ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק ב - היה קורא · דף יג.
גמ' היה קורא בתורה וכו' אם כיון לבו כו' ובש"ס ש"מ מצות צריכות כונה ומסיק בדחייתו בקורא להגיה ע"כ. ורמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש כתב וז"ל הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא י"ח והשאר אם לא כיון לבו יצא אפי' היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בשעת קריאה יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון ע"כ. הנה מדברי הש"ס מוכח דבמגיה בעי לכוין לקרות אפילו למ"ד מצות לא בעו כונה וא"כ קשה היכי פסק הרמב"ם דיוצא בקורא להגיה ותגדל הקושיא דהרמב"ם פסק להדיא גבי שופר ומגילה דבעו כונה כמ"ד מצות צריכות כונה והיכי פסק הכא דאפילו קורא להגיה יצא ואם דעתיה לפרושי אומרו אם כיון לבו יצא דקתני במתני' דקאי אפסוק ראשון א"כ מאי קאמ' תלמוד' ש"מ מצות צריכות כונה הא אפי' לרבא דאמר אין צריכות כונה פסק בסמוך דפסוק ראשון בעי כונת הלב והגם דשאני הך דקאמר בעי כונת הלב היינו פירושן של דברי' ושאני האי מלת' דמצות בעו כונה דפי' הוא כונה לצאת ידי חובתו בקריאת' זו. עכ"ז הא מיהא רבו יתירא אשתכחת בקרא דשמע ישראל מצינן למימר דאפילו למ"ד לא בעו כונה פסוק דשמע ישראל בעי כונה: והרב כ"מ ראיתי שכתב וז"ל בקורא להגיה וכו' וסובר רבינו דהאי אוקמת' היא לפום מאי דמתמה הש"ס ש"מ מצות צריכות כונה וקאמ' דאינן צריכות כונה ומאי אם כיון לבו אם כיון לקרות אבל לדידן דקי"ל דצריך לכוין בפסוק ראשון פי' דמתניתין היינו היה קורא בתורה אפילו להגיה אם כיון לבו בפסוק ראשון יצא ואם לא כיון לבו בפסוק ראשון אפילו היה קורא שלא להגיה לא יצא ואין להקשות הא אפי' למאי דהוה סלקא דעתין למ"ד אין צריכות כונה כלל הקורא להגיה לא יצא וכל שכן לדידן דמצריכי' כונה דהיא הנותנת ולמאי דהוה ס"ד כיון דאין שם כונה אפילו בפסוק ראשון בעינן מיהא כונה לקרות אבל לדידן דאיכא כונה גמורה בפסוק ח' שאר פרשיות אפילו קראן להגיה לית לן בה עכ"ל הרב ז"ל. וקשה לי בדבריו ראשונה מה שדקדק לומר לפום מאי דמתמה ש"מ לא ידענא במאי הכריח הרב ז"ל דהש"ס מתמה דפשיטא דלאו הכי משמע אלא ה"ק מי שמעינן ממתני' מצות צריכות כונה ודחי מתכוין לקרות ואי מפרשינן לה דרך תמיהה ה"ק דכיון דאמוראי פליגי בהכי שפיר מצי תלמודא מתמה לס' האומר אינן צריכות כונה והא צריכות ודחי וכו' ודחיה זו דדחי תלמודא לאו מלתא פסיקתא אלא דמצינן לפרושי הכי ולא מותבינן למ"ד אין צריכות כונה ודרך זה הוא הנכון ותדע דבפ' ראוהו ב"ד דף כ"ח מותיב הש"ס לרבא דאמר אין צריכות כונה ממשנה זו ומשני כיון לבו לקרות אבל לס' ר' זירא דאמר התם דבעי פונה לא משנינן הכי אלא מתניתין כפשטה ודברי מרן הכ"מ ז"ל לקו"ד לא הבינותים דהא אפי' למ"ד מצות אינן צריכות כונה סובר להדיא דלעולם פ' ראשון בעי כונה שלימה ותדע דמאן דאמר מצות אין צריכות כונה הוא רבא כדאיתא להדיא התם בפרק ראוהו דמצינן לפרושי כיון לבו דקתני מתני' בפסוק ראשון בזה ליכא פלוגתא כל עקר ורבא גופי' הוא דחדית להאי דינא אמאי לא מפרשינן מתני' אליביה הכי והוצרך לאוקומה אוקמתא דלאו כהלכתא דקורא להגיה בשאר הפרשיות לא יצא:
ותו קשיא לי בדבריו ז"ל מאן חתים עלה דהא מלתא דאם קרא פ' ראשון בכונה שלימה אפי' יקרא השאר להגיה יצא ומה גם לסב' הרב דדעת רבינו היא דג' פרשיות דאוריתא במה יוצא י"ח קריאתן שצריך שיקראם בכונה לצאת מפני שקרא פסוק ראשון ומה גם למאי דמשמע מדברי הרב שפירש בתיבת להגיה וז"ל בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות ע"כ. והנה הגהת הס"ת צריך להגיה גם בחסירות ויתירות ובזה צריך לשנות המקרא ולקרות המסורת שבזה ישתנה משמעות התיבה והא נמי דמיא לקריאה דמתנמנם דאמרינן דיצא ובכה"ג מפליגא מדעתי' כונת יציאת י"ח הקריאה של הפרשיות שהוא קורא והבן:
והנכון בעיני לומר דדעת רמב"ם ז"ל היא לפום מאי דגילה הרב דעתו בפ"ב מהלכות מגילה ובפרק ב' מהלכות שופר דבעי כונה לצאת י"ח מצוה וטעמו ז"ל נראה דאפליגו רבא ור' זירא במס' ר"ה דף כ"ח וז"ל שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כו' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא וכו' אלמא קסבר מצות אין צריכות כונה ע"כ ובתר הכי אמר הש"ס וז"ל א"ל ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כונה וכו' תנאי היא דתני' שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי דרכו א"ר יוסי בד"א בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיכוין שומע ומשמיע עכ"ל. לפום האי סוגיא הוי הא מלתא פלוגתא דרבא ור' זירא ולהכי קאמר הש"ס בברכות אמתני' דקתני אם כיון לבו לימא קסבר מצות צריכות כונה ומכרעינן הלכת' כמ"ד הכי ודחי לא בקורא להגיה וכמו שדחה הש"ס ג"כ התם בר"ה אליבא דרבא וקימא מלתא בפלוגתא דלרבא לא בעו כונה ולר' זירא בעו כונה ואיכא פנים לפסוק הלכתא כרבא משום דבתראה הוא ואיכא פנים לפסוק כר' זירא ומהטעמים שכתב בית יוסף יעש"ד ולא מכרעא מלתא להלכת' וכיון דכן נראה דרמב"ם אזיל בהא מלתא לחומרא בדאורייתא ולקולא בדרבנן ככללי ספיקין ודעת רמב"ם בק"ש היא דפסוק ראשון הוא דהוי דאוריית' ושאר הפרשיות לא הוו אלא מדרבנן ולזה כתב דפסוק ראשון בעי כונה פי' ולא כונת יציאת החיוב לבד אלא דבעי ג"כ כונת הלב והיא עדיפא אבל שאר פרשיות אפי' כונת יציאת י"ח נמי לא בעי ויוצא אפי' בקורא להגיה והוא אומרו והשאר אם לא כיון לבו כו' אפי' היה קורא בתור' כדרכו או מגיה את הפרשיות אלו בעונת קריאה יצא פי' ואין כאן כונת יציאת י"ח ואהא מלתא דכונת יציאת י"ח גמר אומר והוא שכיון לבו בפסוק ראשון דבעי' שיכוין לבו בפסוק ראשון לצאת י"ח ולא יועיל אם נתן דעתו להבין הפסוק אם לא כיון לצאת:
ובזה נתישב למה כפל רמב"ם לומר והוא שכיון לבו בפסוק ראשון שנתכון לשני דברים דבעי כונת יציאת י"ח. אי נמי אפשר לומר הטעם שכתב בסוף הדברים והוא שכיון כו' נתכוון להתנות על השאר שכתב שיוצא אפילו להגיה והוא שכיון לבו בפסוק ראשון אבל אם לא כיון בפסוק א' אפילו ידי חובת השאר לא יצא וכשחוזר לקרו' פסוק א' צריך לחזור לקרות כל הפרשיות ולא אמרינן הא נפק ליה חובת קריאת הפרשיות ואיכא למימר דדוקא בקרא הפרשיות בכה"ג הוא דחוזר לקרו' הכל אם לא כיון בפסוק ראשון אבל אם קרא הפרשיות בכונה לצאת י"ח ולא נתכון בפסוק ראשון משמע דכשחוזר אינו צריך לחזור אלא לפסוק ראשון ולא מיקרי זה קורא למפרע כיון דהא מיהא כבר קרא פסוק א' במקומו ואינו חוזר אלא משום כונה ואל תקשה לפ"ז דדעת רמב"ם במילי דאורי' בעי כונה לצאת ידי חובה ובדרבנן לא בעי מידי א"כ מגילה אמאי פסק הרמב"ם בפ"ב הקורא המגילה בלא כונה לא יצא כבר כתבנו שם דבמגילה מודים כ"ע דבעי כונה לצאת משום פרסומי ניסא וכדברי הרב המגיד התם. וטעמו דרמב"ם דפסק דפסוק ראשון לבד הוא דאורייתא הוא מההיא דאמ' ר' אילא משמי' דרב וז"ל אמ' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונכנס בשינה יצא ע"כ. הרי דפסוק ראשון לבד הוא דהוי דאוריתא וכתבו הרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש וז"ל היה ישן מצערין אותו עד שיקרא פסוק ראשון ומכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו ע"כ ופשטא משמע דהגם דישן לגמרי ולא קרא אלא פסו' ראשון דיצא והרא"ש פי' דמיירי שקרא שא"פ מתנמנם וזה דוחק ופשיט' דבדברי רמב"ם מיהא לא מפרשי' הכי דאין דרך הפוסקי' לסתומי מלתייהו: והרב כ"מ כתב דרמב"ם נמי סובר דבעי מיהא קריאת מתנמנם ובלא קריאה כלל לא יצא ורצה להוכיח כן ממה שכתב בפ"ב קראה מתנמנם יצא:
ואני אומר אחר המחילה לעול' דאפי' ישן ממש קאמ' רמב"ם אלא דאחר האמת לא קאמ' רמב"ם דאפילו ניעור משנתו אח"כ דפטור מקריאת ג' פרשיות של ק"ש שחייבוהו רז"ל לקרות דפשיטא דחייב לקרות' אם נסתלק האונס וההיא דקאמ' בפ"ב קראה מתנמנם יצא שהוא ענין אחר דאין צריך לחזור לקרותה אח"כ ונפטר הוא בקריאה זו וברור הוא. ומה שנסתייעו הסוברים בדעת הרמב"ם ז"ל דכל הג' פרשיות דאוריתא מההיא דכתב בפ"א וז"ל וקריאת ג' פרשיו' אלו על סדר זה היא הנקרא' ק"ש ע"כ. קשי' לי וכי אם אין קריאת שלש פרשיות כאחד מן התורה לא יקרא להם שם ק"ש וליכא למיטעי בדבריו דסמך אמאי דכתב בדין קריאתן דמצטער בשינה פטור ומדין הקורא אותם מתנמנם יצא ואי תימא דהוו דאוריתא מי יצא והלא כבר פסק רמב"ם בהלכות שופר ובהלכות מגילה דמצות בעו כונה ומה כונה מצי עביד מתנמנם ואמאי גרע דין ק"ש משאר מצות אלא ודאי דלא הוי אלא מדרבנן. וכן ראיתי להרשב"א שכתב כמו שכתבתי בדעת הרמב"ם וכך היא דעתו ודעת הרא"ה וס' אוהל מועד אלא דאכתי קשה למאי דפסק רמב"ם דאפי' היה קור' להגיה לא יצא דהרי אפילו למ"ד מצות אינן צריכות כונה מודה דבקורא להגיה לא יצא כדמשמע הכא ובפ' ראוהו ב"ד להדיא. וי"ל דסובר רמב"ם דמאי דדחי תלמודא אליבא דרבא דאמר אין צריכות כונה דמאי דקתני אם לא כיון לבו לא יצא דמיירי בקורא להגיה לא דחי הכי אלא מקמי דאשכח תנאי דפליגי בהכי אי מצות צריכות כונה או לא אבל בתר דאשכח תנאי דפליגי אי צריכות כו' לא מפלגינן בהכי ולשנויי כל הנהו שינויי דחיקי אלא אמרינן דרבא סבר כתנא דסבר אינן צריכות כונה וכל הנהו מתנייתא דמתדייקי הפך מילתי' דרבא אתו כמ"ד צריכות כונה. ומהשתא ל"ש קורא להגיה לא שנא קורא כדרכו יוצא י"ח לדעת רבא דאמר אינן צריכות כונה ותדע דאיכא סברא להדיא בתלמודא דלא מחלק בהכי אליבא דרבא דקא' הש"ס התם בפ' ראוהו ב"ד דף ל"ג ע"ב אמתני' דקתני והמתעסק לא יצא קאמ' הש"ס הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע' ליה לרבא דאמר התוקע לשיר יצא וקא' דלמ' תוקע לשיר נמי מתעסק קרי לי' עכ"ל. הרי דהגם דמתני' דלא יצא קתני להדיא מתעסק דהיינו להתלמד ואינו מתכוין לתקיעה כל עיקר ורבא לא אמ' דיצא אלא מתכוין לשיר ואעפ"כ לא מסייעא ליה מלתא לתלמודא לפלוגי בהכי וסבר דחדא מלתא היא ומאן דאסר בהא אסר בהא ומאן דשרי בהא שרי בהא ומתני' דקתני מתעסק לא יצח ה"ה לשיר דשקולין הן ומתני' כמ"ד בעו כונה ורבא כמ"ד לא בעו כונה. ומהשתא למאי דפסקי' כרבא במילי דרבנן דלא בעו כונה אפי' קורא להגיה יוצא י"ח ק"ש. וא"ת סוף סוף כיון דאשכחן דלהגיה גרע טובא לו יהיה דאמרה תלמודא לס' רבא לשנויי מתני' הא מיהא שמעי' דגרע האי לאו קושיא היא דהא פשיטא דמתני' דמגילה דתנן היה דורשה כותבה ומגיהה אם כיון לבו יצא ע"כ מדקתני מגיהה בהדי דורשה משמע כי היכי דדורשה וכותבה קאמ' התנא יצא הגם דכותב ודורש ה"ה מגיה נמי הגם דמגיה הוא יצא אם כיון לצאת ודוקא במגילה הוא דבעינן בה כונת הלב אבל בפרשיות ק"ש לבד פסוק ראשון דלא בעינן בהו כונת הלב אם קראם להגיה יצא זו היא כונת רמב"ם וליכא לאקשויי למאי דמשני תלמודא לס' רבא בקורא להגיה דמשמע להגיה לא יצא והרי משמע ממתני' דמגילה כפום האי דדייקי' מינה דיוצא דאיכא למימ' דיסבור רבא דהא בהא תליא דאי אמרי' לי' דבעי כונה לצאת ממילא בעי נמי לקרות קריאה הגונה והגם דדרך זה דחוק ביותר דהא בתר דקתני היה כותבה דורשה בעי כונת הלב ק"ו הוא למגיהה בשלמא אי אמרי' דמאי דקתני מגיהה היינו אפי' קראה כקריא' המגיה יצא אם כיון לבו היינו דאצטריך מתני' לאשמועי' אלא אי אמרי' שקוראה קריאה שלימה פשיטא דיצא דהשתא דורשה כותבה הגם דבמלתיה קאי דעדנו כותבה ודורשה יצא מגיהה דעקר למלתיה מבעיא עכ"ז מצי' לדחוקי לס' רבא דקמ"ל הגם דמגיהה לידע חסרון התיבות והאותיות הנרגשות בקריאה אעפ"כ יצא אם כיון לבו ולהכי לא אותביה תלמודא כל דמצי לדחוקי וליתובי וכל זה למאי דס"ד מקמי דידעי' דאיכא תנאי דסברי להדיא דלא בעי כונה כרבא אבל בתר דאשכח תלמודא תנאי דפליגי בהכי תו לא דחקינן ומתניית' כפשטיי' כדכתי' תו ראיתי להוכיח דקריאה זו דלהגיה לא מיפסילא מדאשכחן בירושלמי דאמ' בפ' היה קורא ופסקה הרמב"ם פ"ב מהל' ק"ש וז"ל קראה מתנמנם יצא עכ"ל ומסתברא לי דהקורא מתנמנם נשמטים מתחת לשונו אותיות מהתיבה ואינו מדקדק לומר התיבה בשלימות ולפעמים אומר חצי תיבה ואפ"ה קאמ' דיצא ומינה נמי דאם היה מגיהה דיצא ומה גם קריאה כה"ג מיקרי קריאה דיש אם למסורת והא עדיפא יותר מקראה מתנמנם ומאי דקתני במתניתין דמגילה דף י"ז וז"ל היה דורשה כותבה ומגיהה אם כיון לבו יצא כו' ורישא דקתני קראה מתנמנם יצא אל תטעה מזה להקשות לדרכינו ולומר דמתנמנם חשיב לי' תנא מקורא להגיה דלא היא דלעולם לגבי קלקול הבא בקריא' מחמת כונתו נים ולא נים או מחמת שקורא להגיה לדעת החסירות ויתרות יכולים לומר דהבא מחמת הנמנום גרע מטעמא דכתיבנא או לפחות שוים אלא דהקורא להגיה חסר לו כונת קריאה לצאת י"ח ואנן בעינן במגילה כונת קריאה אליבא דכ"ע כדדייקינן התם להכי התנה התנא אם כיון לבו יצא משא"כ מתנמנם דמיירי בקורא לצאת י"ח אלא דמתנמנם בקריאתה קמ"ל דאעפ"י שקוראה בלא דקדוק יצא ואולי דלא זו אף זו קתני מתני' לא מיבעי' קורא להגי' דיצא אם כיון לבו לצאת אלא אפי' מתנמנ' יצא כיון שכיון לבו וליכא לאקשויי זקשויי לפ"ז דסובר רמב"ם קריאת ג' פרשיו' לבד פסוק א' דרבנן א"כ אמאי פסק בפ"ב מהל' ק"ש נעלם ממנו בין פרשה לפ' כו' חוזר לואהבת כו' היה קורא וכתבתם כו' חוזר לוכתבתם דשמע כו' ע"כ והא הכא בקרא פסוק ראשון ודאי מיירי דהוי דאורי' ומשם ואילך דרבנן הוא דהוי ואמאי חוזר משום ספק הא לאו פירכ' היא דסובר רמב"ם דהך מתני' דקתני להאי דינא אתיא אפי' למ"ד אין חיוב מדאורי' אלא פסוק ראשון חייבוה לחזור הגם דהוי מדרבנן כיון דאתיליד ריעותא בקריאתה עצמה דהא טעה וקריאה כזו גריעא דאנן סהדי דטעה ולעולם אין חיוב מדאוריתא אלא פסוק ראשון אי נמי סובר רמב"ם דכל ספיקא דהוי במלתא דאין בה ברכה מהדרינן ליה אפילו בספק דרבנן וההיא דאמרי' בדף כ"א ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא מתפרשא דבברכותיה קאמ' והכי מוכח מדברי ה"ה בפ' ג' מהלכות מגילה וחנוכה דמאי דקא' אינו חוזר וקורא בברכותיה קאמ' וכפי זה כל דליכא אלא קריאה בעלמא חוזר וקורא מספק אפי' במלתא דרבנן: