ראשון לציון על ביצה· רבי חיים בן עטר
פרק ג · דף כח:
גמרא מהו להראות סכין כו'. הרמב"ם בפ"ד מהל' י"ט כתב וז"ל מפני זה אסרו להראו' סכין כו' שמא תהיה פגומה וילך ויחדדנה במשחזת ע"כ. טעמו של הרמב"ם שבחר לומר האי טעמא משום דכיון דחששו רבנן לחששת דילמא יחדד במשחזת נוקים לטעמא דהוראת סכין לחכם מהאי טעמ' נמי עוד לא ניחא ליה לפרושי מטעם שכתב רש"י דהוי משום דנראה כמעשה חול וכו' דלפום האי טעמא לא הוו שרו לחכם שיראה לעצמו דכל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור ולפום טעם רבינו לא קשה דכיון דטעמא הוי משום דילמא ישחיז במשחזת בכה"ג בחכם שראה סכין כו' דליכא האי טעמא שפיר דמי ודכותה אשכחן דאמרי בר"ה דבכל מקום דאיכא ב"ד תוקעין בשבת משום דזריזין הם וכן בההיא דערבה וכו' וטובא דכותה והך טעמא דבעל ההלכות דחיישינן דלמא אתי תוץ תחום לאחוויי הוי מלתא דחיקא ותדע דכתבו התו' התם במאי דאמר רבא טעמא דשופר ולולב ומגילה דבשבת לא משום דילמא יעביר ד' אמות הק' התו' בר"ה אמאי לא אמר דילמא יוציאנו מרה"י לר"ה ותירצו דלא חיישי' אלא בהעברת ד' אמות משום דמצי לטעות משום שאין הכר משא"כ מרה"י לר"ה דאית ליה היכירא דמחיצות ומהשתא ק"ו הוא דלא חיישינן לחוץ לתחום ואפילו למאי דפי' בסוכה דה"ה דהוה מצי נמי למימר שמא יוציאנו מרה"י לר"ה וכו' עכ"ז הוה מלתא דעביד איניש דליטעי משא"כ להוליכו לחוץ לתחום מידכר דכיר ולא חיישי' ולהכי בחר הרמב"ם בטעמו לשבח ומה שאמר הרמב"ם וחכם שראה הסכין כו' אין הכונה בזה לומר דלכתחילה לא יראה חכם סכין לעצמו אלא נתכוון לשלול שלא יראה לכתחילה לעצמו כדי שיהיה יכול ליתנה לאחרים דכיון דרואה ג"כ בשביל אחרי' לא שרינן ליה למעבד הכי דהו"ל כרואה בשביל אחרים דגזור ביה רבנן:
שם גמרא אמר שמואל שפוד שנרצף אסור כו' כתב הרמב"ם פ"ד מהלכו' י"ט וז"ל שפוד שנרצף אעפ"י שיכול לפושטו בידו אין מתקנין אותו כו' וכתב ה"ה וז"ל יש מי שפי' כו' לפי שהוא טורח שלא לצורך כו' ואין כן דעת רבינו אלא אין הלכה כר"י וכמ"ש למעלה כו' יע"ש. תלה זייניה לומר דפשיטא דסובר רבינו דלא כר"י מכח ההיא שכתב רבי' בפ' זה עצמו ה' ו' וז"ל ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הקדרה או הבית ע"כ וכתב הרב המגיד דהרמב"ם ז"ל סובר כהרי"ף ז"ל שכתב בפרק י"ט גבי הך בעיא דמהו לכבות הנר וכו' ובעא לאוכוחי ממתניתין דקתני אין מכבין את הבקעת וכו' ואם בשביל שלא תתעשן הבית כו' ודחה התם ההיא ר"י וכתב הרי"ף וז"ל ההיא ר"י דאמר לכם לכל צרכיכם כו' וכן רבא ואמימר דחו להאי מתני' ואוקמה כר"י למימרא דלאו הלכתא כותיה ושמעינן מיהא דלית הלכתא כהא מתני' אלא אסור לכבות וכו' בין כו' בין שלא תתעשן הבית בין שלא תתעשן הקדרה ע"כ. למאי דכתיבנא לעיל בד"ה מאן תנא וכו' והקשינו לדברי ה"ה מדכתב הרי"ף להך מימרא דר"ח הלכה כר"י אין יסוד מדברי הרי"ף לישען עליו ואדרבה לאידך גיסא דפסק הרי"ף ז"ל כר"י בההיא דהשחזה וכן העלינו בדעת הרמב"ם ז"ל דפסק לחדד הסכין בשל עץ כר"י אלא דאין מורין כן לחשש' גזרת האמוראי' דגזרו דלמא ישחיז בשל אבן דאסיר לר"י ולדרך זה מאי דאמר רב יוסף סכין שנפגמ' ושפוד שנרצף וגריפת תנור באנו למחלוקת ר"י ורבנן הכי פירושה סכין שנפגמה ואינו יכול לחתוך בה אלא ע"י הדחק ושפוד שנעקם ואינו יכול להשתמש בה אלא על ידי הדחק וגריפת התנור ג"כ שמונעו מלאפות בו באנו למחלוק' ר"י ורבנן אבל אם אפשר לאפות בו בלא גריפה הו"ל טירחא שלא לצורך ואשכחן לרב יוסף גופי' דפסק כר"י בפגימת סכין דאמר לעיל סכין שעמדה מותר לחדדה בי"ט הרי דפסק כר"י והגם דהתם אמר שעמדה והכא אמר שנפגמה כולה חדא מלתא אלא דהתם דקדק חידותא דדינא דהגם דעמדה בי"ט ס"ס מאתמול התחילה לעמוד וא"כ סד"א דאפי' לר"י אסיר דהא מודה ר"י במכשירין דאפשר לעשותן דאסיר קמ"ל דכיון דבי"ט גמרה לעמוד לא אסרינן ליה דאמרינן איהו סבר דלמחר לא תעמוד והאי חידותא דדינא אמרו רב יוסף מדנפשיה אבל כשבא לו' באנו למחלוקת ר"י ורבנן לא הזכיר אלא עיקר הדין ומהשתא כיון דרב יוסף גילה דעתו בחד מתלת דהלכה כר"י מינה לאידך תרתי דקי"ל כר"י. והכי אשכחן בפרק המביא דף ל"ב וז"ל דביתהו דרבי חייא נפל להו אריס' כו' א"ל אנא ריפתא מעליתא בעינא וכן רבא אמר לשמעיה כו' הרי דשרו גריפת תנור כר"י והרמב"ם בפ"ג מהי"ט כתב וז"ל אין גורפין תנור וכירים וכו' ואם א"א לאפות בו וכו' אא"כ גרף מותר ע"כ לכאורה משמע דפסק רבינו כרבנן דהא לר"י לא מחלקינן בגריפת תנור וכ"כ מרן הכ"מ וז"ל צ"ל דגריפת תנור דקאמר רב יוסף היינו ביכול לאפות בו על ידי הדחק ואפילו הכי שרי רב יאודה אבל באי אפשר לאפות בו כלל לרבנן נמי שרי דגריפת תנור לאו מלאכה גמורה היא ולא אסרוה רבנן כו' כדי שלא ימנע משמחת י"ט ע"כ. ואין דבריו ז"ל נראים דהא התם בתר דמייתי הש"ס תני רב חייא בר יוסף ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גרפו מות' הרי דלא שרי אלא באי אפשר וסמוך לה מייתי תלמודא הך דרב חייא דאמר לדביתהו חזי דאנא ריפתא מעלייתא בעינא ורבא קאמר לשמעיה אזדהר מחרוכא וכו' ומוכח דאי איכא מיחוש דלא לאפות ריפתא מעלייתא וכדומה מיקרי אי אפשר וכיון דכן מנלן דרב יאודה סובר לגרוף אפילו כה"ג ותיפוק ליה משום דהוי טירחא שלא לצורך אלא ודאי דלא קאמר ר"י דשרי אלא בדאיכא צורך קצת ותדע דהכי הוא מדאמר לה רב יוסף בהדי סכין שנפגמה ושפוד שנרצף דתרוייהו אינו יכול להשתמש בהם תשמיש הראוי ועולה הפעולה בלתי השלמת תיקון דכותייהו גריפת תנור. וע"ק לדברי מרן ז"ל דסובר דגריפת תנור דאמר רב יוסף אתאן למחלוקת וכו' לא אסרוה רבנן אלא משום גזרה אטו שאר מכשירין שהם מלאכה גמורה כו' יע"ש מנ"ל לרב יוסף דאסרו רבנן בהא דהא לא משתמע מפלוגתייהו הא מלתא כל עיקר אלא מכשירין שיש בהן מלאכה גמורה לפי דעת מרן דלא אסרו גריפת תנור אלא משום גזרת שאר מכשירין ותגדל הקושיא כיון דרב יוסף פסק כר"י דהא סתם קאמר סכין שעמדה מותר לחדדה ולא מפליג בין של עץ בין של אבן לכ"ע אסור לא חש רב יוסף לפרש למלתיה דבדעץ איירי דפשיטא דמהיכא יס"ד לומר דאיירי בשל אבן כיון דלכ"ע אסיר אלא לדעת ה"ה דבשיעתיה קא עסיק מרן הו"ל לרב יוסף לפרושי דלא איירי אלא בשל עץ ומדקאמר סתם מש' דבכל גוונא קאמר וכר"י, מהשתא למה ליה למי' הך דגריפת תנור כיון דאפילו לרבנן ליכא איסורא אלא משום גזירה לכשנצדיק דבריו דלרבנן לא אסר ביה מדינא גזרו בו משו' שאר מכשירין עכ"ז מאי נפקא ליה מינה בשלמא אי אמרי' דמדינא נמי שריא קמ"ל דר"י שרי בה ולדידן דקי"ל כר"י שרינן אלא לדעת מרן השתא מלתא דעיקר איסורא מדינא פסקי' לקולא כר"י כ"ש מלתא דלא אסרוה רבנן עצמם אלא משום גזיר' שאר מכשירין פשיטא דשרי. והחכם השלם כמה"ר חיים יאודה אמזאלג ה"י מחכמי הישיבה תירץ קושי זה דרב יוסף שלא פירש אם איירי בשל עץ או בשל אבן דלעולם דלא איירי אלא בשל עץ וסמך על מה שאמר בהך מימר' דהביא הש"ס למעלה דת"ח רואה לעצמו ומשאילה כו' דוק מינה דע"ה אסור. ולמאי דכתב הרמב"ם דטעמא דאיסורא הוא שמא ישחיזנה במשחזת של אבן א"כ כפ"ז הרי גילה להדיא רב יוסף דסובר כרבנן ולאו מלתא היא דעליה אני דן מנ"ל להרמב"ם דסובר ר' יוסף כרבנן כיון דאמר סתם סכין שעמדה מותר כו' ואם מההיא דהוראת סכין איכא למימר טעמא דכתב רש"י או דכתב הר"ב הלכות גדולות והגם דכתיבנא דהוו טעמי דחיקי לגבי האי טעמ' דכתב הרמב"ם עכ"ז לא מצינן למימר האי טעמא דכתב הרמב"ם אנו בוחרים בו אבל כשטעם זה יש לו ננדיות מדברי רב יוסף דאמ' סתם סכין כו' מותר ולא חלק דמשמע דאפי' של אבן מותר א"כ לא מצינן לומר דטעם שאסרו הוראת סכין הוא משום אבן ותו הרי ה"ה ז"ל השוה דעת הרמב"ם לדעת הרי"ף דשיטה אחת לתרוייהו והרי"ף ז"ל כתב דטעם איסור הוראת חכם הוא שמא יוליכנה חוץ לתחום וכפ"ז ליכא הוכחה לדעת הרי"ף ז"ל מיהא ומינה נשמע להרמב"ם דלא מכריח מידי מהך דסכין שעמדה הגם שהוא כת' בה טעמא אחרינא לאו משום דנפקא ליה מינה מידי להלכה זו ויגיד עליו רבו דסובר כותיה וכתב טעמא אחרינא. אלא ודאי דלאו משום גזירת שאר מכשירין הוא דאסרוה רבנן אלא משום דהוי כמתקן מנא וכפרש"י ומהשתא כיון דאשכחן דרבנן אסרו אפילו אי אפשר לאפות בו אסור ורמב"ם דשרי כר' יאודה הוא דשרי ומודה ר' יהודה דאם אפשר לאפות כמצטרך ריפתא מעלייתא משום דהוי מלתא דפשיטא דאי לא הוי מעלייתא לא אפשר מיקרי דהא סוף סוף איכא מניעה מאפיית פת מעלייתא ותלמודא דמייתי להך דרב חייא דאמר אנא ריפתא מעלייתא וכו' לאו לחדש לן דכל דליכא פת מעלייתא אי אפשר מיקרי הא פשיטא אלא למימר דכל דאי אפשר אסיר וכדחלק תנא דבי רבי חייא ולמימר דהכין הלכת' וכן ההיא דהביא הש"ס דרבא דאמר לשמעיה אזדהר מחרוכא מייתי לה תלמודא דכל דאי אפשר שרי ומלתא דפשיטא דכל דלא אפי כמצטרך או דלא מבשל כמצטרך מיקרי אי אפשר והכין פירשה נמי הרשב"א להך דתני רב חייא ואם אי אפשר כו' יע"ש דבריו נמצינו אומרים דפסק הרמב"ם דגריפת תנור הוי כר"י וכן מאי דפסק בהתר חידוד הסכין הוי כר"י וכן מאי דפסק בשפוד שנצרף דאסיר לא הוי דלא כר"י דמודה ר"י דאסיר מטעם דהוי כהשחזת סכין במשחזת שלה דמודה ר"י ותדע דסמוך לה מלפניה כתב הרמב"ם דין אין שוברין את החרס כו' והלכה שמלאחריה כתב איסר דין ב' כלים המחוברים כו' וב' הלכות אלו טעמייהו משום מיחזי כמתקן מנא ובאמצע ב' הלכות אלו כתב דין שפוד הרי זה מגיד דטעם שוה לכולהו וכי היכי דתרוייהו מודה בהו ר"י בהך דב' כלים מדקא פליג ר"י אסיפא דהך מתני' דקתני אין פוחתין את הנר כו' בדין חתיכת פתילה ולא פליג ארישא דפחיתת הנר ש"מ דמודה דפוחתי' וכן ההיא דשבירת חרס וחתיכת נייר מסתמא נמי לא פליג בה ר"י ומדכתב להו הרמב"ם בהדדי שמע מינה דחד טעמא אית להו ומנה נשמע דכי היכי דמודה ר"י בפחיתת הנר דאסור ובשבירת חרס ה"נ באיסור תיקון שפוד שנצרף דאסו' ובזה נמי אתי שפיר מאי דקאמר תלמודא אמאי דאמר שמואל שפוד שנרצף אסור כו' ופריך הש"ס פשיטא ואי תימא דפליגי בה ר"י ורבנן ולר"י שרי כדעת ה"ה אין מקום לומר פשיטא. והגם שראיתי להרב בעל לח"מ שנתעורר ע"ז וכתב דהכי קאמר לרבנן פשיט' דאסיר ואי אתא לאשמועינן דסובר כחכמים לימא הלכה ע"כ דקדוק זה דלימא הלכה אינו הכרח כ"כ להכריח מיניה ותדע דבפ' מי שהחשיך קאמר הש"ס שמואל סבר לה הלכה כר"ש ורב כהנא הלכה כר"י מדכרכי דזוזי דרב אסר ושמואל שרי כו' וא"כ התם נמי נקשה לימא הלכה כו' אלא ודאי דלאו דיוקא מכרחא ותו אפשר דאיכא מכשירין דרבנן החמירו בהן וכגון גריפת תנור הגם דלא הויא מלאכה גמורה כמ"ש מרן הכ"מ ושמואל לא ס"ל הלכתא כותייהו בהא ולהכי אמר דעתו בפרט זה דשפוד שנרצף דאסור ומאי פריך פשיטא ותו לישנא דפשיטא משמע דליכא מאן דפליג בהא מלתא ולמאי דכתיבנא אתי שפיר וכן מ"ש בפ"ד הלכה ד' אין מכבין את הנר מפני תשמיש וכו' ליכא לאוכוחי מינה מידי משום דבהך לא פסקי אימוראי כר' יהודה וכמו שחלקו התוס' למעלה דף כ"ב ד"ה ההיא ר"י יעש"ד ועיין מ"ש שם שכך היא הסכמת הפוסקים הרמב"ן והר"ן ז"ל ושאר רבוותא הכי נמי סבר הרי"ף והרמב"ם דכיון דלא מכשרי' בגופו של אוכל נפש בהא דתנור וסכין ושפוד שנרצף לא פסקו אמוראי הלכה כר"י בזה גם מ"ש הרמב"ם הלכה ו' וז"ל ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הקדרה או הבית ע"כ לא תידוק מינה דפסק כר"י מדאסר כיבוי בשביל עישון הקדרה דבזה תלה זייניה ה"ה ז"ל דלא היא דעישון הקדרה דקאמר לא התבשיל אלא הקדרה שנפסדת לו ודכוותה עישון הבית וכדפירשה הרשב"א ז"ל וז"ל שלא תתעשן הבית ולא ישחיר הכתלים וכן נמי הקדרה עצמה שאין כאן צורך י"ט כלל ע"כ ולדרך זה מתישב לן תלמודא שפיר דהא מאי דבעי אביי מרבא לא בעי במלתא דאית ביה עונג י"ט אלא משום הפסד ממון ומדפשיט ליה לאיסורא אותביה מההיא דקשרי בשביל עישון הבית והקדרה וכו' ואי תימא דההיא איירי בצורך סעודת י"ט מאי פריך אביי מינה לבשביל הפסד ממון אלא ודאי כדפרישנא ולכשתידוק בדברי הרמב"ם העיר בדבריו שכן דעתו ממה שכת' בדרך זה כדי שלא תתעשן הקדרה או הבית שהקדים לו בשביל עישון הקדרה לעישון הבית ואי תימא דדעת הרמב"ם דעישון הקדרה הוא שלא יתעשן התבשיל הו"ל להקדים לומר בשביל עישון הבית שאין בו צורך אכילה ואח"כ יאמר עישון הקדרה שהיא המחודשת דלסדר זה דכתב קשה בתר דהשמיענו דאסור אפי' בשביל תבשיל שלא יתעשן הגם דהוי אוכל נפש עצמו מה צורך עוד לומר או הבית אלא ודאי דדעת הרמב"ם היא כדפרישית דעישון הקדרה היינו גוף הקדרה ולהכי הקדים לומר בשביל עישון הקדרה והוסיף עוד לומר או הבית דהוי עישון טפי מהקדרה ותדע דבגמר' הכי תניא ואם בשביל שלא תתעשן הבית או הקדרה ע"כ והרמב"ם שינה מלשון הברייתא נתחכם בזה לגלות דעתו בפירושא דמלתא. אסיקנא דדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהלכה כר"י בהני תלת דאמר רב יוסף בהו אתאן למחלוקת ר"י ורבנן בכיבוי הבקעת בשביל כו' לא פסקינן כותיהו וכחילוק שחילק הר"ן והרמב"ן וכדכתי' ודלא כדברי ה"ה ועיקר:
שם גמרא רבינא אמר אע"פ וכו' מידי דהוה קוץ ברה"ר כו' ע"כ הרמב"ם השמיט דין שפוד שצלו בו ולא הזכיר בו לא איסור ולא התר ואנא קא חזינא כמה אימוראי דפליגי בחילוקי דין זה ומן הראוי הו"ל להרמב"ם ז"ל להביאו ולפסוק כרבינא דבתראה הוא. תו ק"ל אמאי השמיט הלכה דקוץ ברה"ר דאמר רבינא הכא ובפרק כירה דף מ"ב וז"ל אמר רבינא הלכך קוץ ברה"ר מוליכו פחות מארבע אמות ובכרמלית אפילו טובא ע"כ. ומוכח התם דהכי הלכתא ופסקוה הרי"ף ז"ל והרא"ש. והרמב"ם הביא בפי"ב מהלכות שבת הך דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברה"ר בשביל שלא יזוקו רבים דעלה אתמר הך דאמר רבינא הלכך קוץ ברה"ר כו' והשמיט הא דאמר רבינא. והיה נראה לומר דסובר הרמב"ם דכיון דהשמיענו דין כיבוי גחלת של מתכת משתמעא מלתא ממילא הך דרבינא דהעברת קוץ פחות פחות מד' אמות וטובא בכרמלית אלא דא"כ קשה לרבינא אמאי אצטריך לאשמועינן פשיטא אלא ודאי דהוה אמינא דדוקא גחלת מטעם דלא מנכר היזקא כיון שהיא של מתכת אבל קוץ דמנכר כי קוץ הוא לא שרי אי נמי גחלת דוקא משום דעדיף היזקה אי נמי דוקא כיבוי גחלת הוא דשרי אבל פחות מד' אמות דאיכא מיחוש שכית דאתי לאעבורי ד' אמות לא קמ"ל רבינא דלא מחלקנן בכל הני חילוקים אלא ה"ה קוץ כו' מוליכו פחות מד' אמות כו' וא"כ הו"ל להרמב"ם להעלות על ספר חידותא דדינא דרבינא וה"ה והכ"מ ז"ל לא העירו בזה כל עיקר. ונראה לומר דדעת הרמב"ם דמאי דהוצרך רבינא לומר התם הלכך קוץ ברה"ר הוא לפי שסובר דצירוף אסור מדבריהם וכדעת אביי כדאיתא ביומא גבי טבילה ששנינו התם ר' יהודה אומר עששיות של ברזל היו מחממין מערב י"כ והקשו התם וכו' והעלו בעלמא דרבנן ושבות הוא כו' ולפום סברא זו כשהתיר שמואל לכבות גחלת של מתכת אין בדבר זה שום מיחוש שיבא לידי דאורייתא בגוף המעשה לא בכיבוי ולא בצירוף ויש מקום לומר דקוץ ברה"ר לאו משום דאתי לידי איסור דאורייתא דהרי מאי דמעביר פחות מד' אמות הוא עצמו חלק מדאורייתא והא למה זה דומה לאוכל חצי שיעור דחשבינן ליה כדאורייתא משום דחזי לאיצטרופי לזה אצטריך רבינא למימר הלכך וכו' דאפילו בכה"ג שרי דגם בזה לא אסרינן אבל לפום מאי דפסק הרמב"ם שם בפי"ב דצירוף הוי דאורייתא וחייב עליו ודלא כאביי אלא כרב ביבי דפליג עליה התם וכמ"ש ה"ה ז"ל א"כ כיון דהשמיענו הרמב"ם דין כיבוי גחלת של מתכת דשרי שלא יזוקו הגם דאית בה מיחוש הצירוף אלא כיון דאינו מתכוין לצירוף דמותר הגם דפסיק רישיה מטעם היזק דרבים מעתה כ"ש הוא פחות מד' אמות דהא כיבוי גחלת מתכת אית בה ודאי צירוף שחייב עליו מדאורייתא אלא מצד הכונה שלא באה לו בזה אנו פוטרין אותו הגם דעביד כל המלאכה שחייב עליה דבר תורה וכ"ש פחות מד' אמות דעדיין לא בא כל עיקר לתשלום מלאכה שחייב עליה ולא אצטריך לאשמועינן ומאי דהשמיט דין זה דשפוד שצלו בו בשר שפיר השמיטו משום דכל הני אימוראי סברי איסור מוקצה כר"י ואנן קי"ל הלכה כר"ש ואפילו במוקצה מחמת מיאוס נמי לבד ממוקצה מחמת איסור וא"כ שפוד זה אין הקצאתו אלא מצד מאיסותו דהא תורת כלי עליו כמ"ש הרשב"א דשפוד זה תורת כלי עליו ודלא כהתוס' ושמואל דאסר הכא הגם דסובר הלכה כר"ש כדקאמר התם בפרק מי שהחשיך לא אתמר דסבר כר"ש בכל השבת ואפילו במוקצה מחמת מיאוס אלא דאשכחן ליה דשרי בכרכי דזוזי דהקצאתם לאו מחמת מיאוס כמ"ש התוס' בשבת דף י"ט אלא משום דקיימי לסחורה וכמ"ש הרי"ף בפ"ק דשבת והוו מוקצה כתמרי דעסקא ולא דמו לכלים העומדים לסחורה דכתב הרמב"ם בפכ"ה מהלכות שבת דנק' מוקצה מחמת חסרון כיס דהתם הוי כלים דאית בהו הקפדה וכמ"ש הב"י בסי' ש"ח וכ"כ ה"ה בפכ"ו מהלכות שבת וז"ל וכ"ש כלים המוכנים לסחורה שאם הוא צריך להם שמותר כו' יעש"ד. ומעתה הני כרכי דזוזי לא גמרינן מנייהו לאיסור מחמת מיאוס ומהכא מדלא שרי מוקצה מחמת מיאוס מצינן למי דסובר כחד מהנהו אימוראי דמייתי בפ' מי שהחשיך שסוברים דבכל השבת הלכה כר"ש בר ממוקצה מחמת מיאוס הרי דבכרכי דזוזו סבר הלכה כר"ש ובמוקצה מחמת מיאוס לא ומצינן למימר דשמואל הכין סביר ולהכי אסר הכא שפוד שצלו בו דנעשה מיאוס ואנן לא קי"ל כוותיה אלא דאפילו מוקצה מחמת מיאוס שרינן כרבי שמעון וכן פסק הרמב"ם בפכ"ה מהלכות שבת להכי השמיט הרמב"ם ז"ל דין זה של שפוד דהקצאתו היא מחמת מיאוס דהא תורת כלי עליו ומוקצה מחמת מיאוס שרי בשבת וה"ה בי"ט והגם דאסיקנא כרב נחמן דבי"ט דקיל מחמרינן במוקצה כר"י אגלה אזנך בנסתרות דע דלא מפלגינן מי"ט לשבת בדין המוקצה אלא במלתא דחזיא לאכילה ולצורכי אכילה אבל איסורי טלטול דאין בהם צורך אכילה כגון טלטול דברים דאסרום מחמת הקצאתם שבת וי"ט חדא היא והכין דייקי דברי הרמב"ם בפ"א למי שיש לו עין להבין תורת משה ורבינא דקאמר הכא מידי דהוה וכו' דסובר הכין כבר הקשו התוס' מאי דאיכא למידק אמילתיה מההיא דפ' מי שהחשיך ותירצו דלדברי רב יהודה קאמר והכי נמי אמרינן לדרכינו לסברת הרמב"ם. ומה שהקשו התוס' הכא מדשמואל אדשמואל למאי דכתיבנא אין מקום לקושיתם כל עיקר. ומה שהקשו בפ"ק דשבת דף י"ט ד"ה הני כרכי וכו' מההיא דאמרינן בפ' מפנין דרב במוקצה לאכילה סבר לה כר"י ובמוקצה לטלטול סבר לה כר"ש ותירץ ר"ת דהני כרכי דזוזי הוו מוקצה מחמת מיאוס ולא סבר רב כר"ש אלא כמוקצה שמקצה אדם מדעתו לכתחילה כו' ע"כ למאי דאסיקנא בדעת הרמב"ם דסובר כהרי"ף בכרכי דזוזי דמוקצים לסחורה דלא כהתו' מצינן לתרוצי דלא סבר רב כר"ש אלא בבשר תפוח משום דלא היתה לו שעה שמוקצה בה דמקמי דתפח חזי לאדם בתר דתפח חזי לבהמה והגם דכשהיה ראוי לאדם הנה הוא מוקצה לבהמה הא מיהא לא ירד עליו דין מוקצה אלא מטעם דלא היה דעתו עליו לבהמה ובזה נוכל לומר דסובר דדעתיה דאיניש אבשריה דלכי מסרח להשליכו לכלבו והגם דקאמר הש"ס אהך דמחתכין את הנבילה דרב סבר כר"י שאני בהמה שאין דעתו של אדם ליתנה לכלבים משא"כ חתיכת בשר שהסריח דבזה הוא דסבר כר"ש אבל כרכי דזוזי כיון דאקצינהו לסחורה דין מוקצה עלייהו ובזה סבר כר"י וחילוק זה מורגש ונכון. ותדע דבפ' מי שהחשיך דף קכ"ו אמתני' דמחתכין את הנבילה כו' קאמר הש"ס וזה לשונו ואף רב סבר הלכה כר"י מדכרכי דזוזי עד כאן ואי תימא דהקצאת כרכי דזוזי משום מיאוס הוא דהוי ולא משום הקצאתם לסחורה אמאי דלמא ע"כ לא קאמר רב כר"י אלא במוקצה מחמת מיאוס דחמיר טפי משאר מוקצה כדקאמר התם בכוליה שבת הלכה כר"ש בר ממוקצה מחמת מיאוס דמחמת מיאוס חמיר מכל מין מוקצה לבד מחמת איסור ומחמת חסרון כיס אבל האי מוקצה דנבילה לכלבים לא יסבור רב כר"י ומה שתירצו התוס' לקושי זה התם בד"ה הני כרכי כו' דההיא דנבילה לפני הכלבים הוי מוקצה מחמת איסור דע דבחולין דף י"ד אמתני' דהשוחט בשבת כו' גרסינן וז"ל דרש חייא בר רב משמיה דרב אסורה באכילה נסבין חבריא למימר ר"י היא כו' ר"י דנרות דתניא מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי ר"י אימור דשמעת ליה לר"י במוקצה מחמת מיאוס במוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה אין דתנן ר"י אומר כל הנרות כו' חוץ מהנר שהדליקו בו וכו' דלמא שאני התם דהא דחי ליה בידים אלא אמר רב אשי כו' מוכח להדיא דסובר הש"ס דמוקצה מחמת מיאוס חמיר טפי ממוקצה מחמת איסור ועוד דלא קאמר לה הש"ס בדרך דלמא אלא בפשיטות אימור דשמעת ליה כו' ועוד דרב אשי נד מהך אוקמתא מחמת קושיא ומהדר בתר ההיא דמבשל דאסר רבי יאודה במזיד מוכח דמחמת הך דחיה דאימור דשמעת ליה כו' ואי תימא דסובר דמוקצה מחמת איסור גרע ממחמת מיאוס כיון דאסר ר"י מחמת מיאוס ק"ו מחמת איסור אלא ודאי דסבר רב אשי להך דחיה ולפום השתא מאי דקאמרינן בשלהי מי שהחשיך דמוקצה מחמת איסור עדיף איסוריה טפי ממחמת מיאוס מיירי במוקצה מחמת איסור דדחיה בידים כגון נר שהדליקו בו בשבת וכמ"ש התו' התם ד"ה לבד ממוקצה:
תו אמרינן תני תנא קמי' דרב השוחט בשבת בשוגג יאכל כו' א"ל מאי דעתיך כר"מ עד כן לא קשרי ר"מ אלא מבשל דראוי לכוס אבל שוחט לא כו' ע"כ מוכח דסו' רב דמוקצה מחמת איסור בכה"ג דשחיטת בהמה חמיר טפי ממוקצה מחמת מיאוס דהא רבי מאיר קשרי נר הדולק דהוי מיאוס ואע"פ כן קאמר רב דיחמיר בהשוחט. והתו' כתבו בד"ה אימור דשמעת ליה כו' דיחויא בעלמא הוא וכ"כ בשבת בד"ה הני כרכי ואין דבריהם מחוורין אצלי דהיכי מצינן למימר דחויא ואנן קא חזינן דהש"ס דחי להך אוקמתא מחמת קושיא זו ותו היכי דחי תלמודא בדבר דאיהו לא סבר הכי. והעיקר אצלי בפירוש הסוגיא הכין הוא דבמוקצה מחמת איסור אי הוי איסו' דעביד ליה בידים לכ"ע חמיר טפי ממוקצה מחמת מיאוס ובהיכא דהוי האיסור מעצמו כהא דהשוחט לא פסיקא ליה לתלמודא אי גרע ממוקצה מחמת מיאוס אי מחמת מיאוס גרע משום דאיכא פנים לצדודי הכי והכי ולזה כד בעי תלמודא לאוכוחי מדאשכחן דאסר ר"י במוקצה מחמת מיאוס אמר אימור דאמר כו' אבל מחמת מיאוס כה"ג לא אמר ומנא לך לאסור. וכמו כן כד אתא הך תנא קמיה דרב ואמר השוחט בשוגג יאכל וכו' אותביה אימור דשמעת ליה כו' ולא מצית לאוכוחי מחמת מיאוס דאיכא לפלוגי לאידך גיס' דהא עדיף ודמי לנר הדולק דחמיר טפי אבל לא החליט רב למימר הכי דלא הו"ל לתלמודא לאתויי מאי דאמר סתמא דתלמודא ודברי רב ולא ראי זה כראי זה ולמאי דכתיבנא אתי שפיר. ומהשתא תלמודא דקאמר בפשיטות אמתני' דמחתכין את הנבלה דרב סבר לה כר"י מההיא דכרכי דזוזי דמאי החליט למימר הכי וליהדר ליתוב אימור דאמר במוקצה מחמת מיאוס מחמת איסור מי שמעת ליה אלא דדעת הרי"ף ז"ל עיקר דכרכי היינו דקיימי לסחורה ותלמודא דקאמר רב כרבי יאודה מלתא מוכרעת קאמר דלכל מאי דבעית אימא כרכי דזוזי קילי ואעפ"כ אסר רב ובהכרח כר"י ס"ל ודע דהרמב"ם כתב בפכ"ה מהלכות שבת וז"ל כל כלי שהוקצה מחמת איסור אסור לטלטלו כגון נר שהדליקו בו בשבת והמנורה כו' ע"כ הוצרך לו' כגון נר שהדליקו כו' לומר דאיסורן הוא באיסור דעביד ליה בידים אבל מוקצה מחמת איסור דאתי מעצמו לא הוי בכלל זה ותדע דפסק דמחתכין נבלה שנתנבלה בשבת ולא מפליג בין היתה מסוכנת מע"ש לבריאה וכדכתיבנא בכמה דוכתי. ואית לן למידק בהא מלתא דאמר רבינא מידי דהוה אקוץ ברה"ר דהא מלתא דקוץ ברה"ר למדו רבינא עצמו בפרק כירה מההיא דאמר שמואל מותר לכבות גחלת של מתכת ברה"ר שלא יזוקו כו' וקאמר עלה רבינא הלכך קוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מארבע אמות ע"כ א"כ עיקר דין זה נלמד משמואל והכא קא חזינא דשמואל פליג ולא שרי טלטול שפוד מדין קוץ ברה"ר. וי"ל דטעמו דשמואל משום דדוקא ברה"ר דלא ידעי עובר ושב משא"כ בבית האדם בני הבית ידעי ואם בא האדם מבחוץ בני הבית מזהרי ליה ורבינא פליג אדשמואל ולא מפליג בהכי וסובר דאף בכי האי גוונא חיישינן ושרינן אי נמי אפשר לומר דשמואל הכא גילה דעתו דלא שרי אלא גחלת של מתכת משום דאינשי לא חזו היזקא דאית בה משום דמיכסי היסקה דרבים אינם רואים שהיא גחלת אבל קוץ עוברי דרכים חזו ליה כי קוץ הוא ומטים הדרך ועוברים. ורבינא דאמר התם בשבת הלכך קוץ כו' הוא מקמי דידע להא דשמואל דאסר שפוד שצלו בו ומאי דמייתי תלמודא הכא דברי רבינא דשרי לאו דרבינא אמרה להדיא אלא מכללא אתמר לפי מאי דאמר התם בשבת הלכך קוץ כו' יאמר הכא נמי מידי דהוה כו' ודרך הש"ס דמייתי מאי דמשמע מהאמוראי' ואומר ר' פלוני אומר והוא לא אמר בפי' וכדקאמר הש"ס בכמה דוכתי הא דרבי פ' לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר. ומהשתא מצינן למיהב טעמא להרמב"ם ז"ל שהשמיט מהלכותיו העברת קוץ ברה"ר פחות מארבע אמות דהיינו טע' דהא שמואל דגמר מיניה רבינא דין זה גילה דעתו במכלתין דלא סבר לה אלא דוקא היכא דאיכא אינשי דעברי ולא ידעי אבל כל דמצי למידע לה לא שרינן ולזה בין קוץ ברה"ר אסור דהא חזו ליה בין שפוד בבית ידעי ביה בני הבית וליכא היזקא וליתא לדברי רבינא ולזה השמיט הרמב"ם ז"ל בין מה שאמר רבינא בשבת ומה שאמר במכלתין דלית הלכתא כותיה ומהאי טעמא קאמר הש"ס הך דרבינ' דשרי מידי דהוה כו' דמשתמעא ליה מההיא דאמר רבינא בשבת כדכתיבנא דמכללא איתמר ודעת הש"ס לומר דלאו מלתא היא דהא שמואל דמדבריו דייק רבינא שמואל גופיה פליג בה אלא דדרך זה דוחק אצלי לאמרו:
שם לא יאמר אדם לטבח שקול כו' הגם דכבר תנא במשנה אחרת למעלה אין נמנין על הבהמה כו' אצטריך למיתני משנה זו לחדותי דינא דלא תימא דוקא אין נמנין על הבהמה משום דסכומה לא נודע ועושה סכום לשיווייה אבל טבח שכבר ידוע כמה הוא נותן לו בדינר אין כאן מקח וממכר קמ"ל לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר. ולהכי כתב הרמב"ם ב' הלכות אלו בפ"ד מהלכות יום טוב בהלכה י"ט כתב וז"ל אין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה כו' וזו משנה ראשונה ובהלכה כ"א כתב וז"ל לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר כו' וא"ת הו"ל להרמב"ם לכתוב הלכה כ"א ולא היה צריך לכתוב הלכה י"ט י"ל דעיקר דינא דהלכה י"ט הוא לאשמועינן דין כיצד הוא עושה כו' דסד"א דגם זה אסור קמ"ל ועוד משונה טעם איסור הלכה י"ט מטעם איסור הלכה כ"א דטעם איסור הלכה י"ט הוא משום גזירת מקח וממכר מפני שעושה תנאי הקנין כמה שוה ואיסור הלכה כ"א הוי מטעם עובדין דחול וכמו כן כתב רש"י ז"ל. ולהכי לא סדר רבינו הקדוש ב' משניות אהדדי משנת לא יאמר אדם לטבח עם הך דאין נמנין וכו':