ראשון לציון על ביצה· רבי חיים בן עטר
פרק ד
דף ל.
גמ' אמר ליה רב חנן לרב אשי וכו' א"ל משום דלא אפשר כו' ע"ש העלו התוס' והרשב"א וכולהו רבוואתה דכל הני שינוי דקאמר דחצבא רבא וזוטא ודנכתמא לאו שינויי נינהו אלא כהך דקתני מתני' דמשני מסל וקופה למביא כדים על כתפו ולהכי במתני' קתני דמשני הגם דמפיש בהילוכא והכא קאמר כיון דמפיש בהילוכא לא ליעביד הנך שינויי. והרמב"ם בפ"ה מה' י"ט כתב וז"ל לא ישא משאות גדולות כו' אלא צריך לשנות ואם אי אפשר לשנות מותר כיצד כו' וכן משואות שדרך לישא במוט כו' ע"כ והשמיט ההלכות דנפקי לן מהאי ממרא דרב חנן ומאי דא"ל רב אשי ולא ידענא אמאי והו"ל לאשמועינן כי היכי דלא ניטעי לומר כר' חנן ולאשמועי' נמי הך איסור דנכתמא דזמנין כו' והך דסודרא דזמנין כו' וי"ל לפום מאי דכתבו התוס' ורבוותא דשינוי דהכא דקאמר רב חנן לאו שינוי כדקתני במתני' והכי נמי קא דייק לישניה דקאמ' כמה דאפשר לשנויי משנינן ולא קאמר אמור רבנן דבעי לשנויי אלא ודאי דידע כל שינוי דליעביד בחול נמי עביד הכי אלא קאמר כמה דאפשר לשנויי אפי' שינוי מועט ודחי ליה רב אשי דהאי שינוי מועט לא עבדינן ליה אלא בהיכא דליכא שום מיחוש דאתי לידי אוסורא או לידי טרחא ובזה אידחיא מלתיה דרב חנן ולהכי הרמב"ם כת' לישנא דמתני' והנך שינוי נמי דאתקין רבא דהוו שינויי ממילא משתמעא מלתא דשינויא כההיא דחדית רב חנן לא משנינן וטעמא כדאמר רב אשי ומאי דקאמ' ליה נכתמה חיישינן דלמא מפסיק כו' פי' לאו דגזרו דלא לימלי בכדא דאית לה נכתמא דלמא מפסיק אלא במאי דקמן קאמר פי' כיון דהאי שינוי לאו שינוי הוא אמאי עבדינן תיקון כזה דסוף סוף איכא האי מיחוש והגם דלא גזרו רבנן בהא מלתא לאסור סוף סוף מיחוש הוי ואנן לא נתקן תיקון כזה דאית ביה מיחוש דגם בחול דרכיה בהכי. ותדע דלא חיישינן שמא יקשור מההיא דגרסינן בפ' כל הכלים דתנן זמורה שהיא קשור' בטפיח ממלאין בה בשבת ע"כ ולא חיישינן דמפסיק ואתי למקטריה ואיתא נמי התם פקק החלון בזמן שהוא קשור כו' פוקקין בו ואמאי חיישינן דמפסיק אלא ודאי דלא גזור רבנן דלמא מפסיק וההיא דנפרוס סודרא הוי שינוי מעליא וכדמש' מההיא דאתקין רבא ופסקה הרמב"ם שם שכת' וז"ל וכן משואות שדרכן כו' ושדרכן לישא על הכתף ישא אותן בידו לפניו או יפרוס עליהן בגד ע"כ מדהשוה שינוי דעל ידו את שדרכו לישא על הכתף עם שינוי סודרא וכתב או זה או זה מוכח דשינוי דפריסת סודרא חשיב כשינוי דעל ידו את הנישא בכתף ואשכחן במתני' דשינוי זה חשיב ליה שינוי גמור ומאי דדחי ליה משום דזמנין דמיטמיש במיא לא דמיא לחששא ראשונה דבהא אשכחן לרבנן דגזור כדאשכחן בשבת דף מ"ח אמרינן התם וז"ל רבא ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא חזיוה לההוא עבדא דפרס קסתודר אפומי דכובא כו' נזהיה רבא אמר ליה רבי זירא אמאי א"ל השתא חזית לסוף חזייה דהוה מעצר ליה כו' ומסיק דמשום דקפיד עליה ע"כ. וכתב הרמב"ם דין זה בפ' כ"ב מהלכו' שבת הלכה ט"ו וז"ל ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה גזירא שמא יסחוט עכ"ל. ורשמו ה"ה ז"ל דנפקא ליה מההיא דפרק אין טומנין משום דמהא דהכא ליכא למישמע מינה כדכתיבנא ומידי דהוה חששת נכתמא כדכתי' ואל תקשה דהו"ל להרמב"ם לאשמועי' האי דינא דהגם דפריסת סודרא הוי שינוי הראוי אעפ"י כן לא ליפרוס אכדא דמיא י"ל דבמאי דכתב בפרק כ"ב דאסור לפרוס סודרא כו' משום גזירה האמר הכא ואם אי אפשר לשנות מותר שמעינן שפיר דפריסת סודרא אי אפשר דהא גזור ביה רבנן ופשוט
שם גמרא זמנין דמשתמש במיא כו' הקשו התוס' והא אמר ניפרוס סודרא כו' ותירצו ב' דרכים חדא דלעיל איירי בכלי שפיו צר ב' דביין דסחיטה שלו איסורה משום דש כי נפיל לארעא אזיל לאיבוד ולא חיושינן לסחיטה ע"כ: והרמב"ם מדלא חילק בדין דפריסת עליו בגד דלא שרינן אלא בכלי שפיו צר ש"מ דלא סבר לה כתירוצא קמא שכתבו התוס' ז"ל והגם דאיכא למימר דהרמב"ם לא חש לפרש ונקט לישנ' דמתני' לאו מלתא היא דעל מי סמך לחלק בהכי ויש לנו מקום לומר דמחלק כפי' ב' וניחזי אנן דעתו ז"ל בהא מלתא דסחיטה דיין מאי קסבר ובפ"ט מה' שבת כתב וז"ל הסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס שהסחיטה מצורכי כיבוס היא עכ"ל משמע דדוקא במים היא דחשיב מכבס מדלא כתב עד שיוציא המשקה שבו ודקדק לומר מים משמע דוקא מים. אלא דבפרק כ"ב מהל' שבת כתב וז"ל המכבס חייב משום מלבן והסוחט כסו' חייב מפני שהוא מכבס לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בה כו' כדי לסותמה שמא יבא לידי סחיטה ע"כ מדכת' סתם הסוחט כסות ולא אמר מן המי' משמע דלא שנא גם ממה שגמר אומר לפיכך אסור לדחוק כו' בפי האשישה וסתם אשישה אינה מים אלא יין ושאר משקין משמע ג"כ דלא שנא וכן דייק מרן בכ"מ וכן העלה הרמב"ן בדעת הרמב"ם ומהשתא קשה לדעת הרמב"ם מאי שנא גבי כדי יין דאמרינן לפרוס סודרא ובכדי מים אסרינן. וראיתי להרמב"ם שהעיר אותנו במ"ש שם בפכ"ב גבי ההיא דאסור לדחוק מטלית בפי אשישה הך דינא דאין מכסין חבית של מים בבגד שאינו שלה ממה שכתב דין זה סמוך להך דאשישה ודקדק לומר מים מה שלא אמ' בדין הקודם לו גילה דעתו דהך דאשישה מיירי בין במים בין ביין אבל הא דאין מכסין חבית דוקא של מים והוא החילוק עצמו דקחזינן בש"ס דגבי יין לא חששו ואמרינן נפרוס סודרא ובכדי מים חששו וצריך לדעת טעמו. ונ"ל כיון דהא מלתא דפריסת סודר לא הוי אלא משום גזירת שמא יסחוט וכדמוכח מההוא עובדא דרבא בי ריש גלותא אמרינן לא גזרו אלא במי' וטעמ' דבמים אינם מקפידין עליו דמיטמיש סודרא ומבליע ביה מיא ולהכי גזור רבנן וכמעשה שהיה אבל בכדי יין שרי לפרוס משום דמתקני ליה על פי החבית כי היכי שלא להפסיד היין ולהכי כתב הרמב"ם דלא אסרינן לפרוס סודרא אלא על פי החבית של מים אבל על פי חבית של יין לא גזרי' ומינה למאי דקמן דבכדי יין לא חיישינן דמסתמא עבדי ליין דלא נפיק מכדו ומסתמא לא מעבירין ליה בלא כיסוי דמהדק ולא מברנש וסליק מש"כ המים לא מקפיד עליה אי שפיך מיניה פורתא ומיטמיש סודרא במיא ואתי לידי סחיטה:
שם גמרא בתבנא סריא כו' והגם דאמרינן בשבת דף קנ"ה וז"ל מכרכינן תבן ואספסתא ומערבין ואוקמוה התם בתבנא סריא ע"כ אלמא דתבנא סריא חזיא לבהמה. רש"י התם בשבת כתב וז"ל והאי סריא לאו סריא לגמרי דהא לטינא קיימא ואסור לטלטל ע"כ וכפ"ז סריא דקאמר הכא היינו סריא לגמרי וכ"כ הרשב"א ובעיני הדבר דחוק דלימא הש"ס חד לישנא הכא והתם ולא ראי זה כראי זה ומתוך דברי הרא"ה נ"ל דלית אנן צריכין להאי שינוייא דחיקא וסריא דהכא ודהתם חדא מלתא נינהו והגם דחזי לבהמה ס"ס כיון דהתחיל להסריח לא מצנע ליה דהא אינו מתקיים ודעתיה עילויה למיעבד ביה כל מאי דאתי ליה. והרמב"ם בפ"ב מהלכות י"ט כתב וז"ל ערימות של תבן כו' אין מתחילין בהם בי"ט וכו' אם היה התבן מעורב בקוצים שהרי אינו ראוי אלא לאש הרי זה מוכן ע"כ משמע דמפרש דמאי דקאמר הש"ס דאית ביה קוצים הוא פירוש מאי דקאמר תבנא סריא ולא בעינן סריא ואית ביה קוצים ולפ"ז לא קשה מההיא דאמרי' במי שהחשיך דההיא סריא וחזיא והכא מפרש הש"ס למלתיה דמאי דקאמר הוא דאית ביה קוצים ובכה"ג לא חזי לבהמה ולא לטינא:
דף ל:
גמרא קא סתר אהלא למאי דקאמר רש"י ז"ל דהסכך אינו ארוג אלא מונח כך לא תקשה לך אמאי אסור והרי בנין אהל חמיר טפי מסתירת אהל ואמרינן בפרק המוצא תפלין גבי הנהו דברי דרב הונא וכו' דאמר להו מוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי ע"כ הכא נמי נימא בנטילת עצים מהסכך דהוי כגודע מאהל עראי ושפיר דמי: הא ליתא דהכא אהל קבוע חשיב ואפילו סוכת החג הגם דלא עביד לה אלא לז' ימים רחמנא אחשבה אהל ולזה אסיר:
שם גמרא מי דמי התם אדם יושב ומצפה כו' למר בריה דרב יוסף דאמר בפרק אין צדין דאפי' בעלי חיים שמתו קא שרי ר"ש ואסיקנ' התם דהלכתא כותיה וכמו שהוכחנו שכן היא דעת הרמב"ם ז"ל. קשה והלא בעלי חיים אין אדם יושב ומצפה כו' ואעפ"כ קשרי ר"ש וי"ל דתלמודא הכי קאמר דמדקא מוכיח ממותר שמן כו' למאי דקמן סוכה שנפלה ממיל' מוכחינן מהכא כמ"ד דסובר ר"ש אפי' ב"ח דהא סוכה בריאה ובהמה בריאה חדא מלתא היא ולא היא דשאני מותר שמן שבנר כו' אבל לא משמע מכח דחיה זו דסובר כמ"ד מודה ר"ש בב"ח אלא דמהכא ליכא לאוכוחי ואה"נ אי לא הוה אמר ור"ש לטעמיה לא הוה פריך מידי דמצי סבר דגם בב"ח חלוק הוא ר"ש ומשני אפילו תימא למ"ד מתני' ברעועה וככ"ע הקשו החכמים בעלי הישיבה ה' ישמרם למ"ד דחלוק היה רבי שמעון בבעלי חיים א"כ אמאי אסר בכור שלא ראהו חכם ואמר שאינו מן המוכן ואפי' נפל בו מום קבוע מעי"ט דהא כיון דאפילו ב"ח דאין אדם יושב ומצפה מתי תמות בהמתו ליתנה לכלבים אפי' הכי קסבר ר"ש דהוי מן המוכן בכור דסוף סוף אדם ניחא ליה לאיניש דיפול בו מום ומצינן למימר דדעתיה דאי אתרמי ליה ונפל בו מום יאכלנו כל שכן דשרי ואפי' נפל בו מום בי"ט ואצ"ל מעי"ט דאמרי' אם עבר חכם וראהו דשרי ותירצתי להם דשאני בכור דהקצאתו מחמת עצמו דאיסור קדשים הוא וכל עוד שלא נפל בו מום ולא ראהו חכם קודם הוא וגופו אסור משא"כ בעלי חיים הקצאתם מאי הוא משום איסור שחיטה הא לא חשיב ליה ר"ש מוקצה דמוכן הוא אלא איסור שבת רביע עליה ותדע דהא טבל אם עבר ותקנו הרי זה אוכל ממנו ולא הוי מוקצה וכדיהבי טעמא התם דאיסור שבת הוא דרביע עליה וכשהוסר המונע מוכן הוא והא נמי דכוותה והגם דהרמת תרומות ומעשרות דרבנן הוא דהוי עכ"ז ר"ש לא שנא ליה וכפ"ז דין בכור שניא מדין ב"ח. והקשו עוד החכמים הנז' ה"י מדגרסינן במסכת שבת דף מ"ו וז"ל אמר ליה אביי לרבא תנן מותר שמן כו' אלמא ר"ש לית ליה מוקצה ורמינהי ר"ש או' כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן א"ל הכי השתא התם אדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו הכא אדם יושב כו' מימר אמר מי יימר דנפיל ביה מומא ומי יימר דנפיל ביה קבוע ומי יימר דמזדקיק ליה חכם ע"כ לפום מאי דמפליגנא בין בכור למוקצה מחמת איסור דמוקצה מחמת אי' שאני דאיסור שבת הוא דרביע עליה מה שאין כן בכור דגופו אסור בלא איסור שבת ואסחיה מדעתיה מאי קא פריך אביי ורבא ג"כ אמאי הוצרך לשנויי ליה הכי י"ל דרבא סבר כמ"ד מודה ר"ש בבעלי חיים שמתו דהוו מוקצים ולהכי משני ליה הכי אי נמי לעולם דרבא לאביי קאמר דלפום מאי דמשתמע ממילתיה דאביי דסובר דמודה ר"ש בב"ח להכי משני ליה הכי לשיטתיה ומינה דייק רבא דאביי הכין סביר משום דלא רמי מתנייתא דמחתכין הנבלה דשרי ר"ש אפילו נתנבלה בשבת וכו' אמתניתא דבכור שנפל לבור וליתיב אתרתי כדקתני בהך דבכור כו' דבין נפל בו מום מעי"ט בין נפל בו מום ביום טוב שרי מידי דהוה בעלי חיים שמתו דשרי ר"ש ונכללת ברומיא זו ג"כ דאי סבר רבא דההיא דמחתכין איירי במסוכנ' עכ"ז קשה לנפל בו מום מעי"ט קבוע דקתני ר"ש דאין זה מן המוכן דמשמע אפי' ידע ביה ודאי בעליו דמום קבוע הוי כגון נסמית עינו או נחתך ידו ואעפ"י כן קתני ר"ש כל שאין מומו ניכר פי' שלא הראהו לחכם הגם שראהו חכם בי"ט אין זה מן המוכן ואמאי לא חש אביי לאותובי מההיא דמחתכין אלא ודאי דסובר אביי בדעת שלם דההיא במסוכנת איירי ולהכי רמי ליה מהך דמותר שמן שבנר דכי היכי דמצי לאקשויי מההיא דמחתכין מצי לאקשויי נמי מההיא דמותר שמן ולא שנא ולהכי כיון דנתגלה לרבא דדעת אביי היא דמודה ר"ש בבעלי חיים להכי משני ליה הכי. וא"ת הכרח זה שהכרחנו לדעת אביי מצי קאי אי אמרי' דטעם ר"ש דאסר בנפל בו מום מערב י"ט נמי משום מוקצה וטעמו דכל שלא נראה לחכם בקדושתו קאי ומוקצה חמור הוא שפיר אבל לפום מאי דכתב הרמב"ם ז"ל לפום מאי דכתיבנ' למעלה בפירוש דבריו לא אסיר משום מוקצה אלא בנולד בו מום בי"ט אבל מעי"ט לא אסר אלא משום גזירת י"ט כפ"ז לית ליה לרבא לאוכוחי מדברי אביי דסובר בדעת ר"ש דמודה בב"ח דאמרינן לעולם אביי לא החליט בדעתו דסובר ר"ש דמודה בב"ח וטעמו דלא רמי מתני' משום דלא מסיימא ליה מלתא בס' ר"ש מאי קסבר בב"ח ואיהו קא בעי למפרך פירכא אלימתא ואי הוה רמי אמתניתין דמחתכין את הנבלה למן דבעי סבר דמודה ר"ש בב"ח ולא שרי אלא במסוכנת ליכא רומיא דשאני התם בבכור דאסר אפי' מעי"ט הגם דדמי למסוכנת הוא משום גזירה וליכא רומיא לזה בחר לאקשויי מההיא דמותר שמן דס"ד דכיון דאדלקיה אקצייה ודמי לבכור שנפל בו מום בי"ט והוי רומיא אלימתא. י"ל דמאי דהצריך ארמב"ם טעם גזירה לא הוי אלא בנפל בו מום קבוע וידע ביה בעליו דקבוע הוא ואעפ"כ אסר רבי שמעון כל שלא הראהו בזה הוא דהוצרך למיהב טעמא דגזירה אבל אם נפל בו מום מעי"ט ולא ידע בעליו אי קבוע או לא בקדושתו קאי ומוקצה גמור הוא וא"כ הדרן לדייוקי בדברי אביי אמאי לא רמי מתני' דמחתכין כו' דאית בה תרתי כדכתיבנא אלא ודאי דסובר דמודה ר"ש בבעלי חיים ולהכי הוא דמשני ליה רבא הכי ולעולם רבא אפשר דסובר דחלוק היה ר"ש אפי' בב"ח ולדרך זה משמע דאביי סובר דמודה ר"ש בב"ח שמתו דאסיר והרמב"ם ז"ל למאי דכתיבנא דפסק כרבי שמעון אפי' הכי ליכא לאקשויי ולומר דהגם דקי"ל אביי ורבא הלכה כרבא והנהו אימוראי דפליגי משמיה דרבא פליגי עם כל זה כיון דרבא לא פסיק לן דעתיה ואביי פסיק לן דעתיה פסקינן כאביי לאו קושיא היא דגם אביי סוף סוף לא אתאמרא מלתיה בהדיא דהכין סביר ואפשר נמי שלא שמעה להך דרבא דאמרו משמיה דחלוק היה ר"ש בב"ח ואי שמעה הוה מקבלה. אי נמי אפשר לפרש הך סוגייא באופן אחר דלעולם הקצאת בכור שאני וכדכתי' מטעם דאיסורו בגופו ומאי דלא מתרץ ליה רבא התם לאביי הכין משום דהוק' ליה לרבא תינח דנפל בו מום בי"ט ובין השמשות בערב י"ט היה תם בזה הוא דאמרינן דאיסורו הוא מחמת קדושתו שפיר מפלגינן לומר דחמיר אפי' מב"ח שמתו. אלא בנפל בו מום מעי"ט ולא ראהו חכם הכא לא חשיב איסורו מחמת עצמו ולא הוי מוקצה אלא מחמת דעדיין לא ראהו חכם והוי כמוקצה מחמת איסור ודמי השתא לב"ח ואדרבא גרע מנייהו והגם דלדעת הרמב"ם ראית מומין לר"ש ליכא איסורא עכ"ז חשבינן להאי כמוקצה מחמת איסור להכי הוצרך לשנויי בתלת מי יימר דכיון דדחיקא ליה מלתא אסיר. ולפום האי שינוייא דרבא נמי מצינן למימר דשאני ב"ח דקיל טפי דליכא אלא חד ספקא אם מתה יאכילנה לכלבי' משא"כ בכור דאפי' נפל בו מום מעי"ט איכא תרתי מי יימר חדא מי יימר דהוי קבוע ועוד מי יימר דמזדקיק ליה חכם והגם דמשמע מהש"ס דבחד מי יימר סגי מדקא פריך ממתני' דמפירין נדרים כו' וקאמר ואמאי נימא מי יימר דמזדקיק ליה חכם כו' ע"כ הרי דבחד סגי לאו קושיא היא דהך מתני' דמפירין כו' ונשאלין כו' משמע ליה לתלמודא דאתיא ככ"ע ואפי' לר' יאודה דאית ליה מוקצה ופריך שפיר כיון דחששא זו דמי יימר דמזדקיק ליה חכם הוי אסוחי דעתא נהי דלר"ש בעי מי יימר אחרינא לר"י דאוסר בכל מוקצה נימא הכא דאסיר מטעם מי יימר ודלא כדברי התוס' ורבא דאמר קמייתא דמי יימר דנפל ביה מום משום דנפל ביה מום ביום טוב נקטה. וא"ת א"כ אמאי הוצרך הרמב"ם לטעם הגזירה ת"ל מטעמא דאמר רבא דכיון דאיכא תרתי מי יימר אסור. י"ל דלא הוצרך הרמב"ם להאי טעמא דגזירה אלא בהיכא דידע ודאי בעליו דהוי מום קבוע דליכא אלא חד מי יימר דמזדקיק ליה חכם והא ודאי גרע מבעלי חיים בהקצאתו ואמאי אסיר לזה אמר משום דגזרו כו' וכפ"ז מצינן לומר דבין אביי בין רבא סברי כמ"ד חלוק ר"ש אפי' בב"ח. והגם דלפום האי שינוייא לא צריכנא לחלק בין איסור מחמת עצמו לאיסור מחמת שבת עכ"ז צריך אני לחלק בהכי משום דלפום שינוייא דהתם איכא מי יימר אפי' למאי דפרישית דתרתי מי יימר בעינן עם כל זה קשה גם בבהמה הבריאה בעי"ט איכא תרתי מי יימר עז"ה מי יימר שתחלה ואת"ל שתחלה מי יימר שתמות דכותיה דבכור דאנו אומרים בו כה"ג מי יימר דנפל ביה מום ואת"ל דיפול בו מום מי יימר דיפול בו מום קבוע ואעפ"כ אנו מתירין אפי' בבהמה בריאה לר"ש למ"ד חלוק היה ר"ש אפי' בב"ח ולזה צריכנא למה שחילקתי בין דבר שאיסורו מחמת שבת לדבר דאיסורו מחמת עצמה דבזה אימור דאמר רבא דכיון דאיכא תרתי מי יימר אסרינן דוקא בבכור שאיסורו מחמת עצמו והגם דנפל בו מום מעי"ט והוקל איסור הקצאתו וכתיבנא דבהכי שוה הקצאתו לנר דהוי איסורו מחמת שבת עכ"ז חמור הוא ממוקצה דבהמה דאיסור שבת שבה אתי מעצמו וקיל הוא ממוקצה מחמת איסור דעביד ליה בידים כגון הדלקת נר דבידים עביד לאיסוריה. ותדע דלמאי דאמרינן בשלהי שבת בכולה שבת הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסור פירושה היא דוקא איסור דעביד ליה בידים וכדכתבו התוס' ז"ל ועיין מ"ש למעלה בדף כ"ח בההיא דשפוד שצלו בו. ומהשתא איכא חומרא בבכור דאיסורו מחמת עצמו לזה כל דאית ביה תרתי מי יימר הוי מוקצה ונר דעביד לאיסורו בידים אי הוה ביה תרתי מי יימר הוה אסיר ג"כ אלא משום דלית ביה אלא מי יימר דתכבה קודם דיכלה השמן שבה אבל בהמה שמתה כיון דאיסורא דידה לא הוי אלא מחמת שבת ולא מצד עצמה וגם שאיסור שבת שבה אתי ליה ממילא ואינו דומה לנר הגם דאית ביה תרתי מי יימר כדכתי' שרי. ומהשתא איתחוורא סוגיין דפריך הכא מי דמי כו' דהכי פירושה דנר וסוכה תרוייהו כהדדי נינהו מוקצים מחמת איסור שבת ועביד ליה לאיסור בידים דלזה אמר רב נחמן דכי היכי דאשכחן דשרי ר"ש נר שרי נמי סוכה ולא מצי לאוכוחי מבהמה שמתה דאיסורה בידי שמים לסוכה דאיסורה בידי אדם ואפי' בריאה אינה מוקצה ודחי ליה שאני נר דאדם מצפה כו' משא"כ סוכה וליכא לאקשויי מידי מבהמה דאיסורא אתי מעצמו כדכתיבנ' ונכון ועיין מ"ש למעלה בד"ה רבינא כו' וכל זה לדעת ר"ש אבל אנן לא קי"ל כר"ש בנר הגם דליכא אלא מי יימר ומי יימר וטעמא כיון דעביד לאיסורא בידים ובב"ח הגם דאיכא תרתי מי יימר שרינן כר"ש זו היא דעת הרמב"ם גדול דעה ז"ל ומהשתא סליק לן בלא פירוכא מאי דכתיבנ' לדעתו ז"ל דפסק כמ"ד חלוק היה ר"ש בב"ח דשרו:
שם גמרא סיפא אתאן דסוכה דעלמא כו' הרי"ף ז"ל לא גריס האי שינויא אלא דאהדר ליה והתניא כו'. ופי' הרמב"ן והר"ן דלפום שינויא דאביי ורבא שרי תנאה אפי' בעצי סוכה עצמה יעש"ד: והרמב"ם בפ"ו מהלכו' סוכה הלכה ט"ו כתב וז"ל עצי סוכה אסורין כל ח' ימי החג כו' ע"כ ובהלכה י"ו כתב וכן אוכלין שתולין בסוכה לנאותה אסור להסתפק מהם כל ח' ואם התנה עליהן ואמר איני בודל וכו' הרי זה מסתפק כו' ע"כ. משמע מדבריו דגריס כגרסתנו דמשני ליה סיפא אתאן כו' והאי דמחלק אביי ורבא באומר איני בודל כו' לא קאי אלא אנויי סוכה. ודבריו ז"ל משיבין נפש כל חי דהיכי מצי למימר בעצי סוכה אין אני בודל מהם בין השמשות דהא על כרחו בודל הוא מהן וחלה עליהם קדושה והגם דאיכא לשנויי דהכי קאמר באומר אין אני בודל מהן מחמת איסור קדושה וא"כ הו"ל כסוכה דעלמא עם כל זה פשטה לאו הכין משמע: ונראה לי לומר דגם הרי"ף בדעת רמב"ם ז"ל קאי ולפום גירסתו נמי סלקא לן פסקא דהרמב"ם מחוור והכי פי' דסוגייא ומי מהני בה תנאה והאמר כו' מנין לעצי סוכה וכו' והדר ליה תלמודא דקשה נמי לאידך גיסא דהא אשכחן דמהני תנאה להדיא בסוכת מצוה ומשני אביי ורבא באומ' איני בודל כו' ובזה מתרצה ברייתא דקתני עצי סוכה קודש דהני לא נכנסו בגדר מצות סוכה דהא אמר שאינו בודל וכו' ומתרצה לן נמי ברייתא דקתני ואם התנה כו' דקאי אפי' אסוכה דמצוה ובנוייה קאמר והכי פי' ושוין בסוכת החג דאסורה פי' בין סכך בין דפנות דאית בהו סתר אהלא בין כל הנטפל ונסמך לה ובזה נכללו נוייה ואמר ואם התנה כו' פי' במקום דשייך בו תנאי דהיינו בנוייה הכל לפי תנאו ולא חש עלן למיטעי דקאי לעציה דהא לא שייך ובהכי מתדייק שפיר מאי דקאמר הש"ס אבל עצי סוכה דחלה עלייהו קדושה כו' דלדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל טרחי לדחוק ישובן של דברי' ואין דבריהם נראין דלמאי הוצרך הש"ס לומר אבל עצי סוכה כו' דהא מלתא משתמעא שפיר מברייתא דקתני מה חג כו' וכל עין לה תצפה דלאו פשטא היא. והעיקר אצלי דאסוקי תירוצא הוא דלא אמרינן ואם התנה אלא בנויי סוכה אבל עצי לא מהני תנאה מתרי טעמי חדא דהא לא מצי שלא להיות בודל. ועוד אם אין אתה אומר כן אם כן כל אדם יכול לומר כן ומתבטלת לגמרי גזירת מלך עליון שאמר חג הסוכות והשוה זה לזה כל אחד יעשה תנאי ופקע כלילת קדושת סוכה ולא יחפוץ ה' עשות זאת ומלתא דפשיטא בלא אתמ' תנאי זה אלא על נוייה ובזה סלקא לן פי' דסוגייא מחוורא ופסקיה דהרי"ף והרמב"ם כחדא ועקר. אלא דפש גבן חדא אמאי השמיט הרמב"ם דין אם התנה בסוכה דעלמא דמהני וכן מות' שמן שבנר לדידן דקיימא לן דלא כר"ש ואסיר הול"ל דאם התנה דמהני. ונראה דלדעת הרמב"ם ז"ל לא מהני תנאה במוקצה מחמת איסור כגון סוכה ונר דקי"ל דאסיר אפי' למאן דקי"ל כר"ש וכן לכל מוקצה מחמת איסור לס' ר' יאודה לא מהני תנאה כיון דבין השמשות הוקצה ע"כ הוקצה לכוליה יומא וטעמא דפסק כר"ש בבהמה בריאה שמתה דשרי ובנר הגם שהתנה עליו דאסיר. י"ל דשאני ב"ח דבכל שעתא דעתיה אמאי דמתרמי ליה הוי מן המוכן ולית שעתא דנימא ביה ודאי דאסח דעתיה מיניה משא"כ נר כיון דאיהו אדלקיה הרי דחייה בידים להדיא לפחות בתחילת הלילה ממילא בין השמשות מוקצה גמור דדחייה בידים ועביד ליה גופא דאיסורה להכי אסיר:
דף לא.
גמרא איבעיא להו כו' ת"ש מדקתני ר' יוסי אומר כו' ע"כ לפום גירסתינו דר"י תרתי לקולא הכי קאמר מדהוצרך ר"י לומר כל שיש לו פותחת א"כ לאו סתמא הכין הוא ומזה נשמע דלא נימא בדברי ר"י דתרתי קאמר אלא סמוך לבד הגם דליכא פותחת ושמעי' נמי דלא סביר ר' יאודה או סמוך או פותחת מדאצטריך רבי יוסי לחדית לן פותחת אי תימא דר' יאודה אומר או זה או זה קאמר אמאי אצטריך ר' יוסי לומר כל שנכנסי' כו' הלא גם רבי יאודה הכי קאמר ופשיט הש"ס כר' יוסי דתרתי לקולא מדקתני כה"ג כל שנכנסין לה בפותחת משמע דלא אתא אלא לטפויי בהתרא ולא לחלוק אהתירא דמשתמעא ממלתיה דר' יאודה דאי תימ' דר' יוסי חלוק בתרתי אדרבי יאודה דמאי דאמר דוקא סמוך ולא תוך התחום אפילו אית ליה פותחת אתא איהו ואמר דאי איכא פותחת אפילו תוך התחום דמאי דאמר ר' יאודה בסמוך אפילו בלא פותחת מהני אתא איהו ואמר לא מהני א"כ הכי הול"ל אם יש לו פותחת דאז נשמע שמתנה להיתרא אבל ממה שאמר כל כו' משמע דלא אתא אלא לטפויי היתרא דאין במלתיה כמו לשלילת התר דאדכר ת"ק וברור וכל זה לגי' דקמן והרמב"ם כתב בפ"ב מהי"ט וז"ל ומביאין מן המכונסין ברה"י ואפילו היתה מוקפת שלא לשם דירה ובלבד שיהיה לה פותחת ותהיה בתוך תחום שבת ואם חסר אחת מכל אלו הרי הן מוקצה ע"כ מוכח מדבריו דר' יוסי בפותחת תליא ליה מלתא ואוסר סמוך בלא פותחת ובהכרח דלא הוה גריס כגירס' דקמן ולדרכו ז"ל הכי פשיט ליה מדקאמר ואפילו בתוך התחום דלא היה צריך לומר אלא נתכוון לומר עז"ה כל שנכנסים הוא דשרי פי' אבל בלא פותחת אסיר. ואמר עוד ואפי' וכו' פירו' ואם יש לה פותחת יש בה קולא אחרת אפילו תוך התחום ומשמעות תיבת אפילו מאמתת דרך זה דגרס אפילו כו' נשמע סמוך ואתרוייהו קתני פותחת ותו אי תימא דרבי יוסי תרתי לקולא קתני הכי הול"ל ר"י אומר אפילו תוך התחום מותר אם יש לו פותחת ואז לשתמע שפיר דלטפויי היתרא אתא דר' יאודה התיר בסמוך ואתא איהו ושרי אפילו תוך התחום אם תהיה לו פותחת ומדקתני בכה"ג שהתחיל התנאי ואמר כל שיש לו פותחת ומשמע אלה פסל הראשונים עז"ה לא הכל תלוי בסמוך לא כן הוא הכל תלוי בפותחת ומסתייעים אנו לדרך זה בטעמא דמסתבר, דע דמאי דקאמר הש"ס בצד בעיא הראשונה דר"י יאודה בדאית ליה פותחת הוא דשרי לבד פי' דס"ד הש"ס דסתם קרפף אית ליה פותחת ולא אצטריך למיתני פותחת מונח זה לא אשכחן דדחי ליה הש"ס כל עיקר אלא דקאמר דאינו מעכב אי אתרמי ולא הול"ל פותחת אבל לעולם מסתמא אית ליה פותחת. ולפום השתא מייתר רישא דמלתא דר' יוסי אמאי אצטריך למיתני כל שנכנסים בפותחת כיון דאורחא הכין הוא אי נמי רצה לפרשה הכין הול"ל ר"י אומר אפילו תוך כו' כל שנכנסים לה בפותחת ואז הוינא אמרין דפי' טעם ההתר לא לפלוגי אתא דנקשה הרי סתם קרפף אית ליה פותחת אלא טעמא קתני אמאי אפילו בתוך התחום משום כו' מה דלא משתמע הכין במאי דקתני בכה"ג כל שנכנסין דמשמע דאתא לשלול סתם קרפף שאין לו פותחת אי נמי הוי הכי והוי הכי ואחר האמת לאו קושטא הוא דהרי דעתו דש"ס דסתם קרפף אית ליה פותחת דמן הסתם לא לימא תלמודא מלתא דלא קיימא הכי ומהשתא נתגלה לנו דעת רבי יוסי שנתכוון למיתני כה"ג כי היכי דלא תימא דדעתו היא תרתי לקולא דאי הוה תני כה"ג ר' יוסי אומר אפילו בתוך התחום כל שיש לו בלישנא דוקא כדכתיבנא דהוה בעי למיתני הוה משתמע דלא פליג אסמוך דקתני ר' יאודה אלא אמאי דהצריך סמוך קאמר איהו אפילו תוך כו' כל שיש לו פותחת ולעולם היתרא דסמוך דר' יאודה לא כהתה עינו גם לדעת רבי יוסי והוא לא כן יחשוב להכי סבל למנקט לישנא דלא מעלי כי היכי דלא נידוק הכי ואדרבה דייקינן שפיר מדקתני כל שנכנסים כו' ואפילו כו' דגם בסמוך בעי פותחת והיא דעת גדול דעת הרמב"ם ז"ל ומאי דקאמר הש"ס הלכה כר' יוסי להקל הכי פי' דהש"ס מסיק לפי' דר' יאודה דתרתי בעי ולפ"ז אתי ר"י לקולא דבפותחת לבד סגי ודע דבפי' המשנה פי' הרמב"ם דברי ר' יאודה דתרתי בעי סמוך ופותחת וזה לך האות לדרכו אם יש לך לב חכם. ולפום השתא לא סלקא פשיטות דבעיא מדיוקא דדברי ר' יוסי אלא לפי' רבי לבד ופיר' דרבי יאודה לא נתברר מהאי דיוקא דרבי יוסי ומפשיט לן מדקאמר ר' ירמיה הלכה כר' יוסי להקל שוב ראיתי להרשב"א בחידו' למס' י"ט כ"י שכתב דגירס' הרי"ף בגמ' היתה הכי איבעיא להו ר' יוסי לקולא או לחומרא ע"כ ומסתמ' הכי גריס לה הרמב"ם ושפיר:
שם גמרא איכא דמתני לה אסיפא ולא בקופיץ כו' כתב הרמב"ם בפ"ד מה' י"ט וז"ל אין מבקעין עצים בי"ט לא בקרדו' ולא במגל כו' אלא בקופיץ ובצד החד שלו אבל לא בצד הרחב מפני שהוא כקורדום עכ"ל נראה דדעת רבינו בפירו' דסוגייא הכין הוא דללישנא קמא לא אסרינן אלא קורדום מצד הרחב אבל צד הזכרות שבו שדמי לצד נקבות שבקופיץ מותר. וללישנא בתרא מחמיר טפי דלא מבעיא צד זכרות דקורדום דאסיר אלא אפי' צד נקבות דקופיץ דדמי לצד זכרות דקורדום אסיר הגם דצד זכרות דידה שרי ודלא כפי' רש"י ועקר דלרש"י לא משתמע מיניה דפליג לענין דינא דאית לן למיתלי דבאתריה דדין כו' ובאתריה דדין:
שם מתניתין בית שהוא מלא כו' רש"י דהגם דבין השמשות הוו אסירי מחמת איסור דאסור לפחות לכתחל' עכ"ז כיון דלא אסיר אלא מדרבנן לא אמרי' בכה"ג הואיל והוקצה לבין השמשות הוקצה לכוליה יומא ע"כ. ליכא לאוכוחי מהא דאם היה איסור דאורייתא דאסיר לר"ש דאפשר דלרבי הוא דקאמרינן הכי ולכשנבא להעמיד המשנה כר"ש אפי' היה הבית בנוי בנין גמור שרי. ולמאי דכתיבנא לעיל דלר"ש כיון דאיהו עביד לאיסור בידים בעינן דיושב ומצפה שיסתלק האיסור כההיא דנר דבהכי דוקא דשרי ר"ש הכא נמי נימא הכי דמיירי בפתח רעוע דיושב ומצפה שיפול הפתח להוציא פירות. אלא דהרמב"ם כתב בפ"ב וז"ל בית שהוא מלא פירות מוכנים ונפחת נוטל מן מקום הפחת עכ"ל. ממה שלא התנה דהיה הבית רעוע משמע דבכל גוונא שרי אפי' בנין גמור ואפי' אינו רעוע וקשה דאפי' ר"ש יאסור בכה"ג דהא נר דשרי הוי מטעם דאדם מצפה מתי תכבה כיון דעומדת ליכבות כדקאמר הש"ס התם בשבת וכתבתיה למעלה. משא"כ בית שאינו רעוע לא ס"ד שיפול וכדקאמר ג"כ למעלה גבי סוכה שהקשה מי דמי נר יושב ומצפה כו' ומוקי לה ברעועה ואם כן אפי' לר"ש אסיר ומכ"ש לר' יהודה דפסקי' כוותיה בי"ט ורמב"ן כתב דשאני מוקצה הגם דהוי אסור כאיסור תורה כיון דהקצאת הפירות אינן מחמת עצמן אלא מחמת מניעת איסור סתירת הכותל מודה אפי' ר"י דלא הוו מוקצה יעש"ד. וכפי דבריו עדיין קשה סוף סוף כיון דלא אשכחן דשרי ת"ק הכא אלא בכותלא דאוירא דליבני מנא ליה להרמב"ם לומר אפילו כותל בנין. וי"ל כיון דאיסור מוקצה עיקרו מדרבנן כל דלא אשכחן להדיא דאסרו דכותיה דהאי מוקצה לית לן למיסר והכא דאוקמה תלמודא למתני' באוירא דליבני לא הוצרך לאוקומה הכי אלא לר"מ דשרי לפחו' לכתחילה והגם דאיכא למימר מדר"מ נשמע לת"ק עכ"ז איכא למימר הכי ואיכא למימר דת"ק בכל גוונא קאמר בין כותל בנין בין אוירא דליבני ור"מ פליג בהיכא דהוי אוירא דליבני וכיון דמלתיה דת"ק שקול ולא אשכחן דאסרו רבנן מין מוקצה כזה מדבעי' לומר דשרו בכל גוונא. ועוד לא סבר הרמב"ם למיתלי טעמא דת"ק דשרי משום דאיסורו מדרבנן דהא מעות שעל השלחן הגם דאיסוריה בין השמשות לא הוי אלא מדרבנן אעפ"כ אסר ר"י הגם שנפלו המעות אלא ודאי לא תליא מלתא באיסור דרבנן אלא טעמא דאיסוריה לאו מחמת עצמו וא"ת טבל דעבר ותיקנו אמאי שרי השתא דלא תלי טעמא דהיתרא מטעם דאיסורו דרבנן ומאי שנא ממעות שעל הכר. י"ל דשאני טבל שההתר שבו אינו אסור מצד עצמו ולא בסיס לדבר האיסור אלא שהוא מעורב חולין ותרומה ומעשר יחד ותרומה ומעשר שבו מונעי' אותו מהחולין שבו כמו שמונע כותל הבית לאכילת הפירות ולא דמי לשולחן שעליו מעות שנעשה בסיס לדבר האיסור. וא"ת למאי דאסיקנא לכ"ע לא שרי ר"ש כל שלא היה בדעתו בין השמשות עליו כגון סוכה וכדומה א"כ אמאי מוכיח רב נחמן ממתני' דלא מן הקורה שנשבר' בי"ט דסתם לן תנא כר"י דלמא אפי' ר"ש יודה דאסיר דאין אדם יושב ומצפה שתשבר קורתו. וי"ל דמדקתני סתמא משמע אפי' קורה שהיתה רעועה מאתמול:
וראיתי להרשב"א בחידושיו כ"י שכתב לתרץ לזה דמיירי בקורה חדשה דעבידא דפקעא ומתניתין סתם דבכל גוונא אסיר ולהכי אוקמוה כר' יאודה ותירוצו ז"ל דחוק דסוף סוף אינו כ"כ קרוב לודאי שתשבר ולא דמי לנר דודאי שתכבה ושקול הוא הדבר שישאר בה שמן או לא משא"כ קורה חדשה הגם דעבידי להתבקע לא שכיח כ"כ דנימא שיצפה מתי תשבר להסיקה:
שוב ראיתי להתוס' בריש מכילתין ד"ה אין שתירצו כמו שכתבתי אלא דמ"ש התם דסואר של קורות הקצאתו היא לר"ש וטעמו משום דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס. למאי דכתיבנא למעלה בד"ה רבינא אמר כו' בדעת הרי"ף והרמב"ם בכרכי דזוזי הגם דקיימי לסחורה לא חשיבי מוקצה מחמת חסרון כיס. הני קורות נמי הגם דקיימי לבנין לא חשיבי מוקצה מחמת חסרון כיס אלא דהתוס' ז"ל אזלי לשיטתם דלא פירשו ההיא דכרכי דזוזי כדפירשוה הרי"ף והרמב"ם אלא משום דהוו מוקצה מחמת מיאוס וכבר כתבתי למעלה מה ששייך לפ' בזה שוב שבתי לראות ואראה דקושיא זו דאמאי מוקי רב נחמן סתמא דלא מן הקורה כו' כר"י לאו קושיא היא דטעמא משום דמאי דקתני ולא מן הקורה שנשברה לא קאי אקורות דרישא דקיימי לבנין אלא אקורה דלא קיימא לבנין ואי בעי להסיקה שרי אפילו לר' יהודה מידי דהוה דמסיקין בכלים לכ"ע אלא כיון דמעי"ט לאו להכי קיימא פליגי ר"י ור"ש דר"י סבר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים והכא דקתני ולא מן הקורה שנשברה שמע מינה דסתם כר"י וכן תמצא שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות י"ט וז"ל אין מבקעין עצים מסואר של קורות מפני שהן מוקצה ולא מן הקורה שנשברה בי"ט מפני שהיא נולד וכן כלים שנשברו בי"ט כו' ע"כ. הרי להדיא דמפרש הרמב"ם טעם איסור קורה שנשברה כטעם איסור שברי כלים דר"ש שרי ור"י אסיר. ומהשתא הרי ראיה חותכת דסתם לן תנא כר"י והיינו דברי רב נחמן תו שבתי לראות לדברי רמב"ם אמאי השמיט איסור סתירת בית דאוירא דליבני כיון דאיכא פלוגתא דתנאי הו"ל לאשמועינן דשרי וליכא למימר דכל דלא אמר דמותר משתמעא מלתא ממילא דאסיר הא ליתא כיון דאיסור זה אינו איסור גמור אלא מדרבנן לא הוי מלתא דפשיטא דאסירא ובפי' המשנה כתב וז"ל ומה שאמר ר"מ פוחת אינו רוצה לומר שיסתור הכתלים בי"ט אבל כפי סברתו הוא מותר לפחות אם היו כותלי אותו החצר לבנים סדורים מבלי בנין ואין הלכה כר"מ עכ"ל. איכא למידק בדבריו אבל לפי סברתו הוא מותר כו' פשיטא שכפי סברתו הוא מדבר דבריו ולא היה צריך הרמב"ם לומר אלא עז"ה אינו ר"ל שיסתור הכותל אלא אם היו כותלי אותו החצר לבנים כו':
ונראה שדעת רמב"ם ז"ל היא שסובר דבין לר"מ בין לת"ק ליכא איסור בזה משום סתירת אהלא דהא אפילו עשית אהל לא אסיר אלא מחיצה המתרת וכדכתיבנא לעיל דף כ"ח ד"ה בעא מיניה כו' יע"ש ולא אתא ר"מ אלא לשרויי טלטול אבנים משום דסובר דליכא בי"ט איסור מוקצה אפילו באבנים ולזה דקדק הרמב"ם ואמר כפי סברתו הוא מותר כו' פי' כפי סברתו דסובר להקל במוקצה והכא בי"ט הקל גם באבנים לזה אמר דמותר לפחות לכתחילה פי' אפילו ליקח בידים האבנים ולהסירים ואצ"ל אם יכול לדחותם מן הכותל ולפחות הכותל דהוי טלטול מן הצד דשרי. והגם דאמרינן בפר' כירה טלטול מן הצד שמיה טלטול כבר יישב הרי"ף והתוס' דלא אמרינן הכי אלא בענין טלטול המת שאין בטלטולו צורך שבת אבל בשאר טלטול דהוי לצורך אכילה קי"ל דלא שמיה טלטול ומשמע מדבריו דאפילו לטלטל מן הצד דבר האסור שרי כל דלצורך אכילה עביד וכן פי' הרשב"א בחידושי שבת וכדברי התוס' והשוה דעת הרי"ף לדעת התוס' דעיקר החי' הוא אם הוא בשביל דבר המותר או בשביל דבר האסור וכל דהוי בשביל דבר המותר שרי וכההיא דגרסינן התם בפגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלת תוחב בכוש או בכרכר ונוטלן כו' ע"כ והתם פשיטא דלא אפשר דלא דחי לתבן ולגחלים אנה ואנה קצת כשתוחב הכוש ואע"פ כן שרי ולא שנא טלטול דהרבה ואה"נ אי לא הוה סגי דלא לטלטל טובא הוה שרינן ליה לטלטל מן הצד. ותדע מההיא דתנן בפרק תולין הקש שעל המטה מנענעו בגופו הרי דאפילו טלטול דבר האסור עצמו שרי כל שצורך טלטולו הוא בשביל דבר המותר הכא נמי דכוותה ומה שמוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל ליכא הוכחה כמ"ש במקומו בס"ד ולפ"ז אפשר לומר דהיינו טעמא דהרמב"ם דהתיר סתם בית דמשמע אפילו בית בנין משום דאי ת"ק לא שרי אלא באוירא דליבני נהי דאסרי טלטול סוף סוף הוה ליה למשרי לדחויינהו מן הצד ומדלא אשכח היתרא אלא אם נפחת שמע מינה דמיירי אפילו בבית בנין ואתא ר"מ ושרי לפחות אפילו כדרכו בכל גוונא ולטלטל הלבינים להדיא אם הוא במציאות דאינו יכול ליפחת אלא ע"י שיקח הלבינים להדיא ולהוציאם וכפ"ז אמרינן נמי דטעמא דרמב"ם דלא כתב האי דינא דאוירא דליבני משום דעיקר דינא דקתני הכא רבי מאיר ופליגי עליה רבנן הוא איסור מוקצה דאבנים דבנין והאי דינא כבר השמיענו רמב"ם בהל' שבת ובהל' י"ט בדין עצים המוקצים בפ"ב הלכה י"ב ועדיפה מינה אסר אפי' קורה שנשברה. ונפיק לן דינא כפום השתא דשרי לסתור כותל דאוירא דליבני כל דלא מטלטל להדיא אלא כלאחר יד ותדע דאפי' מחיצה המתרת עצמה אמרינן בעירובין ופסקה רמב"ם פ"ד מהל' סוכה שאם לא ידעו בני אדם העושים מחיצה שרי אפי' לכתחלה וז"ל רמב"ם עושה אדם את חבירו דופן בי"ט כו' ע"כ. ועיין מה שכתבו התו' בעירובין דף מ"ד ד"ה פקק כו' וגם לבנות כותל בית כזה מותר אי לא הוי מטעם איסור טלטול אבנים ונפקא מינה לעשות כותל מהכלים זה ע"ג זה שפיר דמי זולת אם נעשה כן להתיר טלטול בשבת או להכשיר סוכה אבל אפי' בסוכה בדופן רביעי שרי וז"ל רמב"ם שם בפ"ד מה' סוכה וכן עושה בכלים דופן רביעי בי"ט עכ"ל. הרי דשרי לכתחלה לבנות כותל מכלי כל שאינו מתיר ע"י כך מה שהוא צריך אליו ומינה נשמע דהוא הדין לסתור דשרי אלא דאיכא למידק לפי דרך זה מאי דקאמ' בש"ס בסמו' כדפריך לשמואל מההיא בריתא דקתני חותמות שבקרקע מתיר ומפקיע וחותך ומשני ר' מאיר דאמר אף פוחת לכתחילה כו' ע"כ דמאי דאתא ר"מ לאשמועינן הוא התירא דסתירת בנין. וי"ל דהכי קאמר הא מני ר"מ דמקיל בי"ט משום שמחת י"ט במלתא דאסרי' בשבת וכי היכי דשרי מוקצה דליבני בי"ט הגם דאסר בשבת כדקתני בברייתא ה"נ בהאי מקיל בי"ט הגם דאיכא מיחוש אסור בשבת. וליכא לאקשויי מדאמרינן לקמן אמתני' דאין מקיפין א"ר נחמן אבנים של ב"ה מותר לצדדם ואותביה מדתנן אין מקיפין ב' חביות כו' ומשני שאני התם משום דעביד אהלא ופריך אלא מעתה בנה אצטבא בי"ט דלא עביד אהלא הכי נמי ומשני בנין קבע אסרה תורה בנין עראי לא אסרה וגזור רבנן בנין עראי משום בנין קבע והכא משום כבודו לא גזרו ע"כ משמע דאפילו העמדת אבנים בלא בנין גזרו בו רבנן משום בנין. ב' תשובות בדבר חדא הכא נמי בבית דאוירא דלבני לית בה איסורא משום דאיכא שמחת י"ט כי הך דאבני בית הכסא ותדע דהרא"ש פי' דכבוד י"ט קאמר א"כ חדא מלתא היא כהך דבית מלא פירות. שנית דהכא באבנים של בית הכסא עושין אותם כעין בנין שלא ימוטו הנה והנה כשיושבים עליהם ואפשר שהמקום שיושבים האבנים יש בו טיט תיחוח ודמי לבנין ולהכי נמי פריך מבנין של אצטבא ומשני אהל קבע מדרבנן ולא גזור ואפילו דמישבי להו בטיט ליכא איסורא כדאמרינן התם דהוו שרקי ליה תנורא בארקתא דפרת משום דבטיט ליכא משום גיבול ופשוט וזה בבנין ומכ"ש במאי דקמן בבית דאוירא דליבני דליכא אלא סתירה כ"ש דשרי ולית ביה משום סתירה, אלא דקשה מהא דאמרינן התם האי מדורתא כו' ופסקה רמב"ם פ"ד מהלכות י"ט וז"ל העושה מדורה בי"ט כשהוא עורך עצים אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה מפני שנראה כבונה ואעפ"י שהוא בנין עראי אסור אלא או כו' ע"כ. הרי שהגם שאין כאן בנין כלל ודמי לכותל דאוירא דליבני אעפ"כ אסיר דדמי לבנין. דע דבפי' דהאי מדורתא מצאתי להרי"ף שכתב וז"ל פי' כשהוא עושה מדורה של אש לא יהא מניח עצים מלמטה ומניח אחרים עליהם מלמעלה שנמצא כדרך בנין אלא אוחז העץ מלמעלה ומניח אחר תחתיו שאין זה דרך בנין כו' ע"כ. וכתב הכ"מ על דברי רמב"ם וז"ל דברי רבינו הם כדברי הרי"ף וכתב עליו הרא"ש ז"ל פי' לפירושו כשעושים מדורה גדולה עושים ארבע שורות של עצים כעין ד' דופני התיבה ונותנין עליהם העצים ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות תחילה אלא אחד יאחוז העליונים בידו ואחר יעשה הדפנות כו' עכ"ל משמע מדבריו דמדין אהל הוא דנגע בה דבזה הוא דמיחזי כבנין אבל אם לא היה אלא דפנות המדורה לא הוו אסרי רבנן אלא כיון דעושה דפנות מכאן ומכאן ונותן עצים מלמעלה הרי זה כבונה. הרי לנו דבנין הדפנות מצד עצמן שרו אם הקדים העליונים ואדרבה מהכא אית לן לחזוקי מאי דכתיבנא דליכא איסור סתירה בפתח בית דאוירא דליבני דהא אפי' לבנות דכוותה שרי לכתחילה מדורתא אי אקדי' עצים העליונים ומכ"ש לסתור:
שם גמרא ואמר רב נחמן הני ליבני כו'. והגם דר' נחמן סובר בשבת כר"ש דמוקצה שרי ומסקינן בשלהי מי שהחשיך דאינו מודה ר"ש אלא במוקצה מחמת חסרון כיס ואסיקנא לעיל בד"ה מי דמי כדעת רמב"ם דלא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס אלא דבר שמקפיד עליו שיש לו הפסד אבל דבר שאינו מקפיד כ"כ עליו בהפסדו כגון כלים דקיימי לסחורה שאין לו הפסד כ' אם ישתמש בהם כגון כרכי דזוזא דהיינו מחצלאות שעומדים לסחורה לא הוה מוקצה וא"כ הני ליבני הגם דשרגינהו ויחד אותם לבנין להוו כוותיהו ואמאי אסירי לר"ש וגם רמב"ם פסק להאי דינא דר"נ בפ' כ"ו מה"ש וי"ל דשאני אבנים דאין איסוריהו מחמת הקצאתן לבנין אלא כיון דאין תורת כלי עליהו אסירי אפי' לר"ש וכן כל דבר שאין תורת כלי עליו מודה בו ר"ש דאסיר אלא בכה"ג דחזו למזגא אנו דנין בהם דין כלים ולהכי כל דשרגינהו אהדרינהו לאיסוריהו ולא אמרינן דהגם דקיימי לסחורה כיון דלית ליה הפסד כ"כ שרי אלא דוקא בכלים ודעתיה דאיניש לאישתמושי בכלים וכל דברים דחזי ליה אבל אבנים כל דאקצינהו לבנין מודה ר"ש דמוקצים: ומאי דלא אתמר התם אלא מלתא דאפילו בכלים ודברים דקיימי לתשמיש ונקט איסור כולל ואה"נ דה"ה האי ודכותיה מעות וקורות וקנים דלאו כלים נינהו יודה ר"ש:
שם גמרא אמר שמואל חותמות שבקרקע כו' ע"כ. רמב"ם ז"ל השמיט מהלכותיו דין החותמות בשלמא חותמות שבכלים אמרינן דבמאי דכתב בפ"י מהלכות שבת וז"ל חותלות של תמרים וגרוגרות מתיר ומפקיע וחותך וגם ממה שכתב בפ' כ"ב דשבת ופ"ד דהלכות י"ט אין בנין וסתירה בכלים משתמע דינא דחותמות של כלים דשרי כדשמואל אבל חותמות שבקרקע הו"ל לאשמועינן דאסיר לפקוע ולחתוך דלהתיר אמרי' דלא איצטריך כיון דלא הוי של קיימא שרי מכללא דכל קשר שאינו של קיימא שכתב רמב"ם בפ"י דשבת. ובשלטי הגבורים מצאתי שכתב וז"ל והמיימוני השמיט הפקעת חותמות וכלל אותו בדין מגופת החבית פכ"ג מהל' שבת עכ"ל. קשה אי דעת הרב לומר שכלל במגופת חבית דין הפקעת חותמות שבקרק' הא ליתא שמגופת חבית כלים ולא קרקע ואם כונת הרב במה שאמר כלל אותו כו' קאי אהפקעת חותמות דכלים לא היה צריך לומר וכלל דכבר כתבתי דבמה שכתב בפ"י מהל' שבת בחותלות ובמה שכתב בפכ"ב מבואר דינם לומר דמאי דנדחק הרב לומר דכלל אותם במגופת חבית קשיא דמגופת חבית משנה שלימה היא ואי תימא דמשתמעא מינה הך דינא דשמואל מאי קמ"ל מתני' היא בשלמא אמאי דכתיבנא דרמב"ם רשם האי דינא בההיא דחותלות כו' ההיא לאו משנה היא ואיכא למימר דלא ידעה שמואל אלא לדברי שלטי הגבורים קשה ומוכרחים לומר דדעת רמב"ם ז"ל היא דלא אצטריך שמואל לאשמועינן איסור הפקעת חותמות שבקרקע אלא משום דחש דלא תטעה לומר דמאי דאצטריך לומר דמותר להפקיע חותמי הכלים הוא לאפוקי ר' נחמיה דאסר מטעם אין כלי ניטל כו' להכי אקדים לומר איסור דחותמות קרקע. ובתר הכי שרי חותמות כלים לומר דמאי דאצטריך לאשמועינן היתירא דחותמות שבכל' הוא משום דחותמות שבקרקע אסירי וכי היכי דלא תדמה להו אהדדי ואסרינן אפילו חותמות שבכלים קמ"ל דזה אסור וזה מותר ולעולם לא אצטריך לאסור חותמות שבקרקע ולזה רמב"ם לא הוצרך לכותבו וצריך אני להתישב עוד בדבר:
דף לב.
גמרא מאן תנא כו' ר"מ היא כו' ע"כ. פי' פוחתין רש"י פי' לתחוב אגרופו בביצת היוצר לחקוק בו נר כו' ע"כ. ופשטא דסוגיא רהטא כפי' אלא דכבר הקשו עליו כל הבאים אחריו והתוס' ז"ל ישבו באופן אחר יעש"ד. והרמב"ם בפ"ד מהלכות י"ט כתב וז"ל שני כלים שהיו מחוברים בתחלת עשיתן כגון ב' נרות או ב' כוסות אין פותחין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי ע"כ. וקשה לדבריו ז"ל מאי קא פריך אביי דלמא ע"כ לא קאמר כו' אלא הכא למאי חזי כו' והוצרך לשנות לקבולי ביה פשיטי ואדרבה הכא חזי טפי שע"י פתיחה זו חזי למשתי ביה ולאדלוקי שרגא. ויש שרצה לו' דמיירי כשלא נצרפו בכבשן והא ליתא דהו"ל לרמב"ם ז"ל לפרושי דבהכי מיירי ורצו לתרץ דלא חש לפרש משום דמן הסתם היכי רגילין לחברם עד שמתחילים לאפות קצת ופותחין אותם וכמו שחלקו התו' לדרכם גם זה ליתא דהא כתב רמב"ם ז"ל בפרק ב' דעדויות בפי' משנת אלפסין וז"ל אלפסין כו' עושין אותם מזווגות וכשנשלם בשולם חולקין אותם באמצע ועושין שני מחבתות כמו שעושין בכוסות הזכוכיות כו' אמר ר"א ברבי צדוק אין מטמאות כו' דמ"מ נצטרך שיהיה כלי שנגמרה מלאכתו וזה לא נגמרה מלאכתו הואיל ונשאר בו שום דבר לעשות אחר הבישול והוא לחלק אותן עכ"ל, הרי להדיא שפחיתא זו היא אחר שנצטרפו לגמרי ופשוט ונראה דהכי פירושה דתלמודא דקאמר ר"מ היא הכי קאמר דכי היכי דאשכחן דר"מ דקחשיב גמר מלאכה של כלי פי חקיקתו ותכונתו היא העיקר ולא קחשיב צירופו אם כן הכא נמי פחיתת נר היא העיקר והגם שכבר נצטרף לית לן בה ולא אזלינן אלא בתר הפחיתה ומקשה אביי דלמא לא אמר ר"מ דאזלינן בתר פחיתת הנר אלא דוקא בהיכא דחזי בלא צירוף אבל נר כיון דבלא צירוף לא חזי מידי א"כ עקר השויתו מנא הוא צירוף ולא פתיתה ומשני דהכא נמי חזי לקבולי פשיטי ולאיכא דאמרי נמי הכי קאמר ר"א בר צדוק היא פי' דסובר דאפי' צרפו ונגמרה כל מלאכתו כיון דחסר לו הפחיתה להפריד מחיבת מחבירתה טהור הרי דהפחיתה משויא ליה כלי והיינו ממש פחיתת הנר דקתני מתני שהוא עושה כלי ודחי אביי דלמא אימור דאמר ראב"ן דפחיתה עושה כלי ולא חשיב גמר מלאכה הצירוף שקדם לה אם לא פחת דוקא באלפסין ערניות משום דחקיקתם חזיא אפי' בלא צירוף משום דחזו לקבולי בהו מידי ולהכי אזיל בתר הפחיתה אבל נר כיון דקבולינהו לא חזי מידי בלא היסק דילמא דיודה ראב"ן דאזלי' בתר צירוף בכבשן שהוא העיקר דמשוי ליה מנא ומשני דחזי לקבולי פשיטי אלא דפש גבן ליתובי דעתא בדברי הרמב"ם דמהש"ס מוכח דלרבי יהושע בר פלוגתיה דר"מ ולת"ק בר פלוגתיה דראב"ן מותר לפחות הנר וקשה להרמב"ם שכת' אין פוחתין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי ע"כ. הרי דפסק כמתני' דאין פותחין כו' ובפ' ח' מהלכות ממ"ו כתב וז"ל וכן כלי חרס כו' כגון אלפסין אירניות אם הסיטן הזב טמאין אעפ"י שהן טהורין באהל דמת ע"כ דלא כר"א בר רבי צדוק וכיון דכן יתחייב להתיר בפחיתת נר ביום טוב דלא אסרי' אלא או לר"מ או לראב"ן וכיון דפסק דלא כתרויהו היכי פסק איסור דאין פוחתין
ונראה דלאו קושיא היא דמאי דקאמר הש"ס מאן תנא לאו אעיקר האיסור קאי אלא אמאי דקתני מתניתין מפני שהוא עושה כלי דמשמע דבהכי משוי ליה מנא ואהא קאמר מאן תנא כו' ודקדק לומר בכה"ג מאן תנא כו' משויא ליה מנא ולא אמר מאן תנא סתם או מתני מני אלא ודאי דלא בעי אלא אהא דקתני שהוא עושה כלי אבל ודאי דלכ"ע הוי תיקון דהא אנן קא חזינן דבזה נתקן ולא פליגי בהכי ובזה ידוייק על נכון מאי דכתב רמב"ם דטעם איסור פחיתת כלי מפני שהוא כמתקן כלי ע"כ שינה טעמו מטעמא דקתני מתני' מפני שהוא עושה כלי דמשמע לאו כמתקן כלי אלא שעושה כלי. ולמאי דכתיבנא א"ש דבעיקר הדין דאין פוחתין לכ"ע אסיר מטעם דהוי דומה למתקן אלא דתנא דיהיב ביה טעמא דהוי עושה כלי הוא דמוקי ליה הש"ס ר"מ או ראב"ן ורמב"ם ז"ל לא פסק כוותייהו ולזה לא כתב טעם המשנה אלא טעם דהוי כמתקן כלי:
דף לב:
גמ' תני רב חייא בר יוסף כו' ואם אי אפשר גורפו כו' ע"כ. עיין מ"ש למעלה דף כ"ח ד"ה אמר שמואל שפוד שנרצף והויכוח שעם בעל כסף משנה בזה:
שם גמרא אבנים של בית הכסא כו' מדורתא כו' עיין מ"ש למעלה בד"ה משנה בית שהוא מלא פירות:
דף לג.
אין סומכין בבקעת וכן הדלת כו' ע"כ. דוקא בעצים לפי שהם מוקצים כאבנים אמרו בהם דהגם דאית בהו דין מוקצה לענין הסק' עודן באיסוריהו לענין שאר דברים משא"כ דבר דתורת כלי עליו מטלטלין אותו לכל מאי דבעי בין לתשמיש הקבוע לו בין לכל דבר זולת ר' נחמיה הוא דסבר אין כלי ניטל אלא כו' ולית הלכתא כוותיה ודין זה דבקעת הוי ענף מעקר הדין דביום טוב קי"ל כר' יהודה לאסור מוקצה ורש"י מתיר ולית הלכתא כותיה בי"ט וכאוקמתא דרב נחמן. וא"ת אמאי לא מייתי רב נחמן ראיה ממשנתינו זו דאין סומכין הקדירה בבקעת וכן הדלת דסתם לן תנא בי"ט כר"י. יש לומר דמהכא איכא למידחי דלא סתם לן תנא כר"י ומאי דאסר בבקעת לסמוך הקדירה משום דלא ניתנו עצים אלא להסקה אבל מלתא דחזיא למלתא דידיה כקורה שנשברה דמאתמול נמי להסקה חזיא אי הוה בעי להסיקה הוה מצי אימא דלא סתם לן כר"י בהא לזה אצטריך לאתויי מההיא דולא מן הקורה שנשברה ביום טוב דהגם דמקמי שבירה הויא חזיא להסקה והשתא שנשברה חזיא נמי אעפ"כ אסר. ודע דהך קורה שנשברה דקתני במתני' איירי בקורה דלאו מוקצה כקורות דקתני רישא אין מבקעין כו' ופשוט:
שם גמרא אין מנהיגין את הבהמה במקל. פי' אפילו מקל שתור' כלי עליו דאם לא כן תיפוק ליה דאיסור מוקצה הוא וטעמא דאיסור כדמסיק דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אלא דקצת קשה אמאי תנא ליה מתני בהדי הקפת חבית וסמיכת קדירה בבקעת דמינה ס"ד תלמודא למימר דר"א כאבוה ס"ל וליכא למימר דמאי דדחי תלמודא דבהא אפי' ר"ש כו' דיחוייא הוא ולעולם משום מוקצה הוא והגם דכבר השמיענו תנא אין סומכין בבקעת כו' אצטריך דלא תימא דעצים להכי קיימי נמי לנהוג בהם בהמה מה דלא קיימי הכי לסמיכת קדירה ודלת קמ"ל וכפי זה נפק לן דינא דשרי לנהוג בהמה בי"ט במקל דתורת כלי עליו הא ליתא דא"כ אמאי קתני במתני' במקל הכי הו"ל למתני אין סומכין את הקדירה בבקעת וכן הדלת וכן אין מנהיגין בהמה אי נמי חש לפרושי הול"ל בבקעת ולמה שינה את לשונו אלא ודאי דמאי דקאמר תלמודא משום דמיחזי כמה דאזיל לחינגא לאו דחוי הוא אלא שינויא עיקר וטעמא דתני ליה הכא הגם דטעמא בפני עצמו משום דאין לו בן זוג קבעו הכא ובפני עצמו קאי:
שם גמרא חזרא ר"נ אסר ור"ש שרי עד הלכתא כו' דרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים כו' ע"כ. הרי"ף ז"ל בהך דחזרא פי' וז"ל פי' עצים ממיני קוצים ונקראים חזרא רב נחמן אסר ליטול מהם עץ להכניסו בבשר כעין שפוד לצלות בו כו' הלכתא יבישתא שרי רטיבא אסיר עכ"ל והך דדרש רבא לא פי' כלום אלא הביא לשון הש"ס לבד ופי' הר"ן ז"ל אור לעשות אור לתנור פורנון בלעז כו' אלא אם כן נעשה כלי מבע"י עכ"ל וכך הם דברי רש"י. והרמב"ם בפ"ב מהל' י"ט הלכה י"ב כתב וז"ל אין מבקעין מן הקורות כו' וכן כלים שנשברו ביום טוב אין מסיקין כו' קוץ רטוב הרי הוא מוקצה מפני שאינו ראוי להסקה לפיכך אסור לו לעשות כמו שפוד לצלות בו בשר ע"כ היינו דינא דחזרא דפלוגתא דרב נחמן ור"ש וכהלכתא דקאמר בש"ס אלא דבפ"ד הלכה. י"א כתב וז"ל לא תכנס אשה בין העצים ליטול מהם אוד לצלות בו ע"כ: משמע דהיינו דינא דדרש רבא לא תכנס אשה כו' ליטול כו' ומפרשה באוד לצלות בו וקשה הרי כבר פסק הוא עצמו דיבשתא שרי ואי איירי רמב"ם הכא ברטיבתא. קשה תרתי חדא דסתם קאמר ועוד הרי כבר השמיענו איסור דרטיבא בפ"ב והרב המגיד פי' דאוד ר"ל לדעת רבינו לח ורטוב נתכוון לתרץ קושיתינו ראשונ' דסתם קאמר אבל קושיא שנייה לא זזה ממקומה. ואני אומר דדעת רבינו בפי' דברי רבה היא עזה"ד דהגם דחזרא יבישתא שרי רטיבתא לבד הוא דאסיר ה"מ חזרא כמו שפי' הרי"ף ז"ל שהוא מיני קוצים שנקראים חזרא דהני קיימי להסקה וקיימי נמי לצלות עליהו והגם דעקרם להסקה קיימי והראיה דלא שרינן אלא ביבישתא עכ"ז להכי נמי קיימי אלא כל דרטיבא לא יהיב איניש דעתיה עליהו משום דחזו לצלות בהו וביבישתא דחזו להסקה האי נמי דלצלות לא מפלגא מהסקה וכדקאמר הש"ס משא"כ דיר העצים דלא חזרא נינהו לא קיימי אלא להסקה דוקא ולא להכי לזה אמר רבא לא תכנס אשה לדיר העצים לבקש אם יהיה בהם איזה עץ דחזי להכי ולזה רמב"ם ז"ל נמי תפס האי לישנא ולא אמר אסור לצלות על האוד אם לא הכינו מעי"ט דכל דיר העצים להסקה קאי ומופלג הוא בדעתו למעבד מנייהו שפוד והו"ל כסמיכת קדירה ובקעת לא שנא יבש לא שנא רטוב אסור:
שם גמרא למימרא דרבא כר"י סבירא ליה והא אמ' ליה רבא כו'. פי' רש"י וז"ל אם יניחנו לצורך מחר והיום לא היה צריך להם. והתו' הקשו וכי בשביל שאיני אוכל מהם היום יהיו מוקצים כו' יעש"ד והעלו דמיירי שהסריחו. מוכח מזה דהגם דקי"ל ביום טוב כר"י מותר לטלטל בני מעים לבהמה משום דמסרחי. וקשה אמאי השמיט הרמב"ם האי דינא דהא סתמא דתלמודא הוה ס"ד דלר"י אסיר אלא דמכח הך עובדא דרבא ממה שדרש רבא הכא דמוכח כר"י ס"ל מזה הוכרח לומר דשאני כו' א"כ הו"ל לרמב"ם להשמיענו דין זה גם הרי"ף השמיטו בשני מקומות בשבת ובי"ט. ונראה לומר דהרי"ף והרמב"ם מפרשי מאי דקאמר הש"ס כיון דמסרחי כו' בפי' רש"י דפי' דאי מצנע להו לאחר י"ט מסרחי והיום לא חזו ליה כו' ומה שהקשו התוס' לדבריו הכא במכילתין מההיא דשרינן לטלטל בשר חי משום דחזי לאומצא כו' לאו קושיא היא דבשר לאומצא חזי טפי מבני מעים בי"ט והגם דאית ליה הרבה לאכול כו' דאיכא איניש דאכל ליה לאו מוקצה הוא. ולדרכם ז"ל קשה הו"ל לש"ס לשנויי הב"ע שנשחט מעי"ט אלא ודאי דבכל גוונא קאמר וכדברי רש"י וכך הבינו הרי"ף והרמב"ם. והוקשה להם מההיא דאמרי' בפרק במה מדליקין דף כ"ט וז"ל מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהן דברי ר"י כו' ע"כ. וקשה השתא בני מעים דבר אווזא דמסרחי אנו אומרים מן הסתם דעתיה עילוייהו גרעיני תמרה דודאי להסקה קיימי כ"ש דאמרי' דדעתיה עלויהו והתוס' גם כן תמהו בזה ונדחקו לתרץ לשיטתם דהעלו דבנשחטה מעי"ט מיירי ושאני בני מעים דלא צריכי לאווז משא"כ גרעיני תמרה דצריכי' לאוכל וחשיבי כאוכל עצמו עד שיאכל התמרים לכך חשיב להו נולד ולא מהני דעתיה עלויהו עכ"ל ואפילו לדבריהם ז"ל ק"ל דבכל ערי פראנקייא וכן ראיתי כל הסוחרים הבאים משם נוהגים להניח האווז שחוט כמות שהוא שלם בלא הסרת בני מעיו עד למחר ופותחין אותו ומוציאין מעיו ואז אוכלין אותו ואומרים שע"י כך מעלי טפי א"כ הא הוי ג"כ צורך האווז ותדע שכן הוא דהך בר אווזא דרבא דכך הניחוהו ולא פתחוהו מעי"ט לדבריהם ז"ל שמעי"ט נשחט ומה גם לגירסת רמב"ם שגורס בדברי ר' יהודה שקדים שכתב בפ"ב מהל' י"ט וז"ל כיוצא בו אגוזים ושקדים וכו' אם אכלן בי"ט אין מסיקין בקליפיהן ע"כ. הרי דבשקדים אין צורך גם כן בקלופיהן ודמיא לבר אווזא ועכ"פ לדברי רש"י דבנשחעו בי"ט נמי מיירי קשה מאי שנא מקליפי אגוזים ושקדים והראיה שהשקדים אין צורך לקליפיהן שהרי כך נמכרין בלא קליפה ואעפ"י כן אסיר להסיק בקליפיהן ואמטו להם מוכרחים לומר דמשני הש"ס שאני הכא כיון דמסרח דעתיה עילויה לדע' רבא קאמר דהגם דסבר כר"י כדמשמע מההיא דלא תכנס אשה וכו' עכ"ז בהא לא סבר כר' יהודה מטעמא דמסרח כו' וה"ה בהסקת גרעיני תמרה וקליפי אגוזים ושקדים ואין הכרח לומ' דהאמורא סבור או כר"י בכולה מלתא או כר"ש בכולה מלתא. ותדע דכמה אמוראי סברי כר"י בחדא וכר"ש בחדא וכההיא דרב אחא ורבינא דפסקו הלכה כר"ש חוץ ממוקצה מחמת איסור דסברי כר"י והרבה כיוצא בזה. ומהשתא לרי"ף ורמב"ם דפסקו כר"י בי"ט דאין מסיקין בקליפי אגוזים מינה נשמע דאסור למשדי מעים לחתול אם נשחטה בי"ט ולהכי השמיטו מהלכות הא דבני מעים ואם נשחטה מעי"ט חזינן אם הניחו בני מעים בה לתיקון דבר אווזא ג"כ הו"ל כגרעיני תמרה שאכלן ביום טוב ואם לאו מחלקינן כדעת התו':
דף לג:
גמ' אוכלי בהם אין בהם משום תיקון כלי וכו' ע"ס הסוגיא. קשה לפי' רש"י דרב יהודה איהו משני ליה הא בקשין אמאי לא פריך הש"ס מההיא דמפשח אלותא כדפריך בסמוך. ולזה י"ל דהש"ס דידע הך דאלותא ידע להנהו תרתי מתניתא דתני חדא ותני חדא דרמי אהדדי ולהכי לא קא פריך דמצי למימר איהו דאמר כהאי תנא ולזה הקדים לעמוד על פירושא דמתנייתא ובתר הכי לפרוך ולמאי דמסיק הא ר"א הא רבנן אתי ר' יהודה כרבנן אלא דקשה כיון דלרב יהודה אפי' בקשין שרי לקטום להריח מאי משני בקשין סוף סוף קשה לדידיה דשרי גם בקשין וכבר העירו התו' בזה ויש לישב לדעת רש"י דהכי קאמר דאי מוקמי' לברית' ברכין הגם דמוקמינן לה כר' אליעזר ורב יהודה דאמר כרבנן עכ"ז נתחייב לומר דלא פליגי רבנן עליה דר"א אלא ברכין אבל בקשין מודים דלית לן לאפושי פלוגתי וא"כ רב יהודא לא אתי אפי' כרבנן להכי אוקמיה בקשים דבקשים הוא דחייב חטאת ר"א לחצוץ ואסר להריח ורבנן פליגי עליה כדמוכח בבריתא דאפי' לחצוץ שיניו פטור אבל אסור ולהריח שרי אפי' לכתחילה להכי טרח לאוקומה בקשין ורב כהנא לכשנאמר לא ידע להך דשרי ר' יהודה לקטום אפי' קשים להריח ואי הו ידע הוה פריך ורב יהודה נמי הוה מתרץ ליה הא מני ר"א ואנא דאמרי כרבנן והרמב"ם בפי"א דשבת כתב וז"ל הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצוץ בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים כו' מותר לקטום אותם בשבת מפני שאין בהם תיקון כלים ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהם אע"פ שהם קשים ויבישים ומפשח מהם כל מה שירצה בין עץ גדול בין עץ קטן עכ"ל קשה חדא אמאי פסק בקטימת קיסם יבש לחצוץ בו שיניו כר' אליעזר ולא כחכמים דאמרו אינו אלא משום שבות. תו למאי דפסק כר"א יתחייב לאסור קטימת יבש להריח כדמוכח בש"ס להדיא ואמאי פסק דשרי לפשוח כל מה שירצה ונראה לישב דעת רמב"ם עזה"ד דהוקשה ליה בהך ברייתא דקתני וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינם אלא משום שבות דאי בקשים איירי היכי מצו רבנן לפלוגי ולמימר במתקן עץ למפתח דאינו אסור אלא משום שבות אלא ודאי דלא איירי רבנן אלא ברכין ובהכי פליגי אדר"א אבל בקשין מודים כ"ע בלחצוץ שיניו ולפתוח הדלת דחייב:
ושוב ראיתי להרא"ש ז"ל שהביא תוספתא דמוכח מינה דברכין מחייב ר' אליעזר ומינה נשמע דחכמים דפליגי ברכין פליגי ונתבררה דעת רבינו ומהשתא כיון דרבנן לא פליגי אלא ברכין אכל בקשין מחייבין ושוין רבנן ור"א ואפ"ה קאמ' רב יהודה דשרי לפשוח אלותא להריח שמע מינה דסובר רב יהודה דדוקא ר"א הוא דגזר בלהריח ולא רבנן ולזה הגם דפסק רמב"ם בלקטום עץ יבש לחצוץ בו שיניו חייב אעפ"י כן פסק להריח מותר אפילו יבש וישובא דסוגייא לדעת רמב"ם הכין הוא דגורס בגמר' כגירסת התוס' דגרסי ולא כפי' התוס' דלדידהו רבנן בקשין אמרו אינו אלא משום שבות ולרמב"ם לא אמור רבנן דאינו אלא משום שבות אלא ברכין כדכתיבנא והכי פירושא דרב כהנא דקא פריך הכי קא פריך למאי דאמר רבי יהודה אוכלי בהמה כו' גם מאי דשרי למפשח אלותא קא פריך מדתניא כו' עזה"ד לעולם דידעי רב יהודה ורב כהנא מפלוגתא דר"א ורבנן ופריך מהך ברייתא בין אי מוקמינן לה כר"א בין אי מוקמת לה כרבנן דאי מוקמת לה כר"א וכולה מתני' ברכין כדאסיר לדעת רמב"ם דברכין מחייב ר"א בלחצוץ סוף סוף מינה נשמע לרבנן דמי איכא מידי דלר"א חייב חטאת ולרבנן מותר לכתחילה וכדפריך התם בשבת דכותה וא"כ אמאי קא שרי רב יהודה אפילו לחצוץ באוכלי בהמה דקאמר אין בהם משום וכו' וכפ"ז עיקר קושית רב כהנא היא מסיפא אבל מרישא לא קשה מידי ואי בעית לאוקומה כרבנן וכדרך דאמר בתר הכי ר' כהנא דחסורי מחסרא נהי דלא קשה אהך לאוכלי בהמה דלא אדכר איסורא במתני' אלא בקשין עכ"ז קשה לההיא דפשת אלותא זו היא דעת רב כהנא בשלימות ואמר ליה רב יהודה השתא פטור כו' קא קשיא לי חייב חטאת מיבעיא פירוש למה הוצרכת להקשות מסיפא דחייב חטאת ולא הספיק לך רישא דאסור בזה גילה דעתו דסיפא ורישא ברכין ואפילו מרישא לבד קשיא ליה והכונה בזה דפשיטא דהאי מתני' דלא כוותיה וממילא ידע רב כהנא דעתיה וממה שעלה על דעתיה דנתחכם רב כהנא להקשות מסיפא מטעמא דמי איכא מידי בזה נמי גילה דעתו דמאי דאמר אין בהם משום תיקון כלי הכי קאמר מעיקר דבר תורה אין בהם ואפילו לחצוץ אבל אה"נ דרבנן אסרו בהם עשות כלי כגון לחצוץ אבל להריח או לקטום לתת לפני בהמתו קוטם כדרך שמחתך לפניה הנבילה אבל לחצוץ אסור מדבריהם וכדקתני בברייתא אין זה כו' אינו אלא משום שבות ואוקמינן לה ברכין לחצוץ ולפתוח הדלת והדר פריך ליה דילמא רבנן וברייתא דקתני אם קטם חייב בקשין ורבנן מודים בקשין וכפי זה קשיא אפשח אלותא דהא מתני' רבנן ואסר קוטם להריח ורב יהודה לא חש להשיב משום דסובר ברייתא כפשטה דרישא וסיפא ברכין ולא לפרשה בחסורי מיחסרא ומאי דקאמר בש"ס דר' אליעזר דמחייב התם חטאת הכא פטור פירוש קא מהדר הש"ס לישב ההיא דקתני לא יקטמנו ומשמע בין בקשים בין ברכים וקאמר דלר"א דחייב הכא אפי' ברכין אתיא ההיא דשריא להריח לכתחילה וא"ת סוף סוף נשמע לרבנן בקשין מדר"א ברכין כי היכי דר"א ברכין דמחייב לחצוץ אוסר לכתחילה בלהריח לרבנן נמי דמחייב בקשין לחצוץ יאסרו לכתחילה להריח וקשיא לרב יהודה י"ל דסובר רב יהודה דלא גזרינן להריח משום לחצוץ אלא כד מחייבינן לחצוץ ברכים טעו אינשי לדמות לומר כי היכי דלהריח שרי גם לחצוץ במידי דאוכלי בהמה דלא מישתמע להו לאינשי דאית בה חיוב ודעת רבנן תוכיח להכי גזר ר"א לסברתו דאיכא חיוב חטאת ברכין אבל לסברת רבנן דליכא איסורא דאורייתא אלא בקשין לא טעו אינשי מלהריח לתקן מנא דתיקון מנא ידיע לרבים דאסור ד"ת ולא טעו מלהריח אפילו הם קשים. ומהשתא עלו פסקי רמב"ם על נכון אלא דצריך לומר בהכרח דמאי דכתב מותר לקטום דבר שראוי למאכל בהמה לאו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת דבזה ליכא מאן דפליג דאסיר ואפילו רבנן קתני להדיא דאיכא משום שבות אפילו ברכין כדאסיק' ורב יהודה נמי לא שרי להדיא לחצוץ כו' אלא אמר אין בהם משום תיקון מנא פי' דבר תורה אבל מדרבנן איכא דאלת"ה ר' יהודה כמאן אלא ודאי דלחצוץ ולפתוח הדלת לא שרי ולהכי לא אמר ר' יהודה להדיא אוכלי בהמה מותר לקוטמן לפתוח בהם ולחצוץ כו' דאז נשמע דשרי להדיא אלא ודאי דכונת רמב"ם היא אם הוצרך לקוטמן כגון להאכילן לבהמתו או לישב עליהם או שהיה בידו קיסם לחצוץ ורצה לחלק ממנו חלק א' לתת לחבירו לחצוץ בו שיניו וכיוצא בזה שרי דהא לא אסרינן לקטום לחצוץ אלא כשמתקנו שיהיה ראוי לכך על ידי קטימה אבל בלא זה יכול לחלק קיסם אחד לג' או ארבעה בני אדם שכל א' יחצוץ בחלק אחד לית לן בה אי נמי יחצוץ בצד שלא נקטם היום או לשאר צרכיו ולזה דקדק לומר כמו שכתב ברישא וקטמו לחצוץ וכו' או לפתוח כו' דבכה"ג הגם דליכא בהו משום תיקון מנא עם כל זה לכתחילה אסיר דכל שלא כתב רבינו להדיא היתר לחצוץ ולפתוח לו יהיה דאין בו משום תיקון מנא ה"מ שלא לחייבו חטאת אבל לכתחילה מנא לן דשרי וסמך רבינו דאסרינן מדקאמר בקיסם של עץ לחצוץ חייב מינה לקיסם רך (רך) מחתינן דרגא לאסור מיהא לכתחילה ונשען על דיוק זה ממה שלא התיר להדיא במאכל בהמה שהוא קיסם רך לחצוץ וכפי זה נקטינן דדעת רבינו דכל שהוא קשה דלא חזי לבהמה לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת חייב ואם קטמו שלא לזה פטור אבל אסור לקוטמו כל עיקר ודין זה לא הוצרך רמב"ם ז"ל לאומרו דמשתמעא מלתא מעצמה דאסיר וברכין כל מין קטימא דלאו לחצוץ ולפתוח שרי לכתחילה אבל לחצוץ ולפתוח פטור אבל אסור והשמיט רבי' כמו שהשמיט פטור אבל אסור דקטימת קיסם יבש דאינו לחצוץ ולפתוח וכן מאי דכתב רבינו בסוף דבריו ומותר לקטום וכו' להריח כו' פי' דוקא להריח אבל אסור לקוטמו כל שלא לצורך להריח או לתת מהם חלק לאחרים כהך דרב יהודה דפשח אלותא כו' ולא הוצרך רמב"ם לכתוב גם זה משום דמובן הוא. ומה שראיתי להרב כה"ג בשיריו שהצריך שמקום שפשחו שם ונעלה ריח ע"י פשיחה אין דבריו נראין כל עיקר מחילה מכבודו דהא בעצי הדס אין ריח כל עיקר בעץ עצמו ורש"י פי' הך דרב יהודה בעצי הדס ומה שדקדק ממה דקאמר הוה מפשח ויהיב לון אלותא ולא אמר מפשח אלותא ויהיב לון דיוק זה איני כ"כ לסמוך עליו הלכה ואי בעי' לדיוקי הכי מדייקנא ליה דנתכון לומר דלא הוה מפשח אלותא ומנח קמיה ובתר הכי יהיב לון אלא הוה מפשח ויהיב לון אלותא ובתר הכי מפשח אלותא אחרינא ויהיב לון ולהכי אמר מפשח ויהיב דכל אלותא דמפשח הוה קדים ויהיב ובתר הכי פשח אחרינא ויהיב ואי הוה אמר מפשח אלותא אלותא היינו אומרים שהיה מפשח אלותי טובא ויהיב מאן דיהיב מינייהו וזה אסור כל שאינו לצורך אחרים להריח או לו או לאחרים וגם דיוק זה אינו מוכרח ומה שנראה מדברי הכנה"ג שנראה בעיניו זרות להתיר למפשח עץ שאין בגופו ריח מחילה מכבודו כיון דאפי' עץ בעלמא דלאו להריח כל שאין בפשיחתו עשות מנא שרי דבר תורה ורבנן הם דאסרו וכי אסרו רבנן עץ דלאו להריח אבל עץ דלהריח בו קא מפשח ליה דינו כשבירת האוכלין אלא דבעי' שיעשה הדבר להריחו אבל לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת חייב חטאת וכן שלא לצורך להריח בו הגם שאינו מתקן מנא אסור מדבריהם ועקר ודלא כסברת הכנה"ג:
שם גמרא אמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי ע"כ. מפשטא דתלמודא משמע דהאי אוקמתא היא דלא לסבר' ר"א דאי לא תימא הכי הול"ל אמר לך ר"א ההיא במוסתקי. ותו אי תימא דלרבנן לאו במוסתקי לימא לית ליה לר"א דהא עכ"פ לית ליה בבריאה ואמאי קא מהדר בתר מוסתקי לו יהיה דסובר ר"א במוסתקי שרי מאי נפקא לן לענין מתני' דהא סוף סוף למאי דמוקמי' לה בבריאה אליבא דרבנן ר"א פליג ומאי נפקא לן אי אמרי' דלא כר"א אלא ודאי דתלמודא משני קושטא דמלתא דלכ"ע במוסתקי היא ולזה אמר רב אשי כי תניא ההיא כו' בפשיטות לכ"ע וכן כתבו התוס' בפ' חבית דף קמ"ו ד"ה שובר אדם יעש"ד גם בפ' בכל מערבין יעש"ד אלא דהרמב"ם כתב בפכ"ג מהלכ' שבת וז"ל ומביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף לפני האורחים שאין כונתו אלא להראות נדיבתו לפני האורחין ע"כ. הרי דלא חלק דדוקא במוסתקי ואדרבה לפום טעמא דקא יהיב מוכח דבבריאה איירי דאי במוסתקי לא הוה בעי למיהב טעמא דיהיב דתיפוק לי דלא עביד מידי וכמו שכתבו התו' ורש"י וגם הרי"ף ז"ל השמיט האי אוקמתא דרב אשי. ואולי דסובר דתלמודא דקאמר ולית ליה לר"א כו' כונת הש"ס היא דפסיקא ליה מלתא מאיזה בריתא דר"א נמי אית ליה דשוברין את החבית ואהך מתני' משני רב אשי דמיירי במוסתקי אבל מתני' דברכות אפי' בבריאה ואית לן לאלומי האי פירושא מתרי טעמי חדא מדקא אמר רב אשי כי תניא ההיא כו' דהכי הול"ל במוסתקי תנן או מתני' במוסתקי ומדקאמר כי תניא מוכח דאמתניתא קא משני ולא אמתניתין: ותו אי תימא דאפי' לרבנן לא שרו לשבור החבית אלא במוסתקי אמאי קא פריך מינה לעיל למאי דקא אסרינן קטימת עצי בשמים יבישים להריח בהם והרי מתניתין במוסתקי מתוקמא אליבא דכ"ע אלא ודאי דפסיקא ליה מלתא לתלמודא דמתני' דשובר אדם את החבית איירי בכל גוונא ומהשתא אוקמתא דרב אשי לא הוי אלא הברייתא ובזה נמי אתי שפיר דקאמר הש"ס ולית ליה לר"א כו' מאי קמתמה ודאי לית ליה כי היכי דמחמיר בקטימת הקש והיינו פלוגתא דרבנן ור"א. ולמאי דכתיבנא אתי שפיר דהוו ידעי אמוראי ברייתא דשרי ר"א להדיא ולא הוצרך לאתוייה משום דמקשה ומתרץ הוו ידעי לה ותכף דאמר הש"ס ולית ליה קדם רב אשי ושני ליה כי תניא ההיא כו' מקמי דליגמור מלתיה דכן דרך הש"ס ובזה מצאנו טעם לשני המאורות הגדולים הרי"ף ורמב"ם ז"ל להם יכרעו כל מביני ספר תורת ה' מקור מים חיים:
שם גמרא וחכמים אומרים לא יטול אלא מאבוס של בהמה ע"כ. דין זה לא כתבו רמב"ם ז"ל משום דסמך אמאי דכתב בפ"ד מהלכות י"ט וז"ל אין סומכין כו' את הקדירה כו' שלא ניתנו עצים אלא להסקה ע"כ משתמעא מלתא דכל שלא להסקה לא שרי לא לחצוץ ולא כו':
שם גמרא ובלבד שלא יעשה צבורין וכו' ע"כ. מוכח מהכא דלת"ק דהלכ' כותיה אסור לעשו' צבורין ותו מדמייתי הש"ס להאי מתניתא משמע דאתא לחדותי דינא דאסור לעשות צבורין אלא דהרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו דין זה וז"ל רמב"ם בפ"ב מה' י"ט אבל מגבב הוא בשדה מלפניו ומדליק שם עכ"ל. ונראה לומר דסוברים כיון דמתני' לא קתני איסור צבורין מוכח דסתם לן כרבי שמעון דמתיר בבריי' ומאי דמייתי תלמודא הבריתא קא משמע לן דאיכא פלוגתא דתנאי בעשית צבורין ואיכא מאן דשרי ואיכא מאן דאסר ומשתמעא מלתא ממילא דתנא דמתני' דלא קתני ובלבד שלא יעשה צבורין כר"ש ס"ל ותו גם בלא טעמא דסתם לן דמתני' כר"ש הא קי"ל הלכ' כר"ש משום דר"א שמותי היה
שם גמרא ברעפים חדשים כו'. כתב הרמב"ם בפ"ג מה' י"ט וז"ל אין מלבין את האבנים לצלות או לאפות עליהן מפני שמחסמן כו' ע"כ. פי' אבנים דכתב רמב"ם הם לבינים דאבנים לא שייך בהו חיסום כל עיקר גם לא הוצרך לפרש דמיירי בחדשים דבישנים לא שייך חיסום שהוא טעם האיסור וראיתי להרב המגיד ע"ה שנדחק וכתב דאמרי לה סברי אפי' בישנים כו' מחילה מכבודו דא"כ פליגי אדרבי יוחנן אי נמי ארבה בב"ח דאמ' משמיה א"כ הכי הול"ל אמרי לה אפי' בישנים מפני שמתחסמין ואם יגמע הרב המגיד קושי זה אינו יכול לגמוע קושי אחר והוא דכיון דתלמודא קא מתמה מאי קא עביד מוכחא מלתא דצדד כל הצדדים ולא אשכח דררא דאיסורא א"כ כל דלא אשכחן להדיא מאן דסבר איפכא בדעת זו קיימינן והכא כיון דלא מוכחא מלתא מדברי אמרי לה דפליגי לא מפרשינן לה אלא דקיימא כדעת הש"ס ומכל שכן דפשטא טפי מוכחא דלא קאי אלא אטעמא דחדשים ומהשתא פשיטה דלא אמרי' דאיכא בהו חיסום אלא כחמים ותו דבסמוך גבי הך מתני' דא' הביא את האור כו' קא פריך הש"ס בשלמא כולהו כו' אלא שופת את הקדירה מאי קא עביד דמשני בקדירה חדשה כו' ע"כ. הרי דסתמא דתלמוד' בתר הכי אזיל אשינוייא דחדשים גם לטעם חשש חיסום ותו לו יהיה דנימא כדעת ה"ה וכמו שישב הכ"מ יעש"ד. עכ"ז קשה דלא הו"ל רמב"ם לפסוק כאמרי לה אלא כלישנא קמא דסתמא דתלמודא קאי כותיה אלא ודאי דליתא לדברי ה"ה ז"ל:
דף לד.
גמרא אחד מביא את כו' בקדירה חדשה כו' ע"כ. רמב"ם בפ"ט מה' שבת כת' וז"ל אחד נתן כו' ע"כ. רמב"ם תפס מציאות משונה ממציאות דקתני בבריתא ופי' דבריו דכולן באו כא' זה נתן האור וזה נתן עצים וזה נתן הקדירה וזה נתן המים וכן ראיתי ג"כ להרב בעל כ"מ שכתב בשם הר"י בי רב ובהכי מחייבי כולהו ואפי' שופת הקדיר' ישנה דלא אצטריך תלמודא לאוקומה בחדשה אלא למאי דמשתמע מלישנא דבריתא דמיירי בזה אחר זה אבל בנדון דכתב רמב"ם אפי' בישנה חייב דגם הוא עושה צורכי בישול ודע דבברית' דמייתי הכא לפום גירסא דקמן היא דלא כהלכת' במאי דקתני אחד הביא האור תחילה חייב ופי' רש"י ז"ל חייב משום מבעיר את הגחלת כשנתנה עליה כו' ע"כ. ואנן קימא לן דעל ההבערה אינו חייב ופסקה רמב"ם בפי"ב מהלכו' שבת וז"ל הבעיר כל שהוא חייב והוא שיהיה צריך לאפר כו' ע"כ וסובר אני דדוקא לאפרו אבל כגון זה שהביא האור לקדירה פטור ואי לא תימא הכי אמאי הודחק רבי יוחנן התם בפר' האורג דף ק"ו למימר לתנא דתני קמיה כל המקלקלין פטו' חוץ מחובל ומבעיר כו' מבעיר דצריך לאפרו כו' ע"כ לוקמה למבעיר בכה"ג דמביא לקדירתו אלא ודאי דבכה"ג נמי לא מחייב משום הבערה ולזה תמצא שכתב רמב"ם התם בפ"ט בה' דא' נתן את האור וכו' וז"ל אבל אם שפת אחר את הקדירה תחילה כו' ובא א' ונתן את האור ובא א' ונתן עצים על האור ובא א' והגיס שנים האחרונים בלבד חייבים משום מבשל ע"כ פי' האחרונים הם זה שהביא העצי' וזה שהגיס אבל זה שהביא האור לא מבעיא שאינו חייב על שלקח והביאה משום הבערה אלא אפי' משום בישול אינו חייב דהא לא היה באור זה שיעור שיתבשל שיעור בישול המתחייב עליו אי לאו עצים דהביא האיך והגם דזה שהביא האור תחילה שבהם הודלקו עצים עכ"ז כיון דקדם הבאת האור פטור וזה שהביא העצים הוא שחייב משום מבשל וכן זה שהגיס. ואי תימא דדעת רמב"ם לחייב משום הבערה אמאי פטור המבי' את האור לו יהיה דפטור משום מבשל מטעם דכתיבנא עכ"ז כשהוא מביא את האור הוא מבעיר כמו שכתב רש"י, אלא ודאי דלא מחייב אלא משום מבשל וכדעת ר' יוחנן התם בפר' האורג ודלא כר' אבהו וברייתא דמייתי הכא הש"ס דקתני אחד מביא את העצים וגו' דמיירי בזה אחר זה דקתני דכולן חייבין ואפי' המבי' האור אתיא כר"ש דסובר מדאסר רחמנא הבערה בבת כהן ש"מ דהבערה דעלמא חייב ואנן קי"ל כרבי יהודה דחובל ומבעיר פטור זולת דצריך לאפרו כו' ולהכי פסק רמב"ם כאותה תוספתא דכתב מהר"י בי רב דפטרה המביא האור. ומאי דכתב רמב"ם בפי"ב וז"ל המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב ע"כ ליכא לאקשויי דפסק כר"ש דהתם אפי' ר"י מודה דאסיר דהא הוי בצריך לאפרו ואה"נ המבעיר תחת קדירתו דחייב שתים אחת משום מבעיר וא' משום מבשל וכן ראיתי להרב המגיד שכתב התם בפר' י"ב וז"ל ובהשגות א"א ואם הבעיר תחת תבשילו חייב שתים ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו בפ"ט דהנותן עצים תחת הקדירה חייב משום מבשל כו' ע"כ. אה"נ דחייב משום מבעיר וכפ"ז מאי דכתב רמב"ם סתם בחלוקת אבל אם שפת א' את הקדירה דהנותן העצים על האור חייב משום מבשל אין הכונה לומר דאינו חייב אלא משום מבשל ולא משום מבעיר אלא משום מבשל נמי חייב וה"ה משום מבעיר דמלתא דפשיטא הויא ודוק' מבעיר עצים תחת קדירתו אבל הבאת האור לבד הגם שהוא מבעיר את הגחלת בהליכתו פטור:
שם גמרא הכא בקדירה חדשה ומשום ליבון רעפים נגעו בה מדקאמ' משום ליבון רעפים משמ' דבדירה ליכא ליבון אלא משום ליבון רעפים כו' וכן פירש רש"י ז"ל וז"ל ומשום ליבון רעפים וכו' משום הך גזירה גופה שאסרו ללבן רעפים גזרו גם בזו כו' ע"כ וקשה א"כ אמאי קתני חייב כיון דליכא איסור דאוריתא:
ונראה לפרש בריתא דהכא דא' הביא כו' דמיירי דבאו כאחת וכתוספתא שהביא מהר"י בי רב ולזה כולהו חייבין ואפי' זה ששפת קדירה מטעם דקא עביד צורכי בישול כמ"ש רמב"ם ומאי דקאמר הש"ס אלא שופת מאי קעביד לא קאי אבריתא דכולן חייבין אלא אבריתא דקתני אחרון חייב וכולן פטורים דמשמע פטור אבל אסור לזה קאמר אמאי אסור מאי קעביד ומשני משום ליבון כו' אלא דדרך זה דחוק. ונראה בהקשות עוד מי לא אסקינן דתכף שנתן זה הקדירה בא חבירו ונתן המים ואעפ"י כן קתני כולן חייבין ואמאי הרי כיון דלא שהתה הקדירה בלא מים על האש לא נתלבנה וליכא מיחוש לחיסום דאין חיסום אלא אם הכלי ריקם בלי מים כההיא דרעפים וא"כ אמאי חייב זה ששפת הקדירה והרי לא עביד מידי. אלא ודאי דהיינו דמשני תלמודא הכא בקדירה חדשה וכו' פי' דלא תימא דכל ששופת קדירה חייב אלא משום ליבון רעפים הוא דנגעו בחיוב זה וכפי זה בעי' עד שתשהא על האש שיעור ליבון הרעפים דבזה הוא דמחייבי' אבל פחות מהכי לא מחייב ותלי מלתא ברעפים משום דבהו מסיימא מלתא שיעור המתחייב עליו משא"כ בקדירה דאין דרך ללבנה לצלות עליה להכי נקט ליבון רעפים ודין זה דחיסום רעפים דקדירה דכוותיה דחייב עליה בשבת כללו רמב"ם במה שכתב בפ"ט מה' שבת וז"ל וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל כללו של דבר כו' או שהקשה גוף רך ה"ז מחייב ע"כ. ובמה שכתב בה' י"ט דהמלבן רעפים אית ביה משום מחסם. גם מההיא דכתב רמב"ם בפי"ב מה' שבת וז"ל המכבה גחלת של מתכת כו' אם נתכוון לצרף חייב שכן לוטשים כו' עד שיעש' גחלת ומכבין אותו במים לחסמו כו' ע"כ. מכל הני שמעתתי שכתב מישתמעא מלתא דכל דלחסם חייב עליו הי מינייהו משום מבשל הי מינייהו משום מלאכה אחרת:
שם גמרא ואם בשביל לאפות מותר ע"כ. והגם דאסרינן ליבון רעפים משום חיסום לא דמי האי חיסום דע"י הפגה במים לחיסום דע"י האש דהוי חיסום גדול וגזרו בו רבנן. והתו' חילקו דההיא דרעפים ודאי חוסמן משא"כ הני דתנור דלא הוי ודאי ע"כ. וקשה לי דההיא דתנור כיון דלא קא אפו בו עד דמפיגין בצונן כדקתני בבריתא ואין מפיגין בצונן כדי לחסימן הרי מוכח להדיא דמתחסם בהכי. ותו לכשתאמר דמאי דקתני ואם בשביל לאפות כו' פי' הוא דקאי אמאי דאסר דהיינו דמותר להפיגן בצונן לחסימן כדי לאפות בהן כפ"ז קשה ממ"נ אם מתחסמין בהכי אסור ואם לא א"כ הו"ל טרחא שלא לצורך בי"ט אם לא שנאמר דדעת התו' כפי' רש"י ז"ל דמאי דקתני ואם בשביל לאפות כו' לא קאי אמאי דאסר אלא למעשה דמותר להפיג לאפות הפת שלא ישרף הפת וזה אינו פשט הבריתא אלא דמותר להפיג כדי לחסמו לצורך אפיה והאי תנא לא חייש לפקיעה ולדידיה מאי דקתני אין מלבני' הרעפי' הוי טעמא משום חיסום ולא מפני שצריך לבודקן גם הכא דקתני אין אופים בפורני חדתא שמא תפחת אין הכונה שמא תפחת ונמצא טורח שלא לצורך אלא מפני שיש לחוש לנפחת ויפסד הפת והתבשיל שבה ונמצא שמתבטל משמחת י"ט וז"ל הרמב"ם בפ"ג מהלכות י"ט אין אופין בפורני חדשה גזירה שמא תפחת ותפסיד הלחם וימנע משמחת י"ט עכ"ל. ובהכרח דסובר הרמב"ם דהטעם דברייתא הוא זה דאלת"ה ואמרינן טעמא דברייתא משום טרחא שלא לצורך לדידיה דפסק דטעמא הוי משום שמחסמין ליתא להאי חששא דטרחא שלא לצורך ושרי לאפות בפורני חדשה. אלא ודאי דסובר דפי' הבריתא הוי מטעמא דביטול שמחת י"ט ולעולם לחששת טרחא שלא לצורך לא חיישינן וכן כתב הרשב"א ועקר.