ראשון לציון על ברכות· רבי חיים בן עטר
פרק א - מאימתי · דף ט:
גמ' וגומרה עד הנץ החמה כו' פירו' עד הנץ החמה לכתחילה ומאי דקתני סיפא הקורא מכאן ואילך לא הפסיד קאי אכולהו תנאי דמתני'. ופי' מכאן ואילך היינו כוליה יומא וטעמא דמלתא דכי היכי דק"ש של ערבית זמנה כל הלילה דפירוש ובשכבך הוא כל זמן שכיבה ה"נ ק"ש של יום זמנה כל היום דפי' ובקומך כל זמן שאתה עומד וליכא פלוגתא בין ר"א לר"י אלא לכתחילה ואפילו לסב' ר' האיי גאון דמפרש מכאן ואילך היינו שעה ד' לבד לא פליג ר"א במהנץ החמה עד סוף שעה ד' שהוא זמן ק"ש של שחרית. ולענין הלכה נראה דפשטא דמלתא דכוליה יומא קרי ק"ש בברכותיה כדמשמע מתלמודא דקאמר מאי לא הפסיד לא הפסיד ברכות אלא דלא קרא ק"ש בעונתה דאמור רבנן בפי' ביה והגם דגאון פי' בהדיא מכאן ואילך שעה ד' הא איכא בה"ג דלא פי' הכי ואמר מכאן ואילך סתם דמשמע כוליה יומא גם מדברי הרי"ף דקאמר סתם מכאן ואילך לא הפסיד ולא מפליג בין שעה ד' ש"מ דכוליה יומא וכפסק הרמב"ם וסמ"ג ז"ל וכן עיקר. וכל זה לענין ברכות אבל לענין ק"ש עצמה חייב כל היום מצותה מדאורייתא ואם נסתפק אם קרא חייב לקרותה ד"ת כל דאיכא שהות ביום. ולס' האחרונים שרצו לדייק תיבת ובקומך שעת קימה וליכא מאן דשכיב טפי מהך שיעורא אין דבריהם מוכרחים ומה גם למאי דקאמר תלמודא פרק מי שמתו ההוא בד"ת כתיב. ודייקו חכמי הישיבה ה' ישמרם מהכא דלא כוותייהו דא"כ גם בד"ת חיובא הוא בקומו ולא כן הוא ומינה למאי דמוקי לה בק"ש דמסתמא לא פליגי בהכי: