ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר
הלכות כבוד אב ואם
סימן רמ
סעיף א
בהגה ומ"מ ב"ד אין כופין על מצות כבוד כו'. גרסי' בפרק כל הבשר ההוא גברא דלא הוה מוקיר אבוה אייתוה לקמיה וכו' כפתיה להלקותו איקלע שם רב מרי ואמר שבקוה דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד שלמטה מוזהרין עליה עכ"ל ואיתא בירושלמי ומ"מ אם רוצים לכוף הרשות בידם ע"כ ונראה דאין לכוף כ"כ עד שתצא נפשו על שאר מ"ע דלאו כל כמינייהו שירצו להלקותו עד שתצא נפשו בדבר שאינם חייבין לעשותו והשתא היינו טעמא דר"מ דא"ל לר"ח דאין להלקות לההוא דלא הוה מוקיר אבוי אע"ג דהוה מצי לאסוקי אדעתיה דר"ח מצד שרצה הוא דעביד עכ"ז שפיר מותיב מהך ברייתא עז"ה ממ"נ אי מאי דבעי להלקותו הוי מדינא ועד שתצא נפשו הוי מתניתא תיובתיה ואי מדין רצה לישע ליה הוא דעבידנא ומדחזינן דהדר ביה ש"מ דמדינא הוה בעי למלקיה וכפ"ז או' שבקוה קאי אכפייה דמדינא ולא קא מוכח ליה מברייתא אלא דין הכפיה מדינא לעולם ולעולם כפיה דברצון חכם עודנה במקומה כנז':
סעיף ב
לא יעמוד במקומו כו'. נראה דדוקא בפניו אי נמי כשיש בני אדם יושבים שם ובא הוא וישב במקום אביו בכה"ג הוי זילותא משא"כ בלאו הכי נראה דשרי דאטו המקום קדושה יש בו ולא מצינו דין זה אלא בבהמ"ק דהגם דנחרב עדיין בקדושתו ואפי' התם טעמא הוי משום דעדיין לא זזה שכינה מכותל מערבי והו"ל כבפניו אבל בלאו הכי שרי דשלא בפניו אין שם פחיתות ודלא כמ"ש הט"ז דאף בפני עצמו אסור דאין הכרח לדבריו ז"ל:
סעיף ה
ודוקא דאית ליה מזוני לאתזנא ההוא יומא. נראה דהא דבעי' ליבטל ממלאכתו אי אית ליה ההוא יומא מזוני הגם דלית ליה למחר דוקא ליבטל ממלאכתו אבל לתת לו ממה שיש לו אינו חייב ליתן לו כל עוד דחייש לעצמו למזוני ל' יום לפחות והראיה ממ"ש הרא"ש וז"ל והא דקאמרינן ואפילו הוא מחזר על הפתחים לא שיכבדוהו משלו ויחזור הוא על הפתחים דהא קי"ל משל אב אלא בגופו מכבדו ובטל ממלאכתו ומתוך כך צריך לחזר על הפתחים ע"כ. וכיון דמחלק בין שנותן לו משלו לבטל ממלאכתו דהא דבטל ממלאכתו בעינן דאית ליה מזוני דההוא יומא ש"מ דלגבי לתת לו משלו לא סגי במזונא דההוא יומא וליכא למימר דהרא"ש סובר דלגבי ליבטל ממלאכתו הגם דלית ליה מזוני בההוא יומא ולזה קאמר דלגבי שיפרנסו בעינן שלא יחזר על הפתחים ואם יש לו פרנסת אותו יום יפרנסו מהשאר זה אינו חדא דהסברא נותנת דפרנסתו קודמת וכבר קי"ל דחייו קודמין לחיי אביו ואצ"ל לשמשו ועוד ממה דמייתי הטור דברי הרא"ש ז"ל שחלק כנז' ופסק סמוך לו דברי הרמ"ה דלגבי ליבטל ממלאכתו בעינן דאית ליה מזונא בההוא יומא ש"מ דאין מחלוקת בזה והדברים פשוטים וההוא נמי דוקא דאית ליה מלאכה קבועה דשכיח ליה להרויח בה מזוני מידי יום ביומו אבל בלאו הכי דלפעמים שכיח ליה ולפעמים לא שכיח ליה נראה דהגם דאית ליה מזוני לההוא יומא ונזדמן לו מלאכה להרויח במה לאכול אינו חייב עד שיהיה לו מזון שלשים יום:
סעיף ו
היה צריך לשום דבר בעיר ויודע שישלמו בשביל אביו ע"כ. בט"ז נסתפק בהיכא דאינו יודע שישלימו חפצו בשביל אביו מהו דמהאי דקאמר ויודע כו' משמע דסתמא לא וממה דסיים הטור וז"ל אבל אם יודע שלא ישלימו וכו' יבקש בשביל עצמו שאינו אלא גנאי לו כיון שלא יעשו בשבילו ע"כ. וכתב הוא ז"ל דלא שלל אלא אם אביו הוא אויב להם ובהזכירו מרע לנפשיה יע"ש דבריו ז"ל שהם רחוקים ואין הדעת מקבלתם ח"ו שנתכוון הטור לדבריו ופשיטא דהרמ"ה פליג על דברי הטור והנה דברי הטור ז"ל הם פי' רש"י שפי' וז"ל אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו כדבר עצמו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי ע"כ. הרי דאם עדיף כבודו של הבן שם לא יזכיר כבוד אביו והם דברי הטור ועוד תמצא דהרב"י ז"ל מייתי דברי הרמ"ה דחולק הוא ומוסיף לאסור מה שאין אסור לדברי רש"י שהם דברי הטור ופשוט דהחילוק הוא כמו שכתב בפרישה והש"ך הסכים לזה וכך היה נ"ל בתחילת ההשקפה ודחיית הרב דמצוה היא אינה דחיה דאינו חייב במצוה זו אלא אם הוא נשמע וכו' וזולת זה פטור ודברי הרמ"ה דעת עצמו היא דמוסיף להחמיר כה"ג:
סעיף ז
חייב לעמוד כו' ואם האב תלמיד בנו כל א' מהם עומד בפני השני ע"כ. כל זה בעיא בפ"ק דקידושין דף ל"ג עמוד ב' וז"ל איבעיא להו בנו והוא רבו מהו לעמוד מפניו ת"ש דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא קום מקמי אביך שאני מר יחזקאל דבעל מעשים הוא דאפי' מר שמואל נמי קאים מקמיה אלא מאי ק קאמר ליה זמנין דאתי מאחורי קום את מקמיה ולא תיחוש ליקרא דידי אבעיא להו בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפניו ת"ש דאמר ריב"ל אני איני כדאי לעמוד מפני בני אלא משום דבי נשיאה טעמא דאנא רביה הא איהו רבאי קאימנא מקמיה ה"ק איני כדאי לעמוד ואפילו הוא רבאי דהא אנא אבוה אלא משום כבוד דבי נשיאה ע"כ ופי' רש"י ז"ל אלא מאי קא' ליה אמאי צריך לאזהורי אי לאו למילף מיניה הוראה לעלמא דאפי' שהוא רבו חייב לעמוד מפניו וכתב הרמב"ם פ"ו מה' ממרים דאין האב עומד בפני הבן אבל הבן יעמוד בפני האב והרא"ש ז"ל פסק בתרוייהו לחומרא האב יעמוד לבן והבן יעמוד לאב ע"כ וקשה דבשלמא להרא"ש שפיר דמצינן למימר דכיון דאיכא ספיקא בדאורייתא עבדינן לחומרא אלא להרמב"ם מאן פלג ליה:
וראיתי להר"ן שהקשה זה ופירש דהרמב"ם סובר דהגם דבגמרא דידן לא איפשיטא ממה דמייתי בירושלמי ההוא עובדא דרבי טרפון דחלה ואמרה אמו לרבנן שיבקשו רחמים עליו שהוא מקיים מצות כבוד אב ואם יותר מדאי ואמרו לה מה עביד לך ואמרה דכד מהלכת וכו' מהלכת על כפות ידיו ואמרו לה עדיין לא הגיע כו' ע"כ ור"ט חכם היה וכבוד רבו מכבוד חכם נגעו בו ש"מ דחייב בכבודם אפילו יהיה גדול בחכמה כו'. והקשה מרן ז"ל בב"י על זה והא גם בש"ס דידן מייתי עובדא דר"ט הוה משתבח בבי מדרשא דכד סלקא אמיה לערסא גחין וסליקת כו' ואמרו ליה רבנן עדיין לא הגעת וכו' ע"כ. ולעד"נ דל"ק דשאני מה דמייתי בגמרא דידן הוא מצד דהוה משתבח ר"ט שדו בה נרגא כי היכי דלא לשבוחי גרמיה דהא עכ"פ הא דגחין ר"ט כו' אינו אלא לפנים משורת הדין דהא אינו חייב אלא אם רצה והויא מילי דחסידותא והא דקאמרי ליה רבנן כלום זרק לך כיס לים כו' הוי מלתא דכ"ע חייבין בה והוא עביד דעדיפא מינה ופשיטא דמאן דעביד הא במכ"ש דעביד הא אלא הכונה היא לעולם דהא דגחין עדיפא בערך הדין וההיא דזרקא ארנקי כו' בערך האדם כי יחם לבבו על מאודו שמשליכתו לאיבוד קפיד על זה וצריך כח גדול לאכפויי ליצריה היפך רצונו משא"כ הא מלתא ומה גם דעבד לה מדנפשיה שלא שאלה אמו ממנו דבר זה מה שאין כן הארנקי דהוי הפך רצונו ואיכא הפרש בין מלתא דעביד לה האדם מדנפשיה ממה דעבדו לה אחריני ויצרך לסבול ולזה לצד שהיה משתבח בקשו רבנן לומר דבר כי יש עוד מלתא דחייב בה והיא גדולה מזו בערכה ועדיין לא באה לידו וכל זה אינו אלא בערך ר"ט אבל בערך המקבל שהיא אמו פשיטא דהא דהוה מניח ידיו תחת פרסותיה עדיף מהא דלא מכלימה ושפיר קא משתבחת ביה דעביד לה יותר מדאי וא"כ פשיטא שלא היה להם לרבנן למעט בחשיבותיה ולומר דעדיין לא הגיע ומה. גם דהוה מוטל על ערש דוי ועד השתא מיהא הרי אמיה אמרה דעביד יותר מהשיעור אלא ודאי דהכונה היא כדי שלא יסברו השומעים דר"ט לפנים מהשורה הוא דעבד מאחר שהיה חכם קמ"ל דהרי הוא ככל אדם דחייב בכבוד אב ואם ולזה איכא למימר דלירושלמי פשיטא ליה משא"כ תלמודא דידן. ומה שרצה לתרץ הב"י דהפשיטו' הוא ממה ולא איבעיא ליה בירוש' משמע דמפשט פשיט ליה מההוא עובדא דר"ט לא נהירא לי אחר המחיל' חדא דהרי איכא הרבה בעייות דאיכא בתלמודא דידן ולא מייתי להו בירושלמי וכן להיפך ותו אדרבא יותר היו צודקים דבריו אם היה אומר הר"ן דפשיט לה מהירושל' מדלא מבעיא הגם דהייתי סובל דוחק הנז' דהרבה בעיות בעי בש"ס דידן ולא בעי להו בירושלמי אנו אומרים דנפשטא וסובל אני דוחק זה ולומר דאפשר דירושלמי הוה פשיטא ליה ואי הוה ידע תלמודא דידן ההוא פשיטותא דמניה פשיט הירושלמי הוה פשיט מניה נמי מלומר דטעמיה דהירושל' הוא מההוא עובדא דאמיה דר"ט וההוא עובדא דאמיה דר"ט ידע לה הש"ס דילן ולא פשיט מינה לדעתיה דהרב"י דלא שנא ליה בין הך עובדא להך עובדא והרי הש"ס דילן גילה דעתו דאין למיפשט מינה והו"ל פלוגתא בין ש"ס דילן והירושלמי וכיון שכן לא שבקינן דעתיה דש"ס דילן ועבדינן כהירושלמי ופשוט ובאמת דקשה לי לדברי הר"ן אחר האמת הדוחק שיש לנו בדברי הרמב"ם ז"ל הוא אמאי פסק לקולא גבי האב שאינו עומד בפני הבן ופשיטו' דקא מייתי מהירושלמי הוא על חיוב הבן לעמוד לאביו לא על פיטור האב מלעמוד לבן וז"ל הר"ן ואי איתא דאין הבן חייב לעמוד מפני האב כשהבן רבו לא היתה כו' ע"כ. לא מייתי ראיה אלא על חיוב הבן א"כ עדיין קשה סוף סוף פטור האב מהבן מנ"ל ואין לומר דהא בהא תליא דהא מהש"ס דעביד להו תרי בעיי משמע דפשוט הוא דאיכא למימר דכל א' יעמוד בפני האחר ואי איתא דהא בהא תליא דבאומרך זה יעמוד בפני האחר ממילא האחר לא יעמוד בפניו שמתבזה א"כ הו"ל להש"ס לאתויי פשיטות דבעי למיפשט השני ויפשוט מינה הבעיא הראשונה דהא בהא תליא אלא ודאי דיש מקום לומר דכל אחד יכבד כאשר הוא מחוייב ויש לישב לדברי הר"ן ז"ל ואני אומר כי טעמיה דהרמב"ם ז"ל הוא לא מהירושלמי אלא מכיפיה מבריך מתלמוד' דידן והוא דקשה אמאי לא נהג הש"ס כמנהגו כד בעי הבעיא דלא מפשטא דקאמר תיקו והן אמת דזה אינו כ"כ קושי להכריח ממנו אכן מהש"ס יכריח דבבעיא ב' דבנו והוא רבו מהו לעמוד בפניו פשיט לה הש"ס מדריב"ל דקאמר אנא כו' והוא דקשה לפי מאי דבעי הש"ס למיפשט ולומר טעמא דאנא רביה כו' אבל אם היה הבן רביה היה עומד מפניו בלאו טעמא דבי נשיאה קשה לדברי ר"י מהיכא תיסק אדעתין לומ' דהוה כדאי לעמוד בפני בנו ותלמידו דמבלי טעם בי נשיא' חי ראשי דאפי' מאן דניים לא לימא כהא דמאיזה טעם יעמוד אביו אי אינו רבו והבן אין לו שום מעלה שאינה באב דהא הא דבי נשיאה ר"י הוא דמחדש אותה דמהאי טעמ' הוא דעומד מפניו ואין לומר דה"ק ר"י איני כדאי לעמוד בפני בני מצד דאנא רביה ולדיוקא דוקא אתא לומר לך ולהודיעך כי במציאות דהבן רבו היה צריך לעמוד ולזה דייק מלת אנא איני כדאי ולא אחר דאחר במציאות דהוי הבן רבו בלא טעמא דבי נשיאה צריך לעמוד ולפ"ז אין להקשות על מי סמך ר"י להבין זה בדבריו דלמא נבין לאידך גיסא דלא חש לזה מטעם דהוה ידוע דהוה אז ר"י רבו של בנו וכפ"ז הרי דבריו מבוארים דלא נתכוון אלא לדייוקי כנז' ולומר דאחר צריך לעמוד אם כן כפ"ז דדבר ידוע היה להם דר"י רבו של בנו הוה האי דקאמר איני כדאי אין לה משמעות כלל דפשיטא הוא ואם לומ' הדייוק הכי הול"ל אנא דקאימנא מקמי בני משום חתניה דבי נשיאה ואז פרכינן מאי קמ"ל הרי כיון דהיה ידוע להם דר"י אביו ורבו של בנו והוו ידעי כבוד דבי נשיא' ממיל' ידעי דמהאי טעמ' הוא דעומד מפניו ולא הוה צריך לומר אלא לדייוקי ולומ' אנא דקאימנא כו' דאיכא אחר דבלאו האי טעמא יעמוד בהיכא דהבן רבו מה תאמר דאז לא הוה מייתר דברי ר"י ואצטריך לו' אנא דקאימנא מקמי בני משום בי נשיאה לאשמועינן משום דלא הוו ידעי כבוד בי נשיאה ולא הוו ידעי איך ולמה עומד ר"י לפני בנו לזה קמ"ל דהיינו טעמא משום כבוד דבי נשיאה וא"כ מהיכא גמרינן להא מלתא דאחריני אם הבן רבו אם כן כפ"ז הו"ל לר"י אם חשד אותם דאינם יודעים הלכות כבוד דבי נשיאה הול"ל דין כבוד דבי נשיאה ועוד ממשמעות דבריו משמע דכבוד דבי נשיאה ידוע לכל ולא בא אלא לענין דין לאשמועינן איזה דבר ושפיר דייקינן מדבריו אם היה או' אנא דקאימנא כו' משום כו' משמע דאחר יש לו לעמוד בלאו טעמא דבי נשיאה ומהו משמעות איני כדאי פשיטא דאינו כדאי ואם תרצה לומ' דלא הוו ידעי דהוה רביה א"כ אין דברי ר"י מובני' דעל מי סמך להבין בו זה לומר דאתא לדייוקא כל עוד דמצינן לפרש משמעות יפה בדבריו ופשיטא דכל עוד דמצינן לומר דעיקר הכונה היא במה שנשמע מדבריו לא אמרי' מלתא כהאי דאתא לדיוקא באם אינו ענין שהוא דבר רחוק ודחוק אלא דוקא בכתוב הוא דאמרינן אם אינו ענין ושאני מאי דבעי הש"ס למפשט בבעיא ראשונה מההיא דקום מקמי אבוך דהמכוון משמע מדבריו עצמם דקאמר קום מקמי אבוך פירוש מצד אבוך לחוד בלאו טעמא דבעל מעשה ותוכרח הכונה הכי דאפי' מר שמואל רביה הוה קאים מקמיה ומאי קאמר ליה אלא ודאי דפי' דבריו הכי הוא משא"כ הא דר"י דפשיטא דמלבד מה שכתבתי אם היתה כונתו של ר"י לאשמועינן הא דצריך לעמוד בפני בנו כשהוא רבו הוה אמר לה בהדיא והדברים מוכיחים דהכונה אע"ג דהבן רבו ופשוט אלא ודאי האמת והצדק דהא קאמר משום שהיה בנו של ר"י רביה והיה עומד ר"י בפניו ויש מקום לומר כי טעמו ונימוקו עמו שלמדו תורה עומד בפניו לזה אתא ר"י להוציא זה שאינו כדאי לעמוד בפני רבו פי' מצד דסוף סוף הרי הוא בנו והגם דהוא רבו אינו עומד בפניו אלא הטעם הוא משום שהוא חתניה דבי נשיאה והיינו פשיטותא דבעיא והש"ס דקאמר הכי קאמר פי' כן הוא האמת במשמעות דברי ר"י וממילא פשוטי קא פשיט לה הש"ס ולא בתורת דחיה קאמר אלא קושטא דמלתא והשתא מה נעים דלא קאמר הש"ס דלמא ה"ק כו' ובבעיא ראשונה קאמר שאני כו' הגם דלא קאמר דלמא הרי הוא כאלו אמר דבאומרך שאני ליכא פשיטותא ולא מידי דהוי מציאות אחרינא משא"כ בנדון זה דבעיא הב' דבאומרך דה"ק כו' היינו פשיטות להדיא וא"כ הול"ל מלת דלמא אלא ודאי כמ"ש ואין לזוז ממנו דסלקא לה בעיא ב' ונפשטה דפטור האב לעמוד בפני בנו וכן פסק הרמב"ם ז"ל מטעם הנז' ובבעיא דבנו אם צריך לעמוד דפסק לחומרא הגם דאין אני צריך לחפש טעמא בזה להרמב"ם כיון דהוי לחומרא עכ"ז נראה להוסיף טעם נכון להיות דסובר רבינו דדחית הש"ס דקא' שאני מר יחזקאל כו' אינה דחייה דהא ודאי דהש"ס ידע להאי דחייה דאפי' מר שמואל קאים מקמיה וטעמו הוא מדאצטריך הוא למילף מינה דאפי' אינו בעל מעשה כמו שפי' רש"י ומה שדחה הש"ס דה"ק ליה לפעמים דאתי מאחורי וכו' דחוק הוא והרי העיקר חסר היכן ידע רב יהודה דה"ק ליה לפעמים דאתי מאחורי ואין רמז מזה בדבריו דשמואל כלום בשלמא אי אמרי' דה"ק אפי' בלאו טעמא דבעל מעשה ולמילף הוראה לעלמא היינו דקא דייק קום מקמי אבוך פי' מצד שהוא אבוך לחוד אפי' בלאו טעמא דבעל עובדין והדבר מובן מדבריו אבל אי אמרינן דלעולם דוקא מצד מר יחזקאל דחסידא הוה והאי דקא"ל קום כו' באם אינו ענין כו' במה ידע לתנהו ענין לפעמי' דאתי כו' ומה גם דלמה לא יחוש מר שמואל לרב יהודה שיבין בו כס' הש"ס ומה גם שהיא יותר צודקת והיה לו מקום לדבר עמו באופן שלא יטעה ולפחות הי"ל לומר קום מקמי מר יחזקאל ואז הוה דייקי' מדלא קאמר ליה מקמי אבוך ש"מ דדוקא טעמ' מצד שהוא מר יחזקאל שהוא חסיד ולא מצד שהוא אבוה ואי הוה פרכינן מאי קמ"ל הוה משני אז פעמים כו' א"נ לאשמועינן לאידך גיסא דדוקא מצד שהוא בעל מעשה אבל מצד אבוה פטור אלא ודאי דיותר יורה אמיתו' הענין דה"ק קום מקמי אבוך למילף מינה לעלמא והיינו דדייק מקמי אבוך וכפשי' הש"ס והגם דדחי לא שבקינן פשיטותא דש"ס דיגיד לכל דאמת הוא ודחית הש"ס אינה דחיה ולזה לא קאמר הש"ס תיקו לא בבעיא זו ולא בבעיא הב' ודוק, ותמצא דתמיד הרמב"ם ז"ל כן דרכו דאינו חש לאיזו דחיה הגם דבאה בש"ס אם יראה שכנגדה מתקבל' ויותר צודקת ומה גם כי הכא לחומרא ונכון. והגם דאני יודע מיעוט ערכי עלי אמינא בפה מלא דכן הלכ' כדעת הרמב"ם ז"ל דכל רואה יודה ויורה הכי מטעמים שכתבתי שאין לאב לעמוד בפני בנו אפי' יהיה תלמידו והגם דפליג הרא"ש ז"ל הא איכא רבי' חננאל ונמצא בלאו הכי אין דבריו של א' במקום שנים ואין לזוז מזה וכן תמצא דגם הטור לא הכריע להדיא לא כדברי הרא"ש ולא כדברי הרמב"ם אלא שהביא הב' סברות ס' הרמב"ם וס' הרא"ש והניח הדבר שקול ואתמהא על מרן ז"ל היאך פסק כהרא"ש ואפשר דטעמו ז"ל משום דנראה לו דוחק דברי הרמב"ם בין מה שישב עליו הר"ן בין מה שישב הוא ז"ל דחוק וכמו שכתבתי ולפי מה שפי' קושטא קאי כדברי הרמב"ם:
סעיף ט
חייב לכבדו אחר מותו וכו' הריני כפרת משכבו אם הוא תוך י"ב חודש. כתב הט"ז דרש"י ז"ל כתב דהטעם הוא דמשפט רשעים כו' והקשה דמהכא משמע דכל הי"ב חודש יאמר הריני כפרת משכבו וקשה לרמ"א שכתב סימן שע"ח נהגו שלא לומר קדיש כל הי"ב כדי שלא להחזיקו ברשע כו' ותירץ הוא ז"ל דדרך נכון לחוש בענין קדיש ודרך נכון שלא לחוש בדיבור זה דהריני כפרת משכבו משום דלענין הכ"מ כיון דדרך לומר אחר הי"ב חודש זכרונו לברכה כו'. ולעד"נ כי אין צריך לדחוק כמ"ש הרב אלא כיון דדבר זה אין בו איסור אלא ממנהגא אין לנו אלא מקום שנהגו ונדון דידן לא דמי משום דקדיש יתום דהוי בעשרה מיפרסמא מלתא בתמידות וכל זמן שאומר קדיש מורה לנו שאביו כו' משא"כ הא דהכ"מ דלאו מלתא דפומבי לא נהגו:
סעיף יא
ראה אביו עובר על ד"ת לא יאמר לו עברת כו' אלא יאמר לו כתוב בתורה כו' ע"כ. נראה דדוקא אם כבר עבר ועשה מעשה דמאי דהוה הוה אי נמי דאפי' בעודו עושה אם יאמר לו כך ממנע ולא עבד אבל אי לא ממנע באמור לו כך כתוב בתורה ולא שת לבו גם לזאת צריך למונעו בכל אשר תמצא ידו לעשות בכוחו דהא גם להרמב"ם דאמר דצריך לכבד אביו רשע עיין מ"ש בס' י"ח דהטעם הוא דתלינן שמא הרהר בתשובה וספקא לחומרא במילי דאוריתא אבל בכה"ג דליכ' האי טעמא כיון שהוא בשעת מעשה פשיטא דפקע ממנו חיוב דכבוד ואי ליכא איניש אחרינא דמנע לאבוה מלעשות עבירה צריך למונעו עד הכאה דאין כבוד נגד כבודו ית' ויש להקשות על זה לכאורה ממה דתנן במסכת מציעא וז"ל אמר לו אביו הטמא או א"ל אל תחזיר אבידה אל ישמע לו וכו' ומפיק לה מקרא דואת שבתותי תשמורו אני ה' ע"כ, משמע דוקא אם אומר לבן לעבור לא ישמע לו אבל הבן לזלזל בכבוד האב ולמונעו מעביר' לא דאלת"ה קים ליה בדרבה מיני' דהשתא הבן צריך למנוע לאביו איהו יעבור והו"ל לאשמועינן החידוש אכן אחר העיון במשנה ל"ק ולא מידי והוא דקשה אמאי לא בחר התנא לאשמו' אלא הני תרי דהטמא ואל תחזיר אלא הטעם הוא דבהני תרתי הוה ס"ד דאם אמר לו אביו לבטל יכול הוא לבטל כגון שהיה צריך האב שיבטל הבן אותה המצוה ולא שאומר לו שיבטל ללא צורך דאם כן הרי הוא רשע ופשיטא שלא ישמע אליו כדפריך הש"ס התם בעושה מעשה עמך וא"כ אמאי קא יהיב טעמא מציעתא דאומר לו אביו הטמא כו' מטעמא דקרא דואת שבתותי כו' תיפוק ליה מעושה מעשה עמך וזה גם כן קשה לכל הפוסקים ולהטור הרי דצריך לכבדו הגם שהוא רשע ולהרמב"ם לפי מה שפיר' נמי הרי ליכא למיחש לשב בתשובה דבשע' מעשה עסקינן שאומר לו לעבור אלא ודאי דהכא מיירי שאומר לו האב לך והבא לי גוזלות וכדומה והלך הבן לשמש לאביו שהוא חייב בכבודו לשמשו והלך להביא לאביו חפצו ורצונו ולא מצא להביא אלא מבית הקברות והוא כהן לאל עליון והנה מצינו דהאי לאו דטומאה הותר מכללו כהא דמת מצוה ובהא דאביו מיניה וביה תבא הסברא לומר דלקיים מצות כבוד אב ואם תדחה אזהרת הטומאה ומה גם דמצינו דדחויה היא לגביה דאביו במותו לו יטמא ולמה יגרע בחייו מבמותו לזה אמרינן דבכה"ג לעשות כבוד אביו יטמא וגם ההיא דאל תחזיר אבדה כגון שאמ' לו אביו לשמשו ומצא אבידה והוא עובר על לאו דלא תוכל להתעלם דס"ד לומר דדחי לאו דלא תוכל להתעלם בשביל כבוד אביך דהושוה לכבוד המקו' כאו' בש"ס דכיון דהושוה לכבוד המקום תבא הסברא לומר דדחי ללאו כו' דאיכא חידוש גדול בהא דהשבת אבידה קס"ד לומר דלא יחזור אלא ישמש לאביו דהא ענין השבת אבידה הוא משום הנאת ממון הזולת משום ואהבת לרעך כמוך והנה לגבי דידיה הגם דאמרינן אבידתו ואבידת אביו שלו קודמת נראה דדוקא אבידתו ואבידת אביו אבל אבידתו ושימוש אביו שימוש אביו קודם זולת אם אין לו פרנסת אותו יום אבל אם יש לו פרנסת אותו יום יניח אבידתו וילך לשמש אביו. וא"כ כפ"ז מכ"ש אבידת חבירו דמאוחרת לאבידתו דמנח לה ולא יחזיר קמ"ל התנא דאין רשאי להתעלם וצריך להחזיר ויניח כבוד אביו הגם דלא אמר לו להדיא שיעבור והא מלתא לא נפקא לן אלא מקרא דואת שבתותי ולא מעושה מעש' עמך וא"ת ואחר האמת מנ"ל להתנא לומר זה ודלמא דוקא שבתותי הוא דאם אמר לו אביו חלל כו' לא יאבה לו ולא ישמע אליו פי' שאומר לו להביא לו מים לשתות והבן לא מצא אלא ברשות אחרת והוא צריך להביא מרה"ר לרה"י בזה הוא דקאמ' אל תשמע אבל הא מלתא דהטמא כו' מנ"ל י"ל דנפקא ליה מסיום דקרא דקאמר אני ה' לרבות כל אשר צוה ה' שלא תדחה שום מצוה ממצות ה' לעשות רצון האב ולעולם אם אביו רשע פשיטא דלא מלבד שלא יעשה דבריו לעבור על ד"ת אלא דצריך למונעו ולבזותו עד דמימנע ואדרבא זהו כבודו וכעין זה אשכחן בחזקיהו דגירר עצמות אביו כו' ונ"ל להוכיח ממה דגרסי' בפרק הנחנקין דף פ"ה וז"ל בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולהלקותו א"ל כבוד שמים עדיף וקאמ' בש"ס על הך בעיא מאי הוי עלה אמר רב כו' וכן תנא דבי רי"ש לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להלקותו כו' חוץ ממסית ומדיח כו' ע"כ, נראה דוקא לא פליג הא דרב הונא ותנא דבי רי"ש אלא בכה"ג דמאי דהוה הוה אבל קודם שעשה עבירה ויכול למונעו פשיטא דהרשות בידו ויש הפרש בין קודם מעשה דהא אפי' על מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לקיים המצוה ואצ"ל בהולך לעבור עבירה דיהרג ואל יעבור ובודאי יודו לסברת ר"ש דכבוד שמים עדיף ולא חלקו עליו אלא בכה"ג דמאי דהוה הוה וכבר עבר והמלקות הוא תיקון וכפרה לאב לא יעשה הבן שליח לזה אבל למונעו מלעבור ודאי יישר חיליה ואי תימא דאיכא לספוקי בהא הו"ל לש"ס למעבד לה בבעיא באת"ל וגם תנא דבי רי"ש הו"ל לאשמועינן חידוש בזה האופן דלמונעו ומכ"ש אחר שעשה מעשה דעדיפא כנז' וגם מסתמא לא מרחקי' הסברות כ"כ בין ר"ש ובין מסקנת הש"ס דלר"ש אפי' עשה תשובה יעשה הבן שליח להכותו לאביו כדמוכח מהש"ס בהנחנקין דלר"ש אפילו עשה תשובה מדלא מוקי ההיא דהיה יוצא ליהרג ובא בנו והכהו חייב כס' ר"ח במסרב ובעשה תשובה דהא עכ"פ מוקי לה ר"ש בעשה תשובה ואפילו הכי לא בעא לאוקמה במסרב א"כ אפי' עשה תשובה ילקהו הבן במאמר ב"ד ולסברת רב הונא לא יעשה הבן שליח כו' ואפי' למונעו מלעבור עבירה שהיא יותר עדיפא לא מיבעי לדעת התוס' דמוקמו לההיא דרב הונא בעשה תשובה כדי שלא יהיו חולקים בקצוות אלא אפי' לדעת הרי"ף והרא"ש דמוקמו לההיא דרב הונא אפי' לא עשה תשובה עכ"ז כל עוד דמצינן שלא להרחיק עוד הסברות כ"ע יודו דלא מרחקי' ובהא מיהא דלמונעו יישר חיליה.
סעיף יז
אלא שהאשה אין ספק בידה כו'. במסכת קידושין מפקי לה מקרא דאיש אמו כו' איש למעוטי אשה כו' וקשה דהא כיון דממעיט לה גבי מורא וגרסי' התם איזהו כבוד ואיזהו מורא כבוד כו' מורא לא ישב במקומו כו' ע"כ. וקשה דדברים אלו יכולה האשה לעשות אפילו נשואה וי"ל כיון דאחר האמת האי מיעוטא דאיש ליכא לאוקומה בשום אופן ממורא לפוטרה דהא כל חלוקות מורא יש ספק בידה לעשות השוה הכתוב אשה לאיש בזה כאומרו תיראו אם כן בהכרח דדרשי' ליה באם אינו ענין למורא תנהו ענין לכבוד הגם שלא הוזכר גבי מיעוט והטעם הוא משום דאין ספק בידה והאי טעמא ליתיה אלא בכבוד ולא בשום חלוקא ממורא:
סעיף יח
ואפילו היה אביו רשע וכו'. זוהי דעת הרמב"ם בפרק ו' מהל' ממרים והקשה הטור וז"ל ונ"ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן גבי הניח להם אביהם פרה גזולה חייבין להחזיר משום כבוד אביהם ופריך והא לאו עושה מעשה עמך הוא פי' ואין חייבין בכבודו ומשני בשעשה תשובה אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אינם חייבין בכבודו ע"כ. ולע"ד נראה דקושיא זו ליתא דגרסי' בקידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא שהוא רשע גמור מקודשת ע"כ ע"ש והטעם משום שמא הרהר תשובה ומשום חומרא דא"א אמרינן מקודשת הרי דלא מקלינן במלתא דאורייתא כל עוד דאיכא למיתלי בהרהר בתשובה ה"נ כל עוד דתלי' שמא באותו רגע הרהר תשובה והרי הוא עושה מעשה עמך חייב הבן בכבודו ובמוראו ודוקא התם הוא דפריך גבי פרה גזולה משום דאזורו הוכיח עליו שמת ברשעו דהא תשובה של הגזל הוא דוקא ע"י השבה והאי כיון שלא החזיר ודאי שלא עשה תשובה וכבר מת ואין ידו משגת להחזיר ולא פריך אלא דוקא בכה"ג ומשני הש"ס שעשה תשובה פי' הגם דמסתמא תלינן שעשה תשובה כנז' עכ"ז בהא דגזילה כיון דאיתא בעינה וא"א שתהיה התשובה אלא ע"י השבה מסתמא אמרינן דודאי לא שב עד דחזינן דשב להדיא בתשובה ודוקא בכה"ג אבל בשאר עבירות תלינן לחומרא דשב וצריך לכבדו זו היא דעת הרמב"ם. ונראה שהטור ז"ל הרגיש בחילוק זה וכתב אלמא כל עוד שלא עשה תשובה כו' ודוק אבל האמת הוא דאין שום קושי לס' הרמב"ם וכמו שכתבתי ונכון. וראיתי למרן בב"י ז"ל שכתב וז"ל ואין משם ראיה לסתור דברי הרמב"ם דמדינא אינם חייבין להחזיר דאמר קרא אל תקח כו' לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אלא דמשום כבוד אביהם חייבין להחזיר ודוקא דעב' תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת דהויא לה הפרה כאלו לא הורישה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזיר והוא דבר מסויים הלכך אף על גב דעדיין לא הוציאה מרשותו חייבין להחזיר משום כבוד אביהם אבל כי לא עבד תשובה הרי בניו ירשוה והתירה לא חייבתם להחזיר והוי ממונא דידהו ואינם חייבין לכבד אביהם בממונם דהא אפסיק' הלכתא דמשל אב עכ"ל פי' דברי הרב דכיון דה' התיר ממון הלקוח ברבית לבנים כאומר יכין רשע וצדיק ילבש הגם שעשה תשובה האב כל עוד שלא החזיר ברשותיה דאב קיימא וכשמת זכו בו היורשין ואי לאו כבוד אביהם אין עליהם חיוב להחזיר מדינא ואביהם אע"ג דעשה תשובה הרי לא החזיר אלא מטעם כבוד אביהם חייבין לכבדו אף במותו ומצד התשובה שעשה מיחשיב הממון שהניח דלאו בתורת ירושה הניחו וקרינן ביה שפיר משל אב ולא משל בן משא"כ אם לא עשה תשובה זכו בו היורשים והוי של בן ואין צריך לכבדו משלו זו היא כונת הרב ז"ל ולדבריו דברי הש"ס דקפריך ואי לאו עושה מעשה עמך הוא משום דנקט מלת כבוד אביו פריך והרי ליכא כבוד דהא אימתי אמרינן דחיישינן לכבוד אביו בנדון זה דהויא הפרה הלקוחה ברבית דוקא אם חזר בתשובה דאז הוי כממון אביו וחייב לכבדו בממונו וזהו קס"ד דקא עסקינן מסתמא לא מחזקים ליה בכשר' וכיון שאינו עושה מעשה עמך וישאר בחזקת רשע ומסתמא לא חזר בתשובה ולאו בר כבוד דאינו משל אב כנז' והגם דדברי הש"ס דחוקים עכ"ז להיות דדבריו ז"ל מצד עצמם אמת דחקינן הש"ס. ולפי מה שישבתי אין אנו צריכין לכל זה ונכון ומ"ש הר"ב הט"ז והכריח בטור מחילה מכבודו דדברי הרמב"ם כדאי מוצק בין לדברי מרן הב"י כאשר ישבתי בין לפי מה שחילקתי אני והוא אמת:
שם ואפי' בעל עבירות כו'. נראה דמומר להכעיס אפי' לס' הרמב"ם ז"ל אין לכבדו וה"ה ממירין דתם לגמרי דפקע מיניה כל כבוד ואצ"ל שאינו חייב על הכאתו ועל קללתו, ואין להקשות ממה שמצינו באליהו שהיה מכבד אחאב מצד שהיה מלך הגם שהיה אז רשע ומומר לע"ז כו' מלבד שיש מקום לומ' דשאני אחאב שעשה תשובה כאו' ז"ל על מקרא שכתו' הראית כי נכנע אחאב כו' עכ"ז יש לחלק דשאני מלך דעכ"פ כבודו עדיף מכבוד או"א מכמה הוכחות חדא דאם מחל על כבודו אין כבודו מחול ועוד עובדא דר"י שהיה עומד בפני בנו משום כבוד בי נשיאה כדקאמר הש"ס דדוקא משום כבוד בי נשיאה כו' הרי דקיל כבוד אב ואם לגבי כבוד הנשיאות וא"כ אין להוכיח מהמלך ונקטינן דמומר אינו חייב לכבדו ולאו דוקא מומר לכל התורה אלא כל דמתקרי מומר הרי יצא מכלל ישראל ורשע גמור הוא ואין חיוב לכבדו ואחר שכתבתי זה מצאתי ראיה לדברי מדברי הרמב"ם ועיין מ"ש סי' רמ"א ס"ד בס"ד:
סימן רמא
סעיף ד
היה אביו ואמו רשעים גמורי' ועוברי עבירה אסור לו להכותם ולקללם ואם הכה אותם פטור ואם עשו תשובה ה"ז חייב וכו' ע"כ. הוא לשון הרמב"ם בפ"ה מה' ממרים. וקשה למה שכתב הרמב"ם גופיה בפ"ז מה' ממרים דחייב בכבודם אפילו רשעים מכ"ש שלא יכה אותם ומדקאמר הכא אסור לו להכותם משמע דוקא קלון הוא דלא עביד להו ואין לומר דכל עצמו דהרמב"ם לא אתא אלא לומר דפטור ואם עשו תשובה נהרג עליהם א"כ הכי הול"ל היה אביו ואמו כו' והכה אותם פטור ואם עשו תשובה חייב דהא האי דאסור להכותם כבר שמעינן דאפי' כבוד חייב ואצ"ל, ועוד למה הרמב"ם בחר לו לשון משונה ממאי דקתני מתני' דבמתני' קתני היה יוצא ליהרג וכו' והרמב"ם כתב היה אביו וכו' רשעים גמורים ועוברי עבירה ואפי' יוצאים כו' ונראה לפרש דה"ק ה"מ שאמרתי לך שחייב הבן לכבוד האב אם היה רשע דהיינו שעבר עבירה שיקרא עליה רשע אי נמי עבר עבירה דמיקרי עליה עבריינא וכההיא דמסכת שבת גבי גזירת חמין בשבת דכה"ג מיקרי עבריין וכבר עבר והרשיע והשתא מיהא אינו עושה אלא דיש בידו העבירה צריך לכבדו אבל אם הוא רשע גמור פי' דמסתמא ליכא למיחש ליצריה תקפיה ומיד הוא שב אלא דהבאיש ריחו לגמרי א"צ לכבדו. ואפשר לדייק עוד ועוברי עבירה פי' אפילו אינו רשע גמור במילי דאורייתא אלא דעובר עבירה פי' דעדיין הוא עובר כגון מומר אפי' לעבירה דרבנן א"צ לכבדו ולזה כתב ועוברי עבירה וגבי ההיא דחייבין אמר ובעל עבירות משמע שאינו עדיין עובר ודיוק זה אינו מוכרח לדרכינו אלא המסקנא היא דבהיכא דהוי רשע גמור אינו צריך לכבדו ולא לבזותו ולזה כתב הכא מלת רשעי' גמורים לומר דדוקא אין להכותם אבל אין לכבדם ובזה עולים דברי הרמב"ם ישרים ותמימים. ועיין סי' ר"מ סי"א ואם ידחה הדוחה לחילוק זה ולומר דבאומרך אין להכותו לכתחילה ממילא חייב לכבדו הגם דאין דבר זה צריך דחיה עכ"ז להפיס דעתו אביא ראיה מהש"ס דמסכת סנהדרין דקאמר להדיא דאסור להלקותו שהיא המסקנא דפסקו כל הפוסקים ואפ"ה כת' הטור דלענין כבוד אינו חייב הגם דאסור להלקותו אלא ודאי דאיכא חילוק והדברים פשוטים ואם כן אסיקנא דאם היה אביו רשע גמור ואצ"ל מומר או שאינו מאמין או אינו מסכי' לקיים ולאשר דברי רז"ל אין לכבדו ולא להלקותו ודוקא להכותם באופן דע"י ההכאה לא ממנעי מלעשות עבירה אבל אם ע"י שיכנו מימנע ולא עבר ליחיי וכמ"ש סי' ר"מ ס' י"ח יע"ש: