ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק ז - שלשה שאכלו · דף מה.
גמ' מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו כו' בספ' חפץ ה' שחיברתי בימי חרפי פי' דתרוייהו קא' דלא יגביה זה על זה קולו ונקט במלתיה במתורגמן כי הוא עליו לילך לקולו של הקורא שקדם אליו ולא יגביה ובזה שוו הקולות יחד ובזה שפיר מייתי ראיה לדבריו מדכתיב יעננו בקול דהגם דאין מביא ראיה אלא על הקורא סובר דשוים הם דכלום טעמא מאי אין המתרגם כו' כדי שלא יהא נראה כמתנאה בקולו וק"ו הן הדברים. והרמב"ם כתב בפ"ד מה' ת"ת וז"ל אם היה הרב מלמד כו' ולא יגביה המתרגם כו' יע"ש. מוכח מדבריו דלא בעי מתרגם להשוות קולו לקול הרב אלא בשעה שמדבר עם הרב אבל בשעה שמדבר עם התלמידים ירים קולו הגם כי גבה יותר מקול הרב דאיכא טעמא רבה כי הרב א"צ להשמיע קולו אלא למתרגם אבל המתרגם צריך להשמיע קולו לתלמידים הקרובים והרחוקים והרב גם כן יכול להגביה כשמשיב למתרגם יותר מקול המתרגם כששואל אבל לא יותר מקול המתרגם כשהוא מתרגם. נמצאת אומר כי המתרגם בשעה שמדבר עם הרב צריך שלא יגביה קולו יותר מקול הרב ובשעה שמתרגם רשאי להגביה והרב לא יגביה קולו יותר מקול המתרגם כשמתרגם אבל רשאי להגביה קולו מקול המתרגם כששואלו עד שיגיע לקולו כשהוא מתרגם לא יותר מזה ומעתה מאי דמוכח הש"ס מדכתי' וה' יעננו בקול לקולו של משה פי' בקולו של משה כשהיה מדבר לעם לא כשהיה שואל משה מה' והסברא גם כן נותנת כי לא ידבר משה לפני ה' בקול מפני אימתו ית' כי נורא הוא ולא היה ה' מדבר עמו קול גדול מקולו ליש' ובפ' י"ב מה"ת כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל והקורא קורא פ"א כו' והמתרגם לא יגביה כו' מאי דקמן כ"כ בעי למשמע העם מפי הקורא כמפי המתרגם להכי צריך קול אחד להם בהשואה והגם דלא אמרינן מקרא דוה' יעננו כו' אלא קול הקורא לא יגביה מהמתרגם ומינה לקול המתרגם שלא יגביה מקול הקורא בזמן שהשומעים שומעים משניהם בשוה זה פ' וזה תרגומו והתו' בד"ה בקולו כתבו ופי' רב אלפס וכו' עד שהיה קורא יע"ש. ודבריו ז"ל הם היפך דברי הרמב"ם דלהרמב"ם רשאי המתרגם כשיתרגם לעם להגביה קולו יותר מן הרב כשאין הרב צריך להשמיע קולו אלא למתרגם זולת בעת קריאת ס"ת שגם הקורא צריך להשמיע קולו לכל העם: