומר דדחיא קצירת העומר את השבת כיון דבדיעבד כשר ומוקמו להאי דחיית שבת דקאי על ההקרבה יעש"ד. והרמב"ם ז"ל דעת אחרת עמו בפשטא דבריתא דאפי' הקצירה דחיא שבת וההכרח שהכריחו התוס' אינו הכרח כאשר אבאר והוא דאחר האמת קושית התוס' ליתא דאימור דאמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת דוקא מסתמא אי ליתא ריבוייא דקרא כהא דגבי מילה ופסח דליכ' ריבויי אבל אי אשכח רבוייא דרבי בהדיא דאפי' דבר דיכול לעשותו דיעבד לכתחלה למצוה מן המובחר דחי שבת כהא דהכא דמרבה ממלת תקריב פשיטא דמצינן למימר דמודה ר' עקיבא בהגם דאפשר לעשותה דחיא שבת ותשאר הברייתא כפשוטה דדחיא שבת קאי אקצירה וכיון שכן הרי הוא פסקו דהרמב"ם דהגם דדחיא שבת דיעבד אם נקצר שלא כמצותו יצא והיינו טעמא מריבוייא דתקריב ולזה פסק הרמב"ם ז"ל דקצירת העומר דחיא שבת ואם קצרוהו ביום כשר היינו על מה שיסמוך דהיינו הברייתא הנז' ומה שתמצא דקאמר הש"ס דמאן דסבר נקצר ביום כשר קסבר דלא דחי' שבת היינו למאי דמשני ר' יוחנן ומוקי להא דקסבר כרע"ק וכר' ישמעאל ש"מ דר' סבר בהפך ובהא פליגי לדרך זה בהכרח לומר הכי אבל למאי דקתני בבריתא דתקריב שהבאתי לאו בהכי פליגי ולכ"ע אית להו הא דרע"ק ודר' ישמעאל ופליגי דתקריב מר ס"ל אפילו ביום כו' אבל לר' יוחנן דתלה פלוגתיהו בהכי לדידי' שקיל הש"ס ופריך ומשני הש"ס לס' ר"י ופשיטא דר"י לא ידע מהאי ברייתא והש"ס דלא מקשה מינה לר"י כיון דאין הכרח מינה לסתור דברי ר"י להדיא ולעולם אחר האמת כל מאן דידע להך בריתא מסיק לפלוגתייהו דר' ור"א בהכי והש"ס לרוב פשיטות הדבר לא חש לבאר וסמך למה שהביא הבריתא דיספיק בזה וכן דרך הש"ס תמיד ומה גם דתמצא דמוקי כמה דוחקא להאי סברא ובסיומא משני הוקבעו ולא הוקבעו קאמר וכל רוא' ידע כי הוא דוחק גדול וכל עוד דמצי' להניח משמעות המתני' כפשטן הוא הנכון:
סימן רסג
סעיף ה
בהג"ה ואסור למול עכו"ם שלא לשם גרות. העט"ז נתן טעם משום שלא להחתימו בחותם של א"א וכ"כ הט"ז שלא לבטל סי' המילה שא"א עומד כו' ותמה עליו הש"ך והוכיח מהש"ס דטעמא הוא דוקא כשמלו לשם רפואה כגון דאית ליה מורנא בערלתו והטעם משום דלא מעלין ולא מורידין ונראה לכאורה הגם כי באמת בש"ס נקט לה מהאי טעמא לפי דברי רבותינו כי א"א עומד בפתח גהינם להציל כל שיש בו חותם המילה אין לך רפואה גדולה מזו שמצילו רפואת הנפש מדינה של גהינם אי נמי מבטל סי' המילה בישראל דעובר א"א ואינו מציל שום אחר אלא דבאמת זה דחוק ביותר כי הרי כל זרע של ישמעאל וגם בני קטורה לרבבות הם מלים ופורעים מאז ועד עתה כאשר עינינו רואות ועיין בהרא"ם פרשת מקץ ובודאי כי אברהם יכיר זרע ישראל להצילו וכאשר רואה בו ערוה הגם שהוא מזרעו לא חש ליה ובעי' תרתי א"כ גוי הנימול יבטל במיעוטו אינו מטיב לעצמו ולא מריע לאחרים והטעם דשלא להחתימו בחותם ברית קדש והוא טמא סוף סוף עדין צ"ע אמאי קאמר הש"ס לאפוקי משום מורנא לימא לאפוקי משום שלא לשם גרות שלא להחתימו בחותם ב"ק והוא בגיות דמהש"ס משמע להדיא דליכא למיחש להא וכ"ת דבלאו הכי תקשה בש"ס דקאמר לאפוקי משום מורנא דהשתא דלא בא לאסור התנא אלא לא מעלין וכו' ומה גם דזה אמור ועומד א"כ למה הוצרך לדיוקי עוד הכא אם לא שתא' בהכרח כמ"ש ר' ירוחם ונראה דלא קשה לדברי הש"ס דממ"ש הרמב"ם אע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו וסד"א דשרי קמ"ל דאסור דהא שלא לשם מצוה נתכוון ולזה הוצרך לאשמועינן לה גבי מילה אבל עכ"פ קשה מדברי הש"ס להאי סברא דלא קאסר אלא משום רפואה ואי תימא דמצד המילה לחוד אסור תיפוק לי בלאו טעמא דאין מעלין וקושיא זו נרגשת לעין כל רואה. אכן קודם שנבא ליישב הקושיא שעל הט"ז צריך להשקיף בדברי הש"ך דמפרש דכונת ר"י והב"י ורמ"א בהאי דאסור למול הגוי משום רפואה וקשה לי לפי דבריו דממה שכתב ר"י ז"ל דבר זה משם הגאונים דאסור למול הגוי שלא לשם גרות אי תימא כדבריו דטעם האיסור הוא מטעם רפואה דאין מעלין למה קאמר דבר זה ר"י משם הגאונים ולמה הב"י מייתי לה בשם ר' ירוחם כיון דתלמוד ערוך פשוט הו"ל למייתי מהש"ס ופשיטא לי דלא נתכוון בין ר' ירוחם בין הב"י והגאונים בעלי הדבר אלא לאסור למול אפילו בלא רפואה כלל ומאי דקשה מהש"ס בזה נ"ל לתרץ תירוץ נכון והוא דלעולם דאסור למול אפי' בלי טעם דמורנא וטעם אומר הש"ס לאפוקי משום מורנא הטעם הוא כאשר אבאר והוא דקשה אחר האמת לשינוייא דהש"ס דלא קמ"ל תנא דקתני ישראל מל הגוי לשם גר אלא לאפוקי לשם מורנא א"כ למה אשמועינן התנא עיקר הדין בדיוק דהא האי דישראל מל הגוי לשם גר לית בה חידוש בדין ומאי קמ"ל אלא דוקא לדיוקא דוקא לשם גר ולא לשם מורנא א"כ לימא בהדיא עיקר דבר ולמה יהיה העיקר באויר. ולתרץ זה נראה לומר דגם במאי דקתני ישראל מל את הגוי לשם גר אית ביה חידוש בדינא והיינו אפילו אית ליה מורנא אם הגוי מתכוין להתגייר הגם דאית ליה מורנא וה"ק כאשר מל ישראל לגוי לשם גר אין שום דבר מונע בעולם וסד"א דסוף סוף אין מרפאין אותם דאין מעלין ואיכא איסורא כל עוד שלא מל מיהא עדיין לא איקרי גר ואיכא למימר דאין מלין בדאיכא מורנא כנז' קמ"ל דמלין אפי' איכא מורנא אבל אם מל אותו לשם מורנא אסור מטעם אין כו' ואי עביד לשם גר הגם דאיכא מורנא מלין והכי דייק הרמב"ם דקאמר וז"ל והגם דנעשית מצוה ברפואה זו כיון דלא כיון למצוה ע"כ. דוק מינה אם נתכוון למצוה הגם דאיכא רפואה ליכא למיחש לשום חששא ושפיר וכפי זה לא קשיא מידי לעולם דגם בלי חששת איסור דרפואה דאין מעלין אסו' מטעם חותם ב"ק בגוי טמא והטעם הנכון מפי האומ' יקובל וטעם הש"ס דקאמר לאפוקי מורנא חידוש נקט לגבי דהיכא דמל לשם גירות דאפי' איכא מורנא שרי והש"ס הוכרח במעשיו לשינוייא דא דאי הוה אמר לאפוקי שלא לשם גירות דאסור להחתימו בברית קדש אי הוה פרכי' דליתני ליה בהדיא אין מלין את הגוי שלא לשם גירות כי זה הוא עיקר כונתו של התנא ולמה קתני להדיא דבר שאין בו נפקותא והעיקר בדיוק אבל השתא דנקט משום מורנא איכא חידוש גם במה דקתני להדיא דמלין לשם גרות אפי' איכא מורנא וכמ"ש ולעולם איכא למיחש למול הגוי בלא מורנא מטעם שכת' העט"ז והט"ז אלא דבאמת דטעם דנקט העט"ז בדבריו שלא להחתימו בברית קודש יותר נכון מטעם דנקט הט"ז בדבריו דמבעל סי' המילה וכמו שכתבתי הדוחק בתחלת דבור זה. והנר' לע"ד כתבתי וה' יראנו נפלאות מתורתו החביבה אלא שקשה למה שהעלינו דאסור למול הגוי שלא להחתימו וכו' והרי איתא בדברי רז"ל ע"פ אשר יאמר לכם יוסף תעשו וז"ל ר' אבא אמר כפאן למול ע"כ. הרי משמע דשרי למול לגוי דמסתמא לא נתגיירו והעד עזה"ד וישימו לו לבדו וכו' ולמצרים לבדם כי תועבה היא למצרים דעדיין עע"ז ופשיטא דנשארו בגיותם ונראה כי טעם יוסף היה מצד שלקח מבנותיהם לו לאשה אסנת בת פוטפירע וחרפה היא לישראל להתחתן עם בנות הערלים וזהו טעם בני יעקב שאמרו לשכם והגם כי המה בערמה דברו ע"ז הא מיהא לגבי יעקב ע"ה מאי דעתיה בדברי בניו כשאמרו דבר זה דלדידיה לא אסיק אדעתיה שיעשו דבר זה לבא על העיר בטח כאשר גילה סופו שאמר עכרתם אותי כו' משמע דלא ידע כי בערמה דברו והסכים לדבריהם של הבנים שאמרו להם למול הרי דיש טעם בדבר ועל הכל שפיר מפקינן דמותר למול הגוי כאשר מלו כל עיר גויים לכן נראה לומר דשרי למול הגוי דוקא כשיש איזה סיבה טובה לישראל כהא דגבי שכם וגבי מצרים ואחר ההשקפה בדברי רבותינו נראה לומר כי שפיר מצינן למימר דאדעתא דגרות עבדו להו המצרים דהא גבי מצרים איתא בדברי חז"ל וז"ל ויאמרו החייתנו חייתנו לא כתיב אלא החייתנו שנתן להם חיי עה"ז וחיי עה"ב ע"כ. הרי דאדעתא דגרות עבוד דאלת"ה כיון שעדיין עע"ז אין להם עה"ב ואין לומר דאינהו סבור פשיטא היתה התורה כותבת מילי דריקניא ח"ו וכן הוא וטעם כי תועבה היא למצרים אפשר דהנהו הם השרים הגדולים שלא הוצרכו לקנות אוכל וכו' וכיוצא בזה הרבה שאוכלין משולחן המלך וגבי שכם וחמור שהכרחנו מדעתיה דיעקב אפשר דסבר יעקב דאגיורי הוא דבעי לאגיורינהו מעט מעט ולבטל ע"ז מהם ולקיים ז' מצות דב"נ אלא דלפי זה יראה מיהא דגוי ומחסידי אוה"ע דבעי למימהל עצמיה מהלינן ליה ונכון ועיין לקמן סי' רס"ח:
סימן רסד
סעיף ד
מל ולא פרע. ולפי זה נ"ל דמי שמל ולא פרע וחייבוה אח"כ לפרוע צריך לברך אקב"ו על המילה כי זו היא עיקר המילה ועיין מה שכתבתי בחיבורי על הש"ס במס' שבת פרק כ"א דקמ"ל מתני' באו' מל ולא פרע לגבי שבת דיתורא דמתני' היא לומר דכשם שצריך לחזור בשבת על ציצין המעכבין את המילה מבשר הערלה כן צריך לחזור ולחלל שבת על עור הפריעה אם הוא חופה וכו' כיון דעיקר המילה היא הפריעה ושייך שפיר לומר על המילה כי זו מיקרי נמי מילה:
סימן רסה
סעיף א
ואם אחרים כו' כשם שהכנסתו כו'. נקט לשון נוכח ובנוסח הש"ס כשם שנכנס כו' הוא לשון הרמב"ם והטעם שנתכון הרמב"ם בנוסח זה לברך גם אבי הילד שהוא יכניס בנו למצות כו' מה דלא נשמע מגירסת כשם שנכנס כך יכנסו מה גם דכפי האמת אבי הילד הוא הצריך להתברך כי הוא שהוציא בנו ונתנו למוהל והוא שקיים המצוה למה יגרע מלברכו בהדי הילד לכן אין לזוז מנוסח זה:
סעיף ג
גר שמל קודם כו' וקטן כו' כשמטיפין ממנו וכו' אין צריך ברכה וכן אנדרוגינוס. הטעם דמילה משמע לשון חתיכה שיחתוך הערלה וזה אינו אלא מטיף ואיך יברך על המילה וגבי אנדרוגינוס התורה אמרה וילדה זכר כו' וביום הח' כו' זכר ודאי ולא אנדרוגינוס אלא דקשה לפי זה אמאי קאמר בש"ס במס' שבת דף קל"ה ת"ר ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק ולא אנדרוגינוס אם אעיקרא דדינא לא קאמר קרא אלא זכר דוקא וממילא אנדרוגינוס לא מהיכא ס"ד לחלל עליו שבת דאצטריך למעוטיה מערלתו ודאי וכו' ואם למ"ד אנדרוגינוס זכר הוא לדידיה מחללין את השבת ונראה דהוצרך הש"ס למיעוטא דערלתו משום דאיכא ריבוייא דכל זכר ותבא הסברא לומר דהיינו דמרבה כל לזה אצטריך למעטו במלת ערלתו ולעולם לאו זכר הוא ואתמעיט מזכר אי לאו רבוייא דכל:
סעיף ד
אבל ביוה"כ וט"ב שאין היולדת יכולה לטעום. וקשה דבא"ח סי' תקנ"ד כתב לגבי ט"ב דכל הל' יום א"צ אומד ובס' ב"ה תירץ דאפ"ה תתענה לשעות והמילה נעשית בבקר משום זריזין מקדימין כו' ע"כ ולא נהירא הן אמת דזריזין מקדימין וכו' אבל לבטל מצות הכוס מוטב לאחר מעט דכל היום כשר למילה ומה גם דבלאו הכי כבר כתב הרב עצמו כי נהגו למול אחר הקינות דהיינו אחר חצות וא"כ אין מקו' לדברי ב"ה ובט"ז כתב דסוף סוף הרי כתב רמ"א ז"ל כו' דנהגו הנשים להתענות וזה דוחק גדול דמרן קאי למאי דכתב רמ"א בהג"ה וכי תימא דגם מרן ידע להאי מנהגא היה חושש להעלותו על ספר וממה דלא חש לכתבו ש"מ דלא חש ליה ועוד דאי תימא דהכ' קאי לצד המנהג הרי לא נהגו אלא באופן שאין מצטערות ויודעים בעצמם שיכולות לסבול א"כ מאי איריא ט"ב אפילו הג' צומות מתענות אם יכולות אם לא שתאמר דאיכא שלשה הדרגות הא' מצטערת ואין יכולות להתענות זה מותר אפילו בט"ב מצטערות קצת אבל יכולות לדחוק עצמן אין מתענות בג' צומות אבל בט"ב מתענות אין מצטערות אלא כאדם דעלמ' מתענות אפילו בג' צומות וזה דוחק. ונראה כי להיות דאיכא מאן דסבר דהיין שיעור כזית וקי"ל דכל דבר שטעון כוס צריך מלא לוגמיו שהוא יותר מכזית וכבר פסקינן דהיולדת אין מאכילין אותה ביוה"ך בבת אחת כשיעור אלא באופן דפטורה מדאוריתא ומרן שוו ליה יוה"ך וט"ב בדין זה וא"כ אינה יכולה לשתות רוב הכוס וכפי זה אין כאן כוס כי לא תוכל לשתו' מלא לוגמיו דשיעור הכוס והגם דפסק רמ"א בטעימ' הטינוק מעט בכוס של מיל' תספיק וא"כ לא בעי מלא לוגמיו בכוס זה ובמה דיהיב טעמא הט"ז וכמו שדייקו מדברי הרשב"א שהביא ב"י אני אומר כי מרן לא פסק הכי ממה שהחליט שלא לעשות כוס בימים הנז' יוה"ך וט"ב ולא מהני טעימת תינוק ולא שאני ליה כל דבעי כוס בין מדאורייתא בין מהש"ס בין מהגאונים ולא פליגי דכל דתקון כעין דאוריתא תקון ובכל כוס בעי רוב רביעית עיין בא"ח סי' תקנ"ד ס"ט:
סעיף ה
מי שיש לו ב' כו' אבל אם סח בנתים או שלא היה דעתו כו'. בש"ך תמה על רמ"א איך כתב לעיל בסי' י"ט ס"ו וכאן פסק דב' תינוקות דינם אם נתכוון ונתן דעתו על הב' כדין השוחט דל"ש ותעלה הברכה גם לב' וכיון שכן דשוים הם לדעתו א"כ אפילו לא נתכוון כמו שפיר' הרב לעיל אפי' לא היה דעתו כו' ואני אומר כי מעיקרא אין שם שום קושי וכי רמ"א בהכרח לו לפסוק כבעל העיטור בהך מלתא דהשוחט דמסתמ' מביאין לו לשחוט ב' או ג' הוי כמצוי ואמדינן דעתיה דס"ד לברך על מה שיביאו לו לשחוט והוה ליה כפירות דאם הביאו לו מאותו המין אין צריך לברך עוד עליהם אבל על המילה אעיקרא דדינא אמדינן דעתיה דלא תס"ד על אם יביאו לו עוד אחר דהוי כמלתא דלא שכיחא ממש אלא אי במודעי ליה. והגם דמדברי בעל העיטור משמע אפילו הביאום לפניו ואצ"ל שידע דאפ"ה צריך לברך על הב' ממה דיהיב טעמא כיון דאי אפשר למול ב' כאחד וכי בהכרח לרמ"א למיסבר כבעל העיטור בכל פסקיו כיון דתרי פסקים ותרי סברות הוו לא חש רמ"א אלא לאידך סברא דלגבי שחיטה שוה דינה לאוכל פירו' אבל בהאי דינא אחרינא דכיון דלא אפשר לממהלינהו לא פסק כותיה ואין כאן צ"ע שהקשה הרב ולזה רמ"א ז"ל כתב בשם י"א דהיינו הפך סברת מרן מה שאין כן הכא דאזיל לשיטת מרן בדין זה ופשוט ולזה תמצא שהוציא מוצא המקום הוציא הסברת י"א דבסי' י"ט בשם ב"ה והך דהכא בשם רבינו ירוחם וכו' וליכא לשנויי דהגם דאי אפשר לממהלינהו מהני דעתיה אם נתכוון עליו חדא דהטעם מצד עצמו יכחיש זה ועוד תמצא דהטור ז"ל הביא חולק על דברי בעל העיטור סברת הרא"ש דקאמר דמהני אם נתכוון כו' ואי תימא דאם נתכוון ויהיב דעתיה מהני א"כ היינו דעת הרא"ש אלא ודאי דמשמעות הענין דיהיב טעמא כיון דא"א לממהלינהו לא מהני דעתיה. והנכון לשנויי על רמ"א הוא מה שכתבתי ותו לא מידי. ולענין דינא בהיכא דאיכא ב' מוהלים וכל אחד רוצה לברך לעצמו ברכת המילה ואינו רוצה לצאת בברכת חברו נ"ל דיכול שיכוין שלא לצאת בברכת חברו ויברך הוא על הב' ולא הוי כברכה שאינה צריכה והוי כהביאו להם יין בתוך המזון דכל אחד מברך לעצמו כדאי' בא"ח סי' קע"ד והגם דהתם טעמא הוא משום ספק שמא יענה אמן ויקדים קנה לושט והגם דאמר המברך סברי מרנן ויפנו אז בית הבליעה עכ"ז כתב הרא"ש ז"ל דכל אחד יברך לעצמו והטעם שמא לא יפנה כמו שכתב הטעם בלחם חמודות ובט"ז עכ"ז שפיר מייתינן ראיה ממה שחלק רמ"א ואמר דאם אמר סברי מרנן אחד מברך לכולם ויוציא כל השומעים ולא חיישינן לשמא לא יפנו ע"כ משמע שאינו בחיוב לומר סברי מרנן הגם דיוכל לאמר ואז לא בעי עוד לברך כל אחד. ועדיין תרצה לחכוך בראיה זו סוף סוף משום אין בית הבליעה פנוי לא החמירו כ"כ דבהכרח לומר סברי ולפנות מה שא"כ בנדון דידן לזה מייתינא עוד ראיה מברכת המוציא דהסבו א' מברך לכלן אבל בהיכא דלא קבעו היסבה כל אחד מברך לעצמו ופסק מרן בא"ח סי' קס"ו סי"ג וז"ל היכא דלא קבעו מקום דאמרינן שכל אחד מברך לעצמו אם כיון המברך להוציאם והם כיוונו לצאת יצאו ע"כ הרי דגם דיכולין לכוין ולהוציאם ולא יצטרכו לברך אפ"ה כיון שכל אחד מברך על הנאתו ועל מה שעושה יברך לעצמו והיינו ההפרש שבין הסיבו ללא הסיבו דבהסיבו בהכרח דאחד מברך לכולם דהוו כולהו כאדם אחד אבל היכא דלא הסיבו אם ירצו דוקא והא דמיא לנדון דידן ממש. עוד נראה דפשיטא דכל כי הא לא מיקרי ברכה שאינה צריכה ועיקרא דמלתא בהאי דברכ' שאינה צריכה נאמרה גבי קריאת כ"ג ביוה"ך דקאמר התם וניתי ס"ת אחר כו' אמר ר"ל משום ברכה שאינה צריכה שכבר יצא בקריאת התורה ולמה יביא עצמו לידי חיוב ברכה מחדש ואינה צריכה אבל בנ"ד אעיקרא דדינא לא מיכוין לצאת ותמיד הוא חייב בברכה ועיין מה שכתבתי בכונת ר"ל דקאמר ברכה שאינה צריכה בסימן רע"ט אלא דקשה להאי חילוק ממה דכתב מגן אברהם בא"ח סימן רי"א ס"ה ס"ק ט' וז"ל ונ"ל דמיירי בלחמניות דאם הוא תבשיל דגן כו' דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה ע"כ משמע דהגם דאין בידו פיטור מקודם שיברך כל עוד שיוכל לברך ברכה א' ויפטר אין לברך ב' ואם עשה כן היא ברכה שאינה צריכה. הן אמת דלעיקר הדין דכתיבנא דבנדון דידן כיון דכל א' מברך ברכה א' ואין א' מברך ב' ברכות וכמו שהבאתי הראיה כנז' לא קשה מידי ועיקר הדין קאי כמ"ש אלא לההוא חילוק שכתבתי גבי כ"ג מיהא הוי היפך דעת הרב המגן ואין להכריח לא כס' הרב ולא כמו שכתבתי ואין להוכיח ממה שכתב בא"ח סי' ח' ס"ה שכ' וז"ל אם ב' או ג' מתעטפים בטלית כאחת כלם מברכין ואם רצו א' מברך והאחרים יענו ע"כ. דהתם יש לדחות דלהיות דעדיין לא ברך אחד מהם להוציא האחרים כל א' מברך ברכה הצריכה לו משא"כ אם אחד מהם מברך אין ראיה לומר שיניח האחד מלכוין לצאת לברך אח"כ אלא הראיה ממ"ש ואיכא עדיין לפרש אם הביאו התינוקות בבת אחת והושיבום בב' כסאות ומלין אותם כא' אי הוי כהיסיבו ואחד מברך לתרויהו ונראה פשוט דיכולין לברך כל א' לעצמו על מצותו ולא דמי להסיבו דהא כבר כתבו הפוסקים וראייתם מהש"ס דדוקא בפת ויין הוא דעבוד דין זה דשייך בו הסיבה והוי נדון זה דמילה כשאר כל דבר דלא הוי פת ויין ופשוט דהרשות בידם. ואני אומר כי טוב הוא שלא לכוין לצאת בברכה של ראשון ויברך הגם דמרן פסק דיכול לעשות זה עכ"ז פשיטא דכיון שהם ב' מוהלים ואיכא קצת זמן שהמוהל הב' יושב ודומם בקרוב אתי לידי היסח הדעת לכן טוב הוא שלא לכוין לצאת ויברך לעצמו:
סעיף י
נותנין הערלה כו'. מטעם שכתב הזוהר בסוד נחש עפר לחמו ומה שכתב רמ"א כי רוקקין דם המציצה אל העפר דוקא בחול אבל בשבת אסור ולא מהני מה שכתב מרן הכנת העפר מבע"י אלא דוקא כדי ליתן הערלה בעפר אבל להא מלתא לרקוק בעפר אסור מדינא ואיכא למיחש בהאי מלתא לחיוב חטאת לס' רבי וכדאיתא בש"ס מס' שבת פ"א י"ח ודלמא מאי אפר עפר דבר גיבול ע"כ. והגם דפליג ר"י בר יאודה ופסק רמב"ם והרי"ף והרא"ש כותיה דלא מחייב עד שיגבל הא מיהא איסורא איכא דלא פליגי ר"י ארבי אלא בחיוב דא"א שתהיה פלוגתא בקצוות דמי איכא מידי דלמר חייב ולמר מותר לכן פשיטא דאין לעשות לכתחילה וליכא למימר כיון דאין כונתו לגבל אין להקפיד דהא הוי פסיק רישיה והא עדיפא ממה שכתב מגן אברהם בא"ח סי' שכ"א ס"ק י"ט וז"ל ונ"ל דאסור להשתין בטיט משום גיבול ע"כ ומה גם דהכא מתכוין וניחא ליה שיבא דם של מציצה בעפר מטעם הכונה מעיקר' מה שאין כן במשתין בטיט ומה שפסק מרן בא"ח סי' ש"ח סי' ל"ח וזה לשונו מכניס אדם מלא קופתו עפר כו' לכסות צואה או רוק ע"כ. דמשמע דליכא למיחש ברוק משום גיבול ברוק ליכא למפשט מינה להכא להתירא דהתם מיירי ברוק עב כגון לחות הפה ונחיריים כמ"ש הרב בעל מ"א בא"ח סי' שי"א ס"ק ובכהאי גוונא ליכא למיחש לגיבול אבל ברוק צלול כמשקה לא ומה גם לדידן דמוצצין ביין פשיטא דאיכא למיחש:
ובלאו האי טעמי נראה דשאני ההיא דלכסות צואה ורוק דגרס' במס' שבת דף קכ"א וז"ל אמ"ר יהודה רוק דורסו לפי תומו ופי' רש"י וז"ל שאין מתכוין למרח ולאשוויי גומות אע"ג דממילא ממרח הוא כי לא מכוין שרי משום פסיק רישיה ומודה ר"ש דאסור הכא שרי ליה משום מאיסותא ע"כ הרי דמשום מאיסותא שרי לאיסורא דממרח ה"נ מהאי טעמא הגם דיונח דההיא דקופתו עפר לכסות הרוק אית ביה דררא דאיסורא דגיבול כיון דפסק הלכה ליכא אלא איסורא בעלמא ולא חיוב מצינן למימר דהיתרא משום מאיסותא משא"כ בנדון דידן דמשקה המציצה אין בו משום מיאוס כי אין בו אלא יין ודם פשיטא דאין להתיר ומה גם דמציאות דידן אינו מכסה הרוק בעפר דאמרי' דשרינן ליה משום מאיסותא אלא מכסה העפר ברוק ועדיין הרוק ניכר וגם ההיא דקאמר התם מר קשישא לר' אשי דאשכחיה דהוה מצטער בהבלא דא"ל לא סבר לה מר להא דתניא הרוצה לרבץ ביתו יביא עריבה מלא' ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאיליו א"ל לאו אדעתאי שם מוכח להדיא דנתינת מים בעפר מותר הא נמי צערא דהבלא התירו אבל בלאו הכי לא שרי' ע"כ נלע"ד ברור מכל הני טעמי דכתיבנא דאסיר ליתן משקה המציצה בעפר אלא ירוק על הארץ שאינו עפר תיחוח ועליו תבא ב"ט:
סימן רסו
סעיף ב
בהגה ומותר לטלטל האיזמל וכו'. לעד"נ בהיפך שהרי אסור לטלטל האיזמל בין השמשות בשום אופן אפילו למול דהא אפילו איתרמי שלא מלו מי שנולד ביום ו' עד בין השמשות של ע"ש אסור למולו משום דהוי ספק כו' ואין מחללין שבת אלא שנימול בזמנו דכתיב ביום הח' וא"כ אין שום אופן למולו ב"ה והוקצה ב"ה אלא דהגם דמוקצה גמור הוא לכל השבת אפילו הכי התורה התירה לדחות שבת בין לגבי מילה ואצ"ל לענין איסור טלטול ואחר שגמר המילה הרי הוא באיסורו כדקאי קאי ואסור לטלטל אלא אפשר משום שלא יאבד יצניעהו שם במקומו מטעם שלא יבא לידי מניעה וכן נראה פשוט:
סעיף ז
ואפי' אם הוא אביו. נראה כי יש לחוש להא דאביו ומה גם אם הוא א' ושני דמשום רחימותא כרחם אב רחמן יחוס ולא יאמן ידיו ונמצא מקלקל ובעיני ראיתי מוהל אומן ובקי שהיה מל את בנו והיה מתחזק ומתאמץ לקחת את הערלה ונתעכב בזה יותר ממנהגו וגם בפריעה א"כ איכא למיחש ומדברי מרן נראה כי אפי' הוא שני לו למול אפי' הכי שרי ונראה לתת טוב טעם ודעת והוא דהא תנן במסכת קידושין מצות הבן על האב למולו כו' ופסקה מרן סי' ר"ס וז"ל מצות עשה לאב למול את בנו וכיון שכן הוא ואמרה תורה וביום הח' ואפי' בשבת דדחי שבת א"כ אדידיה דאב קאי שימול אותו בשבת ומסתמא לאו בהכרח במוהלים קבועים שמלו כבר דוקא קא עסיק ואפ"ה אמרה תורה שימול בנו ביום השבת והיינו פסק מרן אלא דלפי זה אפי' יהיה לו זה בן ראשון ימול אותו ונראה דכיון דאנן דאיכא מוהל א' לפעמים מקלקל איכא למיחש ואין חילוק בין באב בין בשאר עלמא כלל ומעתה תו ליכא למיחש למה שכתב הטור בשם הר"א הלוי שהוא מכוין לתקן את בנו כו' מטעם שכתבתי:
סעיף יב
ישראל שהמיר ונולד בן מישראלית מלין אותו אפי' בשבת. כתב ב"ה דנקט ישראלית לאפוקי גויה ולא לאפוקי מומרת דה"ה מומרת מלין בנה ותמה עליו הש"ך דלא משמע ליה הכי ודייק לשון בעל העיטור מהא דשמעתא שהביא הטור לשונו דקא יהיב טעמא וז"ל דלא מחזיקין אותו שיצא לת"ר כיון דאמו ישראלית ע"כ דהוה סד"א כיון דאביו מומר קמ"ל דבתר אמו דאינה מומרת ע"כ ולענ"ד לא נהירא דברי הש"ך דהא פשיטא דגריעי הקראים ממומרים ומאיסי טובא ועליהם ארז"ל מורידין ולא מעלין וכמה גינו אותם חז"ל ואפ"ה כתב ב"ה בשם הרמב"ם והביאו הש"ך בסמוך דבזמן שאין מראין לנו שנאה מלין בניהם אפי' בשבת וכו' והכי אמר ר' האיי גאון ז"ל ע"כ וא"כ ישראל מומר שהוליד בן עם מומרת לא גרע ומה גם כי פשיטא מדקא חזינן ליה דבעו למימהליה האב והאם וא"כ חפצין במצוה ופשיטא דמלין אפי' בשבת ואומרו בעל העיטור כיון דאמו ישראלית המכוון הגם שהיא מומרת ישראלית מיקרית ולאפוקי גויה ואם באנו לדייק בדברי הש"ך שהכונה הוא ישראלית ממש ולא מומרת אם כן דייקינן בהכרח דאפי' הנולד מישראל ומומרת אסרינן לחלל עליו השבת מדקא תלי טעמא באם כיון דאמו כו' וא"כ מאי אירייא דקא' ישראל שנולד לו בן מעכו"ם אפי' נולד לו ממומרת אין מלין אותו בשבת דדוקא כיון דאמו ישראלית אבל אמו מומרת אפי' אביו ישראל לא אבל לפי פירושינו דהכונה היא כיון דאינו עיקרו מעכו"ם לא מחזקינן ליה שיצא לת"ר דאפשר שיחזור לשורשו ואפשר לדייק נמי מ"ט נקט האי לישנא לא מחזיקין אותו שיצא לת"ר דהול"ל דמחזיקין אותו שיהיה בכשרות כיון דאמו ישראלית אלא כיון דאחר האמת אפי' מומרת קאמר לזה נקט לא מחזיקינן שיצא לת"ר ולא ודאי שיהיה כשר אלא יש בו שייכות שיהיה ישראל והיינו נמי שכתב הרמב"ם גבי דינא דהקראי' דדלמא נפיק זרעא מעליא והדרי בתשובה ומהאי טעמא נמי פסקינן למול אפי' בן מומר ומומרת ואפילו בשבת כדעת בדק הבית כנ"ל ואע"ג דנראה לכאורה דמומרים גריעי מקראים מצד שהמומרים עובדים ע"ז נראה דאחר האמת נראה הקראים משכחת לה שעובדים ע"ז כהא דפוער לפעור דלא הוי עבודה גמורה אי נמי זיבוח וקיטור ונישוק לע"ז שאין דרכה בכך דלא ידעי להא כיון דלא קא מאמיני בדברי רבותינו וא"כ כל מדה רעה בקראים ואפי' הכי חיישינן לשמא נפק מינייהו ברא מעלייא ה"נ הכא בנדון דידן:
סעיף יד
יש ליזהר שלא ימולו ב' מוהלים וכו'. וכתב הט"ז וז"ל בב"י יליף לה מדגרסינן פרק ר"א דמילה מהלקטין את המילה פי' כו' עד סוף הלשון דאיסורא איכא ואני אומר כי דברי הרב ב"י מוכרחים בדברי רש"י מדקאמר רש"י ז"ל הואיל וכשהתחיל ברשות התחיל כו' ואי תימא דשרי להדיא למול תינוק א' ב' מוהלים בשבת הכי הול"ל כיון דעביד מצוה וחבורה דבר שעשה מצוה עשה בה וחברו ישלים וכו' דהא לפי דאמרינן דב' ימולו א' בשבת בלאו טעמא דברשות עשה תיפוק ליה דלכתחילה יכול לעשות הכי אלא ודאי דמה שדייק הב"י מדברי רש"י ז"ל כראי מוצק והגם דזה שאמר אמאי חייב יכול לדחות הרב עכ"ז מה שכתבתי מוכרח וא"כ אסור למול תינוק א' ב' מוהלים ומה שהקשה הרב אי תימא דאסור כיון דאיכא סברא דאסור מאן לימא לן דלא תיהוי הסברא גם לחיוב אין קושי בזה דהא אודי לי מיהת בהיכא דמל ולא פרע בשבת דלא נעשית מצות המילה דפשיטא דאי שגג מיהא אסורא איכא וליכא מאן דפליג וכיון שכן הרי דשפיר איכא למיסבר דלכתחילה אסור למול חצי מילה כיון דמצי למיתי לידי איסור אבל להיות חייב לא פשיטא כיון דברשות אתחיל למול ואיכא מציאות שאחר ישלים הסברא מחייבת דפטור דמימר אמר אנא עבדית פלגא כו' והיינו דדייק רש"י כלומר הואיל והתחיל ברשות אין מי שחייב בזה והדברים נשמעים לכל שומעם אלא דנראה לי דמכל סוגיין ליכא להוכיח מידי דסוגיין איירי שלא סיימוה למצות מילה אלא דחד עשה מילה ולא פרע ונשארת מילה בלא פריעה ובזה כ"ע מודים דאיסורא מיהא איכא דדחי ליה שבת בלי קייום מצוה ובכה"ג קאמר רש"י הואיל וכשהתחיל ברשות דהא כיון דלא אתעבידא מצוה אליבא דכ"ע חילול שבת איכא אי לאו מטעם דברשות עבד אבל לעולם דהיכא דאיכא אידך דמזומן למיעבד פריעה תכף ומיד שפיר דמי לעבודה דכל א' עביד חלק א' מהמצוה כמו שכ' רמ"א ושרי אלא דנראה הוא כיון דהויא מצוה שיכול א' לעשות תכף ומיד למה יצטרכו להביא עצמן לידי ספק איסור ומי יכריחו לזה ולא דמי לעבודה דכהנים זריזים הם משא"כ גבי מילה לאו כ"ע גמירי אי נמי גבי עבודה שאני כדי שתעשה העבודה בזריזות משא"כ גבי מילה דא"א שתעשה הפריעה אלא אחר המילה וכיון שכן המתחיל הוא יסיים ודוק:
כתב הש"ך וז"ל כתוב בס' ב"ה וז"ל כתב הרשב"ץ בתשובה על הא דתניא אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים כו' דטעמא שא"א שלא יבא לידי חילול שבת דג' ימים קודם שבת מיקרי שבת דמכאן יש ללמוד שאסור למול הגר ביום ה' שלא יבא יום שלישי בשבת ויצטרך לחלל שבת וכן תינוק שחלה כו' עכ"ל ואין דבריו נראין דהא אמרינן במס' שבת דהא דאין מפליגין בספינה דוקא לדבר רשות אבל לדבר של מצוה ש"ד והוא מוסכ' בכל הפוסקים כמ"ש בא"ח סימ' ר"מ וה"נ אין לך דבר מצוה גדול מזה עכ"ל הש"ך ולעד"נ דלא קשה מידי לדברי הרשב"ץ מההיא לדבר מצוה דאפשר דסבר דדוקא דבר מצוה דאפשר שתתבטל אם לא ילך עכשיו אבל אם יקיים המצוה אח"כ הו"ל כדבר הרשות וגם לס' ר"ת דפירש להשתכר בסחורה הוי דבר של מצוה ולא הוי דבר רשות אלא לטייל הגם דיסבור כותיה בהא דסחורה עכ"ז דוקא אם לא תתקיים אח"כ אבל אם תמצא אחר כך כהא דמילה חשיב לה הרב כדבר הרשות ועוד פשיטא דלא קשיא מידי מההיא דא"ח סי' רמ"א דההיא נמי קאמר ופוסק עמו שישבות ואם אח"כ לא ישבות אין בכך כלום ע"כ והגם דפליג רשב"ג התם ואומר דלא בעינן שיפסוק עמו עכ"ז פסק הרמב"ם בהא כרבנן וכן פסק מרן והגם דקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו כו' דוקא במשנה אבל בבריתא לפעמים לא פסקינן כותיה וא"כ דוקא פסק אבל בלא פסק אסור הגם דהוי לדבר מצוה כיון דמהשתא ידע ודאי דמחלל כשהוא בלא פסק אסור והויא כהא דהכא ממש דכתב הרב ודייק לו' והוי כמתנה לחלל שבת דעדיפא לאיסור ופשוט דלא קשה מידי ואדרבה ראיה לאסור:
כתב עוד הש"ך וזה תורף דבריו ועוד לס' ה"ה והרמב"ן והרשב"א דיום ב' מסוכן יותר לדידהו בהכרח לומר דלא ס"ל הא דרשב"ץ דא"כ אדתני פר"א דמילה קטן נימול לח' ולט' ולי"ב לא פחות ולא יותר ליתני נולד יום ב' בין השמשו' וחל ר"ה ביום ג' וד' נימול לי"ד ולמה פסק לא פחות ולא יותר מי"ב עכת"ד וצריך להגיה בדבריו לי"ד במקום ט"ו כי לא משכח' ליה שיהיה נימול לט"ו בשום אופן. ונראה ליישב קושית הרב הגם דקושיא זו ליתא אלא לסברת רמב"ן והרשב"א וכיוצא דקיימי בסברתם עכ"ז יכולין לתרץ לסברתם דאיכא הפרש אי אידחי מחמתיה לא ידחה מחמת יומא דאי אידחי מחמת התינוק דהוה חולה וכדומה הרי חל עליו שמיני ואיהו לא חזי ולזה כד חל עליה לממהליה שנתרפא ביום ה' הרי פקע מיניה מילה בזמנה דעבר עליו יום ח' דראוי למול ולא נימול אבל בהא דלא עבר עליה יום ח' שראוי למילה כהא דנולד בין השמשות ושני ימים של ר"ה לא עבר עליו ח' דראוי למול בו מצד היום ועדין הוי כלא הגיע לזמנו בזה הגם דמטא זימניה ביום ה' מלין אותו דהוי כח' דידיה והגם דלא דחי שבת טעמא משום גזירת הכתוב דדוקא מילה בזמנה דחיא שבת ולא שלא בזמנה אבל להא מלתא מיהא מחשיב בזמנה דאינו מחלל שבת ונראה להביא ראיה ממה דכתבו התוס' בחגיגה ד"ה איזהו קטן כו' דקא אמרי וז"ל משם והלאה הו"ל הגיע לחינוך ומדרבנן הוא דמחייב ומביא קרבנו נדבה ולמ"ד אין קרבן בי"ט אין קרבין עד למחר. אך קשה למ"ד תשלומין דא' נינהו כיון דלא מצי קריב בא' תו לא קריב כדא' לגבי חגר שנתפשט וי"ל גברא לא חזי הלכך כיון דלא חזי בב' אבל הכא כל חיוב שיש בב' ישנו בא' אלא משום שאינו היום ראוי עכשו ע"כ הרי חילוק עצמו שכתבנו: