אור ברסלב
ראשון לציון על סוכה פרק א › דף ד ע"א

ראשון לציון על סוכה· רבי חיים בן עטר

פרק א · דף ד ע"א

דף ג ע"א

גמ' תבן ואין עתיד כו' ועפר כו' ע"כ לכאורה משמע אבל עפר ואין עתיד לפנותו הגם שלא בטלו ממש בפיו הוי מיעוט ולית בה פלוגתא ולפום מאי דגרסי' במתני' דקא מייתי תבן או צרורות אתי שפיר דלא קתני ובטלו דבעי' שיבטלנו בפי' אלא בתבן וצרורות אבל עפר לא בעי' אלא אפי' אינו עתיד לפנותו הרי הוא בטל ולא פליג ת"ק אדר"י אלא אתבן וצרורות דר"י ס' אפי' לא בטלו אלא אינו עתיד לפנותו בטיל ות"ק ס' בעי' בטלו וכן בעפר דקא' ר"י סתם בטל ולא קא' אינו בטל אלא בעתיד לפנותו בזה נוכל לומר ג"כ דפליג הגם דלא אדכר עפר במילתיה דת"ק עכ"ז כיון דעפר סתם דמי לתבן ודאין עתיד לפנותו ופליגי רבנן בתבן שמעי' שפיר דפליגי נמי בעפר סתם והיינו דקאמר הש"ס תבן ואין עתיד לפנותו ועפר סתם מחלוקת. ורמב"ם כתב בפ"א מהלכות סוכה וז"ל מיעטה בתבן ובטלו הרי זה מיעוט ואצ"ל עפר ובטלו אבל בעפר סתם אינו מיעוט עכ"ל ממה דכתב ואצ"ל עפר ובטלו משמע דדוקא בטלו אבל ואין עתיד לפנותו אינו מיעוט עד שיבטלנו בפי' וממה דגמר אומר אבל בעפר סתם משמע דוקא סתם אבל אינו עתיד לפנותו הרי זה מיעוט ואפשר לומר דסיפא דייקי' עיקר כשבא לדייק האיסור אבל תחילת דבריו אצ"ל קאמר ומשום דאיירי בבטל נקט כה"ג אצ"ל אם היה העפר ובטל דודאי דהוי מיעוט ואה"נ אם אינו עתיד לפנותו אלא דבחלוקה זו לא יוצדק לומר וכשבא לדייק חלוקה דלא מהני בה ביטול אמר אבל בעפר סתם פי' אבל אין עתיד לפנותו ה"ז מיעוט אך ק' לי דבמשנה גרסי' בית שמלאהו עפר או צרורות ובטלו כו' אפי' טומאה כו' ע"כ הרי דגם בעפר קתני מתני' ובטלו דוקא בטלו אבל אין עתיד לפנותו לא והדרא קושיין למאי דקאמר הש"ס ועפר סתם מחלוקת דמשמע אבל אין עתיד לפנותו לאו במחלוקת תליא ומהשתא מוכרח לומר דמאי דקאמר הש"ס ועפר סתם מחלוקת פי' לא מיבעיא עפר דאין עתיד לפנותו דאיפלו' אלא אפי' סתם נמי מחלוקת דסובר ר' יוסי דבטיל ולא חש עלן תלמודא למיטעי ממה שגילה ברישא באומרו וכ"ש עפר ובטלו דמשמע דלא נפקא מכללא דפלוגתא אלא עפר ובטלו ולדרך זה מפרשי' דברי הרמב"ם ז"ל דדוקא עפר ובטלו אבל אין עתיד לפנותו בטיל אית לן לפרושי בדבריו באופן אחר כמאי דכתב אבל בעפר סתם פי' שלא ביטלו בפירוש וזהו סתם וחלוקת עתיד לפנותו ואין עתיד לפנותו לא אדכר במילתיה דנימא דמאי דכתב סתם דקאי עלה וכיון דלא אדכר במלתיה דרמב"ם הא מלתא דעתיד לפנותו כל עיקר פשיטא דלא חשבי' ליה למידי ולא שנא עתיד לפנותו או אילו עתיד לפנותו דהא הרמב"ם לא סמך עלי' לדעת ההלכות וחידושי הדינים מהש"ס אלא ממה שהוזכר בדבריו וכיון דכן לא אזלינן אלא בתר מאי דאדכר בדברי רמב"ם להדיא שהוא בטלו ולא בטלו וסתם דקאמ' היינו שלא בטל ואפי' אין עתיד לפנותו אינו מיעוט אלא דבפ"ז מהל' טומאת מת כתב רמב"ם וז"ל בית שמלאו עפר או צרורות הרי זה בטל הבית כו' ע"כ. ולא חלק רמב"ם לומר דמיירי בבטלו דוקא דאפי' לגירסת ר"י שכתבו התוס' דלא גריס תיבת בטל עכ"פ גריס במתני' תיבת ובטלו. ובפי' המשנה דאהלות לרמב"ם מצאתי שכתב וז"ל ביטלו ר"ל דין ביטול הבית כו' ע"כ נראה מדבריו דגריס בטלו בלא וא"ו וקאי תיבת ביטלו על הבית שבטל דינו ושיעור המשנה הכי הוא בית שמלאו וכו' בטלו גזרת הדיבור הוא בתיבת ביטלו ולפ"ז לא בעינן שיבטל העפר אלא אפי' סתמא נמי וזה הוי אפכא מסוגיין דקא דייק בטלו וכן בפ' חלון דף ע"ח ע"ב קא פריך הש"ס אמתני' דקתני חריץ שמלאו עפר מערבין כו' ואפי' בסתמא והתנן בית שמלאו תבן כו' ובטלו ביטלו אין לא ביטלו לא כו' ע"כ. הרי להדיא דביטלו תנאה הוא דבעינן דוקא ובטלו. והיה אפשר לדחוק דברי רמב"ם דמאי דקאמר בטל דין הבית פי' מילוי זה שמלאו במחשבתו היה לבטל בית זה מהיותו בית והכונה שלא מלאו לפי שעה ודעתו לפנותו. אי נמי בסתמא וזהו ביטלו דקאמר וכפי' דברי תו' ורש"י אלא דממה דכתב רמב"ם בהלכותיו בכה"ג הרי זה בטל הבית הרי הוא צווח ככרוכיא דתיבת בטלו דקתני מפרשה דדינא קתני מתני' כדפרישית ודוק א"כ הדרא קושיא דסוגיין לדוכתא:

והיה נראה לומר דלפום מאי דמסיק רב אסי התם בעירובין דמתני' דחריץ רבי יוסי היא דקסבר דעפר אפי' סתמא וכיון דסתם לן תנא בעי' כר"י הכי נקטי' ולזה לא הצריך רמב"ם עד שיבטל אלא דקשה אמאי פסק כר' אסי לגבי אוקמתא אחריתי דמסיק התם בעירובין וז"ל רב אשי אמר בית אחריץ קא רמית חריץ למטמייה קאי בית למטמייה קאי ע"כ והוי אוקמתא כרב אשי דבתרא גם דמייתי לה תלמודא בסיומא דמלתא. גם דמסתברא הך חילוק גם דאתיא סתם מתניתין דעירובין אפי' אליבא דרבנן גם דלא הוו פליגי סתמא דעירובין אסתמא דאהלות והיכי שביק רב אשי נוסף על כל הני מילי מעלייתא ופסק כרב אשי ותו אמאי פסק דסובר דבעינן דוקא בטלו אלא ודאי דליתא להא מלתא גם מטעמי אחריני צריכי לאטרוחי בפרכי. ותו חזיתיה לרמב"ם דהשמיט האי דינא דחריץ דמתני' דעירובין. וקשה אמאי השמיט דין המשנה דעכ"פ הו"ל לאתויי ההלכה או כאוקמתא דרב אשי או כאוקמתא דחד מהנך אמוראי. גם רישא דמלאו קש ותבן דקתני מתני' דמערבין שנים השמיטה רמב"ם כל עיקר וצ"ל אמאי ונראה דרמב"ם ז"ל תלא זייניה בההיא דגרסי' בהזורק דף ק' וז"ל אמר אביי בור ברה"ר עמוק עשרה ורחב ד' מלאה מים וזרק לתוכה חייב מלאה פירות וזרק לתוכה פטור מאי טעמא מים אינם מבטלין מחיצה פירות מבטלים מחיצה תניא נמי הכי וכו' ר"ש אומר אם יש במקום שזרק עמוק עשרה ורחב ד' חייב ע"כ הרי דפירות מבטלי מחיצה ובהכרח לומר דלא בטלינהו לפירות ואעפ"י כן מבטלי מחיצה והגם דמהברייתא דמייתי סייעתא לאביי ליכא סייעתא אלא לענין דמים לא מבטלי מחיצה עם כל זה הש"ס טרח דלא תימא דמים נמי מבטלי כפירות ומזה אתה למד דפירות ודאי מבטלי מחיצה ופסק רמב"ם להאי דינא בפי"ד מהלכות שבת וז"ל בור ברה"ר כו' היה מלא פירות וזרק לתוכו פטור דהרי מיעטו הפירות את שיעורו עכ"ל וכפ"ז קשה אמתני' דעירובין דחריץ דקתני דאם מלא קש ותבן לא מבטלי מחיצתיה ומערבין שנים וכבר העירו בזה רבותי' בעלי התוס' בעירובין ד"ה אפי' מלא קש וכו' וס"ד לתרץ דמדאורייתא ודאי מבטלי אבל לעירוב דרבנן הוא יש לחלק וכו' והקשה על דרך זה דא"כ אמאי מדמהו בסמוך לענין אהל דאורייתא. ותו דמההיא דאהל נמי קשה לההיא דשבת דפירות ע"כ ורמב"ם מכח זה פי' מתני' דאהלות כגירסא דהות קמיה בטלו בלא וא"ו דפי' הוא דכל שמלאו בטלו וכדברי אביי דאפילו פירות מבטלי מחיצות ומתני' דעירובין פליגא וקא סבר דאפילו קש ותבן לא מבטלי וכ"ש פירות ולהכי תלמודא קא רמי מההיא דמלאהו פי' ברייתא היא ושניא לישנא דידה מלישנא דמתני' דבברייתא תני ובטלו בטל ומה שכתבו התוס' דבהכרח לומר דממתני' קא פריך מטעם דאין להביא ברייתא כיון דיכול להביא המשנה ומאי דקתני ובטלו בטל ובמתני' לא קתני בטל אלא טומאה בוקעת כו' כן דרך התלמוד להביא בקיצור כו' ע"כ דבריהם דוחק לומר דלא אשכחן שהש"ס יבנה לשון חדש מעצמו בלשון קצר מדברי המשנה ואולי יהיה כן לפי מה שפירשו הם ז"ל בענין כי הכא דמפרשי לה הכי ולא כן הויא והדוחק שאמרו למה יביא מברייתא ולא מהמשנה לפום מאי דכתיבנא ולדעת רמב"ם לאו קושיא הוא אדרבא מהמשנה לאו קושיא היא דמשנת אהלות אפי' סתם מבטלי מחיצות כדכתיב והאי תנא דהכא פליג אהך דאהלות. אלא מאי דרמי תלמודא הוא כס"ד דמאן דסובר דלאו כל מידי מבטל מחיצות יסבור דאפי' עפר וצרורות בעינן דוקא בטלו כדקתני בברייתא בית כו' ומלאו צרורות ובטלו בטל משמע דוקא ובטלו אז הוא דבטיל ומשני ליה כל הנהו שינויי ולאו משום דהלכתא כהאי מתני' דחריץ אלא להבין פי' דמתני' אבל לענין הלכה קי"ל כאביי וכהך סתמא דאהלות דלא קתני אלא מלאו כו' בטלו וכדפרישית ולהכי השמיט רמב"ם דין חריץ דסמך על מה שכתב בפרק י"ג מהלכות שבת דאפי' פירות מבטלי מחיצה ומינה אפי' מלאו קש ותבן מערבין אחד והביא בסוגיין גבי סוכה לפום מאי דקאמר תלמודא בא למעטה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט מוכח דסובר דבסוכה לא אמרי' כהך דאביי דלא בעינן מחשבה וכ"ע בעי' דוקא בטל וטעמא דמלתא דשאני סוכה דכלום טעמא מאי אמרי' דלמעלה מכ' אמה פסולה כפי דעת רבא דפסק רמב"ם ורבותיו ז"ל כוותיה הוא דבנין כזה שהוא גבוה למעלה מעשרים הוי דירת קבע והתורה אמרה דירת עראי ולזה אם מיעטה בכרים וכסתות גם בדירת שאדם עושה למעלה מעשרים שאנו דנים בה לומר זו דירת קבע היא אדם עושה בה כרים וכסתות ודכוותה אסרה תורה ולהכי לא מהני למעטה לא בכרים ולא בכסתות ולא בפירות וכיוצא בהו וקא חדית סתמא דתלמודא דבהא אתאן לסברת האומר דבעינן בעלמא מידי המבטל הגם דבעלמא לא אזלינן כוותייהו מטעמי דכתיבנא אהני לן למנקט כוותייהו לענין סוכה דבזה יודו כ"ע דבעינן עד דמבטל להו למר כדאית ליה דעפר סתם מהני ומר עפר נמי עד דמבטל ליה ופסק רמב"ם כחכמים דלא מהני סתם ואפילו שאין עתיד לפנותו וכדפירשנו דבריו דרך שני ועיקר ובזה לא קשה מידי אלא דלפום האי ישובא סליק לן דה"ה בית שמלאו תבן או פירות דבטל הבית כגל כו' והגם דמתני' קתני עפר אורחא דמלתא נקט ותדע דאל"כ קשה לאביי דאמר דפירות מבטלי הקשו ליה דמתני' דאהלות לא קתני אלא עפר וצרורות אלא ודאי דלאו דוקא ואורחא דמלתא נקט אי נמי איכא לצדודי דדוקא מלא עפר כו' וכדומה שאינו מקבל טומאה אבל פירות וכדומה דמקבלי טומאה כיון דאינן חוצצין בפני הטומאה הלכה למשה מסיני א"כ מהאי טעמא הכא נמי הו"ל כאלו מקומן פנוי מהן וכאלו לא מלאו וא"ת א"כ נחשוב כאלו הפירות והטומאה גוף אחד וסוף וסוף אין כאן אהל לאו קושיא היא כיון דמפלגא טומאתן מהמת לא מצינן לחשוב כאלו הכל הוא מת אחד וכיון דכן לא נתבטלו פירות אלו להיות כמת ולא בטלו האויר כיון דאינן חוצצין ולזה לא קתני במתני' אלא מלאו עפר כו' דבר שאין מקבל טומאה:

וראיתי בשיטות להרא"ה והריטב"א שכתבו לתרץ קו' התוס' דטעמא דאביי דאמר מלא פירות פטור דמיירי בפירות טבל דאסורין לטלטל ודבריהם מוקשים אצלי דא"כ אדמהדר לחלק במים לפירות לפלוג בפירות עצמן דאם הם טבל פטור ואם אינם מוקצים חייב ומדמחלק במים דאית ביה תרתי שהמחיצות ניכרות וגם אינם מוקצים מוכח דפשיטא דפירות אפי' אינם מוקצים ומלתא דפשיטא היא. ותו אית לן לאותובי אהא מלתא אלא טבא חדא אלימתא מלאפושי חיובתי לתת יד לבאים להרים קולמוס לומר יש לישב ויש לתרץ עלייהו:

שם גמרא סבר אביי למימר וכו' אמר ליה רבא וכו' משמע דאפילו אביי לא קאי הכי במסקנ' מדקאמר סבר כו' ורמב"ם כתב בפ"ה וז"ל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע כשרה שלא אמרו אין מסככין באלו אלא כדי שלא יניח הסוכה ויצא וצריך ליזהר שלא יהיו קוצין ועלין של סכך יורדין לתוך עשרה כדי שלא יצר לו בישיבתו עכ"ל כסף נבחר לשון צדיק ברור מללו דאינה פסולה אלא כדי שלא יצר לו וכו' ומידי דהוה דאין מסככין בדבר הנובל וכו' דלאו פיסולא איכא והגם דאמאי דקאמר אביי כשרה קא מהדר רבא ה"ק כשרה ולכתחלה נמי ומהדר ליה וכו' ולעולם דיעבד לא פסלינן ליה. וטעמו דרמב"ם משום דכיון דטעמא הוא משום דירה סרוחה ואשכחן בההיא דשווצרי דאמר אביי בדף י"ב אין מסככין מטעמא דסרי ריחייהו כו' ומדנקט אין מסככין ולא אמר פסולה ש"מ דוקא לכתחילה והא נמי דכוותה ובהא מלתא לא אשכחן מאן דפליג עליה דאביי:

שם גמרא היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה אצטבא כנגד דופן אמצעי כו' ע"כ. מדברי רש"י מוכח דלאו דוקא אצטבא כשרה אלא כל הסוכה ומידי דהוה פסל היוצא מן הסוכה ע"כ. ודבריו ז"ל אינם מוכרחים וכמו שדחו דבריו הרשב"א והר"ן בטוב טעם. ורמב"ם בפ"ד מהלכות סוכה כתב וז"ל בנה אצטבא בה כנגד דופן האמצעית כו' אם יש באצטבא שיעור רוחב הסוכה כשרה ע"כ. מסתברא מדלא פי' להדיא כל הסוכה כשרה משמע דוקא האצטבא דהא הא מלתא לאו מלתא דמשתמע ממשמעותא מלישנא דגמרא דנימא דלא הוצרך רמב"ם לפרשה אלא דגמר לה רש"י מההיא דפסל היוצא ומכח שהוקשה ליה פשיטא מאי קמ"ל כיון שיש לה ג' דפנות וכל הכשר סוכה מכח זה עיין בזוהר דעתו הקדושה דהא קמ"ל דאי לאו הכי ממשמעותא דתלמודא הוא מקום האצטבא לבד ותו תמיהא לי טובא בהא דמדמה רש"י הא מלתא לפסל היוצא דלכל הפי' דאתמרו התם לא דמיא דהא ד' פי' אתמרו בש"ס בפירוש פסל היוצא. א' דאיכא ג' דפנות וכל דיני סוכה אלא דהדפנות לא נעשו אלא לגוואי כו' ומהא ודאי אין ראיה לנדון דידן. ב' בקנים היוצאים לפנים מן הסוכה ונמשך דופן בהדייהו פי' דדופן זה יש לו סכך גם יש לו הסמוך לו כמין גם. והדופן שכנגדו הקצר הגם שאינו בשוה עמו וזה יוצא יותר ממנו פסל אחד הא קי"ל ג' טפח והא קמ"ל הגם שזה לא נתכוון להכשיר הסוכה בטפח שאמרה ההלכה אלא כשיעור הצריך ואיגלאי מלתא שהפסל היתר משכנגדו לאו מסוכה הוא קמ"ל. ואי נמי דעביד קנה אחד מסוף הכותל הקצר לשכנגדו בכותל הארוך כמין צורת פתח ונשאר הפסל ניכר כי פסל הוא אעפ"י כן כשר כי סוף סוף יכולין להכשירו ונחשוב לדופן הקטן במקום טפח הצריך בדופן ג' כי לא בטלו מלהצטרף צורת הפתח שעשה והיינו חידותא דדינא דקמ"ל תנא. ולפום האי פירושא מה שאנו מכשירין הפסל הוא כפי ההלכה לא שאנו מכשירין מקום פיסול משום סמך מקום הכשר. ג' פי' פסל סוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצלתה שמצרפין כל הסוכה וכיון דבכולה צלתה מרובה מחמתה גם זה הלכה היא שבכללות כל הסכך צלתה מרובה מחמתה כשרה הגם שמקום א' יש בו צל ממקום האחר כי לא באה ההלכה שצריך כל חלק וחלק בסוכה צלתו מרובה. ד' סכך פסול פחות מג' בסוכה קטנה דאינו פוסל והא נמי הלכה היא דכל פחות משלש כלבוד דמי משא"כ הא דאצטבא לא דמיא לשום אוקמתא מהנך דהיכא כתיבה דכיון דאצטבא כשרה ככל חוקותיה גם מאי דקמה הגם דפסול מטעם דגבוה עשרים נימא ביה דכשר שלא כדין ושלא כשורה ואם נאמר דרש"י מפרש בהך אוקמתא דקנים היוצאים לפנים מן הסוכה דמיירי דליכא אלא דופן אחד וליכא כנגדו שום דופן אפילו טפח וכגון שעשה לסוכה זו דופן ד' מסוף דופן הקצר עד כנגדו ככותל המשוך ונשאר הפסל יוצא ונמצא שאין לו אלא שני כותלים כמין גם ואין בו שיעור סוכה ולדרך זה מכנה שפיר האי דינא דאצטבא לפסל. אלא דקשה חדא מנא ליה דמיירי בהכי אדרבא מסתמא בסוכה עשויה כדינה קא עסיק תנא והכשרה הוא שלש דפנות דוקא ותו א"כ אמאי מוקי לה בקנים היוצאים לפנים לוקמה גם לאחור כיון דמה לפנים מה לאחור איכא דפנות אלא ודאי דנקט לפנים לומר דמתכשרא בדופנות הסוכה כמשפט ותו מנ"ל לפרושי בכה"ג ומחדיתין דינא כהאי שלא כמשפט ונחזי אנן כל הנהו תלת אוקמתי אחריני דאתמרו התם דלא נפקא חדא מהלכה ותהוי הא כחדא מינייהו אלא ודאי דעיקר' דהא מלתא כפ' הרשב"א והר"ן וסיעתייהו ומה שהכריחו לרש"י לומר כן קושית הפשיטות כבר תרצו הרשב"א והר"ן בטעם נכון ונראה דגם רמב"ם ממה דלא פי' מוכחא מלתא דדוקא האצטבא אבל חוץ מהאצטבא כשהוא רחוק טפי ד' אמות מיהא פסול ועיקר:

ושוב ראיתי להרא"ש שהביא דברי הרב רבי ישעיה שדחה דברי רש"י וכתב הרא"ש לחזק דברי רש"י דמדייק תיבת פסל דגילה דעתו דפסל זה אינו בכלל סוכה ועוד אמרינן לקמן אם רובה צלתה כו' ע"כ. מחילה מכבוד הרב מה שאמר דפסל זה גילה דעתו כו' סוף סוף אין פיסול מדאורייתא אלא מחמת מחשבתו ואין מחשבתו מבטלת דבר שבאה עליו ההלכה דכשר משא"כ מאי דקמן שההלכ' באה עליו דפסול כיון דגבוה למעלה מעשרים אמה. ומה שרצו להסתייע ג"כ מסוכה דרובה צלתה וכו' כבר כתבתי דלא דמי וכל זה אם המקום שנשאר בסוכה גבוה למעלה מכ' אמה הוא רחוק מהאצטבא ד' אמות אבל אם הוא פחות מד' אמות ויש שם דופן עיין בדיבור שאחר זה:

שם גמרא ומן הצד אם יש משפת האצטבא כו'. איכא לספוקי אם מקום האצטבא לבד הוא דכשר או אפילו בכל הסוכה כיון דאין מן הכותל לאצטבא אלא פחות מד' אמות. ורמב"ם בפ"ד מהלכות סוכה כתב וז"ל בנה אצטבא כו' מן הצד אם יש משפת האצטבא ולכותל ד' אמות פסולה פחות מד' אמות כשרה בנה באצטבא וכו' וכאילו המחיצות נוגעות באצטבא כו' ע"כ. וכתב ה"ה דמדברי רמב"ם מובן דסובר דכל הסוכה כשרה כו' יעש"ד. ודבריו ז"ל אינם מוכרחים דמי יאמר דמאי דאמר רמב"ם נוגעות באצטבא דכונתו היא ששאר הדופן נשאר במקומו דילמא שרואין כאלו הוא כותל ולא סכך וכיון דכן לו יהיה שנוגעת המחיצה באצטבא אי חשבינן ליה להך פחות מד' אמות שנשאר אויר הנה הוא פסול בין שנחשוב שנסמך ונדבק הכותל לצד האצטבא הנה אין כאן מקום וקושטא הוא דליכא לדמויי האי דינא לבית שנפרץ דהגם דנימא הכא דכל הסוכה כשרה בית שנפרץ אינו כשר אלא תחת הכשר וכמו שכתב רש"י משום דהתם פסלות הסכך הוא מחמת עצמו וממ"נ פסל אם נחשוב שנזקף הכותל הרי הוא פסול ואם נחשוב שנשאר במקומו הנה הוא פסול משא"כ בדין האצטבא כשנחשוב שנדבק הכותל שכנגד האצטבא לאצטבא ונשאר הסכך במקומו הרי זה כשר גמור ומכרעא לי מלתא דכיון דלא פי' רמב"ם להדיא דכשרה כל הסוכה מקום האצטבא לבד קאמר והא מיהא ליכא הכרעה לאידך גיסא בדברי הרב המגיד וכיון דכן לא מקילינן ומכ"ש דהוי מלתא דאורייתא:

וראיתי למרן בשלחנו הקדוש סי' תרל"ג ס"ה שכתב וז"ל היתה גבוה מעשרים ובנה בה אצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה ובה שיעור סוכה כשרה כל הסוכה ואפילו מהאצטבא והלאה אם בנה אצטבא מן הצד אם יש מן האצטבא עד כותל הבית פחות מארבע אמות כשרה על האצטבא דוקא כו' ע"כ משמע מדבריו דבאצטבא שכנגד דופן האמצעי דכשרה כל הסוכה אפילו יש יותר מד' אמות מן האצטבא והלאה והיא דעת רש"י שהסכים לה הרא"ש. ובב"י כתב טעם לפסק זה הוא משום דרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימין לדעת רש"י ע"כ. וקשה דהא הרמב"ם לא נרמז בדבריו כל עיקר שסובר כדעת רש"י ולא כתב הרב המגיד דדעת הרמב"ם דכל הסוכה כשרה אלא באצטבא שאין ממנה לדפנות ד' אמות דאמרינן בה כאלו דפנות נוגעות באצטבא אבל בנדון זה דאין בה דופן עקומ' שדן בו רש"י להכשירו מדין פסל בהא לא דקדק הרב המגיד מדברי הרמב"ם דסבר חשיבא כנוגעת באצטבא אין טעמייהו שוה ולא ראי זה כראי זה לומר דדן מרן מדין דופן עקומה לדין אצטבא שכנגד דופן האמצעי. ותו חמינא דמאי דלא הוה הוה ומאי דהוה לא הוה דין אצטבא באמצע דמכשיר כל הסוכה מדין פסל דלא דייק מידי ה"ה מדברי רמב פסקו מרן דכשר מטעם דהרמב"ם ז"ל סובר הכין ודין אצטבא מן הצד או באמצע דדייק כפי האמת ה"ה ז"ל מדברי רמב"ם בפי' דכשר פסק מרן דפסול והוו להו תרתי מילי דתמיהי ואי משום דהגאונים פסקו בההיא דבאמצע דכשרה כל הסוכה פסק כוותייהו גם בהא דמן הצד ובאמצע כתב ה"ה דהגאונים מכשירים כל הסוכה ואמאי לא פסק כוותייהו ואי משום דהרא"ש כרש"י הרי ר' ישעיה והרשב"א והר"ן דלא כוותיה ומלתייהו מלתא דסברא נמי ומה גם דהוי מלתא דאורייתא תמיהא לי טובא איך הכריע מרן להקל והאמת יורה דרכו דלא סמכינן להקל ואינו כשר אלא מקום האצטבא והשומע לנו יזכה לישב בסוכה של לויתן ומה גם דכבר קדם לנו דרש"י לא בא בפירושו לפסוק הלכה דמטעם זה אין אנו פוסקים כדבריו נגד רבותינו הפוסקים וא"כ לית הכא אלא דעת הרא"ש יחידאה באחרוני' גם לפי הטעמים שכתב כבר הקשינו עליהם בטענה הנשמעת:

תוכן העניינים

ראשון לציון על סוכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה