ראשון לציון על ביצה· רבי חיים בן עטר
פרק ג
דף כד.
גמ' הא בביבר קטן הא בביבר גדול ה"ד. ביבר קטן וכו' ע"ס הסוגייא ע"כ. רמב"ם בפ"י מה' שבת כתב וז"ל הצד דבר וכו' כיצד כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו לבית כו' או שהפריח את העוף עד שהכניסו לטרקלין רחב הרי זה פטור שאין זו צידה גמורה שאם יבוא לקחתו צריך לרדוף אחריו כו' כל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה בשהיה א' או שהיו הכותלים קרובים זה לזה עד שיפול צל זה לזה הרי זה מקום קטן ואם הבריח כו' חייב ומקום שהוא גדול מזה המבריח חיה או עוף לתוכה פטור ע"כ. מדבריו הכא מוכח דאין גמר צידה לדג אלא בספל אבל בבריכה ואפילו קטנה אינו נקרא ניצוד בה גם מוכח דפסק כאוקמתא דמסקי' לחלק בין ביבר קטן לביבר גדול והשמיט מאי דמחלק הש"ס בין ציפור דרור לשאינה דרור דציפור דרור דוקא למגדל הוא גמר צידתה אבל שאינה דרור כל דהכניס' אפי' לביבר אם היא מקורה הרי זה נגמרה צידתו. ובפ"ב מה' י"ט כתב רמב"ם וז"ל דגים שבביברים גדולי' וכן חיה ועוף שבביברין גדולים כל שהוא מחוסר צידה עד שאומר הבא מצודה ונצודינו ה"ז מוקצה ואין צדין אותם בי"ט ואם צד לא יאכלו וכל שאין צריך מצודה הרי זה מוכ' וצדין אותו בי"ט כו' ע"כ. משמע מדבריו דביבר קטן לכ"ע אין בו מציאות לומר שנאמר הבא מצודה ונצודינו ולא מפליגינן אלא בביבר גדול ואפי' דגים אין נקרא מחוסר צידה אלא בביבר גדול וצריך לומר הבא מצודה כו' ודבריו ז"ל מוקשי' מהש"ס ומדבריו עצמו שכתב בפ"י מהלכו' שבת שכתבתי בסמוך דבדגים כתב דלא מיקרו אינם מחוסרי צידה אלא בספל אבל בביבר ואפילו קטן מיקרי מחוסר צידה גם בחיה ועוף ק' מדבריו שכתב שם דכל דהמקו' שצדו לתוכו גדול משיעור האמור בדבריו שם זה מוחלט דלא מיקרי ניצוד גמור והכא קאמר דלא מקרי מחוסר צידה אפי' בביבר גדול בכל אופן אלא אם אומר הבא מצודה. וסוגיא נמי מסכמת למ"ש בפ"י מהלכות שבת ולא למה שכת' בפ"ב מה' י"ט דהא מחלקינן להדיא בין ביבר קטון לביבר גדול והגם דבתר הכי קאמר הש"ס אמלתיה דרשב"ג ה"ד מחוסר צידה ומשני כל שאומר הבא מצודה כבר פי' רש"י ז"ל דחד שיעורא הוי דאלת"ה לא הוה מייתי הש"ס הך אוקמתא דלעיל ואוקמתא דהכא דהבא מצודה בכה"ג דמחזי דלא פליגי ומה גם למאי דמשמע מדברי אביי דרשב"ג לא פליג אדת"ק. והגם דהתו' כתבו על פרש"י שהוא דוחק מטעם דאמאי קא בעי תלמודא אחר שכבר פי' לעיל היכי דמי ביבר גדול כו' ע"כ הלא אפי' לפי דבריהם לא פליגי אוקמתא דשמואל אאוקמתא דלעיל דביבר קטון וביבר גדול:
ונראה לי דדעת רמב"ם היא דלענין חיוב שבת אינו חייב עד שיגמור צידתו עד שהוא בידו פירוש שאין צריך עוד לטרוח עליו לקחת אותו אם ירצ' אבל אם עדיין צריך לטרוח אם ירצה לקחת אותו הגם שבענן הצידה כבר הוא ניצוד באופן שאם יבוא אדם אחר ויקחנו משם למקום אחר כגון שיקחנו מטרקלין רחב לטרקלין דמטו טוליה אהדדי פטור אף על פי כן הרי זה פטור זה שהכניסו לטרקלין זה הגדול מטעם דצריך טורח לקחתו וחשיב בזה לא נגמרה צידתו ולזה דקדק לו' שאם יבוא לקחתו צריך לרדוף אחריו כו' פי' הגם דעכ"פ ברשותו ואין לו לישמט ואפי' בלא הבאת מצודה יכול ליקחנו ולזה לא אמר רמב"ם שאם יבוא לקחתו צריך לומר הבא מצודה ונצודינו כמ"ש בפ"ב מה' י"ט כמו שאבאר בע"ה אבל בי"ט רוח אחרת עמו שאם הוא בגדר שהצד אותו משם אינו חייב עליו בשבת הגם שאסור לצודו אעפ"כ בי"ט מותר לצודו ולהכי כתב בפרק ב' די"ט וז"ל כל שהוא מחוסר צידה עד שאומ' הבא מצודה ונצודינו פי' עד גדר זה הוא דאני אוסר לך אבל אם הוא בגדר שאינו אומר הבא מצודה הגם דצריך לטרוח לקחת אותו דהיינו בטרקלין גדול שאמר בשבת דהצד לתוכו פטור דכוותיה בי"ט מותר וסובר רמב"ם דלא כפי' רש"י שכת' אידי ואידי חד שיעורה כמו שאבאר בס"ד בסמוך טעמו. ומהשתא לא קשא פסקי רמב"ם אהדדי דבשבת כתב דדגים אינו חייב עליהם אלא אם שולה אותם בספל דבזה אין שום טירחא אם יבא לקחתו ומקרי נגמרה מלאכת הצידה אבל לבריכה פי' ביבר אפי' קטן הנה הוא צריך טירחא לקחת אותו משם ולא נגמרה מלאכת הצידה ופטור עליה וכבר ידוע דכל פטור הוא אסור וכמו כן בחיה ועוף אינו חייב אלא אם יכניסם לבית או לטרקלין קטן דבתר שהיה מגיע לקחת החיה ה"ז נגמרא הצידה וחייב אבל לטרקלין גדול מזה הרי זה צריך טירח' בקיחתו משם ולא נגמרה הצידה ופטור וכבר כתבתי דהבא לקחת החיה מטרקלין הגדול או הדג מהביבר הקטן ה"ז פטור אבל אסור אבל בי"ט בין דג מביבר גדול בין חיה ועוף כל שאין בו אלא טירחא מותר ליקחנו י"ט ולאכול ולזה אמר דגים שבביברין גדולים פי' דוקא גדולים וכן חיה ועוף שבביברים גדולי' אינם אסורים אלא אם הם מחוסרין צידה עד גדר שאומר הבא מצודה כו' אבל אם אין צריכים מצודה הגם שיש לו טורח בלקיחתן מותר וטעמא משום דצידה בי"ט מותרת דבר תורה אלא שחכמים אסרוה וכמו שגילה דעתו רמב"ה בפ"א להדיא א"כ די שיעמוד בגזירת צידה האסורה דבר תורה שהוא גדר זה דצריך מצודה אבל אם אין צריך להביא מצודה אינו אלא מדרבנן ולא גזרינן גזירה לגזירה ומותר לגמרי:
וכפום השתא הצד בשבת מביבר שיש בו דגים או חיה ועוף שצריך להביא מצודה חייב עליו ולזה הקשה אביי לאוקמת' זו והרי אווזים ותרנגולים דאומר הבא מצודה כו' ותנן הצדן פטור אבל אסור ומשני שאני אווזים כו' דבאים לכלובן ומסקי' דבאין לכלובן ולא עבידי לרדויי פי' הגם דאי בעי לקחתן אומר הבא מצודה עכ"ז כיון דאי בעי לקחתן כשבאים לכלובן הם נוחין ליקח ואינן נשמטין משם לא מיקרו מחוס' צידה שצריך להביא מצודה והרמב"ם שהשמיט האי דינא דאווזים כו' דע דליכא שום חידותא דדינא בהו כל עיקר אלא דלא הוה ידע המקשה דהנך אווזים באים לכלובן ואינם נשמטים דאי הוה ידע פשיטא דלא הוה מקשה א"כ ליכא בהו חידותא דדינא דנימא אמאי השמיטו הרמב"ם אלא חידותא דמציאות ופשוט וא"ת ס"ס קשה דגים אדגים דמדברי הרמב"ם בפ"י מה"ש משמע דאם הבריח דג לבריכה קטנה דהיינו ביבר קטן פטור וממ"ש בפ"ב מהי"ט דגים שבביברים גדולים משמע דבביברים קטנים ליכא תנאה דודאי נצודים הם. הא לא קשיא דאה"נ דודאי ניצודים הם אבל צריכים טורח וכל שצריך טורח לא מיקרי ניצוד גמור להתחייב עליו להכי לא אשכח הרמב"ם ז"ל לחייבו אלא בספל ולגבי י"ט ביבר קטן פשיטא דלא בעי מצודה לצודו ובטורח קצת יקחנו ולזה לא התנה אלא בביבר גדול שוה לחיה ולעוף. ואחר שיישבנו דברי הרמב"ם בטוב טעם נוכיח כדבריו מהש"ס ראשונה מדקאמר הש"ס אדרשב"ג ה"ד מחוסר צידה משמע דעד השתא לא ידע וכמו שדייקו התוס' על דברי רש"י ז"ל והגם דאיכא למדחי דתרי ישיבות הוו בישיבה אחת איתמר הך דה"ד אמלתיה דרשב"ג ובישיבה אחרת אתמר הך דאיתמר אמלתיה דת"ק ומסדר הש"ס סדר הדברים על סדר המשנה. אכתי ק' דעכ"ז הו"ל לרב אשי למימר מלתיה אדרשב"ג דהלכה כמותו עז"ה ה"ד אומר הבא מצודה ונצודנו כל דרהיט כו' א"נ ותו הגם דרב אשי אמרה אמלתיה דת"ק עכ"ז כיון דהיינו פירוש דהבא מצודה ונצודנו הו"ל לסדר מלתיה דרב אשי בתר מלתיה דשמואל לומר דהיינו הך ומה גם דשי' זה דאומר הבא מצודה אינו פשוט כפי המשמעות דזה הוא ביבר גדול כו' ותו היכי מצינן לפרושי אידי ואידי חד שיעורא דלרב אשי כל דלא מטי לה בחד שחיה או דלא מטו טולא דכותלי אהדדי הוי ביבר גדול ואתמהא וכי לזה צריך הבא מצודה ונצודנו ואמאי ליעבד ב' שהיות או שחיות ולא אצטריך מצודה ותו קשה לדברי רש"י מאי פריך אביי מאווזים ותרנגלים שאומר הרי אווזים כו' דאומרים הבא מצודה כו' לפרש"י דפירש הבא מצודה היינו ביבר דלא מטו טולא דכותלי או דלא מטי ליה בחד שהיה מאי מקשה אביי בפשיטות והא אווזים כו' שאומר הבא מצודה כו' מי גילה לו סוד זה ומי יאמין לשמועתו דמיירי בביבר גדול שאומר הבא מצודה ונצודנו דילמא מיירי בביבר קטן ולהכי פטור בשבת אבל אסור דסוף סוף קטרח במלתא דלא חזי ליה בשבת ואם כן מעיקרא אביי לא הו"ל למפרך כל עיקר מינה ולדברי רמב"ם ניחא דהכא לאו במקום גדול וקטן איירי אלא משום דנשמטין וצריך להביא מצודה ולקחת אותם דבזה הוא דגלי מלתא רשב"ג וכל שאין צריך מצודה כו' אפילו הביבר גדול בכפלים משיעור דרב אשי לית לן בה. וא"ת א"כ ס"ס אמאי קבע הרמב"ם להלכה בביבר גדול דוקא ולא תלה מלתא בהבא מצודה וכו' ל"ש ביבר קטן ל"ש ביבר גדול וכמו שדייקנו מדברי אביי הא לאו קושיא היא לעולם אה"נ דדכותה דהא מלתא דאביי פשיטא דלא בעי' תנאי ולא הוצרך הרמב"ם להתנות ביבר גדול אלא בביברים פי' אם זה העוף או החיה הוא בביבר שהוא שמור ואינו יוצא משם כל עיקר בזה הוא שהתנה שאם הוא בקטן ליכא תנאה אבל אווזים ותרנגולים שיוצאים וחוזרים פשיטא דכל דצריך מצודה מיקרי מחוסר צידה. מכל הני דוחקי פנה הרמב"ם ז"ל מדרך רש"י ופי' דלאו אידי ואידי חד שיעורא גם לא ניחא לפרש כפי' התוס' דקאמר מאן שם לך מאן פלג לך לפרושי מלתא סתמית דקאי אחדא מתרתי להכי בחר לו דרך ישכון אור ופי' הש"ס דהכי קאמר ה"ד כל שמחוסר צידה כל שאומר הבא וכו' פי' לא כמ"ש ביבר גדול כו' דבכה"ג מותר בי"ט ולא אסיר אלא שצריך מצודה דהוי כסדר שאם צד אותו בשבת חייב זה הוא דאסור בי"ט ורשב"ג פליג הכא את"ק דת"ק אפילו שאינו מחוסר צידה שחייב עליה בשבת אסור ורשב"ג דוקא מחוסר צידה. בזה ניחא ג"כ מ"ש רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי והגם דאביי א"ל לר"י מכלל כו' ושתיק ליה ר"י פשיטא דהני תלת אמוראי רברבי לא אמרו מלתא בכדי ורב יוסף הוה נשמט מאביי מלתא ולא נ"מ מידי לענין הלכה משום דהוה מטריחו בקושיות ולעולם ודאי דפליגי וכל זה בי"ט אבל בשבת לא. והראיה מדלא בעי הש"ס ה"ד מחוסר צידה אלא הכא גבי י"ט ולא בעי התם בשבת כדבעי הכא ולא משני מידי ש"מ דלא מפרש שמואל הכי במלתיה דרשב"ג אלא בי"ט ולא בשבת דבשבת לא בעי' דאומר הבא מצודה ונצודנו אלא כל דאיכא טירחא קרי מחוסר צידה וכפי' רב אשי ולהכי פסק הרמב"ם בהל' שבת לחלק בביבר גדול וביבר קטן וכפי' רב אשי ואל יקשה בעיניך דהא רשב"ג כמו שאמר בשבת אמר בי"ט ואמאי ישתנה פירוש דבריו אחר שהם בקוטב אחד הכא והתם והגם דהכי משמע מדברי שמואל כדפרשינן עכ"ז קשה אדשמואל מנ"ל הא לאו קושיא היא אדרבה מדאצטריך למתני רשב"ג הא מלתא הכא והתם ש"מ דמאי דקאמר הכא לאו היינו דקאמר התם וה"ט דשמואל דפי' הכא בי"ט מלתא דרשב"ג בסדר זה דפי' הוא באומר הבא מצודה ונצודנו וההיא דשבת כפשטה דאתמר עלה ביבר גדול וביבר קטן והחילוק משבת לי"ט כבר כתבנו דבשבת כשאנו באים לחייבו על מלאכת צידה אין אנו מחייבין אותו מדאורייתא עד שיעשה הצידה שאין אחריה טירחא וכל שיש אחריה טירחא פטור ואותה טירחא אסורה בשבת ומותרת בי"ט משום דבי"ט הצידה מותרת ד"ת וכשאסרו חכמים לא אסרו אלא צידה שחייב עליה בשבת ד"ת וכל בר מן דין מותר בי"ט לגמרי:
וראיתי לגדול דעה הרמב"ם כתב אמתני' דהצד צבי וז"ל והלכה כחכמים כאשר פי' רשב"ג עכ"ל ובפי' משנתינו כתב וז"ל והלכה כרשב"ג ע"כ נתחכם לומר בדרך זה להודיע דהתם בשבת פרושי קא מפרש רשב"ג מלתיה דת"ק והכא בי"ט חילק וזה מסכים למה שפירשנו והעלינו בו. ואשכילך דרך הש"ס לדרכו של הרמב"ם דע דמשא ומתן דעביד הכא הש"ס בי"ט ובשבת לא איתמר אלא אמתניתין די"ט אלא דמסדר התלמוד לקח מאי דקאמר אמתניתין די"ט וסדרה אמתניתין דשבת ונתחכם לסדר מאי דנוגע למתני' דהתם והיינו חילוק ביבר קטן וביבר גדול ומאי דאתמר עלה ה"ד קטן ה"ד גדול משום דהאי פי' קאי במתני' דשבת אפילו לרשב"ג דאיהו לאו לפלוגי אתא אלא לפרושי כדכתיבנא ותדע דהך שקלא וטרייא אלא אמתני' די"ט ולא אמתני' דשבת אלא דהש"ס סדר התם מאי דאתמר הכא דאלת"ה אמאי שביק התם לפרוך אמתניתין דשבת ורמי מתנייתא די"ט אי"ט והו"ל למפרך אדשבת גופיה עז"ה ורמינהי אבל צדין חיה ועוף מן הבברין כו' בשלמא חיה אחיה כו' אלא עופות אעופות קשה כו' ואמאי מהדר למיעבד פירכא די"ט אי"ט ושביק דידיה בשלמא הכא בי"ט הגם דהוה מצי לרמויי מתני' דשבת אמתני' די"ט אמרינן ניחא ליה לרמויי י"ט אי"ט אלא התם בשבת אמאי שבק דידיה ומהדר לרמויי תרתי מתנייתא אחריתי אלא ודאי דלא אתעביד בש"ס אלא חד משא ומתן ומייתי לה מסדר הש"ס אמתני' דשבת כדאתמר במקומו ולא הביא מאי דאתמר הכא אדרשב"ג משום דלא איתמר הך פי' דרשב"ג אלא במתני' די"ט ומטעם דכתיבנא ולהכי פסק הרמב"ם בשבת כאוקמתא לחלק בין ביבר קטן לביבר גדול והגם דמייתי התם ג"כ מלתיה דרב יוסף דאמר הלכה כרשב"ג ולפום מאי דפריש דמדאצטריך למימר הלכה מוכח ודאי דפליגי והכא בשבת לא פליג אלא פרושי קא מפרש למלתיה כת"ק וא"כ לא הוה בעי לאתויי דהלכה כרשב"ג י"ל דאצטריך משום דסוף סוף במלתיה דת"ק לא מפליג בין ביבר קטן לביבר גדול ורשב"ג הוא דחדית לפלוגי בין ביבר קטן לביבר גדול ולהכי אצטריך תלמודא לאתויי הך דאמר ר"י דהלכה כרשב"ג שאם רצונך לומר דת"ק לא מפליג בין קטון לגדול הרי רשב"ג דמפליג והלכה כמותו ומסתברא לי דשמואל דאמר הלכה כרשב"ג אתרתי מתנייתא דשבת ודי"ע אמרה. ופש גבן חדא אמאי השמיט רמב"ם חי' צפור דרור ושאינה דרור בשלמא בי"ט נימא דנכלל דין זה בכלל דכל שאומר הבא מצודה וכו' דצפור דרור אפילו טרקלין מקורה אומר הבא מצודה וכו' אלא בשבת דליתיה להאי כללא הו"ל לחלק וי"ל דדקדק בדבריו ז"ל שכתב בסוף דבריו וז"ל ומקום שהוא גדול מזה המבריח חיה ועוף לתוכו פטור ע"כ דוק מינה הא אין הטרקלין גדול מזה חייב על העוף ואמאי והרי כתב בתחלת דבריו דדוקא למגדל הוא דחייב אבל לבית פטור אלא ודאי דתחלת דבריו מיירי בצפור הנשמטת והיינו דרור דקאמר הש"ס וסובר הרמב"ם ז"ל דכל צפור שדרה בבית ובשדה היא נקראת דרור ואפילו בבית מקורה ואינה יוצאה מכלל זה אלא עוף שהוא דר בבית דוקא ואינו יוצא מהבית כל עיקר כגון אווזים ותרנגולים דהגם דלפעמים יוצאים מהבית עיקר דירתם בבית ולהכי כשהתנה הרמב"ם לומר שאם צד בבית פטור דקדק לומר צפור דסתם צפור דרור היא ותדע דתנא דמתני' קתני צפור סתם והיא דרור א"כ כשאנו מזכירין צפור סתם היא הדרה בבית כבשדה ולא חש רמב"ם שתטעה לומר כל ציפור כל כנף לזה גמר אומר ואמר דבטרקלין גדול אם צד עוף לתוכו פטור לומר הא קטון אם צד עוף לתוכו חייב מהשתא תדוק שפיר דרישא דפטר לבית היינו בצפור דוקא משום שנשמט אפי' בבית או בטרקלין אפילו קטון וכבר כתבנו שכל שאינו מזומן לו לקחתו אלא על ידי טורח לא נגמרה צידתו ופטור הצד לשם. וכפ"ז לענין י"ט אפילו ציפור דרור שדרה בבית ובשדה אם היתה בטרקלין שאינה יכולה לצאת משם חזינן אי מטו לה בחד שחיה מותרת דהא אינו חייב אם צד אותה שם וכל שאינו חייב על צידתם בשבת מותר בי"ט ודינה כשאר חיה ועוף דבעי' ביבר גדול ואומר הבא מצודה ונצודינו ואז הוא דאסור ולהכי לא כתב רמב"ם חילוק ציפור דרור בי"ט ובזה סלקו דברי רמב"ם ע"כ תורת משה אמת:
שם גמרא אין הלכה כר"ג וכו' טעם או' אין הלכה כר"ג ולא אמר הלכה כת"ק משום דמלתא דפשיטא דהלכה כרבים לגבי יחיד ולא אתא אלא דלא תימא כיון דמייתי תנא דמתני' מלתיה דר"ג בדרך מעשה וקיל"ן מעשה עדיף דהא קאמר שאם היה רצונו ליקח ממנו היה לוקח וליכא איסור' לזה אמר אין הלכה כר"ג פי' הגם דמעשה הוא כו' א"נ אי הוה אמר הלכה כת"ק הוה שמעינן משום דהוו רבים לגבי יחיד ולא כן הוא דהא למאן דמתני לה אברייתא בפלוגתא דר"י ור"ג ואף על פי כן קאמר הלכה כר"י הגם דלא הוי אלא יחיד לגבי יחיד ומהך לישנא נשמע ללישנא קמא דלאו מטעם ת"ק דהוו רבים פסק כוותיה. א"כ לפום הך לישנא דמייתי הש"ס דמתני לה אפלוגתא דרשב"ג א"כ סובר שמואל דאם מצא הרשתו' מקולקלים מותרים והא לא משתמעא מדברי ת"ק ואדרבא ממשמעותא דהך פלוגתא דת"ק ורשב"א משמע דכל דלא אידכר במלתיה שריותא דרשתות מקולקלות סובר לאסור ומינה נשמע דדעת שמואל לשרויי במצאן מקולקלות וא"כ אי הוה אמר הלכה כת"ק הוה נשמע לאסור אפי' מצא רשתות מקולקלות מעי"ט לזה אמר אין הלכה כר"ג והבן. ולא תקשה מהך לישנא דקאמר הלכה כר' יהושע משום דשאני ההיא דקאמ' בהאי לישנא ס' מוכן אסור כפום לישנא האי לא מתמעט מצאן לרשתותיו מקולקלים דהוי ס' מוכן דאיכא למימר דמצאן מקולקלים מעי"ט לא מקרי האי ס' מוכן ושרי משא"כ בדברי ת"ק במתני' דקתני לא יטול מהן אלא א"כ יודע שניצודו מערב י"ט משמע שיודע ודאי אבל מצא הרשת מקולקלת לא וכמו כן דברי ת"ק דרשב"א דאסר כל רשת ומכמורת מדייקי שפיר דבריו דמקולקלין אסור כת"ק דמתני' אלא דק' לי למ"ש רמב"ם בפ"ב מהלכו' י"ט וז"ל מצודות חיה וכו' שפירסן מעי"ט לא יטול מהם בי"ט אלא אם כן יודע שנצודו מעי"ט ע"כ. מוכח דפסק דמצאן מקולקלין מעי"ט לא מהני ואסירי וק' בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לא פליגי בהכי דאפי' ללישנא קמא מדייקי בלישנייהו טפי לשרויי מצאן מקולקלין. ונראה דדעת רמב"ם ז"ל היא דמלתא דפשיטא דאם מצא הרשתות מקולקלי' מעי"ט דניצודו מעי"ט דכיון דנתקלקלו תו לא ציידי ומאי דאשכח בודאי דמעי"ט ניצודו ובהא ליכא פלוגתא ודלא כדעת האחרונים דמשכחת לה שנתקלקלו מעי"ט ולא ניצודו וביום טוב ניצודו אלא דאשכחן פלוגתא לת"ק ורשב"ג ואיתמר עלה הלכה כרשב"א הכין היא לת"ק ס' ניצוד מותר דלא משמע דאסר אלא בניצודין בי"ט מדלא קתני להדיא אפי' ספק ניצודו מעי"ט דהוה צריך לפרושי משום דהוי מלתא דמן הסתם לא שרינן ספק כיון דהוי מלתא דרבנן דפשיטא דאנא אדון בספיקא לקולא וכל דלא אמר בפי' שרי ולא מוקמינן למלתיה אלא בודאי ניצודו ב"יט. ותדע דבהכי פליגי מדאצטרי' רשב"א למימר דס' מוכן אסור כדדייק הש"ס במילתיה ואי תימ' דלת"ק נמי ס' מוכן קאסר אמאי אצטריך רשב"א למתני איסורא לא הול"ל אלא מצאן מקולקלים בידוע כו' דבזה הוא דפליג את"ק לדעת רש"י ודעימיה אלא דרשב"א הוא דחדית דינא דאיסור ס' מוכן ואהא קאי שמואל ואמר הלכה כרשב"א ז"ל אבל במצא מכמורות מקולקלות ליכא מאן דפליג ולא אצטריך רמב"ם ז"ל לאומרה ורשב"א גופיה לא קאמר כסדר זה אלא לומר דכל דלא מצאן מקולקלים מערב י"ט הו"ל כודאי ניצודו בי"ט נ"מ דלא למעבד שום קולא בספ' מוכן ואפילו נתערבה באלף אסורות אי נמי חדית לן דכיון דמצאן למצודות מקולקלות הגם דלא ידע ודאי דאיכא חיה ועוף ניצודין דהא לפעמים מתקלקלת המצודה ונשמט העוף והחיה ואינן ניצודין ואעפ"כ מקרי זה מוכן ונוטל מהם בי"ט ורמב"ם במה שהשמיענו הדין הסוכר אמת המים כו' ומצא בה דגים הרי אלו מותרים בזה נכלל הא חידותא דדינא והבן. ולפ"ז מה שהקשינו אמאי לא אמר שמואל הלכה כת"ק מתרצים לדעת רמב"ם בישוב ראשון שכתבנו או בישוב ב':
וראיתי להרב כמוהר"ר חיים אבולאפייא בספר מקראי קודש שכתב דת"ק מיירי בפי' מכמורת ומצודות בי"ט דאין דרך לפרוס מצודות מיום ליום אחר וכו' יעש"ד ודבריו צריכין חיזוק מאן אמרה להא מלתא ולהפך יוצדקו הדברים דדרך לפרוס המצודות ולהניחן פרוסות תמיד וכשהמצודה תוס' לוקחים הניצוד וחוזרים ופורסים אותה ונמצאת תמיד מצודה פרוסה על כל החיות ולו יהיה שנצדיק דבריו עכ"ז במאי דקמן דאסור לפרוס המצודה בי"ט פורסים אותה מעי"ט ויגיד ע"ז דברי רשב"א דקתני מצאן מקולקלות כו' א"כ שפירסו אותם מעי"ט לצוד בי"ט ולזה אמר מצאן כו' מצאן מקולקלות בי"ט כו' אלא ודאי דהעיקר כדכתיבנא והיא דעת הרב המגיד ומ"ש הפר"ח בזה ליתא:
דף כד:
גמ' מותרים למאי רב אמר וכו' הגם דכבר אפסיקא הלכתא דלא כר"ג אפליגו במשמעותא דמלתיה משום דמינה נשמע לת"ק ולהכי בעי תלמודא מותרים למאי דאי נימא מותרים בטלטול נפקא לן דלת"ק דאסר אפילו בטלטול אסר ואי תימא מותרים באכיל' נפקא לן לת"ק דלא החמיר בס' מוכן אלא באכילה ולא בטלטול וכיון דאמר רב דפשיטא ליה דשמועתו דלו דקבל מרבי הדר ר' מינה ואמר ליה לקבל אם כן אפסיקא לן הלכתא לת"ק דאסור אפי' בטלטול והרמב"ם בפ"א מהל' י"ט כייל כיילא חדא שכתב וז"ל כל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו בי"ט אלא לצורך אכילה ע"כ. הא למדת דכל דאסור באכילת דין מוקצה ואסור בטלטול ופשוט:
שם גמרא מיתיבי נכרי כו'. פירש בשלמא למ"ד מותר לקבל מצינן למימר דלרשב"ג שרי בטלטול הגם דודאי בני יומן ולפי דרבנן פליגי עליה אפילו בספק כו' לזה נקט פלוגתייהו בס'. ומשני דלדידך נמי לא מצית למימר דיסבור ר"ג למישרי בטלטול בני יומן כו' דהא לא אשכחן מאן דסבר הכי והא מלתא לאו מלתא מוכרעת אלא דהתרצן קאמר הכי:
שם גמרא אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא כו' עד סוף הסוגיא. מדלא ערבינהו ותנינהו משמע דדין דבר שיש במינו במחובר ודין דבר הבא מחוץ לתחום מחולק והיינו דבר שבמינו לא מיבעיא אם הוא ודאי חתכו הגוי מהמחובר אלא אפילו ספק אסור מדאמרינן אם יש במינו במחובר פי' אפילו אין יודעים ודאי שזה בא מהמחובר בי"ט ואסור בכדי שיעשו אפילו למי שלא הובא בשבילו דהא לא מחלק כן אלא בבא מחוץ לתחום ודבר שאין במינו במחובר אינו אסור אלא בהיכא דידעינן ודאי שבא מחוץ לתחום ואפי' ידעינן ודאי שבא מחוץ לתחום אינו אסור בכדי שיבא מחוץ לתחום בחול אלא מותר תכף אחר יציאת יום קדוש דהא לא אמר בו בכדי שיעשו וביום קדוש גופיה מותר למי שלא הובא בשבילו נמצאו ג' קולות בבא מחוץ לתחום ואסור בדבר שבמחובר א' ספק. ב' בכדי שיעשו ג' לישראל אחר כל א' מאלו מותר בבא מחוץ לתחום ואסור בדבר שבמחובר. ורש"י ז"ל תמה על היתר לישראל אחר אמאי והא הו"ל מוקצה ותירץ דגבי איסור תחומין דרבנן הקלו ע"כ והסכימו לתירוץ זה התוס' משום שלא מצאו תירוץ אחר לתימא שלהם ולדעת הרמב"ם ז"ל הגם שהוא פסק במחובר וצידה בדברים של אוכל נפש מותרת ד"ת וא"כ דמו לדין ההוצאה עם כל זה מסתבר לחלק בהוצאה משום דהותרה אפילו שלא לצורך כמ"ש בפ"א דהוצאה מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך הרי דקולא היא בי"ט אפילו הוצאה דמרשות לרשות ואצ"ל תחומין דאפילו בשבת ליכא אלא מלקות אפילו למ"ד תחומין דאורייתא אלא דחכמים משום צורך שמחת יום טוב הקלו בהוצאה מרשות לרשות וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות י"ט אבל איסור תחומין אסרו דהא ליכא מניעת שמחת י"ט בזה כמניעת שמחת י"ט אם היו אוסרים ההוצאה בי"ט שכתב הרמב"ם ז"ל התם ולמה לא אסרו ההוצאה הגם דאפשר לעשותה מעי"ט כדי להרבות בשמחת י"ט ויוליך ויבא מה שירצה ולא יהיו ידיו אסורות כו' ואין טעם זה צודק בהבא מחוץ לתחום ולעולם עיקר הוצאה ואצ"ל תחומין בי"ט אינה אלא מדרבנן ואין לה עיקר מן התורה בין בדברים שהם בדבר אכילה בין בדברים שאין בהם צורך אכילה ולהכי הקלו משא"כ מחובר וצידה שלא הותרה ד"ת אלא לצורך אבל שלא לצורך חייב עליה כשאסרו חז"ל אפילו לצורך מטעם שכתב הרמב"ם החמירו באיסורם בשלא לצורך ולזה בצידה ומחובר הגם דמדאורייתא שרו גזרו בהו בספקם וגזרו בכדי שיעשו שמא יאמר לגוים לעשות בי"ט וגזרו בין להובא בשבילו בין למי שלא הובא בשבילו שמא יאמר לגוי גם זה השני להביא לו מן המחובר ולענין טעם האיסור בהלכות אלו רש"י כתב שלא יהנה ישראל במלאכה שנעשית בי"ט ופי' לערב מותר בכדי שיעשו הוא אפילו הוא י"ט ב' ולדעת התוס' טעם האיסור הוא שמא יאמר לגוי להדיא להביא לו ולפום הא נפקא להו לאיסורא עד לערב דמוצאי י"ט ב'. והרמב"ם מ"ש בפ"א מהלכות י"ט וז"ל דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון יאכל בשני ע"כ. משמע דאינו אסור עד מוצאי י"ט ב' ולא מחלק בין נעקר מעצמו לעקרו גוי והביאו לישראל וזה כדעת רש"י. אלא ממ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות שבת וז"ל ולא אסרו בכל מקום שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לגוי לעשות לו ונמצא הדבר מוכן וכיון שאסרו עד שימתין לערב בכדי שיעשו לא יאמר לגוי לעשות לו שהרי אינו משתכר כלום כו' יע"ש לפום האי כללא מוכח דדעת הרמב"ם כדעת התוס' וכיון דכן אסור עד עבור י"ט ב' וימתין לערב בכדי שיעשו. ולפי זה מאי דכתב הרמב"ם בפ"א דמחובר שנעקר בראשון יאכל בשני פי' שנעקר מעצמו או שעקרו גוי לעצמו וזה רוצה לקחת ממה שלפניו דבזה ליכא הך חששא למיסר בכדי שיעשו אבל במביא גוי לישראל ואפילו אין אנו יודעין אם בשביל ישראל תתכן ס"ס כיון שמביאין דורון לישראל מיחזי כבדידיה טרח ואי שרינן ליה אתי למימר ליה לעשות כן ומסתברא דגם לאחר אסורין בכדי שיעשו וטעמא דאלת"ה יחליף תשורתן זה לזה ועודינה לחששא ראשונה שיאמרו לגוי להדיא להביא מהמחובר ויחליפו ולא הוי כה"ג גזרה לגזירה דאי לא הא לא קיימא הא אי נמי אי שרינן לב' למי שלא באו בשבילו ליהנות מיד חיישי' דילמא יאמר לגוי להביא לו ויחשוב דאין איסור אלא להנות בי"ט אבל בשני מותר ויצוה לגוי להביא ומשתכר ליהנות אחר י"ט מיד לזה גזרו גם למי שלא באו בשבילו עד לערב בכדי שיעשו וז"ל הרב בפ"ב מהל' י"ט גוי שהביא תשורה לישראל בי"ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא כו' שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו כו' ואם אין מאותו המין במחובר או שהיתה צורתו מוכחת עליו שמאתמול נעקר או ניצוד אם הביאו מתוך התחום מותר ואם הביאו מחוץ לתחום אסור והבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר כו' יע"ש. אמר הביא תשורה כדקאמר הש"ס אתא לומר דוקא הביא תשורה שיש מקום לומר שבשבילו עקרם מהמחובר אבל אם עקרם הגוי לעצמו יכול הישראל ליקחם ממנו הגם שנהנה הישראל ממלאכת י"ט ודלא כפי' רש"י ומדכתב חלוקה ראשונה דיש במינו במחובר סתם אסור ובחלוקה שנייה דמחוץ לתחום הוצרך להתנות בה תנאי דלא אסיר אלא למי שבא בשבילו. ש"מ דרישא לא מפלגי' בין הבא בשבילו לאחר והאיסור שכתב ברישא ישנו לכל ישראל בשוה ובעי' לערב בכדי שיעשו זו היא דעת הרמב"ם ז"ל:
שוב ראיתי ראיה גמורה מדברי הרמב"ם דגם לאחרים אסורים בכדי שיעשו שכתב בפ"ו מהלכות שבת וז"ל ואם היה הקבר בפרהסיא וכו' לא יקבר בו אותו ישראל עולמית ומותר ליקבר בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשה וכן כל כיוצא בזה ע"כ. הרי דגם למי שלא נעשה בשבילו אנו מחמירין עליו בכדי שיעשה והגם דהתם מיירי בדין קבר שלא יקבר בו עולמית אין דבר זה עושה קולא וחומרא בערך ישראל אחר. וראיתי לה"ה ז"ל שכתב דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת רש"י ונעה אחריו מרן. וכפום מאי דכתיבנא ליתא דודאי דעת הרמב"ם לאו כדעת רש"י ועיקר. גם ממה שלא כתב הרמב"ם איסור בכדי שיעשו אלא בספק מחובר מוכח דבבא מחוץ לתחום לא מחמרי' לאסור בכדי שיעשו ודי לן לאסור בי"ט גופיה. ופש גבן לפרושי מ"ש הרמב"ם ז"ל אם הביאו מתוך לתחום מותר ואם הביאו מחוץ לתחום אסור וק' דמתחילת דבריו שכתב אם הביאו כו' משמע דוקא ודאי הביאו מתוך התחום אבל ספק אסור וממה שגמר אומר ואם הביאו מחוץ כו' משמע אבל ספק מותר. וליכא לאוכוחי ממ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת וז"ל גוי שהביא חלילין כו' אע"פ שהביאן מצד החומה ימתין למוצאי שבת בכדי שיבואו ממקום קרוב כו' שמא בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה ובבוקר נכנסו בהן. ע"כ. הרי דמחמרינן בספק בא מחוץ לתחום. איכא לפלוגי שאני ההיא משום דכיון דלא היו תוך החומה ואנו רואין דבשבת באו לעיר ואתה בא לדון בהם לומר דילמא מע"ש באו וכשקדש היום כבר היה סמוך לחומה לזה אנו אומרים דלא היא דילמא בליל שבת באו ולנו בצד החומה דהא סוף סוף חוץ לתחום לנו אבל לעולם דבר שאין אני יודע אם כאן היה אם הביאו מחוץ לתחום אנו אומרי' כאן נמצא וכאן היה קודם שבת. ותו לכשתהיה חוכך בחילוק זה איכא לפלוני באופן אחר דשאני התם דבשבת הוא וס' דאוריתא הוי ומה גם להרמב"ם ז"ל דפסק דתחומין דשבת דאוריתא להכי אחמרי' בספיקייהו ואפי' בחלק תחומין דהוו דרבנן מחמרינן בספיקייהו אבל בי"ט דאיסור הוצאה גופה דחמירא הותרא אפילו שלא לצורך דבר תורה ואין לך איסור הוצאה ולא יציאה חוץ לתחום ד"ת מנ"ל לאסור דספיקא דידיה ותדע שהרי אנו מקילין לענין ישראל אל אחר שלא בא בשבילו בדבר הבא מחוץ לתחום ומחמירנן בדבר שמינו במחובר הגם דתרוייהו דרבנן לדעת הרמב"ם ופשוט: ונראה דדעת הרמב"ם דספ' אם באו מחוץ לתחום מותר וסיפא דדבריו דוקא ורישא ה"ק אם יכולין לתלות שהביאו מתוך התחו' דאי לא תימא הכי הו"ל להרמב"ם לערבינהו וליתנינהו לאיסור מינו במחובר עם איסור בא מחוץ לתחום ולימא הכי גוי שהבי' תשורה כו' אם יש במינו במחובר וכו' או יש לחוש שהובא מחוץ לתחום הרי אלו אסורים וכו' ואם אין וכו' ואין לחוש שבא מחוץ לתחום כו' מותר ואמאי הבדיל דין זה דחוץ לתחום בפני עצמו אלא לומר דהחומרות שדקדק בדין המחובר ליתנהו בדין הבא מחוץ לתחום וליכא למידחי לעולם ספק אסור אפילו בבא מחוץ לתחום וטעמא דפלגינהו הוא משום חומרת בכדי שיעשו דלא הוצרך בכדי שיעשו אלא בס' מחובר אבל בבא מחוץ לתחום לא החמירו להצריך להמתין בכדי שיעשו ולעולם לענין ס' שקילי נינהו לאו מלתא היא דעל מי סמך הרמב"ם לשרויי טעמא דפלגינהו אהא דבכדי שיעשו ודילמא איפכא דבכדי שיעשו שוים לאיסורא בין המחובר בין הבא מחוץ לתחום וטעמא דפלגינהו הוא משום דין הספק. והגם דדקדק לומר אם הביאו מתוך התחום דמשמע אבל מחוץ אסור לא מצינן למימר דסמך עלה דהא אמר ג"כ ואם הביאו מחוץ אסור דמשמע דוקא ודאי הוא דאסור אבל ס' מותר ובדברי הרמב"ם ז"ל אין נכון לומר דמפרשי' ליה בדרך נעשה אלא ודאי דאתרוייהו נתכון הרמב"ם דמחולק איסור מיחוש חוץ לתחום מאיסור מחובר ככל החומרו' דאתמרו באיסור מחובר. ונתחכם הרמב"ם לאשמועינן קולת הבא בשביל זה מותר לזה במיחוש חוץ לתחום דבזה תדע דבמיחוש מחובר לא שנא ומינה נמי תדע דקיל מיחוש חוץ לתחום ממיחוש מחובר ולא גמרי' זה מזה. ואפשר לי לתת טוב טעם דמיחוש דברים הבאים מחוץ לחומה לא כריך ספיקייהו בגוף הדבר כי היכי דכריך ס' המחובר בפירות דכל פרי מוחזק דמחובר הוא ולהכי אסרינן בספיקיה עד דידעי' ודאי דנחתך מקמי י"ט אי נמי דחזינא ליה דכמיש מה שאין כן הבא מחוץ לתחום אתה מביא עליו הספק מבחוץ ולאו ספיק' הוא ואדרבה אמרי' כאן נמצא וכאן היה ומטעם זה לא חש הרמב"ם ז"ל עלן למיטעי לאסור ספק כזה ונראה דאפי' בהיכא דידעינן ודאי דפירות אלו חוץ לתחום משתכחי אין זו חזקה כיון דאין כח הספק דאתית עליה בגוף הפרי עצמו במחובר אלא דאתית עליה מס' המקום שהיה בו ואין המקום קובע הס' בגופו של פרי ותו בר מן דין מהיכא יס"ד לאסור ספק כי האי כיון דלא הוי אלא משום גזירה דילמא יאמר לגוי פשיט' דספיקו שרי בשלמא במחובר דאיסורו בי"ט משום מוקצה כבר אמרו דהחמירו בס' מוכן ולזה כיון דהחמירו באיסור ס' מחובר בי"ט החמירו ג"כ לערב בכדי שיעשו אפילו בספק הגם דאיסורו הוי משום דילמא יאמר לגוי משום דלא פלוג משא"כ איסור הבא מחוץ לתחום דאין איסורו אלא מחמת גזירה שיאמר לגוי פשיטא דספ' מותר ולהעמידך בסוד העיון אשכילך דע דמאי דאנו מדייקי' במלת' לומר דלא שרי אלא ודאי אבל ס' לא היינו כשבאה הודעת האיסר וההיתר במלתא כההיא דדייקינן בסוגיין בההיא דרשב"א דקתני בא ומצאן מקולקלין מעי"ט בידוע דמערב י"ט ניצודו בא ומצאן מקולקלין בי"ט בידוע שבי"ט ניצודו בזה הוא דאנו מדקדקין שפיר דיוקא דריש' אדיוקא דסיפא דמריש' משמ' דוקא מצאן מקולקלין מעי"ט הא ס' כו' ומסיפא כו' משום דלא אתא רשב"א אלא לאשמועי' דגדר ההתר ואמ' דגדר ההתר הוא דמצאן מקולקלין מערב י"ט מוכחא מלתא ומכרחא דלדיוקא קתני משא"כ בכה"ג דנקט הרמב"ם ז"ל ואמר ואם אין במינו במחובר כו' אם הביאו מתוך התחום מותר לא אתא בזה לשיעור ההתר והאיסור בדבר הבא מחוץ לתחום אלא לשמור דלא תימא דכל שאין מיחוש במחובר תו ליכא למיחש למידי לזה אמר תנאי הוא הדבר אם לא הביא וכו' וכאן לא דקדק גבול הצריך בענין זה וכשבא להגדיל האיסור של הבא מחוץ לתחום דייק בלישניה ואם הביאו מחוץ לתחום אסור דקדק לשלול הספ' ממה שלא עשה גבול לאיסור אפי' בס' שהיל"ל ואם ספק הביאו מחוץ כו' ובזה מסילת העיון תגיד דרישא לאו דוקא דלא אתא בו להגביל שיעור היתירא דידה וסיפא דוקא דהא נתן שיעור שחייב עליו מלקות וכדרך זה מפרשי' בש"ס ודוק. נמצינו אומרים לדעת הרמב"ם דבר שיש במחובר אסור אפי' ספיקו ולערב בכדי שיעשו בין לו בין לאחרים והבא מחוץ לתחום דוקא להבא בשבילו וגם ודאי מחוץ לתחום ודוקא בי"ט עצמו ואן צריך לערב בכדי שיעשו גרסי' בעירובין דף מ' וז"ל ההוא לפתא דאתא למחוזא נפק רבא חזייה דכמישא שרא רבא למיזבן מיניה אמר הא ודאי מאתמול נעקרה מאי אמרו מחוץ לתחום הבא בשביל ישראל זה מותר לאחר וכ"ס הא דאדעתא דנכרים אתא כיון דחזא דקא מפשי ומייתי אסר כו' ע"כ. לכאורה ק' לפום מאי דכתיבנא דדוקא דורון הוא דאסיר אמאי אצטריך רבא לטעמא דכמישא אפי' אי לא כמישא אם הגוי אדעתא דנפשיה טרח או אדעתא דאחריני לא אסיר לישראל. ולאו קושיא היא דמאי דכתיבנא לחלק בין עושה גוי לצורך עצמו לעושה בשביל ישראל היינו לאסור בכדי שיעשו מחשש דכיון דבשביל ישראל עשה חיישינן שיאמר לו ישראל להדיא שיעשה בשביל עצמו כיון דמאי דעבד בשביל ישראל עבד דמיא הא להא משא"כ גוי העושה בשביל עצמו ולא בשביל ישראל לא גזרי' שיאמר לו ישראל לעשות בשבילו כיון דהשתא נמי לאו בשביל ישראל עבד אבל לאסור בי"ט גופיה אסור משום דכיון דמחובר הוא מוקצה הוא כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות י"ט דכל שנעקר בראשון יאכל בשני אבל בראשון מוקצה הוא ואסיר ולא מפלגי' בזה בין הבא בשבילו לאחר שלא בא בשבילו דלכולהו הוי מוקצה. וא"ת גם הבא מחוץ לתחום בשביל הגוי יהיה אסור משום מוקצה לאו קושיא היא דזה לא חשיב מוקצה כיון דאיסור הבא מחוץ לתחום לאו איסור חמור לא החמירו בהקצאתו ותדע דטבל אם עבר ותקנו מוכן הוא אצל שבת הרי דדבר דהקצאתו מחמת איסור קל לא החמירו בו ה"נ דכותה דכיון דקיל טפי הקלו באיסור הקצאתו כל שהביא הגוי לעצמו והקלו אפי' הביאו בשביל ישראל דאסור שמא יאמר לו הבא לא אסרי' בכדי שיעשה ולישראל אחר מותר מיד זו היא. נמצינו אומרים דשני מיני איסורים איכא בהא מלתא א' איסור מוקצה ואחד שמא יאמר לגוי איסור מוקצה אינו אלא בדבר שבמינו במחובר דכל דבר שבמחובר מוקצה הוא ואפי' ס' החמירו בס' מוכן ואין איסור זה דאיסור מוקצה בבא מחוץ לתחום ואיסור גזירת שמא יאמר ישנה בדבר הבא מחוץ לתחום אם בא בשביל ישראל גם ישנה בדבר שבמחובר לאסור לערב בכדי שיעשו. ואסדר ההלכות העולים לשיטתו זו. א' דבר שבמחובר אפי' עקרו הגוי בשביל עצמו או בשביל גוי אחר אסור לכל איש ישראל בי"ט ב' ואפי' ספק מחובר. ג' ודוקא בי"ט עצמו אבל לערב מותר מיד ד' אם יש מיחוש שבשביל ישראל בא אסור אבל ישראל ואפילו למי שודאי לא הובא בשבילו כיון דהביאו דורון לישראל אחד ואפי' ספק ונוסף בו דגזרי' אפי' למי שלא הובא בשבילו בכדי שיעשה שמא יאמרו לגוי להביא ה' דבר הבא ודאי מחוץ לתחום אם הביאו הגוי שלא לצורך ישראל מותר בי"ט מיד. ו' ואם ודאי בשביל ישראל וס' חוץ לתחום מותר ז' ואם ספק שהביאו לצורך ישראל נמי מותר מיד אפילו ודאי מחוץ לתחום דהא לא אשכחן איסורא לא בש"ס ולא בדברי הרמב"ם ז"ל אלא בגוי שהביא תשורה דמוכחא מלתא דלצורך ישראל הביא והגם דבההיא דעירובין קא' רבא להתיר הבאה מחוץ לתחום מטעם דאיכא רובא דישראל לא תידוק מינה הא מחצה אסיר לא היא אלא דקושטא דמלתא קאמר גם מאי דקאמר התם כיון דחמא דמפשו ומייתו אסר להו פיר' רש"י שם וז"ל אמר ודאי אדעתא דישראל קא מייתו ע"כ הרי דהתם לאו משום ספיקא אסר אלא דמסתמא ודאי אדעתא דישראל הא ספק שרי אפי' ודאי מחוץ לתחום מייתו ולמדייק ג"כ מדברי רש"י ז"ל דדעתו דאין לאסור בספק בא בשביל ישראל אלא בודאי ח' ואם קרוב לומר דלצורך ישראל בא כגון שהביא תשורה וגם ודאי שבא מחוץ לתחום אסור לישראל זה שבא בשבילו ט' ודוקא בו ביום אבל לערב מותר מיד ולישראל אחר מותר מיד. בי"ט וראיתי מי שרצה לומר דאפי' בבא חוץ לתחום אסור בכדי שיעשו גם אסור אפי' ס' בא חוץ לתחום והם דברים תמוהים בעיני דכיון דלא אידכר בש"ס איסור בכדי שיעשו אלא באיסור מחובר מנ"ל לאסור בבא מחוץ לתחום כיון דאין הדבר אלא משום גזירה לא להוסיף עליו גם בענין ס' כיון דאין איסור זה אלא דרבנן דילמא יאמר לגוי א"כ הו"ל ספק בגזירה דרבנן ולקולא ולא דמי לס' מחובר משום דהו"ל ספק מוכן והחמירו בו גם באיסור לערב בכדי שיעשו דאסרינן אפי' בספיקא אמרינן דלא פלוג באיסורייהו דכיון די"ט גופיה אסור דרבנן ולערב בכדי שיעשו אסור דרבנן לא פלוג למימר דאיסור י"ט גופיה אסור בספיקא ואיסור לערב מותר בספקא דלא למחזי כחוכא ואיטלולא דלאו כ"ע גמירי להכי כיון דהוצרכו לאסור ספקא בכוליה יומא אסרו גם לערב משא"כ י"ט דכל עצמו לא אסור אלא גזירה שמא יאמר לגוי למה אסרינן ספיקיה והעיקר אצלי הוא מ"ש לדעת הרמב"ם:
דף כה.
גמרא וצפור דרור צריך לקשר בכנפיה שלא תתחלף באמה ע"כ. פירוש משום דלפעמים מזדמן אמה לידו ויקחנה בלא טורח הגם שכפי האמת צריך לומר בה הבא מצודה ונצודינו. והרמב"ם שהשמיט דין זה אינו צריך דהא כיון דהשמיענו דס' מוכן אסור ממילא כל דאמה ובתה דמו אהדדי ומיחלפי אסור ובעי למעבד היכירא ותנא עצה טובה קמ"ל ואשמועינן נמי בזה דספק מוכן אסור:
דף כה:
גמרא אורח ארעא קמ"ל פי' רש"י וז"ל ולא משום איסור טריפה והתוס' ז"ל הקשו דבסמוך משמע שיש איסור בדבר דאמר נטיעה מקטע' רגליהון דקצבייא. ותירצו דהגם דליכא איסור דבחזקת התר עומדת מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל נענש על השוגג כו' יע"ש וקשה למה יענש אם התורה התירה לו לאכול ואמרה היתר הוא זה חשיב אנוס עפ"י הדיבר. תו קשה לדבריהם ז"ל אמאי קא מייתי הש"ס סעד לאורח ארעא קמ"ל דתניא לא יאכל אדם שום כו'. דכל הני דקתני בברייתא ליכא שום מיחוש איסור הו"ל לאתויי דרמי גופיה והגם דאיכא לשנויי דמההיא דרמי איכא למימר דאיסורא קא' ודלא כרב הונא להכי מייתי הש"ס דאורח ארעא קמ"ל ודלא תימא אייתו רבנן לאולופי אורח ארעא הגם דלא הוי חיובא דדינא להכי מייתי דכוותה דתניא לא יאכל אדם שום וכו' הרי דתנא אתא לאורועי מלתא דאורח ארעא והא נמי דכוותה אלא דס"ס פשטא משמע דהא דמיא להא וכי היכי דליכא מיחוש איסור הא נמי דכוותה והנכון אצלי דהאוכל מבהמה שנשחטה דבחזקת היתר עומדת פשיטא דלית ליה שום עונש ואפי' תמצא טריפה דרבנן שרו ליה ואורח ארעא דקאמר הש"ס דמי ממש לההיא דלא יאכל שום מראשו וכפי' רש"י. וההיא דנטיעה מקטעת כו' לא כפי' רש"י דממהרין לאכול על חזקת היתר דאמור רבנן אלא דמי לכל הני דאתאמרו בהדה דעבדי ממש עבירות רשיעיא שהם הגזלנים ובועלי נדות ועובד ע"ז הא נמי דכוותה דבהדייהו מיתנייא ואף גם זאת דקאמר בהדי קצבייא בועלי נידות ואתרוייהו קאמר נטיעה מקטעת כו' והיכי תקטע הנטיעה רגלי אוכלי בהמה שהלכה מותר לאכול ממנה בשוה עם בועלי נדות דחייבי כריתות אלא ודאי דכי היכי דכולהו עוברים אדאורייתא הא נמי עברי אדאורייתא ובשביל הנא' ממון כשרואין דבר המטריף חיישי שמא יטריפנה החכם ומעלימים אותה ממנו ומאבדין אותה ומעשים בכל יום שהקצבים חוששין להפסד ממון וכשרואין סרכא או בועה מאבדין הריאה או חותכין מקום הטרפות ולזה אמר נטיעה מקטעת כו' דה' גזר שיאבדו פירות ג' שנים להדיא משום איסור והם עומד בפניהם מיחוש ממון ואוכלים האיסור וה' עשה ענין הערלה כדי שיהיו בני אדם להדיא מאבדין ומשליכין הפירות לבזות בעיניהם האיסור הגם שיש הפסד ואין שייכות למימרא דרמי דלעיל עם מימרא דהכא דחצובה כו' ודנטיעה כו' אלא הש"ס הואיל והביא הך דרמי הביא הא נמי וכן דרך הש"ס שוב בא לידי דברי המדרש דמפרש נטיעה מקטעת רגליהון דקצבייא שאין ממתינין לבהמה עד שיתמצה דמה ע"כ. וזה מוסכם לפירושינו ועיקר. וראיתי להרא"ה בחידושיו שכתב אחר שהביא דברי המדרש וז"ל איברא דבמדרש מפרשי לה וכו' אבל אנן ודאי הכא לאו הכי קאמר אלא רמי בר אבא כשמעתיה דלעי' ומשום בדיקה אתי עלה עכ"ל ואני אומר דודאי דה"ק דאי אמרינן כשמעתיה דלעיל כבר הקשינו ודחינו לה זולת אי אמרינן דרמי פליג אדר' הונא וסובר דלאו בחזקת התר עומדת בזה ודאי דמפרשי' לה כשמעתיה דלעיל דהא עבידי איסורא ותלמודא לאו הכי סביר מדמוקי למלתיה דרמי משום אורח ארעא אלא אי אמרת דמכח מימרא בתרייתא דרמי דנטיעה מקטעת כו' מהדרינן לפרושי מלתיה דרמי דפליג אדרב הונא ואידחייא שינוייא דתלמודא דאורח ארעא ולאו מלתא דכיון דמצינן לפרושי דרב חמי כדקאמר במדרש ומשוינן ליה אדר' הונא דהוי הלכתא והראיה מדפריך הש"ס עליה מינה וכדמדייק ממתניתין אמאי מפרשי' ליה פירושא אחרינא ומסקינן לה דלא כהלכתא אלא ודאי דכדברי מפרשי' ועיקר:
שם גמרא ת"ר אין הסומא יוצא כו' ע"ס הסוגיא. מוכח מהסוגיא דלא שרינן לכתופי אפי' צבור צריכי ליה אלא משום ביעתותא או משום דוחקא דציבורא. והרמב"ם בפ"ד מהל' י"ט כתב וז"ל ואין יוצאין בכסא אחד האיש וא' האשה שלא יעשה כדרך שעושה בחול ואיש שהיו רבים צריכים לו יוצאים בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף אפילו באפיריון ע"כ. מוכח מדבריו דכל דצריכין לו רבים מוציאין אותו על הכתף ואפילו אין הכרח בדבר לא ביעתותא ולא דוחק' דציבורא. ומן הגמרא לא מוכח הכי וה"ה העלים עין מלישב זה ומרן בכ"מ כתב וז"ל ונראה שטעמו משום דאמרי' בש"ס אמימרא כו' אי נמי משום דוחקא דציבורא אלמא דאיש שרבים צריכים לו שרי לכתופי כי היכי דלא לידחקו ליה ציבורא וה"ה מאיזה טעם אחר שיהיה כו' יע"ש וק' לדבריו דהא סוף סוף בעי טעמא אחרינא לבד טעם ציבור צריכין לו או משום דוחקא דציבורא או טעמא אחרינא ולמה הרמב"ם ז"ל לא התנה לענין כיתוף דבעי' דאיכא דוחקא דציבורא או טעמא אחרינא תו ק' להרי"ף אמאי השמיט דוחקא דציבורא דעליה תלא זייניה מרן ז"ל לומר דפסק כהך לישנא דדוחקא דצבורא. ונראה לומר בהביט קודם למאי דכתב הרמב"ם ז"ל יוצאין בכסא אחריו שנראה שמפרש מאי דקתני ברית' אין יוצאין בכסא היינו שלא יצאו בכסא אחריהן ולכאורה מהש"ס לא משמע הכי דקאמר אנא אפיקתיה לרב הונא אנא אפיקתיה לשמואל דמשמע דלאו אכסא לחודיה קאי וי"ל דטעם הרמב"ם הוא מדקאמר הש"ס בסמוך ובלבד שלא יכתף ופירשה הרמב"ם דמוציאין אותו על הכתף ולא ניחא ליה לפרושה כפי' רש"י שמניח זה ידו על כתף חבירו וחבירו וכו' דא"כ הול"ל ובלבד שלא יכתפו דעל הנושאים קאי דהרי הנישא נישא על זרועותיהם של המכתפין זה על זה אלא ודאי שפי' לא יכתף היינו לא ישאוהו על כתיפם א"כ בלא כיתוף היכי דמי לזה פירש שנושאין הכסא אחריהם ואין הכוונה בזה לומר דכיתוף אסיר דהרי גמר אומר ומוציאין אותו על הכתף אפי' באפריון. ומהשתא מאי דאיתמר אנא אפיקתיה לרב הונא וכו' אנא אפיקתיה למר שמואל כפשטא דהיינו על הכתף ממש. וראיתי מי שתמה על הרמב"ם שפי' יוצאין בכסא אחריו והגיה תיבת אחריו ולדבריו צריך ג"כ להגיה תיבת יוצאין ואין אלו אלא דברי הבל שלא עמד בסוד דעת הרמב"ם ז"ל כמו שפירשנוהו. ולפום מאי דפרישנא הרי מעשה דהוציאו לרב הונא ולמר שמואל בכיתוף וקאמר הש"ס ג"כ דסמכו רבותינו וכו' והיינו פסקיה דהרמב"ם דפסק דמוציאין אותו אפי' על הכתף ומאי דקאמר ר' זריקא ובלבד שלא יכתף כו' לא קיימי' הכי אלא כהנהו עובדי כו' דאפי' בכתף שרי למי שצבור צריכין לו ותו כד דייקינן הך דרבי זריקא לכל מאי דמצינן לפרושי במלתיה הוי ודאי פליגא אסתמא דתלמודא דהא מאי דבעי כסא מה אתון ביה סובל ג' דרכים הא' הוא דלא בעי אלא בהיכא דרבי' צריכים לו דבאין רבים צריכין פשיטא ליה דאסיר מדתניא להדיא ואין יוצאין בכסא והכי קאמר כסא מה אתון ביה אם רבים צריכים לו מותר או אסור ולא ידע להנך עובדי דמייתי הש"ס ומשני ליה ובלבד שלא יכתף פירוש דהגם דרבים צריכים לו אסור לכתף וכפי הוי דלא כהנך עובדי דמייתי הש"ס דאנא אפיקתיה דמשמע בכיתוף ודרך זה מוקשה הוא חדא אם לא ידע שום עובדא מהנך דמייתי תלמודא אלא בריתא דאסרה כסא מנא ליה לחלק בין רבים צריכין לאין רבים וכו' ולו יהיה דנימא דנסתפק בדעתו על מי סמך שיבין שאלתו דקאמ' מה אתון ביה והרי בריתא אסרה סתם והכי הו"ל לשיולי כסא למי שרבים כו' מה אתון ביה ותו ר' זריקא דמשיב ובלבד כו' במה ידע דעל מי שרבים כו' קא בעי והיכן נרמז במלתיה דר' זריקא דמיירי ברבי' צריכין. ותו ק' מאי דקאמר תלמודא והא ילתא דנפקא באלונקי ומשני שאני ילתא דבעיתא אם הבעיא אינה אלא במה שהרבים צריכים לו לילתא מה צורך לרבים בה וכי היא היתה דורשת וא"כ אפי' בעיתא מי שריא. ומ"ש התו' דילתא שבת ראש הגולה כו' דוחק ומחמת ב' קושיו' אלו מסלקין אנו דרך זו ויש עדין לפנינו שני דרכי' א' אם יש איזה התר בכסא או בכל גוונא אסיר ואפי' רבים צריכין לו דאפשר דעד השתא לא הוה ידע היתירא דרבים צריכים לו. ודרך הב' הוא פשיטא בהיכא דרבים צריכים לו דשרי ולא בעי אלא אם יש התר ליחיד ודרך זה נחלק לב' דרכים א' הוא דהוה ידע לבריתא דאסרה וקא בעי אי בכל גוונא אסרה ואפי' בהוצאת כסא אחריו או דוקא בכיתוף ודרך שני דלא הוה ידע הבריתא ונסתפק משום דהוי עובדין דחול אי אסרינן ליה או לא ואמר לו ר' זריקא ובלבד שלא יכתף הנפרש כפי הדרכים שפירשנו בשאלה אם נאמר דבעי אם יש שום היתר בכסא ואפי' למי שרבים צריכים לו מדלא קא מפליג אלא בכיתוף. משמע דלא שנא ליה רבים צריכין לו לאין רבים צריכים לו וכולה מלתא תליא בכיתוף אי איכא כיתוף אסיר אפי' למי שרבים כו' ואי ליכא כיתוף שרי אפי' למי שאין רבים כו' והא ודאי הוי איפכא מסתמא דתלמודא דבסמוך דמפליג בין רבים צריכין לאין רבים כו' ולדרך הב' דלא קא בעי אלא למי שאין רבים כו' אהא חשיב ובלבד שלא יכתף פי' דאם אין רבים צריכים שרי כל דהוי בלא כיתוף ומשתמעא מלתא ממילא דבריתא דקתני אין יוצאין הוא בכיתוף דוקא, והנה בין לדרך ראשון בין לדרך שני אין אנו צריכין לאוקומי דילתא הוו צריכין לה רבים דאפי' אין רבים צריכין אי בעיתא שפיר דמי. אלא דלדרך שני משמע לכאורה דלא פליגא האי דרבי זריקא אדבסמוך דלא מחלקינן בין רבים צריכים לאין רבים כו' אלא בכיתוף אבל בלא כיתוך שרי אפי' אין רבים כו' ולפי זה לא ק' להרמב"ם להתיר כיתוף ברבים צריכין לו אבל ק' אמאי לא היתר בלא כיתוף למי שאין רבים כו' וכתב סתם ואין יוצאין כו' והיה נראה לומר בדקדק דקדוק א' בדברי הרמב"ם אמאי לא כתב בחלוקת האיסור תיבת אין יוצאין בכסא שהכונה היא אחרי ולא פי' אלא בחלוקת ההיתר לבסוף כשאמ' ואיש כו' יוצאין אחריו כו' ואין זה דרך נכון ומכח זה הייתי רוצה לומר דרישא דאסרי לאו בהוצאת כסא אחריו אפי' בלא כיתוף אסר דלא כן דבלא כיתוף שרי וכרבי זריקא אלא בכיתוף הוא דאסר ולהכי לא אמר ברישא כסא אחריו ובסיפא כשהזכיר ההתר אמר החלוקה שבה אסר ברישא והיא מוציאין אותו על הכתף כו' ומה שהזכיר יוצאין בכסא אחריו בדרך לא זו אף זו והכי קאמ' ל"מ שמוציאין כסא אחריו ולעולם חידוש הפרש שבי רבים כו' לאין רבים כו' הוא הכיתוף. אלא דאין רצוני להכניס בדברי ר' כל כמין פירושים אלו דפשיטא שאם היתה דעתו כן הי"ל להזכיר ברישא בחלוקת האיסור הכיתוף ויאמר אין מוציאין על הכתף כו' ואיש כו'. גם פשטא דמלתא לאו הכי היא. אלא ודאי דלא פסק רבינו להתיר באין רבים כו' אפי' בלא כיתוף וטעמו משום דאפי' לדרך זה ר' זריקא הוי הפך דברי תלמודא דבסמוך דאי תימא דבלא כיתוף שרי אפי' אין רבים כו' א"כ כד שלח ליה ר' יעק' בר אידי לר' יאושע זקן א' היה כו' וא"ל אם רבים צריכים לו כו' ע"כ אמאי טרק גלא באפיה דאי אין רבים וכו' אסיר ואמאי והא שרי בלא כיתוף וההיא בלא כיתוף הוה מדלא אמ' דיצא באלונקי אלא בגלודקי דהיינו כסא שלו אלא ודאי דאפי' בלא כיתוף אסיר כל דאין רבי' צריכין לו ולהכי החליט הרמב"ם לאסור כל שאין רבים כו' אפי' בלא כיתוף. נמצינו אומרים דלכל הדרכי' שיכולין לסבול דברי ר' זריקא הוי הפך מאי דקא' בסמוך ולא פסקי' כוותיה וא"ת אמאי לא פריך אדרבי זריקא מהנהו מימרי דבסמוך דמוכחי דלא כוותיה וכמו שהק' מילתא י"ל משום דהוי מלתא דפשיטא דהוי דלא כוותיה ואדחייא דר' זריקא מקמייהו וכן דרך הש"ס דלא טרח לאקשויי כל כמין דין דפשיט' דפליג ומאי דפריך מילתא כו' דע דלאו חד סתמא דתלמודא נינהו אלא סתמא קמא דפריך והא שלח ר' יעקב כו' הוא סתמ' חד וההיא דרב נחמן ומאי דאתמר עלה הוי ישיבה אחרינא וכן הוא דרך דרבינא ורב אשי דהוו מסדרי תלמודא מאי דאתמר בישיבות כמות שהם ומסדרי להו בגמרא ובהך ישיבה אתמ' כל הך שקלא וטרייא ולא הוה ידיעא להו הך דאנא אפיקתיה דרב הונא ודמר שמואל ולא קיימינן כותיה דהך דר' זריקא ומאי דאתמר עלה מטעמא דכתיבנא. וא"ת סוף סוף רבינא ורב אשי אמאי סדרו הך דרבי זריקא כיון דלא קיימא כותיה י"ל דטעמא דתלמודא דמייתי לה משום דאתמר בה ההיא דילתא ודמרימר ומר זוטרא דהוה קשה ליה לרבינא ולרב אשי מינייהו דהוו מכתפי להו ואפי' אין רבים צריכים להם ולהכי מייתי מאי דאתמר עלה דההיא דר' זריקא דמשני להו תלמודא דהוו מיבעתי וא"כ לדידן נמי לא קשה דהגם דלא הוו צריכים להו רבים משום דמבעיתי שרו והרמב"ם ז"ל שלא כתב הא מלתא דאי מבעיתי אפי' אין רבים כו' שרי לכתף משום דסמך אמאי דכתב בתחילת פרק זה עצמו וז"ל לא ישא משאות כדרך שעושה בחול כו' ואם אי אפשר כו' מותר ע"כ והא נמי דכותה משום ביעתותא הוי כאי אפשר ושרי:
דף כו.
מתניתין אם יש בו מום יעלה וישחוט כו'. לפום מאי דמפרש לה בגמרא הכי קאמר שמותר לראו' החכם אם יש בו מום פי' אם המום שהיה בו מערב י"ט הוא מום קבוע יעלה וישחוט והגם דאית ליה לר"י מוקצה האי לאו מוקצה הוא כיון דמאתמול ידע בעליו דנפל ביה מום ויודע דרואין מומין דהדין כן הוא לזה דעתיה עלויה ואם לאו פי' דמום דמעי"ט היה עובר הגם דהיום נולד בו מום קבוע שראוי לשחוט עליו הרי זה הגם דהעלהו לא ישחוט. וא"ת האי מום קבוע ומום עובר דקאמרינן היכי דמי אי דבעל הבית ידע בהו במום קבוע דקבוע ומום עובר דעובר קשה פשיט' כיון דידע דמום עובר הוא הו"ל כמאן דליתיה ולית דעתיה עלויה ואמאי אצטריך ר"י דלשמועי' דהוי מוקצה אחר שכבר השמיענו דעדיפא מינה בדין מוקצה בבהמה מסוכנת דאם לא נתנבלה מעי"ט הוי מוקצה והרבה דכותה ונראה דמיירי דבעלים ידעו דאית ביה מום ובין ברישא דמום קבוע בין בסיפא דמום עובר איהו לא ידע אם עובר אם קבוע אלא דלאחר כן בשעת ראיה המומחה מגיד לאדם מום שבו ואם נמצא בו מום קבוע הגם דאיהו לא הוה ידע מאתמול דקבוע הוא כי היכי דיסמוך עליו אעפ"י כן חשיב מוכן ותדע מההיא דאמר רב כהנא בעיית הש"ס בסמוך מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו מותר. והא נמי דכותה ואם נמצא שהיה המום עובר הגם שנמצא בו מום שנפל בי"ט לא אמרי' דסוף סוף הא הוה דעתיה עלויה מעי"ט וצישחטיה כיון דהך דהוה סמיך עליה בדעתו לא היה מום קבוע ונמצא דעתו טועה וכמאן דליתיה ואסור ומדברי הרמב"ם בפי' המשנה נרא' דדוקא שנעשה בו המום קבוע אחר שהעלהו אבל אם היה בו המום קבוע והוא בבור הגם דמאתמול לא היה אלא עובר הרי זה מעלהו ושוחטו והגם דמוקצה הוא היקל בו ר"י משום צער בעלי חיים כיון דלא הוי כ"כ מוקצה דהא מאתמול הוה ליה מום אמרינן דלא אסח דעתיה מיניה כולי האי ומקילינן מטעם צער בעלי חיים ולדרך זה מתישב מאי דהוה קשה לן לפום מאי דמשני תלמוד' בכור שנפל אצטריך ליה ס"ס ליתני לא יעלה ולא ישחוט ומפרשינן הגם דנפל בו מום בי"ט ולדברי הרמב"ם ניחא דאי הוה תני הכי ה"א דהגם דנפל מום והוא בבור לא יעלה וישחטנו ולא כן אלא כל דבבור אית ביה מום קבוע הגם דמעי"ט לא הוה ביה אלא מום עובר ה"ז מעלהו ושוחטו משום צער ב"ח והגם דצער ב"ח אזיל ליה בהעלאה עכ"ז כיון דהותר הותר ולא החמיר לאוסרו בשחיטה אבל אם לא נראה בו המום הקבוע אלא אחר העלאה דעבר אדם והעלהו דליכא צער בעלי חיים לא שרינן ליה לשוחטו כיון דמעי"ט לא היה כפי האמת אלא מום עובר ור"ש סובר אין רואין מומין בי"ט ולזה אפי' הוה ביה מום קבוע מערב י"ט כל שלא ראהו חכם הרי זה מוקצה גמור דכשלא קרא לחכם מערב י"ט דמן הסתם יודע דלא אתי חכם לראותו דהא אין רואין מומין והוי כגרוגרות וצמוקים ומשמע דאפי' עבר וראהו חכם אינו מן המוכן ולא דמי לטבל דאם עבר ותקנו בשוגג אוכל ממנו דההוא הוי מוכן טפי כיון דאינו חסר אלא הפרשה וכל מאן דהו מצי לאפרושי ומתקן ליה משא"כ הכא דבעי דוקא חכם מי יימר דאיתרמי ליה ומי יימר דמזדקק ליה בזה מפליג ליה מדעתיה טפי מטבל ועיין מ"ש בס"ד בד"ה נולד בו וכו':
שם גמרא ת"ר בכור תם שנפל כו' רש"י ותוס' כתבו תרי גירסאות חד בכור תם שנפל וחד בכור שנפל כו' ולא הכריעו וכתבו עוד התוס' דבסוף מכילתין דנסתפק הש"ס אי סבר רבי איסור מוקצה כר"י או כר"ש ולא הכריע טעמא דלא הכריע מהכא לחד גיסא משום דתלמודא גופיה נסתפק בלישני דברייתא ותמיהא לי מלתא דנימא דתלמודא נסתפק בגי' דברייתא דאי הוה מסתפק הו"ל למבעי בכור תם תניא או בכור תניא. ותו ק' אי תלמודא הוה מסתפק אי בכור תם תניא לקמן דקאמר הש"ס אילימא שאין מומו ניכר כלל פשיטא צריכא למימר. מאי פריך פשיטא לאו מלתא דפשיטא היא מצד עצמה דהא ר"י נשיאה קאמר דאפילו בכור תם דודאי מעי"ט מוקצה גמור הוא דהא אין בו מום אפילו מום עובר ואפ"ה קאמר אם מצא בו מום יעלה וישחוט ומאי דקתני סיפא ואם לאו לא ישחוט לאו משום מוקצה אלא אם לא נמצא בו מום ועבר והעלהו ואיתרמי ונפל בו מום קנסוהו לבל ישחוט וכמ"ש רש"י א"כ מאי פשיטא דקאמר אתא לשלול דעת זה ורש"י ז"ל נתחכם לפרש דאפילו לר"י בר פלוגתיה ואין משמעות פשיטא כן אלא דליכא מאן דמצי למיסבר איפכא אלא ודאי דלא גרסי' תם אלא בכור שנפל ותלמודא שפיר מסתפק בדעת רבי מאי סבר אי כר"ש אי כר"י ולא מצי למיפשט מברייתא דידן משום דמצינן לפרושי למלתיה אי כר"ש אי כר"י והכא בנפל בו מום מערב י"ט ולא איתחזי לחכם ולזה ירד מומחה כו' פי' אם יש בו מום שמכיר בו שמעי"ט הוה ביה מום זה הרי זה יעלה וישחוט דסובר רואין מומין וכו' וכדפירשנו במתני' במלתיה דר"י דהא ס"ס אשכחן תנא דמיירי בדרך זה ואמרינן דרבי אמר למלתיה כדרך עצמה דאמר ר"י לכשתאמר דכבר גילה דעתו דסובר דמוקצה אסיר כר"י ולהכי לא חש הכא לפרושי והוי ממש כר"י דמתניתין ואי כר"ש מפרשינן ליה דמיירי דנמצא כשבדקו מומחה שלא היה לו מום מעי"ט דאין זה מוכן ומדאצטריך לאשמועינן דלית ליה מוקצה בכה"ג דלא היה מום מעי"ט כל עיקר ש"מ דכר"ש סבירא ליה דר"ש מודה במין מוקצה זה דאסיר דלא אסיק אדעתיה דיפול בו מום מחדש למחר בי"ט והוי מוקצה טפי מגרוגרות וצימוקים וא"כ בעית הגמרא במקומה עומדת הגם דלא הוו גרסי בברייתא בכור תם בלא שום ספק ועיין בסמוך:
שם גמ' הרי אמרו כו' פרש"י וז"ל הרי אמרו כו' וקאמר ליה ר"ש בן מנסיא לר' הרי נחלקו בה דורות ראשונים וניזיל לחומרא עכ"ל. קשה לי מאי הכרח הוא זה דכיון דנחלקו בה דורות ראשונים ניזיל לחומרא אדרבה ניזיל בה לקולא דכל כי האי אזלינן לקולא בדרבנן. ואני אומר דלאו בדרך קושיא קאמר ליה ר"ש בן מנסיא לרבי אלא דעתו קאמר דכבר נחלקו בה ראשונים ודעתו דר"ש נוטה אחר האוסרים ולא רצה לחלוק להדיא משום דכבר קדמוהו ושמעה לדעת זו והסכימה דעתו עמה ולעולם אין הכרח לדברי רבי מהראשונים וא"נ מפרשי דר"ש מכריח לרבי מהרי אמרו ה"פ ממאי דמייתי חלוקת נולד בו מום בי"ט בשם ר"ש מוכח דחלוקה א' בשם רבים מתניא ולזה קא' ליה הרי רבים אמרו אין רואין ותדע דאשכחן נמי בברייתא דמתניא מלתיה דר"ש בשם חכמים דמהאי טעמא סבר ר' זירא למפסק הלכתא כר"ש כדאיתא בש"ס דף כ"ז ואין הכרח זה לר' דמצינו ליה כמה פעמים פוסק כיחיד:
דף כו:
גמרא נולד לו מום בי"ט כו'. בזה לא פליג לא ר"י דמתני' ולא רבי דברייתא למאי דכתיבנא בד"ה ת"ר בכור דהא מעי"ט לאו דעתיה עלויה כל עיקר והוי טפי מגרוגרות וצמוקין ומאי דתני ליה בשם ר"ש דמשמע דאיכא מאן דפליג עליה ה"ק אפי' ר"ש דשרי במוקצה הכא מודה דאסיר ואי הוה תני ליה סתם ה"א דתנא דתני ליה לברייתא תנא ליה בסתם משום דסובר כר"י במוקצה ותנא לרישא בסתם דסבר כר"ש בראית מומין דאין רואין וסיפא דאין זה מן המוכן אפילו עבר וראהו משום דסבר כר"י ולעולם ר"ש לית ליה מוקצה אפילו בנולד בו מום בי"ט קמ"ל דאפילו ר"ש סובר דאם עבר וראהו אינו מן המוכן. וא"ת ס"ס לר"ש מ"ש נולד בו בי"ט מנולד בו מעי"ט כיון דאין רואין מומין הרי כיון דאסור לראות מומין בי"ט הו"ל כבכור תם. י"ל דסובר מידי דהוה טבל דהגם דאסור לתקנו אנו אומרים אם עבר ותקנו שוגג מתוקן ולא הוי מוקצה ה"נ דכותה אבל אם היה תם עי"ט אסחיה מדעתיה כל עיקר דהא לא תלי בידי אדם וכל זה לפום פשטא דברייתא וכדדייק לה אביי בסמוך ואדחיא בסמוך דאבא בר אוכמא תני לה כו' ונתפרש באופן אחר ועיין מה שאפרש בס"ד:
שם מתני' נמי דיקא. פרש"י בד"ה אין זה מן המוכן וז"ל ומהשתא על כרחך. ושוין כו' בדיעבד קאמר ע"כ. לכאורה קשה כיון דנולד ומומו עמו על כרחך דקיל אפילו מנולד בו מום מעי"ט והראיה דאם עבר ובקר הרי זה מוכן אם כן מה ראיה מייתינן מנולד בו מום מעי"ט לענין ביקור לנולד ומומו עמו לאסור לכתחלה לאו קושיא דאה"נ דאין הש"ס מכריח אלא מוכיח דתרי חילוקי דינים חד נינהו לענין שאינן מן המוכן ומהשתא חלוקת ושוין שקולה יכולני לפרשה דמבקר לכתחלה קאמר ויכולנו לפרש דוקא אם עבר וכיון דאיכא הך דתני רב נחמן אם עבר כו' כי היכי דלא תיקשי ברייתא אברית' נתחייב לפרש דושיין כו' היינו אם עבר ובקר הרי זה מן המוכן והוי נמי כפשטה דהא רישא קתני אינו מן המוכן אפי' דיעבד וסיפא דקתני ה"ז מן המוכן דיעבד נמי קא' עוד עיין לקמן ד"ה איתיביה ושוין הכרח אחר:
שם גמרא ושוין שאם נולד כו'. רש"י פירוש ושוין קאי אר"ש דמיירי בברייתא וארבי יאודה דבמתניתין והוא דרך רחוק דיאמר ושוין אתנא דלא אדכר מלתיה בברייתא כל עיקר והגם דרש"י נתחכם ופירש בדברי ר"ש בן מנסיא והרי אמרו הוא נחלקו א"כ הרי ר"ש בן מנסיא אדכר במלתיה בר פלוגתיה דרשב"י גם על זה אני דן היכן נרמז בדברי ר"ש בן מנסיא שיש חולק לא קתני אלא הרי אמרו אין רואין שהיא דעת ר"ש ונ"ל דפי' ושוין הוא בין רבי בין החולק עליו והם דברי רבי חייא מסדר הברייתות וה"ק דהגם שנחלקו וסובר ר"ש דמחמת איסור ראית מומין אינו מן המוכן אלא אם היה בו מום מעי"ט ועבר וראהו בהיכא דנולד ומומו עמו שזה הוא ר"ש דרואין אותו לכתחלה דאלת"ה דדוקא דעבר וראהו קאמר היינו חלוקה ראשונה וכל עצמו בושוין לא אתא אלא לאשמועי' חידותא דדינא לר"ש דמודה בה א"כ ליתני לה לחלוקה זו בהדי רישא ולימא נולד בו מום מערב י"ט או נולד ומומו עמו אין מבקרין אותו ומובן דלר"ש הרי זה מן המוכן אלא ודאי דסובר דאפילו לכתחילה נמי רואין מומו ומכשירין אותו בי"ט ותו לכי תידוק אין פי' ושוין צודק אלא אם מפרשינן ליה דרואין קאמר דבמוכן לא אשכחן דפליגי ואביי דקא דייק לה מדתני לה בג' בבי ולא משום ושוין כו' משום דלא מכרעא מלתא דרבי סובר במוכן כר"ש ואיכא לפרושי מלתיה דרבי דכרבי יאודה סובר כדפרישית וכפי זה יכולין לפרש ושוין בדין מוכן קאמר דבין ר"ש בין רבי סוברים בנולד ומומו עמו דאין בזה מוקצה לר"ש אם עבר ובקרו ולר"י אפילו לכתחלה וטעמא דר"ש הגם דסובר דאין רואין מומין מידי דהוה נולד בו מום מעי"ט דאם עבר ובקרו מבוקר ואדרבה הא עדיף דהוה מוכן מעי"ט אגב אמיה ולהכי לא קא מכריח אביי אלא מדקתני ג' בבי דליכא למידחי מידי וא"נ דהוה מצי לאוכוחי ממשמעות ושוין דקתני אלא דמשמעותא דג' בבי עדיפא. וראיתי לרש"י ז"ל שכתב בד"ה ושוין וז"ל שאין בזה משום תיקון ומשום דין שלא היתה בו חזקת איסור מעולם וכדמוקי לה לקמן כגון דיתבי דייני התם עכ"ל וקשה דלמאי אצטריך להאי טעמא אי לר' יאודה כיון דמוכן אגב אמו מעי"ט ובשנולד נולד מומו עמו הא קסבר ר"י ורבי דרואין מומין וראית מומין אינה מקצה אותו מהיות מוכן ונפל בו מום מעי"ט יגיד דסובר ר"י דהוי מן המוכן א"כ עכ"ל שנולד בי"ט ומומו לא היה לו אפילו רגע א' שיהי' בו מוקצה ולר"ש נמי השתא היה בו מום מעי"ט קא סבר דהוי מן המוכן לענין אם עבר וראהו זה שהיה מוכן אגב אמו מעי"ט פשיטא דהוי מן המוכן ואמאי אצטריך לטעמא דקיימי דייני התם ובהכרח לומר טעמו דרש"י ז"ל ובא לתת טעמא אמאי רואין וטעמו משום דפי' הברייתא כפי' אביי דדייק תלת בבי הוצרך לפרושי דחלוקת ושוין פי' הוא דשוין דרואין כו' לפי זה קשה אם כן דברי רב הונא נמי דקאמר נולד הוא ומומו עמו דדייק אביי ברייתא אליביה מיירי דקיימי דייני התם אבל לא קיימי דייני התם אין רואין וה"פ נולד הוא ומומו עמו וקיימי דייני התם מבקרין אותו כפי זה מאי פריך ליה ר"נ אבא תני אם עבר ובקרו כו' לא מיבעיא אי מפרשי' כפשטא דמלתיה דאביו הוה תני ברייתא אחת בבכור שנולד ומומו עמו אם בקרו כו' דאמרינן דה"ק אי לא הוו דייני התם דאסור לבקרו אפילו לרב הונא ועבר ובקרו הרי זה מבוקר ולא קשה מידי אלא הגם דנפרש דמאי דתני אבוה דרב נחמן הוא כפירושא דברייתא דידן דושוין אפ"ה לא קשה דאמרינן דאבוה מיירי בשלא הוו דייני קיימי התם והכי נמי דייק מלתיה דקאמר אם עבר ובקרו ולזה דוקא דיעבד ורב הונא מיירי דקיימי דייני התם ומאי פריך ליה ורב הונא ג"כ אמאי לא השיב לר"נ הכי. ותו קשה דהא הך דקאמר אביי לקמן בדקיימי דייני משמע דאי קיימי דייני התם שרי לראותו לכתחלה דמאי איסורא איכא כיון דעם יציאתו קודם שנאסר התירוהו אין כאן תיקון דמתוקן ועומד הוא וההכרח שהכריחו לפרש כן אינו הכרח די"ל דאם נולד ומומו עמו כיון שלא היה לו שעת איסור כל עיקר הקל ר"ש לראות כיון דאיסור דין בי"ט לא הוי אלא מדרבנן ולר"י אפילו מדרבנן לא אסר לא החמיר ר"ש לאסור בכה"ג משום דלא הוי תיקון גמור ובזה פליג ר"נ אדרב הונא ואמר דגם בזה פליג ר"ש ואסר ראיית מומין ואידחו דברי רב הונא אבל אי קיימי דייני התם לכ"ע שרי אפילו לכתחלה לראותו ולא פליג ר"נ בזה:
שם גמרא אלא דלא איתחזי לחכם מעי"ט כו' כפי זה מוכח דראית חכם מעי"ט מעכבת דכל שלא ראהו חכם ה"ז מוקצה וטעמא דהוי כבכור תם דאסח ליה מדעתיה:
שם גמרא בעא מיניה הלל כו'. ממה דקאמר איתיביה משמע דהלל עצמו מותיב לרבא מהברייתא דושוין דמוכח מינה דאין מוקצה לחצי א"כ מעיקרא מאי בעי ונראה דמעיקרא הוה ס' הלל כרב הונא וכדדייק אביי דאפילו לכתחלה מבקרין מי שנולד ומומו עמו וכפי זה לא הוה מוקצה כל עיקר דהא מבקרין לכתחלה ולזה בעא מיניה ומאי דאותביה הוא בתר דהוכיח הש"ס דדוקא דיעבד קאמר והך משבשתא א"כ הוא מוקצה חצי שבת ופריך שפיר ועיין בדיבור שאחר זה:
שם איתיביה ושוין כו'. מהרש"א ז"ל הקשה א"כ דסובר להוכיח דאין מוקצה א"כ מאי אירייא נולד ומומו עמו דקתני והו"ל למימר אפילו נולד תם ונפל בו מום הוי מוקצה לחצי שבת ואין מוקצה לחצי שבת. ותירץ דמוקצה כזה חמיר ופשיטא דנימא ביה מוקצה לחצי שבת. תוספות ישנים ע"כ. ולפי זה אפשר לומר דהיינו טעמא דנסתפק הלל ובעי לרבא ולא הפשיט בעיא מהברייתא משום דהוה קשה ליה בברייתא מאי אירייא ומומו עמו דקתני ולהכי לא החליט להפשיט מינה אבל עכ"פ הקשה לרבא דהחליט לומר יש מוקצה והא מיהא קתני בברייתא בהיכא דנולד ומומו עמו כו' אלא דדברי תוס' ישנים אינם נראין לע"ד דמה לי מוקצה חמור או מוקצה קל לענין אי אמרינן מוקצה לחצי שבת או לא ועוד החילו' מצד עצמו דחוק דהא בעיא דהלל בגרוגרות וצמוקין דדחי בידים דאין לך מוקצה חמור כזה ואפ"ה בעי אם יש מוקצה ותו לדבריהם למאי דפשיט ליה רבא דאין מוקצה לחצי שבת לפי לישנא בתרא נפיק לן דינא בבכור תם שנולד בי"ט ונפל בו מום דיש מוקצה לחצי שבת ולא אשכחן מאן דמפליג בהכי אלא דכולהו רבוותא פסקי אין מוקצה לחצי שבת ולא פלוג בהכי ואפילו הכי בעי אם יש מוקצה:
ונראה לי לתרץ דמאי דלא קתני בברייתא נולד בי"ט בלא מום למאי דאסיקנא בהך ברייתא דמשבשתא ותרי בבי בין דהיה בו מום מערב י"ט בין דנפל בו מום בי"ט אינם מן המוכן אם כן מאי ושוין שאם נולד ומומו עמו הרי זה מן המוכן בהכרח בדיעבד קאמר וטעמא דאם איתא דמותר לראות מומו הו"ל לאשמועי' חידותא דדינא ולומר ושוין כו' דרואין מומו ביום טוב בשלמא מאי דקאמר ברישא אינו מן המוכן איכא חידותא דאפילו ראהו אינו מותר אלא סיפא דושוין דאיירי היתירא אי נימא דאפילו לכתחילה רואין מומו לימא בפי' רואין מומו וממילא משתמע דהוי מן המוכן ומדקתני הרי זה מן המוכן מוכח להדיא דאין רואין ומאי דלא דייקי' הכי לסברת ר"ה ואביי משום דכיון דאיכא תלת בבי לא חש התנא לומר בכה"ג דלא חש עלן למיטעי בהכי משא"כ השתא וכיון דכן נקט נולד ומומו עמו לומר דאפ"ה אינו מתיר לך אלא איסור מוקצה דהרי זה מן המוכן אבל ראיית מומו אסור ואתא לאפוקי סברת רב הונא דסבר דרואין והבן:
דף כז.
גמ' הכי אמר רבי זירא הלכה כר"ש וכו' אמי ורדינאה כו' מוכח מהש"ס דהגם דקי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י הכא פסקינן כר"ש אלא דישתנה הדין למאי דנימא דטעמא דפסקינן הלכה כר"ש הוא מטעמא דאמר רבי זירא מדתני בברייתא דברי ר"ש בשם חכמים אם כן פסקינן הלכה אפילו אם עבר וראהו חכם בי"ט אסור כל שלא ראהו מעי"ט ואי אמרינן דלאו מהאי טעמא הוא דפסקינן כר"ש אלא כיון דחמינן לר' אמי דאמר שפיר עבד אמי ורדינאה דלא חזא כו' וטעמיה דר' אמי לא ידעינן ליה כפי זה לא פסקינן הלכה אלא לענין דאין רואין אבל למימר דאם עבר וראהו אסור מנא לן קושטא הוא דכיון דליכא קמן אלא ב' סברות ר"י ור"ש אי פסקינן כר"ש אסור אפילו עבר וראהו ואי פסקינן כר' יאודה אפילו לכתחילה רואין אם נפל בו מום מעי"ט עכ"ז מדחזינן לר' זירא דהשיב לשואלו דבר מה אמר הלכה כר"ש ואמר לו לא אנא מסתברא אמרי מדתני בברייתא מלתיה דר"ש בשם חכמים וכו' ואמאי אמר לו לא לימא ליה אין הכי אמרי מדתני וכו' אלא ודאי דאין טעם זה מספיק לפסוק הלכה כר"ש ולסתור כללין. ותו איכא למדחי דכלום מאי אהני לן דתני לה בשם חכמים לומר דלאו ר"ש לבד קאמר להא מלתא אלא יש עמו תנאים אחרים בדעת זו אם לזאת גם ר' יאודה איכא בהדיה ר' יאודה נשיאה דקתני בברייתא להדיא ירד מומחה ויראה וא"כ הוו להו גם כן רבים ומה גם דתרוייהו הלכתא כוותייהו מבר פלוגתייהו הכא ר' יאודה הלכה כמותו מר"ש ורבי ג"כ הלכה כמותו מחברו לזה נתחכם ר' זירא ואמר לשואלו לא אמרתי הלכה אלא מסתברא שאני סובר כר"ש וסברתי זו לא הייתי מוציאה מפי כיון דכללא הוא הלכה כר"י אלא כיון דבברייתא קתני להא דר"ש בשם חכמים בזה היה לו כח לגלות דעתי אבל לא בהכרעא ומהשתא מהך דתני לה בשם חכמים אין הכרח לפסוק הלכה כר"ש. גם מדברי ר' זירא ליכא החלט דפוסק כר"ש וכיון דכן הכרעתינו לענין דינא לא הוי אלא מדרבי אמי דאמר להדיא שפיר קא עביד דלא חזי ואיכא למימר דכיון דאיכא פנים למפסק הלכת' הר"ש מטעם הנז' ואיכא פנים למיפסק הלכתא כר"י מטעם הנז' ממצעינן לומר דלכתחילה לא חזינן ואם עבר וראה אין לאסור להחמיר גם כן כיון דלר"י אפילו לכתחילה שרי ולזה פסקינן דלכתחילה אין רואין ודיעבד לא אסרינן דהא לית לן הכרעת דינא בש"ס אלא לענין ראיית מומין דאין רואין לכתחילה והגם דאשכחן בש"ס דר"י יאודה נשיאה שדר בוכרא דהוה ליה למיחמי ליה בי"ט וגם ר' ירמיה ואי תימא ר' זריקא סברי דרואין וא"כ הגם דר' אמי אמר שפיר עבד דלא חזי ס"ס תליא מלתא בפלוגתא דאמוראי עכ"ז לכתחילה מחמרינן מדקחזינן דהורו להדיא לאיסורא והבו דלא לוסיף עלה אפילו דיעבד דמי יימר דסב' ר' אמי כר"ש גם בזה וכל זה אי אמרי' דעקר פסקא דהלכה מסתמיך אדר' אמי אבל אי פסקי' כסברת ר' זירא אפי' אם עבר ובקרו אסור והרמב"ם פ"ב מה"י י"ט כת' וז"ל וכן בהמת קדשים שנולד בה מום בי"ט הואיל ולא היתה דעתו עליה מעי"ט אסור לשוחטה ביום טוב ולפיכך אסור לראות מומי קדשים בי"ט גזרה שמא יתירם החכם במומן ויבא זה לשחוט בו ביום אבל רואה הוא המום מערב י"ט ולמחר מתיר או אוסר בכור שנולד ומומו עמו הרי זה מוכן ואין מבקרין אותו בי"ט ואם עבר וראה מומו והתירו הרי זה שוחט ואוכל עכ"ל, דקדק לומר שנולד בו מום בי"ט הגם שכפי האמת אפי' מום שנפל בו מעי"ט אסור לראות מומו כדדייק מלתיה דקאמר בסמוך אבל רואה המום מעי"ט ולמחר מתיר כו' דמשמע דאפי' מום דמעי"ט אסיר נתכוון הרב לומר דעקר גזירת אין רואין מומין שהיא משום שמא יאכל המוקצה ואין מוקצה אלא הנולד בו מום בי"ט להכי נקט שנולד בה מום בי"ט וכשגזרו ראיית מומין גזרו סתם אפי' בדבר שאין בו מוקצה משום לתא דנולד בו מום בי"ט אלא דקשה לי ס"ס היה צריך הרמב"ם לומר שנולד בו מום מעי"ט כו' גילה לי דאפי' מומין דמעי"ט אסור לראותן בי"ט עכ"ז עדיין אין אני יודע אם עבר וראה דאסור לשוחטן וכמו שכבר העיר על זה רב המגיד ז"ל וכתב וז"ל ולא נתבאר בדברי רבינו אם עבר כו' עכ"ל דמכח זה הייתי אומר דדעת הרמב"ם דלא פסקינן כר"ש אלא לאסור לראות מומין אבל לענין אם עבר ובקר לא וכדתי' לעיל אי אמרינן דמאי דאמרינן הלכה כר"ש הוא מההיא דר' אמי לבד ולא מההיא דר' זירא. אלא דממה דקאמ' בכור שנולד ומומו עמו כו' ואם עבר ובקרו הרי זה שוחט יש לנו מקום לומר דלא הוי מוכן אם עבר ובקרו אלא בזה שנולד ומומו עמו משום דמעיקרא נמי הוא מוכן אגב אמו אבל נולד בו מום מערב י"ט דבין השמשות היה מוקצה מחמת איסור ראיית מומין לא אמרינן בו אם עבר ובקרו הרי זה מוכן אלא דיש לנו לומר לעולם ה"ה אם היה בו מום מערב י"ט אם עבר וראהו דמותר ומאי דהשמיענו הרמב"ם דין זה בנולד ומומו עמו משום דהוכר לאשמועינן ביה דהגם דהיה מוכן אגב אמו גזרו בו ראיית מומין משום דאיכא ביה פלוגתא בגמ' ולר"ה התיר אפי' לראות מומו קמ"ל דלכתחילה אסור לזה גמר אומר והשמיענו דאם עבר ובקרו ואיכא נמי חידותא דדינא הגם דדמי לעקר הדבר שבשבילו גזרו ראיית מומין והוא מום דאתי ליה בי"ט והאי נמי בי"ט נתהוה בעולם והגם דהתם הוא מוקצה והכא מוכן אגב אימיה עכ"ז הרי אשכחן דגזרו גם בנפל בו מום מערב י"ט דליכא ביה שום הקצאה דהא ראיית מומין אין בה איסור אלא משום שמא יאכל המוקצה והכא ליכא ואפ"ה גזרינן וא"כ ה"א דגזרינן בנולד ומומו עמו טפי משום דדמי לנולד בי"ט ואסרינן אפילו דיעבד קמ"ל ולעולם ה"ה נמי היה בו מעי"ט דאם עבר ובקרו הרי זה מוכן מדלא קאמר אלא איסור ביקור וכל זה דרך עקש הוא דכיון דקדם הרמב"ם בפ' כ"ד מה' שבת והשמיענו דכל דהוי מוקצה בין השמשות הוי מוקצה לכולי יומא והכא כיון שכתב דאסור לראות מום שהיה בו מעי"ט א"כ הוי מוקצה א"כ היכי מצינן לדמות דין זה לנולד ומומו עמו דעבר וראהו דהך הוי מוכן אגב אימיה וכשנולד הגם דאידחי ליה מחמת איסור ראיית מומין כשעבר וראהו הדר איחזי ואנן קי"ל אין מוקצה לחצי שבת א"כ פשיטא דדוקא נולד ומומו עמו. ומהשתא דעת רבינו דהלכה כר"ש שזורי משום הך דרבי זירא דהוכיח מברייתא מדקתני למלתיה דר"ש בשם חכמים דבין נולד ביה בי"ט בין היה בו מום קבוע מעי"ט אין זה מן המוכן אלא דפש גבן ליתובי דעתא אמאי נטה הרמב"ם מדבריו של רש"י וכל המפרשים דאמרי דטעם איסור ראיית מומין הוא משום דין וחפש בתר טעמא דגזירה משום שמא יאכל מוקצה דע דבפי' המשנה כתב וז"ל כי הבכור קודש אבל אם נפל בו מום מיד נסתלקה הקדושה ממנו ויהיה מותר ליאכל ע"כ. דקדק לומר מיד נסתלקה הקדושה ממנו לומר שאינו צריך עד שיראנו חכם ואז תוסר ממנו הקדושה לומר כיון דכן הוא הרי זה מתקן דכבר מתוקן מיד בנפילת בו המום נסתלקה ממנו הקדושה ומשום דין נמי ליכא דהכא אין בו משום מיחוש דשמא יכתוב דמהאי טעמא גזרו שלא לדון כדאיתא במכילתין דף ל"ו ותדע דרש"י גופיה לא החליט לפרש בה ולומר דהוי משום דין ונגע בה גם משום מתקן הרי דלא מסייע מלתא להכניסה בגדר איסור שבת אין דנין להכי הרמב"ם ז"ל בחר לו טעמא דאיסור מוקצה עוד יש להוכיח כדברי רבינו דלאו משום לתא דדין אתו עלה דא"כ אמאי פליג ר"י עליה דר"ש דהא משמע מההיא דתנו במשילין לא דנין כו' דליכא מאן דפליג עליה ודוחק לומר דמר חשיב ליה דין ומר לא חשיב ליה דין ולדברי רבינו ניחא דלכ"ע ליכא משום אין דנין אלא דהכא מר גזר ומר לא גזר. עוד מדאשכחן לר"ש בין במשנתינו בין בהך מתני' דאייתי רב אושעיא קא מפיק לאיסורא בהאי לישנא אין זה מן המוכן מוכח דכל עצמו לא אתא עלה אלא משום מוקצה וכי הוא זה עיקר טעמא דאיסור' ואי הוה עקר המיחוש דאתא עלה משום אין דנין לא היה נמנע מהזכירו כל עיקר ולהכי כתב הרמב"ם עקר האיסור משום נולד ביום טוב דהוי מוקצה ונפק לן למיסר ראיית כל מומין ואפי' דמעי"ט דהא ר"ש אסר אפילו נולד בו מום מעי"ט ואל תקשה א"כ כפ"ז אשכחן במוקצה ר"י לקולא ור"ש לחומרא ואנן איפכא שמעינן להו בדין המוקצה דר"י לחומרא ור"ש לקולא. יש לומר דבנולד בי"ט דהשוו ר"י ור"ש דהוי נולד גמור בזה הוא ר"ש לחומרא ופלוגתייהו בשאר מילי דמר קסבר מסתמא לא מסח איניש דעתייהו מינייהו ולא הוי מוקצה ומר סבר מסח אבל לכשתאמר ודאי מסח בהא ר"ש מחמיר ודאי טפי מר"י:
דף כז:
גמרא לימא תנן סתמא כו' קשה לפום מאי דאסיקנא בריש מכילתין דבי"ט סתם לן רבי כר' יאודה והעלינו התם דלא פליגי אמוראי אהך דר"נ מכח רומייא דסתמא אסתמא א"כ מאי קאמ' הכא לימא כו' וי"ל דה"ק לימא דמהכא נמי איכא לאוכוחי דהאי סתמא דלא כר"ש ודחי מאי דדחו. וקשה סוף סוף כיון דהכי אסקינן מכח ההיא דסתם לן רבי דאין מבקעין עצים כו': אם כן הא נמי דכוותה ואמאי טרח הש"ס לישב המשנה בבנין נופל ונר' דהש"ס שקיל וטרי בה משום דמכח הך משא ומתן נפק ליה משמעותא דמתני' אי במסוכנת אי בבריאה לא קתני מתני' אין מזיזין אלא בבריאה אבל במסוכנת אפילו אליבא דר"י שריא גם נפקא ליה מינה להבין דברי ר' שמעון במאי קא שרי ונ"מ לענין שבת דפסקי' כוותיה ועיין לקמן:
שם גמרא חלוק היה ר"ש אפילו בב"ח שמתו כו' משמעות תיבת אפילו תגיד דלאו במסוכנת לבד פליג אלא אפילו בב"ח כו' פליג וכפי זה משמע דר"י אסר אפילו במסוכנת אפילו לדברי מר בריה דרב יוסף ולא נפק' מידי בין האמוראין לסברת רבי יאודה. אלא דקשה כפ"ז עבדינן להו לר' יאודה ור' דפליגי בקצוות דלר' יאודה אסור אפילו מסוכנת ולר"ש שרי אפילו בריאה וכגון הא מלתא לא אמרינן לה אלא לצד ההכרח העצום ושפיר מקשינן למר בריה דרב יוסף מנא לך דפליגי בקצוות. ולהכי נראה לומר דפי' אפילו לא קאי לרבותא דפלוגתא אלא לרבותא דענין פירוש הגם שהם בעלי חיים אעפ"כ פליג בה ר"ש ולעולם לא פליגי אלא בהכי אבל מסוכנת מודים כ"ע. ואולי דמשום דלא נימא דר"י פליג במסוכנת הוא דנטה מר בריה דר"י מדעת מר בר אמימר ואוקי פלוגתייהו בב"ח וקאמר הש"ס דלמר בריה דרב יוסף דסובר בב"ח פליגי תתחייב לומר דמתניתין הכא סתמא דלא כר"ש דהא ר"ש שרי בכל גוונא ודע דהן אמת אי לאו תרגומא דזעירי ודאי הכי הוה מסיק לה כסתם דלא כר"ש וכהך סתמא דאין מבקעין והוה סליק לן דינא דלא אסרינן בי"ט אלא בשאינה מסוכנת ובשבת דכר"ש שרי אפילו אינה מסוכנת ודחי תרגומא זעירי בבהמת קדשים פי' אפילו תימא מתני' כר"ש והכא מחמת דלא חזיא לכלבים כי קדש המה ובזה מודים כ"ע בין ר"ש בין ר"י דהוי מוקצה ודע דהאי תרגומא דזעירי לאו אהאי פירוכא אתמר דהא זעירי תלמיד ר' יוחנן הוה והיכי משני אפירכא דפריך תלמודא אליבא דמר בר רב יוסף אלא ודאי דזעירי פי' המשנה הכי ותלמודא קא מייתי ליה לשנויי ודייק נמי הש"ס כהך תרגומא מדקתני וכו' וזעירי אפשר דמהאי דיוקא נמי אמרה א"נ הכי קבל מרבותיו: