ראשון לציון על שולחן ערוך יורה דעה· רבי חיים בן עטר
הלכות כבוד אב ואם · סימן רמא
סעיף ד
היה אביו ואמו רשעים גמורי' ועוברי עבירה אסור לו להכותם ולקללם ואם הכה אותם פטור ואם עשו תשובה ה"ז חייב וכו' ע"כ. הוא לשון הרמב"ם בפ"ה מה' ממרים. וקשה למה שכתב הרמב"ם גופיה בפ"ז מה' ממרים דחייב בכבודם אפילו רשעים מכ"ש שלא יכה אותם ומדקאמר הכא אסור לו להכותם משמע דוקא קלון הוא דלא עביד להו ואין לומר דכל עצמו דהרמב"ם לא אתא אלא לומר דפטור ואם עשו תשובה נהרג עליהם א"כ הכי הול"ל היה אביו ואמו כו' והכה אותם פטור ואם עשו תשובה חייב דהא האי דאסור להכותם כבר שמעינן דאפי' כבוד חייב ואצ"ל, ועוד למה הרמב"ם בחר לו לשון משונה ממאי דקתני מתני' דבמתני' קתני היה יוצא ליהרג וכו' והרמב"ם כתב היה אביו וכו' רשעים גמורים ועוברי עבירה ואפי' יוצאים כו' ונראה לפרש דה"ק ה"מ שאמרתי לך שחייב הבן לכבוד האב אם היה רשע דהיינו שעבר עבירה שיקרא עליה רשע אי נמי עבר עבירה דמיקרי עליה עבריינא וכההיא דמסכת שבת גבי גזירת חמין בשבת דכה"ג מיקרי עבריין וכבר עבר והרשיע והשתא מיהא אינו עושה אלא דיש בידו העבירה צריך לכבדו אבל אם הוא רשע גמור פי' דמסתמא ליכא למיחש ליצריה תקפיה ומיד הוא שב אלא דהבאיש ריחו לגמרי א"צ לכבדו. ואפשר לדייק עוד ועוברי עבירה פי' אפילו אינו רשע גמור במילי דאורייתא אלא דעובר עבירה פי' דעדיין הוא עובר כגון מומר אפי' לעבירה דרבנן א"צ לכבדו ולזה כתב ועוברי עבירה וגבי ההיא דחייבין אמר ובעל עבירות משמע שאינו עדיין עובר ודיוק זה אינו מוכרח לדרכינו אלא המסקנא היא דבהיכא דהוי רשע גמור אינו צריך לכבדו ולא לבזותו ולזה כתב הכא מלת רשעי' גמורים לומר דדוקא אין להכותם אבל אין לכבדם ובזה עולים דברי הרמב"ם ישרים ותמימים. ועיין סי' ר"מ סי"א ואם ידחה הדוחה לחילוק זה ולומר דבאומרך אין להכותו לכתחילה ממילא חייב לכבדו הגם דאין דבר זה צריך דחיה עכ"ז להפיס דעתו אביא ראיה מהש"ס דמסכת סנהדרין דקאמר להדיא דאסור להלקותו שהיא המסקנא דפסקו כל הפוסקים ואפ"ה כת' הטור דלענין כבוד אינו חייב הגם דאסור להלקותו אלא ודאי דאיכא חילוק והדברים פשוטים ואם כן אסיקנא דאם היה אביו רשע גמור ואצ"ל מומר או שאינו מאמין או אינו מסכי' לקיים ולאשר דברי רז"ל אין לכבדו ולא להלקותו ודוקא להכותם באופן דע"י ההכאה לא ממנעי מלעשות עבירה אבל אם ע"י שיכנו מימנע ולא עבר ליחיי וכמ"ש סי' ר"מ ס' י"ח יע"ש: