רא"ש על התורה· רבנו אשר ב"ר יחיאל
בראשית
פרק א
פסוק א
בראשית פירש"י בזכות התורה וישראל שנקראו ראשית ברא הקב"ה עולמו וכן אתה אומר בזכות שבת וברית מילה ונפקא להו כי בתיבת בראשית תמצא שבת ברית אש שהתורה נמשלה לאש כד"א מימינו אש דת למו ועוד פירש"י א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם ראש חדשים שהיא מצוה א' וקשה הא כבר נצטוו על מילה וגיד הנשה. ומיהו י"ל דנקט שנצטוו בה ישראל ביחד ולא ביחיד:
בראשית אמרינן בב"ר אמרה תורה אני הייתי חכמה יראת ה' ובתיבת בראשית תמצא יראת. ראש דברך אמת בר"א אלה"ים א"ת כי התורה מתחלת באמת ומסיימת בישראל ועוד מתחלת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד זהו ל"ב חדרים שיש בלב כלו' שמור התורה ותשמור לבך כדכתיב כי היא חייך ואורך ימיך ושמור התורה שהיא נר כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור אמר הקב"ה שמור נרי ואשמור נרך לחיים:
את השמים לכך נכתב את השמים שאלו נכתב השמים והארץ לא הייתי יודע מי היה הבורא ושמים וארץ הנבראים:
פסוק ג
ויהי אור מה שלא נכתב כאן ויהי כן כמו באחרים לקצר דבריו נכתב דאלו היה מפרש כל סדר הבריאה יצטרך להאריך כל זה אבל כאן אין כאן אריכות כתיבת ויהי אור מכתיב' ויהי כן. תמצא כתוב כי מבראשית עד אחד נ"ב תיבות ז"ש שלמה בן חכם ישמח אב כשהיה אברהם בן ב"ן שנה התחיל ללמוד התורה ובפרשת יהי רקיע ל"ח כנגד יצחק שהיה בן ל"ח שנה כשנשא את רבקה והראיה כי היו חיי שרה לאחר שילדה את יצחק כמנין ויהי"ו כי היתה בת צ' שנה כשנולד יצחק וכשמתה נשא יצחק אשה ועל כן לא כתיב בשני טוב כי לא נתמלאה טובת שמחתו כן תמצא בפ' יהי רקיע ל"ח תיבות:
פסוק ט
יקוו המים בשעה שאמר הק"בה יקוו המים ותראה היבשה היו מסבבין זה בזה ולא היו משגיחין בקש הק"בה להפוך את העולם לתוהו ובוהו קרא הק"בה לשר הפנים א"ל אני מודיעך למברא עלמא פקח עינוהי ומלא אש אוכלה ועבין עמוקים וקרא להן לגוזר ים סוף לגזרים מיד עמדו במקומם נטה עליהם הק"בה והשקיען בהרים וענו פמלייא של מעלה קדוש וברוך לשמו ומלאכים אמרו בשכמל"ו ובאותה שעה עמד מהלל שם המהלל בפמלייא ואמר לפניו רבש"ע עתיד אתה להשתבח בבריותיך עד לאין קץ ותתברך עד לאין תכלית ותתרומם עד אין קצבה עתיד אתה שתכיר לאברהם יותר מכל בריה ותאמר לו קח נא את בנך ולמחר מבניו אחריו ותקראהו בני בכורי ועתידין בניו לקבל עליהן את עול מלכותך בה' ימלוך לעולם ועד ועתיד אתה ליתן התורה בקדושה ובטהרה ולומר להם אנכי ה' אלהיך והם יאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע בבקשה ממך תרחם על עולמך ואל תחריבהו שאם תחריבהו ח"ו מי יעשה רצונך באותה שעה נח הקב"ה ונתן רשות לאדם ליכנס בג"ע ומסר לו כל מעשה בראשית ותלאן באצבע בפלגות אצבעא זעירא וקבילו עלייהו מילי דשמייא. זה שאין כתוב טוב ביום ב' זו היא תשובת המינים שא' שבשביל שהיה העולם עתיד ליאבד ע"י מים לא כתב כי טוב ואעפ"ך בא וכתב ביום הששי וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ד"א זה שלא נכתב כי טוב ביום השני הוא סוד תתגדל ותתפאר באמרו יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים ובכל מקום שיש חילוק ופירוד אין טוב מאי כי טוב אינו בא אלא להביא שלום ולחבר את כל הדברים הלא תראה כי כשהיה אד"הר לבדו נפרד בלא חיבור בת זוגו מה כתיב בו לא טוב היות האדם לבדו וכשנתחבר אצל אשתו חוה מה כתיב בו מצא אשה מצא טוב כלומר אותו הטוב שהוא אבד ממנו. ז' פעמים כתיב כי טוב בענין כנגד דברים הרבה הולכים משבוע לשבוע ז' ימי השבוע שבעה כוכבים משרתיהם ז' רקיעים ז' ארצות ז' ימים שבעה הרים סביבות ארץ ישראל שבעה נהרות סביבות הכסא שבעה קולות שבעה פעמים גוזרים ברקיע הדבר קודם שיעשה בארץ ולכך הטבת חלום ז' זימנין יגזרון עליה מן שמייא ז' ימים טובים בשנה ז' שמות יש לו ליצ"הר ז' מזבחות ערך בלעם שבע שמיטות היובל ז' שבועות הספירה נמנות. ז' קולות במזמור הבו וכן באי התיבה מבהמות טהורות ז':
פסוק יב
ותוצא הארץ דשא. בחולין דרשו שנשאו דשאים ק"ו בעצמם כדאיתא התם ובאותה שעה פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' לעולם. וקשה למ"ד חנוך זה מטטרו"ן ששמו כשם רבו ומטט' זהו שר העולם שהרי באותה שעה לא נברא חנוך עדיין. וי"א דתרי שר העולם הוו ועוד י"ל דההיא לא הוי כמ"ד חנוך זה מטט"רון. מיהו אף לדידיה י"ל דנהי דאיהו לא נברא אבל נשמתו או מזלו נברא כדאשכחן גבי ספר תולדות אדם כדדרשינן מלמד שהראה הקב"ה לאד"הר דור דור וחכמיו אע"פ שלא היו נבראים מ"מ נשמתם ומזלם הראה לו:
פסוק טז
את שני המאורות. פי' שניהם גדולים מיהו הא' גדול מחבירו כדכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן ורז"ל דרשו בתחלה נבראו שוין ונתמעטה הלבנה ע"י שקטרגה והשמש עמד בגבורתו על ששמע חרפתו ולא השיב והיינו דאמרי' הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבין עליהם הכתו' או' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו על ששמע חרפתו ולא השיב. וע"ז יסד הפייט ראה והקטין צורת הלבנה. וה"פ ראה הקב"ה שקטרגה והקטינה. איתא במדרש בשעה שנזף הקב"ה בלבנה ונפלה נפלו ניצוצות ממנה על פני כל הרקיע וכבו המאורות ונקראו כוכבים על שם שכבו מאור הלבנה:
פסוק כז
בצלמנו בצלם המיוחד לו אצלינו והוא צלם שבמרכבה פני אדם שבו מראין לבני אדם בעת הנבואה. כדמותינו דומה קצת לעליונים לדעת טוב ורע כענין שנא' ותחסרהו מעט מאלהים לפיכך לא אמר בדמותינו אלא כדמותינו הרמ"בן ז"ל:
פרק ב
פסוק א
ויכלו השמים וכתיב ויכל בנוהג שבעולם אומן גדול שעשה דבר גדול אם מחסר דבר חוזר לאחר זמן ומתקנו אבל כאן הכל כלה ואין צריך דבר לחזור ולתקנו. ד"א לפי שהוא עדות שברא הקב"ה עולמו בו' ימים ועדות מעומד שנא' ועמדו ב' האנשי' ואמרי' בפ' כל כתבי בשעה שאדם אומר ויכלו שני מלאכים מלוין לו לאדם ומניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עונך וכו' ומה שאומרים פסוק זה י"ל שגם בעדות אמר אם לא יגיד ונשא עונו וז"ש ויכלו לא עיכב עדותו והעיד על הקב"ה שנח ביום הז' לפיכך יוסר עון מעליו:
פסוק ג
אשר ברא אלהים לעשות ברא אותם השי"ת שיעשו תולדות כפי הטבע אשר נתן בהם איש איש ממלאכתו אשר המה עושים. הרמ"בן ז"ל:
אשר ברא אלהים לעשות מגיד שחותמו של הקב"ה אמת בתחילתו ובאמצעותו ובסופו. והרב ר' משה שמע מפי ר' שמואל רבו כי בששה מקומות מצינו שחתם הקב"ה שמו ואלו הם בראשי"ת בר"א אלהי"ם. בר"א אלה"ים לעשו"ת. וי"רא אלהי"ם א"ת ויבר"א אלהי"ם א"ת התנינים הגדולים. וי"רא אלהי"ם א"ת כל אשר עשה ועל כן תקנו לומר ו' פעמים אמת ויציב ונכון לומר כי הכל נעשה באמת:
פסוק ד
אלה תולדות השמים והארץ כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים והכא מאי פסל תוהו ובוהו. בהבראם בזכות אברהם גימטרייא באברהם:
פסוק ח
ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם מלמד שלא נטע הגן אלא לאבות הראשונים שהיו נקראים קדם מפני שהעולם נברא מקדם ולא נברא אלה בזכות אבות העולם כדכתיב כבכורה כתאנה בראשיתה מצאתי אבותיכם מפי' ר' משה הדרשן:
פסוק ט
ויצמח ה' מן האדמה שעד כאן היו עומדין על פתחיהם עד שעלה האיד שבקש אדם רחמים עליהם כדכתי' וכל שיח השדה ואין שיח אלא תפלה כמ"ש אשפוך לפניו שיחי צרתי וכו':
בויהי בשלח תורת ה' תמימה אימתי היא תמימה כשהיא יוצאה מפי תמים רמז למה שאחז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן לכך נאמר בפרשת ויהי בשלח וזה הדבר אשר צוה ה' לאמר לקטו כ"ו אותיות רמז לאלפ"א בית"א כולה ועוד רמז לכ"ו דורות עד מתן תורה:
פסוק כא
ויסגור בשר תחתנה מלמד שהשטן נברא עם האשה שבכל הבריות שברא אין כתי' סמ"ך אלה באשה וכן אחז"ל היא אשה היא מ"ה היא שטן היא יצר הרע והמ"י:
פסוק כב
ויבן ה' אלהים את הצלע שמעתי מפי' ר' משה הדרשן שהוא לשון הבנה שהבין הקב"ה הגיון האשה ובראה ממקום צנוע שבאדם לא מן הרגלים שלא תהא יצאנית ולא מן הידים שלא תהא גנבנית ולא מן הלשון שלא תהא דברנית ולא מן הגרון שלא תהא נטוית גרון. ולא מן העין שלא תהא סרקנית ולא מן הראש שלא תהא גותנית ללכת בקומה זקופה. אמר הקב"ה לכל זאת כיוונתי ולא הועיל. יצאנית דינה גנבנית רחל דברנית מרים נטוית גרון בנות ציון סרקנית ומשקרות עינים גותנית כי גבהו בנות ציון:
פסוק כד
על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו מתיבת איש ועד באשתו עולין אותיות של ר"ת י"ח ורמז הוא לבן י"ח לחופה ואיכא דדריש לה מוהו"א אשה בבתוליה יקח והוא בגימ' י"ח. ד"א מוהו"א כחתן יוצא מחפתו:
פרק ג
פסוק ו
ותתן גם לאשה. הקשה ר' שמשון ואמר מאחר שצוה הקב"ה מכל עץ הגן אכול תאכל א"ך משתמא גם מעץ החיים אכל וא"כ כשאכל אח"כ עץ הדעת למה מת והא כתיב ואכל וחי לעולם ותירץ דקודם שיאכל מעץ הדעת אפי' יאכל מעץ החיים לא תועיל לו כלום כי לא היה צריך רפואה כי עדיין לא נקנסה עליו מיתה ודומה לאדם בריא שאין עושין לו רפואה כלל לפי שאינה מועלת לו כלום אבל אחר שאכל מעץ הדעת היה מועיל לו על כן אמר הקב"ה הן האדם היה כא' ממנו ועתה יועיל לו כי כבר נקנסה עליו מיתה כי הוא חולה ויועיל לו הרפואה דעץ החיים ואע"ג דאכל ממנו שמא עץ הדעת היה סם המות אף שאכל עץ החיים ולכך אמר הקב"ה ואכל וחי לעולם כי לא יאכל מעץ הדעת אח"כ:
פסוק ז
עלה תאנה. תאנה על שם המעשה לשון תואנה שהעולם נעשה אונן על ידו:
פסוק ח
מתהלך בגן. מדרש אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מת הלך בגן כלומר חשוב כמת הוא אדם שהולך בגן השיבם הקב"ה לרוח היום אני ארויח לו היום נקנסה עליו מיתה ארויח לו ליום ב' שהוא אלף שנה שנאמר כי אלף שנים בעיניך והוא חי אלף שנים חסר ע' והניחם לחיי תולדות הבאות שחיין ע' שנה שנא' ימי שנותינו בהם ע' שנה:
פסוק יא
המן העץ איתא במדרש העץ הזה קודם שאכל ממנו אדם הראשון לא נקרא שמו אלה עץ לבד ומשאכל ממנו ועבר על צוויו נקרא שמו עץ הדעת והאי דמצינו עץ הדעת קודם אכילה כתבו בתורה על שם העתיד. גם מתשובת האשה אל הנחש אתה למד כן שלא נק' אלא עץ סתם דכתיב ומפרי העץ אשר בתוך הגן. וכן המן העץ ולא כתיב המן העץ הדעת ולמה נקרא שמו עץ הדעת לאחר מכאן שאין לומר שלא היה בו דעת כשאכל ממנו שהרי קרא שמות לכל היצורים מרוב חכמה שניתנה בו וגם להקב"ה קרא ה' שמו שהוא אדון הכל שנא' אני ה' אני הוא שמי שקרא לי אד"הר ואמר ר' פנחס שלכך נקרא עץ הדעת שעל ידי אכילתו ידע אדם בעת אכילתו שאלו לא עבר על ציוויו של הקב"ה לא נגזר עליו לא עמל ולא יגיעה ולא קור ולא חום ולא שום דבר רע אבל משעבר התחילו כל הרעות להיות נוגעות בו ולמה צוהו הקב"ה כדי שיהא רואה את העץ ויזכור את בוראו שעול יוצרו עליו ולא תהא רוחו גסה עליו:
פסוק יד
ארור אתה מכל הבהמה פירש"י אם מן הבהמה נתקלל חיה לא כל שכן. ותירץ מכאן שעבורו של נחש ז' שנים. וא"ת מהיכא נפקא לן מהכא וי"ל כמו שנתקללה הבהמה מן החיה ז' ידות שהרי מצינו עיבור חתול ז' שבועות ועיבור של בהמה שנה אחת ז' פעמים ז' שבועות כך תקולל עיבורך מן הבהמה ז' ידות והיינו ז' שנים ובמס' בכורות פריך שנתקלל ז' ידות מארי ומשני מי כתיב מכל הבהמה ומכל החיה ומכל הבהמה ומכל חית השדה כתיב דמשמע כפ"ירשי ז"ל לז' שנים מוליד:
פסוק טו
ואתה תשופנו עקב כדאמרינן בפרקי ר' אליעזר כאשר החשיך לאדם במוצאי שבת שמעולם לא ראה חשך כי לא החשיך בע"ש מדלא כתיב ויהי ערב ביום הז' כמו שכתו' לכל שאר הימים וגם במדרש ויקדש אותו קדשו באורה ובמוצאי שבת כשהחשיך הרהר בלבו ואמר אוי לי שמא יבא הנחש שהטענו וישופני עקב ונשתלח לו עמוד של אש להאיר לו וי"א שנטל שני רעפין והקישן זה בזה והוציא מהן אש ושמח בלבבו ופשט ידו לאורה של אש ובירך בורא מאורי האש חזר ואמר עכשיו אני מבחין שנבדל יום הקדש מן החול אמר המבדיל בין קדש לחול ר' יונה אמר כיצד מבדילין על היין פושט ידיו לעמוד האש ומסתכל בצפורניו שהן לבנות יותר מן העור ואומר בורא מאורי האש ומרחיק ידיו ואומר המבדיל אמ"ר יצחק כל המבדיל במוצאי שבת או שומע מפי המבדיל הקב"ה קוראו קדוש ומבדילו מכל צרות העמים שנא' והייתם קדושים ואבדיל אתכם מן העמים:
פסוק יח
וקוץ ודרדר גימ' דורות שאין דור שאין בו רשעים וקמים כנגד צדיקים אברהם נמרוד יצחק פלשתים יעקב עשו משה דתן ואבירם. עד כאן לשון אבי העזרי:
פסוק יט
בזעת אפך נמצא בספרו של ר' יהודה החסיד שזו הקללה אינה מתקיימת אלא בעובדי אדמה ולא בשרים ובמלכים אבל בעצב תלדי בנים מתקיימת בכל אנשים לפי שהאשה חטאה והחטיאה גדולה קללתה:
פסוק כ
אם כל חי כל בעל מדע:
כי היא היתה אם כל חי י"ל שהיא מפרנסת כל בהמה וחיה והיתה נותנת לכל א' כפי רצונו ואדם היה עוסק בעבודת האדמה:
פסוק כא
כתנות עור א"ר יוחנן כבגדים הדקים הבאים מבית שאן שדבקים על צווארו של אדם ואינו מרגיש ר' יצחק אומר כבגדים חלקים כצפורן ונאים כמרגליות ריש לקיש אומר כמעשה שמים וכשהיתה העבודה בבכורות היו מקריבים בהם ואיתא במדרש מעור בת זוגו של לויתן שהרג הקב"ה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא:
פסוק כב
הן האדם היה כא' ממנו הה"ד על שדה איש עצל עברתי זה אדם הראשון אמר ליה פן ישלח ידו פשט לו ידו הקב"ה שיעשה תשובה ועצל היה מעשות תשובה והנה עלה כולו קמשונים כיון שנחתם גזר דינו היה מקונן עליהם:
הן האדם היה כא' ממנו היה גימטרייא כ' אמר בר קפרא כבן כ' שנה היו אדם וחוה ואין מענישין מן השמים עד שיהא בן כ' שנה ובית דין שלמטה מענישין משהביא ב' שערות לכך נאמר שתי פעמים שערך כעדר העזים משירבה השחור על הלבן. בית דין של מעלה מענישין משיתחיל שער בפנים דהיינו הזקן. נדרש בשוחר טוב מפני מה אמר דוד למנצח אל הנחילות על כבוד התורה כמו שאומר סימן הנחילות ה' חומשי התורה נ' חמשים שערי בינה ח' שמונת ימי מילה י' עשרת הדברות ל' כמו שאחז"ל לא פחית עלמא מל' צדיקים ועל זה רמז ואברהם היה יהי"ה גימ' ל'. ו' שיתא סידרי משנה ת' כנגד ת' שנה שנשתעבדו במצרים ולסוף ת' שנה נחלו התורה והקב"ה נחל אותם לכך אמר אל הנחילות ב' נחלות אבי העזרי:
ולקח גם מעץ החיים מפני מה לקח ממנו שיחיה לעד. וי"מ שלא צוה לו כלום עד שיאכל עץ הדעת כדפרש"י ויש מי שאמר שהוא סגור מעץ הדעת שנא' ועץ החיים אשר בתוך הגן ובשלקח מעץ הדעת ופרץ הגדר ונראה עץ החיים אמר הקב"ה אם אניח אדם בגן הוא יראה עץ החיים ולקח ממנו מיד גרשו מג"ע:
פסוק כד
ויגרש גרשו משעריו ועוד א"ר גרשו מייסורין ובשבילו חרב בית המקדש שנא' ויגרס בחצץ שיני:
את הכרובים. השוורין שהיו חורשין בג"ע כמא דאיתמר כרוב ארעא למיעל לאפרת שקודם לכן היה אדם חורש בגן וכשגרשו וישם ב' מלאכים בדמות שוורים:
להט החרב המתהפכת. זו גהינם שמתהפכת מחמין לצונן ומצונן לחמין על הרשעים:
פרק ד
פסוק ג
ויבא קין מפרי האדמה. ממותר מאכלו ויהי מקץ ימים ויבא קין ולפי' הקפיד עליו הקב"ה אבל הבל אחיו לא רצה ליהנות עד שיביא קרבן מהם כדכתיב מבכורות צאנו ורז"ל אמרו קין הביא זרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו ולכן נאסרו צמר ופשתים יחדיו:
פסוק טז
ויצא קין יצא במנעלים מבוראו ונגלה לו הקב"ה וא"ל גדול עונך מנשא כיון ששמע קין התחיל לעשות תשובה ואמר גדול עוני מנשא ואמר אתה טוען עליונים ותחתונים ונקראת נושא עון א"ל הקב"ה אתה עשית תשובה אבל מחצה עד שהוא יוצא פגע בו אדם א"ל ומה יצא בדיניך א"ל אלמלא שהודיתי הייתי אבוד מן העולם באותה שעה תמה אדם ואמר טוב להודות לה':
פסוק כג
עדה וצלה שמען קולי פירש"י שדרכן היה ליקח שתי נשים א' לפריה ורביה וא' לתשמיש. וק"ל דהא כתיב אח"ך וצלה גם היא ילדה ונר' כתרגומו דמפרש וגם צלה שנבחרה לתשמיש ילדה ולא הועיל לה כוס של עיקרין שהשקה:
פסוק כו
אז הוחל לקרא בשם ה'. מלמד שבאו בני הדור ושאלו לו לאנוש מה שמו של אביך א"ל שת ושמו של אבי אביך א"ל אדם ושם אביו של אדם מה היה שמו א"ל לא היה לו אב אלא הקב"ה בראו גולם מן הארץ ונפח בו נשמת חיים אמרו לו כיצד עשהו מיד לקח רגיבת עפר ועשאו צורת גולם ונכנס בנפיחיו השד והיה בו חיות מיד אמרו זה אלהינו והאמינו בו וזהו שאמרו בב"ר אתם קראתם לע"ז שלכם בשמי אף אני אקרא למי הים:
ויולד בדמותו בצלמו. וא"ת ממי היו הדורות הפושעים י"ל שמקין היו הפושעים והרשעים שאמרו לאל סור ממנו:
פרק ה
פסוק כב
ויתהלך חנוך את האלהים. שהיה סגור בין המלאכים וזהו שאמר איוב הנה בשמים עדי ושהדי במרומים. ע"די בגימטרייא חנ"וך ושה"די בגימטרייא מטט"רון מכאן שחנוך זה מטטרון:
פסוק כט
זה ינחמנו ממעשינו קבלה היתה בידם שלא תפסוק הקללה עד שיולד אדם מהול ונח נולד מהול אמרו זה ינחמנו. נמצא בשם ר' יהודה החסיד ז"ל שקודם שנולד נח לא היה להם פיסוק אצבעות והיו חורשים בידיהם ונח נולד בחילוק אצבעות ולא היה בו כח לחרוש בידיו וזה שאחז"ל מחרישות תקן להם:
זה ינחמנו לפי שנתקללה הארץ בעבור אדם הראשון כשמת היה נח במקום אדם והוא הפסיק הקללה והכי איתא גם בפסיקתא דר' אליעזר:
פרק ו
פסוק ב
ויראו בני האלהים את בנות האדם. יש לפרש בני שת לא רצו להתערב עם בנות קין לפי שהיו כולם רוצחים ונואפים והם נקראו בני האלהים ואח"ך חמדו ולקחו בתחילה הכשרות והצנועות ואח"כ מכל אשר בחרו אמר הקב"ה לא ידון רוחי באדם זהו רק בבני קין הוא בשר מאחר שנעשו כלם לבשר א' והיו ימיו ק"כ שנה קודם המבול נאמר פסוק זה:
בני האלהים. קורא אותם בני האלהים ע"ש שהיו מאויימים בקומה ובצורה:
כי טובות הנה פי' יפות כמו שבע פרות הטובות ובמדרש טובת כתי' נערה בתולה צדקת היתה וכשירדו בני האלהים א"ל תשמעי לנו וא"ל לא אשמע לכם אם לא תעשו הדבר הזה שתתנו לי כנפים שלכם כד"א שש כנפים לאחד נתנו לה כנפיהם מיד פרחה לשמים ונמלטה מן העבירה ואחזה פני כסא והקב"ה פרש עליה עננו וקבלה וקבעה במזלות והיינו מזל בתולה והמלאכים נשארו בארץ ולא יכלו לעלות עד שמצאו סולם שיעקב אבינו חלם ועלו הה"ד והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו:
פסוק ג
לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו ק"כ שנה רוחי היא הנשמה מן העליונים כענין שנא' ויפח באפיו נשמת חיים. באדם לעולם כלו' תהיה הנשמה בתוך הגוף זמן ארוך כענין שנאמר יחי אדוני המלך דוד לעולם פי' לימים רבים וכן ועבדו לעולם וכן לעולם שנא' בשמואל הרמתי ר"ל שלא יחיה האדם ימים רבים כמו דורות הראשונים שהיו נקראים בני האלהים והיו מאריכין תשע מאות שנה ויותר ואף בסוף ימיהם היו הולכין אחר תאותן תחת אשר נבראו בעלי מדע להיות כמלאכים ונתן טעם לדבר בשגם הוא בשר כלומר באריכות הימים שהם חיים כל כך אף הרוח העליון נהפך לטבע הבשר ונמשך אחר התאוה לפיכך והיו ימיו ק"כ שנה ואמר לא ידון רוחי ע"ש שהנשמה נתונה באדם שהוא גוף נוצר מן האדמה בעלת השכל והמדע למשול בו ולשפוט אותו ולהדריכו בדרך ישרה לקרבו אל העליונים ולהרחיקו מטבע המושכת אותו אחר תאותו הרמ"בן ז"ל:
בשגם הוא בשר שיצרהו בעל מדע והנה הוא בשר כבשר בהמה חיה ועוף ושאר הנבראים ללכת אחר תאוותיו הרמב"ן ז"ל:
פסוק ד
אנשי שם שהיו גבורים משאר בני אדם מפני האבות ולא היו כראשונים מפני אמותיהם:
פסוק ו
וינחם ה' כי עשה את האדם א"ר יהודה חלילה שהקב"ה תוהא על מה שעשה אלא אמר הקב"ה אלמלא עשיתיו מן השמים לא היה חוטא כמו שאין המלאכים חוטאים ר' נחמיה אמר לשון ניחומים הוא זה אמר הקב"ה אלמלא בראתיו בשמים היה ממריד אצל המלאכים כמו שמורד למטה ולפיכך נחמתי על מה שבראתיו מן הארץ והיינו דכתיב וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ושאל מין א' כתיב וינחם ה' וכתיב לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם והשיב לו ר' יוסי מאור"ליינש ג' נחמות באדם א' מבלתי יכולת ואחד מבלי דעת ואחד כשנגזר על האדם להטיב ושנים הראשונות אין בהקב"ה אלא באדם שמשים על עצמו לעשות דבר ואינו עושהו או מבלי דעת או מבלי יכולת אבל בהקב"ה יש בו יכולת ויש בו דעת וג' שייך בהקב"ה כיצד גוזר על האדם טובה כשהוא עומד בתומו אע"פ שמרשיע לבסוף וכשמרשיע הוא מתנחם על הטובה והופכה לו לרעה לפי שזו היא מדת הקב"ה דן את האדם לפי מעשיו של אותה שעה שנא' באשר הוא שם וכ"ש כשגוזר על הרשע רעה וחוזר בתשובה והקב"ה הופכו לטובה כד"א וינחם ה' על הרעה שהרי מדה טובה יותר ממדת הפורענות אחד לת"ק כדכתיב פוקד עון אבות על בנים ובמדה טובה נוצר חסד לאלפים הרי ד' פעמים:
פסוק ז
אמחה את האדם פירש"י אדם הוא עפר אביא עליו מים ואמחנו ולכך כתיב לשון מיחוי ולא כתיב אשמיד או אהרוג:
פסוק ח
ונח מצא חן נח היה מן הצדיקים ואומר לאותם הנפילים הרשעים שובו מדרכיכם הרעים טרם ישטפו אתכם המים הזדונים ומשיבים אם מן העליונים הוא מביא אנחנו בעלי קומה ולא יגיעו עד צווארינו ואם מן התחתונים הוא מביא יש בנו כח לסתום התהומות בכפות רגלינו וכאשר בא המבול הלכו ופשטו רגליהם לסתום התהומות והקב"ה הרתיח התהומות ושולקים רגליהם ובשרם ופושטים עורם מעליהם שנא' בעת יזורבו נצמתו:
פסוק ט
אלה תולדות נח. פי' אלו מקרים ומאורעות של נח כמו שמפרש והולך שנח היה צדיק ודורו היו רשעים ובהרבותם לחטוא ויאמר ה' להשחיתם ואמ' לנח לעשות תיבה וכל הענין כמו שמפרש והולך ולשון תולדות כמו כי לא תדע מה ילד יום. ד"א אלה תולדות ג' פעמים נח בפסוק ג' מדות צדיק תמים התהלך נח וכן הוליד צדיקים ג'. נח ראה עולם בנוי וחרב ובנוי וכן דניאל ראה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי וכן איוב ראה ביתו בנוי וחרב ובנוי לכן הזכירם יחזקאל שלשתם בפסוק אחד:
נח נח לעליונים ונח לתחתונים וכל שכפל שמו ידוע שהוא צדיק כמו אברהם וכפל הקב"ה שמו כדי שלא יהרהרו אחריו לומר שלא היה צדיק אלא בדורו שהיו רשעים ולהודיע שהיה צדיק כשאר אבות שנכפלו שמותיהן ופריך בירושלמי והא כתי' תרח ודחי עשה תשובה:
איש צדיק פתח ר' תנחומא פרי צדיק עץ חיים בשעה שאדם מסתלק מן העולם הזה בלא בנים הוא מיצר ובוכה מפני שלא העמיד בנים א"ל הקב"ה הרי יש לך פרי א"ל איזה פרי יש לי א"ל התורה שעסקת בה שכן כתיב פרי צדיק עץ חיים בניו אין כתיב כאן אלא עץ חיים וזוהי התורה שנקראת עץ חיים גם פסוק זה מוכיח כן דכתיב אלה תולדות נח נח איש צדיק ואר"זל לא מת נח עד שראה כל העולם בישוב וראה ע' אומות יוצאים מחלציו ומכולם לא הזכיר אלא צדקו שנא' איש צדיק. איתא בב"ר שכל מי שנאמר בו תמים בידוע שנשתלמו שנותיו למדת השבוע. ושאל ה"ר שלמה ז"ל לרי"בא הפירוש מהו והשיב לו דאם תוכל למצוא החשבון מיום שנולד עד יום מותו תמצא ששנותיו הולכות בשביעיות. והקשה לו מנח שחי תתק"ן שנה ואינם הולכות בשביעיות. והשיב לו אם לא תוכל למצוא החשבון מיום שנולד עד יום מותו תחשוב מיום שנא' בו תמים דהיינו כשא"ל הקב"ה לעשות התיבה ועסק בתיבה ק"כ שנה וש"ן חיה אחר המבול הרי לך מיום שנא' בו תמים נשאר משנותיו ת"ע שנה והן הולכים אחר השביעיות ואל תתמה על שנת המבול אם היא יתירה בשביל שנשתנו עליה סדרי בראשית אינה נחשבת בכלל שנותיו:
היה בדורותיו כל מי שנא' בו היה ראה עולם חדש ופרנס אחרים כמו נח ומשה ויוסף ואיוב שבכולם כתיב היה ובכולם תמצא דרכים הללו:
פסוק טז
צהר גימ' לא"ר האב"ן כלו' מרגלית היתה פרקי ר' אליעזר וא"ת צהר מלא גימ' או"ר חלו"ן כפירש"י. פתח התיבה גימ' תתק"י וכן קילוזבין לר' נחמיה. להחיות זרע גימ' ל"א הטרפ"ות. חמ"ס גימ' מ"י נ"ח וגימ' גיהנ"ם כלו' שהרתיח כל טיפה וטיפה לתוך גיהנם. לשבעת הימים גימ' לימי אבל מתושלח:
פרק ז
פסוק ו
והמבול היה יש לתמוה מ"ש שהביא הקב"ה מבול יותר משאר מכות ארז"ל ברותחין קלקלו וברותחין נידונו. אמנם יש להמשיל הדבר למלך שבנה בירה נאה לחבורה של עורים וצוה לכלכלם בריוח כל זמן שהמלך עובר דרך שם היו עומדים על רגליהם ומשתחוים כנגד המלך ומשבחין אותו בקול רם פעם א' שמע המלך קולם אמר המלך מה הקול הזה באזני אמרו לו עבדיו אדוננו המלך הם הסומים שצוית לכלכלם שם וכן עושין כל שעה ושעה ששומעין קול סוסיך אמר המלך אלו היו רואין אותי עאכ"ו שיהיו משבחין אותי יותר עוד צוה המלך שיבואו לאחור ולתת במקומם בני אדם שרואים ולכלכלם כמו לסומים ואותם בני אדם כשראו בעצמם בהנאה גבה לבם וכשרואין המלך עובר היו מקללין אותו ואינם עושים כמו הסומים שחזרו לאחור צוה המלך שיבואו הסומים עליהם ויהרגום כך העולם מתחלה היה כולו מים שאין רואים ולא שומעין ואפי' הכי היו מקלסין להקב"ה שנא' נשאו נהרות ה' וכו' אמר הקב"ה אלו הייתי בורא אדם ששומע ורואה כמה קילוסים וכמה שבחות היו נותנין לי מיד צוה הקב"ה יקוו המים וברא אדם במקומן והשפיע עליהם טובה שהיו זורעין ומעלה להם הארץ ומרוב טובה מרדו בהקב"ה שמע הקב"ה למרדם וצוה למים שיבואו עליהם וישטפו אותם:
פסוק יא
בחדש השני זה מרחשון. וארובות השמים גימ' נט"ל שנ"י ככב"ים מכי"מה. ר"וח ח"יים מ"תחת ר"ת רמ"ח כל רמ"ח איברים נימוחו ואפי' מוח של שדרה נימוח. וא"ת מפני מה אמר הקב"ה ז' ז' איש ואשתו כנגד ז' קולות שיש במזמור הבו לה' בני וכתי' ה' למבול ישב:
פסוק טז
והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו בב"ר פריך וכי נח הוא הכונס אותם אלא מאליהם באו שנאמר והבאים:
פסוק יז
ויהי המבול מים פירש"י אין יום ראשון מן המנין לפי שאין לילו עמו שהרי כתוב ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ונמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסליו ול"נ שהרי הוא עצמו פירש גבי ק"ן יום שהוא א' בסיון כיצד בכ"ז בכסלו פסקו הגשמים הרי ג' מכסלו וכ"ט מטבת ושבט ואדר וניסן ואייר הרי ק"ן יום. לכך נ"ל דיום א' הוי מן המנין והתחילו הגשמים לירד מיום י"ו למרחשון כי מביום הזה אינה ראיה שהרי בהרבה מקומות מצינו ביום וביום הזה ור"ל מליל הזה ולפי זה כלים הארבעים יום בכ"ז מכסלו וכן מצאתי בסדר עולם וז"ל ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ויהי הגשם עד מתי עד ז"ך בכסלו:
פסוק יח
ויגברו המים עד מתי עד א' בסיון וא"כ ע"ך הוא סובר שיום ראשון הוי מן המנין:
פסוק יט
ויכוסו כל ההרים ואח"ך כתיב ויגוע כל בשר לפי שקודם לכן היו העולם עולים על ההרים ומיד ויגוע כל בשר הרומש ולא כל השרץ:
פסוק כא
וכל האדם מפני מה כתיב אדם בסוף מפני שהוא מת בקושי יותר מן הבהמה ומן השרץ אבל כשנמוחו כתיב אדם תחלה שנאמר וימח כל היקום לפי שכיון שהוא מת:
פסוק כג
וישאר אך נח נמצא בשם ר' יהודה דמכאן רמז לעוג שפלט מן המבול דא"ך נ"ח עולה בגימ' עו"ג ואמרינן בגמרא היכא קאים ומקשינן אנן ידעינן דעוג וסיחון אחי הוו ואמאי לא קבעי סיחון היכן קאים וי"ל כי הניצולים מן המבול ניצולו זוגות זוגות ועוג היה ניצול והציל אמו עמו והיתה מעוברת מסיחון או א"נ שעוג בא על אמו לאחר המבול והוליד סיחון. כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים ר"ת גימ' ז"ה המ"בול:
פרק ח
פסוק ד
ותנח התיבה בחדש השביעי הוא חדש סיון שהוא ז' לכסלו שבו פסקו הגשמים שאין לפרש שביעי לירידת גשמים דהיינו מרחשון ויהיה חדש שביעי חדש אייר שהרי ע"כ חשוב ארבעים מירידת גשמים וק"ן מתגבורת לא תמצא שיהיו כלים עד א' בסיון וא"כ לא נחה התיבה מאייר עד י"ז בסיון ונחה באחד לאחר שפסק התגבורת בעשירי בא' לחדש זה אב שהוא עשירי למרחשון שבו התחילו הגשמים לירד שאין לפרש עשירי להפסקה והוא אלול שהרי פיר"שי מקץ מ' יום שנראו ראשי ההרים וא"ך לפי המקראות יש ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה ואם הייתי אומר שלא נראו עד אלול כשתחשוב אחרי כן תמצא כלים בא' במרחשון וכתיב בראשון בא' לחדש וליכא מאן דסבירא ליה שמרחשון קרוי ראשון אלא ודאי עשירי הוא אב בא' בו נראו ראשי ההרים וכשתחשוב ס' יום אח"ך תמצא כלים בא' בתשרי שהוא ראשון לר' אליעזר ומכאן דשביעי הוא סיון ועשירי הוא אב א"כ מפסיקת התגבורת דהיינו א' בסיון עד שנראו ראשי ההרים דהיינו א' באב יש ס' יום וטו' אמות למעלה מן ההרים היו המים מכלל דבס' יום חסרו המים ט"ו אמות והיינו אמה בד' ימים וא"ך בי"ו יום חסרו ד' אמות והתיבה נחה בא' יום משהתחילו לחסור נחה על ההרים וא"כ תמצא שהיתה משוקעת במים י"א אמות כל זה פירש"י וקשיא הא דפירש רש"י מקץ מ' יום ויפתח נח דהיינו מקץ מ' יום משנראו ראשי ההרים דא"כ היונה שלח ז' ימים אחר אותם מ' יום מדוע לא מצאה היונה מנוח והלא היתה יכולה לנוח על ההרים לפי פי' ר"ת:
פסוק ה
והמים היו הלוך וחסור וה"פ דקרא ולהכי נקוד תיבת העשירי באתנחתא ויחסרו המים בא' בסיון:
פסוק ו
ויהי מקץ מ' יום שהתחילו לחסור ויפתח נח ולפי זה צריך לומר שהיו אילנות על ההרים שנראו כבר וכן היה מעשה ויחסרו המים מקצה ק"ן יום והוא א' בסיון ותנח התיבה בחדש השביעי בא' בסיון אחר שהתחילו המים לחסור ויפתח נח והוא בעשרה בתמוז. וישלח את העורב י"ז בתמוז ולא מצאה היונה מנוח. ואומר אני מכאן רמז לתחלת החורבן שהתחיל בי"ז בתמוז שהובקעה העיר שלא מצאו בו ישראל מנוח שנקראו יונה כד"א יונתי בחגוי הסלע והמתין ז' ימים ובאותן ז' ימים שלח עוד את היונה והוא חדש אב שהוא עשירי לירידה בא' לחדש ולא יספה שוב אליו עוד כי מצאה היונה מנוח בראשי ההרים שנראו באותו היום והא לך ן' יום מפסיקת הגשמים של התגבורת עד שנראו ראשי ההרים כמו שפירש"י ומא' באב שנראו ראשי ההרים עד א' בתשרי שיש ס' יום ביניהם חרבו המים מ' יום כמו לפרש"י אמנם קשה לי מאד מאחר שצריך לו' שהיו אילנות על ההרים ונראו קודם שנראו ראשי ההרים כדמפרש מדוע לא כתיב ראיית ראשי אילנות כמו מן ההרים וי"ל שלא נשאר אילן כ"א זית מדכתיב וימח את כל היקום כי כן נמי משמע לפרש"י גבי ויטע כרם כשנכנס נח בתיבה הכניס עמו חבילי זמורות מכלל דלא נשארו אילנות ומשום ראיית אילן א' לא כתיב יום ראייתו מכל מקום ק"ל מפני מה נשאר זית יותר משאר אילנות וא"ת שנשאר מפני דעתידין לעשות מפירותיו שמן למאור א"כ ה"נ ישאר כרם בזכות שעתידין לעשות ממנו נסכים ומיהו י"ל מזה שכרם היה לו תקנה בהכנסת זמורות אבל לזית לא היה יכול נח לעשות תקנה שהיה מתייבש בשנת המבול שהרי הוא קל להתייבש יותר מכרם ולכך נשאר זית ולא כרם:
ויהי מקץ מ' יום ויפתח נח פרש"י משנראו ראשי ההרים וישלח את היונה ולא נהירא שמאחר שכבר כלו מ' יום משנראו ראשי ההרים עדיין לא מצאה היונה מנוח ולא היתה יכולה לעמוד על ראשי ההרים לכן נר' לי כדמפרש בסדר עולם ויהי מקץ מ' יום שהתחילו לחסור ואימת היה בא' בסיון כדמפרש רש"י בפרשה ועתה תמנה מ' יום בא' בסיון ותמצא שהם כלים בי' בתמוז וא"כ עדיין לא יכלה למצוא מנוח ולסוף הג' שליחייות שהם לסוף כ"א יום שהוא בא' לחדש אב נראו ראשי ההרים אז מצאה היונה מנוח לכף רגלה ולא יספה שוב אליו עוד ונכון:
פסוק ז
עד יבושת המים מדרש שהמתין העורב לבוא עד שליחות אליהו דכתיב והעורבים מביאין לו לחם ובשר יבש"ת הוא תשבי כלו' אליהו התשבי:
פסוק יא
והנה עלה זית טרף בפיה. ומקשים העולם איך ידע נח שקלו המים והלא יכול להיות שמצאה היונה אותו עלה זית תלוש על המים כי כן דרך העלין להיות תלושין הולכים על פני המים וי"ל שלשון טרף משמע מן המחובר מברייתו וכן לשון רז"ל טורף ואוכל ואינו ממתין עד שימות משמע מחיים וממקום גידולו ולכך ידע שתלש העלה מן האילן וכי קלו המים:
פסוק יט
למשפחותיהם יצאו מן התיבה פירש"י קבלו עליהם על מנת לידבק במינם ואיתא בפ' חלק למשפחותיהם ולא הם והדבר צריך תלמוד פי' הבהמות קבלו עליהם לידבק במינם אבל האנשים היוצאים מן התיבה לא רצו לקבל עליהם להדבק בתשמיש המטה כלל כי אמרו כולנו מתים ומה לנו לעסוק בפריה ורביה היום או למחר יביא הקב"ה מבול על הארץ לשחת כל בשר כאשר עשה כבר עד שהבטיחם הקב"ה בשבועה על כך וכן תמצא בפרשה שאמ' ולא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם וכן נראה מתוך פירש"י גבי ואני הנני מסכים עמך שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקב"ה שלא לשחת את העולם:
פרק ט
פסוק כ
ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. איתא במדרש דבשעה שנטע נח כרם בא השטן אליו א"ל אני רוצה להיות עמך אריס בנטיעה זו מה עשה השטן הביא חזיר וגדי וכבש וקוף פי' לאלו ד' דומה שותה היין אם שותה יותר מדאי דומה לחזיר שמפרכס ומתלכלך בצואה ובטיט ואם שתה מעט עד ששמח לבו הוא מקפץ ומדלג על ההרים כגדי ואם שתה בנתים עד שנרדם דומה לקוף שעושה מעשה שחוק ואם שתה בעת אכילתו דומה לכבש:
ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין כמו ותהר ותלד בן:
פסוק כה
ויאמר ארור כנען. וא"ת למה נתקלל כנען יותר מכל שאר בני חם בשלמא למאן דאמר חם סרסו ניחא אלא למאן דאמר דחם רבעו מאי איכא למימר. וה"ר אהרן ראה במדרש שחם ראה וספר לאחיו כמלעיג ולא עשה דרך כבוד אך בשוק גלה הדבר ושמע כנען ורבעו הה"ד וידע את אשר עשה לו בנו הקטן קטנו של חם דבני בנים הרי הם כבנים שהרי חם עצמו לא היה קטן שהרי מונה אותו הכתוב אמצעי אלא קטנו של חם ר"ל והוא כנען ולכך כתיב וירא חם אבי כנען אביו של עובר עבירה ולמאן דאמר סרסו קרוי חם בנו הקטון כלו' בזוי כמו קטון נתתיך בגוים בזוי אתה מאד ועוד אמרי' בפרקי ר"א מה ראה נח לקלל בנו בעבד דכתיב בן יכבד אב ועבד אדוניו אם בן יכבד אב הרי טוב ואם לאו יהיה עבד אדוניו עד כאן מדברי הרמב"ן ז"ל:
ויאמר ארור כנען. פירש"י אתה גרמת לי שלא להוליד בן ד' לשמשני ארור בנך הרביעי. וא"ת תינח למ"ד סרסו שגרם לו שלא להוליד בן ד' אלא למ"ד רבעו מה שייך לומר אתה גרמת. ונ"ל דהא והא עשה למ"ד רבעו גם סרסו וכן משמע בפ' סורר ומורה. וא"ת מפני מה לא קלל נח את חם בנו עצמו דיותר היה מן הדין לקללו מלקלל את בן בנו. וי"ל לפיכך לא רצה לקללו לפי שהיה מבורך מפי הגבורה בצאתו מן התיבה עם היוצאים שנתברכו:
פרק יב
פסוק א
לך לך. מדרש כשתגיע למנין ל"ך ל"ך פי' ק' שנים תהיה מבורך בבן. ואעשך לגוי גדול ואברכה מברכך ומקללך אאור גדול מה שנא' בכבוד אברהם כביכול ממה שנא' בכבוד שכינה שהרי כתי' ואברכה משמע שהקב"ה בכבודו מברך מברכיהם ומקלל מקלליהם ואלו גבי כבודו כתיב גבי בני עלי כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו מעצמם יקחו קלון:
פסוק ב
והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו כלו' והרגו אותי לבלתי יכשלו בעון אשת איש לפי שהוזהרו עליה בני נח ויש לתמוה דכמו כן הוזהרו על שפיכות דמים שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם וי"ל אע"פך נח היה להם לעשות אותו עון להרוג בפעם אחד מלבא עליה ויהיו חייבים כולם כמה פעמים לכך אמר והרגו אותי:
פרק יד
פסוק יד
וירק את חניכיו ילידי ביתו. נחלקו רז"ל בנדרים על מה נענש אברהם אבינו ונגזר על זרעו הגלות ואמרו על שהפריז על מדותיו פי' הרחיב לשונו שאמר במה אדע כי ארשנה וכי לא היה לו להאמין במאמר השם וי"א עוד על שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים דכתיב וירק את חניכיו פי' תלמידיו מחונכים במצות שהוציאם במלחמה חלוצים:
פרק טו
פסוק ו
ויחשבה לו צדקה. פירוש חשב הקב"ה לאברהם צדקה על האמונה שהאמין בו ומכאן הוכחה שמה שאמר הנביא ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה וכן צדקה תרומם גוי וכן בצדק אחזה פניך וכאלה רבים אינו ר"ל צדקה בגופו ובממונו לבד אלה צדקה האמונה שלימה שיאמינו ישראל בכל ההבטחות שהבטיחנו על ידי הנביאי' וזה כשר בעיני השם ויביא ברחמיו עלינו מהרה מה שהבטיחנו:
פסוק י
ואת הצפור לא בתר. פשט העוף לא היה צריך לבתר בשנים כי העוף לא היה משולש רק תור וגוזל אבל העגלה משולשת ועז משולשת הם היו צריכין לבתר אחד מהם לשים החלקים לכאן ולכאן. על ברית בין הבתרים כתיב והנה תנור עשן ולפיד אש מכאן מוכיח במדרש שהראה השם לאברהם שעבוד מלכיות וגם הראה לו גיהנם פתוחה תנור עשן זה גיהנם אש לא נופח לפיד אש זו השעבוד שהאומות מבעירין חמתם חדשים לבקרים אמר הקב"ה לאברהם בחר לך א' משני דרכים הללו שיגזרו על בניך אמר לפניו רב"שע חלילה לזרעי שיהיה שקוע בגיהנם טוב להם שעבוד אולי תחנן לקול שועתם למען כבוד שמך המחולל בגוים בעודם שרויים ביניהם וזה שאמר הכתוב ע"י משה איכה ירדוף א' אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם פי' צורם זה אברהם שנקרא צור כדכתיב הביטו אל צור חוצבתם ואחרי כן כתיב הביטו אל אברהם אביכם כלו' אברהם מכרם כשבחר השעבוד לבניו וה' הסגירם לשון אל תסגיר עבד אל אדוניו מסרם בידי אדונים קשים עד כי ברחמיו יגאלנו בקרוב אמן. ועוד מצאתי סייג למדרש הזה במסכת עירובין על מה שאמר אברהם מוציא פושעי ישראל מגיהנם מלאת י"ב חדש לבד מן הבא על הגויה דלא מבשקר ליה פירוש אינו מכירו דמשכא ליה עורלתיה ויש לתמוה מאי שנא אברהם יותר משאר אבות והלא מצינו על אותה דרשא כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו פ' ר' עקיבא כי עתיד יצחק לעזור ולגאול את ישראל אלא למאי שפירשנו ניחא שיש טענה מספקת בפי אברהם לפני השם שיאמר תנאי ואמנה היו דברינו שלא ישתקעו בני בגיהנם וטענתו טענת בריא:
פרק יז
פסוק יג
המול ימול יליד ביתך הרבה ולדות מל אברהם קודם שימול את עצמו והיו כולם מתים עד שנתן לו עצה ממרא והרגיש מתוך מצות הקב"ה ומלשונו שאמר המול ימול יליד ביתך פי' המול ימול כשהיה נימול יכול למול את אחרים אבל קודם שהיה נימול אינו רשאי למולם ומתוך כך ניחא הקושיא שמקשין וכי איש כמו אברהם אבינו היה שואל עצה אם יעשה מצות הבורא אם לאו ולמאי שפירשנו ניחא. גבי מצות מילה תמצא כתוב י"ג בריתות וזו היא א' מן המצות ששקולות כנגד כל התורה כולה מילה שבת תפילין מילה כמו שאמרנו שניתנה בי"ג בריתות כנגד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שבת דכתיב ואת שבת קדשיך נתת להם ומצות ותורה וחוקים צוה להם משה עבדו פי' ר' אברהם בן עזרא נמצא שבת שקול כנגד תורה ומילה ותפילין תורה דכתי' למען תהיה תורת ה' בפיך נמצא שהם נקראים תורה. ובברכת מילה שמברכין על הכוס אשר קדש ידיד מבטן אסמכתא דכתי' ואת בריתי אקים את יצחק ולשון הפסוק בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובתוך אותה ברכה אומרי' הודו לה' כי טוב כל"ח שמעתי טעם נכון מה לנו אצל הודאה בזה הפסוק ויש לומר לפי מ"ש חז"ל ד' צריכים להודות היוצא מן האסורין אחד מהם וזה הולד עד עתה היה חבוש בבטן אמו ואין לך יוצא מן האסורין יותר מזה לפיכך מודים ומשבחים בעבורו: