אור ברסלב

ראשון לציון על ביצה· רבי חיים בן עטר

פרק ה

פרק ד

דף לה:

גמ' עד כמה אמר ר"ז כו' אמר ר' יוחנן כאותה ששנינו כו'. הרי"ף השמיט כל הסוגיא בעית עד כמה ומאי דאתמר עלה והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות י"ט וז"ל מי שהיו לו פירות על גגו וצריך לפנותם כו' אלא משילם כו' ולא חילק אם דוקא ד' וה' או אפילו טובא גם לא התנה שלא יגמור משום אשוויי גומות והוה נראה לומר כי הגם דקאמר ר' יוחנן כאותה ששנינו כו' כיון דתלמודא בתר הכי קא מספקא ליה ש"מ דלא קיימא הך דר"י לס' הש"ס ובספיקא קיימא וכיון דמספק' לן אזלינן לקולא ואפילו כל האוצר די"ט קיל הוא ולא מחמרינן כבשבת אלא דסוף סוף כיון דר' יוחנן פשיטא ליה דכאות' ששנינו לו יהיה דסתמא דתלמודא מספקא ליה כפשיטותא דר"י נקטי' ולעמוד עלה דמלתא נחזי אנן עקרן של דברים דההיא ששנינו מפנין ד' כו' כו' ומאי דפסק רמב"ם התם. גרסי' התם מפנין ד' וה' כו' מפני האורחין כו' אבל לא את האוצר ופרכי' השת' ה' מפנין ד' מבעיא אמר רב חסדא ארבעה מחמשה איכא דאמרי ד' מאוצר קטן, ה' מאוצר גדול מאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחילה ור"י היא דאית ליה מוקצה ושמואל אמר כדאמרי אינשי ואי בעי אפילו טובא ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור משום אשוויי גומות כו' עכ"ל. משמע דפלוגתייהו דר"ח ושמואל הוי בתרתי דלר"ח אין לפנות אלא ד' וה' ואסור להתחיל באוצר כר"י ולשמואל מפנין אפי' טובא ומתחילין באוצר כר"ש וכפי זה מאי דקאמר התם הש"ס בתר הכי וז"ל איבעיא להו הני ד' וה' דקתני אע"ג דאית ליה אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין ואפילו טובא כו' ופשטינן הכל לפי האורחין ואפילו טובא האי בעיא לא מצי קאי אלא לס' ר"ח דלשמואל בהדיא קאמר אפי' טובא וכיון דכן מוכח דהלכתא כר"ח דתלמודא בעי לסברתו ורמב"ם בפכ"ז מהל' שבת כתב וז"ל אוצר של תבואה כו' אעפ"י שמותר להסתפק ממנו אסור לפנותו אלא לדבר מצוה כו' וכיצד מפנין אותו כל א' ואחד מעלה ד' וה' קופות עד שגומרין ולא יכבדו קרקעיתו של אוצר כו' עכ"ל מדבריו מוכח דפסק כשמואל דשרי לפנות הכל וד' וה' לכל א' דקאמר נפקא ליה מההיא דקאמר הש"ס וז"ל חד גברא מפני לכלהו או דילמא כל גברא וגברא מפני לנפשיה ובעא למיפשט מדקתני ועמר רבי כל השדה ודחה תלמודא וליטעמיך רבי בדנפשיה עמר אלא ציוה ועימר ולעולם כל חד וחד מפני לנפשיה ע"כ. מדקאמר הש"ס בהאי לישנא ולעולם כל חד וכו' ולא הפסיק במה שאמר אלא ציוה ועימר ש"מ דדעת הש"ס היא דכל א' יפנה לעצמו אלא דקשה אמאי פסק כשמואל כיון שהש"ס סובר כר"ח מדבעי אליביה גם דסוגיין מוכח כר"ח דכוליה משא ומתן דש"ס אליבא דר"ח דסבר בשבת ד' וה' דאי לשמואל אפילו טובא. ונראה דר"ח ושמואל לא פליגי בטובא אלא עיקר פלוגתייהו דלר"ח סבר לאוקומי מתני' כר"י ושמואל סובר לאוקומי כר"ש ולזה ר"ח פי' ד' מה' או ד' מאוצר קטן ה' מגדול ולב' ה' משתמע שפיר דלא יפנה האוצר וממילא מפרש מאי דקתני אבל לא את האוצר שלא יתחיל בו וכר"י ושמואל דפי' כדאמרי אינשי כו' לא משמע איסורא דלא יגמור את האוצר ומפרש אבל כו' דפי' שלא יגמור ומאי דאתמר במלתיה דשמואל ואפילו טובא פי' הוא אם יצטרך כדמסיק הש"ס מההיא דר' דעמר כל השדה כלה דשמואל נמי לא שרי לפנות טובא אלא אם יצטרך אבל אם לא היה צריך ודאי דאסיר משום טרחא שלא לצורך ותלמודא דבעי אף על גב דאית ליה אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין הגם דשמואל אמר אפילו טובא בדר"ח בעי ליה ובתר הכי דפשיט דהכל לפי האורחין הו"ל ר"ח ושמואל שוים בהא מלתא. וכל זה לגירסתינו אבל לגאונים שאינם גורסים במלתיה דשמואל אפילו טובא לית אנן צריכין לכל זה נמצינו אומרים דבין לר"ח בין לשמואל הכל לפי האורחין וכפ"ז תלמודא דקאמר הכא עד כמה ומשני כאותה ששנינו קשה הרי התם נמי מסקי' הכל לפי האורחין דאפילו טובא נמי אם הוצרך לפנות יפנה והכא כיון שהוצרך מחמת הפסד פירות יפנה כיון דמדמה דינא דהכא דמשילין מפני הפסד פירות לדינא דהתם דמשום בית המדרש ואורחין והיה נראה לומר דאיהו נמי הכי קאמר ד' וה' לכל אחד ואה"נ שיפנה הכל אלא דקשה חדא דהבעיא היא עד כמה משמע כמה שיעור פירות דמשילין ולא כמה יפנה כל אחד שלא הוזכרו האחדים דנימא דקאי עליהו. ותו א"כ מאי קאמר הש"ס בתר הכי דילמא הכא כיון דאיכא הפסד ממון אפילו טובא נמי והרי אחר האמת טובא משילין ולא קאמר אלא לענין שיעור אדם אחד ובהכרח לומר דדעתיה דר"י הוי דוקא ד' וה' ואפילו לאורחין הרבה ומתני' דהתם דעמר ר' כל השדה דלא כותיה ואדחיא מלתיה דר"י מההיא ולהכי השמיטה הרי"ף ז"ל והש"ס דלא אותביה לר"י מהך ברייתא כבר כתבנו דלפעמים כשהקושיא ברורה וליכא לשנויי עלה מידי לא טרח תלמודא לאקשויי ומשתמעא מלתא דלא קיימינן כר"י ומהשתא דין משילין פירות בי"ט כדין מפנין דשבת דכל לצורך שפיר דמי לפנות הכל מפני הפסד הפירות ולזה כתב רמב"ם שמשיל פירותיו ואפילו מאה קופות וכמו כן בשבת כתב שיפנה הכל ולא הוצרך לפרש דמיירי לפי האורחין דלא חש עלן למיטעי דמיירי אפילו אינו צריך אלא לשיעור פינוי ד' וה' קופות דמלתא דפשיטא דלא יפנה מה שאינו צריך וכמו שכן נשמע מדבריו ממה שכתב לפנותו אלא לדבר מצוה כגון שפינהו להכנסת אורחין ע"כ ופשוט הוא דכל שאין צורך לאורחין אסור לפנות וכדכתיבנא במלתיה דשמואל למאי דגרסינן אפילו טובא דלא מיירי אלא בדהוצרך לפנות ומאי דלא כתב רמב"ם בהל' י"ט שלא יגמור כל הפירות משום אשוויי גומות נראה דלא הוצרך דהא כבר כתב בפרק ה' הלכה י"ד וז"ל כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה בין שהוא משום שבות הרי הוא אסור בי"ט ע"כ והגם דתלמודא מספקא ליה הכא בהא מלתא פסקינן כר' יוחנן דדימה י"ט לשבת ואמר כאותה ששנינו כו' והגם דלא קיימא לן כוותיה בפי' דד' וה' דקסבר דוקא ואפילו אורחין מרובים מכח הך מתני' דעמר רבי כל השדה עכ"ז בהא מלתא דמדמה יום טוב לשבת לא שבקינן פשיטות דידיה מקמי ספיקא דתלמודא. ותו דמשנת כל שחייבים עליו משום שבות בשבת חייב עליו בי"ט מסייעא ליה ולענין אם יכול לפנות אדם א' טפי מד' וה' קופות מדלא חילק הרמב"ם ש"מ דשרי אפילו טובא וטעמא משום דכלום טעמא מאי אמרינן גבי שבת התם דכל א' יפנה ד' וה' משום דמפנים לצורכי רבים נימא דכל חד יפנה לעצמו בית מושבו כדקאמר התם משא"כ הכא דמשילין לצורכי פירות שלא יפסדו לא מחלקינן בהכי ואפילו אדם א' יפנה לכוליה ותלמודא לא אדכר הא מלתא הכא משום דלכשנאמר דאפילו טובא משתמעא מלתא דאפילו אדם א' נמי ישיל לכל הפירות:

דף לו.

גמרא תנן נותנין כלי תחת כו'. האי פירכא לכ"ע קא פריך ואי נמי לר"י ולא אסיק אדעתיה מבטל כלי מהיכנו וה"ה דהוה מצי למימר ליה וליטעמיך והא מבטל כלי כו'. ובזה ניחא דכתב רמב"ם בפכ"ה מהלכות שבת הלכה כ"ד וז"ל נותנין כלי תחת הדלף כו' והוא שיהיה דלף ראוי לרחיצה ע"כ ושם באותו פרק בהלכה כ"ה כתב וז"ל פורסין מחצלת ע"ג אבנים או ע"ג כוורת דבורים כו' ע"כ משמע דאפילו אבנים דמוקצים גם לא התנה בכוורת דאית בה חלות ש"מ דפסק כעולא ואע"פ כן התנה בכלי הדלף דבעי מים ראויים:

דף לו:

גמ' בי רחיא דאביי כו' ע"ס. משמע דאביי חזר מספיקו מדאמר תיתי לי וכו' וטעמו דרבה גם דאביי דחזר מתמיהתו במאי דאמרינן אין עושין גרף של רעי לכתחלה היינו לעשות הגרף עצמו זהו דגזור רבנן ואמרי אין עושין כו' אבל אם כבר הוה במציאות לא גזרו לאסור לאדם להניח מושבו שם משום גרף של רעי דאיכא התם אלא ישכב בכל מקום שהוא חפץ ויפנה הגרף הנמצא שם דהא מלתא דרבנן הוא דהויא ולא אסרינן אלא מאי דאתמר להדיא. אלא דהא מלתא מיהא לא שרינן אלא אי איכא למיחש לפסידא דכל דליכא פסידא פשיטא דלא ואיהו נמי אמאי יטרח לפנות מושבו כיון דליכא פסידא והגרף נעלם מן העין ורמב"ם ז"ל בפ' כ"ה כתב דאין עושין גרף של רעי לכתחלה ולא הביא האי דינא דחדית רבא דמוליך מטתו שם הגם דדמי לעשות גרף דשרי וראיתי למרן כ"מ שכתב דאביי אותביה לרבא וכי עושין כו' ושתיק ליה ש"מ דהדר ביה רבא ומאי דאמר אביי בתר הכי תיתי לי כו' דברי אנינות בעלמא היא ולאו משום דדינא הכי ע"כ. אין דבריו נראים חדא דאביי לא הקשה לרבא אלא בינו לבין עצמו הוה קא קשי דהכי דייק אומרו יתיב וקא קשיא ליה ותו וכי רבא לא הוה ידע הא דאין עושין דזה משמע מכוליה תלמודא דמלתא דפשיטא הוה להו הא דאין עושין כו'. ותו אמאי הוה מתאונן דעבד כהלכה והנכון אצלי הוא דהלכה כרבא ואביי גופיה התודה על אשר גמגם בדעת רבא דהתיר הא מלתא ולא הכניסה בגדר איסור דאין עושין כו' ואפילו למאי דהוה מגמגם לאו דהוה קשה ליה קושיא אלימתא דא"כ הוה ליה לאותוביה להדיא והא אין עושין כו' אלא ודאי דשאני הא מלתא כדכתיבנא אלא דלא החליט אביי להכריע כדעת זו ובתר הכי הדר ביה. ומה שהשמיט הרמב"ם ז"ל דין זה נראה דכיון דפירוש אופן הדבר דביה אסור לעשות גרף כו' וכתב אין נותנין הכלי תחת הדלף דלא חזי הבא לישאל בכה"ג דאביי מאי ליכא למישמע מדברי הרמב"ם איסורא דשאני הא מהא וכדכתיבנא וכל דלא אסר להדיא שרי:

שם גמרא סבור מינה כו' ת"ש כו'. דין זה כתבו רמב"ם בפ' כ"ו מהל' שבת וז"ל כל דבר מטונף כגון רעי קיא וצואה וכיוצא בהם כו' מותר להוציאן לאשפה כו' ע"כ. מדלא התנה דבעי אגב מנא ש"מ דבכל גוונא קאמר ואפילו בפני עצמו ופשוט:

שם גמרא כל שחייבין כו'. מוכח ממתני' דכל השבותים דבשבת איתנהו בי"ט והיינו כיילא דכייל דאי לא קאמר אלא שבות דקא מייתי בתר תכי הני אדרבה בי"ט אמרו ולמדו שבת בק"ו והיכי קאמר כל שחייבים בשבת כו' חייבים בי"ט הלא בי"ט הוא דתנו להו רבנן ומזה למד רמב"ם שכתב בפ"א מהלכות י"ט כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה כו':

שם גמרא ולא דנין והא מצוה קא עביד כו' רש"י פירוש ואמאי קרי ליה רשות ור"ת פירוש ואמאי אין דנין כיון דמצוה ע"כ. וקשה לדברי ר"ת והא בסיפא קתני להדיא ואלו משום מצוה ואעפ"כ אסרו ובהכרח לומר דמחלק בין מצוה למצוה א"כ כח הקושיא לא הוי מחמת דהויא מצוה ועיקר כח הקושיא חסר. ומה דמסתייע ר"ת מההיא דסנהדרין כבר ישבו התוספות. אלא דקשה לי מנא לן דגזור רבנן אין דנין אפילו ליכא דעדיף מניה ואין מקדשין אפילו אין לא אשה ובנים ולא חולצין כו' אפילו לגדול דהא כיון דליכא איסור אלא גזירה דרבנן כל דלא אשכחן דגזרו מנל"ן דאסיר והגם דאשכחן דגזור במשום מצוה דלא מקדישין ולא מעריכין כו' דילמא דוקא הכא הוא דגזור והו"ל לאשמועינן מתני' אין דנין אפילו אב ב"ד ולא מקדשין אפילו מי שאין לו בנים וכו' וליתני הכי ואלו משום רשות ומשום מצוה והוינן מפרשי לה רשות דאיכא דעדיף כו' מצוה דליכא דעדיף כו' וכן כולהו ואולי דכיון דטעמא דגזרת אין מחרימין ואין מקדשין הוי משום מקח וממכר ומקח וממכר גופיה הוא מטעם שמא יכתוב א"כ כי גזרו בהנך דמשום מצוה משתמעא מלתא גם להנך דאין דנין כו' ואפילו הוו מצוה כגון דלית דעדיף מיניה נמי גזור:

דף לז.

גמרא ורמינהי משילין דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת כו' ע"ס הסוגיא לפום מסקנת הש"ס מאי דקתני במתני' אין בין י"ט לשבת וכו' הויא כב"ש פירש כב"ש דבכל גוונא לא מחלקין בין י"ט לשבת אלא באוכל נפש בלבד אבל לא אשכחן דפליגי ב"ה בהאי כללא אלא בהוצאה והבערה דאמרי מתוך אבל בר מן דין לא אשכחן דפליגי ומודים בכללא בר מן דין והך דמשילין נמי תליא ונפקא מפלוגתא דמוציאין את הקטן דכיון דסברי בית הלל מתוך דהותרה הוצאה כו' ואין טלטול מדין הוצאה נגעו בה לזה הוא דהתירו ובזה ניחא מאי דקאמר הש"ס בשבת דף ס' וז"ל אבל שבת וי"ט כי הדדי נינהו דתנן אין בין י"ט לשבת כו'. ומ"ש התוס' הכא למה שהקשו אמאי לא מותיב מההיא דמוציאין כו' ותירצו דשאני ההיא דהויא דאורייתא כו' ע"כ. אין דבריהם נראין דלכשנאמר דבי"ט הותרה הוצאה נימא ג"כ דמכ"ש דהותר טלטול דצורך הוצאה ומאי פריך ממשילין. ולא מצינא למימר דלא הוה ס"ד דטלטול הוי צורך הוצאה דהא סתמא דתלמודא הוא דקאמר לה ומשמע דהויא מלתא דפשיטא. ולדעתי מאי דלא פריך מההיא דמוציאין משום דטפי ניחא ליה לרמויי מתני' רישא וסיפא רישא הך דמשילין סיפא אין בין יום טוב מלארמויי מתני' דחיקא ותו דטפי ניחא ליה למפרך סתמא אסתמא מלמיפרך מבית הלל:

דף לז:

גמ' כאן ברועה א' כאן בשני רועים כו'. רש"י פירש יש רועה א' בעיר או ב' רועים בעיר כו' יעש"ד ורמב"ם בפ"ה מהלכות י"ט כתב וז"ל המוסר בהמתו לבנו הרי היא כרגלי האב מסרה לרועה ואפילו נתנה לו בי"ט הרי היא כרגלי הרועה מסרה לב' רועים הרי היא כרגלי בעליה מפני שלא קנה אחד מהם עכ"ל פירוש מסרה לב' רועים ולא פירוש למי מסר גם לא היה בדעתו א' משניהם דאם היה בדעתו א' משניהם יכול הוא לברר דעתו ותהיה כרגל הרועה אלא ודאי דאיהו גופיה לא ברר בדעתן וכיון דכן לא הועילה מסירה זו לאפוקהי מרשותיה כיון דלא קנה שום אחד מהם וקיימה ברשות בעליה בכניסת י"ט ומאי דקאמר הש"ס דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה לסברת רש"י ז"ל הכי דייק דמדקתני לבנו או לרועה משמע דתרווייהו קיימי והיינו ב' רועים והכי פי' אפילו יש בנו רועה דסד"א מסתמא לבנו הרועה מסריה והו"ל כרועה א' קמ"ל דלא והרי היא ברשות בעליה כל שלא נתברר להדיא כן פי' הרשב"א וכפ"ז מתניתין במסרה לרועה או לבנו בי"ט מיירי ולא אצטריך למתני במתני' או לרועה אלא לומר דבדאיכא שני רועים מיירי ולא סבירא ליה תלמודא לפרושי מתני דהכי קאמר מסרה לבנו הרועה או לא היה בנו רועה ומסרה לרועה אחר משום דהוקשה ליה לימא רועה דעלמא דלא נפקא מרשות בעליה וכל שכן לבנו הרועה ולזה פירושו דלא אתא תנא במאמר או לרועה אלא לומר דאיכא רועה אחר וחידוש במסרה לבנו בי"ט דלא אמרינן דמסתמא דעתו על בנו ולא על אחר ולדרך זה קשה ראשונה הרי מתני' דקתני מסרה לבנו משמע אפילו מסרה בעי"ט דאי ביום טוב הרי ממה דקתני במתני' בתר הכי השואל כלי מחבירו מעי"ט כרגלי השואל ומקשינן בש"ס פשיטא ומשנינן שלא מסרו לו אלא בי"ט מהו דתימא לאו ברשותיה אוקמיה קמ"ל א"כ עד השתא לא אשמועינן תנא דהגם דלא הוה ברשותיה דשואל אלא בי"ט הוי כרגלי השואל וא"כ היכי מצינן לפרושי דרישא במסרה לבנו או לרועה דמיירי במסרה בי"ט ומטעם דמערב י"ט לא מסיימא מלתא דדעתיה על זה שנתנה לו בי"ט והלא עד השתא לא השמיענו תנא דמועיל מסרה בי"ט אפילו גילה דעתו להדיא מעי"ט שיתנה לו למחר ב' בדאיכא ב' רועים ונתנה ביום טוב אמאי לא אמרינן דמסתמא דעתיה הוה מערב י"ט ליתנה לזה שנתנה לו היום בשלמא אם נאמר דמיירי דלא היה דעתו מערב י"ט על זה שנתן אותה לו בי"ט ניחא אלא אם נאמר דמאתמול הוה דעתו ליתנה לרועה והיום שהוציא מחשבתו לפועל נתנה לזה אמאי לא אמרינן דזהו תחלת המחשבה ותגדל אקושיא דהיכא דאיכא בנו רועה אמאי לא אמרינן דדעתיה דאיניש מסתמא לתת לבנו ולא לרועה דעלמא. ג' לפי' רש"י דמאי דקאמר הש"ס כאן ברועה א' כו' קאי על המקום שהמקום ההוא לא הוה ביה אלא רועה אחד כאן בשני רועים שהמקום כו' אין הלשון מדוקדק דלאו הכין הול"ל אלא כאן באתרא דאיכא רועה א' כאן באתרא דאיכא ב' רועים דהרי העיקר שאנו מחלקים בו הוא אם יש רועה אחד בעיר. בשלמא אי מפרשינן דקאי אמסירה כמו שפי' רמב"ם כאשר אבאר בס"ד ניחא דאמסירה דקתני במתני' קאי כאן ברועה א' פירוש שמסר לרועה א' כאן שהיתה המסירה לשני רועים אלא לרש"י קשיא. ומכח הני תלת קושיין נד רמב"ם מדרך זה ופי' באופן אחר דמתניתין איירי דמסרה בעי"ט ובנו דקתני לאו רועה הוא והכין נמי משמע פשטא דמתני' דקתני לבנו או לרועה דמשמע דבנו לאו רועה הוא וטעמא דקתני כרגלי הבעלים משום דהגם דמסרה לו אעפ"כ כאלו היא ברשות האב דלהא מלתא הוי יד הבן כיד האב אפילו הוה גדול דכן דרך האב להניח מעשיו ביד הבן ומאי דקתני או לרועה דמוקי לה בש"ס בשני רועים פי' דהיו בשני הרועים יחד ונתנה לאחד מהם ולא גילה דעתו מי הוא זה פי' אפילו בדעתו לא ברר אלא כל אחד מהם שיקח הנה הוא רוצה בו ובזה לא זכה אחד מהם דכל אחד יעכב על חבירו ובזה נשארה ברשות בעליה ומאי דקאמר הש"ס דייקא נמי דקתני כו' פי' מדקתני מסרה לבנו או לרועה משמע רועה דומיא דבנו מה בנו דלא נפקא מרשותיה ה"נ רועה דלא נפקא מרשותיה וה"ד מפרש לה תלמודא כגון שמסרה לשני רועים וזה ניחא לפרושי טפי מלפרש זה שאמר הרב המגיד ז"ל ומיתורא דבנו קא דייק לה דלא אצטריך אם לא שתאמר דחלוקת לרועה פי' שמסרה לשני רועים יעש"ד משום דאם נפרש כן יש לבעל הדין לחלוק ולומר דהרי כשאנו מפרשינן לרועה הוא רועה א' בהכרח לומר דהיינו טעמא דהויא כרגלי הבעלים הגם שמסרה לרועה אחד מערב י"ט משום דלא חשיב בעליו להיות כרגליו אלא בעליו ממש שיש לו קנין בגוף הדבר ומאי דקתני במתני' כלים המיוחדים לאחד מן האחים נמי מיירי דיש לכל אחד מהאחים חלק בכלים וגם השואל כלי כו' דקתני משום דחייב באונסין הו"ל כבעלים ולעולם כל דלית ליה חלק בגוף הדברים הגם דהו"ל ברשותיה לא הוי כרגליו ומהשתא בהכרח לומר מסרה לבנו דלא תימא דבנו כיון דראוי ליורשו והיה בידו עתה וגם יד הבן נתונה בנכסי אביו סד"א דהוי כרגליו קמ"ל דאעפ"כ הרי היא כרגלי הבעלים. לזה בחרתי לומר דתלמודא דייק לה בדדמי למאי דקמה ולדרך זה דרמב"ם אפילו מאה רועים בעיר ומסרה בי"ט לאחד מהם הרי היא כרגלי הרועה דמסתמא דעתיה הוה ליתנה לרועה זה ומסתברא לי שאם היה בנו רועה ומסרה לו דהיא כרגלי בנו הרועה דמסתמא כי יהבה ניהליה לרעותה אדעתא להוליכה לכל מקום מרעה אשר ייטב בעיני הרועה אותה וכן ראיתי שכתב הרשב"א ז"ל בדעת רמב"ם ועיקר:

שם גמרא דקא ינקי תחומין מהדדי. פירוש כיון דביום טוב ינקי חלקיה נמצא שבכל חלק שביד כל אחד מהשנים יש בו ג"כ מחלק האחר ואותבינוה רב כהנא ורב אשי לרב השתא לאיסור מוקצה כו'. רש"י פירוש דחלק חבירו מוקצה לגבי דידיה כו' והקשו בתוס' דמאי איסור מוקצה במוכן לחבירו יע"ש ופירוש דאסור מוקצה דקאמר היינו מה שגדלה בי"ט ומוסיף בשמנונית ע"כ ודברים ג"כ מוקשים דלמא דבאיסור מוקצה כזה סבר לה רב כר"ש כיון דלא מינכר. ותו קשה מאי קא מתמהו לאיסור מוקצה לא חששו אה"נ דלאיסור מוקצה דאיסורו מדרבנן ולית ליה עיקר מן התורה לא חששו. ותו אפילו את"ל דאיסוריהו שוה עכ"ז לא הו"ל למימר כי האי גוונא לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו דמשמע דטפי הוה להו למיחש לאיסור מוקצה מאיסור תחומין והכי הול"ל ומאי שנא מאיסור מוקצה דלא חששו:

ונראה דרב כהנא ורב אסי אאיסור מוקצה דתנן במסכ' תמורה קאי דתנן התם דף כ"ח וז"ל כל האסור ע"ג המזבח כו' המוקצה והנעבד כו' איזהו מוקצה המוקצה לע"ז כו' ומוקצה זה אסיר לגבוה ושרי להדיוט וכן נעבד וקאמרינן במסכת ע"ז דף מ"ו גבי הך דאתמר אבנים דנדלדלו כו' דשאני בהמה דשריא להדיוט מוקצה ונעבד משום דהוו בעלי חיים דוק מינה אם אינה בעלי חיים אסיר להדיוט. וגרסי' תו התם דף מ"ח וז"ל אמר שמואל המשתחוה תוספתיה אסור ע"כ וב"ח ומחובר דין אחד להם ומינה נשמע לב"ח דתוספתיה אסיר ואעפ"י כן לית אנן חוששין למה שמוסיף המוקצה והנעבד אלא דוקא במחובר אנו חוששין אם ניכר התוספת והוא מובדל אנו אומרים כדאמר שמואל ופסקו רמב"ם בפ"ח מהלכות ע"ז וז"ל המשתחוה לאילן אעפ"י שלא נאסר השריגים והעלים וכו' הרי אלו אסורים בהנאה ע"כ. הרי דלא אסיר אלא השריגים והעלים דמינכרי תוספתיהו אבל מה שמתוסף בגוף האילן דלא מינכר שרי ודכותיה בב"ח נמי שרי והיינו דקאמרי ליה לאיסור מוקצה דהוי דאוריתא לא חששו ולאו דוקא מוקצה אלא אפילו נעבד אלא רישא דמתני' נקטי דקתני מוקצה וה"ה נעבד דלא חששו לתוספת כה"ג לאיסור תחומין דהוי מדרבנן חששו ושתיק רב ואיכא למימר דשתיק מחמת דקושיא זו אלימתא ואיכא למימר דלא חש להשיב משום דקושיתם איתא נמי במתני' דקתני האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי היא כרגלי שתיהן ובעו בה אמוראי וליבטלו גבי עיסה ומסיק בש"ס דאה"נ אלא משום גזרה דלמא תעשה עיסה בשותפות ולר' אשי משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל ולפום הני שינויי שניא הא דתחומין מכל האיסורין ואפילו מאסורי ע"ז דהא אשכחן המערה יין נסך אפילו כל היום דשרי משום דקמא קמא בטיל והא נמי דכוותה דכל פורתא ופורתא דמתוסף בבהמה או במחובר בטיל משא"כ מאי דקמן דמאי דאנו אוסרים לא הוי אלא מטעם דבר שיש לו מתירין ואי נמי משום גזרה שתעשה עיסה בשותפות יאסרו כל מין תערובת אפי' בטל מדינ' והרי"ף והרמב"ם פסקו כרב דחיישינן לינקי תחומין. והצצתי בדברי רמב"ם וראיתי שנתכון לתת טעם לפסק זה כדכתיבנא וז"ל בפ"ה מהל' י"ט הלכה כ' וכן האשה ששאלה מחבירתה מים ומלח ולשה בהן עיסתה כו' כרגלי שתיהן כו' שכל איבריה יונקי' זה מזה כו' עכ"ל. ממה שכתב דין המשנה ששאלה מים כו' וכתב דין דרב בכה"ג דוכן מוכח דטעמא חד לתרויהו וממילא משתמעא מלתא דבזה תלה רב זייניה ותמיהת רב כהנא לדברי רב הוי כתמיהת הנהו אמוראי אמתני' וכמו דמישבינן טעמא דמתני' מתישבי נמי דברי רב ובזה קיימא סבר' רב בקימה דאית בה הידור. וראיתי להרא"ה שפי' מאי דקאמר לאיסור מוקצה לא חששו פי' איסור אבר שיצא כו' יעש"ד שהם רחוקים ביותר:

דף לח.

גמרא שור של פטם כו' כתב רמב"ם ז"ל בפ"ה וז"ל שור של רועה וכו' ושור של פטם ונמצא שור זה כבור של עולי בבל שהיה מסור לכל עכ"ל פי' שכל חלק וחלק משור זה כמי שלא היה לו בעלים קודם י"ט וביום טוב שקונים אז היו לו בעלים ולא למפרע דנאמר הרי ינקי תחומין מהדדי אלא כל חלק וחלק משור זה לא היו לו בעלים לחוש ליניקתו מחבירו. וראיתי להראב"ד שכתב על דברי רמב"ם שהוא שיבוש ח"ו ואין זה אלא שיבוץ זהב ומה שכתב הוא ז"ל דדוקא בחבירים שמקפידים כו' לדבריו אם היו חבירים שאינם מקפידים או אחים דניחא להן למעבד רצון אהדדי לית לן בה ודבריו ז"ל רחוקים משמוע ועיין בסמוך:

דף לח:

גמרא רבא אמר תבלין כו' רש"י ז"ל פי' דלא פליגי אמוראי. והתו' כתבו על דברי רש"י שהוא דוחק ופי' ז"ל דלרבא ה"ה מלח ומים דלא בטלי כו' יעש"ד ודבריהם דחוקים דלפי זה עיקרא דמלתא דהו"ל לאשמועינן רבא הוא במלח ומים דהוי חידוש ולא בתבלין. ולדידי חזי לי דרבא קאמר דמשום תבלין גזרו כיון דתבלין לא בטלי משום דלטעמא עבידי היינו טעמא דאסרו מים ומלח אטו תבלין דבהכי מיחייף ולא מטעם שיעשו עיסה בשותפות דלא אתי למטעי ממים לשותפות עיסה ואתי רב אשי ואמר טעמא אחרינא משום דהו"ל דבר שיל"מ ומשום דלפום האי טעמא אם היה צריך לאכילתו ברחוק ובמקום זה לא היה צריך לו גם היה נפסד התבשיל אם היה מתעכב עד למחר דבזה לא הו"ל מתירין לא אסרינן להכי לא יהבו אביי ורבא האי טעמא אמתני'. אלא דקשה א"כ דלרב אשי אם היה תבשיל שנפסד שרי אם כן הו"ל לרמב"ם למיהב טעמא הכא דהוי מטעם דיש לו מתירין כדי שנדע דבהיכא שנפסד שרי דהא קי"ל הלכה כרב אשי ואולי דלרב אשי נמי בכל גוונא אסיר דלא פלוג רבנן. ואביי ורבא לא ניחא להו למימר הכי ויהבי טעם כללי. ומהכא שמעינן דכל דאסרינן דבר שיש לו מתירין הגם דלפעמים מתקלקל ואין לו היתר לא פלוג רבנן וזה דלא כהרשב"א והמרדכי ז"ל שכתבו דדבר שיש לו מתירין שאנו אומרים דלא בטיל כחמץ בפסח אי הוי תבשיל דנפסד שרי ועיין מה שכתב בים של שלמה בפר' כל הבשר והתו' כתבו דמאי דאמרינן דבר שיל"מ לא בטיל דוקא במין ומינו אבל במין ושאינו מינו בטל ורב אשי דקאמר הכא דהו"ל דבר שיל"מ משום דחשיב ליה כמין ומינו יעש"ד. ולי נראה דהגם דבירושלמי מחלק בהכי רב אשי פליג אהך דירוש' וסובר דלא שנא מין ומינו ולא שנא מין בשאינו מינו והלכה כר' אשי וכן היא דעת רמב"ם דכתב בפ"א מה' חמץ ומצה וז"ל חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין בשלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא ע"כ. ובפט"ו מהל' מאכלות אסורות כתב וז"ל לפי שהוא דבר שיל"מ שהרי אחר הפסח יהיו כל התערובות מותר ע"כ. הרי דדבר שיל"מ אסור אפי' בשאינו מינו וטעמו ז"ל משום דרב אשי הכי סבר מדתלה טעמא דאיסור מים ומלח בעיסה מהאי טעמא וכיון דכן הגם דבירושלמי מחלק בהכי לא חיישינן ומה שישבו התו' בדברי רב אשי הם דברים רחוקים ודחוקים וכדברי הרמב"ם עיקר גם מוכח מדברי רמב"ם דלא מחלקינן באם נפסד התערובת מדלא מחלק וכדכתיבנא:

דף לט.

גמרא במים מים אין מלח לא כו' ע"כ לאו משום דהלכה כרבי יהודה קא שקיל וטרי תלמודא אליביה אלא משום דנפקא מינה לרבנן דאסרי אפי' במלח סדומית דאינה ניתרת גם במאי דפריך מקדירה לקדירה נפקא מינה ג"כ לרבנן דאסרי אפילו בעבה דאין רוטבו ניכר. וא"ת הא לא אצטריך לאשמועי' לרבנן כיון דאסרי מים בעיסה. י"ל כיון דמלח מועט הוא וכן מים בקדירה שאין ניכרים המים בה כמו בעיסה שנילושה במים סד"א דלא גזרו רבנן ויודו לו לרבי יהודה קמ"ל:

שם גמ' הגחלת כרגלי הבעלים נסתפקתי באפר אי אמרינן דדינו כגחלת או אמרינן דפנים חדשות באו לכאן וכאילו לא קנה שביתה אצל שום אדם ומיסתברא להכריע דפנים חדשות בא לכאן ודייקא נמי דקתני מתני' גחלת כרגלי הבעלים דמשמע דוקא גחלת הוא דהויא כרגלי הבעלים דבעינייהו קיימו עצים אלא דהוצתו ובערה בם אש משא"כ אפר דפנים חדשות באו לכאן לא ומאי דקתני שלהבת ככל מקום דמשמע דוקא שלהבת דלית בה ממש אבל אפר כרגלי הבעלים לאו מלתא היא דחי' קמ"ל בשלהבת הגם דעדיין היא כרוכה ככלים שקנו שביתה אצל בעה"ב וסד"א דאסי' קמ"ל דלא ואם הדליק נר ממנה הרי היא כרגלי זה שהיא בידו ואה"נ דכ"ש אפר שכבר מיקלא קלי להאיך דקנה שביתה אצל בעל הבית דינו ככל מקום והא מיהא פשיטא לי דנולד בי"ט כגון ביצה ועגל הרי הוא כרגלי הבעלים דסוף סוף היה בין השמשות של עי"ט בעולם ולא דמי לאפר שלא היה בעולם והא למה זה דומה למי גשמים דתניא בעירובין דף ו' גשמים שירדו בי"ט הרי הם כרגלי כל אדם למאי דס"ד הש"ס לאוקומה דלא כרבי אליעזר יעש"ד. ומיהו איכא לצדד בהא מלתא סוף סוף באו מדבר דקנה שביתה אצל הבעלים מערב י"ט והא מיהא פשיטא מההיא דתנן לקמן בור של עולי בבל כרגלי הממלא ואוקמוה דהוי כנכסי הפקר. הרי דהגם דלא קנה שביתה מעי"ט עשו בו רבנן דליקני שביתה מעת שזכו בו בעלים ואפילו בי"ט ומינה לאפר זה דכיון דברשות בעליו הוא הגם דנימא דפנים חדשות באו לכאן ליקנו שביתה מהשתא וליהוו כרגלי הבעלים מידי דהוה בור של עולי בבל ומאי דמיבעיא לי היא בהיכא דלא זכו בהם הבעלים וכגון שהדליק לעצים במקום מופקר וזכה אחר ברמץ אי נמי אפקיה מרשותיה מקמי שריפה אי הוי כרגלי המוציאו והוו כגשמים שירדו בי"ט דהם כרגלי כל אדם שיזכה בהם ראשון ואולי דהיינו חידותא דדינא דקתני מתני' גחלת כרגלי הבעלים פשיטא מאי שנא מכליו דאצטריך תנא לאשמועי' ודוחק לומר דרישא אגב סיפא נקט אלא אתא לאשמועינן דוקא גחלת אבל רמץ משכחת לה דהוי כרגלי המוציאו ועיין בדבור דאחר זה:

שם גמרא והא תניא כו' דאדוייה אדויי ע"כ. פי' רש"י דאביי לא ס"ל בקיסם משום דמועט הוא וממהר לכבות אי נמי רבותא כו' ע"כ לדרך הראשון קשה אם כן כדקאמר הש"ס שלהבת פטור היכי משכחת לאביי מיהא מאי קא בעי כיון דאפקיה בקיסם. ואולי דלאו לענין דינא קאמר אלא לענין מציאות דלא מצי להוציא שלהבת בקיסם דתכף הוא כבה. אלא דאין דברי רש"י בתחילת דבריו סובלים זה ודרך שני עיקר בדברי רש"י והרמב"ם בפי"ח מהלכות שבת כתב וז"ל גחלת כל שהוא והמוציא שלהבת פטור עכ"ל. מדכתב גחלת כל שהוא משמע דוקא דבר דמיקרי גחלת כגון של עץ או של מתכת ואפי' מתכת שאינו קשה דאל"כ תיפוק ליה דחזי לעשות ממנו דרבן קטן כדאמרינן בפ' רבי עקיבא אלא כשאינו קשה וחממו הרבה עד שנעשה כגחלת שיעורא בכל שהוא. ותדע דכתב רמב"ם בפ"ט מהלכות שבת וז"ל המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת כו' ע"כ. הרי דמתכת נמי מיקרי גחלת ונכלל בדין גחלת כל שהוא אבל חרס אי אפשר שיקרא עליה שם גחלת אפי' יסיקנו ואין נכלל בכלל גחלת שכתב רמב"ם וכפ"ז פסק רמב"ם כר"ש. תו אית לן למידק בדברי רמב"ם אמאי לא כתב היכי משכחת שלהבת דהא תלמודא בעי לה בעויי והוצרך לשנויי באדוייה כ"ש דהו"ל לרמב"ם להשמיענו. ולפום מאי דכתיבנא דפסק הרב ששת אתי שפיר משום דמאי דבעי הש"ס היכי משכחת לה לא קאמר הכי אלא לס' אביי אבל לס' רב ששת כגון דשייף משחא ותלי ביה נורא ואפקיה ולהכי לא כתב הרמב"ם ז"ל הך דאדייה לומר דבכל גוונא דהוי דאפיק שלהבת פטור אבל אסור אלא דקשיא לי דהא קי"ל הלכה כבתראי ואביי איהו בתרא מרב ששת ואולי דרמב"ם דייק למתני' דקתני המוציא גחלת חייב דמשמע כל שהוא ודייקא כר"ש והיכא קי"ל הלכתא כבתראי במלתא דפליגי בסברא אבל בהיכא דפליגי בפי' דמתני' לא אזלינן אלא בתר מאן דמשתמעא מתני' שפיר כותיה וכיון דפשטא דמתני' משתמעא שפיר כרב ששת הכי נקטינן ועיין מ"ש לקמן דף מ' ד"ה שאני עברא דדשא ודע דבכולהו בבי דקתני בברייתא בגחלת איכא בכל חדא חידותא דגחלת כרגלי הבעלים לומר דוקא גחלת אבל אפרה לא וכדכתיבנא בסמוך לזה אפי' כל שהוא חידותא דגחלת של הקדש לפי דגחלת דפקעא מעל המזבח אין בה מעילה אצטריך לאשמועינן דשל הקדש פי' של בדק הבית וכמ"ש הרמב"ם הלכות מעילה פ"ב וז"ל גחלת שפקעה מעל המזבח בין לפני חצות וכו' לא נהנין ולא מועלין אבל גחלת של קדשי בדק הבית מועלין פי' והשלהבת לא נהנין ולא כו' ע"כ. הרי דגחלת של הקדש שניא משל מזבח והיינו חילוק דגחלת דהקדש. וחילוק דגחלת של ע"ז לומר דוקא גחלת אבל אפרה מותר וכדמשמע מדברי רמב"ם בה' ע"ז פ"ז שכתב וז"ל ע"ז ואשירה שנשרפה אפרה אסור בהנאה וגחלת של ע"ז אסורה והשלהבת מותרת מפני שאין בה ממש ע"כ. מוכח מדברי רבינו דדוקא ע"ז ואשירה שנשרפה הוא דאסור אפרה אבל גחלת של ע"ז לא וחידותא דדינא דהמוציא גחלת הוא לומר דבכל שהוא וחידוש דגחלת דמודר הנאה נראה דקמ"ל דהגם דאינו נהנה אלא משלהבתה כיון דהיא כרוכה בהדי גחלת אסורה והא מלתא שמעינן לה מהאי בבא ומינה לכולהו בבי דהגם דאינו נהנה אלא משלהבת כיון דכרוכה בגחלת אסורה ודכותה אמרו בברייתא דאסרו לברך על שלהבת של ע"ז. והרי"ף והרא"ש השמיטו הברייתא דשלהבת בכל שהוא ומאי דאתמר עלה אולי דאינהו נמי ס"ל דפשטא דמתני' דהמוציא גחלת אפילו בקיסם משמע וכדפי' בדעת הרמב"ם א"נ משום דחידושא דחייובי לא קא מייתו להו ואיסורא הא שמעי' להו מדקתני ושלהבת פטור וקמ"ל כל פטור בשבת פטור אבל אסור ולחידושא דכל שהוא לא אצטריך דכל איסורי דרבנן לית להו שיעורי דכל שהוא:

שם גמרא ושל עולי בבל כרגלי הממלא. משנה זו פסקה הרמב"ם בפ"ה מה' י"ט וז"ל בור של יחיד כרגלי בעליו ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר ושל עולי בבל שהם מסורים לכל כרגלי הממלא מהם מוליך למקום שהוא מהלך ע"כ. וכתב עליו וז"ל זה שיבוש כמו שכתבתי למעלה ע"כ. ולמעלה באותו פרק אמאי דכתב הרמב"ם ז"ל רוב חפצי הפקר הרי הם כרגלי מי שזכה בהם ע"כ כתב הראב"ד וז"ל טעה במשנתינו ושל עולי בבל כרגלי הממלא ע"כ. וכבר כתב ה"ה מה שיש להקשות על דברי הראב"ד מפשטא דגמ' דעירובין דקאמר להדיא הש"ס דלא אורינן הלכה כר"י בן נורי אלא לקולא ולא לחומרא יע"ש. ובעיני יפלא איך יטעה בזה הראב"ד דאפילו כל דקרי בבי רב לא יטעה בהכי ולא מצא ה"ה ז"ל זכות ללמד אלא דהק' להרמב"ם ממה שהיה בזכרונו ולא היה לפניו הגמרא. ואני אומר דהראב"ד דעת אחרת עמו בפי' הסוגייא ואין קושיא עליו והילך לשון הגמרא אמר ר"י בר אידי אמר ריב"ל הלכה כר"י בן נורי א"ל ר' זירא לר"י בר אידי בפי' שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי מכללא דאמר ריב"ל הלכה כדברי המיקיל בעירוב ותרתי למה לי אמר ר' זירא צריכי דאי אשמועי' הלכה כר"י בן נורי ה"א בין לקולא בין לחומרא קמ"ל הלכה כדברי המיקיל בעירוב ולימא הלכה כדברי המיקיל בעירוב כו' איצטריך סד"א ה"מ יחיד במקום יחיד כו' אבל יחיד במקום רבים אימא לא צריכא ע"כ. ופרש"י לקולא כגון אדם ישן כו' לחומרא כלי הפקר כו' יע"ש. לכאורה מוכח להדיא דלא אמרינן הלכה כריב"ן אלא לקולא. וקשה היכי קאמר הש"ס הלכה כדברי המיקיל בעירוב למה לי והא אצטריך לשאר הלכות דעירוב דהלכה כמיקיל ולזה כתבו התוס' דניחא ליה למיעבד צריכות בהא מלתא עצמה אלא דק' דילמא מאי דקאמר הלכה כריב"ן אכולה מלתא דריב"ן אתמר בין אשביתת אדם ישן בין אשביתת נכסי הפקר דכל דבלא דעת עצמו וגם בלא דעת אחרים עליו קנה שביתה במקומו והגם דאיכא צד חומרא שאם ערב אינו יכול להוליכו יותר מאלפים עכ"ז זיל לאידך גיסא איכא קולא לאחרים ומאי דאצטריך ריב"ל לומר הלכה כדברי המיקיל בעירוב הוא לשאר דיני עירוב דהלכה כמיקיל אכן פי' דסוגייא כך הוא צריכי דאי אשמועי' הלכה כריב"ן ה"א בין לקולא כו' פי' ה"א דמאי דאמר הלכה כר"י בן נורי לאו משום דעירובין דרבנן נינהו ואזלי' בהו לקולא אלא דאה"נ אי הוה לחומרא נמי ואז לא הוה גמרינן לשאר הלכות עירובין דאזלינן לקולא מהכא קמ"ל הלכה כדברי המיקיל בעירובין דבכל מחלוקת דפליגי בהלכות עירובין הלכה כדברי המיקיל ואצטריך הלכה כריב"ן לומר אפילו במקום רבים ולעולם מאי דאתמר הלכה כריב"ן אכולה מלתא אתמר והגם דאיכא צד חומרא כההיא דנכסי הפקר עם כל זה הא איכא קולא זו היא שיטת הראב"ד בפי' הסוגיא ודעת הרמב"ם כפשטה דסוגיא וא"נ סבר כפי' הראב"ד עכ"ז כיון דסתם משנה דהכא דתנן בור של עולי בבל דקיימא כרבנן וגם מדאמוראי ר"נ ורב ששת שקלי וטרי אליביה וגם רבא ש"מ דהכי הלכתא ודלא כרבי זירא בכולה מלתא שאמר:

שם גמרא רמי ליה כו' בור של יחיד, כו' פי' והגם דבור אינו מעין עכ"ז הוה ס"ד דאפי' מושך דגם בריכות מים של גשמים לפעמים הם נמשכין וחידש לו דדוקא במכונסים אבל בנמשכים הגם דהוו מי גשמים שאינם נובעין הרי הם כנהרות דקתני בברייתא כרגלי בני אדם:

דף לט:

גמ' אלא הכא במגביה כו'. קשה דהא מדקא מותיב ליה רבא לרב נחמן ואי אמרת בירא דשותפין והוצרך רב נחמן לשנויי ליה מוכח דסבר רב נחמן בירא דשותפי ולפום מאי דמסיק הש"ס דלכ"ע בירא דהפקירא קשיא והרשב"א ז"ל תירץ דרב נחמן לדידיה דרבא הוא דמשני ליה למאי דהבין כו' יעויין בדבריו ובמחילה מכבודו היכי מנח ליה ר"נ לרבא טועה בסברתו דסובר בירא דשותפי והוא לא כן יחשוב ושאני במקומות שאנו אומרים לפי דעתו קא' ליה היינו אם הוא סובר סברא אחת כנגדו אנו אומרים דמשני ליה לפי סברתו משא"כ אם יטעה בפי' דברי מי שכנגדו בזה לית לן למימר דמשני ליה לפי סברתו והתורה אמרה הרימו מכשול. והנכון דסתמא דתלמודא חולק ואומר דלא היו דברים מעולם ולא אותביה רבא לר"נ כל עיקר מהך מתני' אלא אמוראי אינהו דסברי הכי בדברי ר"נ ואותיבו לדבריו ומשנו עלה ולעולם ר"נ טעמו הוא משום דקא סבר קנה חבירו:

דף מ.

גמ' שאני עיבורא דדשא דדמי כו' מדאיצטריך לפרושי ש"מ דלאו מלתא דפשיטא היא וקש' אמאי השמיט הרמב"ם האי דינא מהלכותיו ולא כתב אלא דין יחד להם קרן זוית ונראה דלפום מאי דמסיק הש"ס דמשום בשר שנתעלם מן העין הוא דקאמר ליה אי אית דלית א"כ לא מיירי הכא במיחוש ברשות מי קאי א"כ תו לא איצטריך למימר דעיבורא דדשא כקרן זוית ובעי' דוקא דיחד לו קרן זוית והרי"ף ז"ל השמיט כל הסוגיא דאתמרא אמתני' דמי שהיו פירותיו ובספר ים של שלמה כתב דהרי"ף פסק כשמואל ולהכי כשהביא המשנה פשטה דמתני' כשמואל ע"כ והאי מלתא אזדא כפום מאי דכתיבנא לעיל דהגם דקי"ל כללי דהלכתא בההיא דר"ש ואביי הלכה כאביי עם כל זה בהיכא דפלוגתייהו תלייא במשמעותא דמתני' פסקי' כמאן דמשתמעא שפיר כוותיה ה"נ כיון דפלוגתייהו דרב ושמואל תליא במשמעותא דמתני' דהגם דקי"ל כרב באיסורי כיון דפשטא דמתני' משתמע' שפיר כשמואל פסקי' כוותיה זו היא דעת הרי"ף ז"ל הכא אבל הרמב"ם. סובר כיון דאמוראי בתראי נמי שקלו וטרו אליבא דרב בכולה שמעתתא הכי נקטינן:

ת ו ש ל ב " ע

סוף הספר

תוכן העניינים

ראשון לציון על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה