אור ברסלב
ראשון לציון על ברכות פרק ד - תפלת השחר

ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר

פרק ד - תפלת השחר

פרק ג - מי שמתו

שם גמ' ורמינהי מצותה עד הנץ החמה כי תניא ההיא לותיקין כתב הרי"ף וז"ל ורמינהי מצותן כו' אבל לדברי רבנן עד חצות ע"כ משמע שאין דבר זה אלא למדת חסידות ואינה חובה לכל אדם ואפילו לכתחילה מצי לעכובי בתר הכי ולצלי. והרמב"ם ז"ל בפ"ג כתב וז"ל תפילת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וכמו כן כתב בהלכות ק"ש וז"ל ואיזה זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור ולקרות לברך כו' עם הנץ החמה ע"כ אם כן דחובת כל אדם לכתחילה לקרות כותיקין ולהאי טעמא כתב הרב בפ"ב בדין ירד לטבול אם יכול לעלות וכו' קודם שתנץ החמה ולא הפליג בין ותיקין לשאינ' ותיקין דמשמע דלכ"ע דינא הכי:

שם גמ' ותו לא כו' טעה ולא התפלל ערבית וכו' קשה מאי פריך מהך דר"י דההיא דוקא טעה אבל זמנה בעונתה עד חצות ואפילו לכתחילה. ונראה דסובר הש"ס דמאי דקתני עד חצות הוא גמר זמנה ואם כן היכי מצי צלויי שחרית ב' כו' והרי אזדא לה זמנה ולהכי משני ליה כולי יומא מצלי ואזיל פי' לא כמו שאתה חושב דעד חצות דוק' ומאי דקאמר עד חצות לענין דנוטל שכר מצות תפילה בזמנה מכאן ואילך אפילו התפלל שחרית ב' וכו' אינו נוטל שכר מצות תפילה בזמנה ואפילו היה אנוס דהא באנוס מיירי הך דמתפלל ב' והא דמיא למאי דאמור רבנן בדין ק"ש דעד ג' שעות הוא זמנה והקורא אחר ג' שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא י"ח ק"ש בעונתה ועיין מ"ש בדף ט' לדעת הרמב"ם וממ"ש כאן יבא ע"נ מ"ש שם:

שם גמ' שחרית מתפלל מנחה כו' מה שלא אמר מנחה מתפלל ערבית ב' בהדי הני תרי בבות משום דפשוט הוא דמ"ש ומה שאמרה אח"כ משום דבעו לה מיניה ואמר ערבית מתפלל שחרית ב' להשמיענו הגם דרשות היא ואמר שחרית יתפלל מנחה ב' דלא תימא דליכא תשלומין אלא לערבית דרשות היא אבל שחרית כיון דחובה היא קנסוהו כיון דפשט ולא התפלל בזמנה קמ"ל דיתפלל ובהיכא דלא התפלל שחרית בשבת איכא לספוקי אי מצי להתפלל מוסף ולהתפלל תשלומיו א"ד כיון דמזכיר תפילת מוספין לא יזכיר ב' ולא אמרו שיתפלל ב' אלא בשאר תפילות וכי היכי דאין אנו אומרים אם לא התפלל מוסף לא יעשה תשלומין בלילה כמ"ש התוס' ומטעם שכתב הרא"ש בשם רשב"ם ודעתי נוטה לצד הא' טפי. ובהיכא שלא התפלל שחרית והתפלל מוסף איכא נמי לספוקי אי מצי לעשות תשלומי שחרית במנחה כיון שכבר התפלל תפלה אחרת לצד שנאמר דמצי לעשות תשלומי תפילה במוסף הו"ל אחר ב' תפילות ולא אמרו אלא תפלה הסמוכה לה לפי דעת הרמב"ם וסיעתיה. א"ד ס"ס הרי ישנו לזמן תפלת המוספין עדין ולא אמרו שאינו עושה תשלומין שלפני פניה אלא בתפלה שעברה היא וזמנה. ודעתי היא הגם דצד הא' מסתבר טפי עכ"ז לענין הלכה כיון דאיכא רבוותא שלמים וכן רבים דלא מחלקי וסברי דאיתנהו לתשלומין אפי' לפני פניה מטין להתיר בהא מלתא מיהא כוותייהו והבא לשאל אחר זמן תפלת שחרית אם יעשה תשלומיו מוסף ב' או מנחה ב' הי מינייהו עדיף היכא דמטי שש שעות ומחצה עדין לא התפלל מוסף פשיטא דאורינן ליה להתפלל מוסף אחר ד' שעות דבעי להתפלל מוסף ולא יאחר כמו שפסק הרמב"ם והטור ג"כ דנקרא פושע אם איחר אחר ז' שעות אזי יתפלל תשלומיו אחר מוסף והגם שכתב הרב מ"א בשם ס' נ"ץ דיתפלל שחרית עם מנחה לא ידעתי מנ"ל וצריך להתישב בדבר:

שם גמ' מתיבי מעוות לא יוכל כו' הנה מצינן למימר דה"ק מתני' לא יוכל לתקון מה שהפסיד דהגם שיש לה תשלומין הא אסיקנא דשכר מצוה בזמנה לא יהבי ליה אלא דיוקא דמתניתין דקתני ביטל משמע דלא מיירי אלא במזיד וכדדייק ר' אשי בסמוך וא"כ אי מוקמי' ליה לשכר תפלה בזמנה מאי איריא ביטל אפילו שגג אלא ודאי דלעיקר התפלה קאמר דאין לה תשלומין כיון דהזיד ולא יוכל לתקון כל עיקר. וממה דדייק הש"ס שביטל במזיד משמע דוקא הזיד ממש אבל כל שהיה טרוד בעסקיו ולא התפלל לא מיקרי הזיד וזה לשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות תפילה כל מי שעבר עליו זמן תפלה ולא התפלל במזיד אין לו תקנה ואינו משלם בשוגג או שהיה אנוס או טרוד משלם כו' ע"כ הנה ממ"ש טרוד משמע אפילו בעסקיו וכתב או שהיה אנוס לגלויי דמאי דאמר או טרוד דלאו טירדא דאונס דא"כ היינו אנוס ומעתה כל דלא התפלל מחמת עסקיו מתפלל ב':

דף כו:

גמ' ורמינהי טעה ולא הזכיר וכו' קשיא ע"כ בה"ג והרי"ף ז"ל כתבו בהלכות בריתא קמייתא דשניה עלתה לו וכו' הגם דפסקו בדין טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו. וכתב הרי"ף דטעמא הוא לאו משום שלא הזכיר הבדלה אלא משום דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דעביד לקמייתא תשלומין ולא"ה בעי למיעבד אלא לאקדומי דחובה וכפ"ז אם התחיל להתפלל אדעתא דחובה וגמר ג"כ אדעתא דחובה אלא דטעה וחשב לעשות בשניה תשלומין דהבדלה בחונן הדעת דהא זמנה הוא בזה א"צ לחזור ולהתפלל ולהכי דייק בבריתא ואמר ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה ע"כ. ולא אמר טעה לומר שלא עשה הדבר בטעות ע"ד שכתבנו אלא בכונה א"נ טעה בראשונה וכשראה שטעה חשב שתהיה הראשונה לתשלומין והתפלל שניה לחובה אבל לעולם כל דהוי כנדון דכתבנו יודה הרי"ף שאינו חוזר. ולזה כתב וז"ל גלי אדעתיה דהא בתריתא היא חובת שעתיה הלכך בעי כו' ע"כ. דון מינה בהיכא דגלי דעתיה להיפך כדכתי' דלא בעי מהדר צלויי. ומה שדייקו התו' מדברי הרי"ף לדין אם שכח ולא הזכיר ר"ח במנחה או לא הזכיר של שבת במנחה של שבת דחוזר ומתפלל בלילה איכא טעמא דמסתבר כיון דמה שהתפלל הוא שלא כהוגן חוזר ומתפלל תשלומיו כהוגן מה לי יוסיף או לא יוסיף ודעת הרמב"ם בפ"י מה' תפלה כדעת הרי"ף ומלתא דסברא היא ומאן דחולק בהא לא משמע מיניה דהכריע למעשה

שם גמ' יעקב תקן תפל' שחרית כו' מהכא דייקו רבותינו בעלי התוס' דתפלת ערבית מתפללין אותה מבע"י דהא איהו התפלל תפלת ערבית ורצה לילך אח"כ אלא ששקע' לו השמש כמ"ש בחולין דף צ"א והוכחה זו נראית בעיני וק' לחכמים דאמרו במתני' תפלת המנחה עד הערב דמשמ' ממש עד הלילה והלא הוי זמנה של תפלת ערבית. ולדעתי ליכא הוכחה וליכא מידי דהאי תנא דדריש ויפגע זו תפלת ערבית אתי כר' יהודה דסובר עד פלג המנחה ולרבנן דפליגי עליה לית להו מהכא דיעקב תקן תפלת ערבית ותפילות לאו אבות תקנום והך פגיעה תפלה בעלמא התפלל במקום שהתפללו בו אבותיו:

שם גמ' שהרי תמיד של שחר וכו' משמע דאי אתרמי להו ולא הקריבו בד' תו לא מקריבי ולהכי דכותה בתפלת שחרית וכמו כן תמיד של בין הערבים מדקבע ר"י תפלת המנחה עד פלג המנחה שכן תמיד כו' ואם עבר זמן זה אי' מתפלל והרמב"ם כתב בפ"א מהל' תמידין ומוספין ואימתי זמן שחיטתן של בקר קודם שתעלה החמה ופעם אחת דחקה השעה את הציבור בבית ב' והקריבו תמיד של שחר בד' שעות תמיד של בין הערבים כו' עד סוף היום ע"כ. משמע דתמיד של שחר זמנו כשהאיר המזרח ובשעת הדחק עד ד' שעות אבל לא אמ' אם עבר זמן זה הנז' אין להקריבו אלא הדבר עומד שקול ותמיד של בין הערבים זמנו עד הערב אף שלא בשעת הדחק. ומצאתי בזה טעם למה שכתב דאם התפלל תפלת שחרית מד' עד חצות יצא ידי חובת תפלה וכו' דהא לא אשכחן דאמור בבחירתא דמארבע ואילך אי דחקא להו שעתא לא מקרבי ויודה ר"י דאם עבר והתפלל תפלת שחרית דיצא י"ח תפלה. ודוקא עד חצות אבל מחצות ואילך לאו בקר הוא ואין זמנו של תמיד של שחר אז ומינה לתפלת מנחה לר"י דאמר בה עד פלג המנחה טעמא הוא משום דלא אשכחן שהקריבו תמיד של בין הערבים פי' קטורת של בין הערבי' שנקרא ג"כ תמיד למעלה מפלג המנחה ולו יהיה שאם נתעכבו ולא הקטירו קודם פלג המנחה שיקטירו אח"כ מ"מ לא היה כך בדבר שכנגדו תקנו ולהכי אם עבר ולא התפלל בהך זמן והתפלל בתר הכי שכר תפילה בזמנה לא יהבי ליה ורבנן סבור דיהבי ליה נמי שכר תפילה בזמנה דאשכחן בתמיד של בין הערבים שקרב עד הלילה:

דף כז.

גמ' מאן דעבד כמר כו' מדברי התוס' בתחילת פ"א מוכח דמאן דעבד כמר וצלי מנחה בשעה ורביע קודם הלילה לא מצי לצלויי ערבית בהך זמנא וכן להפך ומדברי הרמב"ם ז"ל מוכח דגם מאן דמצלי מנחה בשעה ורביע כרבנן מצי לצלויי בזמן עצמו ערבית וז"ל בפ"ג מה"ת זמן תפלת מנחה גדולה כו' וזמן כו' נכתב עוד באותו פרק ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת כו' משמע מדבריו דה"ה ערבית של כל יום אם רוצה יתפלל מבע"י וכ"כ הכ"מ וטעמו מדקאמר הש"ס מאי אין לה קבע כו' ומסיק כמאן דאמר רשות. והוק' לרבי' דלימא להדיא רשות אלא דה"ק וכיון דהויא רשות אין לה קבע ומצי לצלויי קודם הלילה ובהכי ניחא מ"ש הש"ס מאן דעבד כמר כו' פי' הגם דעבד כר"י וכרבנן לא מחזי כתרי קולי דסתרן וטעמא כיון דתפילת ערבית רשות מהאי טעמא לא קבעו לה זמן ומצי לצלויי ביממא ולעולם כל שקיעת החמה יממא הוא. וליכא למימר דסובר רבינו כדעת התוס' ור"י דא"כ למה כתב הלכה פסוקה ויש לו להתפלל אותה עד שקיעת החמה ובתפלת ערבית כתב שיתפלל אותה מבע"י ומדלא התנה משמע דס"ל היפך מהתו' ועוד למה נתן טעם לצלויי מבע"י משום דכיון דרשות היא לא דקדקו בזמנה ואי תימא דהאי דינא לא הוי אלא למתפלל מנחה כר"י עד פלג מנחה א"כ משם עד הלילה זמנה של ערבית קבוע הוא אלא ודאי כמ"ש. והרב הלח"ם פיר' בדברי רבי' שכונתו היא דהגם דהלכה כר"י עכ"ז הו"ל לקבוע זמנה מצאת הכוכבים כו' יע"ש. ודבריו קשים דמה כונתו במ"ש הו"ל לקבוע אי על רבנן הא קבעו לה דממה שאמרו תפלת המנחה עד הערב ש"מ דאז מתחיל תפלת ערבית. ואי על ר"י זמנה הוא שעה ורביע קודם הלילה וכמו שדייקו האמוראים ממאן דמצלי של שבת בע"ש דסובר כר"י דהוי לילה לענין תפלת ערבית וזמנה קבוע כשאר תפילות. אלא מחוורתא כדאמרי' דכונת הרמב"ם היא לומר דאפילו לדעת רבנן דפסק כוותייהו בתפלת מנחה מצי לצלויי ערבית בשעה ורביע קודם הלילה ולהכי פסק כרבנן בתפלת המנחה ואע"פכן פסק דיש להתפלל ערבית מבע"י. עוד הק' הלח"ם ממאי דקא' הש"ס רב אקלע לבי גניבא כו' ש"מ תלת ש"מ מתפלל של שבת כו' ולדברי רבי' לימא ש"מ ארבע דתפלת ערבית רשות. ולדעתי אי מהא לא איריא דאטו מי לא מצי אמר דסבר כר"י ולעולם תפלת ערבית חובה וזמנה לר"י שעה ורביע קודם הלילה להכי לא החליט הש"ס ולמי' אלא דמצלי של שבת בע"ש אב"א משו' דסבר כר"י אב"א דסבר כרבנן וסובר תפילת ערבית רשות ולא דקדקו בקביעות זמנה. ויש להביא ראיה לדברי ממ"ש רבי' בפ"ב מהל' תמידין ומוספין דתמיד של בין הערבים זמנו עד הלילה. הרי שפסק רבינו כרבנן וכמ"ש. וכפ"ז מ"ש כר"י דאז לא הוה מצי לצלויי מפ"ה ולמעלה הגם דלא אתמר הלכ' כמר פי' בגמ' כיון דלא איתמר הלכ' כו' ה"ק כיון דלא איתמר הלכ' כמר דהיינו חכמים אעפ"כ מאן דעבד כמר פי' דמצלי מנחה בפלג המנחה דזמנה הוא דהלכה כת"ק דר"י ומאן דעבד כמר לצלויי ביה תפילת ערבית עבד ולא משום דהוי לילה אלא משום דאין לדקדק בזמן תפלתה כדקתני במתני' אין לה קבע והשתא ניחא דאמר תלמודא דלא אתמר הלכתא ורבינו פסק כחכמים ובזה מיושב ג"כ מאי דק' לכאורה דלמה לא קאמ' הש"ס כיון דלא אתמר כו' אזלינן ככללין דהלכה כת"ק ובמ"ש יבא ע"נ גם בזה יתורץ מה שק' לכאורה בל' הש"ס דקאמר נחזי אנן כו' אדרבא כו' דאמאי לא קאמר בדרך הוכחה ברורה מדרב מצלי כו' אלא בדרך נחזי אנן וכן מאי דמשני אדרבא כו' מאי אדרבא איכא בדרב הונא וכד דייקת שפיר אין הלכה כתלמיד במקום הרב ובמ"ש לדעת רבינו א"ש דהש"ס ס"ד להוכיח מדמצלי רב דערבי' בהך שעת' דמצינן למימר דטעמיה הוא משום דס"ל כר"י והוא אומרו נחזי אנן ודחה הש"ס דלא הוי ראיה דאפי' תימא דס"ל כרבנן ומצי לצלויי דערבית בהך שעתא דכיון דרשות היא אין לה זמן קבוע ואדרבא טפי איכא לאוכוחי ממאי דלא מצלי רב הונא עד לאורתא ש"מ כרבנן ס"ל ולהכי הוו מהדרי אמצוה מן המובחר לצלויי באורתא דמקמי הכי זמן מנחה הוא לרבנן והא נמי לאו הוכחה אלימתא דכרבנן ס"ל דהא לרבנן נמי מצי צלויי מבע"י ואם כן מאי הוכחה מדלא מצלו דכרבנן ס"ל ומהשתא ליכא לאוכוחי לא מרב ולא מרב הונא לא כרבנן ולא כר"י ולהכי קאמר כיון דלא אתמר וכמ"ש:

דף כז:

גמ' שאני צבור דלא מטריחנא להו כו' נראה דדוקא בדצלו דמ"ש בשבת כיון דעכ"פ אסירי בעשיית מלאכה עד שחשיכה אבל בדצלו דשבת בע"ש דאי אמרי' לא מטרחינן לא מחמרינן עלייהו לאסור עשית מלאכה טפי ניחא לשרויי להו מלאכה הגם דמטרחי להו לצלויי. וליכא למימר דשרינן להו מלאכה ולא מטרחינן להו לצלויי דהא מחזי כתרתי דסתרן דלגבי תפלה לא הוי טעות ולגבי מלאכה הוי טעות ומחזי כעביד מלאכה בשבת אבל מדברי התוס' ד"ה שאני צבור וז"ל ואע"ג דלא מטא זמן איסור בעשית מלאכה כו' משמע שאם התפללו של שבת בע"ש אסורים במלאכה הגם דטעותא היא דהא לא מהדרי' להו ואולי דטפי ניחא דלא לאטרוחינהו לכולהו לצלויי מלשרויי להו למעבד מלאכה בשביל מאן דאית לי' מלאכה אלא דהרא"ש ז"ל כתב שאני צבור דלא מטרחינן להו שנית כמו שמטריחין ליחיד אבל מלאכה בע"ש אלו ואלו מותרים ע"כ. משמע מדבריו דהגם דלא מטרחינן להו לצלויי בשבת ויוצאים במה שהתפללו בע"ש בטעות אעפ"כ מותרים במלאכה ואולי כיון דידעי דמצלי' דשבת בע"ש הגם דיממא הוא הגם דצלו בטעות ואמינא להו דהוי צלותא לאו משום הא הוי שבתא ומצו למעבד מלאכה. אלא דק' לי טובא להרמב"ם שהשמיט מהלכותיו ג' דינים דנפקי מהאי סוגיא א' דאם צלי מבע"י אסור במלאכה הגם דעדין לא קדש היום. ב' אם היה בטעות מצי לעשות מלאכה וחוזר ומתפלל. ג' דצבור לא מטרחינן להו לצלויי הגם דצלו בטעות והגם דסובר רבינו דהלכה כר"ע דאין מצות תוספת מחול על הקדש לא מצי למימר דאי צלי בלא טעותא שרי למעבד מלאכה דהא בסוגיין מוכח דאי קביל עליה אסור ממאי דמשני רבא להזיע אלא דמצינן למימר דנראה לרבינו דכל דצלי דשבת וקביל עלויה שבת פשי' דאסור במלאכה ולא איצטריך לאשמועינן והא נמי דצלי בטעות טעותא הדרא וכאלו לא קביל עליה ושרי למעבד מלאכה אלא תפלה הו"ל לאשמועינן דיחיד בעי למהדר וצבור לא מטרחינן להו. ונראה דהרמב"ם ז"ל דייק הש"ס דלא הוצרך לשנויי שאני צבור אלא למאי דפריך מהך דרבי להוראת אביי לרב דימי ואביי הא אשכחנא ליה דגילה דעתו בהדיא דסובר דתפלת ערבית חובה ולדידיה מדקדקין בזמנה ומאי דמשני תלמודא טעותא הוא פי' דלסבר' אביי כל דצלי מקמי חשיכה טעותא הוי דהא לא זמנה הוי למאי דנימא הלכה כרבנן דהכי מסקנא וכד פריך טעותא מי הדרא מהך דצלו צבור כו' סבור הש"ס הגם דצלו שלא בזמנה לא הדור ואהא משני שאני צבור אבל לדידן דקי"ל תפילת ערבית רשות ואין מדקדקין בזמנה בין יחיד בין צבור אפילו צלו בטעות לא הדור דכל עת זמנה הוי ולהכי כיון דכתב הרמב"ם דאין מדקדקין בזמנה כיון דהיא רשות שמעינן דכל דצלו אפי' בטעות יצאו י"ח ולא מפלגינן בין יחיד לצבור

דף כח.

גמ' ושל מוספין כל היום אר"י ונקרא פושע. כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' תפלה וזה לשונו תפלת המוסף זמנה עד ז' שעות וכו' משמע דלרבנן גופייהו דאמרי כל היום סברי דפושע הוי כל דעבור ז' שעות ולפ"ז פסק כת"ק. אלא דמדר"י נשמע לזמן המובחר דת"ק אימת ושניא האי דינא מתפלת השחר מד' שעות ואילך דהתם לא אורינין ליה להתפלל כל דעבור ד' שעות אלא דלעביד תשלומין אלא דוקא אם עבר והתפלל יצא והכי דייק לשון הרמב"ם. והכי דייק דברי הרי"ף דכתב וז"ל היכא דעבר וצלי לאחר ד' שעות שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה ע"כ. והטעם דיצא בדיעבד כבר תמהו עליו הב"י והאחרונים בזה ומה שישב הב"י אינו נראה וכבר הקשה עליו הלח"ם בקושי הנרגש לכל אדם עיין מ"ש בדף כ"ו ד"ה שהרי תמיד של שחר:

שם גמ' ת"ר היו לפניו ב' תפלות א' של מוסף ואחת של מנחה כו' פי' תוך ז' שעות מיירי דעדין לא נקרא פושע לתפילת מוסף אעפ"כ כיון דמטו קמיה ב' תפלות מקדים של מנחה דאי בתר ז' שעות אמאי פליג ר"י כיון דת"ק נמי מודה דקודם ז' שעות יקדים של מוסף ודוקא דבעי לצלויינהו אהדדי עבוד רבנן מעליותא לתדיר להקדימה אבל אי לא בעי לצלויינהו יחד בהדי הדדי פשיטא דיקדים תפלת מוסף כי היכי דלא ליקרי עלה פושע ולהכי דייק באו' היו לפניו ב' תפלות דמשמע דמיירי במוכנים לפניו לעשות שניהם. והך דנעילה ביום הכפורים דמיא להיו לפניו שניהם יחד לעשותם וטעמ' דמקדימין דמוסף ממ"ש הרמב"ם סוף פרק ג' משמע דטעמא הוא משום דכיון דהוו בצבור חיישינן לטעות. ומה שכתבו התוס' לתת טעם לזה פירוש דבריהם הוא דמיירי שאין מתפללין תיכף סמוך למוסף מנחה דאי לא תימא הכי דמו להיו שניהם לפניו קודם סעודה. וא"כ לפעמים דמצלינן מוסף ומנחה אהדדי ואנו מאריכין במוסף ומנחה ואין לנו זמן להפסיק ביניהם צריכין אנו לטעם שכתב הרמב"ם ז"ל:

דף כט.

גמ' והשקיף בה שנים ושלש שעות. וטעמא דהמתינו לו כולי האי משום דאחרינא נמי אפשר דלא ידע לה דק"ו הדברי' ומה שמואל דאיהו עצמו תקנה שכחה ולהכי המתינו לו כולי האי. ולחששת המינות הא מסיק בש"ס דאתחיל בה פי' דאמר למלשינים אל תהי תקוה דהא התחיל למילט להו אבל בלאו הכי לא. ובהיכא דטעה בשאר הברכות או בברכת המינים בתר דאתחיל כתב הרמב"ם דממתין להו שעה א' פירש זמן מה כפי רוב הצבור וכפי טרחתם ולהכי לא קאמר שעה א' דלשתמע דתיבת שעה הוא מנין השעות והלח"מ ר"ל דנתכוון הרמב"ם להך דקתני מתני' ולא יהיה סרבן באותה שעה ואין זה כדאי:

דף כט:

גמ' לא אמרו אלא שרגיל לומר תחנונים וכו' ובהיכא דגמר תחנוניו מסתברא דאי תחנוניו קביעי בכל יום בשוה כי גמר נמי תחנוניו כעקר רגליו דמי אבל אם רגיל לומר תחנונים כאשר יזדמן לפעמים מקצר ולפעמים מאריך כל דלא עקר רגליו חוזר לעבודה דאפ' שיזדמן לו עוד תחנונים ואה"נ אם סילק עצמו להדי' דלא לימא מידי עוד פשיטא כעקר רגליו דמי ועי' בירו':

שם גמ' אמר ר' יעקב אר"ח כל היוצא לדרך כו' אמר אביי כו' הרמב"ם השמיט כל הדינים הנשמעים מזאת הסוגיא והגם דכתב בפר' י' מה"ת וז"ל יצא בשלום אומר מודה כו' ובשם כו' לא הזכיר בה חתימה והש"ס קאמר דחותם בה בא"י ש"ת. ותו דקאמר אביי דבעי למימר בלשון רבים והרמב"ם אמר לשון יחיד ותו דתלמודא קאמר עד פרסה והרמב"ם ז"ל לא הזכיר שיעור. ותו דתלמודא מייתי פלוגתא דר"ח ור"ש אי בעמידה בעי למימר או בהליכה ואיכא פלוגתא בין האחרונים וראשונים אי הלכה בעמידה או בהליכה והרמב"ם לא גילה דעתו בזה והרב הפר"ח כתב דנ"ל דסובר הרמב"ם דהך מימרא דרב חסדא בתפלה קצרה שצריך להתפלל במקום סכנה דקתני מתני' מיירי יעש"ד ודבריו קשים מכמה טעמי מלבד דמשמעות או' תפלת הדרך אינה ת"ק דקתני במתני' דהך היא תפלת חובה והא דתפלת הדרך דהכא תקנוה כדי שלא יהיה נזוק בדרך. אלא שחוץ מזה קשה טובא חדא מאי קמ"ל ר"ח כל היוצא לדרך צריך להתפלל מתני' היא ואה"נ אי הוה אמר ר"ח במלתיה נוסח תפלת הדרך היינו אומרים דבאגב דבא לומר תפלת הדרך מאי היא אמר נמי צריך להתפלל כו' אלא כיון דאין בדברי ר"ח אלא דמצריך לומר תפלת הדרך מאי קמ"ל מתני' היא ותו היכי קאמר הפר"ח דר"ח חידש נוסח תפלת הדרך והא לאו הכי הוא דתלמודא הוא דקאמר מאי היא תפלת הדרך ולא ר"ח. ותו מאי קבעי מאי תפלת הדרך הא תנא לה במתני' דאפליגו בה תנאי ותו וכי ר"ח פליג אמתניתין דתנאי אפליגו כל חד אמר נוסח אחר ואתא איהו ופליג אכולהו ותו תלמודא אמאי מייתי בתר דפסק הלכתא כאחרים אם לא שנאמר דסובר הלכתא כותיה וא"כ הדרא קושיין להרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ד מה"ת שיאמר הושע וכו' על כן בוחר אני לומר דסובר הרמב"ם דמהך ברייתא דבפ' הרואה דקתני נוסח תפלת הדרך בלא חתימה דמתנייא בדוכתה דהיא עיקר נדחו דברי ר"ח דאמר דבעי ברכה ור"ח לא שמיע ליה הך ברייתא דאי שמיע ליה הוה הדר ביה. גם אדחי הך דאמר אביי דבעי למימר בלשון רבים דהא מתניתין בלשון יחיד קתני לה והך דאפליגו ר"ח ור"ש אי בעי לאו' מעומד מפרשה רבי' דקאי אתפלה קצרה דקתני במתני' ודלא כהתוספות דכתבו דקאי אתפלת הדרך ומאי דלא כתב עד פרסה סובר דלא בעי' זה אלא למאי דאמר דבעי ברכה אבל למאי דכתבנו דלא בעי ברכה אה"נ דלימא בכל גוונא וליכא שיעור:

תוכן העניינים

ראשון לציון על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה