ראשון לציון על חגיגה· רבי חיים בן עטר
פרק א · דף ג ע"א
גמ' מה טעם הרבה כרכי' כו' הוא דברי הש"ס ואינו דברי המשנה וגם בתוספתא אינו וליכא לאוכוחי מהכא דמכריע הש"ס כדברי ר"א דסובר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא כי דברי הש"ס הכא אינו אלא לאם נאמר דסובר ר"א לא קדשה לעת"ל ואה"נ כשתבוא לומר ותפשוט מהכא דקסבר ר"א קדושה ראשונה לא קדשה לעת"ל דמצי למימר לעולם קדשה לעת"ל ושאני עמון ומואב שהלכה באה עליהם שלא תתקדש אלא לשעתה דקתני הלמ"מ מעשרין מעשר עני בשביעית ומשמע דהלמ"מ ממש קאמר ומה גם למאי דקתני בתוספתא זקנים מנביאים ונביאים ממשה הלמ"מ משמע ממש קאמר והכי דייק נמי רבינו שמשון בסוף מסכת ידים להדיא. וא"ת למאי דקאמר מה טעם הרבה כו' דמשמע דקדושה ראשונה קדשה לשעתה אם כן עמון ומואב שלא קדשה בקדושה שניה ח"ל הם והיכי באה הלכה עליהם י"ל דבאה הלכה שלא יקדשום בביאה שניה ויעשרו מעשר עני בשביעית. וראיתי להרב הגדול בעל משנה למלך שכתב בפ"ה מהלכות ביכורים וז"ל על דברי רש"י שכתב עמון ומואב מעשרין וכו' שהם היו זורעים כו' ע"כ והלא משנה ערוכה בפ"ו דשביעית כל שהחזיקו עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד כו' וכמו כן כתב בפ"ק דיבמות כו' ע"כ:
ואני אומר דרש"י ז"ל מדאורייתא קאמר דמותרים אבל מדרבנן אסור לעבוד לבד עמון ומואב לא עשו בהם גזירה זו לאסור לעבוד כי כל עצמן הניחום בשביל עניי ישראל למצוא לעבוד כו' גם לאכול לקט שכחה ופאה ומעשר עני ואולי דעל זה באה הלמ"מ אבל כל חוץ מעמון ומואב ישנו בתקנת חכמים דאסור בעבודת הארץ וכפ"ז א"י נחלק לשלשה חלקים שכבשו עולי בבל לא נאכל ולא נעבד שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל נאכל ולא נעבד שכבשו עולי מצרים והניחום עולי בבל כגון עמון ומואב שהניחום כדי שיסמכו עליהם עניים נאכל ונעבד. והרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות מתנות עניים וז"ל ובח"ל שאין בה שמיטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני מפני שארצות אלו קרובות לא"י כדי שיהיו עניי ישראל נסמכין עליהם בשביעית והלמ"מ שיהיו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית כו' ע"כ משמע דהלמ"מ ממש קאמר דדברי הרמב"ם אינן יכולין לידחק לומר לאו דוקא כמו שאנו דוחקים לומר בלשון הברייתות ומה גם דלא כתבה בהודעת עיקר הדין אלא בתר דכתב הדין וטעמא כדי שיהיו עניים כו' הדר לומר והלמ"מ ה"ז מגיד כי ממש קאמר כי מלבד טעם האמור עוד מודיעך כי כן באה ההלמ"מ. ויש לי להוכיח כן ממה דאמרינן ביבמות עלה י"ו דקאמר ר' דוסא בן הרכינס לרבי יהושע ולראב"ע ורבי עקיבא וזה לשונו מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו עמד חגי הנביא ואמר ג' דברים צרת הבת אסור' עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית כו' ע"כ הרי דבימי נביאים כבר היתה להם הלכה זו ותו מדקמחתיה בהדי צרת הבת וספק ממזר ש"מ הא נמי כוותייהו ומעתה מאי דכתב הרמב"ם דהלמ"מ ממש קאמר. ואופן ההלכה הכי הוא שאמר ה' למשה עמון ומואב לא יקדשום עולי בבל וקמי שמיא גליא דמתקנין מעשרות ואמר למשה אמור להם כשיתקנו יתקנו מעשר עני בשביעית ולא מעשר שני ואיכא למימר דאתא לאפוקי מדראב"ע דאמר לר' טרפון הרי אתה מפסידן נפשות קובע אתה השמים כו' שנאמר היקבע כו' המעשר והתרומה וכו' ע"כ ומלתא כהאי דינא הוא אי מצינן לתקוני מ"ע אי לא ובאה הלכה דמצו לתקוני מעשר עני. או אפשר לומר דהלכה האמורה כאן היא ע"ד אומר' ז"ל בפ"ב דמגילה וז"ל אר"י מ"ד ועליהם ככל הדברים כו' מלמד שהראהו ה' למשה מה שהסופרים עתידים לחדש כו' ע"כ וכפי זה מאי דאתמר למשה נמי גזירות דרבנן אין זה גזירת דינא אלא הודעת העתיד הודיע ה' למשה שיבא זמן שיתקנו הלכה זו וכפ"ז דין דברי סופרים אית לה ע"כ. והכ"מ כתב דלאו דוקא כתב רבינו והלכה למ"מ והכריח מדקתני במתני' דידים עמון ומואב מעשה זקנים כו' והרואה דבריו בתחלת הלכות תרומות דע דלאו דוקא ע"כ מה שכתב הרב ממה דקתני מעשה זקנים במה דכתיב לאו קושיא היא ומה שהכריח ג"כ מתחלת הלכות תרומות דהתם כתב הרמב"ם ז"ל עמון ומואב מעשה זקנים אינו הוכחה דאה"נ דאין חיוב מעשרות בשאר שנים ומעשר עני בשביעית לאו מדאורייתא אלא מדרבנן אלא דממה שכתב הרמב"ם פ"א מהלכות תרומות דין ו' וז"ל נמצא כל העולם כולו לענין מצות התלויות בארץ נחלק לג' חלקים א"י וסוריא וח"ל וא"י נחלקת לב' כל שהחזיקו עולי בבל חלק א' וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק ב' וח"ל נחלקת לב' ארץ מצרים שנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מד"ס כו' ע"כ. הרי להדיא דסובר דעמון ומואב לא החזיקו בה עולי מצרים ולא נתקדשה אפילו קדושה ראשונה מדלא מנה אותה בחלק חזקת עולי מצרים אלא בחלק ח"ל ודלא כרש"י ז"ל ולדבריו ז"ל צ"ל דהלמ"מ באה להתיר לרבנן לקבוע בה מ"ע דאל"כ היה איסור וכדעת ראב"ע שאמר להם אתם מונעים את השמים מלהוריד טל ומטר והגם דח"ל היא אעפ"כ לא מצו לתקן מעשר עני בשנת השמיטה שלא כסדר השנים בא"י א"נ לדרך אחרון שכתבתי שהלכה האמורה כאן היא הודעת ההלכה העתידה להיות בתקנות חכמים וישובא דגמ' דילן דקאמר מה טעם הרבה כרכים וכו' לתקנת מ"ע בעמון דמשמע דעמון ומואב כיבוש מצרים תתישב לדעת רבינו הכי מה טעם תקנו בעמון ומואב לקולא ולא כראב"ע מדאשכחן עזרא שלא כבש הרבה כרכים והניחם כדי שיסמכו כו' ומעשרין מ"ע הא נמי דכוותה מצו לתקן בה מ"ע ולא מ"ש ולעולם עמון ומואב דקאמר הכא אינה כיבוש מצרים ומאי דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות שמיטה וז"ל עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרים באכילה לא יהיו ארצות אלו חמורים מא"י שהחזיקו בה עולי מצרים ע"כ לשון זה קשה להולמו וכמ"ש עליו הראב"ד ז"ל ומה שישב מרן הכ"מ אינם דברים המתקבלים ולא מתישבים בדברי רמב"ם דאם נסתפקנו אם כבשו עולי בבל מעבר הירדן ומסוריא אמאי שרינן משום שלא יהיו ארצות אלו חמורים מארץ ישראל שהחזיקו כו':
וניחא לי לומר דכיון דעיקר הלכה זו דקדושה ראשונה קדשה לשעתה הוא מדכתיב אשר ירשו אבותיך וירישתה קדושה א' וב' יש לה ג' אין לה כדדריש התם א"כ יש מקום לבעל הדין לחלוק דלא אתמר אלא בירושת יאושע אבל ארץ סיחון ועוג שירשה משה כיון דאינה בהבטחה דחזרה דהרי ארץ סיחון ועוג אינה בהבטחת האבות כאומרם ז"ל פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמה וכמו שהארכנו בחיבורינו אור החיים על התורה וא"כ מן הסתם לא יבטיח על מה שלא נתן לאבות ומהשתא לא נכללו ארץ סיחון ועוג בפסוק זה ומצינן למימר דקדושה ראשונה דקדשה משה קדשה לעת"ל להכי כתב טעמא לא יהיו ארצות כו' וכמו כן סוריא לא היתה בימי יהושע וממילא לא נכללה בדרשא ויש מקום לומר דלא ישתנה דין שעשו בה להכי כתב הרמב"ם לא יהיו אלה חמורים. וא"ת אמאי לא כתב הרמב"ם דין עבר הירדן בה' תרומות ומ"ע ולא בה' מתנות עניים דיש לומר דהוי בכלל כיבוש מצרים ומ"ש הרב בריש ה' תרומות וז"ל איזהו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים כו' ולא רשם עבר הירדן אולי דסמך על מה שכתב למעלה בפ' זה וז"ל א"י האמורה בכל מקום היא הארצות שכבשן מלך ישראל כו' ע"כ ומשמע דהגם דלא הוו מארץ כנען ממה דאצטריך למיהב טעמא בסמוך לירידת סוריא ממעלת א"י מפני שכבש אותה קודם שיכבוש כל א"י כו' וסוריא לאו ארץ כנען היא ש"מ דאי לאו האי טעמא כיון שכבשה מלך ישראל וכו' ומינה לארץ סיחון ועוג שלא היו יכולין להקדים כבישת הארץ מלפניה וגם על פי הדיבר היה לא תרד מעלתה וכמו שהארכתי בפרט זה בספר אור החיים ולזה לא הוצרך הרמב"ם ז"ל להזכיר עבר הירדן ומה דהוצרך לסמן גבולי ארץ שהחזיקו עולי מצרים דאתא לאשמועינן הגבולין וכדתניא במתני' דריש גיטין דף ח' בפלוגתא דתנא קמא ור"י אבל בעבר הירדן ליכא פלוגתא ולא אצטריך לאשמועינן גבולי דידיעי נינהו לכולי עלמא ופש לן ליתובי דעתא בהא מלתא דכתב רמב"ם בסוף פ"א מה' תרומות שהתרומה בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה מן התורה אלא בא"י ובזמן שהיו כל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כו' ע"כ. לכאורה מוכח בדברי רמב"ם מהך מתניתין דבפ"ח דתרומות דקתני ב' קופות א' של חולין וא' של תרומה ושתי סאין א' חולין וא' תרומה ונפלו אלו לתוך אלו הרי אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה כו' ואמר עלה ר' יוחנן בפ"ח דיבמות אעפ"י שלא רבו חולין על התרומה ע"כ דתרומה בזמן הזה דרבנן אפילו לר' יוחנן וכמ"ש בפסחים דף מ"ד ולא קאמר דאורייתא אלא לר' יוסי והלכה היא כרבנן ועוד דסתם לן תנא כוותיה ואצ"ל לר"ל דסובר דר' יוסי נמי סובר דלא הוי אלא מדרבנן. והגם דפסק רמב"ם ז"ל דקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא כמו שכתב בפ"א דהלכות תרומות הלכה ה' איכא לשנויי דכיון דפלוגתא דר"ל ור"י בסברת ר' יוסי דפרק הערל אי סבר ר' יוסי דאורייתא או דרבנן וסובר רמב"ם דמודה ר"ל בהך ברייתא דסדר עולם דקתני אשר ירשו אבותיך וירישתה קדושה א' וב' יש לה ג' אין לה ע"כ. הרי דהגם דקסבר ירושה ב' קדשה לעתיד לבוא אעפ"י כן סובר דתרומה דרבנן והוי מטעמא דכתב רמב"ם דכי תבואו אלא דקשה חדא מאי קא מוכח ר' יוחנן בפ"ח דיבמות דף פ"ב דר' יוסי סובר תרומה בזמן הזה בארץ דאורייתא מהך דסדר עולם דתני אשר ירשו אבותיך וירשתה קדושה א' ושנייה יש לה כו' ומכריח מינה דר"י פליג ארבנן בב' קופות דילמא לעולם כרבנן ס"ל דתרומה מדרבנן והגם דקדושה שנייה קדשה לעת"ל מטעם כי תבואו וכתב רמב"ם ביאת כולכם בעינן ותו קשה מההיא דאמרינן ביבמות דפריך תלמודא אדר"ל דאמר אמתניתין דקתני ר' יוסי ור' שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן מאכיל את אשתו בתרומה אמר ר"ל מאכילה בתרומה ואינו מאכילה בחזה ושוק ופריך הש"ס אמאי לא משום דהוי דאורייתא תרומה נמי דאורייתא ומשני דתרומה בזמן הזה דהוי דרבנן ואומרו ואינו מאכילה בחזה ושוק מסיק דהכי קאמר ואינו מאכילה בזמן דאיכא חזה ושוק ע"כ. הרי דבזמן דב"ה קיים הוי דאורייתא בפשי' לכ"ע וכל הנהו מתניתין וסוגיית דמוכח מינייהו דהוי דרבנן לא מיירי אלא בזמן הזה והכי מוכח ג"כ בפסחים דקאמר הנח לתרומה בזמן הזה דהוי דרבנן וא"כ היכי קאמר רמב"ם דאפילו בימי עזרא בזמן הבית לא הוי אלא דרבנן ותו קשה מההיא דגרסינן בנדה דף מ"ו להך דיחוייא דדחי אליבא דרב כהנא דסבר דהך ברייתא דסדר עולם דר"י תני לה ולא סבר לה וקאמר הש"ס ה"נ מיסתברא דלא סבר לה ר"י להך דסדר עולם מדתניא עיסה שנדמעה בשאור של תרומה ר' יוסי פוטר מן החלה סברוה מאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דאורייתא ואי אמרינן דסובר ר"י תרומה בזמן הזה דאורייתא אתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דאורייתא ודחי דילמא קסבר ר"י תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן וכדאהדר להו רב הונא בריה דר"י דאשכחינהו לרבנן דבי רב דקאמרי אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי ז' שנים דכיבוש וחילוק נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר ואמינא להו אנא אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא בבואכם כו' בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק ע"כ משמע דאי סבר ר"י להך דסדר עולם נתחייב לומר דסובר ר"י תרומה בזמן הזה דאורייתא וממה דאמר רב הונא בריה דר"י אפילו למ"ד תרומה דאורייתא חלה דרבנן כו' דתניא בבואכם כו' מוכח דלא בעי' ביאת כולכם בתרומה אלא בחלה. תו קשה לי טובא היכן בא פסוק זה דכי תבואו בתרומה דכתב רמב"ם בקשנו כל החומש ולא נמצא דבר זה בתרומה כל עיקר:
וראיתי להרב כסף משנה שפיר' דהך דסדר עולם סבר בה ר' יוחנן דפי' הכין הוא קדושה ראשונה של האבות קדושה שניה של יהושע והך בביאת כל ישראל הות ולהכי נתחייב ר' יוחנן לאוכוחי מינה דסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא ורבנן דפליגי עליה דר"י סברי קדושה ראשונה דיהושע ושניה דעזרא כו' יעש"ב אין דרך זה ראוי למי שאמרו כי טפי נתרבו הקושיות בסוגיות לדרך זה יותר ממה שהיו א' היכן אשכחן דאיפליגו רבנן ור"י בדרשה זו אם פי' קדושה א' וכו' אבות ויהושע או יהושע ועזרא ומנא ליה לר' יוחנן לפרושי בההיא דסדר עולם דא' אבות ושניה יהושע דבהכי נפק ליה דינא בתרומה דהויא דאורייתא לימא דא' יהושע ושנייה עזרא כפי דרשת רבנן והויא תרומה דרבנן. והרואה יראה כמה דחוקים דברי הרב ז"ל מחילה מכבודו ולדידי חזי לי דרמב"ם הוכרח בפיסקיה מעומקא דסוגיא חדא לר"ל הך דסדר עולם דאשר ירשו כו' מוכח להדיא דהוי דאורייתא והיכי קאמר ר"ל דתרומה דרבנן גם אמאי לא אותביה ר' יוחנן מינה ובהכרח לומר כמו שאמר בש"ס במסכת נדה כשרצו להוכיח דסובר ר' יוסי תרומה דאורייתא מההיא דאשר ירשו כו' ודחה תנא לה ולא סבר לה. ותמצא דכתבו התוספות שם בד"ה לא כולהו דה"ה דהוי מצי להקשות לר"ל נמי יעש"ב א"כ בהכרח לומר לכונת ר"ל דר' יוסי תנא לה ולא סבר לה. וקשה לפי זה אמאי לא הקשה ר"י לר"ל מינה דהא הא מלתא דתנא לה ולא סבר לה לאו שינוייא מעלייא הוא בשלמא סתמא דתלמודא איכא למימר כהך כללא דכל דליכא שינוייא רויחא לפעמים מעלים עין ולא מותיב מידי אלא רבי יוחנן לא הוה שתיק מלאותובי לבר פלוגתיה תו סובר הרמב"ם דלפום הך מימרא דרב הונא בריה דר"י מצינן למימר דגם בתרומה נמי איתא להך דרשא דבביאת כולכם דהא קרא אשוינהו כחדא לחלה ותרומה דכתיב בבואכם ראשית עריסותיכם וכו' כתרומת גורן כן תרימו אותה ותנא נמי הכי בספרי דהשוה הכתוב כו' ומהשתא לא שנא תרומה ל"ש חלה ומצינן למימר דהגם דקדושה שניה קדשה לעת"ל תרומה וחלה אמר קרא בבואכם והטעם דר"ל והיינו נמי טעמא דרב כהנא דלא הקשה ליה מההיא דר"י דתני משבא לעונת הנדרים תרומתו תרומה והיינו נמי טעמא דר' יוחנן דלא אותביה מברייתא דסדר עולם דהוה ידע הך דרשא דבבואכם וטעמיה דקסבר דלר' יוסי תרומה דאורייתא משום דקסבר ר' יוחנן דר' יוסי לית ליה דרשא דבבואכם ביאת כולכם ולא אתיא הך דרשא אלא לרבנן והוכרח למימר הכי מכח ההיא מתניתין דעיגול בעיגולים דמוכח מינה שפיר דתרומה דאורייתא דאי דרבנן מאי איריא דקתני עיגול בעגולים דהוי כל שדרכו לימנות ליתני אפילו את שדרכו לימנות דכיון דהוי דרבנן אפילו את שדרכו לימנות נמי עולה אלא ודאי דסובר תרומה דאורייתא והך מתניתין ר' יוסי קתני לה כמו שכתבו התוספות ביבמות ד"ה אמר ליה ובזה הוכרח לומר דר"י לא דריש בבואכם ביאת כולכם ולא אתיא אלא כרבנן ומאי דקאמר תלמודא התם בנדה ודילמא קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא וחלה דרבנן לאו דוקא דאורייתא אלא שיטפא דלישנא נקט משום דאמר בסמוך דסובר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא נקט לה אבל אחר האמת לפום דרשא דבבואכם ולפום ברייתא דספרי דמשוה חלה לתרומה הדרינן למימר דבין חלה בין תרומה שוים הם למאן דדריש בביאת כולכם ולא תידוק ג"כ ממילתיה דרב הונא דקאמר אפילו למ"ד תרומה דאורייתא דמשמע דמצינן למימר דחלה דרשינן בה בבואכם ביאת כולכם ולא בתרומה הא ליתא מטעמא דכתיבנא כדתניא בספרי אלא לפום מאי דאמור רבנן דבי רב דאפילו למ"ד תרומה דרבנן חלה דאורייתא מטעם דאשכחן ז' שנים של כיבוש וכו' לזה קאמר איהו אדרבה איפכא ורבותא דחלה מתרומה היא דחלה בה הוא דאמר רחמנא בבואכם ביאת כולכם ותרומה אתיא מינה ואי איכא מאן דחולק אינו יכול לחלוק אלא בתרומה אבל בחלה מיהא לא ימנע ולעולם כל דלא אשכחן מאן דחלק בהדיא לא מחלקינן ומכח ההיא דספרי מכרחי' דלא שנא תרומה מחלה וכל דדריש בבואכם ה"ה תרומה ומהשתא סוגיא דיבמות כוליה משא ומתן הוי מקמי דאתא ר"ה בריה דר"י וחדית ההיא דבבואכם ביאת כולכם דהא ודאי דלא הוה ידיעה להו והוו סברי אדרבה כרבנן דבי רב אבל בתר דגלי לן ר"ה הך דבבואכם לאו הכי מתפרשא מלתייהו דר"ל ור"י והכי פי' דפלוגתייהו ביבמות ר"ל אמר מאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק פי' הגם דקדושה א' קדשה לעת"ל עכ"ז שאני תרומה דכתיב בה בבואכם ל"ש בזמן הבית ל"ש אחר החרבן וטעמא דקאמר ולא בחזה ושוק ה"ק אפי' בזמן דאיכא חזה ושוק דהיינו ב"ה קיים מאכילה בתרומה מטעם בבואכם וטעמא דר"ל דקאמר הכי בסברת ר"י מכח הך מתני' דעיגול בעיגולין דקתני דעולה ואי תימא דסובר ר"י דתרומה דאורייתא הוה ליה שדרכו לימנות ולא בטיל לדידיה דסובר כל שדרכו לימנות שנינו והוכרח לאוקומי אפילו בזמן ב"ה קיים כיון דבהכרח טעמו דר' יוסי הוא דכתיב בבואכם ביאת כולכם דהא לדידיה קדשה לעת"ל כדתניא בסדר עולם א"כ אפי' בזמן שב"ה קיים ותלמודא דלא משני הכי משום דלא ידע הך דבבואכם נדחק לפ' דבזמן חזה ושוק קאמר ור"י לפום מאי דסובר את שדרכו לימנות שנינו הוכרח מכח ההיא דעיגול בעיגולין לומר דסובר ר"י דתרומה בזמן הזה דאורייתא כדפרי' ודוקא לר' יוסי אבל לרבנן תרומה דרבנן היא כדקתני מתניתין דב' קופות וקאמר ר"י אעפ"י שלא רבו וטעמא הוא מכח ההיא דבבואכם מוכרח ר"י לומר דרבנן סברי תרומה דרבנן מכח מתני' דב' קופות דהגם דמוקמי' לה בדאיכא רבייא בהתר עכ"ז באיסור דאורייתא לא מהני דהא סובר ר"י כזית בכדי א"פ אסור ד"ת ולא מהני אפילו נתרבה היתר ומינה הוכרח לומר דסוברים חכמים דתרומה מדרבנן ופליגי אדר"י וטעמייהו מההיא דבבואכם וטעמא דר"י היא דמההיא דעיגול בעיגולין מוכח דתרומה דאורייתא מדלא קתני מלתא דהוי שדרכו לימנות ומשנה זו בשם ר' יוסי תנו לה כמ"ש התו' ומההיא דשני קופות מוכח דרבנן פליגי וסוברים דתרומה דרבנן מדקא' שאני או' כו' ובמלתא דאורייתא לא אמרי' שאני אומר אפי' איכא רבייא וק"ל הלכה כר"י ובפלוגתא דר"י ורבנן ק"ל כסתם משנה דשני קופות ובזה יעלו דברי הרמב"ם ע"נ דפסק דקדושה ב' קדשה לעת"ל ואעפ"י כן פסק דתרומה דרבנן ואפי' בימי עזרא שהיה הבית קיים מטעם בבואכם והגם דלא כתי' אלא בחלה הא השוה תנא דספרי תרומה וחלה לכל ההלכות וכל מאי דיק' לך בש"ס דמשתמע מיניה דלא כהאי פסקא דע דהוי מקמי דאתגלייא הך ברייתא דבבואכם דחדית ר"ה בריה דר"י: