אור ברסלב

ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר

הלכות כבוד רבו ות"ח

הלכות כבוד אב ואם

סימן רמב

סעיף א

כבוד רבו יותר משל אביו וכו'. הטור כתב שאביו מביאו וכו' ואין לך כבוד בכבוד רבו וכו' ואמרו ז"ל ומורא רבך כמורא שמים כתב הט"ז וז"ל הקשה בפרישה א"כ מאי יותר מאביו הרי גם באביו כתב רבינו דכבודו ככבוד שמים ותירץ דכל המוקש אינו שוה לגמרי אל המקיש משא"כ מורא הרב שדרשוהו מאת ולא נהירא דכל מידי דהוקש לחברו אין ביניהם חילוק והטור לא נתכוון בזה להוכיח דמורא רב יותר שזה כבר הוכיח שמביאו לחיי עוה"ב כו' אלא דקשיא ליה למאי דקאמר שאין מורא כרבו כו' והרי אביו הוקש למורא המקום ונסתרה המעלה ותירץ דגם ברב מצינו ששוה כו' ע"כ קושית הט"ז על הפרישה אינה קושיא דהא עכ"פ מדחזינן דהקב"ה שינה בהקש דא' עשה אותו בריחוק מקום וא' בקירוב בהשואה פשיטא שיכוין להגדיל א' יותר מחברו וב' המוקשים זה גדול מזה ונ"מ ראה אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת מהיכן נדע זה אם לא היה ה' עושה מציאות כזה והוא נראה ונרגש ומה שפי' הרב דלא נתכוון הטור אלא לשמור מעלה הא' המביאו לעה"ב דגם רבו הוקש לכבוד שמים אחר המחילה דבריו ז"ל היו צודקים אם לא היה כותב הטור ואין לך כבוד מכבוד רבו כו' והיה אומר ואמרו חז"ל ומורא רבך אז היינו מפרשים כדברי הרב דהוצרך לשמור מעלה הא' דמביאו לחיי העה"ב שלא תאמר והרי אביו יש לו מעלה דהוקש וכו' גם רבו אמרו חז"ל ומורא רבך ולמה כתב הטור ואין לך כבוד כו' אלא ודאי דדברי הרב אינם ולא נתכוון הטור לזה אלא כדעת הפרישה. ולע"ד נראה כי מעיקרא ל"ק דהא דהוקש כבוד האב לכבוד המקום אינו אלא גילוי מלתא בעלמא ותמצא שלא הספיק לו דנאמר כו' ונאמר כו' והוסיף לומר וכן בדין ג' שותפין כו' דאחר האמת אם היא גזירה שוה גמורה הרי כל ג"ש שאינה מופנה מצד א' אין למדין ועוד תמצא דההיא דכבד את ה' מהונך היא דברי קבלה ואיך גמרינן ד"ת מדברי קבלה אלא ודאי המכוון כיון דמצינו דה' הקפיד על מורא וכבוד האב והאם והזהיר עליהם כאשר הזהיר על כבודו ית' ש"מ דה' ציווי אחד עשה ומסתמא כמות זה כן זה משא"כ הא דדרשינן מאת ה' דבהדיא נאמרה דשוים הם מדאייתר תיבת את ש"מ דה' כיוון למדרש ולומר דכבוד רבו ככבודו ית':

שם בהג"ה אביו שהוא רבו קורא אותו רבי. וכתב הש"ך וצ"ע שאין נוהגין כן הלכך י"ל דאף על גב דחייב בכבוד רבו יותר משל אביו מ"מ יותר יש לקרותו בשם אב המיוחד לו מילדותו וגם מסתמא האב מוחל על כבודו וכו' ולי נראה דדברי הרב קשו אהדדי דמדקאמר יותר יש לקרותו בשם אביו משמע דמדינא לא יקרא לו כי אם אביו ומדמסיים וגם מסתמא האב מוחל על כבודו משמע דמדינא יקרא לו רבי אלא דאביו מוחל ואולי דכל עצמו לא אתא אלא ללמד זכות על המנהג באיזה אופן שיהיה והם ב' תירוצים גם במה שהביא ראיה דמסתמא מוחל מההיא דהסבה לע"ד אינה ראיה דשאני כשיש מצוה בהא דהסבה בזה אמרינן דמוחל על כבודו כדי שיקיים בנו המצוה משא"כ בכה"ג שיקרא לו בנו רבי שהיא יותר מעלה אמאי תלינן לומר מסתמא שימחול מאחר שאין בנו מפסיד אם יקראנו באופן היותר ראוי לו. ולע"ד תמיהת הרב ז"ל אינה תמיהא דכיון דלאו מלתא דרמיא אכולי עלמא דלא שכיחא ולאו כ"ע גמירי הא ואם אינם נוהגין כן אמרינן להו שכן הוא הדין אכן נ"ל דאעיקרא דדינא פירכא דמלת אבי מורה על מעלה גדולה דאשכחן דאלישע היה קורא לאליהו ז"ל אבי אבי וכן יהושע קרא למשה אבי אבי ולא היו אבותיהם ואלו מלת אבי היא גרועה ופחותה ממלת רבי לא היו פוחתים בכבודם לקרותם אבי הגם שקראו להם ג"כ רבי פשיטא שלא היו קוראים אבי אלא ודאי דמלת אבי תורה על מעלה רמה וכפ"ז אין פחיתות כשיקרא לאביו ורבו אבי מידי דהוה יהושע ואלישע ע"ה:

סעיף ג

איזהו חולק על רבו כל שקובע וכו'. הם דברי הרמב"ם פי' שקובע ללמוד דהוי כשררה ורבנות ולא להורו' דאם להורות קאמר הרי כתב בסמוך אסור לו לאדם להורות ופשוט דיש הפרש לענין דינא בין זה הקובע לו מדרש וכו' להמורה הוראות דהקובע לו מדרש כו' יכול לקבוע אם יתן לו רבו רשות אפי' בעיר שרבו שם ולזה סיים ואמר שלא ברשות רבו דאין שום איסור בקביעות מדרש אלא אם יקבענו בלתי רשות רבו אבל ההוראה אפי' יתן לו רבו רשות אסור וזהו שדייק הרמב"ם לומר לעולם כלומר דליכא חילוק בהא דקובע כו' דליכא איסור אם נתן לו רבו רשות ואינו אסור אלא כו' אלא לעולם איכא איסורא בלהורות אפי' נתן לו רשות וכתב הרמב"ם ז"ל לחלק אם רבו הוא רחוק י"ב מיל דמהני רשות אפילו להורות ואתמהא על מ"ש הר"ב כ"מ שפי' כל הקובע לו מדרש כו' דהיינו דוקא כשקובע עצמו להורות הוראות ע"כ דהא יש חילוק בין הא דקובע וכו' למורה הוראות וכמ"ש ואחר המחילה מעפרות זהב לו ושוב ראיתי שחזר בו הרב ז"ל בב"י בפי' וכתב שכונת הרמב"ם שפי' זה הקובע מדרש וכו' שכך מבין בפי' כל החולק על רבו ועיין שם דבריו שהוא כמו שפירשתי והדברים פשוטים:

סעיף ד

אסור לאדם להורות כו'. להיות שראיתי כמה חילוקי דינים בדין זה אמרתי לכתוב כל אשר דעתי דעת הדיוט משגת לכבוד קוני גרסינן בעירובין דף ס"ב וז"ל א"ל אביי לרב יוסף קי"ל הלכה כר"א בן יעקב מהו לאורויי במקום רבו א"ל אפי' ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא בשני דרב הונא ולא אורי כו' ר"א אורי בכפרי בשני דר"ה ור' המנונא אורי בחרתא דארגז בשני דר"ח רבינא סר סכינא בבבל א"ל רב אסי מ"ט עביד מר הכי א"ל והא רב המנונא אורי בחרתא דארגז בשני דר"ח א"ל לא אורי אתמר א"ל אתמר אורי ואתמר לא אורי בשני דר"ה לא אורי דרבו גמור הוה בשני דר"ח אורי דתלמיד חבר הוה ואנא תלמיד חבר דמר אנא עכ"ל. וכתבו התוס' דההיא דר"ח דאורי בכפרי חוץ משלש פרסאות הוה וכן ההיא דרב המנונא וההיא דרבינא כולהו חוץ מג' פרסאות וכולהו תלמידים חברי' הוו ר"ח תלמיד חבר דר"ה רב המנונא ת"ח דר"ח רבינא ת"ח דרב אשי ולזה שרי להו להורות חוץ משלש פרסאות אבל תלמיד גמור אפי' חוץ מג"פ אל יורה והקשו מההיא דגרסי' בסנהדרין דף ה' תנחום איקלע לאתרא דרש להו מותר ללתות חטים לפסח וא"ל ולאו רבי מני הכא ותנא תלמיד אל יורה הלכה בפני רבו אלא אם כן רחוק ממנו ע"כ דמשמע דכל חוץ לג"פ שרי ותירצו וצ"ל דתנחום ת"ח דר' מני הוה ע"כ דבריהם ז"ל ולקוצר דעתי לא ירדתי לסוף דעתם חדא היכי מוקמינן ההיא דר"ח דאורי בכפרי דת"ח הוה לר"ה דהא גרסי' במציעא בשלהי אלו מציאות וז"ל ולענין אבידה במקום אביו אין חוזרין אלא לרבו מובהק בעא מיניה ר"ח מר"ה תלמיד וצריך לו רבו מהו א"ל חסדא חסדא לא צריכנא לך את צריכת לי עד מ' שנין וכו' יתיב ר"ח מ' תעניתא משום דחלש דעתיה דר"ה ויתיב ר"ה מ' תעניתא על דחשדיה לר"ח ופרש"י דמאי דבעי מיניה ר"ח הוא לענין השבת אבידה דאי לענין שאר דברי' אפי' שאינו תלמיד גמור ואפי' אינו צריך לו כפלוגתא דהתם הרי דממה דמסיק הש"ס דלגבי השבת אבידה להקדים רבו בעינן רבו מובהק וקא בעי ר"ח מר"ה תלמיד וצריך לו רבו ופרש"י לומר לו שמועות ששמע מאחרים ואי ר"ה לא הוה רבו מובהק דר"ח הרי כבר מסיק הש"ס דבעינן רבו מובהק ולמה אצטריך לומר צריך לו רבו לדעת ר"ה דסובר דעל עצמו קאמר אלא ודאי דמובהק הו"ל ר"ה אלא משום דגם ר"ה היה צריך לו הוא דקבעי ועוד ממה דקאמר ליה ר"ה חסדא חסדא לא צריכנא לך ואנת צריכת לי עד מ' שנין והא דעד מ' שנין ממשה גמרינן לה במסכת ע"ז וכ"כ התוס' ז"ל ומשה רב מובהק הוה ופשיטא כי לא שייך הא מלתא אלא ברב מובהק ולא בשאינו מובהק שלומד ממנו קצת הלכות דלאו בכה"ג נאמר מ' שנין ואחר האמת גם ר"ח מודה בדברי ר"ה ולא על עצמו נתכוון בבעיא דבעי והראיה ממאי דיתיב ר"ה מ' תעניתא על דחשדיה לר"ח בזה א"כ בהכרח דתלמיד גמור הוא ר"ח לר"ה זולת אי אמרינן דסברי התוס' כאידך פירושא דת"ח היינו דהגם דהוי תלמיד גמור אלא דנתגדל הרבה עד שהושוה מעלה מטה לשיעור דרביה מיקרי ת"ח הגם דהוי רבו מובהק א"כ אי אמרינן דסברי הכי אמרינן דר"ח דהורה בכפרי בתר מ' שנין שלמד לפני ר"ה והגיע לדעתו אי נמי קודם מ' שנין אחר שהושוה בחכמה לר"ה דמיקרי ת"ח אז הוא דהורה בכפרי אלא דדעת אינה מסכמת לומר דסברי לה ורחוקה היא וכן תמצא דכתב הב"י עלה דכיון דלמד מרבו רוב חכמתו אפי' הכי כי נתגדל כמוהו מאי הוי דהא חובת כבוד רבו נתחייב בו ומי יפקיע ממנו כבוד רבו מובהק ומה שכתב מהרי"ק והוכיח מר"ל דתלמיד גמור הוה לר' יוחנן ואחר שהיה שוה לר"י מצינו שהיה חולק על ר"י ומורה הפך דעת ר"י הכי איתא בכתובות שלהי פרק נערה וז"ל קריביה דר' יוחנן הוה להו אתת אבא דמפסדא מזוני אתו לקמיה דר"י א"ל זילו ואמרו לאבוכון דניחד לה ארעא למזונהא אתו לקמיה דר"ל א"ל כ"ש שריבה לה מזונות א"ל והא ר"י לא אמר הכי א"ל זילו הבו לה ואי לא מפיקנא ליכו ר"י מאונייכו אתו לקמיה דר"י א"ל מה אעשה שכנגדי חלוק עלי עכ"ל וכן ההיא עובדא דקריביה דר"י שקלו פרה מיתמי ואתו לקמיה דר"י א"ל שפיר אתו לקמיה דר"ל א"ל החזירו פרה ליתמי דמשמע דמורה הוראות בפניו דר"י הוה וא"כ והרי לפי פשטא דת"ג הוה ר"ל לר"י ואמאי הוה מורה אם לא שתאמר כאידך פירושא דת"ח היינו הגם שתלמיד גמור היה אם אח"כ הושוה ליה מיקרי חבר. והנה בהכרח לדברי התוס' ז"ל שכתבו דר"ל חכם היה מקודם כדדייק התם בדברי ר"ל דקאמר מאי אהנית לי התם ר' קרו לי כו' דמשמע דמקודם היה חכם וגם מדקאמר ליה ר"י אי הדרת בך משמע שיחזור ללמוד כשהיה א"כ לדעת התוס' מצינן למימר דר"ל תלמיד חבר הוה ליה לר"י מעיקרא ואין כאן הוכחה לפי' מהרי"ק והן אמת דלדברי התוס' דאמרי דאפי' תלמיד חבר אסור להורות אלא דוקא חוץ לשלש פרסאות קשה דמהא דמשמע דבפניו הוה מדקאמר הש"ס אתו לקמיה ואתו לקמיה כו' וגם מסתמא ר"י ור"ל תמיד הוו במקום א' חדא מההוא עובדא דאתת לקמיה אחתיה שימחול לר"ל כו' וגם ממה דאשכחן דכד חלש ר"ל ואייתו ליה רבנן ר"א בן פדת והוה צווח ר"י בר לקישא בר לקישא כו' משמע דתמיד הוה לפניו ר"ל וכשנפטר לא היה לו עם מי ללמוד והביאו לו רבנן ר"א בן פדת א"כ משמע דבפניו הוה וקשה לדידהו אלא דעכ"פ אין להוכיח לדעת התוס' דפי' דת"ח הוא שהושוה לו דיש לדחות כנז' ואם תעמוד בשלך לומר דלדברי התוס' נמי נוכל להוכיח דמודים התוס' דר"ל ת"ג הוה לר"י מדקאמר התם אקרייה אתנייה ושוייה גברא רבה משמע דר"י למדו עד דשוייה גברא רבא וגם דפי' התוס' דמעיקרא הוה חכם עכ"ז אפשר דלאו כ"כ אי נמי דשכח ור"י למדו הגם דזה דחוק ויש להקשות עליו עכ"ז אחר שיונח כן אין להוכיח דההיא דהורה ר"ל היינו טעמא דלא הוה אפשר בלאו הכי והוא דקשה אמאי בתר דאתו לקמיה דר"י הדר אתו לקמיה דר"ל אלא הטעם הוא משום דר"י קרוב להם הוה ומעיקרא אתו לקמיה וכד נתחייב שכנגדו הקרוב לא קבל דינו המתחייב מטעם הקורבה ואזול לקמיה דר"ל דהא אין ר"י יכול לדון זה ודנו ר"ל דכיון שרבו קרוב לדין זה הו"ל כנפטר לגבי דין זה דה' הרחיקו והיכא אמרינן דאסור להורות דוקא בדין שיכול הרב לדונו ולהורות ואז אין מציאות לתלמיד שיורה מבלעדי רבו אבל כה"ג שרי ולזה הורה ר"ל הגם דתלמיד גמור הוה. וא"ת מ"ט אחר האמת הורה ר"י דין זה לקרוב ונראה מתרי טעמי חדא כההיא דאמרי' דקאמר ליה ר' ינאי כשאמרו לו תלמידיו מ"ט הוא דן יחידי וא"ל כשהם באים לפני לדין אני דנם ואין אני כופה אותם לדון לפני הכא נמי כיון דנפשייהו אתו אמר להם הדין והגם דהתם כתבו הפוסקים דדוקא לגבי דן יחידי הוא אבל לגבי קרוב לא היינו כדי לכוף הזכאי לחייב דיאמר לו כיון שבאת לפניו קבלת אותו בזה דוקא לגבי יחיד אם הוא מומחה אבל לגבי קרוב אמרינן דבעינן שיקבל בפי' באופן דהכא גבי ר"י שהורה להם הורה אם יקבלו וכן היה שאח"כ לא רצו לקבל והלכו לקמיה דר"ל. אי נמי הטעם דר"י הוא דה"מ דאמרינן דקרוב פסול לדין דוקא במלתא דתלייא בשקול הדעת ואיכא למימר דלאו הכי דינא אבל במלתא דפשיט' כהא דקי"ל הלכה כרבים וכדומה דכל דיין כן ידין מצי למידן ולזה תמצא גבי הני תרי עובדי דכל א' בראיה ברורה מדברי רבותינו והוה סובר דליכא מאן דפליג עליה ולזה תמצא דאחר שהורה להם ר"ל והלכו לר"י אמר להם מה אעשה שכנגדי חלוק עלי וצריך להבין מאי קאמר בזה אלא הכונה דכיון דאית סברא הפך דעתי שוב אין אני יכול שאני קרוב ובשלמא מעיקרא וכו' באופן דעכ"פ ר"י שדן שפיר עבד ואחר האמת ר"ל גם הוא שפיר עבד מטעם דר"י קרוב כנז' א"כ אין להוכיח מהכא למה שפי' מוהרי"ק בפירושא דת"ח ואם כן לא אמרינן דסברי התוס' להא מלתא והדרן לקושיין דלא מצינן למימר דר"ח תלמיד דרב הונא הוה:

ועוד קשה בין לרבינא בין לרב אשי לרבינא אמאי לא הוכיח ממה דהורה ר"ח בכפרי מליכנס בקושיא דאתמר לא אורי ולשנויי בשני דר"ה ובשני דר"ח ולייתי מהא דר"ח וליכא לשנויי דלהיות דלדעת רבינא לא היה יודע דאתמר לא אורי ולא היה בדעתו אלא אורי אתמר וכיון שכן הכל א' מה לי להוכיח מר"ח אז מר"ה. זה אינו דמדשני ליה לקושיתו בלשון הזה אתמר ואתמר כו' משמע דהיה יודע נמי ההיא דאתמר לא אורי והוה מוקי לה בשני ר"ה ואם כן למה הכניס עצמו בזה דאפשר דרב אשי לא יודה ליה בזה ויאמר דלא אתמר אלא לא אורי ואפי' בשני דר"ח אבל אורי לא אתמר ושיבוש הוא משא"כ אי הוה מייתי מר"ח דלית ליה לדחויי כלום ולרב אשי נמי תקשה מאי קאמר ליה לרבינא מ"ט כו' והרי ר"ח דאורי בכפרי בשני דר"ה בשלמא ההיא דר"ה אמרינן דסובר דלא אורי אתמר אלא הא דר"ח מסתמא לא היתה גירס' אחרת דלא אורי וא"כ שפיר עביד רבינא וליכא למימר דלא ידעי להא דר"ח אורי בכפרי דהא רבינא ורב אשי הם המסדרים הש"ס ומסתמא פשיטא דהוו ידעי לכל מה שהובא בש"ס. ע"כ נראה דדבריהם ז"ל הכא דחוקים מלבד דפשיטא דאין כח בידינו להמציא מציאות כזה לומר דר"ח תלמיד חבר דר"ה כל שלא נאמר בהדיא בש"ס דמסתמא סתם תלמיד תלמיד גמור ופשוט וגם מה שכתבו בההיא דרבינא ודרב המנונא חוץ לג"פ היו מר"ח ומרב אשי בעיני יפלא חדא דלדידהו עיר שיש בה תלמידים של רב א' בסוף העולם לא אכלי בשרא דהא לדידהו אין התר לבדוק סכין תלמיד גמור אפי' בסוף העולם והכא דוקא דשרי חוץ לג"פ הוא בת"ח א"כ היכי אכלי בשרא כל עוד דהרב קיים וליכא למימר דאם יצטרכו יש תיקון שיתן להם הרב רשות וכל זה לא מיירי אלא בלא נתינת רשות זה אינו דלדידהו לא מהני תת רשות והראיה דאי אמרינן דסברי לחלק דע"י נתינת רשות שרי אפי' ת"ג א"כ מאי מקשה מההיא דתנחום דקאמר הש"ס התם תלמיד אל יורה אלא אם כן רחוק מרבו ג' פרסאות דמשמע דחוץ מג"פ שרי ת"ג ומוקמו לההיא דתנחום ת"ח נמי הוה מלבד מה שאני מקשה ע"ז בסמוך. עוד קשה דאמאי הכניסו עצמם בשינוייא דחיקא דא לימא ההיא דדייק התם דחוץ מג"פ שרי היינו בנתינת רשות ולוקמו ההיא דתנחום. בתלמיד גמור ומי הכניסם בדוחק זה אלא ודאי דסוברי' דכל מקום דאסור משום ת"ג אין חילוק אפילו בנתינת רשות א"כ היכי אכלי בשרא באתרא דאיכא תלמידי דרב בסוף העולם וזה יכולין לדחוק אלא דקשה עוד לדידהו אחר האמת צ"ע אמאי רב אשי לא דחה ההיא דרב המנונא דהורה בחרתא דארגז הוא משום דנטל רשות ובזה היה לו כח להורות משא"כ רבינא דבודאי שלא נתן לו רשות רב אשי דאם היה נותן לו רשות פשיטא דעכ"פ לא היה נותן לו רשות אלא אי מהני להורות ע"י נתינת רשות ושוב אין לו מקום לומר לרבינא מ"ט עביד מר וכו' אלא ודאי שלא נתן וא"כ ידחה לו דלמא רב המנונא נתן לו רבו רשות ואין לומר דיסבור רב אשי דנתינת רשות לא מהני בזה במציאות דידן ח"ו לא תהיה כזאת דהא פשיטא דהיה יודע רב אשי דר' המנונא ת"ח דר"ח וגם רבינא ת"ח היה לו מדקאמר ליה רבינא שיטות ואנא ת"ח אנא וקבל רב אשי פשיטא דיודע האמת רב אשי דרבינא ת"ח היה לו וכיון שכן דת"ח היה לו ומה דסר סכינא לדברי התוספות הוה רחוק ג"פ ומה דהורה רה"מ בחרתא היה רחוק ג"פ איך תבא לו הסבר' לומר דבכה"ג לא מהני נתינת רשות ת"ח וחוץ מג"פ ונתן לו רשות ואפ"ה יסבור רב אשי דאין להורות זה אינו דהא עיקר דין זה איתא בברית' דקתני תלמיד אל יורה במקום רבו אלא א"כ הוא מג"פ ע"כ הרי דחוץ מג"פ בהכרח דשרי עכ"פ א"כ לרב אשי במאי מוקי לה בשלמא להתוס' מוקמו לה בת"ח ולא קשה מיהא דאיכא במאי מוקמינן לה אלא לרב אשי דאפי' ת"ח הוא סובר דאסור במאי מוקי לה אפילו תימא דמוקמינן לה בקצה האחרון ת"ח חוץ מג"פ בנתינת רשות הרי בכולהו סובר רב אשי דלא וצ"ע לדברי התוס' ואין לומר דטעמ' דלא דחא ר"א הרי דרה"מ דאורי בחרתא דארגז דהוה ע"י נתינת רשות הוא דידע ודאי שלא נתן רשות זה אינו דעדי לא ראינו אינה ראיה מי יאמר שלא הרשהו ר"ח ומה גם לרב אשי דהוה סובר לא אורי אתמר אפי' בשני דר"ח פשיטא דלא ידע ולא אסיק בדעתיה הא דרשות ואם כן הו"ל לדחות דלמא התם נתן לו רשות ואין לומ' דסובר ר"ח דמדמייתי מיניה רבינא ש"מ דקים ליה לרבינא דבלי רשות אורי וכגון דשמע רבינא להא מלתא בהדיא דאורי בלי רשות כדי שלא להקשות דלא אמרינן עדי לא ראינו א"כ אדמייתי ליה רבינא אתמר ואתמ' ומוקי לחד בשני וחד בשני הו"ל לאתויי השמועה דאורי בלי רשות ותו לא הוה צריך לאתמר ואתמר דיכול שלא להאמין לו בזה ויאמר דחדא מנייהו דהיינו לא אורי היא דאתמר ואפי' בשני דר"ח וההיא דאורי משובשת משא"כ אם הוה מייתי לה מהשמועה דבלי רשות אורי היא הוכחה ברורה וחשובה ואין לומר דמאי דשמע רבינא דרה"מ הורה בלי רשות הוא בהדי הך מימרא דאתמר אורי כך היתה לו המימרא אתמר דרה"מ אורי בלי רשות ר"ח והיינו הך דמייתי רבינא דקאמר אתמר אורי דא"כ לא הי"ל לרבינא לחסר המימרא מלאומרה בצורתה כמות שהיא והדברים פשוטים ולא הוצרכתי לכתוב כל זה אלא משום דעת המתעקשים והאמת יורה דרכו ומה גם דפשיטא דאחר האמת לא היה מעלים רב אשי עין להקשות דלמא ברשות עד שיוכיח רבינא בראיה ברורה ששמע ממאריה דעובדא וכיון שלא הקשה פשיטא דרשות אינה מעלה ומורדת א"כ לס' התוס' דמוקמו לה בחוץ מג"פ אמאי לא יהיה אסור אפילו ברשות ואפילו הוא ת"ח ועוד קשה מה דגרסי' בכתובות דף ס' וז"ל אריסיה דאביי אתא לקמיה דאביי א"ל מהו ליארס בט"ו חודש א"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י ועוד כו' אתא לקמיה דרב יוסף א"ל רב ושמואל דאמרי' תרוייהו צריכה להמתין כ"ד חודש רהט בתריה ג"פ ולא אדרכיה אמר אביי האי מלתא דאמור רבנן לא לשרי איניש במקום רביה כו' לאו משום דמחזי כאפקרותא אלא משום דלא אסתייעא מלתא דהא הא דרב ושמואל גמירנא לה ולא אסתייעא מלתא למימרא הרי דאביי מדקאמר הא דאפילו ביעתא בכותחא אל יורה איניש כו' משמע דהוה ידע לההיא דר"ח דאפי' ביעתא בכותח' אסור וא"כ איך הוה מורה הוא לאריסי' במקום רביה דהגם שהיא כביעתא בכותחא אפי' הכי אסיר והגם דאמרינן דגם אביי ת"ח לרב יוסף הוה עכ"ז הרי הם מוקמו דר"ח נמי ת"ח דר"ה הוה ולא הוה מורה אפי' ביעתא בכותחא וליכא למימר דאביי חוץ מג"פ הוה חדא דמשמעות יורה לכל דבאתריה דרב יוסף הוה ועוד לאו מכללא אתמר אלא בפי' אתמר בדברי אביי דקאמר להדיא הא דאמור רבנן לא לורי איניש במקום רביה וכו' הרי להדיא קאמר דאיהו אורי במקום רביה וא"כ אביי דהורה בפני רב יוסף הורה ופשוט. וא"כ איך הוה מורה הוראה בפני רבו וזה נוכל לדחות דנטל רשות אביי מרב יוסף והגם שכתבתי דהתוס' מחלקים בנתינת רשות ה"מ גבי ת"ג אבל בת"ח יכולין לומר דסו' דע"י נתינת רשות מהני והכא אביי ממשמעות דבריו נראה דנטל רשות מדקאמר הא דאמור רבנן כו' לאו משום אפקרותא וכו' משמע דמקודם נשמר מאפקרותא והיינו שנטל רשות ופשוט אלא דרחוק לומר דאביי ג"כ ת"ח ולדידן מסקינן דת"ח אפילו ברשות אסיר בתוך ג"פ וזה רחוק דהלמד מסברא שמועא אחת דמקרי ת"ח דלא יורה בפניו אפילו נתן לו רשות ועוד קשה דהא לדידהו מסקינן דת"ח בפניו אפילו ברשות אסיר מההיא דאביי ושלא בפניו בהכרח דלא בעי רשות כדמשמע מהא דרבינא דסר סכינא דמוקמו לה התוס' חוץ מג"פ וקאמר ליה ר"א מ"ט כו' משמע פשוט שלא נתן לו רשות ואפי' הכי מסיק רבינא דשפיר עבד דאורי כרה"מ דאורי בחרתא כו' ולא בעי רשות א"כ קשה ממה דגרסי' בסנהדרין דף ה' וז"ל דתניא פעם א' הלך רב למקום א' וראה מני אדם שמגבלין עיסותיהם בטומאה א"ל מפני מה כו' א"ל תלמיד א' בא לכאן והורה לנו מי בצעים אינם מכשירים והוא מי בצים דרש להו ואינהו סבור מי בצעים. תנא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו עכ"ל הרי מ"מ קשה אי אמרי' דההיא מיירי בת"ג דעליו היתה הגזירה אל יורה כדמשמע מפשיטות הענין דמסתמא בגמור קתני קשה הרי דבת"ג מהני רשות חוץ מג"פ ולדידה כבר העליתי דלא מהני בת"ג רשות אפילו חוץ מג"פ דא"כ לוקמו ההיא דקתני חוץ מג"פ שרי בנתינת רשות ולמה מוקמו לה בחבר ואי אמרינן דהם ז"ל דוחקים ג"כ ההיא דגזר ר' תלמיד אל יורה וכו' ג"כ בת"ח דלא כפשטא קשה הרי עכ"פ ת"ח חוץ מג"פ בעי רשות כדגזר ר"א א"כ רבינא דאורי הגם דהוי חוץ מג"פ עכ"ז בעי רשות מר' ופשיטא שלא נתן לו רשות והיכי הורה רבינא לדבריהם וצ"ע ועוד קשה מדקאמר תו התם בסנהדרין דף ה' וז"ל גבי רב ורבה בב"ח כי הוו נחתי לבבל וא"ל ר"ח לרב יורה יורה ידין ידין וקאמר הש"ס התם וז"ל יורה יורה אי גמיר רשותא למה לי למשקל משום מעשה שהיה דתניא פעם א' הלך ר' כו' עכ"ל הרי פשיטא דרב ורבב"ח ת"ג דר' הוו ואפ"ה שריא להו לאורויי ברשות ועוד דמהכא משמע דגזירת ר' היתה בת"ג ולא בת"ח וא"כ בהכרח מסקינן דת"ג ע"י רשות מהני ועוד קשה לדידהו דמוקמו הברייתא דקתני אלא א"כ חוץ מג"פ בת"ח הראיה דמייתי ג"פ היא ממשה ומשה רב מובהק הוה על כן נראה לע"ד כי דבריהם הכא הם רחוקים אחר המשתחווה מול הדרם. והנלע"ד לומר דר"ח ת"ג דר"ה הוה וכדמוכח ממסכת מציעא שכתבתי ולא היה מורה בפני ר"ה אפילו ביעתה בכותחא ור"ה לא נתן רשות לר"ח לאורויי בפניו דאם נתן לו רשות לאורויי ולא אורי איך קאמר אביי הא מלתא דאמור רבנן דאפילו בכותחא כו' לאו משום אפקרותא כו' משמע דמקודם דאירע ליה ההוא עובד' הוה סבר משום אפקרותא כו' וע"ז סמך ואורי והיינו ההפרש דאיכא אי אמרי' משום אפקרותא שרי ע"י נתינת רשות ואי משום לא איסתייעא כו' אפי' ברשות וא"כ אי אמרינן דר"ח אפי' בנתינת רשות לא אורי איך סבר אביי משום אפקרותא ואיך אורי אפי' ברשות וגם רב יוסף איך נתן רשות לאביי לאורויי כיון דלא מהני אלא ודאי דלא נתן לו רשות ר"ה והוו סברי רב יוסף ואביי דבנתינת רשות יועיל ומההוא עובדא דאביי נתחדשה הלכה דטעמא הוא משום דלא אסתייעא מלתא וממילא אפילו ברשות אסור וכל זה בפני רבו אבל רחוק מרבו ג"פ שרי אפי' בלא נתינת רשות כדאיתא בברייתא תלמיד אל יורה א"כ רחוק מרבו ג"פ ש"מ דחוץ ש"ד ולזה הורה ר"ח בכפרי לזה דייק הש"ס המקום שהורה בו בכופרי כי ידוע היה לש"ס ריחוק המקומות כפרי ואתריה דר"ה שהיא פומבדיתא כמו שפי' רש"י וזה מעיקר הדין אלא דמשום ההוא עובדא דמי בצעים לחשש עלגות שגזר ר' תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו דידע ביה רביה דאין לו עלגות בלשונו שיבא לה להתיר האיסור בלאו אדעתיה צריך לומר דגם ר"ח מההיא גזירה פשיטא דגם הוא נטל רשות מרבו דיורה חוץ מג"פ וההיא דתנחום ת"ג הוה ולזה פריך להם ממתני' דאסרה גבי ת"ג תוך ג"פ ורה"מ דאורי בחרתא דארגז תוך ג"פ הוה לאתריה דר"ח וידוע הוה לש"ס ולא חש לפרש במלתא הידועה במציאות וגם רבינא דסר סכינא בבבל תוך ג"פ לאתריה דרב אשי הוה וכבפניו הוה ואפשר דמהאי טעמא לא חש הש"ס לומר המקום שהורה בו רבינא אלא בבבל דתוכל לומר דגם במתא מחסיא סר ר"א דלגבי הא מלתא דתלמיד אל יורה בפני רבו אפי' ת"ח והכי קאמר ליה ר"א מ"ט עביד מר הכי על מי סמכת להורות בפני הגם דת"ח אנת מנא לך לחלק ולומר דוקא ת"ג והיינו טעמא דלא תמה עליה בהדיא היכי עביד הכי וקאמר מלת מ"ט והגם דהברייתא קתני ראיתה ממשה והוא מובהק סבר דה"ה ומשני ליה דהוא למד מרה"מ דהורה בפני רבו ר"ח והשתא אתי שפיר שלא הוכיח מר"ח דר"ח לא היה בפניו דר"ה כמו שפירשתי והוכיח מרה"מ דאורי בתוך ג"פ לר"ח ולא מצי לשנויי שאני רה"מ דנתן לו רשות ר"ח משום דלרב אשי דלא שני ליה בין ת"ח לת"ג דבפניו אפילו נתן לו רשות אסור כדאביי דאמר אפי' ביעתא בכותחא אסור לאורויי במקום רביה משום דלא אסתייעא מלתא ואפי' נתן לו רשות וא"כ לא מצי לשנויי דרה"מ נטל רשות מר"ח דאפ"ה אסור ושפיר מוכיח ממה דאורי בחרתא דארגז וכפ"ז ת"ח שרי אפילו תוך ג"פ בלי רשות כהא דרב הונא דסס"ך בלי רשות דר"א תוך ג"פ ובזה לא קשה שום קושי בכל הש"ס:

אסיקנא דת"ג תג"פ אסור לאורווי מדקתני בברייתא תלמיד אל יורה אא"כ רחוק ג"פ ואפי' נתן לו רשות אסור מההיא דאביי דהורה לאריסיה כו' ואמר ואפי' ברשות אסור מטעם דלא אסתייעא מלתא וחג"פ שרי אפי' ת"ג להורות וע"י נתינת רשות מההיא דתניא אותו היום גזרו דתלמיד אל יורה משום ההוא עובדא דעלגות וכל זה בת"ג אבל ת"ח שרי ליה להורות אפי' תוך ג"פ דהיינו בפניו כהא דרה"מ וכהא דרבינא שהורו בפני רבם שלא היו לו אלא תלמידים חברים דלא אשכחן בשום מקום איסור בת"ח אלא רב אשי הוה ס"ד לאסור ת"ח בפניו ונדחה מההיא דרה"מ והיכי עביד רבינא דס"ס תג"פ ואפילו ברשות לא בעי שיתן לו וכפ"ז ההיא דקתני דגזרו תלמיד אל יורה אא"כ נתן לו רבו רשות איירי בת"ג דצריך רשות מרבו מובהק דמסתמא יהיה לאדם רבו מובהק וממנו יטול רשות לעלגות והגם דשייך האי טעמא דמשום עלגות אפילו בת"ח עכ"ז כיון דאינו אלא גזירה בעלמא לא חששו למיעוטא דלית להו רבו מובהק ולא גזרו שיטול רשות מחבירו לא תקשה ממה שהעלינו דאפילו בנתינת רשות אסיר בפני רבו מובהק והלא משה העמיד סנהדרין נראה כי יש לחלק אם רבו נותן לו רשות להורות משום כבודו של תלמיד שבקש ממנו שיתן לו רשות אי נמי מאליו לכבדו עלה אמר אביי דלא אסתייעא מלתא אבל אם כבד המשא על רבו והוא מבקש לעזר וסיוע לתלמיד לשאת עמו במלאכתו כהא דמרע"ה ע"י נתינת רשות ש"ד וכן אם היה הרב קרוב לאדם א' יכול התלמיד לדונו כההיא דר"ל שכתבתי ולא תקשה על מה שהעליתי בת"ח דמותר לאורויי אפילו בפני רבו מההיא עובדא דרבינא דשמתיה לההוא בפניו דר"א וחשש רבינא לאפקרותא עד דאמר ליה ר"א אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כו' דשאני התם דעכ"פ נהג שררות לשמותיה בפניו ואין זילותא טפי אי לאו טעמא דאין חכמה וכו' ומצאתי שכן כתב הריב"ש וכמה רבוואתא לחלק כמו שכתבתי אי נמי כמ"ש הרב הנז' שם דרבינא על ת"ג קאמר מי מחזי כאפקרותא בהיכא דאיכא למיחש לה דהיינו ת"ג אבל ת"ח בלאו האי טעמא שרי עכ"פ והגם דאין דעתי מכרעת לענין הלכה למעשה עכ"ז תורה היא ומה שהכריחני לפרש כתבתי. אחר שכתבתי כל אלה ראיתי להרמב"ם שכל מה שעלה במצודתי בחילוקי הדינים כן פסק הוא ז"ל דת"ח אין לו איסור כלל להורות אפילו בפני רבו ות"ג תוך ג"פ אפילו בנתינת רשות וחוץ לג"פ ע"י נתינת רשות והם דברינו עצמם שהוכחנו מעומק הסוגייאות אלא דהוא ז"ל הוסיף חילוק א' בין הוראה במקרה לשואלו דבר דאם הוא רחוק ג"פ שרי בלי רשות ובין שקובע להורות דאז הוא דבעי נתינת רשות נראה דטעמו דכיון דהא מלתא אינה אלא משום גזירה אותו היום גזרו כו' לזה דוקא כמעשה שהיה ומעשה שהיה כך היה קובע להורות דהא המעשה היה שהורה להם מי בצעים אינם משק' והנה פשיטא כי מסתמא לא יבואו לשאול אותו על מי בצעים חדא דמהיכא יבא להם הספק דלא הוו מים בשביל שהם מי בצעים שיבואו לשאול אותו אלא ודאי שהיה הוא מורה הוראות זה אסור וזה מותר ולזה תמצא דדייק הרמב"ם וז"ל במקרה אם באו לשאול ממנו דבר הלכה משמע דמקרה הוא שבא אדם ושאל אבל כה"ג שהוא מורה הוראות מבלי שואל קובע מקרי כהא דההוא דהורה להם מי בצעים ועוד הכרח אחר כי הוא היה מורה מבלי שואל דהא פשיטא דלאו בני העיר היו עלגים אלא הוא היה העלג ואם כן אם היו הם שואלים על המעשה שהיו עושים פשיטא שהיה התלמיד מבין אם בצעים קאמרי או בצים ואין כאן טעות אלא ודאי שהוא היה מורה הוראות מדנפשיה בקביעות ובזה הוא דגזר ר' דבעי רשות אבל אם בא אדם ושאל דרך מקרה ליכא גזירה דר' ושרי בלי רשות זהו טעמו דהרמב"ם ז"ל:

שם וי"א דתלמיד גמור כו'. נלע"ד דסברת רמב"ם כך היא דהא מדלא חלק בתוך י"ב מיל בפניו לשלא בפניו משמע דל"ש ליה ותמצא שלא הזכיר האיסור דתוך י"ב מיל כלל אלא סמך על מ"ש בדין דבפניו ופשוט אלא דנראה דלהיות שלא הוזכר דין זה בהדיא בדברי הרמב"ם כתבו בשם י"א דהא סברת א' שכתב מרן היא סברת הרמב"ם ומאן דסבר הפך דעת זו הוא הרשב"א ואחר האמת לענין האיסור הכל אחד לענין דינא:

סעיף ז

לא מיקרי הוראה. ולכאורה נראה דלענין נטילת רשות דגזר ר' משום עלגות אפילו הורה שלא למעשה אסור בלי רשות דהא עכ"פ איכא למיחש לעלגות ויצא האיסור ואחר האמת לא גזרו אלא בתלמיד הקבוע לדון ולהורות לכל שואלו דבר ועליה סומכים וכמו שפי' בס"ד אבל שאינו קבוע וידעו דלא מצי להורות למעשה לא גזרינן דהא לא סמכי עליה להלכה למעשה דכששואלין אותו ואינו מורה להם תו ליכא למיגזר:

סעיף י

יש מי שכתב שאסור לחכם כו'. הדבר תמוה בעיני למה כתב דין זה בשם יש מי שכתב וזה פשוט מהש"ס מההיא דר' ומכמה מקומות וצריך לדעת בדבר שהוא כתוב בתלמוד דשרי אם מותר להורות הגם דלדעת ההדיוטות מחזי תמוה כיון דהש"ס לא חששו והתירוה בהדיא תו ליכא למיחש א"נ כיון דחזינן הטעות בהדיא שיבואו השומעים למכשול להתיר האיסור אין להורות וכגון מעשה שעבר לפני והתרתי דגים שעלו בקערה לאוכלם בכותח וכדומה לו ונראה בעיניהם שהתרתי להם האיסור ומי שלבו נוקפו מהשואלים לא קבל לעשות ואסר לעצמו דאמר אם יהיה זה מותר בשר בחלב נמי מותר ולא קבל. ונראה לע"ד דאחר רואי זה בעיני כי נתמעטו הדעות ברוב מניין וברוב בנין דכל מלתא כי האי לא לישרי איניש אי ידע דאיכא למיטעי בה ההמון וכהא דקי"ל בהלכות שבת דמותר לומר לגוי להביא לו הנר אם הוא של שעוה למקום הצריך לו ואפילו הכי כל ימי הייתי מצטער כשהייתי רואה שעושים זה ההמון ע"פ הוראת חכם והייתי אוסר להם ולא אשגחו בי כיון שהוא דין פשוט ולא עברו ימים מועטים עד שראיתי בעיני שהגוי עצמו המשמש לישראל להביא לו הנר לאורה היה מטיבה לו ומסיר הקניבה באופן מכבה ומבעיר לצורך ישראל וגערתי בו ואמר הישראלי מאי שנא מאן דעביד הא עביד הא ואסרתי לו ולא אשגח עוד זה מדבר וזה בא ואמר שישראל אמר לגוי להחזיר הקדירה על האור להצטמק ויפה לו התבשיל וקרינו לו לייסרו ולהוכיחו מה זאת עשית וענה ואמר אין ומה בכך כאשר נשא הגוי הנר כן נשא הקדירה ונתנה על האש והכל א' ומזה למדתי לומר לו להניח הקדירה על האש ובראותי כן חרה לי עד מאד ואסרתי שלא לעשות זה אלא דוקא ת"ח בצנעא מההמון ובעת הצורך וכמו כן הא מלתא וכל דכוותה אם יראה החכם כי בעיני העם יפלא גם בעיניו יפלא מלהתיר אם יצא ממנו להתיר האיסור ושילוחתייהו דרבנן קמאי עבדינן כל מן דין להעלים ההיתר שלא יצא ממנו מכשול כפי ראות עין טובה כל מקום שנתנו חכמים עיניהם לתקוני:

סעיף יב

אם בני ביתו כו'. היא דעת הרא"ש ז"ל שנסתפק אם דוקא בדיקת סכין או כל מידי דהוראה וכתב דדעתו נוטה להחמיר ולי נראה דדוקא לא נסתפק הרא"ש אלא במלתא דמנכרא הוראה שמורה כגון דאוסר לזולת ומתיר אפילו יהיו בני ביתו אסר הרא"ש אבל בינו לבין עצמו אם יודע הדין יעשה בידיעתו כיון דאינו מורה לזולת ובהא ליכא שום פחיתות לרב דלא מיקרי הוראה ולזה דייק הרא"ש ז"ל במתק דברי בני ביתו פירוש שאומר ההוראה לזולת יהיה מי שיהיה אבל אם לא מנכרא ההוראה אלא לעצמו שרי וההיא דבדיקת סכין דאמרו חכם חזי לנפשיה דמיא להוראה דמנכר המעשה שבודק ומתיר וגוף הבדיקה אינו אלא הוראה דוקא הגם דלנפשיה עביד הו"ל הוראה:

סעיף יג

תלמיד שלא הגיע להוראה כו'. ואם אין כיוצא בו שפיר מיקרי הגיע להוראה וכההיא דרבא דהורה תוך מ' ומה גם בדורותינו דאין מי שראוי להוראה אם כן מי יורה דעה אלא כפי הזמן והעת הגיע יקרא:

סעיף טז

ולא יחלוץ תפילין לפני רבו. איתא בב"י מג' טעמי איכא למיחש חדא מפני גלוי הראש לפני רבו ולפי טעם זה אם רבו החזיר פניו שרי ועוד טעם אחר דנראה כמורה הוראה בפני רבו ובהא מלתא דאינה הוראה ממש לא אסרו אלא שיעבור מלפניו ד"א ושרי ולטעם זה אינו אסור אלא כשחולץ שלא בזמן תפילין דאז הוא מיקרי הוראה אבל חולץ בזמן תפילין לילך לצרכיו דאין כאן הוראה שפיר דמי ועוד איכא טעמא אחרינא דמחזי כפורק עול מצות תפילין מעליו לפני רבו ואז הוא אפקירותא ולטעם זה שרי נמי בהחזרת פנים משא"כ מטעם מורה הוראה ואפילו החזיר פניו אם הוא תוך ד"א ולכל אלו הטעמים אם הרב החזיר פניו שרי לתלמיד לחלוץ אפי' תוך ד"א דהא לחששת גילוי הראש הרי החזיר הרב פניו ולחששת הוראה הרי רבו הוא המורה שחלץ ברישא ולגבי דנראה כפורק עול מצות לפני רבו כיון שרבו קדם וחלץ לא מיחזי כאפקירותא דהוי כברשות ובזה א"ש אומרו בש"ס מאי תקנתיה לכרוך רביה ברישא כו' משמע דאי כורך רביה ברישא תו ליכא איסורא והגם דאחר האמת לתקנה של גילוי הראש לא מהני לכרוך רביה ברישא עם כל זה נראה דהא דגלוי הראש אחר האמת לא חש למיטעי בה דאית ליה שום תקנה ומסתמא לא קאמר מאי תקנתיה אלא לשאר טעמי:

סעיף ל

כל אלו הדברים כו'. פי' מלבד ההוראה שכבר הוזכר דינה בתחילה ס"ד ולא חש לטעות דסמך על הכתוב דאל"כ תיקשי דזה הוא מדברי הרמב"ם וכבר פסק מרן היפך דעת הרמב"ם בדין ת"ח אלא דפסק כן לענין שאלת שאר דברי חוץ ממה שפירוש להדיא ועיין בב"י:

סעיף לד

אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת וכו'. גרסינן במ' מציעא דף ל"ג וז"ל המישנה אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמות שאביו הביאו לעה"ז ורבו שלמדו חכמה הביאו לחיי עה"ב ואם היה אביו חכם של אביו קודמת היה אביו ורבו נושאים משא כו' מניח של רבו ואחר כך של אביו היה אביו ורבו בבית השביה פודה את רבו ואחר כך אביו ואם היה אביו חכם פודה אביו ואח"כ רבו עכ"ל וקשה לי דהכא משמע דמהאי טעמא דאביו הביאו לעה"ז ורבו לעה"ב עדיף יותר רבו וקודם לאביו וממה דגרסינן בכריתות ס"פ ו' וז"ל האב קודם לאם יכול שכבוד האב עדיף ת"ל איש אמו כו' מלמד ששניהם שקולין אבל אמרו חכמים כו' שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך וכן בתלמוד תורה אם זכה הבן לפני הרב קודם את האב בכל מקום מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו עכ"ל וכתב ר' עובדיה בפי' המשנה וז"ל קודם את האב כגון להשיב אבידה ולפדות מבית השבי ולחיות ולפרוק עכ"ל הרי דבערך הבן שקולים הם הרב והאב כאשר שקולים אביו ואמו אלא דמצד דהאב ג"כ הוא מחוייב בכבודו של רבו לזה הקדים רבו ומהכא משמע דהבן חייב בכבוד רבו יותר ואינו דומה לדין אביו ואמו דאביו ואמו שקולים הם ואביו ורבו אינם שקולים. ועוד קשה אחר האמת אמאי לא יספיק האי טעמא דאתה ואביך חייבין כו' והוצרך התנא להביא עצות מרחוק שגדול חסד הרב לתלמיד מחסד האב לבן. והן אמת דאיכא טעמא נפקא מבין ב' הטעמים והוא פשוט דלטעמא שאתה ואביך וכו' א"כ כשיהיה האב ג"כ חכם הרי ליכא האי טעמא ואין עדיפות לרבו ולהאי טעמא שאביו הביאו לעה"ז ורבו לעה"ב שהיא יותר מהלידה של אביו שהיא הבאתו לעה"ז אם כן אפילו יהיה האב חכם גדול יתחייב הבן בכבוד רבו יותר מכבוד אביו וכיון דאיכא האי טעמא שהביאו רבו לחיי עה"ב לא איכפת לן אפילו יהיה אביו גאון שהרי לא הביאו אלא לעה"ז. וא"כ הו"ל לתנא להשוות מדותיו ומה מאד תגדל הקושיא במאי דקתני סיפא דמתניתין דהכא ואם היה אביו חכם של אביו קודם דאיך יגרע כח המבי' לבן לעה"ב בהיות האב חכם ולא הביאו אלא לעה"ז דכיון שהוא גדול בערך הבן פשיטא דלא שנא ואין לומר דה"ק אם היה אביו חכם כו' פי' ומסתמא אי אפשר דלא גמר מיניה הבן והגם דלא גמר מניה אלא ב' ג' גרגרים והו"ל כתלמיד חבר עכ"ז הגם דרבו מובהק ואביו יש בו ב' דברים דהיינו אביו ורבו ולזה יגדל על רבו שלא הביאו אלא לעה"ב דוקא אבל אביו ורבו הביאו לעה"ז וגם לחלק מעה"ב זה אינו חדא דמתניתין קתני סתמא אם היה אביו חכם ולא תלתה הדבר אלא בחכמת אביו וכי לא משכחת לה שלא היה עמו בעיר עוד היום ואפ"ה קתני אביו קודם ועוד למאי שראיתי להרי"ף שחלק ברישא דמתני' כתב שקול ובסיפא כתב ת"ח משמע גם שאינו שקול ואם הטעם הוא משום שלמד קצת מאביו מה מעלה ומה מוריד שקול ואין שקול והדברים פשוטים עוד ק' אמאי ברישא ובסיפא קתני מתני' חילוק דאם היה אביו חכם ובאמצעיתא גבי פריקת משא לא קתני חילוק דאם היה אביו חכם כו' ואי לאו דברי רבותינו הראשונים אשר אני לוחך עפר כפות רגליהם הייתי מפרש פי' נאה והוא בדקדק עוד התם בההיא דכריתות דקתני מתני' שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו א"כ כפ"ז ה"ה אבידת אביו ואבידת חכם של חכם קודמת שהוא ואביו חייבים בכבוד החכם ואמאי קתני במתני' אם זכה הבן לפני הרב וכו' ואפי' לא זכה בפני הרב חכם דעלמא שייך האי טעמא דשניהם חייבין בכבודו אכן נראה כי התנא תרתי בעי להקדים הזולת לאביו חדא דבערך הבן יהיו שניהם שקולין כמות זה כן זה וכמו שהבן חייב לכבד האב וחייב לכבד הר' כהא דאביו ואמו שהשוה הכתוב האם לכבוד האב אז חזינן בערך הב' האב והאם מי גדול מחבירו ואי איכא חד דגדול אז אמרינן שאתה ואמך כו' ה"נ גבי כבוד אביו ורבו ה"מ דאמרינן שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו דוקא אחר שהבן חייב בכבוד שניהם כמות זה כן זה לפחות אז אמרינן שהוא ואביו חייבין כו' ויקדים רבו משא"כ חכם דעלמא שאינו רבו מה יועיל האי טעמא שהוא ואביו חייבין כו' כיון שהקב"ה צוה לבן וחייבו לכבד אביו יותר מהחכם והדברים פשוטים וכיון דמסקי' דבעי' תרתי א"כ גבי הרב בעינן שיהיה לו צד השואה בערך הבן שיהיה חייב בכבודו ככבוד אביו ואיכא טעמא להשוותם דהגם דאביו הביאו לעולם גם רבו הביאו לעה"ב ודע שאחר האמת אביו הוא הממציא יש מאין אלא מצד שגדלה פעולת הרב שהביאו לעה"ב יערך ג"כ לאביו בענין שהוא כאלו בנו וכשניהם הביאוהו והמציאוהו זה המציאו בעה"ז וזה המציאו לעה"ב ואחר שהם האב והרב כשני אבותיו הוו ליה כאב ואם ונחזי אנן בערך השנים מי גדול מחבירו ואז אמרינן שיקדימהו שאתה והוא חייבים בכבודו וכיון שאביו חייב בכבוד רבו משום כבוד תורה אמרינן יקדים רבו ולזה אם היה אביו חכם דליכא האי טעמא דאתה ואביך חייבים בכבודו יקדים אביו דהא עכ"פ אביו עדיף דהמציאו בעה"ז והיה סיבה לרבו ג"כ שמצא בן להביאו לעה"ב ושיעור חכמת האב הוא באופן שהוא שוה מעלה ומטה לרבו דאז חייבין בשניהם לכבד זה את זה. ובזה נסתלקו כל הקושיות ונתיישבו המשניות דההיא דקתני שאביו הביאו לעה"ז ורבו לעה"ב הוא להשוותם בערך הבן והגם דממשמעות המשנה נראה דמהאי טעמא דהביאו לעה"ב יש להקדימו עכ"ז צריך לדחוק ולפרש דה"ק דהנה ידוע הוא עשה דכבוד תורה ולא נחת למיתני אלא מציאות המשוה הרב לאב בערך הבן ואין לו מציאות אחר לומר הענין הזה הביאו וגם זה הביאו אלא באופן זה ולעולם טעם העודף בכח ולא חש לאומרו אלא התם בכריתו' באגב כל הנהו דקתני התם ואפשר עוד לומר בעומק עיון דה"ק דלהיות דהסברא מרחקת שיהיה שיעור מעלת המוליד כמלמד לזה קתני כי בערך שהוא הביאו לעה"ב ג"כ הוא גדול וא"כ זה יש לו גדולה כפי האמת אביו שילדו משא"כ ברבו שלא עשה אלא בארשת שפתיו אלא דגם ברבו יש מעלה דבארשת שפתיו הביאו והמציאו בעה"ב והוא דבר גדול וכיון שכן יערכו המעלות זה כנגד זה ושקולין הם רבו ואביו וכיון דשקולים הם בערך הבן כיון דגם אביו חייב בכבוד רבו יקדים רבו כדקתני במתניתין דכריתות ובזה תבין סיפא דקתני במתני' דמציעא ואם היה אביו חכם כו' כפתור ופרח. ואחר שיונח דרישא לפי פירושי' דחוקה עכ"ז גמעי' ליה חי למען יהיו הדברים מאירו' כספירי' ומה שהקשינו אמאי ברישא וסיפא קתני חילוק דאם היה אביו חכם כו' משא"כ במציעתא דפריקת משא לא חילק נראה לומ' כפי דרכינו והוא דאשמועי' בריש' וסיפא ולא אצטריך במציע' וקודם צריך לדעת אמאי הוצרך לאשמועי' רישא וסיפא דאי אשמועי' רישא ה"א דטעמא שהספיק לו אביו חכם להקדימו דוקא גבי אבידה דהא קתני רישא אבידתו קודמת לאבידת רבו ולדאביו דחייו קודמין ולזה גבי אבידת אביו כיון שיש לו קצת שייכות לדידיה דסתם בן ראוי לירש לאביו בזה הוא דסמכינן להכריע כשאביו חכם דשל אביו קודם אבל גבי שביה אימא דעכ"פ יקדים לרבו שהביאו לעה"ב הגם שיהיה אביו חכם ולפחו' נימא דאם רצה לפדות אביו פודה רצה לפדות רבו פודה קמ"ל דאם אביו חכם יקדימנו אפילו לפדות מהשביה דליכא ההוא טעמא דאבידה ואי אשמועי' סיפא ה"א דוקא גבי פדיון מהשביה דאיכא סכנת נפשות נתנו עדיפות כח לאביו כשהוא חכם דהא עכ"פ אביו יש לו יותר כח בו כנז"ל שהמוציאו כו' אבל לגבי אבד' אימא דאפילו יהיה אביו חכם יש לו להקדים רבו שהביאו לעה"ב ואין כאן רעה לאביו כ"כ אי נמי רצה זה כו' רצה זה כו' ושקולים הם קמ"ל ואחר דאשמועי' ב' החלוקות תו לא אצטריך לאשמועי' במציעתא דלמאי דמדמית לה הרי קתני בה חילוק בין במקום שיש היזקא דגופא בין במקום שיש היזקא דממונא בכולהו קתני אם היה אביו חכם יקדים:

אסיקנא דאביו ורבו בערך הבן שקולין וכההיא דמציע' שזה הביאו וזה הביאו ובערך האב יותר הרב עדיף שהוא ואביו חייבין בכבודו מההיא דכריתות ובין להשיב אבידה ובין לפרוק משא בין לפדות מהשבי אין חילוק אם היה אביו שקול לרבו שאינו חייב אביו בכבודו יותר יקדים לאביו אלא דקשה בעיני משמעו' דברי הרמב"ם פרק ה' דת"ת דמשמעו' דבריו יורה דמצד שזה הביאו לעה"ב תגדל מעלתו להקדים אבידתו ופשיטא דרחוק בעיני לדחוק בדברי הרמב"ם ז"ל כמו שדתקתי במתני' ועוד למה שהעליתי דאבידחו ופריקת משא ופדיון שביו דדינם שוה לא כתבו כן הפוסקים הרמב"ם והרי"ף והרא"ש ז"ל והחונים עליהם וכייפנא רישאי במודי' דרבנן אשר דעתם דעת עליון נטה וצריך אני לישב הקושיות לדעתם בס"ד ואציעה לפניך דבריהם ז"ל כתב הרמב"ם בהלכות גזילה ואבידה פרק י"ג וז"ל פגע באבידת רבו ואביד' אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו כו' ובה' ת"ת פ"ה כתב וז"ל אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת לשל אביו אביו ורבו נושאין משאוי מניח של רבו ואח"כ של אביו אביו ורבו שבויים בשבי פודה את רבו ואח"כ כו' ואם היה אביו ת"ח פודה את אביו תחילה וכן אם היה אביו ת"ח אעפ"י שאינו שקול לרבו משיב אבידתו ואח"כ משיב אבידת רבו ע"כ הרי דכתב לחלק בין אבידה לפדיון שבי והוא הפך דברינו ומה שכתב רמב"ם ז"ל גבי אבידה אעפ"י שאינו שקול טעות הוא וצריך להגיה ולמחוק אף על פי שאינו כי היכי דלא תיקשי אמאי דכתיב בהלכות גזילה ואבידה וכן כתבו הגהות מיימוניות והכ"מ:

וראיתי להלחם משנה שכת' שדעת רבינו היא לחלק דבהיכ' דאם מחזיר אבידת אביו לא יחזיר אבידת רבו לא יקדים של אביו אא"כ יהיה שקול ובהיכא דיש מקום להחזיר תרווייהו יקדים אביו אפי' אינו שקול וכן בשבי ובמשא הדין שוה בכל זה והאב בערך חכם שאינו רבו של בן יקדים האב אם הוא ת"ח אפי' אינו שקול ואפי' אין להספיק די שניהם זהו היוצא מדבריו ודייק לה מדקתני גבי אבידה אבידת רבו קודמת וגבי פדיון פדיון ופריקת משא קתני פודה ואח"כ כו' פורק ואח"כ כו' ודוק עש"ד. ולעד"נ רחוק וקשה לדבריו דהא הרמב"ם כתב בהל' ת"ת וז"ל אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת ולפירו' הרב איירי בהאי לישנא דאין שהות לשניהם וממילא איירי אפילו האב ת"ח אלא שאינו שקול וממה דמסיים הרמב"ם ז"ל ואם היה אביו חכם אפי' אינו שקול ש"מ דברישא לא איירי בהכי וזה תוכל לדחות דה"ק דבריש' בין אם הוא האב ת"ח בין אינו ת"ח הרב קודם משום דאין שהות ובסיפא מקדים האב צריך להיות בהכרח ת"ח ואז יקדימנו כשיהיה שהות לתרוייהו אלא דא"כ לפי דרך זה היכי היל"ל ואם יכול להחזיר תרוייהו כו' דהא הא דאביו ת"ח ואינו שקול בזה נמי איירי ברישא ומדקאמר ואם אביו חכם משמע דברישא לאו בהכי איירי כלל וגם זה דחקינן ליה אלא דקשה לי לדבריו חדא למסקנת הרב דלפרוק הוי סכנ' נפש וגם פדיון שביו ואצטריך תנא לאשמועינן לה דאלת"ה ה"א דיקדים אביו עכ"פ ולא הוה ידעינן לא מדין דאבידה א"כ ועד השתא אימור דאמרי' יקדים רבו אלא דוקא כשיש מקום לפרוק משאת אביו ולפדותו אבל אם אין מקום וזמן מהיכ' ידעי' שיקדימו כיון דאיכא סכנת נפשות ואפי' אינו שקול לרבו אימא דיקדים לאביו לפרוק ולפדות וגם הרמב"ם ז"ל לא משמע מניה כלום בדין זה בהיכא דאין שהות לפרוק ולפדות ועוד אחר האמת מ"ט יהיה הדבר הזה דלא חיישי' לכבוד הרב כנגד אביו אלא בהיכא דאית ליה פסידא לרב אבל אם אין פסידא לרב יכבד האב יותר ממ"נ אם יש לכבדו יותר מאביו בכל גוונא ומאי שנא וקשיא הא מלתא הגם אם אמר לה תנא להדיא כיון דלא ידעינן טעמא דמלתא ואדרבה יותר היה נראה בהיפך והיו מתקבלין הדברים כאשר אבאר בס"ד מלבד כמה דחוקי ומה שדקדק הרב דמאי שנא גבי אבידה נקט במתני' אבידת רבו קודמת ולא קתני מחזיר כו' ואח"כ מחזיר כו' כדקתני בסיפא גבי משא ושביה דקתני ואח"כ כו' דמשמע דאיירי ביש שהות משא"כ ברישא באמת כי הוא דקדוק נאה ויאה ונראה לישב בתירו' נכון והוא דהנה גבי אבידה דליכא הפרש בין אם יקדים ללא יקדים אלא אם לא יחזיר כלל דפשיטא דלא נפקא מינה אלא אם כשיחזיר אבידת רבו לא יחזיר אבידת אביו דאם היה באופן דבודאי שיחזיר אבידה האחרת תו ליכא נפקותא רצה יקדים זה רצה יקדים זה אלא דמיירי דלא ידע בודאי דיחזיר האחרת ומשום פסידא דאידך אבידה קתני לה דיקדים דרבו והגם דתאבד של אביו לית לן בה ואנה"נ אם טרח ואייתי אידך נמי חייב להחזיר משא"כ גבי פירוק משא דאפילו ידע בודאי דמפרק הא והדר מפרק הא אפ"ה איכא דינא משום צערא דביני ביני דעד דמפרק לחד אידך הוי בצערא ולזה אשמועינן דינא דלמי יקדים ולא יחוש לצערא וכן בשביה חיישי' דאדפודה לחד אידך יצטער ואיכא למיחש לשמא ימות בשבי שכן כתב מהר"י קולון בשורש ז' גבי האומר הרי סלע זו לצדקה וז"ל וכל רגע ורגע דמאחרין לפדותו היכא דאיפשר להקדים הוי כאלו שופך דמים עכ"ל. הרי דבאיסור הוי דשפיכת דמים ובזה סלקא לה באגב תמיהת הרב הנז' שרצה להוכיח היפך דברי מהר"י קארו שפיר' דלגבי פריקת משא קילא מגבי החזרת אבידה ושבי והוכיח מדברי הרמב"ם שכתב בסוף הלכות רוצח יע"ש דההיא דכתב הרמב"ם איירי שלא יפרוק עליו משאו כלל דאיכא סכנת נפשות בודאי כמו שכתב הרמב"ם שם והכא איירי דמפרק לשניהם ואיכא בינייהו צערא דביני ביני וכפ"ז דברי הרב קארו ז"ל אין עליהם סתירה מהכא מיהא:

והשתא כפי זה הטיבו אשר דברו הן תנא דמתני' הן הרמב"ם דנקט כלישנא דמתני' ודוק ותמצא ולא ירע בעיניך מה שכתב הרמב"ם בה' ת"ת שכתב גבי אבידה ג"כ בהאי לישנא מחזיר אבידת אביו ואח"כ וכו' דהא עכ"פ אחר שהחזיר הראשונה אם נשאר הספק להחזיר האחרת מי פוטרו ואחר האמת דברי הרב שכתב דיש שהות גבי אבידה רחוק מהדעת דכיון דאבדה היא היכי משכחת לה דאדמשיב אידך לא תגמר באבידתה האבודה או יבא ארי ודרס זאב וטרף דכיון דאין עליה שמירה לא שייך למימר דאיכא שהות מסתמא ואין תלויה באומרו המשיב בהא דפורק משא ודברי הרמב"ם דקאמר ואח"כ משיב היינו שיטרח אם ימצא להשיב ואפשר דנתכוון לומר דהגם אחר שהחזיר אבידה אחת שוב אינו רואה האחרת ופטור מלהשיבה קמ"ל דשפיר קרינן בה כי תראה הגם דעתה אינו יודע היכן היא אראיה ראשונה נתחייב ואחר האמת אין אנו צריכין לזה והדברים פשוטים. גם מה שהביא הרב ז"ל להוכיח דאפי' כנגד חכם דעלמא אם אין אביו חכם יקדים לחכם ממה שכתב הרמב"ם בסוף פ"ה דהלכו' מתנות עניים באמת גם בעיני יפלא איך יהיה שיתחייב לזון חכם דעלמא ולהניח אביו שימות ברעב דמצינו שחייב לזון אביו ולחזר על הפתחים לזונו ולא מצינו בעולם שום חיוב על הפרט לזון חכם ומה גם להקדימו לאביו וגם הרב הנז' לא נתישב אצלו מהיכן מצא הרמב"ם לומר זה ולע"ד נראה לומר דטעם הרמב"ם דנקט בלישניה גבי אביו ת"ח הוא דוקא לגבי שיקדמנו גם לרבו אם היה בתוכם ולעולם לגבי חכם דעלמא אפילו אין האב ת"ח האב קודם והראיה לפירושינו הוא שתמצא שבתחילת דבריו כתב הרמב"ם רבו או אביו סתם ולא כתב ת"ח דמשמע דהחילוק יספיק בהיותו אביו בלי תנאי אחר דהיינו שיהיה ת"ח ובסיום דבריו שכתב ת"ח הוא לומר דבכה"ג יקדים אפי' לרבו ולעולם לגבי שאינו רבו לא בעי שיהיה ת"ח:

ואפשר עוד לומר והוא בדקדק עוד אמרו ואם היה אחד מהם רבו או אביו כו' קשה אהיכא קאי דמתחלת דבריו איירי בגבאי צדקה כאו' היו לפניו עניים הרבה כו' ואין בכיס לפרנסם כו' דבגבאי צדקה איירי וכפ"ז מאי קאמר ואם היה אחד מהם רבו או אביו וכו' אביו של מי ורבו של מי דאם אגבאים חוזר פשיטא דאין להם כח להקדים קרוביהם ורביהם ולאו כל כמינייהו ותוכרח לדחוק ולומר דהכי קאמר ואם לא היה הגבאי אלא אדם דעלמא הנותן צדקה וכו' וזה דוחק גדול ורחוק מהדעת ומלבד דוחקו קשה דמסגנון דבריו דקאמר ואם היה כו' משמע דכל האמור לעיל דינו שוה וכו' גם ביחיד בהכרח ממשמעות דבריו וסדר צדקה שיתנהג בה היחיד כך היא ואם כן אמאי לא הקדים קרוביו הקרוב קודם ואמאי לא פירט מקרוביו אלא אביו ורבו. לזה נראה לומר דהכי קאמר דלעולם כל דברי הרמב"ם ז"ל בגבאי צדקה דוקא את מי יקדים ואחר שהעריך הגדול מחבירו חזר לומר והגם שיהיה אחד גדול וחבירו בחכמה אם יהיה אותו הגדול מחבירו האמורים בן או תלמיד לא מיקרי אותו הגדול גדול ויקדימנו רבו או אביו הגם שהוא הבן גדול בחכמה או התלמיד שהגדיל ונתחכם יותר מרבו יקדים רבו דעכ"פ הוא חייב בכבודו וגדול ממנו מקרי זהו הנר' לע"ד בזה מלפרש כפשטן של דברים שאין להם יסוד וסחורים אדרבה מהש"ס שחייבוהו בפרנסת אביו ולא מצינו לו חייוב בפרנסת חכם כאביו ואצ"ל יותר ומה שכתב בפרישה לחלק דהכא מיירי בגדול ממנו היינו מופלג בחכמה שדינו כדין רבו והוא דחוק ביותר כמו שאסיקנא להרמב"ם ז"ל כמו שכתבו הגהות מיימוניות והכ"מ באופן דלהרמב"ם ז"ל ג' חלוקות לגבי אבידה בעי' שקול ולגבי פדיון מהשבי הגם שאינו שקול ולגבי פריקת משא לא ידענא מאי טעמיה וגם טעמו בהא דחלק בין אביד' לפדיון בחד בעי שקול ובחד לא בעי שקול מאי טעמא והרי"ף בנוסח המשנה שהעתיק בהלכות כיון לדברי הרמב"ם עצמן וז"ל אבידת רבו ואבודת אביו כו' ואם היה אביו שקול כנגד רבו אביו קודם ואביו ורבו נושאים כו' ואביו ורבו בשבי כו' ואם היה אביו ת"ח פודה אביו ואח"כ רבו ע"כ. הרי דברי הרמב"ם עצמם וכ"כ הרא"ש בדעת הרי"ף הרי דדטות ג' עמודי עולם בהוראה מכוונת ובזה ג"כ תתחזק בידך ההג"ה שכתבנו להגיה בדברי רמב"ם למחוק מלת אע"פ שאינו ולא להגיה ההיא דכתב בהל' גזילה ואבידה ופשוט אלא דנשאר לנו לדעת טעם החילוק מאבידה לפדיון ומאי סברי בפריקה אי בעינן שקול או לא בעינן אי נמי אפי' שקול לא מהני:

והטור כתב וז"ל א"א הרא"ש ז"ל כתב דלענין לפדותו ולפרוק משאו אביו קודם אם הוא חכם אפילו אינו שקול כרבו אבל לענין אבידה כו' עכ"ל ובדברי הרא"ש בקשתי ואינו הא דלפרוק כלל שלא הוזכר בדברי הרא"ש לא בהלכות לא בכללים ופשיטא לי דטעות הוא בדברי הטור ז"ל וכן תמצא שהב"י כתב והכריע מדעתו דאפילו יהיה האב שקול יקדים רבו כאשר אעתיק לפניך דברי הב"י בסמוך בס"ד וכיון דלא חש להזכיר אפילו בזכרון בעלמא ומה שכת' הטור בשם הרא"ש דאדרבה לא בעינן שקול ש"מ דלא היה גורס לה כלל ומהגם דפשיטא שלא היה לו להב"י לחלוק בסברתו עם הרא"ש והטור ורמ"א ז"ל היתה לו כגירסא שלפנינו ותימה הוא על רמ"א ז"ל דהעלים עין מלחוש שמא טעות הוא כמו שהוכחתי. וראיתי להרב בעל לח"מ דרצה לדייקה מדקתני לדין פירוק משא אחר שחלק אם היה אביו שקול כו' יעש"ד שהם רחוקים ולא ראיתי להם הכרח דהגם דסדר התנא דין המשא אחר שאמר אם היה אביו שקול הרי גם עשה במה שחילק גבי פדיון ולא חלק גבי משא ואדרבה יותר נראה דאחר דחילוק ברישא ותני בהדה וההיא דמשא אחריה ממילא כשם שמחלקים ברישא מחלקין גם באמצעיתא הסמוכה לה ובסיפא דוקא הוציאה התנא מכלל זה ואמר דלא בעינן שקול א"כ פשיטה דאין הכרח מהמשנה לדמותה לא לרישא ולא לסיפא. והכ"מ כתב בפ"ה מהת"ת וז"ל וטעם דין זה כו' דפדיון דגופם בסכנה כיון דאביו ת"ח אפילו אינו שקול יתחייב להציל נפשו מני שחת קודם כל אדם אבל אבידתו שאינו אלא הפסד ממון כל שאין שקול אף אם יעבור על דעת אביו מעט אין רע ובמשא משמע לי מדלא מפליג דאפילו אביו שקול רבו קודם דכיון דאין שם אבדת גוף ולא אבידת ממון רק להניח לו מעוצבו הו"ל ככבוד לחוד וחייב הוא בכבוד רבו יותר מכבוד אביו עכ"ל וצ"ע לדבריו ז"ל דקאמר דכיון דהוי ספק נפשות יש להאב עדיפות כח מהרב דהרי כיון דרבו עדיף ליה מהאב במשמעות הענין שזה מביאו לעה"ז וזה לעה"ב מה מאד יגדל כבוד רבו שלא להמיתו בשבי ובאיזה כח תבא הסברא להמעיטו לגדול כשיגדל כאבו יפחת ערכו וזה רחוק מהדעת דאדרבה לרבו יקדים לפדות מההוא טעם עצמו:

ונראה לי לומר ליישב ממשנה וטעם הפוסקים שיעלו כלם לדרך א' ישר בס"ד. והוא שתמצא חומר באביו מרבו וחומר ברבו מאביו והנה בערך הכבוד מצאתי הפוסקים דחייבו בכבוד רבו יותר מכבוד אביו ואציגה לפניך פרטי הכבוד הא' דין עמידה מפניו מצינו דמפני רבו חייב לעמוד שיעור מלא עיניו ולא ישב עד שיעבור מנגד עיניו שלא יראה קומתו וזה מוסכם בש"ס ובכל הפוסקים וגבי אביו לא מצינו עיקר לעמידה אלא דכתב הב"י דממה דבעי הש"ס גבי בנו והוא רבו מהו לקום זה מפני זה ש"מ דצריך לעמוד וגם איני חייב לעמוד כמו שחייב לרבו אלא ד"א מכנגד פניו עד שיעבור מכנגד פניו וראיה עוד ממה דכתב הר"ן בההיא בעיא דבנו והוא רבו כו' בפ"ק דקדושין וז"ל ובודאי דקימה דרבו אינ' אלא מדין חכם עכ"ל ואמאי מדין חכם תיפוק ליה דעדיף מאביו שהביאו לעה"ב וצריך לעמוד בלא טעמא דחכם אלא ודאי דזה אינו נכנס בחיוב המוטל עליו מצד היותו אביו ולזה תמצא דכאשר מנו חכמים איזהו כבוד כו' לא מנו בהדייהו עמידה מפניו דזה אינו אלא מצד כבוד תורה שנתן ה' מעלה לעוסקים בתורה במין כבוד זה מפני שיבה תקום והדרת פני זקן אלא דחז"ל אמרו לעמוד לפני אביו ולהדרו כנז' גם גבי תשמיש מצינו דצריך לשמש רבו יותר מאביו ממה דגרסינן במ' כתובות אריב"ל כל המלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל כו' ואמר רב אשי לא אמרן אלא באתרא דאין מכירין אותו כו' הרי דאפי' דבר שע"ע אסור לעשות לרב תלמיד עושה ופסקה הרמב"ם משא"כ גבי תשמיש של אביו לא אמרו הכי משמע שאין חייב כ"כ מדלא קאמר גם כן בכה"ג הרי דחמיר הרב מהאב. ומצינו חומר באב דהנה גבי אביו אשכחן דצריך להאכילו ולהשקותו ולהלבישו ואליבא דכ"ע אם אין לאב הבן חייב לעשות כל זה מכיסו וגבי הרב לא מצינו שחייב כלל התלמיד בהוצאות מכיסו וטעם כללי לזה להיות דהאב הפליא חסדו להבן בגוף ובהצאות המציאו והוציא עליו הוצאות לפחות בהיותו קטן שמוטל עליו להאכילו ולהלבישו כו' לזה כל מן דין יתחייב בכבוד אביו יותר מרבו אבל גבי הרב להיות שהוא עטרו בכבוד התורה עטרת תפארת לזה כל מן דין דכבוד ותשמיש כעבד לפני אדונו יכבדו וישמשו כמלך יותר מאביו אבל לא להוציאו עליו הוצאות ויפסיד ממונו עליו בשום אופן כאביו כנז':

ובזה נבא לבאר טעם המשנה והפוסקים אחר שכולם דעת אחת להם והוא דלגבי אבידה יש בה בחינה הגדול בה הרב מצד שהוא תשמיש וחייב הוא לכבד ולשמש רבו יותר ויש בו צד אחר שיש בו חסרון כיס לאביו ונוגע להבן ג"כ דסתם בן ראוי לירש אביו ובערך זה גדול יהיה כבוד אביו לזה יצא הדין בזה דאם אביו אינו שקול יקדים רבו דהא חייב בכבוד רבו יותר ודוקא רבו אבל חכם דלאו רבו לא והטעם הוא שהביאו לעה"ב חייב לשמשו יותר מאביו משא"כ חכם דלא הוו רבו ואם האב שקול דאז יש על הבן ג"כ חיוב דכבוד לאב משום כבוד תורה ודוקא כשהוא שקול דליכא טעמא דשאתה ואביך חייבין בכבודו אלא מטעם שהוא רבו יגדל כבוד אביו מצד שיש בו צד דבר שיש בו חסרון כיס ולערך הכבוד הרי גם בכבוד אביו הוא חייב והגם דכבוד רבו עדיף שהביאו לעה"ב משא"כ כבוד אביו והגם היותו שקול הרי לא הביאו אלא לעה"ז יותר מכרעת אידך גיסא דיש בו חסרון כיס מהכרעה שבין כבוד רבו לכבוד חכם שאינו רבו דשניהם יש להם דין כבוד אלא דזה גדול בכבוד מאחר ויחזיר אבידת אביו כשהוא שקול ולגבי פדיון מהשבי גדול כבוד אביו מכבוד רבו להיות שהוא חסרון כיס לבן ובזה הוא חייב יותר בכבוד אביו ואפילו לא יהיה שקול לרבו יקדימנו ובתנאי שיהיה ת"ח אבל אם אינו ת"ח יגדל כבוד רבו שגם הוא אביו מיקרי ג"כ ויגדל כבודו אפילו בדבר שיש בו חסרון כיס כאשר יהיה אביו ע"ה דהא עכ"פ כבוד עושה לו בפדותו מהשבי ולגבי הפירוק של משא דאינו אלא כבוד דהיינו שיקדים לפרוק של רבו מעליו בכל גוונא לא יקדים אלא רבו דהא הויא מלתא דכבוד ולגבי הכבוד עדיף רבו כ"ש מדין העמידה דיותר הוא חייב בכבוד רבו מכבוד ואפילו יהיה אביו חכם גדול אפ"ה זה שהביאו לעה"ב מחוייב ביותר ולזה תמצא דקדוק אחד בדברי הרמב"ם שאחר שסדר כל החלוקות דאבידה ופירוק ושבי חזר לחלק ואם היה אביו כו' ואחר האמת היה לו לחלק בכל חלוקה דינה כדקתני במתני' חילוק כל חלוקה בהדה אלא נראה דטעמו לומר דזולת זה אין חילוק דאם היה כותב חילוק על כל חלוקה וחלוקה היה מקום לומר דהוא הדין כו' אבל כיון דנקט הכי יורה לשלול חילוק מחלוקת המשא ודוק באופן נקטינן דבבחינת הכבוד בלא חסרוו כיס לא לאב ולא לבן לא יקדים אלא לרב דוקא בכל מציאות שיהיה ובבחינת הכבוד שיהיה בו חסרון כיס לאב יקדים להרב כאשר יהיה גדול מאביו בחכמה ובבחינת דבר שיש בו חסרון כיס לבן יקדים לאביו כל עוד שהוא ת"ח אפילו אינו שקול וזה דוקא בערך רבו אבל בערך חכם דעלמא אפילו אביו ע"ה יקדים אביו תחלה כהא דפדיון מבית השבי ובזה נבא ליישב המשניות ויעלה הכל על נכון. מתני' דמציעא דקתני אבידת רבו ואבידת אביו של רבו קודמ' שאביו הביאו לעה"ז ורבו הביאו לעה"ב ה"פ דליהיות דרבו למדו חכמה ויש ביה צד תשמיש והוא חייב לשמש כעבד לרבו יותר מאביו שבבחינה זו גדול כבוד רבו מאביו מצד בחינת היותו אביו וזו היא כונת התנא באומרו שרבו הביאו לעה"ב ודוקא רבו שיש בו בחינה זו ג"כ כאביו אבל חכם דעלמא לא דמחוייב הוא להקדים אביו בכל גוונא לשמשו קודם חכם דעלמא ואם היה אביו שקול לרבו בחכמה דיש להאב בחינת הכבוד ע"כ יקדים לאביו ויכריע צד הדבר שיש בו חסרון כיס לאביו ומתני' דכריתות דקתני ואם זה הבן לפני הרב הרב קודם שאתה ואביך חייבין בכבוד רבו ה"ק כל עוד דהאב חייב בכבוד רבו דהיינו שהוא גדול ממנו בחכמה הרי רבו גדול מאביו בבחינת הכבוד מבלי היותו רבו ונוסף שהוא רבו יתחייב להקדימו ואין לו להקדים אביו אלא אם הוא שקול שאינו חייב בכבוד רבו אז יכריע צד אביו ויקדימה כפי מה שפירש' והיינו מתניתי' דהכא עצמה דקתני ואם היה שקול כו' דאז אינו חייב האב בכבוד רבו יותר ממה שחייב הרב בכבוד האב וכפ"ז מתני' דכריתות איירי בתשמיש בדבר שיש בו כבוד כהא דהשבת עבידה וכדומה ולא בפדיון מהשבי דאפילו הוא והוא חייבין בכבודו יעדיף יותר צרכי אביו כנז' ולא בדבר שיש בו כבוד לחד כהא דפריקת משא דאפילו יהיה אביו שקול עדיף כבוד רבו וכנז'. ולזה דייק התם במשנה דכריתות שהוא ואביו חייבין בכבודו מש' דבמלת דכבוד לחוד איירי דבהא עדיף ליה רבו מאביו גם ראיתי להב"י שבנועם דבריו רמז להא מלתא דלא לכל דבר יגדל חיוב רבו מאביו אלא דוקא בכבוד הוא דחייב לרבו יותר מאביו שכתב וז"ל וחייב הוא בכבוד רבו יותר מכבוד אביו ע"כ דוק מינה דלא לכל אמרינן דרבו עדיף ובזה נהיר לן שמעתתא דלגבי אבידה בעינן שקול ולגבי פריקת משא לא מהני שקול ולגבי פדיון אפולו היותו ת"ח ואינו שקול יקדים האב וזה לשט' כל הפוסקים ובב"י זולת הלחם משנה וגי' הטור שלפנינו דאינו בהרא"ש כמ"ש לעיל וה' יאיר עינינו בתורתו כי"ר:

סעיף לו

בהג"ה ות"ח שאמר כו' השייך לדידיה כו' ע"כ. היא דעת התוס' ובאמת לא ירדתי לעומק דעתם בזה דממה דקא' הש"ס וז"ל חכם שהורה מעשה ובא אם קודם מעשה כו' שומעין לו וא"ל אין שומעין לו ע"כ נראה דסתם קאמ' והגם דפריך מנה לההיא דיתרא דאמר כך מקובלני מב"ד של שמואל ואחר האמת לגבי יתרא הוה המעשה נוגע לדידיה לאו משום זה אמרינן דנוקים לההיא דחכם שהורה כו' בנוגע לדידיה ויותר נראה דאפי' אינו נוגע לדידיה אם אחר שהורה ובא לומר לחזק הוראתו שכך הוא מקובל הו"ל כנוגע לו הענין ואינו נאמן הגם דמה שהורה הוא לזולת ודברי התוס' צ"ע:

שם בהגה, אבל אין שומעין לדידיה. פי' דברי רמ"א אינו מכוון בין מה שפי' הלבוש בין מה שפי' הט"ז יעש"ד. ולי נראה דה"ק אם בא זה החכם אחר שעשה מעשה הורה כהלכתו שעשה אין לנהוג ולקבל העם הוראתו בזה כל עוד שלא העריך דברי סברתו להזולת והגם דהחכם יודע בעצמו דאין האמת אתו אלא בדבר דהוי סברא וא"כ מה לו להורות וליטול העון על שכמו דאחרים אם לא שהיה לו ברור ויודו לו אחרים וא"כ סד"א דשומעין להוראתו קמ"ל דאין שומעין לו ועוד ס"ד דאחר שעשה מעשה והוה מה דהוה הכא לגבי זה שמור' לאחרי' מיהא הוה ליה כקודם מעשה דשומעין לו קמ"ל דאין שומעין לו דשמא דימה כו':

תוכן העניינים

ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה