רא"ש על התורה· רבנו אשר ב"ר יחיאל
ויקרא
פרק א
פסוק א
ויקרא אל"ף קטנה לפי שהיה מקטין עצמו בכל דכתי' והאיש משה עניו מאד מכל האדם. ומפני מה לא אמר ויקרא ה' אל משה לפי דקאי לפסוק דלעיל וכבוד ה' מלא את ועל הדבור הזכיר ה' וידבר ה' אליו:
ויקרא מפני מה האל"ף קטנה. וי"ל מתוך ענותו של משה שהיה מקטין עצמו אמר לפניו רב"שע מפני מה כתבתני בתחלת ת"כ אמר לו מה אעשה אם אכתוב ויקר אלהים אל משה לשון מגונה הוא שכך כתבתי אל בלעם ויקר אלהים אל בלעם והוא לשון מקרה אמר לפניו בבקשה ממך שתעשה דבר שיכירו וידעו הדורות שקשה עלי הקריאה הזאת א"ל אעשה אל"ף קטנה שהקטנת עצמך:
אמרי' בפ' דיומא הקדים קריאה לדבור לו' שלא יאמר אדם לחבירו דבר אלא א"כ קורהו לאמר שהאו' דבר לחבירו ומזהיר בו אסור על שיצוהו ופירש"י ז"ל לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הצווין קדמה קריאה וצ"ע בפ' אתה תצוה ובפ' ראשי המטות שלא מצינו שם קריאה וי"ל דויקרא דהכא בא ללמד על כולם דקריאה הוה בכולהו ואע"פ שאינה נזכרת בהם ועוד פירש"י יכול ישמעו את כל הקריאה ת"ל קול לו וקול אליו צריך פירוש לפירושו ונ"ל דהק"ל ת"ל וישמע את הקול מדבר אליו דכתיב בפרש' נשוא שהי"לל את הקול מדבר לו או עמו ומדכתב אליו משמע מיעוט כלו' משה שמע ואין ישראל שומעין ובמנחות מפיק ליה מדכתיב וישמע את הקול דמשמע שהוא שומע לבדו ופירש"י יכול מפני שהיה הקול נמוך ת"ל כקול שדי וא"כ קשה מאחר שהיה הקול גבוה למה לא היו אחרים שומעין י"ל שכל דבור ודבור שיוצא מפי הקב"ה היה במשקל כדכתיב לעשות לרוח משקל ודרך לחזיז קולות ומלמד שעשה הקב"ה שביל לאותו הקול שילך למשה בלבד:
פסוק ב
מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. בת"כ מסיק למדנו ענותנותו של הקב"ה שלא הטריח בניו להביא החיות מן היערות אלא מן הבהמות המצויות להם. מן הבקר ומן הצאן. דרז"ל מן הבקר להוציא את הנעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה. וא"ת כיון שאסר אפי' המוקצה פי' בהקצאה בעלמא למה צריך מן הבקר להוציא את הנעבד כיון שנעבד פשיטא דהוא אסור. וי"ל דבפ' כל האסורין מפרש שאין מוקצה בלי מעשה וה"ט דאמרי' בפ' נגמר הדין ע"ז לא מסתרא בהזמנא בעלמא שאין הקדש לע"ז:
פסוק ג
אל פתח אהל מועד יקריב אותו שלא יאמר אדם לכהן לך וקח בהמה והקריב אותה שאין זה דרך כבוד של מעלה אלא בעל קרבן קונהו ומביאו עד לפני המלך:
גבי נשיא כתי' ה' אלהיו שאין נשיא על גביו אלא ה' למתבע חטאו לכך אין אחר מקריב קרבנו וכן למען ילמד ליראה ה' אלהיו:
כבר הסכימו כל חכמי ישראל התורניים כי הקרבנות אינם באים לצורך הקב"ה שהרי אין לפניו לא אכילה ולא שתיה אלא ברוך המקדים רפואה למכתינו שצוה להקריב הקרבנות לזכות בהם ישראל כי כשאדם חוטא ומקריב קרבן ומתכפר לו ויודע שהוא נקי מחטאו הוא נזהר מלחטוא ומלהיות בעבירות מלוכלך אבל אם לא היה מתכפר היה מוסיף לחטוא כמו שאז"ל כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר משל לאדם שיש לו בגדים צואים אינו משמרן מן הטיט אבל אדם שבגדיו נקיים משמרן מן הטיט ומן הטינוף ועל זה אמר שלמה בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכן אמר ר"ח בן עקשיה רצה הקב"ה לזכות ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ומע"ט שיעסקו בהם ישראל ולא יטנפו וגם צוה הרבה מצות שמן הדין היה עושה אותם אדם מעצמו וצוה אותן הקב"ה להרבות את שכרן של ישראל:
איתא בת"כ כל מקום שנזכר השם בקרבן אמור ביו"ד ה"א וא"ו ה"א שלא ליתן למינים מקום לרדות בנו פירוש לשלוט שאם יזכיר אלהים אולי יאמרו שתי רשויות הם:
פרק ב
פסוק ח
על מנחה האפויה במחבת ומרחשת כתיב והבאת את אשר יעשה מאלה לה' כלו' מגישה לקרן דרומית מערבית להראות שעיקר תיקונה לשמים כדי שלא יראה כמתקן לעצמו והשירים שולח מנות לגבוה אבל מנחה סולת לא כתיב לה' שאין צריך ליקרב שאינה מתוקנת כלל וכל מנחת כהן כליל תהיה שאם הוא עצמו אוכל השירים מה יהא בקומץ מועט אבל מנחת ישראל הקומץ לגבוה והשאר לכהנים משרתי ה' ולא דמי לחטאת כהן ואשמו שהחלב והאמורים נקטרים מלבד הדם והעור לאנשי משמר:
פרק ה
פסוק יט
אשם הוא. פירש"י להביא אשם שפחה חרופה שהוא איל בן שתי שנים יכול שאני מרבה אשם נזיר וכו' ת"ל הוא. וא"ת פשיטא שכל איל הוא בן שתי שנים. וי"ל דהגירסא כך בת"כ אשם שפחה חרופה שהוא בן שני שקלים ולא פח' משא"כ בשאר אשמות:
פרק ו
פסוק ב
צו את אהרן. איתא במדרש מפני מה לא הוזכר שם אהרן בפ' ויקרא שהיה נזוף על מעשה העגל רק בניו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כלום בור שנוי ומימיו נאים והלא חסת על הזית והזהרת שלא לכרות עצי זית בשביל השמן שהיה צריך למאור ולמנחות כך בני אהרן חביבין לפניך ולא תחוס על כבוד אביהם אז הודה הרב לתלמיד ואמר צו את אהרן. וא"ת כיון שהיה שונא את האב מה אהבתן של בנים. י"ל משל לה"ד למלך שהיו משרתיו ושני בחוריו הולכים עמו גבורי כח יפי תואר והיה אביהם כפרי אמר המלך טוב שנעשה האב פרש למען יקראו הבנים בני פרשים אעפ"י שהאב נמאס בעיניו כך בני אהרן חביבים היו לפני המקום ית' ולכבודם קרא אביהם וצוה לו מה שצוה:
פרק ח
פסוק ב
קח את. פירש"י פרשה זו נאמרה ז' ימים קודם הקמת המשכן ואין מוקדם או מאוחר בתורה. צריך פי' לפי' זו לשל מילואים שבואתה תצוה נאמרה ז' ימים קודם הקמת המשכן ועתה ביום א' למלואים חזר הקב"ה וזרזן בשעת המעשה ואמר קח את אהרן עוד קח את אהרן כלו' בקח אתה עתיד לגדלו ואימתי בשעה שהיתה המגפה ביש' ואמר ליה קח את המחתה ותן עליה אש אמר לו אהרן למשה הלהורגני אתה בא שהרי בני שהכניסו האש של הדיוט לפנים מתו ואני אוציא הקדש לחוץ א"ל עד שאתה משיח הם מתים אלא קח מהרה מה שאני או' לך וכפר עליהם כיון ששמע אהרן אמר אפי' אני מת על ישראל איני כדאי מיד ויקח אהרן כאשר דבר משה הרי שנתגדל בכך:
פסוק ג
ואת כל העדה הקהילו אל פתח אהל מועד א"ל משה והיכן אמר לו אל פתח אהל מועד אמר לו רבש"ע ששים רבוא אנשים וששים רבוא בחורים יכולים לעמוד במקום ההוא שאינו מחזיק אלא סאתים א"ל ועל דבר זה אתה תמה השמים הללו לא כדוק של עין היו והרחבתים מסוף העולם ועד סופו שנאמר הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת וגם לעת"ל כל אותם האוכלוסים שמאדם הראשון עד שיחיו המתים היכן הם עומדים והם עתידים לומר צר לי המקום גשה לי ואשבה מה אני עושה להם אני מרחיב להם המקום שנאמר הרחיבי מקום אהלך כן ארחיב להם מקום:
פסוק לג
ימלא את ידכם. כלו' ימלא את ידכם מהקרבנות. אל פתח אהל מועד ואע"ג דלא הוקם המשכן עד יום ח' של מילואים שהוא ר"ח ניסן מ"מ אמרינן בת"כ דכל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד המשכן שחרית ומפרקו ערבית ובשמיני הקימו ולא פרקו ולכך נאמר הוקם המשכן:
פרק ט
פסוק א
ויהי ביום השמיני. מצי' קריאה לשובע ולרעב ולגדולה לשובע שנאמר וקראתי אל הדגן והרביתי אותו. לרעב שנא' קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ לגדולה שנא' קרא משה לאהרן ולבניו א"ל משה כך אמר לי הקב"ה למנות אותך כ"ג א"ל אתה יגעת במשכן ואני נעשה כ"ג א"ל אני שמח ממך כאלו אני נעשה וכמו ששמחת בגדולתי כדכתיב וראך ושמח בלבו כך אשמח בגדולתיך:
ולזקני ישראל כדי לגדלו בפניהם:
פסוק ב
קח לך עגל בן בקר ולמה נאמר עגל ולא פר לפי שע"י העגל ניטלה הכהונה ממנו וע"י העגל הוחזרה לו:
פסוק ג
קחו שעיר עזים ועגל וכבש בני שנה. כדי שידעו שנתכפר להם מעשה העגל כשאני מצוה לו להקריב עגל:
פסוק ד
כי היום ה' נראה אליכם. תמצא באלו שתי תיבות נר"אה אל"יכם אהרן מיכאל מלמד שלכבוד אהרן ולהראות לכל באי עולם שנתכפר להם אותו עון נראה השכינה בפומבי פי' בגלוי ועוד לכבודו הוקם על ישראל מיכאל השר הגדול העומד ללמד סניגורייא עלינו בשמים זש"ה כשמן הטוב על הראש שיורד על הזקן זקן אהרן למה נאמר שני פעמים זקן זקן אלא הב' המשוחים שנמשחו באותו שמן מיכאל למעלה ואהרן למטה:
פסוק ז
קרב אל המזבח. מדרש שהיה השטן מראה לו דמות העגל והיה אהרן מתירא שלא היה כדאי לאותה עבודה א"ל קרב אל המזבח ואל תירא כי בך בחר ה':
וכפר בעדך ובעד העם. צ"ע שהרי קרבן זה לא בא אלא בשביל אהרן וקרבן העם נאמר בסמוך כדכתי' ועשה את קרבן העם וכפר בעדם וא"כ למה נאמר כאן ובעד העם. ונ"ל שהי"ל ליתן טעם מפני מה היה מצוה להקריב קרבנו בתחלה קודם קורבן העם דרבים אלא כדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב וה"ק לו משה וכפר בעדך ואז משתהיה זכאי תוכל לכפר על העם:
פרק י
פסוק ב
ותצא אש מלפני ה' ותא"כל או"תם וימו"תו. גימ' נפ"שם נשר"פה והגו"ף קיי"ם. וימותו לפי שעשו שלא כהוגן ואע"ג דאמרינן מצוה להביא מן ההדיוט כדכתי' ונתנו בני אהרן אש היינו לאחר שירדה אש מן השמים שאכלה העולה אבל בפעם ראשונה לא הי"ל להביא מן ההדיוט קודם שתרד אש מן השמים שממעטין בכבוד שמים שכולם יאמרו באש של הדיוט נאכל הקרבן ולכך כשהביאו אותה פגעה בהם אש היורדת מן השמים. וק"ל שהרי קודם לכן כתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח מכלל דמתחי' ירדה להם אש מן השמים שתאכל העולה והשלמים ומיהו אמרי' במס' יומא שמתו לפי שהורו הוראה לפני רבן מדבר זה שדרשו בני אהרן ונתנו אע"ג שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט:
וימותו לפני ה'. פלוגתא בת"כ י"א שמתו בחוץ במקום שהלוים מותרים ליכנס שנאמר ויקרבו וישאום בכתונותם וא"כ מאי לפני ה' שנגפן המלאך והוציאן לחוץ רע"ק או' לא מתו אלא בפנים שנא' וימותו לפני ה' וא"כ מאי ויקרבו וישאום מלמד שנתנו חכה של ברזל לתוך פיהם וגררום והוציאום לחוץ ותימ' לדברי רע"ק א"כ נטמא המשכן שנק' אהל מטומאת המת וצריך הזאת ג' וז' פעמים ולא מצאנו שפסקו מעבודתם כלל שכן כתיב בפי' ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו דבשלמא לת"ק איכא למימר דחפן המלאך והוציאן לחוץ קודם יציאת נשמתן אלא לרע"ק קשה וצ"ע. פירש"י גבי שעיר חטאת ההגדה שהיא בפסוק שני אחי אם שמעת בקדשי שעה אין להקל בקדשי דורות הודה ולא בוש לו' לא שמעתי כלו' משה הודה שלא שמע בקדשי דורות שמותרין לאונן אכן שמעתי פירושו כך הודה ולא בוש לו' לא שמעתי אלא אמר שמעתי ושכחתי פי' ודאי יש לחלק בקדשי שעה לבין קדשי דורות ותדע שכן הוא שאם לא כן היה לו למשה לו' עמוד ואשמעה מה ידבר שכך היה דרכו מתוך ענותו בכל דבר שהיה מסופק לו או שלא שמע מעולם לומר אלכה נא ואמלך בגבורה אלא ודאי מיד שהזכיר אהרן החילוק נזכר משמועתו שלמד מפי הגבורה:
פסוק יט
ואכלתי חטאת היום. פי' כבר אכלתי היום שני חטאות של נחשון ושל היום כבר אני שבע ותקרנה אותי כאלה בני שמתו שהיו מסייעין אותי לאכילה הייטב בעיני ה' לאכול חטאת א' ויבוא לידי נותר:
פרק יב
פסוק ב
אשה כי תזריע וילדה זכ"ר. גימ' בר"כה וז"ש רז"ל בא זכר בא ברכה כבודו עמו נק"בה גימ' נז"ק וז"ש נקבה נק בה כלומ' עד שתדע לשאול מזונותיה כדאיתא במס' נדה:
עוד אשה כי תזריע. פי' הראב"ע ז"ל שמצא בס' תולדות שיש ברחם של אשה ז' נקבים ג' מימין וג' משמאל וא' באמצע ואם נכנס הזרע באותן שבימין תלד זכר ואם נכנס באותן של שמאל תלד נקבה ואם באמצע תלד טומטום או אנדרוגינוס וכשהיא שוכבת על ימין נכנס הזרע באותן שבימין ותלד זכר וממהרת הטומאה לצאת ולפי' אינה טמאה כ"א ז' ימים וטהרתה ל"ג וכשהיא שוכבת על שמאל יולדת נקבה ואין טומאתה ממהרת לצאת ולכך טמאה שבועים וטהרתה ס"ו וזש"ה שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. ולכך נסמכה פרשה זו לכאן לו' שבועה התינוק במעי אמו הקב"ה מצוהו וא"ל מזה אכול ומזה לא תאכל ולאחר שקבל עליו המצות הוא נולד ובשעה שכורעת האשה לילד נעשו שתי ירכותיה כשני אבנים כדי שיהא בה כח לקבל הילד שנא' וראיתם על האבנים קרי ביה אבנים דברי ר"י בר סימון וכמה נסים עושה הקב"ה עם התינוק שהרי אדם נותנין אותו יום א' בבור תחת הארץ או אסור במקום צר נפשו מצרת עליו והתינוק סגור במעי אמו שהוא חם באמבטי והקב"ה משמרו ועוד עד שלא נולד אמו מושכת דמיו לאחר שנוצר הדמים נעכרים ונעשים חלב לינק מהם. ועוד כלי מלא פירות ופיו למטה הפירות נופלין והאשה פיה למטה והקב"ה משמרו ועל זה אמר איוב מי יתנני כירחי קדם ולואי שהייתי כאותן הימים שהייתי במעי אמי כימי אלוה ישמרני מלמד שהולד שמור במעי אמו. בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך מכאן אתה למד שהאורה לתינוק כשהוא במעי אמו בסוד אלוה עלי אהלי כשם שהתינוק מלוכלך ומלא רירין ומלא דם והם מחבבין אותו וכ"ש אם הוא זכר ועל זה אמר איוב אשא דעי למרחוק:
פרק יג
פסוק ט
נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן מתחיל בנו"ן ומסיים בנו"ן שאל ר' אליהו ז"ל למה צוה אלישע לנעמן לטבול בירדן משאר נהרים ואמ' שמצא שם נעמן מתחיל בנו"ן ומסיים בנו"ן דכתיב נביא מקרבך וכו' אליו תשמעון ושאל לו מה יעשה בנגע צרעת שמתחיל ומסיים בנו"ן. והשיב לו נחנו נעבור חלוצים וכו' מעבר לירדן:
והובא אל הכהן קרי ביה והוא בא שא"לכ מי יביאנו והלא הכל בדלין הימנו:
פרק יד
פסוק ב
זאת תהיה תורת המצורע. מפני מה אמר הכתו' במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו שהרי טמ' נפש שהוא טמא אמרי' שהותר לישב במחנה שכינה וכו' וכ"ש במחנה לויה ובמחנה ישראל שמותר. וזב מותר במחנה לויה וכ"ש בישראל אבל בשכינה לא אבל מצורע מה נשתנה שלא מבעייא במחנה שכינה ובמחנה לויה אלא אפי' במחנה ישראל אמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה אלא כך אמרה תורה הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו ברכילות דמפטפט בפיו מדבר מדנים לפיכך בדד ישב:
ילמדנו רבינו כמה בני אדם אין להם חלק לעוה"ב. כך שנו רז"ל ג' מלכים אין להם חלק לעוה"ב וד' הדיוטות. ג' מלכים ירבעם אחאב מנשה אר"י בר שלום בקשו חכמים לשנות ד' מלכים עם שלמה אלא שיצאת ב"ק ואמרה אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו אעפ"כ חזרו יום א' ובקשו לשנות שלמה עמהם אלא שבאה אש מן השמים ולחכה בספסליהם וחזרה ואמרה המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני ומה ידעת דבר כל כך למה היו שונים מפני שאמר הכתוב והמלך שלמה אהב נשים נכריות. הדיוטות בלעם דואג אחיתופל גיחזי אתה מוצא שהללו מפני דבור פיהם נלכדו בלעם ע"י לשונו נדחף לגהינם שנא' מן ארם ינחני ואין ינחני אלא גהינם שנא' ינחני במעגלי צדק למען שמו שהיה דוד מתפלל שלא ינחני לגהינם וכן דואג מפני לשונו נטרד אימתי בשעה שברח דוד מפני שאול ובא לבית אחימלך הכהן לנוב וקבלו ונתן לו לחם לאכול וחרב לחגור והלך דואג שהיה שם וספר לשאול לשון הרע על אחימלך שנא' ויען דואג האדומי ועל ידו נהרגו פ"ה כהנים נושאי אפוד בד ואחימלך כהן גדול שנא' ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב וכן אחיתופל נטרד על לשונו אימתי כשנתן עצה לאבשלום היאך ילך לאביו ויהרגהו ובא חושי הארכי ונתן לו עצה אחרת ונתגלגל הדבר וניצול דוד וכל האנשים אשר עמו וכשראה אחיתופל שלא נעשית את עצתו נחנק שנא' ואחיתופל ראה כי לו נעשתה עצתו ויצו לביתו ויחנק וגיחזי על לשונו נטרד ונצטרע בשעה שנתרפא נעמן ע"י אלישע התחיל נעמן ליתן זהב וכסף לאלישע ולא רצה לקבל היה גיחזי משמש לפני אלישע ראה את הכסף ואת הזהב אמר הנה חשך אדוני את נעמן שיתן לו דבר אלך ואקח ממנו הלך ולקח ממנו ממונו כשראה אלישע שלקח ממונו הלקה אותו בצרעת שנא' וצרעת נעמן תדבק בך למה לפי שכתוב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם והיה המלך ארם ונעמן שר צבאו עובדי ע"ז וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך א"ר פדת ברית כרותה להקב"ה שכל מי שמספר לה"ר על חבירו ילקה בצרעת מנין ממה שקראו בענין זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע:
ביום טהרתו. מפני מה נשתנה קרבנו מכל הקרבנות על שספר לשון הרע לפי' אמ' הכתו' בקרבנו שתי צפורים שכולן מצפצפין ועץ ארז אין גבוה ממנו ולפי שזה הגביה את עצמו בא עליו צרעת א"ר לוי בשעה שהיו אבותינו במצרים לא היו רואות דם נדה מפני שאימת המצריים עליהם ואף כשישבו במדבר לא היו רואות דם נדה שהיתה שכינה עמהם והנשים קבלו את התורה שנא' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל לבית יעקב אלו הנשים ועליהם הוא אומר איומה כנדגלות ועליהם נאמר גן נעול מעין חתום אמר הקב"ה בעולם הזה הייתם מטהרים וחוזרים ומטמאים אבל לעת"ל אני אטהר אתכם טהרה עולמית שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם:
פרק טז
פסוק ג
בזאת יבוא אהרן. מנין בז"את ת"י שנה שעמד בית ראשון ובית שני עמד ת"כ:
גרסינן התם תנא בשם ר' אליעזר לא מתו נדב ואביהוא אלא על שהורו הלכה לפני רבן מעשה בתלמיד א' שהיה יושב והורה הלכה לפני ר' אליעזר רבו ואמר לאימא שלום אשתו זה אינו מוציא שנתו וכן היה לא הוציא שנתו עד שמת אמרו לו תלמידיו רבינו נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא כך מקובלני מרבותי כל המורה הלכה לפני רבו חייב מיתה תניא אסור לתלמיד להורו' הלכה לפני רבו עד שיהיה רחוק ממנו ג' פרסאות כנגד מחנה ישראל הה"ד ויחנו עד הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים. ר"א המודעי בא וראה כמה קשה מיתתן של בני אהרן לפני הקב"ה שבכל מקום שהוא מזכיר מיתתם מזכיר סרחונם וכל כך למה שלא ליתן פתחון פה לכל באי עולם שלא יאמרו שמעשים מקולקלים היה להם בסתר ולפי' מתו. אר"י וכי לפני ה' מתו אלא מלמד שהוא קשה לפני הקב"ה בשעה שבניהם של צדיקים נפטרים מעוה"ז בחייהם ורב נחמן דמן יפה בעא דיליה קמיה דר' פינחס בשם ר' סימון הכא אמר לפני ה' ולהלן או' לפני אביהם אלא מלמד שהיה קשה לפני הקב"ה שמהר סיני ניטלו אפופסין שלהם למיתה. משל למלך שהיה משיא בתו ונמצא בשושבין שלו דבר של זמה אמר המלך אם אני הורגו אני מעכב שמחת בתי למחר היא באה שמחתי ואני הורגו מוטב בשמחתי ולא בשמחת בתי וכן אמר הקב"ה אם אני הורגן עכשיו אני מעכב שמחת התורה הה"ד הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש א"ר אבא בר אבינא מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת אפר פרה אלא מלמד שכשם שאפר פרה מכפר כך מיתת מרים מכפרת וא"ר יודן מפני מה נסמכה פרשת מיתת אהרן לשבירת הלוחות אלא מלמד שהקשה מיתת אהרן לשבירת הלוחות וא"ר חייא בר אבא בא' בניסן מתו בניו של אהרן מפני מה מזכיר מיתתן ביו"הך אלא מלמד שכשם שיוה"ך מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפרת:
פסוק ח
עזאזל פי' הר קשה. ועוד שמעתי פי' אחר עזאזל כלו' השעיר שהוא מן העזים הולך להר:
פסוק כב
ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה. פשט ונשא השעיר פי' עשו נקרא איש השעיר את כל עונותם פי' עונות יעקב שנקרא איש תם אל ארץ גזירה. ועוד לשון ושעירים ירקדו שם ופי' לשון שדים משל לה"ד לאדם ששוכב על כרים וכסתות ואין שער בראשו ומתוך כך אין הנוצה מסכסכת בראשו אבל כשאדם בעל שער שוכב עליהם הנוצה מסכסכת בראשו וכמו כן העונות נתפשים בעשו שהוא בעל השער אבל ביעקב שהוא איש חלק אין נדבקין כלל פירא"בע בהיותך בן ל"ג תדענו פי' לפי' לסוף ל"ג פסוקי' תמצא פירושו דכתי' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ועוד משמע אבל עכשיו היה נראה כמי שזובחין להם ופי' הרמ"בן ואני הרכיל אגלה סודו דע אתה אחי יחנך אלהים. בב"ר איתא פי' בהדייא ח"ו שלא היו עובדין ע"ז ולא היו זובחים לשעירים ולא תהיה כזאת בישראל אלא הענין כך הוא כעבד המקבל פרס מרבו היה נוטל סמ"אל אותו היום והיה מלמד סניגורייא על ישראל ואומר רבש"ע יש עם אחד בארץ שדומין למה"ש המה מלובשין ומעוטפין לבנים ועומדין יחפים ומעונים גדולים וקטנים בלי עון בניך הם ומי כעמך כישראל אמר הקב"ה אתה מלמד סניגורייא על בני חייך שאתה תטול פרס ותהנה מסעודתי יתנו לך שעיר אחד אבל לא יעשו בו זביחה והקטרה זריקה וקבלת דמים ככל עבודת קרבן ה' חלילה ואין מקום לרדות בנו המינים כי שום דבר מעבודת הקרבנות לא נעשה באותו שעיר ואותו היום לא היה יכולת בידו לקטרג וזש"ה יגער ה' בך השטן ויגער בך בגימ' שס"ד כמנין ימות החמה שבכל השנה לבד יום א' וזהו יום כפור שאין בו יכולת לקטרג יסכר פיו באותו פרס שנוטל משולחן גבוה כדפירשנו ועוד פי' הרמב"ן ז"ל כי השדים מורכבים בשתי היסודות מאש ומרוח וכשיכלו ב' היסודות הם מתים כבני אדם וזהו שאמרו חז"ל בג' דברים דומין לב"א פרין ורבין ואוכלים ושותים הרוח ליבש המים האש אוכל את הכל ומתין כבני אדם ובג' כמלאכים רואים ואינם נראים לדקות שתי היסודות טסים כמלאכים לקלות שתי היסודות ויודעין מה שעתיד להיות ששומעין כשטסי' למרחוק את העתיד להיות הלא תראה דעוף לקלות יסודותיו פורח באויר ע"כ ואני שמעתי חידוש נאה למה צוה הקב"ה שיהיו מוליכים אותו לארץ גזירה יותר ממקום אחר והטעם כדי לכפר על הולכי דרכים שאינם מביאים קרבנות לכפר על נפשם לכך אמרה תורה להוליך אותו אל ארץ גזרה אל מקום המדבר ומתכפרים בשעיר המשתלח לעזאזל והאי לעזאזל ר"ל לכוכב מאדים שמגן גבורתו מאדם שהוא א' משבעה המשרתים זה עולם השפל וזה כוכב מאדים גורם מכת חרב והרג לפי שינצלו הולכי דרכים ממיתת חרב והרג בלא עדים ולא יצטרכו לעגלה ערופה לכך אמרה תורה ליתן השוחד לזה הכוכב שלא יכה אותנו שלא יהי גורם דבר כזה ותן לחכם ויחכם עוד:
על מה שמונין ומביישין אותנו האומות איך אנו נושאים קרובותינו בנות אחינו ובנות אחיותינו. יש תשובה נצחת להשיב להם הלא צוה הקב"ה לבנות צלפחד שינשאו לבני דודיהם גם בנביאים מצי' שכלב נתן בתו לעתניאל אחיו ויש תימא איך הותר לקחת קרובתו והלא הזהיר רחמנא שלא לקחת את דודתו ומה לי האי ומה לי האי והנה הוא דודה ומה הפרש ביניהם. וי"ל שנתנה האשה לאיש לשרתו ואם ישמש בדודתו יפגום כבוד אביו ואמו ולכך הזהיר עליו לבלתי יקח דודתו אבל עליה לא הזהיר שלא לקחת דוד' כי הוא לא ניתן לשמש אשתו:
פרק יח
פסוק כח
ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה. פי' ולא תקיא הארץ אתכם בנחת ובענין טוב כמו הגוים אשר טמאו אותה אדרבה בענין רע מהם למה כי אתם נכנסים במסורת הברית ואם ח"ו תטמאו הארץ יש להפרע מכם כפלי כפלים ואף כי עדיין לא כבשוה מה שנדר הקב"ה הרי הוא כעשוי שנא' ויאמר לאברהם לזרעך נתתי את הארץ הזאת ועדיין לא נתן והי"ל לו' נדרתי:
ולא תקיא הארץ אתכם אמר הרמב"ן ז"ל כי כל הארץ נתן השם לשרים של מעלה שנא' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים אבל ארץ ישראל לא ניתנה לשום שר שבעולם כי ביד השם היא לעולם שנאמר תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה ואע"פ שאמר הכתוב כי אם מיכאל שרכם לא שימשול על ארץ ישראל אלא מלמד זכות על ישראל ולפיכך כשמזכיר על או"ה דינן מזכיר ע"ז שהרי בענין האדונות כיון שנתן האדונות ביד אדונים שרי מעלה הם יקנאו לכבודם וזהו שאין ארץ ישראל מקבלת אומה אחרת שנאמר ויורם את משפט אלהי הארץ וכן נאמר ושממו עליה אויביכם היושבים בה שתהא לעולם חרבה ושממה בידם עד שתחזור לנו יהי רצון שיבנה במהרה בימינו:
מה שאנו קורים בעריות במנחת יוה"ך לפי שנפשו של אדם היא מעונה ביום כפור בעת ההיא בעת המנחה וגם ביום הכפורים יש הרבה נשים שהם מתקשטות לכבוד היום והם נכשלים בהם כל ימות השנה וגם נכשלו בעריות לפיכך קורין בהם כדי להשיב לב לחזור בתשובה:
פרק יט
פסוק ב
קדושים כתיב ויגבה ה' צבאות במשפט אימתי נעשה הקב"ה בעולמו גבוה כשיעשה המשפט באו"ה שנא' נצב לריב ה' אמר הקב"ה עד שלא בראתי את עולמי היו מה"ש מקלסין אותי בישראל ומקדשים אותי בכם והם אומרים ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם כיון שנברא אדם אמרו המלאכים רש"ע וזהו שאנו מקלסין אותך בשמו א"ל לאו גנב הוא שנאמר ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר וכשבא נח אמרו לפניו זהו אמר להם זה שכור שנאמר וישת מן היין וישכר עמד אברהם אמרו לו זהו אמר להם לאו זה אוהב לשונאי וכן ליצחק עד שבא יעקב אמרו לפניו זהו אמר להם הן וכה"א לא יקרא שמך עוד יעקב כ"א ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל ויקראו כל ישראל על שמו שנא' ישראל אשר בך אתפאר וא"ל הקב"ה לישראל הואיל והתקדשתם בשמי עד שלא נברא העולם היו קדושים כמו שאני קדוש. משל למלך שקדש אשה א"ל הואיל ונתקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה כך הקב"ה אמר למשה לך קדש את העם למה כי קדוש אני:
דבר אל כל עדת בני ישראל א"ל הקב"ה זכיתם אתם נקראים עדת קדושים לא זכיתם אתם נקראים עדה רעה שנא' עד מתי לעדה הרעה ומה ראה לו' הפרשה זו לכל העדה למה לא דבר להם כשאר פרשיו' לפי שבזאת הפרשה כלולות כל הדברות כתי' אנכי ה' אלהיך וכתי' אני ה' אלהיכם כתוב בדברות לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכאן אל תפנו אל האלילים לא תשא לא תשבעו בשמי לשקר שמור את יום השבת לקדשו את שבתותי תשמורו כבד איש אמו ואביו תיראו. לא תרצח. לא תעמוד על דם רעך לא תנאף מות יומת הנואף והנואפת לא תגנוב לא תגנובו לא תענה לא תלך רכיל לא תחמוד לא תעשוק הרי כל הדברות כלולות ולפי' כתיב אל כל עדת בני ישראל:
שאלו המינים את ר' שמלאי מהו שאמר הפסוק כי אלהים קדושים הוא ואיך אתם אומרין שהוא רשות א' הרי שתי רשויות מן הפסוק הזה א"ל שוטים שבעולם אלו אמר כי אלהים קדושים הם יפה אתם אומרים ומהו שאמר כי אלהים קדושים הוא א"ר ברכיה בר' ישעיה שהוא קדוש בכל מיני קדושות וכל מעשיו בקדושה דיבורו בקדושה שנאמר אלהים דבר בקדשו דרכיו בקדושה שנאמר אלהים בקדש דרכך הליכותיו בקדושה שנא' הליכות אלי מלכי בקדש חשיפת זרועו בקדשה חשף ה' את זרוע קדשו קילוסו בקדושה שנא' מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקדש קדוש בכל מיני קדושות:
פסוק כג
וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל מעשה באנדרינוס שהלך למלחמה והלך עם גייסות שלו להלחם על מדינה א' שמרדה עליו מצא שם זקן א' בדרך שהוא נוטע תאנים א"ל אנדרינוס המלך אתה זקן ומתיגע לאחרים א"ל אדוני המלך אם אזכה אוכל מנטיעותי ומן הפירות וא"ל יאכלו בני עשה ג' שנים במלחמה וחזר לאחר ג' שנים מצא אותו זקן שם מה עשה אותו זקן נטל כלכלה ומילא אותה תאנים יפות והושיבה לפני המלך א"ל אדוני המלך אכול אני הוא הזקן שמצאת בהליכתך שהייתי מצטער והרי כבר זכני המקום לאכול מפירות נטיעותי ואלו הן אמ' אנדרינוס לעבדיו טלו אותה ממנו ומלאוה זהובים והלך הזקן לביתו ומשבח בביתו לאשתו ובניו והיתה שכנתו עומדת שם שמעה הדברי' אמרה לבעלה כל בני אדם הולכים והקב"ה מזמן להם טובות ואתה יושב בבית חשוך באופל והרי השכן שלנו כבד את המלך בכלכלה של תאנים ומלא אותו לו זהובים ועכשיו טול סל גדול ומלא אותו מכל מיני מגדים ואמור לו אדוני המלך שמעתי שאתה אוהב את הפירות ובאתי לכבדך בזה הסל אמר המלך לסרדיוסטין שלו טולו אותו ממנו וטפחו לו על פניו עמדו והפשיטוהו ערום והתחילו טופחין אותו בפניו עד שנפחו פניו ושברו את גופו ועשאוהו דוגמא והלך לביתו בוכה ואשתו סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים עד שראתה עיניו נפוחות וגופו נשבר ובוכה וספר לאשתו המעשה כמו שאירע לו ללמדך שהנשים הרעות מפילות את בעליהן ברעה ולפי' אל יתבטל אדם מן הנטיעות אלא כשם שמצא עוד יוסיף נטע אפי' הוא זקן אמ' הקב"ה למדו ממני כביכול ראה מה כתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וכו':
פרק כא
פסוק ב
כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגבי כ"ג כתי' ועל כל נפשות מת לא יבוא לאמו ולאביו לא יטמא וא"ת מאי שנא דגבי כהן גדול כתיב ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא ומאי שנא דגבי כהן הדיוט הקדים לאמו קודם אביו וי"ל דה"פ דבתחלה גבי כהן הדיוט כתיב לא יטמא כי אם לשארו לא מבעייא לאמו שהיא ודאית שיצא מבטנה ואיכא סהדי ודאי שיטמא אלא אפי' אביו שהוא ספק דשמא זינתה אפ"ה יטמא שאין קדושתו רבה וגבי כ"ג אמ' לא יבא לא מיבעייא לאביו שהוא ספק שלא יבא ליטמא אלא אפי' אמו שהיא ודאית לא יבא וניחא:
פרק כב
פסוק כד
ובארצכם לא תעשו. וא"ת איך הותר לאכול כבשים סריסים וברבורים אבוסים והלא הם בכלל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וזה תיעב לנו לעשות גם הזהיר לא תקריבו וי"ל מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דהדיוט שרי שהרי שלא להקריב קרבן לגבו' משמע דוק' לגבוה אסרם אבל להדיוט שרי:
פרק כג
פסוק טז
עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם וכו' י"ל והלא אין הספירה חמשים יום רק מ"ט יום לבד וי"ל דה"פ ממחרת השבת השביעית פי' השבוע שביעי תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה וזהו יום עצרת שהוא יום שבועות תדע שה"פ שהרי יש טר"חא בתספרו דמשמע דקאי לראש הפסוק ולא לחמשים יום דא"כ הנגיגה דינה להיות מק"פ שהוא משמע שיחבר אותה תיבה מתספרו לחמשים יום אלא ודאי כדפי'. וא"ת מפני מה אינה מברכת הזבה או הזב לספירת ז' ימים שמצוה הכתוב שיספרו וי"ל לפי שאין הדבר מסויים שלז' ימים סותרת מנינה כשהיא רואה בנתים וחוזרת לחשבון ראש מנינה ולפיכך אינה מברכת לספירתה אבל ספירת העומר מכוון החשבון וצריך לברך הברכה מעומד דילפינן מדכתי' מהחל חרמש בקמה אל תיקרי בקמה אלא בקומה וכן ברכת ציצית וכן ברכת לולב דילפי' ג"ש לכם דבכולם כתיב לכם כתי' הכא וספרתם לכם וכתיב התם ולקחתם לכם בלולב ובציצית והיה לכם מלמד שיהיה מעומד:
פסוק מ
ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא א' לחשבון עונות ר' מני ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי משל למדינה שחייבת מס למלך והיה המלך משלח לגבותה ולא היו נותנין מה עשה המלך אמר לבני פלטרין שלו עמדו ונלך עליהם למלחמה עד שהם הולכים כמה מילין שמעו בני המדינה מה עשו התחילו יוצאין לאיפטי של מלך א"ל מי אתם אמרו לו בני המדינה פ' אנו ששלחת לגבותינו אמר להם ומה אתם מבקשים אמרו לו בבקשה ממך עשה עמנו חסד שאין לנו במה לפרוע אמר להם בשביל כבודכם אני מניח שליש עד שהוא בא יצאו כל העיר א"ל מי אתם אמרו לו בני המדינה שבאת לגבותינו ואין לנו כח לפרוע אלא בבקשה ממך שתרחם עלינו אמר להם מה אתם מבקשים כבר הנחתי מחצה על מחצה ובשבילכם אני מניח את הכל אלא מכאן ואילך ראשי חשבון הם כך מ"מה הקב"ה בני מדינה אלו ישראל שמסגלין עונות כל השנה מה הקב"ה עושה להם אמר להם עשו תשו' והם נכנעים ובאים ביו"הך ומתענין ועושין תשובה והקב"ה מוחל להם ומה הם עושים גדולי הדור ערב ר"ה מתענים ומותר השליש בעשרת ימי תשובה האמצעי' מתענין ומוחל להם שני שלישים ביום הכפורים הכל מתענין ומבקשים רחמים אנשים ונשים וטף והקב"ה מוחל את הכל מה עושים ישראל נוטלים לולביהן בחג הסוכות ומהללין להקב"ה והוא מתרצה להם ומוחל ומעכשיו הוא ראשון לחשבון עונות ולכך כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון אמר הקב"ה בעוה"ז אמרתי לכם שתעשו לי סוכה לשלם לי גמולי אשר גמלתי אתכם במדבר אבל לעת"ל אני אופיע במלכותי ואגן עליכם כסוכה שנא' וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר:
פרק כד
פסוק י
ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא ר' יוסי אומר מעולמו יצא ר' ברכיה אומר מפרשה של מעלה יצא ואמר ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של ט' ימים בתמיה פירש"י לשון תנחומא. פי' לפי' דרכו של מלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת פירש אי נמי צוננת מיום א' או מיומים אבל אין דרכו לאכול פת מתשעה ימים וזו היא התימא ויש מי שאמר שמא פת צוננת של ט' ימים אין כאן ספק שודאי היתה צוננת גמורה ולגלג אותו בן אשה ישראלית שהרי לחם הפנים היו אופין בע"ש זה ומעריכין אותו בשבת ובשבת אחרת היו נוטלין אותו ואוכלים אותו הכהנים וזהו לט' ימים ר' חמא בר חנינא אמר מפרשת יוחסין יצא ליטע אהלו וכן פירש"י ושמעתי ששאל אותו מגדף מה היה מאביו שאתם אומרים שהיה מצרי אמרו לו נהרג ומי הרגו אמרו לו משה א"ל ובמה הרגת אותו בשם המפורש כדכתיב הלהרגני אתה אומר כששמע אותו נבל כן התחיל לחרף ולגדף:
פסוק יב
לפרוש להם על פי וכו'. וא"ת איך היו מסופקים אם חייב מיתה והלא מצינו גבי מקלל אביו שהוא חייב סקילה כ"ש וכ"ש אביו שבשמים מלך מלכי המלכים הקב"ה וי"ל דלא היו מסופקים אם חייב מיתה דדבר פשוט הוא להם שחייב מיתה אבל המה אמרו מה לנו להמיתו כל כך העון גדול שלא תהיה מיתתו כפרתו עכ"ז מחל כבודו מי שהענוה והגדולה לפניו והשוה כבודו לכבוד ב"ו וצוה רגום ירגמו באבן כמו מקלל אביו ולא עוד:
כתוב א' אומר מכה בהמה ישלמנה וכתוב א' או' מכה נפש בהמה וה"פ שהורגה ישלמנה נפש תחת נפש ומכה בהמה ר"ל שעשה בה חבורה לבד ותדע שהרי מסיים הפ' ואו' ומכה אדם יומת פירש אביו יומת ואינו ר"ל הכאה בלא חבורה שיהא חייב מיתה אלא ר"ל מכה אביו ועשה חבורה והוכחה שאמר למעלה נפש תחת נפש משמע שהרגה ממש והכא לא עשה כ"א חבורה לבד:
פרק כה
פסוק א
בהר סיני. פירש"י מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא כל המצות נאמרו בסיני אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני כך שנויה בת"כ ונ"ל שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנת בערבות מואב למדנו שכללותיה ופרטיה כולן נאמרו בסיני ובא הכתוב ולמד על כל דבור ודבור שנדבר למשה שמסיני נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב עכ"ל רש"י והרמ"בן ז"ל פירש לפי ששמיטה נאמרו כלליה בפ' ואלה המשפטים ובסיני נאמר כדאמרי' ואלה מוסיף על הראשונים ובזאת הפ' נאמרו פרטיה של שמיטה ואמר בהר סיני ללמדנו כמו שנאמרו כללותיה בסיני כך נאמרו פרטיה ודקדוקיה בסיני ובסוף הספר או' אלה המצות אשר צוה ה' אל בני ישראל להקיש כל המצות לשמיטה לומר לך מה שמיטה נאמרו כלליה ופרטיה בסיני אף כל המצות נאמרו בסיני עם כללותיהם ופרטיהם ואמר עוד כי על הסדר נכתבו אלו הפרשיות כי בדברות הראשונות נצטוה משה על הקרבנות ועל המשכן ועל השמיטה וכיון שחטאו חשב משה שכל הציוויין נתבטלו ושבר הלוחות וכשנתרצה להם הקב"ה צוה משה לישראל מלאכת המשכן מסברת עצמו כיון שנמחל להם ואחר מלאכה המשכן הוצרך לבאר ענין הקרבנות להקריב פתח אהל מועד ואחר חזר לענין השמיטה שנצטוה מסיני כדכתבינן ע"כ:
פסוק י
דרור לשון נקי כמו מר דרור כתרגומו מירא דכייא וכן כאן נקי מבלי שעבוד שיהיה כלו' בני חורין כענין ובעל השור נקי כן כתב הרמב"ן ז"ל ופי' הראב"ע ז"ל כי נקרא כן העוף הקטן המקנן בבתים דרור כל זמן שהוא ברשותו מנגן ואם הוא ברשות אדם אינו אוכל עד שימות:
פסוק כ
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו פשט וכי תאמרו בשנה השביעי' מה נאכל מכאן ואילך:
כל הפרשיות של מעלה מהספר ע"כ נאמרו באהל מועד וכולהו שייכי באהל מועד כמו קורבנות ומצורעים ובעלי קריין ויולדות ומלואים וכל הענין אבל הללו שתי פרשיות בהר סיני ובחוקותי לא שייכי כל כך באהל מועד ולא בכהנים לכך נאמר בהר סיני ומ"מ כתבינהו בת"כ לפי שמדברת בשביעית וביובל וחרמין וערכין דשייכי בכהנים דמקדשי בשנים וביובל וגם מעריכים וגם כתיב והעברת שופר תרועה וכתיב במקום אחר ובני אהרן יתקעו ולפיכך הן נצטרכו בת"כ ומשום דלא תיסק אדעתין שנאמרו באהל מועד כתיב בהו בהר סיני:
פסוק לח
לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. מדרש גרסי' בשלהי כתובות ת"ר לעולם ידור אדם בא"י ואפי' בעיר שכולה גוים שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה שנא' להיות לכם לאלהים וכן בדוד הוא אומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכי מי אמר לדוד לך עבוד אלהים אחרים אלא לומר לך שכל הדר בחוצה לארץ כמו שעובד ע"ז א"ר אלעזר מתי ח"ל אינן חיים שנא' ונתתי צבי בארץ החיים ארץ שצביוני בה מיתיה חיים ארץ שאין צביוני בה אין מיתיה חיים והא דכתיב יחיו מתיך נבלתי יקומון מוקי לא בנפלים פי' ובארץ ישראל וכן כתי' הנותן נשמה לעם עליה ור' אבהו דורש מהאי קרא דאפי' עבד או שפחה שבא"י מובטח להם שהם בני העוה"ב כתי' הכא נותן נשמה לעם עליה וכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור וא"ר חייא אמר ר' יוחנן כל ההולך ד"א בא"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנא' ורוח להולכים בה ולר' אלעזר צדיקים שבח"ל אינם חיים אלא ע"י גלגול מחילות ופריך והא צער הוא להם אמר אביי מחילות נעשים להם תחת הקרקע והולכים בלא גלגול ולכך הטריח יעקב לבניו לישאנו לארץ החיים שמא לא יזכה למחילות וכן יוסף לאחיו וא"ר ענן כל הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח כתיב הכא מזבח אדמה תעשה לי וכתיב וכפר אדמתו עמו. מעשה בא' שבקש לעלות לא"י א"ל אם אתה עולה לא"י אל תרבה בישיבה שקשה לתחתונים ואל תרבה עמידה שקשה ללב ואל תרבה בהליכה שקשה לעיניים אלא שליש מכל א' וכל ישיבה שאין סמיכה עמה עמידה נוחה הימנה וא"ר הושעייא עמי הארץ איני חיים שנא' מתים בל יחיו רפאים בל יקומו לא אמרתי אלא במי שידיו רפויות מן התורה וכן כתיב הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל כל המשתמש באורה של תורה טל מחייהו ולא אחר וא"ר חייא בר יוסף עתידין ישראל שמבצבצין ועולין היינו כשיגיעו המתים לשם ע"י מחילות אז יבצבצו ויעלו שנא' ויציצו מעיר כעשב הארץ ואין עיר אלא ירושלים שנא' העיר אשר בחרתי בה ועוד אמר עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק"ו מחטה. ועתידה חטה שתתמר ועולה כדקל ושמא תאמר יש כח לקוצרה ת"ל ירעש כלבנון פריו שהקב"ה מוציא רוח מבית גנזיו ומשיר לארץ את הסלת ואדם יוצא ומביא ממנו פסת ידו ומפרנס כל ביתו ועוד אמרו עתידה א"י שתוציא גלוסקאות בכל יום ושמא היינו בכה"ג דלעיל ועתידה חטה להיות ככליות של שור הגדול שנא' עם חלב כליות חטה ולעו"הב יוצא לשדה ומביא ענבה בקרון ובספינה ומניחה בזוית ביתו ומסתפק ממנו בסיפוק גדול והגרעינה מסיק תחת תבשילו וכל ענבה יהא בה גרבי יין שנאמר ודם ענב תשתה חמר קרי ביה חומר כור:
פסוק מא
ויצא מעמך הוא ובניו. מכאן אחז"ל שאדם שקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו אשתו אתייא מלמעלה פ' משפטים שנא' ויצאה אשתו עמו ומהכא נפקא לן בניו:
פרק כו
פסוק ח
ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו וא"ת אין זה לפי החשבון ופירש"י ז"ל מה שפי' אכן פי' רבינו תם ומאה מכם כלו' מאה חמשיות מכם מאה פעמים ה' עולין ה' למאה וזהו מכוון רבבה ודוק ותשכח. וקשה שהרי בכאן שהיא מדה טובה אומר ורדפו ה' מאה ובמדת הפורענות בפ' האזינו או' איכה ירדוף א' אלף ושנים יניסו רבבה ומצינו מרובה מדה טובה על מדת הפורענות על א' חמש מאות דכתיב פוקד עון אבות על שלשים ועל רבעים וכתיב ועושה חסד לאלפים וי"ל דבכאן כתיב ורדפו ונפלו אויבכם לפניכם לפי חרב אבל במדת פורענות כתיב איכא ירדוף א' אלף כלו' רדיפה בעלמא ואולי ינצלו בנתים וניחא ופירש רמב"ן ורדפו מכם ה' מאה וא"ת מ"ק שהרי אין חשבון זה מכוון דה' למאה הרי א' שרודף כ' ומאה לרבבה הרי א' שרודף מאה. וי"ל דתפלת צבור עדיפה א"נ ה"ק ומנינם של מאה ה' פעמים רבבה ירדופו דהיינו מאה מכם והיינו אחד לעשרים ומיהו אותו חשבון דפ' האזינו דכתיב איכה ירדוף אינו מכוון דמעיקרא קאמר דאחד ירדוף אלף ושנים רבבה ירדופו דהיינו א' רודף ה' אלפים ועוד מאה דמדה טובה מרובה על מדת פורענות ולכאורה התם דהיא מדת פורענות דא' מן האומות ירדוף אלף מישראל ושנים יניסו רבבה והכא גבי מדה טובה לא קאמר אלא א' מישראל ירדוף עשרים וי"ל דהתם נמי בעי לפרש שהרודפים ישראל והנרדפין גויים ואידך לעיל קאי לו חכמו ישכילו יבינו לאחריתם איכא היה שירדוף א' מישראל אלף גויים דהיינו שמשון שהרג אלף פלשתים כדאמר בלחי החמור הכיתי אלף ושנים יניסו רבבה זה יונתן ונערו אם לא כי צורם מכרם צורם של ישראל זה הקב"ה שמכרם ביד אלו וה' הסגירם וא"כ היה להם להבין שה' פעל כל זאת. א"נ י"ל הה' למאה רודפים והורגים קאמ' כדכתי' ונפלו אויביכם לפניכם לחרב אבל הכא כתי' ושנים יניסו ולא הורגים וכו' ולכאורה נר' דחשבון דהכא ורדפו מכם ה' מאה ומאה מכם רבבה ירדופו מכוון עם חשבון דהתם דהאזינו דאיכה ירדוף. דהכא והתם חשבון ב' דאיתוסף על חשבון א' ד' ידות שהם ה' ידות בכלן אלא דחשבון דהאזינו מרובה בגופו מחשבון דהכא ודוק ותשכח:
פסוק מא
או אז יכנע בעון חלול שבת שהוא ז' מנין א"ו ובעון ברית מילה שנתנה לח' כמנין א"ז:
פרק כז
פסוק ב
איש כי יפליא נדר האומות אומ' במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום וכו' ובפסוק א' או' הירצה ה' באלפי אלים ברבבות נחלי שמן אמר להם הקב"ה בני אתם מבקשים להקריב לפני קרבן לא בניכם ולא בנותיכם וקרבנותיכם אני מבקש אלא לבני נתתי פ' קרבנות ופ' ערכים שקרבנותיהם חביבים עלי וכה"א טוב מעט לצדיק מהמון רשעי' רבים תדע לך מתחלתו של ספר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר וכה"א מגיד דבריו ליעקב ומשפטיו לישראל אמר הקב"ה בעוה"ז בזכות שאתם מעלים נפשותיכם לי אני מציל אתכם לעת"ל מחבלו של משיח ומעריכת גהינם שנא' כי ערוך מאתמול תפתה ולעת"ל אערוך שולחן לפניכם כמו שאמר נעים זמירות ישראל דהע"ה תערוך לפני שולחן: