ראשון לציון על סוכה· רבי חיים בן עטר
פרק א · דף יב ע"ב
גמרא מהו דתימא בית קיבול העשוי למלאת לא שמיה קיבול קמ"ל. מהכא מוכח להדיא דבית קיבול העשוי למלאת שמיה קיבול וליכא מאן דפליג אהא שמעתא ופסקה הרמב"ם בפ"ה מהלכות סוכה וז"ל סככה בחצים בזכרים כשרה בנקבות פסולה אעפ"י שהוא עשוי להתמלאת בברזל בית קיבול הוא ומקבל טומאה ככל כלי קיבול עכ"ל וקשה דבפ"ב מהלכות כלים כתב וז"ל בית קיבול העשוי למלאת אינו בית קיבול כיצד בקעת כו' אע"פ שיש בה בית קיבול לא נעשה אלא למלאתו עכ"ל. ומשמע דאפילו קודם שמילא אותה בברזל קא' דאינה מקבלת טומאה והיה נרא' לומר דהאי דמי להך דכתב הרמב"ם התם בבקעת כו' וז"ל ואם היתה של צורפין הרי זו מקבלת טומאה מפני שהם מגביהין את הברזל בכל עת שירצו ומקבצין את שפות הזהב כו' והרי נעשית לקבלה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וא"כ הא נמי כחצים דמי דגם הוא לפעמים מגביהין העץ מן הברזל לתקן א' מהנה. וא"ת א"כ מאי קמל"ן רב משנה היא בפרק י"ז ממסכת כלים וז"ל תחתית הצורפין טמאה ושל נפחים טהורה ע"כ. והן אמת דמצינן למימר דחדית לן רב דחצים נקבות דמו להך דתחתית של צורפין אלא דזה דוחק. והנכון לומר הוא דשני מיני עשוי למלאת הם אחד כשבית קבול הוא לתשמיש צורכי הכלי עצמו שיש בו בית קיבול זה הגם שמתמלא חשיב בית קיבול והיינו חצים נקבות שהנקבות שבהם הוא כדי שישמש בחץ זה למרחוק על ידי חץ שתוחב בו ונמצא בית קיבול הוא צורכי החץ כדי שיעשה מלאכה שלימה ולזה שמיה בית קיבול והיינו מה דחדית לן רב ואיכא בית קיבול אחר והוא כשאינו לתשמיש הכלי עצמו אלא לתשמיש כלי אחר הבא בתוכו כדי להשתמש בו ונמצא כל הבית קבול אינו אלא בשביל המתמלא בו ולא בשביל הכלי שנעשה בו בית קיבול זה לא חשיב בית קיבול כלל והיינו הך דקתני בפרק י"ז דכלים דתחתית הצורפין דהתם נקבות הבקעת שבתחתית הסדן אלא לתשמיש הסדן לא לתשמיש הבקעת ולזה לא שמיה בית קיבול. ומאן דאית ליה מבוא בטומאה וטהרה ירגיש חילוק זה כי נכון הוא ולזה תמצא ששינה הרמב"ם את לשונו בשני מיני בית קיבול אלו בהא דחצים כתב אף על פי שהוא עשוי להתמלאת ובההיא דכלים כתב בית קיבול העשוי למלאתו ומי שאינו מבין דברי חכמים יחשוב דלאו דוקא ולא היא אלא הא דחצים אינם עשויים החצים כל עיקר בשביל נקב זה אלא שעשו הנקב לתיקון יפה לתשמיש יותר ראוי לזה אמר עשוי להתמלאת פי' מעשה זה של בית קיבול עשאוהו אבל לא עשאוהו להשאר כך אלא להתמלאת ובהך דתחתית הצורפין תמר עשוי למלאתו פי' כל עצמו של נקב זה לא היה אלא למלאתו ונמצא נעשה כל עצמו לצורכי הממלאו והבן ולזה לא חשיב בית קיבול דכל הכלי בטל וכבית יד לסדן ובזה נמי נתיישבה תמיהת התוספות בגמרא בד"ה בנקבות שהקשו מקתא דסכינא דטהורה:
גמרא והושני איני יודע והושני עצמן וכו' הני ספיקי כיון דאינן אלא ספק דרבנן דהא דבר תורה כל הני לא מקבלי טומאה א"כ כל ספק אזלינן ביה לקולא ואפילו תרי ודייק כשרה ודוקא דדייק ונפיץ הוא דפסולה מדרבנן והרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות סוכה וז"ל סיככה בפשתי העץ שלא דק אותם ולא נפצן כשרה שעדיין עץ הוא ואם דק ונפץ אותם אין מסככין בו מפני שנשתנית צורתו וכאלו אינן מגידולי קרקע עכ"ל ואיכא למידק בדברי הרמב"ם ז"ל מ"ש שלא דק ולא ניפץ קשה אם לא דק מה ינפץ ואם כן כשאמר לא דק פשיטא דלא נופץ אלא ודאי דהכי קאמר שלא דק ואפילו דק אם לא נופץ כשירה ונתחכם לומר הכי ולא אמר שלא נופץ משום להודיע מאי ניפוץ הוא לזה כתב דק מקמי הכי כדי שתבין מאי ניפוץ קאמר ומשום דהרמב"ם לא סמך על הלומד בספרו שיבין הענין אלא ממה שכתב בספרו להכי מפרש הענין וכפ"ז מאי דגמר אומר ואם דק ונפץ אין מסככין פי' דוקא דק ונפץ אבל דק לבד לא מפסלי ופסק בספיקא דדי' לקולא ואפילו בצד החמור שבשני צדדי הספק שנסתפק רבה בב"ח ומטעמא דכתי' כיון דהוי ספק דרבנן ומכ"ש בהיכא דתרי ולא דייק פשיטא דמסככין בו דהו"ל ס"ס במילי דרבנן ופשוט ומה שהשיג הראב"ד ז"ל על טעמו דהרמב"ם כבר קדמני והיה למגן הרב המגיד בטענת חכם: