אור ברסלב
ראשון לציון על חגיגה פרק ב › דף יט ע"א

ראשון לציון על חגיגה· רבי חיים בן עטר

פרק ב · דף יט ע"א

דף יח ע"א

גמרא כאן לחולין כאן למעשר ומנא תימרא כו'. הגם דמאי דמשני כאן וכו' הוא בטהרת ידים והוה מצי לאתויי דלחולין לא בעו כונה מההיא מתניתין דמכשירין דמייתי בסמוך פירות שנפלו כו' ולעולם לענין טבילת הגוף אפילו לחולין בעו כוונה וגם בזה לא הוה צריך לדחוקי מתניתין בין רישא דקתני הוחזק לחולין בין סיפא דקתני טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל והוה מוקי להו כפשטייהו. אלא טעמא הוא משום דרב נחמן בשיטת רב רביה קאי דסובר דאפילו נדה לא בעיא כוונת טבילה לטומאתה החמורה כדאי' בחולין דף ל"א ולהכי הגם דהכא לא קא משני אלא לטהרת ידים ה"ה לטהרת הגוף ואולי דהש"ס הכא מייתי מאי דאתמר בחולין עלה דההיא דנדה דטבלה בלא כוונה דאפליגו רב ור"י וכן דרך הש"ס דמייתי משא ומתן דאתמר בענין אחד על ענין אחר לפרשו הגם דלא אתמר עליה ורמב"ם כתב בפ"א מהלכות מקואות כל הטובל צריך להתכוון בטבילה ואם לא נתכוון עלתה לו טבילה לחולין ואפי' נדה שטבלה בלא כונה כגון שנפלה לתוך המים כו' הרי זה מותרת לבעלה כו' ע"כ פסק רמב"ם דאפי' לטומאה דאורייתא לא בעי כונה לחולין כרב והגם דר"י פליג עליה התם וקי"ל רב ור"י הלכה כר"י הכא שאני דאיכא רב נחמן דקאי כרב ולא אשכחן מאן דפליג עליה דרב נחמן להדיא. והגם דרבא מותיב לרב נחמן מאי דמותיב ליה ממתני' הא דק ואשכח כוותיה דרב נחמן וליכא לאוכוחי מדברי רבא מדמותיב לר"נ דסבר כר"י דכונת רבא לא הוי לפלוגי אלא להבין ישובי דמתנייתא לפום הך שינוייא דר"נ ובתר דדק ואשכח ממילא דקאי נמי בהאי שיטה:

וראיתי להרשב"א בחידושי חולין שכתב הלכה כרבי יוחנן כללין ואמר שהרמב"ם פסק כרב ויראה לו דטעמו הוא משום דסובר דסתמא דתלמודא הוא דאמר מנא תימרא דחולין לא בעי כונה והגם דדחי דילמא וכו' דחויא הוא ולא שבקינן פשיטותא מקמי דחוייא ע"כ. ואין נראה דמנא ליה לרמב"ם לסבור דסתמא דתלמודא קאמר לה ואדרבה הסברא תכריח היפך דאין דרך הש"ס לומר כה"ג מנא תימרא כו' במלתא דקא חזינן דאיפליגו בה אמוראי דאי נמי סובר דמתני' מסייעא לחד הול"ל מתני' מסייעא למ"ד כו' א"נ לותביה למ"ד הפך הנשמע מפשטא דמתני' ולא לימא מנא תימרא אלא ודאי דטעמא דרמב"ם הוא דרבא לא פליג אדר"נ ומה גם בתר דאשכח מתני' דקתני כר"נ ותדע דבחולין קאמר דתיהוי הך תיובתא כר' יוחנן אי לאו דאשכח תלמודא לאוקומי מלתא דר"י כר' יונתן וכו' נמצאת אומר דלרבא יתחייב להודות לרב נחמן מכח הך ברייתא וכיון דאמר הש"ס דק ואשכח ושתק תלמודא ולא מסיים בה ואיהו סבר כר' יונתן ש"מ דהכי ס"ל. וראיתי בתוספתא ריש פ"ג שכתב וז"ל הטובל אם נתכוון טהור ואם לאו טמא אבל המטביל ידיו בין כך ובין כך טהור ע"כ. וקשה הרי להדיא דמחלק בין טובל למטביל. ונראה דתוספתא זו אתיא כר' יונתן דמייתי הש"ס בחולין דסבר ר' יוחנן כוותיה דבעי כונה לטבילה לחולין ומסתברא דלא פליג אלא בטבילה אבל בנטי' ידים מודה דלא בעי כונה ובהכי נמי לא מפליג פלוגתייהו והיינו דברי התוספתא דהצריך כונה לטבילה ולא לטהרת ידים והגם דר' יוחנן סבר לה הכי לא פסק הרמב"ם כר' יוחנן הגם דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י מטעמא דאמוראי בתראי קיימי כרב נחמן וגם רבא קאמר הש"ס נפק דק ואשכח כאלו לא הוחזק למעשר אבל לחולין הוחזק משמע דהכי מסיק נמי רבא ולהכי פסק רמב"ם כר' יוחנן. תו נר' לפרש דברי התוספתא להעמידה כהלכה עזה"ד הטובל אם נתכוון פי' לדבר שנתכוון עליו טהור דבעי' אם הוא לקדש שיכוון לקדש וכן עזה"ד אבל המטביל ידיו בין כך ובין כך כו' פי' בין נתכוון כך ובין נתכוון כך טהור כי לא עשו מעלות אלו אלא בטבילה אבל בטהרת ידים הנוטל ידיו לחולין טהור לאכול מעשר ולהכי לא סיים בה אפי' לא נתכוון דהוי נשמע לא נתכוון כל עיקר אלא דממה שכתב רמב"ם בפי"ג מהלכות אבות הטומאות וז"ל וכן הטובל ידיו צריך כונה אפי' למעשר וממעשר ומעלה צריך כונה כו' ע"כ. איכא למידק בדברי רמב"ם אחר שאמר אפילו למעשר צריך כונה הדבר מובן דלא מיבעיא קאמ' לא מיבעיא למעלה מן המעשר אלא אפי' למעשר צריך כונה ומה צורך עוד לומר ומן המעשר ולמעלה צריך כונה אלא נראה שכונתו היא עזה"ד ומן המעשר ומעלה צריך כונה לאיזה דבר הוא טובל אם למעשר אם לתרומה אם לקדש כו' ולפי זה משוה דין טהרת ידים לטבילה דבעינן שיכוין אם לתרומה אם לקדש וזה הפך מה שפי' בברייתא קושטא הוא דצריך לדעת מנא ליה לרמב"ם ז"ל האי דינא לומר דגם בנטילת ידים נטל לזה אינו טהור אלא לאותו דבר שנטל בשבילו וצריך להתישב בדבר:

שם גמרא איתיביה רבא הטובל לחולין כו' ה"ק שהוחזק כו' פי' ל"מ אם נפל לאמת המים וטבל בלא כונה אלא אפילו הוחזק לחולין פי' טבל והחזיק עצמו כיון שאינו אלא לחולין לא הוחזק למעשר אבל לעולם לחולין לא בעי כונה כל עיקר וטעמא דמלתא כיון דדבר תורה לא בעי כונה לאכילה כל עיקר לא עשו מעלה בחולין אלא דוקא בדברים שיש בהם קדושה:

שם איתיביה טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל כו' כאלו לא טבל למעשר ע"כ. רש"י ז"ל פירש במשנה וז"ל ולא הוחזק לא נתכוון לשם טבילת טהרה אלא לרחיצה בעלמא ע"כ. וקשה לדבריו פשיטא השתא דכבר שמעינן ברישא טבל לחולין שנתכוון מיהא לטהרה אעפ"כ לא הוחזק למעשר בהיכא שלא נתכוון לטהרה כל עיקר אלא לרחיצה מיבעיא. והרמב"ם בפרק י"ג מה' אבות הטומאות כתב וז"ל טבל סתם ולא נתכוון לא' מכל אלו הרי זה טהור לחולין בלבד ע"כ וכן הם דבריו בפירוש המשנה משמע דמפרש הכי מאי דקתני מתני' טבל ולא הוחזק וכפי דבריו חידותא דדינא קמ"ל סיפא דאפי' לא הפליג מעשר ושאר הטהרות מדעתו כמו שהפליג ברישא כשטבל לחולין להדיא ושלל בדעתו מעשר ולמעלה. והתוס' ראיתי שכתבו כן ובהכרח לומר דמפרשי כדעת הרמב"ם ומה שכתבו התוס' בתירוצם ראשון ליתא דהא תנא לא הוחזק קתני והיכי מצינן לאוקומי רבותא דחולין דלא הוזכר דמהניא בהו כל עיקר ואדרבה משמע כאלו לא טבל אפילו לחולין אלא ודאי דדרך שני עיקר. ובתוספתא ריש פ"ג דחגיגה תניא וז"ל איזו היא חזקה כל שעודהו רגליו במים טבל לקל שבהן והוחזק לחמור שבהם מה שעשה עשוי הטובל על מנת לעלות מטומאה לטהרה הרי זה טהור בכולן ע"כ רישא דתוספתא זו היא מאי דמייתי תלמודא דפריך מינה לרבי אלעזר דקתני אם עודהו רגליו במים אפילו טבל לקל שבהם יכול להחזיק עצמו לחמור וסיפא קתני להדיא דאם נתכוון לעלות מטומאה לטהרה הרי זה טהור אפילו לקדש ולחטאת ודוקא אם טבל לקל להדיא שהפליג ממנו החמור הוא דאסור לחמור ולפום זה צריכין אנו לפרש מתניתין כפרש"י שפירש טבל ולא הוחזק היינו בלא כונת טבילה דאם לא הוחזק כפי' הרמב"ם הרי ברייתא קתני להדיא דמותר בכולן ומה שהקשינו לדעת רש"י מאי קמ"ל י"ל דקמ"ל מתני' מאי דקתני בברייתא דטבל סתם להעלות מטומאה לטהרה טהור לכל והכי פירושא טבל ולא הוחזק פי' בלא כונת טבילה כאלו לא טבל למעשר דדייקינן מינה אבל טבל בכונת טבילה לטהרה בעלמא הרי זה טבל גם למעשר וכו' והיינו דקא תני בתוספתא אלא להרמב"ם קשיא. ויש לומר דהרמב"ם הוכרח לומר דמתני' דלא כהך תוספתא דהא מאמר לא הוחזק לא מש' לא נתכוון אלא לא הוחזק לדבר אחד וכיון דכן מוכרח אתה לומר דמתניתין דלא כהתוספתא ולא חיישינן להתוספתא כל דמתניתין איפכא ולהכי פסק טבל סתם אינו טהור אלא לחולין ואי לאו דברי הרמב"ם ז"ל הוה נראה דהתוספתא איירי במי שטבל בתנאי להחזיק עצמו בטהור והוא מה שדייק לומר ע"מ לעלות מטומאה לטהרה ומתני' דקתני טבל ולא הוחזק דהיינו סתם כאלו לא טבל פירושה הוא דטבל להעביר הטומאה הידועה לו לא להחזיק עצמו בטהור ובכה"ג לא טבל אלא לחולין אלא דלהרמב"ם לא משמע ליה האי פירושא. ואפשר לומר להשוות דעת רש"י לדעת הרמב"ם שלא פירש רש"י לא הוחזק נתכוון לרחיצה אלא לפום פשטא דמתני' דמשמע כאלו לא טבל לגמרי אפי' לחולין וכדסלקא דעתיה דרבא דמותיב מינה לרב נחמן דלפום האי פירושא לא מצינן לפרושי טבל סתם כאלו לא טבל דקשה אמאי כאלו לא טבל כיון דנתכוון לטבול אמאי בעי שיכוין לחולין להכי הוכרח לפרש מאי לא הוחזק לא נתכוון אלא לרחיצה ובזה יודה הרמב"ם נמי אבל לפום מאי דמסיק מאי כאלו לא טבל למעשר מודה דהכונה היא כפירוש הרמב"ם דטבל סתם ולא החזיק עצמו לאחד מהדברים. אלא דק"ל לפי זה ממה דאמרינן בחולין עלה דההיא דאשכח רבא טבל ולא הוחזק מותר לחולין ואסור למעשר וז"ל אמר ליה אביי לרב יוסף לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן מהא אמר ליה ר"י דאמר כר' יונתן כו' ע"כ קשה מאי תיובתא מהא לר"י דאי מוקמינן לה בטבל סתם אימור דפליג רבי יוחנן אדרב אלא בנפילה מן הגשר שלא נתכוונה לטבול אבל נתכוונה מיהא לטבילה פשיטא דמותר לחולין ואדרבה ק"ו הוא דהא איכא סברא דטבלה סתם דמותר גם למעשר כו' ומוכרח לומר דמהאי טעמא נמי נתחייב לפרש מאי לא הוחזק שלא נתכוונה לטבילה אלא לרחוץ ומגופה דמתני' מוכיחין הדברים דקתני מותר לחולין פשיטא אלא ודאי דלא הוחזק דקתני הוא לא חשב בטהרה כל עיקר להחזיק עצמו בה ועל זה קאמר אביי נימא תהוי תיובתא לר"י ומהשתא הדרינן לקושיתנו ראשונה על דברי הרמב"ם אמאי לא פסק כתוספתא דקתני טבל על מנת לעלות מטומאה לטהרה הרי זה טהור לכולן דהא ליכא לדייוקי ממתני' איפכא ופירו' ולא הוחזק דקתני הוא שלא נתכוון לטבילה אלא לרחיצה כדמוכח מברייתא ויש לומר לעולם מאי דקתני מתניתין טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל פירושו הוא טבל סתם ושאני ברייתא דקתני סיפא ומותר לחולין דאי מוקמינן לה בטבל סתם מאי למימרא אטו לחולין בעי כונה הא לית דארע מיניה וכיון שנתכוון לטבילה פשיטא דמותר לחולין להכי בהכרח לאוקומי ברייתא בשלא נתכוון לטבילה ובהכי הוי חידותא דדינא בחולין דמותר דסד"א דבעי כונת טבילה וכר' יונתן קמ"ל:

עוד נראה לאלומי פסקיה דהרמב"ם דטבל סתם אינו טהור לכולן מדקתני סיפא דמתני' טבל לחמור מותר לקל קשה פשיטא אי תימא דאפילו טבל סתם טהור לכולן טבל לחמור מיבעיא למימר אלא ודאי דדוקא טבל לחמור הוא דמותר לקל אבל טבל סתם לא ודוק. ותו מההיא דאמר רבי אלעזר טבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה ואוקמוה דמיירי בטבל סתם דוק מינה טעמא דמחזיק עצמו אבל לא החזיק עצמו בעודו לח כגירסת הספרים שכתבו התוס' לא הוחזק הרי להדיא דלא כההיא תוספתא ומדלא אשכחן דפריך תלמודא מההיא תוספתא לר"א שמע מינה דלא קיימא כהלכתא הך תוספתא:

שם גמרא א"ר אלעזר טבל ועלה מחזיק כו' ע"כ ע"ש משמע דבהא מלתא ליכא מאן דפליג דכל שסמוך לעלייתו החזיק עצמו הגם שלא החזיק עצמו בשעת טבילה ש"ד וקשה אמאי לא פסקה רמב"ם בהלכותיו בשלמא ההיא דרגלו אחת במים דמהני אפילו החזיק לחולין לא כתבה הרמב"ם ז"ל משום דלא קיימא אלא כר"י אלא דר' אלעזר משמע דאתיא ככ"ע ואפשר דהרמב"ם נתכוון לפסוק הא מלתא דרבי אלעזר במה שדקדק להאריך בלשונו לומר טבל סתם ולא נתכוון לאחד מכל אלו ע"כ למה הוצרך לומר סתם ולא נתכוון כו' דהיה די לומר טבל סתם או טבל ולא נתכוון לאחד מכל אלו אלא שרצה לומר עז"ה טבל סתם ועוד שלא נתכוון אפילו אחר טבילה לא' מכל אלו תנאי הוא הדבר שאני אומר שלא הוחזק אלא לחולין אבל טבל סתם ונתכוון אחר טבילה לא' מאלו שפיר דמי דמשכחת לה שיטבול סתם ויתכוין אחר כך לדבר ויועיל והיינו מלתיה דר' אלעזר:

שם גמרא מיתיבי עודהו רגלו כו' מדפריך הש"ס מהאי מתני' משמע דהויא כהלכתא וקשיא לרבי פדת דמוקי לה כר' יאודה הא קי"ל הלכתא כת"ק וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות מקואות וז"ל מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אחר זה אע"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים הראשון טהור והשני בטומאתו. וי"ל דהכי פריך מדר"י נשמע לדרבנן דרגלו אחת לר"י ככולו בתוך המים לרבנן אבל עלה לא ולעולם הלכה כחכמים דאפי' רגלו של ראשון במים א' טהור ושני טמא:

שם גמרא מאן תנא כו' ר"י דתנן כו' והגם דמאי דקתני ר"י רגלו אחת אינה אלא בגוד אחית לטהר הב' אבל לא גוד אסיק וכדמסיק בסמוך דגוד אחית אית ליה גוד אסיק לית ליה והכא דקאמר רגלו א' הוחזק לקל הוחזק לחמור משמע דחשיב כאלו המים עולים והיינו גוד אסיק לא היא ולעולם גוד אחית אית ליה אלא דהכי קאמר מאן תנא דחשיב דעוד רגלו במים מישך שייך בהדי מים לענין טובל שני שמשלים לו מ' סאה במים שנטל מי שעודנו רגליו במים ר"י היא אבל לרבנן הו"ל כאלו עלה ואין לו שום שייכות במים כל עיקר ונחשב המקום חסר:

שם גמרא איכא דאמרי כו' הרמב"ם לא חלק בין טומאה דרבנן לטומאה דאורייתא משמע דסבירא ליה דבכל גוונא הוי שני טמא וקשה והא קי"ל כלישנא בתרא ומה גם במילי דרבנן ולישנא בתרא לקולא לכ"ע כלישנא בתרא וי"ל דכיון דלישנא קמא קאי כוותה ר' פדת פסק כוותה ועוד כיון דלישנא קמא לא קאמר לה תלמודא בלשון איכא דאמרי אלא סתם משמע דמסכים לה הש"ס ולהכי אלימא לישנא קמא מלישנא בתרא:

תוכן העניינים

ראשון לציון על חגיגה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה