ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק ו - כיצד מברכין · דף לז:
גמ' אמר רבא האי ריהטא וכו' דמחוזא דלא מפשי כו' דובשא עיקר והדר ביה רבא כו' ע"כ. מהכא מוכח הגם דמפשי דובשא ודובשא עיקר לא מברכינן אלא אמזונות ורמב"ם בפ"ג מהל' ברכות כתב וז"ל קמח של חמשת המינים שבשלו בקדירה בין שערבו עם דברים אחרים כו' מברך במ"מ בד"א כשהיה המין הזה חשוב אצלו כו' אבל אם היה אחד מחמשת המינים שערב טפילה כו' אינו מברך אלא על העיקר כו' ע"כ. לכאורה דברי רמב"ם הפך הנשמע מסוגיין והגם דגמר אומר רמב"ם ז"ל וז"ל כיצד היא הטפילה המעורבת כגון לפת כו' שערב בו קמח של אחד מחמשת המינים כדי לדבקו אינו מברך כו' ע"כ. הרי גילה דעתו דלא חשיבי חמשת המינים טפילה אלא הדבקו וכדומה אבל לטעמה חמשת המינים עיקר הגם דתערובתם מרובה עכ"ז אמאי כת' בתחלת דבריו דברים דמשמע הפך דברי הש"ס אלא טעם רבינו לומר דמה דאמרינן כל שיש בו מחמשת המינים מברכין במ"מ אין הכונה לומר הגם דתערובתם עיקר כדמשמע מפשטא דסוגייא דקאמר רב ששת בדין ריהטא דמחוזא דובשא עיקר ואף על פי כן מברך במ"מ דאם דובשא עיקר לא מצינן לברוכי על הטפל דמשנה ערוכה היא כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ואפילו בחמש' המינים כדקתני מתני' מברך על המליח ופוטר את הפת אלא היינו טעמא דמברכינן בריהטא דמחוזא במ"מ משום דסמידא נמי עיקר ומאי דאמר דובשא עיקר פי' נמי עיקר אבל כל דאיתיה בתערובת אחד מחמשת המינים לעולם עיקר נמי הוא והיינו חידותא דדינא דקמ"ל רב ושמואל והיינו מה שכתב רמב"ם ז"ל בסוף דבריו וז"ל אבל אם ערב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר ע"כ פי' דאפילו בשיעור נתינת טעם אם לכך נתכוון בתערובתו הוא מחשיב עיקר אבל בהיכא דמפרידי חמשת המינים וקא חמינא להו דלא אכלי להו אלא טפל כההיא דמליח ופת עמו דמנכרא מלתא להדיא דודאי טפל מברך על המליח ופטור:
שם גמ' אמר רב יוסף האי חביצא דאית בה פירורין כזית בתחי' מברך הלמ"ה כו' דלית ביה פירורין כו' מנא אמינא לה דתניא כו' ע"כ. הגם דההיא דמנחות אין המצות מבושלות לא מייתי ראיה אלא דלא ירדי מברכתייהו פירורי כזית להיותם פירורין וכן פי' רש"י וז"ל מנא אמינא לה דאפירורין כזית מברכין המוציא ע"כ. הרי דלא מייתי ראיה למבושלים והגם דאיהו בחביצא קאמר סובר דהגם שנתבשלו במלתייהו קיימי. ומה שכתבו התוספות בהך דמנחות כיון דנטגנין בשמן כנתבשלו דמי כו' ע"כ לא ירדתי לסוף דעתם דהא שמן דיהבי במנחות מקמי לישה הוא ומאי דיהבי בהו בתר דהוו מצות לא מנחי להו תו על האש. גם מאי דהעלו בפירושא דחביצא הוא פירורין הנדבקין יחד ע"י מרק סוף סוף לא דמי למנחות ואפשר לישב ומאי דאתחוור קמן הוא פ' רש"י וא"ת תינח דכזית מברכין הלמ"ה מדקתני פותתן בכזית אלא מאי דקאמר רב יוסף פחות מכזית אין מברכין המוציא מנא ליה והוה נראה לומר דמסברא קאמר ליה דהא כזית גופא אי לאו דתני לה במתניתין דמנחות לא הוה אמר דמברכין המוציא שוב ראיתי דמדיוקא דמתני' קאמר לה והוא מדאצטריך למיתני במנחות נטלן לאוכלן מברך המוציא לחם ואיכא למידק פשיטא מאי קמ"ל אלא ודאי דמלתא אגב אורחין קמ"ל תנא הכא דפירור כזית איתיה בברכת הלמ"ה. ומינה אתה למד דוקא כזית ולא פחות מכאן. ואית לן למיקם עלה דמלתא אי דוקא דאיכא תוריתא דנהמא הוא דמברכין או לא שנא כל דאיכא כזית מברכין המוציא כו'. הן אמת כיון דעיקר הוכחתו דרב יוסף דמברכין על פירורי כזית היא ממנחות ומנחות איכא תוריתא דנהמא דהא לא מבשלי להו אלא מפתתי להו א"כ מנא לן דאפי' ליכא תוריתא דנהמא ואי מדקא' חביצא דאפילו מבושל עכ"ז לא מלתא פסיקתא דחביצא ליכא תוריתא ואדרבה ממה דקאמר רב ששת בסמוך חביצא אפילו פחות מכזית מברך המוציא ומפרש לה רבא בדאיכא תוריתא משמע דאדרבה סתם חביצא איכא תוריתא דהא רבא לא פליג אדרב ששת אלא מפרש למילתיה והיינו דלא קאמר רבא אמר וא"כ מכרעא מלתא למימר דבאיכא תוריתא קאמר. ותו מוכחינן הכי מדקתני במתניתא לעיל בזמן שהפרוסות קיימות כו' במאי מוקי לה רב יוסף אי קיימות בכזית אין קיימות פחות מכזית פשיטא דאם אין קיימות אין מברך עליהם המוציא דהא אפילו בלא בישול הא אמר רב יוסף דאפילו בלא בישול נמי פחות מכזית אינו מברך המוציא וכי תימא בהאי דינא גופיה קמ"ל תנא א"כ העיקר חסר הו"ל למיתני בזמן דאיכא כזית ובזמן דליכא כזית אלא ודאי דמפרש הברייתא הכי בזמן שהפרוסות קיימות פירוש איכא תוריתא דנהמא ואי' הפרוסות קיימות היינו אין קיומן ניכר היותן לחם וכמו שפי' באחד מן השני דרכים למעלה במקומו וכן הביא הרשב"א שני הדרכים ומהשתא כיון דתנא הצריך תוריתא דנהמא ומהך דמנחות דייק רב יוסף דאפילו בלחם בלא בישול לא מברכינן המוציא אלא בפירור כזית ש"מ דתרתי בעינן. והגם דלא קיימא מילתיה דרב יוסף אלא כרב ששת דאפילו פחות מכזית מברך המוציא עכ"ז בהא מלתא אי בעינן תוריתא דנהמא אי לא בעינן לא אשכחן דפליגי עליה דרב יוסף ומדרב יוסף נשמע לרב ששת בהא.
וחמיתיה לגאון בה"ג דכתב וז"ל אם רמו פת בקדירה הו"ל כלי ראשון כיון דמבשלא אע"ג דאיתיה בעיניה נפקא ליה מתורת לחם ומברכינן עליה במ"מ דקתני גבי מצה יוצאין ברקיקי' כו' ובמבושל שלא נימוח דר"מ ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל ואע"פ שלא נימוח והלכה כר' יוסי ע"כ משמע דאפילו איכא כזית והגם דלא אבדה תוריתא דנהמא כל שנתבשל בישול גמור בקדירה מברך במ"מ וזה מסכים לדברינו אלא בהא מלתא דלא נשתנית צורת הפת הגם דדייקנו ממתני' דקתני פרוסות קיימות דאי איכא תורית' דנהמא מברך המוציא. מתני' דקתני הכי אתיא כר' מאיר והגאון פסק כר' יוסי דהגם דקיימות אין מברך המוציא אי נמי לעולם יודה בה"ג דאם לא נטלה צורתו הגם דנתבשל יברך עליו המוציא ומאי דקאמר אע"ג דאיתיה בעיניה היינו שלא נימוח לגמרי גם מאי דקאמר במלתיה דר' יוסי ואע"ג דלא נימוח פי' אבל נפסדה תוריתא דנהמא אלא דלא נימוח לגמרי אבל אם ניכר תוריתא דנהמא הגם דנתבשל אפשר דיודה ר' יוסי ודרך זה קצת דחוק. אלא דקשה לי לדברי גאון דהא בסוגיין דף ל"ח ע"ב קאמר תלמודא וז"ל ע"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל הכא אפי' רבי יוסי מודה ע"כ. הרי דלענין ברכה לא אישתני בהכי ואולי דהך דחייא לא קיימא ממה דמייתי תלמודא בתר הכי פלוגת' בשלקות שמע מינה דבדרך דחוי קאמר והגם דטעמיה דר' יוסי משום דבעינן טעם מצה כדדחי הש"ס בדף ל"ח ומינה נמי לענין ברכה דאין מברכין המוציא דהא אינו לחם אלא דהש"ס דחי דילמא דלענין ברכה לא ירד מכבודו ולא קיימא הך דיחויא כדמשמע התם והגם דקי"ל לענין שלקות דבברכתייהו קיימי שאני פת דאין מברכין עליה המוציא אלא על פת גמור אבל כל דאישתני קצת ואין תוארו תואר לחם מברכין עליה במ"מ כפת הבאה בכיסנין כו' אבל שלקות ברכתם ברכה כללית היא ולא תשתנה ברכתן הגם שנשלקו ואפשר לומר דגם לס' הדוחה הכין הוא בפת דאשתני לברכה אלא דעדיפא מינה קאמר. תו נראה לדייק כן ממה דדייק הש"ס בלישניה כד דחי להך דר"י ואמר וז"ל ע"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל הכא אפילו ר' יוסי מודה ע"כ פי' הכא בשלקות הנה ממה דלא מחלק ברקיק' עצמו דביה משתעי ר' יוסי בלענין ברכה במילתיה והדבר מובן דנפלה סברתו דרבן גמליאל דס' דשלקות במחלוקת שנוייה ואזיל ליה לשלקות שמע מינה דאינו סובר ברקיק דלא אישתני לברכתו ולא קשה לדברי גאון מהש"ס וכבר קדם לנו שכל דברי גאונים דברי קבלה והא דקאמרי אמוראי רב יוסף ורב ששת ורבא חביצא מברכין עליה המוציא מפרש הגאון כפי' התוס' אלא דראיתי לרבן דרבוותא הוא הרמב"ם שכתב בפ"ג מהלכות ברכות וז"ל הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדירה או לשה במרק אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחלה המוציא ואם אין בהם כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך כו' במ"מ ע"כ. מסיום דברי הרמב"ם ז"ל דכתב ואם אין בהם כזית או שעברה צורת פת מוכח כדברינו דעכ"פ בעינן צורת פת גם בכזית דמלתא דרבא דקאמר והוא דאיכא תוריתא דנהמא אכולא מלתא קאי וכפשטא דסוגיא כדכתיבנא אלא דמתחילת דבריו אם יש בפתיתין כו' או שניכר כו' מוכח להפך וכבר העירו על לשון זה הראשונים
ונראה לישב דברי הרמב"ם וקודם נדקדק דברי רמב"ם מה שכתב הפת שפתתה ובשלה אמר פתתה להעירך כי אין שום פיתות מורידה מדין ברכת המוציא אלא אם בשלה אבל בלא בישול לא וכדמשמע בהך בריתא דמנחות דמייתי אביי דפורכן עד דמחזירן לסולתן ואעפ"כ סובר דמברך עליהן המוציא. ומה שאמר תיבת בקדירה לומר דלא מיקרי בישול אלא דוקא בקדירה אבל אם עירה עליהן הגם דהוי ככלי ראשון להא מלתא לא חשבינן ליה נתבשל וכמו שדייקנו בדברי בה"ג ופירוש אומרו או לשה במרק פירוש שעשאה כעיסה אחת הפך הפירורין שמעכה במרק ואפי' היה המרק כותח אלא שלא בשל בקדירה. ואומרו אם יש בפירורין וכו' פירוש חוזר לשני החלוקות בין לנתבשלה בין ללשה כל דאיכא כזית הזית הוא ההיכר דאיכא תוריתא דנהמא בין בלשה ואפילו בבשלה מן הסתם כזית הוא מכירה כי היא נהמא וכמו שכתב המרדכי בפירקין דין קי"ט וז"ל תוריתא דנהמא תואר לחם כלומר צריך שיהיה בו מראה לחם כלומר שלא יהיה נימוח לגמרי אלא ניכר כו' ע"כ. הרי דבשלא נימוחו לגמרי נקרא דאית ליה תוריתא דנהמא ומן הסתם הוי כזית דע"י שנשארו הפירורין כזית נקרא דאית ליה תוריתא ואומרו או שניכר שהן פת פירו' אפילו ליכא כזית שם הם ניכרים הפירורים כי הם לחם ואומרו ואם אין בהם כזית פירש שעל ידה הוא היכר הפת ואצ"ל שאין בו היכר צורת הפת להדיא. ואומרו או שעברה צורת הפת וכו' בזה גילה דעתו דמאי דאמר בתחלת דבריו אם יש בפירורין כזית לא הוי מלתא פסיקתא בהשואה בין בבשלה בין בלשה אלא דבבישול משכחת לה דאפילו אית ביה כזית שנאבדה לה צורת הפת לגמרי ואין לה דין פת והוא אומרו או שעברה צורת הפת בבישול פירוש דאפילו אית ביה כזית אם נאבדה צורתו ודבר זה יהיה דוקא בבשול משכחת לה שיהיה כזית וליכא תוריתא דנהמא וכיון שנתבשל כל כך דהגם דאיכא כזית נעשית בו צורה אחרת ממש שאינה צורת לחם. אבל בלשה במרק הוי דבר מוחלט דכל דאיכא כזית ודאי דהוי בו דין תואר לחם. ומאי דכייל הרמב"ם בתחלת דבריו כיילא חדא דכזי' מהני אפי' בבישול משו' דמן הסתם אפי' בבישול כל דאיכא כזי' איכא תוריתא דנהמא וכמו שכ' התו' בדיבור המתחיל רבא. והגם שאין דרכינו לדחוק בדברי הרמב"ם ז"ל כדרך שאנו דוחקי' בדברי הש"ס והמתני' עם כל זה הכא סמך רמב"ם עלינו שנפרש כן בדבריו מכח סיום דבריו דכתב דאפי' כזי' משכחת לה שיאבד צורתו בבישול. נמצינו אומרים כפי דקדוק דברי רמב"ם שכתב בסדר זה דכל דאיכא כזית מסתמא איכא תוריתא דנהמא אפילו בנתבשלו אבל אם עבר' להדיא צורת הלחם ואבדה בבישול מברך במ"מ ובלשה במרק כל דאיכא כזית עכ"פ מיקרי דאיכא תוריתא דנהמא בכל גוונא ובהיכא דליכא כזית בעינן דאיכא תוריתא דנהמא ניכר בין בבשלה בין בלשה וכפי זה כשאנו באים לעמוד על כלל הדין עיקרא דדינא הוי תוריתא דנהמא ואין שיעור כזית מועיל אלא דעל ידי כן הוא מכיר הפת וזהו צורתו אם לא שנתהפכה צורתו ע"י בישול כדכתיבנא לעיל
וראיתי להרב בעל כסף משנה שכתב וישב דברי הרמב"ם והוא דחלוקת אם יש בפתיתין כזית או שניכר כו' מיירי בלשה וחלוקת השלילה דואם אין בהם כו' כזית מיירי בבשלה ודבריו דחוקים ע"ש.
שם גמ' טרוקנין חייבין בחלה כו' מהכא משמע דהגם דחייב בחלה אין לדון מינה לברך המוציא כפת גמור דהא מפרש אביי טרוקנין כובא דארעא ובסמוך בעי אביי מרב יוסף כובא דארעא מאי מברך ואמר ליה מ"מ ולא גמר מדין חלה לברך המוציא ואפילו אם קבול עליה אפשר דאין למידין מדין חלה דהא אי לאו הך דמר זוטרא הוה אמינא דאפילו קבע לא מברך המוציא אי נמי בתר דחדית מר זוטרא דינא דקבע אמרינן כל דחייב בחלה אין לך דבר שאין מברך עליה המוציא בקבע מיהא. והא נמי דאדם יוצא ידי חובת מצה בפסח לא גמרינן מינה לברך המוציא ותדע מדקא' בסמוך מר בר רב אשי עלה דכובא דארעא וז"ל ואדם יוצא ידי חובתו בהן בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה הרי דנפיק ביה ידי חובת מצה ומברכינן עליה בורא מיני מזונות אם לא קבע עילויה מיהא. וקשה מהשתא מה פריך אביי בסוגיא דחביצא מבריתא דמנחות דר' ישמעאל דאמר פורכן עד שמחזירן לסולתן ותניא אדם יוצא בה י"ח בפסח מאי קושיא לעולם דלא מברכין המוציא אלא לפרורי כזית אבל פחות מברכין במ"מ ואעפ"כ יוצא ידי חובת מצה בהן מידי דהוה כובא דארעא ומידי דהוה פת שנילושה בשמן ובדבש והיינו פת הבאה בכיסנין לרמב"ם דמברכין עלה מ"מ ולא אמרינן דלא נפק בה ידי מצה אלא מטעמא דלחם עוני אמר רחמנא והאי לחם עושר אבל בלאו הכי נפק בה שפיר ידי חובת מצה בפסח ויש לומר דשאני כזית מצה בליל פסח דחשיבא והגם דליכא אלא כזית הוה ליה כקבע דאמרינן אם קבע מברך עליו המוציא ושלש ברכות והגם דאמרינן כל שדרך בני אדם לקבוע וכו' הכא דרכן של ישראל לקבוע אכזית דמצה דאחשבה להו קרא ושפיר פריך לאביי מדקאמר דנפק בה ידי חובת מצה אלמא מברך עלה המוציא ולרב יוסף אפילו אכל מהפירורים עשרה זיתים משמע דאין מברך אלא מ"מ ומהכא משמע לי דיוצאין בכזית מצה עשויה בביסקוג"ו שהוא אחד מן הפירושים שהובאו בפירוש פת הבאה בכיסנין דהא מצה עשירה לא הויא ומברך עלה המוציא הגם דלא בעי למיכל אלא זית זו של מצה דמצותה קובעת לה סעודה ובהיכא דהויא מין לחם דאין דינו לברך עליו המוציא אפי' בקביעות מוכח מכח פירכת אביי דאין יוצאין בו ידי חובת מצה בפסח ולענין חלה כל דאין מברכין המוציא בקביעות אין חייבת עיסתו בחלה וכגון הדובשנין כו'. והרמב"ם כתב בפ"ג דברכות וז"ל עיסה שנאפית בקרקע כמו שהערביים שוכני מדברות אופים הואיל ואין עליה צורת פת מברך כו' במ"מ וכו' ע"כ ובפ"ו מהל' חמץ ומצה כתב דיוצאין בה ידי חובת מצה בדבר שברכתו מ"מ אם לא קבע אלא דאיכא לספוקי בדברי רמב"ם בהך דקאמר דעושים הערביים אם היינו כובא דארעא דקא' תלמודא אלא דאינו מפרש בה כפירוש רש"י ז"ל שפירש עושה מקום חלל בכירה אלא מפרש שמניחים העיסה על הקרקע. או אפשר דמאי דכתב הרמב"ם הוא מאי דקאמר תלמודא גביל מרתח דגרסינן בסמוך וז"ל אמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא א"ד גביל מרתח א"ד נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח ע"כ. ופירש רש"י גביל מרתח נותנין מים וקמח בכלי ובוחשין בכף ושופכים על הכירה כשהיא נסקת ע"כ. והוא מ"ש רמב"ם כדרך שעושים הערביים. אלא דקשה למה לא כתב רמב"ם ז"ל דין טרוקנין דהא טרוקנין חשיב טפי מגביל מרתח דאלו טרוקנין חייב בחלה ואלו גביל מרתח פטור מן החלה ומדלא כתב אלא גביל מרתח משמע דטרוקנין מברך המוציא אפילו לא קבעי. תו קשה לי בדברי רמב"ם לפי מאי דאמינא דגביל מרתח קאמר אם כן פסק כהך לישנא קמא דפרושא דטוריתא ואשכחן ליה נמי דפסק בפ"ו דביכורים כהך לישנא בתרא דלחם שעושים לכותח חייב בחלה ואמאי השמיט דין זה לענין ברכה וכמו כן לחמא דהנדקא דקא' איכא דאמרי בתרא. ואולי דהרמב"ם כלל כל זה במה שכתב הואיל ואין עליה צורת הפת גם לא ביאר דמיירי בגביל מרתח ודבריו סובלין בין גביל מרתח בין כובא דארעא ונתן טעם דאין עליהם צורת פת וכמו כן לחמא דהנדקא:
שם גמ' א"ד לחם העשוי לכותח. פרש"י וז"ל לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא בחמה ע"כ ורמב"ם כתב בפ"ו מהלכות ביכורים הלכה י"ב וז"ל אבל העושה עיסה ליבשה בחמה כו' פטורה מן החלה שאין מעשה החמה לחם ע"כ. ובהלכה י"ד כתב לחם העשוי לכותח מעשיה מוכיחים עליה עשאה כעכין כו' ע"כ. לדברי רמב"ם אין פי' לחם העשוי לכותח שמייבשין אותו בחמה כמו שכתב רש"י שאותה של חמה לית בה תנאה בין עשאה כעכין וכו' והוא מה שהחליט הרמב"ם לומר אין מעשה החמה לחם ולמד רבינו דין זה ממה שאמרו בפ' כל שעה בפי' דבריתא דקתני וחלת המשרת פטורה מן החלה דמפרש לה ר' יוחנן שעשאו בחמה וממה דלא מפליג התם ש"מ דכל שעשאו בחמה אינו חייב בחלה. ומעתה צריך לפרש מהו לחם העשוי לכותח דאין חייב בחלה אם עשאו כלימודים. ונראה דלחם זה לחם גמור אלא כיון דלא עשאו לאכילה אלא לשוחקו ולערבו בכותח אינו לחם דאמר קרא באכלכם מלחם הארץ וכמו שדייק רמב"ם בטעם משנת עיסת הכלבים שאינה חייבת בחלה יעש"ד ומדברי רבינו שמשון נראה דפליג בפי' המשנה שם על הרמב"ם שכתב וז"ל עיסת הכלבים מפרש בירושלמי כל שערב בה מורסן ופעמים מתערב כל כך עד דלא חזיא לרועים ע"כ. משמע דמפרש בזמן שהרועים אוכלים ממנה פירוש שראויה לאכול ממנה הרועים אבל דברי הרמב"ם מוכיחים דאפילו עשאה גלוסקין שהרי כתב בפ"ז מה' ביכורים הלכה ח' וז"ל העושה עיסה להאכיל הפת שלה לבהמה או לחיה פטורה ומאי דמפליג בעיסת הכלבים הוא לומר הגם דנעשית עיקרה לכלבים בזמן שהרועים אוכלים קצת ממנה נעשית אכיל' הרועים עיקר ואכילת הכלבים טפילה דאין אדם טפל לכלב אפילו באכילה מועטת. ודברי רבינו בנויים על ברית' דספרי דמיעט כל שאינה למאכל אדם ולהכי כלל הרמב"ם בסוף הלכה י"ב וז"ל שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם למאכל אדם ע"כ והוא מטעם עצמו בלחם העשוי לכותח דלאו לאכילה קאי אלא לכותח ואין בו כזית בכדי אכילת פרס וכל זה בעשאו כלימודי' אבל אם עשאו כעבי' מעשיה מוכיחות דאם יצטרך יאכל ממנו ונכלל בכלל לחם האמור בכתו' באכלכם מלחם הארץ. ולענין מצה בפסח אם אכל ממנה אדם יוצא בה ידי חובתו הגם דעשאה לכותח אם היא משומרת לשם מצה דהא הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות חמץ ומצה דטעמא דאין אדם יוצא ידי חובתו בעיסת הכלבים שאין זו משומרת לשם מצה. ולענין ברכה בין לחם העשוי לכותח ואפילו כלימודים בין עיסת הכלבים בין בזמן שהרועי' אוכלין בין בזמן שאין הרועי' אוכלין מברך על כזית מהם המוציא לחם מן הארץ. ולחם העשוי בחמה אפילו אכל שיעור שקובעים עליו אינו מברך אלא במ"מ אלא דלדעת רש"י ז"ל דפירוש העשוי לכותח הוא העשוי בחמה איכא לספוקי בעשאה בחמה לענין ברכה אם קבע אי גמרינן מדין חיוב חלה ולענין הלכה דברי רמב"ם עיקר דרש"י ז"ל לאו להלכתא נתכוון בפירושו: