אור ברסלב
ראשון לציון על ברכות פרק ט - הרואה › דף נד.

ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר

פרק ט - הרואה · דף נד.

פרק ט - הרואה

מתני' בנה בית חדש כו' כתבו התוס' בפ"ב דסוכה דף מ"ו וז"ל ודאמרינן בפרק הרואה דמברך על כלים חדשים כתב רבינו שרירא גאון ז"ל דלא סמכינן עלה דמסקינן בפר' בכל מערבין דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וק' מפדיון הבן עכ"ל מוכח מדבריהם דאפילו מצוה הבאה לו אפילו פעם א' בחייו גם שזמנה קבוע שצריך שיהיה הבן בן ל' יום לפדיון בכור כיון דאינה מתחדשת בכל שנה אינו מברך שהחיינו ונשען הגאון אההיא דבכל מערבין דף מ' ע"ב דגרסי' התם אמר רבא כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו לומר זמן בר"ה וביוה"כ כיון דמזמן לזמן אתו אמרינן א"ד כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן ע"כ. מדקאמר הש"ס כיון דמזמן לזמן כו' משמע דאי לאו דאתי מזמן לזמן לא מצו ברוכי הגם דהוי מצוה. וי"ל בדברי התוס' הנה עיקר דבריהם ז"ל שהוצרכו לחלק הוא מחמת שהוקשה להם מ"ט יש מצות שתקנו לברך שהחיינו כעשיית סוכה ולולב כדאשכחן הכא ובעשיית ציצית ותפילין לא תקנו כדמוכח בפרק התכלת ומזה הוצרכו לתרץ דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו והעמידו מתני' דהרואה דקנה כלים חדשים כדקאמ' רב שרירא דלא סמכינן עלה וכו' יע"ש. תחלה נעמוד על עומק הסוגיא דהתכלת דהתם פריך למ"ד דמברכין על מעשה המצות מדשלח ר"ח כו' משמיה דר"י על תפלה של יד או' כו' ואי' לעשות תפי' לא מברך ע"כ. וקשה מאי מוכח דילמא דבהא לא איירי ר"י ולעולם אה"נ דמברך. וכתבו התוס' לתרץ זה שם בד"ה ואלו וכו' וז"ל ויודע היה ששאלו כל עניני ברכות ע"כ ומזה למדו לומר הכא שגם ברכת שהחיינו שאל שאין לברך. ולע"ד אין זה הכרח דלו יהיה שנצדיק ששאלו דרך כלל על כל הברכות עכ"ז נוכל לומר שלא השיבם אלא על הברכות שישנם בגדר ספק אבל ברכת שהחיינו מתני' היא קנה כלים חדשים מברך שהחיינו ולהכי לא הזכירה להם ותו קשה לי לדבריהם דדחו למתני' דהרואה ואוקמו ההיא דהתכלת דלא מברך על תפילין שהחיינו והרי ר"י מרא דשמעתתא בתפילין אמר בקנה כלים חדשים דמברך שהחיינו דאמר לקמן דף ס' ר"י אמר אפילו יש לו כיוצא בהם צריך לברך כו' ומה גם דמייתי סתמא דתלמודא בלא פלוגתא. ותו קשה היכי מצינן למימר לית הלכתא כהא דהרואה אלא כההיא דמערבין דהא התם לא אשכחן תנא דנימא דסמכינן עליה אלא דברי אמוראי ומי מצו אמוראי למימר הפך מתני' באין חולק ואי תימא דמשמעות דהך דמערבין היא הפך מתני' דהרואה אמאי לא אותבינהו תלמודא מינה. ותו דעדיפא מינה דבדף ס' מייתי בריית' פלוגתא דר"מ ור"י בקנה כלים ויש לו כיוצא בהן דלר"מ אינו מברך ולר"י מברך וא"כ תקשי ההיא דמערבין דמשמע דאין מברכין אלא על הבא מזמן לזמן ולא על כלים חדשים כמאן לא כר"מ ולא כר"י דכ"ע ל"פ אלא בקנה ויש לו אבל באין לו קתני בהדיא דלכ"ע צריך לברך. ותו קשה שהרי איכא תוספתא להדיא בפ"ב דברכות דקתני העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהגיעני וכו' העושה לולב כו' יע"ש הרי להדיא דמברך שהחיינו על ציצית ותפילין כמו שמברך על הסוכה ועל הלולב ומשום הך תוס' הן אמת דלדעת רבינו שרירא מידי דהוה דדחי משנה סתמית דהרואה מכ"ש דלא יחוש לתוספתא אלא הא מיהא אזדא לה קו' התו' בציצית ותפילין ומעתה צריכין לדחות הך דיוקא שדייקו התו' בסיום דבריהם בסוכה וקשה מפדיון הבן נראה דלא העמידו כן במסקנא דהא טרקא גלא באנפייהו קו' פדיון הבן שלא מצאו לה תי' לא משום שיש בה שמחה דהא טפי איכא שמחה במילה מפדיון הבן וגם אינה מזמן לזמן. עוד ראיתי שכתבו במנחות בד"ה ואלו לעשות כו' וז"ל ובתוס' דברכות תני העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו ובפרק הרואה נמי אמר דאכלים חדשים וכ"כ רב שרירא גאון ע"כ זו היא גירסא שלפנינו. והרב מהרש"א גורס גירס' אחרת ולפי גירסתנו זאת משמע דהדר ביה ר' שרירא גאון וכיון דלא איתברר האי פיסקא דרב שרירא מכמה פירכי אהדרנא אפאי לגאון אחרינא והוא בה"ג שכתב בפרק הרואה וז"ל בנה בית חדש כו' אומר ברוך שהחיינו ע"כ. מוכח דקיימי' כההיא דפ' הרואה ודלא כרב שרירא והר"ן כתב במס' סוכה וז"ל כתבו בתוס' יש מצות כו' ולי נראה דשהחיינו במצות דזמן תלי כדמוכח בס"פ מערבין כו' הלכך סוכה ולולב ומ"מ מזמן לזמן קא אתו ופדיון הבן אע"ג דלאו מזמן לזמן וכו' כיון שהיא מצוה תלויה בזמן שלשים של תינוק שיצא מכלל נפל כו' אבל תפילין ומיל' לא תלה בזמן כו' יע"ש. דקדק הרב לומר שהחיינו במצות לומר שהוא הצדיק דברי רב שרירא כיון דבעי' מזמן לזמן דוקא אבל ה"מ של מצות אבל שהחיינו של קניית כלים חדשים ובנין בתים שניא. ובזה מתוקמא מתני' דהרואה כהלכתא אלא דהתוספ' קשיתי' דקתני דמברך אתפי' ואולי דמדק' תלמודא במערבין דבעי' מזמן לזמן קים ליה לתלמודא דלא קיימא הך תוספתא כהלכתא וממה שדקדק לומר הר"ן תפילין ומילה ולא אמר ציצית גילה דעתו להדיא דציצית מברך שהחיינו מידי דהוה קנה כלים חדשים ודין ציצית כדין סוכות הוי אבל תפי' דלאו כלי הנכנס בגדר מאי דקתני מתני' קנה כלים חדשים כו' ולא הוי אלא מצוה דינו כשאר מצות דבעי' באים מזמן לזמן והוא לא"ה הוא וכמו כן כל המצות כגון קבע מזוזה לפתחו עשה מעקה לגגו ואצ"ל כיסה הדם דהוי דבר שאין בו קנין דפשיט' דאין מברכין שהחיינו וא"ת לדעת הר"ן אמאי אין מברכין שהחיינו על התפי' כשהוא לובשו פעם א' והא דמי לפדיון הבן והא עדיפא דאינו לובש תפילין עד דמטא זמנא דמצי לשמור תפילין. וי"ל דשאני פדיון הבן דלא מצי לפדותו אלא מבן חדש ודכתי' ופדויו מבן חדש תפדה משא"כ תפילין כל דמנח ליה אפי' מקמי הכי לא ולא מיקרי אתי מזמן לזמן וא"ת כיון דלא מתני דבעי' מזמן לזמן אלא בשהחיינו של המצות אבל שהחיינו שמברך על ההנאות והטובות לא בעינן א"כ מברכין נמי שהחיינו על הבן הנולד דלא גרע ממצא מציאה או קנה כלים וקושטא הוא דלא נפק ליה מכלל נפל עד ל' יום ואז הוא דחשיב טובה ובעי ברוכי מידי דהוה קנה כלים וא"כ כפי השתא לית אנן צריכין לטעמ' דפדיון הבן דמברכין דדילמא לאו על המצות הוא מברך אלא על שנתן לו מתנה טובה דהתקינוה חז"ל בשעת פדיון דאז הוא דמנכרא מתנתו ית' לחיים: וי"ל דלא ניחא ליה להר"ן לתרץ הכי משום דא"כ מברך ג"כ על בן הפשוט שהחיינו כשיגיע לל' יום ולא אשכחן דאמור רבנן שיברך שהחיינו אלא בפדיון הבן להכי הוכרח לשנויי דברכת שהחיינו באה מטעם דמצות פדיון באה לשלשים יום ומ"מ קשה אמאי לא מברך על נתינת הבן שהחיינו וי"ל כיון שברכת שהחיינו שעל הטובות צריכה להיות סמוך לטובה כגון הקונה כלים בשעת קנייה הוא מברך מטעם שאין הברכה אלא ע"י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן כמ"ש הרא"ש והוא מהירו' ואם כן כיון שבשעת לידת הבן אינו יכול לברך שהחיינו מטעם שעדין הוא בספק נפל עד ל' יום וכשיגיעו שלשים יום כבר עברה השמחה ואין זמן לברכה והא למה זה דומה לבשורה של גשמים שאם עבר שעת הבשורה שוב לא יברך וכמ"ש הרא"ש וז"ל שמברכין בשעת ירידתן ע"כ והכי מסתברא דאי מפלגא שעתא לא מברכי' כל הני ברכות דשהחיינו ודהטוב והמטיב. אלא דק' לי מהך דתניא א"ל ילדה אשתך זכר אומ' ברוך הטוב והמטיב ומסיק לה משום דאיכא אשתו בהדיה וכדקתני קצרו של דבר על שלו אומר שהחיינו שלו ושל חבירו או' הטוב והמטיב. וא"כ מוכח להדיא דמברך הטוב והמטיב ולא אשכחן מאן דפליג עלה לא בתנאי ולא באמוראי. וי"ל דההיא דוקא דשמע משמע אבל דחזי לא וכדס"ד הש"ס בסמוך לפלוגי ואיכא טעמ' בהא מלתא דכששומע האדם שמוע' טובה שמחתו מרובה וע"ז יברך משא"כ דחזי ליה דלא דמי דייקא נמי דקתני א"ל ילדה אשתו ולא תנא ילדה אשתו בן דמשמע דוקא אמרו לו ומדינא דמתני' דקתני על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב. שוב באו לידי תשו' הרשב"א סי' רמ"ה והביאם הב"י סי' רמ"ג וז"ל מסתבר' דכל שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו בין נולדו לו בנים אחרים או לאו אלא שלא ראיתי נוהגים כן אפילו הגדולים שבארץ כו' יע"ש. ולפום מאי דכתיבנא איכא טעמא ולדעת הרשב"א הרוצה לברך שהחיינו בשעת לידה יברך ולענין דינא נ"ל דכד מברכין שהחיינו בשעת המילה יכוין לפטור עצמו בברכה זו וכל זה כשהיה שם בשעה שנולד אבל א"ל ילדה אשתו ה"ז מברך תכף הטוב והמטיב. גרסינן במסכת מנחות דף ע"ה ומייתי לה בכ"מ דף ל"ו תניא היה עומד ומקריב מנחות בירו' אומר ברוך שהחיינו כו' ופיר' רש"י וז"ל כגון שלא הקריב כהן זה עדין מנחה מימיו או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר ע"כ. וקשה לדרך הא' שכתב רש"י שכהן זה עדין לא הקריב מימיו מנחה והרי איתא בפרק התכלת דף נ"א ע"ב דאין הכהן נכנס לעבוד עד שיביא מנחה כו' ופי' רש"י בד"ה כהנים הדיוטות וז"ל דכשכהן הדיוט נתחנך לעבודה באותו יום היה מקריב עשרון ע"כ. ולפום השתא כי קא מקריב כהן תחילה דידיה מקריב וכיון דכן היכי מסיים תנא נטלן לאכלן והא כתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה כו' ובמכילתין דחו התוספת פירוש רש"י שכתב בדף ל"ז ע"ב ד"ה היה עומד וז"ל ודלא כפי' רש"י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה מעולם ול"נ דמיירי במנחות ישראל וכגון שכבר הביא מנחתו ואתרמי ולא הקריבה בידו והקריבה כהן אחר ומשכחת לה כגון שבין הבאת מנחתו להקרבה אירע לו אונס המונעו מלהקריב בידו והקריבה חבירו כשיקרי' מנחת יש' לפי שהיא תחילת הקרבתו שזה א' לו שלא הקריב מימיו יברך שהחיינו והגם דכהן יקריב מנחת חינוכו היינו למצוה ולא לעיכובא ובמכילתין פר' כ"מ דף ל"ז כתב וז"ל היה יש' עומד ונתנה לכהן להקריבה או' ברוך שהחיינו אם לא הביא מנחות זה ימים רבים ע"כ לדבריו ז"ל כאן מוכח דסובר דאפי' במצות לא בעינן שתתחדש משנה לשנה ומברכין שהרי ישראל זה יכול היה להביא מנחה בכל עת ואף על פי כן קאמר דמברך שהחיינו:

אבל משני הדרכים שכתב במנחות לדרך הא' דכהן זה לא הקריב מנחה מימי' פי' ועתה התחיל להקריב ונתחנך לעשות מצות ה' יברך. א"נ טעמו כיון דחינוך זה בא בזמן קצוב שהרי אינו יכול ליכנס ולהקריב עד עשרים שנה הו"ל ג"כ כבא מזמן לזמן כדרך שכת' הר"ן בפדיון הבן כיון שלא היה יכול ליכנס להקריב מקמי הכי ולדרך הב' שכתב מנחת העומר הוי דבר המתחדש משנה לשנה ומברכין עליו. אפילו אליבא דרב שרירא דאין מברכין על התפיל' מודה בזה ומסתברא דרש"י כיון דגילה דעתו במכילתין דישראל שלא הביא מנחה כמה ימים מברך שהחיינו הגם דאשכחן ליה דפי' במנחות ב' דרכים אחרים לאו משום הכי אמרי דחזר בו בדין שהחיינו שאין לברך בכה"ג אלא דבמנחות ניחא ליה לפרושי כולה מילתא בכהן כפשטא דמתני' להכי לא פי' כמו שפי' בברכות ולעולם מאי דשמעי' בדבריו לענין דין שהחיינו הכי קאי. אלא דהא מיהא בעי' שטעם שלא הביא מנחה זה ימים רבים מיירי שלא היה יכול והן עתה הגיעה ידו עשות אבל מגיע מלתא דלא מסתברא דתיפוק מפומיה נמצינו או' לדעת רש"י ז"ל דכל ששהה אדם לעשות מצוה לאנסו כשיבא לעשותה יברך שהחיינו וזה דלא כדעת רב שרירא והתו' והר"ן ופי' דמתני' דהיה עומד ומקריב לדעתייהו מיירי במנחה ראשונה שהיה מקריב משמר הנכנס כיון שהיו כ"ד משמרות והיה זמנם מגיע לששה חדשים היו מברכין שהחיינו. ולדבריהם הגם שאנשי משמר אם היה כל אחד מהם רוצה בא ומקריב מנחתו היה רשאי וכדאמרינן בס"פ הגוזל עצים ת"ר מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת כו' הרי שאין זמן בכל השנה שאין כהן זה יכול לעבוד בבה"מ אעפ"כ כיון שלא היה בא להקריב קרבן ישראל אלא מזמן לזמן היה מברך שהחיינו דרך זה קצת דחוק. והרמב"ם בחר דרכו של רש"י השני שכתב במנחות דחזור אל הכהן המקריב מנחת העומר והרשב"א בחי' הסכים לדעת התו'. נמצינו למדים לדעת התו' דהגם דיכול להקריב בכל עת שירצה כיון שאינו מקריב קרבן הזולת אלא מזמן לזמן יברך שהחיינו וזה הוי בכלל מאי דאמרינן בפרק בכל מערבין דאתי מזמן לזמן והרמב"ם בפי"א סה"ב כתב וז"ל כל מצוה שהיא מזמן לזמן כו' יע"ש. הנה חלוקא א' שכתב רבי' מודים בה כ"ע ואפילו לדעת רב שרירא גאון. וחלוקה ב' שכתב כגון ציצית כו' גם חלוקה ג' כגון מילה כלהו דלא כרב שרירא ודלא כהתו' זולת בפדיון הבן דמודי' התו' והר"ן וציצית לס' הר"ן ולא מטעמיה דחשיב ליה מטעם קנין מצוה דבר מצוה אלא מטעם קניית כלי חדש אבל לצד היותו מצוה לא היה מברך וכדין תפילין. וטעם רבינו הוא דמה לי קנה כלים חדשים לצורך גופו מה לי קנה לצורך נשמתו ומתני' מסייעא ליה דקתני עשה תפי' לעצמו מברך שהחיינו וכתבתיה למעלה. ובכלל חלוקא ג' נכלל ג"כ כהן ביום שמתחנך להקריב יברך שהחיינו ולא כתבה רבי' בפ"ה מהלכות כלי המקדש שסמך על הכלל שכתב כאן והטור סי' כ"ב כתב שיברך שהחיינו על הציצית ול"ק ההיא דעירו' דמחמתה נדי רבי' שרירא והתוס' והר"ן ופי' דדוקא הבא מזמן לזמן דההיא לאו קנין היא לו ושאר דברים ג"כ דמילה ופדיון כו' סובר רבי' דגם אלו חשובים הבאים מזמן לזמן. ותלמודא דקאמר בפ' בכל מערבין הבא מזמן לזמן מסתברא דלאו למי' דדוקא הבא מזמן לזמן הוא דמברכי' אלא לפום מאי דעסיק ביה אמר בהאי לישנא ומאי דעליה קאי הוא יוה"ך והיכי מצי למינקט נושא אחר ולעולם אנה"נ כל שבא לזמן רחוק ואפי' מצוה יודה הש"ס דמברכין שהחיינו וכדתני בבריתא דמברך על המילה ומאי דלא תני בברית' דמילה ברכת שהחיינו בהדי שאר ברכות דמילה משום דתנא לא קתני אלא ברכות של מילה אבל ברכת שהחיינו ישנה בכל מצות המתחדשות בזמנים מופלגים ובכללא תניא ומרן בב"י הנז' כתב וז"ל ויש לתמוה על רבינו שכתב גבי ציצית שמברך שהחיינו ולא כתב כן גבי תפי' ע"כ. ול"נ שהטור פ' כדעת הר"ן שסובר דלא מברכי' על המצות שהחיינו אלא מצות הבאים מזמן לזמן אבל ציצית מידי דהוה כלים חדשים וכמו כן כת' בב"י בשם רבינו הגדול מהר"י אבוהב ומ"ש שמברך שהחיינו בציצית אינו מטעם המצות אלא מטעם קנה כלים חדשים. וא"ת לדעת הרמב"ם הקונה מצות לפסח וכן הקונה מרור למצותו או הקונה טלה לפסחו וכיוצא בזה יברך שהחיינו דכיון שמברך גם על כלי שאינו ראוי לתשמיש אדם אלא למצוה לבד לא גרעי הני מנייהו ולא מפטר שאו' בי"ט ואמאי לא מברכין אקנייתן כמו על קנין מזוזה. ואולי דהני לא מנכרא רישום המצוה בהו דטלה ומרור ומצה דכוותייהו אדם קונה לצורך עצמו ואין ניכר היותם למצוה כתפילין אלא דדברי הרמב"ם צריכין חיזוק דמנ"ל לברך על כל כי האי דעל מה שהוזכרנו במשנה אנו מצטערים והוא בא ומוסיף עליהם ולואי שנעמוד בשלנו דלדבריו ז"ל אם היתה לו מזוזה וקנה אחרת יברך שהחיינו כדק"ל אפילו היו לו וקנה יברך ודברים אלו צריכים ראיה. והגם דמתני' קתני עשה תפילין למצוה יברך שהחיינו יכולים לפרש שהכונה הוא על שהגיעו פ' לחינוך מצו' אבל אם כבר בירך על חינוכו למצוה לא יברך ואם קנה מזוזה או תפילין אחר שכבר נתחנך למצוה לא יברך וכמו שהעלתי בס' פרי תואר בה' כיסוי הדם ודעת רמ"א שם דיברך על כיסוי הדם שהחיינו ס' זו לא כר"ע והתו' ולא כדעת הר"ן ולא כדעת הרמב"ם ז"ל ולא ידענא מאן חתים עלה מרבנן פסקאי גם לא כדעת רש"י בפי' דההיא דמנחות ל"מ בשני דרכים שכתב במנחות אלא אפילו לדרך שפי' בברכות בישראל שלא הביא מנחה זה ימים רבים דהתם טעמא הוא שלא היה יכול להביא נאנסו כיון דעכשיו מביא מברך והוא דומה לנתחדש לו לזמן רחוק מעשה מצוה משא"כ מצוה שיכול לעשותה בכל עת שירצה למה יברך עליה. ותו לכשנא' דדעת רמ"א סמך על סברא זו שכתב רש"י וסובר דאפילו שלא ע"י אונס קאמר רש"י דמברך אם זה ימים רבים לא הקריב מנחות אם כן ג"כ יברך על הכיסוי אם הפליג ולא כיסה זה ימים ואמאי לא אמר אלא פעם ראשונה. ותו פשי' דלא דמיא הך לההיא דישראל שלא הקריב וכו' דשאני מנחה דהוי מלתא דאית בה שמחה שמקריב לחם לאלקיו ולזה יאות לברך שהחיינו וכמו שחילקו התו' במצוה שיש בה שמחה משא"כ כיסוי הדם דמה שמחה יש בו. וכל זה הוא לדעת רש"י אבל לדעת כל רבוותא אינו מברך ישראל על הבאת מנחה אפי' פעם ראשונה ופי' דמתני' דהיה עומד ומקריב מנחה לאו הכי מתוקמא אלא כשאר פירו' דאיתמרו בה ב' מה שפירש"י במנחות וחד של התוס' וכתבתיו למעלה ותו ליכא למיחש להא דכיסוי הדם וכמ"ש בס' פר"ת יע"ש:

תוכן העניינים

ראשון לציון על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה