אור ברסלב
ראשון לציון על ביצה פרק ה › דף לו:

ראשון לציון על ביצה· רבי חיים בן עטר

פרק ה · דף לו:

דף לו.

גמ' בי רחיא דאביי כו' ע"ס. משמע דאביי חזר מספיקו מדאמר תיתי לי וכו' וטעמו דרבה גם דאביי דחזר מתמיהתו במאי דאמרינן אין עושין גרף של רעי לכתחלה היינו לעשות הגרף עצמו זהו דגזור רבנן ואמרי אין עושין כו' אבל אם כבר הוה במציאות לא גזרו לאסור לאדם להניח מושבו שם משום גרף של רעי דאיכא התם אלא ישכב בכל מקום שהוא חפץ ויפנה הגרף הנמצא שם דהא מלתא דרבנן הוא דהויא ולא אסרינן אלא מאי דאתמר להדיא. אלא דהא מלתא מיהא לא שרינן אלא אי איכא למיחש לפסידא דכל דליכא פסידא פשיטא דלא ואיהו נמי אמאי יטרח לפנות מושבו כיון דליכא פסידא והגרף נעלם מן העין ורמב"ם ז"ל בפ' כ"ה כתב דאין עושין גרף של רעי לכתחלה ולא הביא האי דינא דחדית רבא דמוליך מטתו שם הגם דדמי לעשות גרף דשרי וראיתי למרן כ"מ שכתב דאביי אותביה לרבא וכי עושין כו' ושתיק ליה ש"מ דהדר ביה רבא ומאי דאמר אביי בתר הכי תיתי לי כו' דברי אנינות בעלמא היא ולאו משום דדינא הכי ע"כ. אין דבריו נראים חדא דאביי לא הקשה לרבא אלא בינו לבין עצמו הוה קא קשי דהכי דייק אומרו יתיב וקא קשיא ליה ותו וכי רבא לא הוה ידע הא דאין עושין דזה משמע מכוליה תלמודא דמלתא דפשיטא הוה להו הא דאין עושין כו'. ותו אמאי הוה מתאונן דעבד כהלכה והנכון אצלי הוא דהלכה כרבא ואביי גופיה התודה על אשר גמגם בדעת רבא דהתיר הא מלתא ולא הכניסה בגדר איסור דאין עושין כו' ואפילו למאי דהוה מגמגם לאו דהוה קשה ליה קושיא אלימתא דא"כ הוה ליה לאותוביה להדיא והא אין עושין כו' אלא ודאי דשאני הא מלתא כדכתיבנא אלא דלא החליט אביי להכריע כדעת זו ובתר הכי הדר ביה. ומה שהשמיט הרמב"ם ז"ל דין זה נראה דכיון דפירוש אופן הדבר דביה אסור לעשות גרף כו' וכתב אין נותנין הכלי תחת הדלף דלא חזי הבא לישאל בכה"ג דאביי מאי ליכא למישמע מדברי הרמב"ם איסורא דשאני הא מהא וכדכתיבנא וכל דלא אסר להדיא שרי:

שם גמרא סבור מינה כו' ת"ש כו'. דין זה כתבו רמב"ם בפ' כ"ו מהל' שבת וז"ל כל דבר מטונף כגון רעי קיא וצואה וכיוצא בהם כו' מותר להוציאן לאשפה כו' ע"כ. מדלא התנה דבעי אגב מנא ש"מ דבכל גוונא קאמר ואפילו בפני עצמו ופשוט:

שם גמרא כל שחייבין כו'. מוכח ממתני' דכל השבותים דבשבת איתנהו בי"ט והיינו כיילא דכייל דאי לא קאמר אלא שבות דקא מייתי בתר תכי הני אדרבה בי"ט אמרו ולמדו שבת בק"ו והיכי קאמר כל שחייבים בשבת כו' חייבים בי"ט הלא בי"ט הוא דתנו להו רבנן ומזה למד רמב"ם שכתב בפ"א מהלכות י"ט כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה כו':

שם גמרא ולא דנין והא מצוה קא עביד כו' רש"י פירוש ואמאי קרי ליה רשות ור"ת פירוש ואמאי אין דנין כיון דמצוה ע"כ. וקשה לדברי ר"ת והא בסיפא קתני להדיא ואלו משום מצוה ואעפ"כ אסרו ובהכרח לומר דמחלק בין מצוה למצוה א"כ כח הקושיא לא הוי מחמת דהויא מצוה ועיקר כח הקושיא חסר. ומה דמסתייע ר"ת מההיא דסנהדרין כבר ישבו התוספות. אלא דקשה לי מנא לן דגזור רבנן אין דנין אפילו ליכא דעדיף מניה ואין מקדשין אפילו אין לא אשה ובנים ולא חולצין כו' אפילו לגדול דהא כיון דליכא איסור אלא גזירה דרבנן כל דלא אשכחן דגזרו מנל"ן דאסיר והגם דאשכחן דגזור במשום מצוה דלא מקדישין ולא מעריכין כו' דילמא דוקא הכא הוא דגזור והו"ל לאשמועינן מתני' אין דנין אפילו אב ב"ד ולא מקדשין אפילו מי שאין לו בנים וכו' וליתני הכי ואלו משום רשות ומשום מצוה והוינן מפרשי לה רשות דאיכא דעדיף כו' מצוה דליכא דעדיף כו' וכן כולהו ואולי דכיון דטעמא דגזרת אין מחרימין ואין מקדשין הוי משום מקח וממכר ומקח וממכר גופיה הוא מטעם שמא יכתוב א"כ כי גזרו בהנך דמשום מצוה משתמעא מלתא גם להנך דאין דנין כו' ואפילו הוו מצוה כגון דלית דעדיף מיניה נמי גזור:

תוכן העניינים

ראשון לציון על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה