אור ברסלב

רא"ש על התורה· רבנו אשר ב"ר יחיאל

שמות

בראשית

פרק א

פסוק ז

ובני ישראל פרו וישרצו. פירש הגאון רב סעדיה זלה"ה גימ' שש"ה בכר"ס א' כדפירש"י:

פסוק יג

בפרך אין לו עד מוכיח במקרא. ונראה שהוא לשון פירוד שפירושו הבדילום שהפרישום מנשותיהם:

פסוק כ

וייטב אלהים למילדות. פירש"י שעשה להם בתי כהונה ולויה. וקשה שהרי כתיב בפסוק א' ויעש להם בתים ועוד וייטב וירב מה ענין זה לזה:

וי"ל דה"פ המילדות אמרו כי חיות הנה בטרם תבא אליהם וכו' ולא האמין להם פרעה ועל זה אמר וירב העם זו היא הטובה שעשה להם הקב"ה שהמלך האמין להם שאלו היו צריכות מילדות לא יספיקו להם שתי מילדות לבד לעם רב וכבד ואז האמין לדבריהם וזהו וייטב אלהים למילדות וירב העם:

פרק ב

פסוק ב

ותצפנהו ג' ירחים. ועתה צא וחשוב מז' באדר עד ו' בסיון תמצא ג' חדשים מכוונים ולפיכך לא יכלה עוד הצפינו שלא יראה אור בשביל אור יקרות שהוא עתיד לראות ולהראות. מש"ה רבינ"ו עולה למנין תרי"ג מצות:

פסוק ג

ולא יכלה עוד הצפינו. מדרש לפי שבאותו היום היה עתיד לגלות בפומבי ביום מתן תורה שהוא ו' בסיון שהרי בז' באדר מת משה:

פסוק יז

ויבואו הרועים ויגרשום. קשה קצת לשון ויגרשום כי לנקבות היה לו לומר ויגרשון. ושמעתי מפי אבא מרי ע"ה דה"פ ויגרשום קאי אל המים כלו' הרועים סתמו הרהטים ושקתות המים רפש וטיט ומיד כשבא משה יצאו המים לקראתו לפי שהיה מזרעו של יעקב הצדיק ומצינו לשון גירושין על המים ויגרשו מימיו רפש וטיט ויגרשו המים לשון זכר כדכתיב המים הזדונים וכן מימיו נאמנים וזהו שאמר ויקם משה ויושיען כשראו הרועים שיצאו המים לקראתו ולא יכלו לעשות סתימה קיימת לפני משה שהוא פורץ הגדר רדפו אחרי הבנות ויקם משה ויושיען כאיש מלחמה בזרוע רמה:

פרק ג

פסוק ג

מדוע לא יבער הסנה. תימא והלא כתיב למעלה והנה הסנה בוער באש. וי"ל דהכי פירושו איננו אוכל כדאמרי' והסנה איננו אוכל וכי לא יבער הסנה בתמיהה והנגינה מוכחת כך דיש טרחא תחת מדוע וניחא ויבער לשון הווה כמו ככה יעשה איוב וכו'. וכי אוציא את בני יש' ופי' הייתי ראוי לדבר עם המלך איזה דבר מקובל ואומר לו שבכך ישלח עבדיו וכי שוטה הוא בתמיהה:

פסוק יג

ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. כלו' יש רצון שאומר להם פירוש שמך הגדול יד"וד מד' אותיות. ויאמר אלהים אהיה אשר אהיה איניני חפץ שתאמר להם פירושו אלא השם מאהיה ולא השם הגדול ופירושו ואין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר:

לעלם. חסר כתיב העלם פירושו:

פרק ד

פסוק יט

כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. פירש"י ז"ל מלמד שירדו מנכסיהם ומי הם דתן ואבירם. וא"ת מנא לן הא דילמא היו מצורעים או סומים או בלא בנים דכל א' מאלו נקרא מת. מצורע גבי מרים אל נא תהי כמת. סומא במחשכים הושיבני כמתי עולם בלא בנים דכתיב גבי רחל הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. וי"ל זה אינך יכול לומר מצורעים דכתיב יצאו נצבים פתח אהליהם וכו' ובכל מקום שנא' נצים ונצבים על דתן ואבירם נאמר ואלו היו מצורעים היו משולחים מחוץ למחנה. סומים שהרי כתוב העיני האנשים ההם תנקר. בלא בנים דכתיב ונשיהם ובניהם וטפם אלא ודאי היו עניים וירדו מנכסיהם ועוד יש הכרח גמור שבשביל שהענו נסוגו אחור מחצר המלך ולא יכלו לתת שוחדים שהיו עניים שאלו היו עשירים אפי' היו מצורעים או סומים או בלא בנים לא היו סרים מאחרי דרך מבוא בית המלך שעדיין היתה ידם תקיפה לעשות חיל ולפזר ממון:

פרק ה

פסוק טז

והנה עבדיך מוכים. יש עם לשון נקבה דכתיב מדוע ככה העם וכן העם אשר בקרבה יושבת לבטח ודלא כדפרש"י:

פרק ו

פסוק א

ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו. יש תימא מה היה צריך כל אלו הלשונות ישלחם יגרשם וכן במקום אחר שאמר גרש יגרש אתכם מזה. ושמעתי טעם נכון לפי שהקב"ה שהוא דיין האמת ומתנהג עם בריותיו בחסד ובמשפט היתה מדת הדין מקטרגת לפניו ואומרת כך רבש"ע מה אתה עושה עם פרעה ועם עמו אתה גזרת על בניך שישתעבדו במצרים ת' שנה כדכתיב ועבדום וענו אותם ת' שנה ועדיין לא עבדום אלא רד"ו שנה את זה תעשה אם יהי רצון מלפניך ישלימו מנין השעבוד או תעשה דבר שפרעה ועמו ישלחום ויגרשום דהא א' מאלו הלשונות יספיק לפטור עבדיו ועמו דהאומר לעבדו הרי אתה משולח ממני או מגורש או פטור אתה יוצא לחירות ואז מי שעיניו פקוחות לדין במשפט כל בריותיו אמר כיון שכך הוא בעל כרחם ושלא בטובתם יצא מפיהם קומו צאו מתוך עמי ויקומו עבדיו וכו'. וא"ת מאי שנא מנין רד"ו לא פחות ולא יותר. ושמעתי טעם כי בעוד שהיו אבותינו בשעבוד היו עומדין האבות ומתפללין תמיד בעד ישראל ואמר להם הקב"ה כלום יש בכם שירצה לגרע מאותיות שמו וכן אגרע ממנין השעבוד העתיד לבוא על ישראל אברהם ויעקב השיבו לאו כי כל האותיות צריכות לנו עד שבא יצחק ואמר רבש"ע מן הדין היה שמי להיות נכתב בשי"ן וכן הוא בדברי הימים ושבועתו לישחק אני מוחל כבודי שיכתב בצד"י ותגרע מן החשבון עד שיגיע לעודף שיש מהש"ין עד הצד"י וכמה הוא רד"ו והיה כן וע"כ כתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו ומלת ידענו מלשון וידע אלהים:

פסוק ג

וארא אל אברהם וכו'. פירש"י חדא שלא אמר ושמי ה' לא שאלו לי. פי' לפי' וא"ת יש דבר בפסוק שהוא כמו לא שאלו לי שהרי כתיב לא נודעתי להם ונפרש בדוחק נודעתי כמו לא הודעתי ולמה לא הודעתי לפי שלא שאלו לי עכ"ז אי אפשר לעמוד על הפירוש כדפרש"י:

איתא בהגדה דליל פסח ר' יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב. מה ראה ר' יהודה לתת הסימנים הללו והלא מי שיראה סדר המכות בפסוק יכול לעשות כמוהו. וי"ל דהסימן בא להראות לנו שכל מכה שלישית היתה בלא התראה כנים שחין חשך ובכל ב' הראשונות מלקין ואין מלקין בלא התראה לכן דם צפרדע בהתראה. שלישי' בלא התראה כדאמרי' לקה ושנה כונסין אותו לכיפה ואתי כמה דאיתמר כיפה אין צריך התראה וכן שחין חשך בלא התראה. וקשה למה צריך בכל ראש שלישית ושלישית ב' התראות בהתראת דם צפרדע סגי. י"ל כל שלישית ושלישית מכות חדשות בפני עצמן לכך צריך לכל שלישית שתי התראות שפרעה היה סבור שלא ישובו עוד כיון שלא הוזהר פעם ראשונה. א"נ ג' ראשונות ע"י אהרן ג' שניות על ידי משה ג' שלישיות על ידי הקב"ה וא' ע"י כולם ועל שהיו חלוקות הוזקקו התראות חדשות על ידי הקב"ה דבר חשך מכת בכורות ע"י משה ערוב ברד ארבה דצ"ך ע"י אהרן שחין ע"י שלשתם. אותם דאהרן היו מן הארץ לפי שלא היה מעלתו כ"כ אותם דמשה מאויר אותם דהקב"ה משמים וארץ ומאויר שחין מכל. והמטה היה לתנין פרעה נקרא תנין שנא' התנין הגדול ומעץ יבש נעשה תנין ובלע את המטות וחזר לעץ יבש כך בראתיך מאין והמלכתיך ואמרת לי יאורי ואני עשיתני ואתה עשית עצמך כתנין שדרכו לבלוע כך בלעת י"ב שבטים וזהו י"ב מטות כי מטה ושבט הכל דבר א' סופך להחזירם ולפולטם ואחזירך לתוהו ובוהו:

פרק ז

פסוק ט

תנו לכם מופת. פרש"י מופת אות להודיעם שיש צורך במי ששולח אתכם. פי' לפי' שיש צורך כלומר כח ויכולת במי ששולחם וכן יזבחו לשדים וכו' כתרגומו דלית בהון צרוך:

פרק ח

פסוק ה

התפאר עלי למתי אעתיר לך ויאמר למחר. י"ל דהכי פשטיה התפאר עלי למתי תרצה שיכרתו הצפרדעים ממך ומבתיך אעתיר לך מיד לאיזה זמן קצוב שתרצה ולנסותו שיעברו המכה למחר ויאמר כדבריך ועתה ניחא לי שלא היה יכול פרעה לומר זמן קצר מזה:

פסוק יד

גבי מכת כנים. אמר ולא יכלו החרטומים לעשות בלטיהם ופירש"י שאין שד שולט על בריה פחותה מכעדשה. ושמעתי טעם אחר לפי שאין מכשף יכול לעשות כשפים אם אינו עומד ברגליו על הארץ כמו שמצינו בתלמוד על אותו מעשה ר"ש בן שטח שתפש פ' כשפניות והכניס פ' תלמידים וכל א' וא' הגביה אחת מהן ולא יכולו לעשות דבר בשביל שלא היה רגליהם על הארץ כמו כן הכא העפר היה כנים ולפיכך לא יכלו החרטומים לעשות בלהטיהם כן:

תמצא שלא אמר למחר ברפואה אלא בערוב לפי שהיו חיות רעות ויש מהם הולכות לאט ולא יכלו לצאת חוץ מהמדינה עד יום שלם ואין ויצעק אלא בצפרדע לפי שתלה משה עליו השררה שאמר התפאר עלי לכך הוצרך להפציר בתפלה:

פרק ט

פסוק יד

על מכת ברד נאמר אני שולח את כל מגפותי. פירש"י למדנו מכאן שמכת בצורת שקולה כנגד כל המכות. ויש פירושים שכתוב בהם מכת בכורות ודוחקים עצמם בקריאת התיבה לקרות בכורות לשון ביכורים ובחנם דחקו כי כך הלשון בצורת. אי נמי יש לישב מכת בכורות ממש ששלח להם בסוף וה"פ נכון היה דבר מלפני בעצת פמלייא שלי לשלוח את כל מגפותי אל לבך דהיינו מכת בכורות שתבא עכשיו ולא אניחה לבסוף כמו שהניחה בעבור תדע כי אין כמוני. ואך אותך ואת עמך בדבר כלומר להמית אותך ואת עמך. ואולם בעבור זאת העמדתיך ומשכתי את ידי מאותה מכה גדולה והנני ממטיר כעת מחר אם עודך מסתולל בעמי. כך פי' מורי ז"ל:

פרק י

פסוק ב

ולמען תספר באזני בנך ובן בנך. וא"ת משה היאך היה יודע שהקב"ה היה עתיד להביא עליהם מכת ארבה. וי"ל שהרגיש והתבונן בג"ש דתספר ספרו גבי יואל שיש ארבה בפי' וכל הנביאים ניתנו למשה על פה עד בא כל נביא ונביא לכך נקראו דברי קבלה שלא ניתנו ליכתב אלא בקבלה ואע"פי שאמרו אין דנין דברי תורה מדברי קבלה אם למדה משה רבינו א"כ דנין:

פסוק י

על הדם . פרש"י נהפך לדם מילה. וא"ת מנא ליה שהיה דם מילה והלא בעונותיהם רבים דמים נשפכו במדבר בעגל ובעדת קרח ובמרגלים מנא לן שלא היו רואים אותם דמים. וי"ל שמצרים חירפו את ישראל על שמלו את בניהם במצרים ולא במדבר וכתוב על המילה כי חרפה היא לנו גבי שכם ולכך נאמר על המילה היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם וזהו שפירש נהפך למילה דבליל פסח מלו כדמפורש לקמן בפרשה וזה הדם הראשון שהיה מסימן הכוכב:

יש לשאול מ"ש שמתו כל הרשעים בתוך ג' ימי אפלה ודתן ואבירם לא מתו שהיו רשעים גמורים. י"ל אע"פי שהיו רשעים לא נתייאשו מן הגאולה:

פרק יא

פסוק ב

וישאלו איש מאת רעהו. לשון מתנה כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך שהוא שאלת מתנה:

פסוק ז

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה וכו'. יש לשאול ולהקשות מאי רבותא היא לא יחרץ כלב. וי"ל לפי שאחז"ל כשמלאך המות בא לעיר כלבים צועקים ובאותה הלילה בא מלאך המות בשביל מכת בכורות ואע"פ כן לא יחרץ כלב לשונו וזו היא רבותא:

פרק יב

פסוק ט

אל תאכלו ממנו נא. פשט מר' אברהם בן עזרא אל תדאגו ותאמרו נאכל הפסח נא כלומר שאינו מבושל כל צרכו מפני פחד מצרים לא תעשו כן ובשל מבושל במים ואל תאמרו נבשלנו בקדרה שלא ירגישו בנו המצרים שנאכל אלהיהם לא תעשו כן והוא כמו ולא בשל וכן תרגם אונקלוס ואף לא בשלא מבושל במייא. כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו וא"ת נחתוך הראש והאיברים והכרעים שלא יכירו שהוא תועבתם לא תעשו כן אלא על אפם ועל חמתם. יכירו וידעו שהוא תועבת מצרים אשר אתם זובחים ואוכלים ויחפרו ויאבדו וימותו בנפש מרה כי אלהים חי וקיים בחזק יבא וזרועו מושלה לו ועשה בהם שפטים:

איתא בתלמוד כתוב א' אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב א' אומר ז' ימים תאכל מצות ז' בכלל היה. וא"ת איך משמע שיצא ז' מן הכלל. ופרשב"ם שלהי פסחים דכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום הז' עצרת בפרשת ראה ומשמע בהדייא דיצא מכלל אכילת מצה השביעי ולגופיה לא אצטריך שהרי כתיב בפרשת פינחס וביום הז' מקרא קדש:

פסוק טז

כל מלאכה לא יעשה לכם. פרש"י ע"י אחרים ור"ל גוים ואני הקשיתי למורי הרב ז"ל א"כ מצינו אמירה לגוי שבות מן התורה. ותירץ אחרים קטנים שכן גבי שבת הם מוזהרים בפסוק האבות על הבנים:

פסוק כט

וה' הכה כל בכור. כל מקום שנא' וה' הוא וב"ד ומתוך כך ניחא לן באיוב ה' נתן וה' לקח וכו' למה אמר וה' די לו לומר ה' נתן ה' לקח אלא כשעושה חסד ומתנת חנם עם בריותיו הקב"ה אינו נמלך עם פמלייא שלו אבל כשלוקח א' מהם או כשמביא יסורין עליהם הוא נמלך עם ב"ד ולכך נאמ' וה' הכה:

פסוק ל

כי אין בית אשר אין שם מת. לפי שהיו קוברים אותם בבתיהם והכלבים מחטטים ומוציאין ומוליכין אותם מבית לבית:

פסוק לט

כי לא חמץ כי גורשו ממצרים. וא"ת וכי אם לא גורשו ממצרים היו אוכלין חמץ. וי"ל כי גורשו קאי אדלעיל ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וכו' כלומר חוץ ממצרים וכן שמואל שוכב בהיכל ה' היכל ה' קאי לטרם יכבה שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד:

אז"ל פסח שיצאו יש' ממצרים חמישי בשבת היה ושבועות בשבת היה שכן אמרינן פרק ר' עקיבא דכ"ע סברי דבשבת ניתנה התורה ועתה בזמן הזה חל שבועות ביום ב' דפסח וסימן אתב"ש ומאי שנא. וי"ל דאמרינן התם פרק ר' עקיבא אייר דההיא שתא מליוה ונראה שחמשים וא' יום היה מפסח לעצרת שעדיין לא נצטוו על ספירת העומר והפסוק מדבר מן השנים הבאות שלעולם אייר חסר:

פסוק מו

ועצם לא תשברו בו. לשון התלמוד פרש"י יש בו כזית בשר יש בו משום שבירת עצם. ור"ל הפשט מאזהרת השבירה לפי שיראה רעבתן אם שובר העצמות של פסח שהפסח נאכל על השבע אם כן כשאין עליו כזית בשר למה אין בו משום שבירת עצם והלא יותר יראה רעבתן. ושמעתי האי פירוש נמנו חבורה על הפסח והמה מרובים כל כך שלא הגיע לחלק אחת מהם כזית אך צריך לחזור על המוח מהעצם לשברו אין בו משום שבירת עצם אבל אם יש עליו כזית בשר עובר ועובר שיכול לצאת ידי חובה מכזית הבשר כך שמעתי אך לשון התלמוד לא משמע כן לפי':

פרק יג

פסוק טז

והיו לטוטפות בין עיניך. פירש"י לשון התלמוד טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. והם שתי מקומות ובתפלין של ראש ד' פרשיות כנגד ד' הרגשות שבראש ראייה שמיעה ריח דיבור אבל ביד אין בה כי אם בית א' כנגד המשמוש ולכך די בבית א' וכל המקיים א' מאלו ג' מצות כאילו קיים כל התורה וכולם נקראים אות כמו שפירשתי לעיל גבי מילה:

פסוק יז

ויהי בשלח פרעה את העם. מדרש כי קרוב הוא לשון קורבה ממש שכן תמצא פלשתים קרובים למצרים וכה"א ומצרים ילד את לודים ואת פתרוסים אשר יצאו משם פלשתים ובשביל אותה קורבה ולא נחם אלהים:

פרק יד

פסוק כ

ויאר את הלילה. פירוש ויחשיך לכן ולא קרב זה אל זה כל הלילה שאין אדם נלחם בלילה וכן לשון חז"ל אור לארבעה עשר:

פסוק כו

נטה את ידך על הים . שמעתי מפי אבא מרי ע"ה שקריעת ים סוף לא נעשית במטה והטעם לפי שהיו מלעיבים ומלעיגים על משה מלאך ה' צבאות והיו אומרים מה כוחו ומה טיבו של משה והלא הקטן ממנו אלו היה מטה האלהים בידו יעשה נסים ונפלאות כמוהו אז ראה והשקיף אל קנא יושב בשמים וצוה למשה עבדו ואתה הרם את מטך פי' הפרישהו ממך לשון תרומה ונטה את ידך על הים ובקעהו וכן עשה וזהו שאמר הפסוק ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז הרגישו היכולת שהיה ביד משה בלתי מטה האלהים וחזרו והודו לראשונות. ואני מצאתי סעד לדברי אבא מרי ע"ה במדרש תהלים על מ"ש דוד הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור ואחר אמר מה לך הים כי תנוס משל למה הדבר דומה למלך שחלה אחד משריו וכאשר קם על רגליו נכספה נפשו לטייל באחד מהפרדסים בקש מאת המלך שימסור לו המפתח מהפרדס מסר לו טבעתו שיראה לו השומר הפרדס וינוח וישקוט שמה השר ההוא הלך אל השומר וימאן השומר ויאמר אליו סור מעלי כי כבר הזהיר בי המלך שלא לפתוח הגן נעול לשום אדם חזר בו השר בפחי נפש אל המלך ויגד לו את כל אשר קרהו וישנס מתניו המלך בעצמו וילך שם ויהי כאשר ראהו השומר רעדה אחזתהו אמר עתה יהרגני על אשר פיהו מריתי ולא עשיתי בעבור טבעתו מה עשה ברח מפניו ויהי כראות המלך את השומר בורח מפניו קרא אותו בקול גדול מה לך שומר כי תנוס הנך נאמן בכל ביתי כי שמרת מצותי ראשונה שצויתי לך על הגן לשומרו אך מעתה תעשה עבור זה עבדי אשר חפצתי ביקרו כמו שתעשה בשבילי גדולה וקטנה. כך משה רבינו הלך אל עוזא שרו של ים ומטה האלהים בידו אשר חקוק בו השם המפורש וימאן השר לפתוח לו מימיו א"ל לית אנא מתכביש מן קדם ילוד איתתא כדמפורש באגדת ויושע. לסוף נגלה הקב"ה בכבודו על הים אז ראה הים וינס מפניו ויקרא אליו מה לך הים כי תנוס אל תירא כי אתה שומר נאמן ושמרת דרך פקודי אשר הפקדתיך מששת ימי בראשית שלא לפתוח מימיך אכן לזה משרתי נאמן בכל ביתי שמור ואל תמר בו ואין צריך אות ומופת כי שמי בקרבו לעין כל הבקיע הים ויזובו מימיו מזה ומזה בידו החזקה:

שמעתי פי' נאה קפאו תהומות בלב ים. לבו של אדם בשליש הגוף כמו כן הים נבקע עד שלישו שהיה גדוש וגודשא תילתא ותחתיהם קפאו תהומות בלב ים וזה שאמר הכתוב דודי שלח ידו מן החור בשיר השירים פי' דודי זה הקב"ה ששלח ידו להעביר ולסעוד הזקנים שלא היו יכולין לעבור את המים שעדיין היה הטיט בהם למעלה לפי שלא קפאו רק עד שליש והתהום צף ועולה והיה רטוב מקום מעבר ואסמכוה רז"ל לעשות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף ועל יציאת מצרים כתיב פרשת ציצית ושמנה חוטי ציצית כנגד שמנה ימים שיש מיום שחיטת הפסח עד ז' ימים של פסח שעברו הים:

פרק טו

פסוק יא

מי כמוכה. הראשון רפ"ה והשני דג"ש תיקון סופרים הוא דלא לישתמע בקריאת השי"ת מיכה ובשביל כך קורין מי כמוכה בד"גש:

פסוק יב

תבלעמו ארץ. שמעתי טעם מפני מה זכו לקבורה לפי שהמה נתעסקו בכבוד קבורת יעקב אבינו ומי שאינו מקפח שכר כל בריה לא קפח שכרם מדה כנגד מדה:

פסוק יג

נחית בחסדך עם זו גאלת. אסמכתא למה שאחז"ל. העולם עומד על ג' דברים על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים ושלשתן נרמזות בפסוק נחית בחסדך זו גמילות חסדים נהלת בעזך זו תורה שאין עוז אלא תורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן. אל נוה קדשך זו עבודה אלו הקרבנות שנעשו בבהמ"ק:

פסוק כב

וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. אין מים אלא תורה ולכן עזרא תיקן לקרוא בשבת ובשני ובחמישי בתורה שלא יהיו ג' ימים בלא תורה ולמה תיקן לקרוא במנחה בשבת שלא יהיה בין כהנים ולויים וישראל מריבה שלא היו שוים כהנים ולויים עם ישראל שישראל קורין חמשה בשבת שחרית ובשני ובחמישי שנים הרי שבעה וכהנים ולויים הם ו' לכך תיקנו מנחה בשבת ואז הם שמנה. אמרי' במס' חולין רמז להמן הרשע שנתלה בי"ו בניסן שנאמר וישבות המן ממחרת הפסח והיינו אותו יום עצמו:

פרק יז

פסוק יד

כי מחה אמחה את זכר עמלק. כתוב אחד אומר אמחה דמשמע דהוא בכבודו ימחה וכתוב א' אומר תמחה דמשמע שמצוה לישראל למחותו. לא קשייא כאן קודם שפשט ידו בזבול כאן לאחר שפשט ידו בזבול. כלומר קודם שיפשוט ידו להחריב בה"מק מצוה הקב"ה שימחו את זכר עמלק אבל לאחר שפשט ידו בבית המקדש הוא בכבודו ימחה וזהו שאמר כי מחה אמחה וכתיב כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור ויעשה מלחמה עמו בעד ישראל למען שמו אמן:

פרק יח

פסוק ב

אחר שלוחיה. אחר שנתן לה נדונייתה כמו ויתנה שלוחי' לבת פרעה נתן לה העיר בנדונייתה ונקראת כן שע"י כן משלחה מביתו לבית בעלה:

פסוק ד

ויצילני מחרב פרעה. וקשה דבתחלה היה ניצול מחרב פרעה ואחר כן היה גר בארץ ואם כן היה לו לקרות הראשון אליעזר. ויש לומר דעד שמתו המלשינים המבקשים את נפשו כלומר שירדו מנכסיהם כדפי' רש"י לעיל לא היתה הצלה גמורה שלעולם היה דואג ולפיכך קרא השני אליעזר ולא הראשון. על מה שהקשה רש"י איך היה יתרו במתן תורה והא כתיב לב יודע מרת נפשו וכו'. יש ליישב שלעולם אימא לך שבא קודם מתן תורה במצות מרה והדינין בכלל מתן תורה כי צריכים תמיד לדיני ממונות. וניחא מה שאמר נבול נבול גם אתה לרבות אהרן וחור שעדיין לא נהרג חור ומשה שלחו קודם מתן תורה שנא' וישלח משה את חתנו משום ובשמחתו לא יתערב זר ואמר משה לא יבוא אחר מתן תורה ובא ושוב לא חזר לעירו ושילוח זה אינו שילוח דגלים שבדגלים התחנן לו משה שישאר ועכבו אז שכן משמע הפרשה שמשלמת על העכבה וכשראה יתרו שהולכים לארץ ישראל וגם אין לו חלק בארץ רצה לחזור לעירו עד שנדר לו דושנה של יריחו ונתעכב ומה שפי' רש"י לא מצינו שחזר הא פי' לעיל לגבי בני חת ולא מצינו שפגעו בני חת לעפרון על אברהם וכן לא מצינו שפגעו מצרים לפרעה על קבורת יעקב וכן אחר שילוחיה לא מצינו ששלחה משה רבינו אלא על כרחין מצינן שחזר ונתן לו דושנה של יריחו ועוד כתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה בת יתרו שפטם עגלים לע"ז בפ' יש נוחלין אלמא במחנה ישראל היה וכן חבר הקיני היה מבני חובב אלמא לא היה יתרו בהריגת מדין וכתיב תרעתים שמעתים סוכתים חובב. וקשה תרעתים דמשמע ששמע תרועה בסיני. ושמא עלו בני יתרו בגלות מצרים עם משה במרת נפש וראיה לזה דכתיב וילך לו אל ארצו פרש"י לגייר בני משפחתו והיכן מצינו שבאו אותם גרים עם ישראל אלא ודאי כדפרישית:

פסוק כא

ואתה תחזה מכל העם שונאי בצע. ששונאים ממונם בדין. כההיא דאמרינן כל דיינא דמפקי ממונא מיניה בדין לאו דיינא הוא כדמפרש"י. פי' לפי' יש מפרש שמיירי באדם אחר שהוא מחזיק עצמו בדיין ובא ראובן לתבוע לו מנה ומביאו לפני דיינים ויצא מבית דין חייב כיוצא בזה לאו דיינא הוא שאלו היה בקי בדינין היה לו לראות הדין קודם שיבואו לפני הדיינין. אכן זה הפירוש אינו כן שאין זה דומה לפי' הפסוק שפי' שונאים ממונם בדין ואין זה ממונם אדרבא ממון חביריהם הוא שהיו מחזיקין שלא כדין והכי פי' יש כאן דיין חכם ובקי נקי הדעת ובאין לפניו בעלי דינין האחד גברא אלמא ובא לאיים את הדיין ואומר לו אם לא תטה הדין בשבילי ותדיניני זכאי תדע כי אקוץ את אילנך ואשחית כרמך וזיתיך והדיין אשר רוח אלהים בו משיב לו חלילה לי מעשות כדבר הזה לעות אדם בריבו וזהו מה שפירש רש"י שונאים ממונם בדין שאפי' ממונו ממש כרמיו וזיתיו שונא ורוצה להשחיתם המציק קודם שיעות הדין כהא דאמרינן כל דיינא דמפקין מיניה ממונא לאו דיינא הוא וכו' שאם חס ושלום לא יעשה כך ויעות את הדין מפני פחד ודאגת ממונו היום או למחר שכנגדו של האנס יקרא הדיין אל בית הוועד של חכמים ויכירו עוותו וישפטו המשפט לאמיתו שישלם מביתו אותו ממון שיאמר העשוק על פיו וזה ודאי לאו דיינא הוא ועתה ניחא דומה בדומה דמפקינן מיניה ממונא בדינא כלומר בדין גמור כשיראו חכמי יושר את אשר עוות יוציאו ממנו הממון אשר צוה לפרוע שלא כדין:

פרק יט

פסוק א

בחדש השלישי. מאי שנא בחדש הג' יותר משאר חדשים. י"ל לפי שאז"ל ניחא שאמרו הגיורת והשבויה שנתגיירו ושנפדו צריכות להמתין ג' חדשים ואז כנסת ישראל היתה גיורת ושבויה ומן הדין היה לה להמתין ג' חדשים שלימים אלא מתוך חיבתו של מקום ית' נתן להם התורה בו' לחדש הג':

פסוק יב

כל הנוגע בהר מות יומת לא תגע בו יד. וא"ת מה היה צריך עוד להזהיר לא תגע שכבר כתי' מות יומת וידוע הוא שהנוגע חייב מיתה. ושמעתי מפי ה"ר ברוך דה"פ כל הנוגע בהר מות יומת וא"ת כיון שנתחייב מיתה ניתן רשות לכל אדם ללכת שמה ולהביאו להמיתו לא תעשה כן לא תגע בו יד אל אותו המחוייב מיתה כי סקול יסקל או ירה יירה מרחוק הן באבנים והן בחיצים ובליסטראות הן ברמחים ובכידונים ועתה ניחא דהנוגע קאי להר ולא תגע בו יד קאי אל הנוגע בהר:

פסוק כא

ויאמר ה' אל משה רד העד בעם וכו'. ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה וכו'. וא"ת מה היא התשובה אשר השיב משה וכי היה נאה לעבד להשיב דברי אדוניו בודאי אלו לא היה צריך לא היה מצוה הקב"ה למשה לעשותה. וי"ל שכל תשובתו של משה לא היתה כי אם לידע מחיצתו ואמר כך רבש"ע אין צריך לעשות בישראל האזהרה הזאת אחר אשר העדות בנו פי' בי ובאהרן אחי הגבל את ההר וקדשתו ואם העם ח"ו יהרסו לעלות אנחנו נזהיר בהם כי נהיה עמהם במחיצה אחת אז גילה לו הקב"ה וא"ל לך רד ועלית אתה ואהרן ולא תהיה במחיצת העם:

פסוק כד

והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' וכולם היה להם מחיצות מחיצות:

פרק כ

פסוק א

וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. בזה הפסוק יש ז' תיבות וכ"ח אותיות וכן בפ' א' של בראשית וכן במענה של קדיש (אמן) יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא. אסמכתא למה שארז"ל כל העונה אמן בכל כחו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ובמתן תורה:

את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקב"ה יו"ד דברים בדיבור א' שא"א לאדם לומר כן א"כ מה ת"ל אנכי ולא יהיה לך דמשמע דאלו שני דברים בלבד נאמרו מפי הגבורה ולא אחרים שהרי כלם לשון נוכח אנכי הוצאתיך על פני לאוהבי ולשומרי מצותי וכולם נאמרו בלשון נסתר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כבד את אביך ואת אמך וכן כולם מלמד שחזר ופירש על כל דבר ודבר לבדו לכך כדי לשכך את האזן כביכול דומיא דהרב עושה לתלמידיו ואז אחזתם רעדה וחלחלה לישראל ולא יכלו להתמהמה מלומר למשה דבר אתה עמנו ונשמעה. והרמ"בן ז"ל פי' שלפי' השני דברים ראשונים בלשון נוכח לפי שהם עיקר הראיה והכל תלוי בקבלת עול מלכות שזהו הדיבור הראשון וכן פי' אנכי ה' אני ה' חפץ שתקבלני עליך להיות אלהיך ועשיתי לך כך וכך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים והדיבור שני תועבת ע"ז ולכך היה נראה להם כאלו הדיבור עמהם פה אל פה אבל הדיבורים האחרים שלא היו כ"כ עיקר לא היה נראה להם כמו שהיה מדבר עמהם אלא כאדם השומע מפי הגבורה ולכך היה הדיבור בלשון נסתר:

פסוק ו

ולשומרי מצותי פי' רש"י מה שפי'. וי"א דאין פקידה גדולה רעה כזאת עד דור רביעי אלא דוקא כשאין בידו למחות בע"ז אבל בשאר עבירות איש בחטאו יומת כמש"ה בפסוק אחר לא יומתו אבות על בנים וזהו דוקא כשאין בידו למחות אבל ביש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעון זה וכל אנשי ביתו:

פסוק ז

לשוא לשוא תרי זימני. חד לשבועת שוא וחד לשבועת שקר ומה בין זה לזה שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם כגון נשבע על איש שהוא אשה או הפכו וזהו דבר שאינו ניכר בשעה שיוצאה מפיו שבועה אם שקר אם אמת:

פסוק י

לא תעשה כל מלאכה וכו'. וגרך זה גר צדק שגר תושב אינו רק עושה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. וא"ת והלא ישראל גמור הוא שהרי קבל עליו כל המצות. וי"ל דס"ד אמינא הואיל ומצות שבת חביבה היא על הקב"ה שקראה אות שלא תהיה נוהגת אלא בישראל גמור שהורתו ולידתו בקדושה צריכא. ומה בין גר תושב לבן נח. י"ל גר תושב נקרא שקבל עליו בפני ב"ד שלא לעבוד ע"ז ועדיין אוכל נבלות ובן נח מצווה ועומד והקב"ה התיר להם כמו שדרשו רז"ל ראה ויתר גוים שלא יהיו מקבלים שכר כמצווה ועושה:

ובהמתך דרז"ל אזהרה למחמר אחר בהמתו בשבת שהרי במקום אחר צוה על בהמתו למען ינוח שורך וכו' אך מ"מ אין לוקה על מחמר שהרי ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואעג"ב דמחמר בפיו ליכא מיתה ביותר מ"מ מצואת לאו דמחמר שמעינן אזהרה לעושה מלאכה בשבת וכן אסור להשאיל בהמתו בשבת ואם השאילה מלפני השבת צריך להפקירה בשבת וא"צ הפקר רק בינו לבין עצמו ושאר כלים אסור ביום שבת מפני שנראה כשלוחו אך אם השאילם לפני שבת מותר לפי שאינו מצווה על שביתת כליו בבית הגוי בשבת:

פסוק יא

וינח ביום השביעי. פי' הרמ"בן ז"ל ויספיק וחביריו ויבואו עבדי דוד וידברו אל נבל כל הדברים האלה בשם דוד וינוחו שפי' ויספיקו:

פסוק יג

לא תנאף. אין ניאוף אלא באשת איש אבל בפנויה אין לו אלא לאו בעלמא לא תהיה קדשה ומ"מ אז"ל אם העלה לבו טינא יהרג ואל יעבור כדאשכחן בפ' בן סורר ומורה אדם א' נתן עיניו באשה אחת ועלה על לבו טינא וחלה ונטה למות שאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה אמרו ימות ואל תעמוד לפניו ערומה יספר עמה מאחורי הגדר אמרו ימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר א"ר פנויה היתה ומקשה התלמוד ולינסבה מינסב לא מתיישבא דעתיה דכתיב מים גנובים ימתקו. בא וראה כמה גדול עונש העריות שהרי כל כריתות ומיתות האמורות בתורה על העריות נכתבו ועוד הקדימו בכל מקום גילוי עריות לשפיכות דמים:

לא תגנוב. בגונב נפשות הכתוב מדבר דאלו גונב ממון מלא תגנובו נפקא ויש גנב שונא נפשו:

אנכי ה' לא תרצח לא יהיה לך לא תנאף לא תשא לא תגנוב זכור את לא תענה כבד את לא תחמוד אנכי לא תרצח כי ההורג נפש כביכול כאלו ממעט את הדמות. לא יהיה לך. לא תנאף. מי שעובד אלהים אחרים דומה לאשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים. לא תשא לא תגנוב כל מי שגנב סוף בא לידי שבועת שוא. לא תענה כנגד זכור. שכל מי שמחלל שבת מעיד עדות שקר באדון העולם שלא שבת בז'. ולכך תקנו לומר ויכולו מעומד כמו עדות דכתיב ועמדו שני האנשים. לא תחמוד כנגד כבד שכל החומד אשת חבירו לסוף מוליד ממזר ונמצא שאינו מכיר את אביו ואינו מכבדו ויום מתן תורה היה לישראל כיום חתונת חתן וכלה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה ועשרת דברים רמז ליו"ד אצבעות של כנסת יש' שקבלה הטבעת בי' אצבעות. לשון הפסוק על מה אדניה הוטבעו לפי שעל התורה הוסד העולם ובשעה שנתן להם הקב"ה את התורה שאל ערבים אמרו האבות יהיו ערבים א"ל אין בהם אחד שלא יהא חייב וכו' כדאי' במדרש לסוף נתנו יונקי שדיים ערבים הה"ד מפי עוללים ויונקים יסדת עז לכן יש לו לאדם להיות תמיד חרד וירא לקיים את התורה כי בעונותינו ממושכנים ומהורהנים מאדם הבנים הקטנים ואיש את רעהו יאמר חזק כי המלאכה לא היתה לעולם דיים ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים:

לא תענה ברעך פשטיה דקרא משמע על גוף רעך דבר הלמד מעניינו חייב מיתה אך מ"מ כשתרד לתמצית פי' תמצא להעיד אפילו על ממונו וסהדי שקרי על אוגרייהו זילי התעיף עיניך בו ואיננו:

פסוק יד

וכל אשר לרעך. מאלף דאנכי עד לרעך יש תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות ומכאן אסמכתא למ"ד שה"סת שהיה נושא המלך בזרועו שלא היה כתוב בו רק עשרת הדברים בלבד ונקרא ס"ת לפי שיש בו אותיות כמנין המצות. תן לבך במערכת המערכת ה' דברים מול ה' דברים כזה:

פסוק טו

וכל העם רואים את הקולות. פי' נהנים מן הקולות וחבירו חמותי ראיתי אור שר"ל נהנה וכן כי ראה את ערותה שבראיה בעלמא לא יתחייב מיתה אלא פי' נהנה וניחא בזה מה שאז"ל שאפי' בהעראה חייב י"מ העראה נשיקת עטרה וי"מ הכנסת עטרה תינח למ"ד הכנסת עטרה חסר כאן וחב"עד:

פרק כא

פסוק ג

תינח אשתו מוכח מזו הפרשה אבל בניו מנא ליה. ויש לומר דנפקא לן מקרא אחר דכתיב בפ' בהר סיני ויצא מעמך הוא ובניו עמו מפי מורי ה"ר ברוך הצרפתי נר"ו:

פסוק ו

ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם וכו'. גימ' של מרצע ד' מאות רמז לשעבוד ישראל שנגזר ארבע מאות שנה:

ועבדו. פירש"י אזן ששמעה בסיני כי לי בני ישראל עבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו תרצע. וא"ת לפי זאת הדרשה הי"ל להיות נרצע מיד שקנה אדון לעצמו דהיינו בשעת מכירה ראשונה ולא כשאמר אהבתי. וי"ל דבתחלה כשמוכר עצמו בשעת דוחקו אין לו להיות לוקה דמה יעשה אין לו מנוס והמלטה אחרת אבל לסוף שש דמסתמא כיון שראה שרבו חייב במזונותיו ובמזונות אשתו ובניו ואי איפשר שלא קמץ וכינס מעט קט ממון ואעפ"ך אמר אהבתי את אדוני וקנה לו אדון לעצמו בדין הוא שילקה על קניית האדון ולא שם מבטחו אל הזן ומחיה לכל בריה:

ועבדו לעולם. פירש"י עד היובל ומצי' שחמשי' שנה קרויים עולם שכן גבי שמואל כתיב וישב שם עד עולם ימיו היו חמשים ושתים דל משנותיו שתי שנים שינק שדי אמו נשארו חמשים שנה וזהו מנין יובל:

פסוק ח

והפדה מלמד שמגרע פדיונה ויוצאה כפירש"י וכו'. וא"ת איזה גירעון הוא זה ומה סיוע עושה לה האדון כיון שהיא נותנת המותר מדמי קנייתה איזה חסרון יש לו. ויש לומר דודאי אעפ"ך יש חסרון שהרי כשנשאת היתה קטנה ותשת כח ועכשיו הולכת וגדלה ויש לה כח ועוצם יד לעשות מלאכה ואעפ"ך מגרע לה לפי הדמים אשר קנאה מכל שנה ושנה והיינו סיוע שעושה לה אדון ומלשון והפדה הוכיח שמסייע לה מדלא כתיב ונפדית דהיה משמע מאיליה:

פסוק יא

ואם שלש אלה לא יעשה לה. פירש"י שלא ייעדנה לו או לבנו ולא השיגה ידה לפדות את עצמה ויצאה חנם לשון התלמוד ואין לטעות לו' שלש אלה שארה כסותה ועונתה כדמשמע לשון הפסוק דקאי לאותן שלש דא"א לומר כן דאיך יאמר הפסוק ויצאה חנם אין כסף גיטא בעייא אם נתן לה קידושין כמו לאחרת אשתו גמורה צריכה גט דבשום יציאה אחרת אינה יכולה לצאת כיון שקדשה ולכך אין לטעות אותו פי' מוטעה:

פסוק טו

ומכה אביו ואמו. וא"ת אזהרת מכה אביו ואמו מנין בשלמא מקלל אזהרתו לא תקלל נמצא מדקאמר אלהים לא תקלל דמשמע הגדול שבקרב ישראל ובפ' אחר אומר לא תקלל חרש מיניה משמע כל מה שיש בין גדול שבישראל ובין קטן שבישראל אלא אזהרת מכה מנ"ל. וי"ל דנפקא לן מפ' אמור אל הכהנים דכתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וע"כ מיירי דמכה אביו דומייא דמכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת שפירוש הכאה בלא מיתה שהרי למעלה בפ' כתיב מכה בהמה ישלמנה ופי' הכאה שיש בה מיתה אבל זה פירש בלא מיתה אלא חבורה בעלמא ולא מצינו אדם אחר שיש מיתה בחבורה בעלמא אלא אביו וזו היא אזהרתו:

פסוק טז

וגונב איש ומכרו. וא"ת למה כתב וגונב איש בין מכה ובין מקלל. ויש לומר לפי שמתוך כך בא לעשות הרעה הגדולה שכשגונבים הנער הקטון ומגדלים אותו בין עם אחר מתנכר אל אביו ואמו ובא להכותם ולקללן:

פסוק יז

ומקלל אביו ואמו. וא"ת למה החמירה תורה במקלל יותר מבמכה שהרי מיתתו בסקילה ומכה בחנק. ויש לומר דבדין הוא להחמיר עליו שהרי שייך מקלל בין אביו ב"ו ובין אביו שבשמים אבל מכה שייך בו ולכך החמיר במקלל. ועי"ל לפי שמקלל יכול לעשות הרעה הזאת בין מחיים בין לאחר מיתה אבל מכה אינו אלא מחיים ולכך יש להחמיר על המקלל:

פסוק יט

ורפא ירפא. שאנ"ר בלע"ז וכן תרגום ואגר אסייא ישלם פי' יתן שכר הרופא:

פסוק כ

נקם ינקם. פי' מיתת האדון מכהו בסייף ומכאן מוכיחים רז"ל שרוצח מיתתו בסייף דהא אשכחן נקימה שפי' סיף דכתיב חרב נוקמת נקם ברית דא"א לומר דיפטר הרוצח במיתת חנק הקל דהשתא קטל עבדא בסיף קטל בן חורין בחנק אלא ודאי מיתתו בסיף:

פסוק כד

עין תחת עין. פי' ממון שאם תרצה לומר עין ממש אפשר לפעמים ימות האדם בנקירת העין לבד ותהיה נפש תחת עין. שן ועין דנקט ה"ה בכל כ"ד ראשי איברים ומה שאמר שן ועין מומין שבגלוי ואינם חוזרים אף כל וכו':

מדרש שן ועין דנקט. וה"ה בכל כ"ד אלא לפי שכשקלל נח את כנען בעבדות על ידי סבת שן ועין היה כלומר שן שחירק והעין שראה ערות אביו גרמה הקללה מהעבדות ולמה קללו בעבדות יותר מקללה אחרת. וי"ל דלשון הפסוק הוא בן יכבד אב ועבד אדוניו כלומר הבן יכבד האב ואם לאו יהיה עבד לאדוניו:

פסוק לז

כי יגנוב איש שור או שה. וטבחו או מכרו וכו' ה' בקר וד' צאן. בזאת הפרשה מפרש תשלומי כפל ארבעה וחמשה דכתיב ישלם שנים. וא"ת מפני מה הזהירה תורה על הגנב יותר מן הגזלן דכתיב והשיב את הגזלה. וי"ל דבדין הוא להכביד על הגנב יותר מן הגזלן לפי שגנב דעת המקום ב"ה ודעת הבריות שהלך במסתרים לעשות הגניבה ההיא אבל גזלן בפרהסייא עשה מה שעשה ולכך לא החמירה עליו רק להשיב את הגזילה:

פרק כב

תוכן העניינים

רא"ש על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה