אור ברסלב

רא"ש על התורה· רבנו אשר ב"ר יחיאל

דברים

במדבר

פרק א

פסוק א

אלה הדברים אשר דבר משה. זש"ה מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון מוכיח זה משה שהוכיח יש'. אחרי אחר שהוכיחן הקב"ה ומפני שהוכיחן חן ימצא שנא' במשה וגם מצאתי חן בעיניך. ממחליק לשון זה בלעם שדבר להם חלקלקות ואמר מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל משל דמשה ובלעם למה"ד לבן מלך שיש לו ב' שרים א' אוהבו וא' שונאו האוהב אומר לו בני הזהר שלא תעשה עבירה שאביך מלך ודיין ואם ישמע שתעבור לא יחוס עליך אלא יהרגך והשונא אומר לו עשה כל תאות נפשך כי אביך מלך ואינך ירא משום דבר כך משה רבינו האוהב אמר לישראל השמרו לכם וכו' אבל בלעם השונא אמר מה טובו אהליך יעקב עשו כל תאות לבכם כי לאומות יעשה מה שגזר עליהם שנא' לא איש אל ויכזב אבל בכם שאתם בניו ההוא אמר ולא יעשה ועליהם אמר שהע"ה נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא וגם על משה נאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב עליו לא נאמר אלא עליהם על המוכיח ועל המתוכח ולכך הוכיח משה לדורו ובשביל שקבלו ממנו נטלו זכות ברכות שנא' יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים:

פסוק ב

אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר. כלומר אין מחורב עד קדש ברנע רק מהלך י"א ימים אם היו הולכים דרך הישר דרך הר שעיר אך ארכו וסיבבו אותו כדכתיב ונסב את הר שעיר ימים רבים:

פסוק ג

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש בא' לחדש. והיינו באחד לחדש שבט דזהו ל"ז ימים קודם מיתתו שהרי בז' באדר מת משה:

פסוק כא

ראה נתן ה' אלהינו לפנינו את הארץ. במה שעברת במקום נחש שרף ועקרב ולא הזיקו יכול אתה לראות שרוצה ליתן לך את הארץ:

ותרגנו באהליכם ותאמרו קרי ביה תר גנו תרתם גנות הארץ שקראה הקב"ה אבן טובה מלה"ד למלך שיש לו אוהב ובירר מנה יפה ליתן לו ועמד אחר ואמר לאוהבו שהיא רעה נמצא כאו' למלך לא כבדת אוהבך יפה:

פסוק לז

בגללכם. לפי שאתם מקטני אמנה כי כשאמרנו המן הסלע הזה נוציא לכם מים חשבתם שלא יצאו ומקרה היה מפעם ראשונה שיצאו והיה לי לפרש יוציא לכם הקב"ה ולכך כעס עלי וזהו בגללכם:

פסוק מא

ותהינו לעלות ההרה. שהיו אומרים מטפה נתמלא הין וה"פ בשביל דבר מועט נתמלא סאתינו כלומ' בשביל דבר מועט כעס ה' עלינו. כתוב א' או' ותזידו וכתוב א' אומר ותהינו כלומר שהזידו על חניותיו של מקום:

פסוק מד

כאשר תעשינה הדבורים פי' שעוקצין מכאן ומכאן ואינם ממיתין כך ויכום ויכתום שרדפו אחריהם בהכה ופצוע אבל לא הרגום כדי שלא יגדילו פיהם עליהם ונמצא ש"ש מתחלל ותמצא שלא מנה שם הנופלים במלחמה כדרך שמנה בשאר מלחמות:

פרק ב

פסוק ג

רב לכם סוב את ההר הזה. בלשון שדבר עשו ליעקב שאמר יש לי רב אחי יהי לך וכו' נשתלם לו שכרו. ד"א הרבה מכבד עשו את הוריו דאמר ר"ש בא וראה כמה היה עשו מכבד אביו שהיה לעשו כלים שהיה לובש בחוץ וכאשר היה משרת את אביו פושטם ולובש בגדים נאים שנאמר ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות ולכך נאמר אל תתגרו בם עד מדרך כף רגל ר' מאיר או' עד שיעמדו רגליו של הקב"ה על הר הזתים ר"ש בר נחמני או' עד שיבוא אותו שכתוב בו דרך כוכב מיעקב דהיינו מלך המשיח אז ועלו מושיעים בהר ציון וכו' את הר עשו:

פסוק ט

אל תצר את מואב. על שלש אומות הללו שעיר עמון ומואב הוצרך הכתוב להזהיר את ישראל שהיו סבורין שהוא אותו חוי שנתן להם הקב"ה בירושה ולכך כתיב ובשעיר ישבו החורים לפנים כלו' אין עיקר שמם חוי ואינם מן העוים והא דקרו להו חוי הוי כדאמרו רבותינו שהיו מריחים את הארץ כחוייא ולקמן מפרש החוי שנתן הקב"ה לישראל וכן מעמון ומואב היו סבורים שהיא ארץ רפאים ואינו כן כי אם המואבים קראו להם אימים על שאימתן מוטלת על הבריות ואין לכם דין בארצם ובעמון כתי' ארץ רפאים תחשב גם היא כלו' אף היא סבורין בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינו כן כי אם העמונים יקראו להם זמזומים על שם שהיו בעלי מחשבות ותחבולות וכל אלו עם רם וגדול ורם כענקים ולפי שבטחו בחכמתם ובגבורתם היו מורדים בהקב"ה והוא השמידם ומסרן ביד חלשים מהם אבל שאר האומות שלא היה לישראל שום טענה עליהם לא היה צריך להזהירם עליהם:

פסוק כג

והעוים היושבים בחצרים עד עזה. עתה מפרש היכן החוי. העוים כמו החוים עי"ן וחי"ת מתחלפות וה"ק והחוים אם תרצו לידע היכן הם בחצרים הם יושבים כי לא חשו לישב בערי החומה לפי שהם גבורים וארץ רפאים היא ממלכת עוג כדכתי' ההוא יקרא ארץ רפאים וכתיב בעוג נשאר מיתר הרפאים כלומר ההיא ארץ עוג היא ארץ רפאים היא שנתתי לאברהם אביכם ובואו ורשו אותה אבל ארץ מואב שנטלו מן האימים שהם גדולים כענקים ורפאים יחשבו אינם אותם רפאים שנתתי לאברהם כי המואבים יקראו להם אימים וכן ארץ עמון שלקחו מן הזמזומים לאו אותן רפאים כי העמונים יקראו להם זמזומים ולא נקראו רפאים אלא מפני שרפאים לפנים ישבו בה:

פסוק כו

ממדבר קדמות. מן המקום שהיה מדבר קודם שהוציא להם הקב"ה מים מן הסלע ולכך קראו מדבר קדמות לפי שמקודם היה מדבר ועתה היא למוצאות מים מן הסלע ולכך קראו מדבר קדמות ולפי שרוב ארץ סיחון היא משל עמון ומואב קראו להם לשלום אבל עוג שהיה מחזיק בארץ רפאים לא קראו לו שלום לפי שאין קוראין שלום לעממין. ד"א ממדבר קדמות מקדמותו של עולם למדנו שהיה לו ליהרג ביציאת מצרים מיד ואפ"ה שלח משה ואהרן לקרא להם שלום וא"ל שלח עמי ויעבדוני וגם בשעת מתן תורה היה גלוי לפני הקב"ה שאין בני עשו ובני ישמעאל רוצין לקבל תורה ואפ"ה קראם שנא' הופיע מהר פארן ולכך ואשלח מלאכים אל סיחון דברי שלום לאמר ואמרו רבותינו שתי אגרות שלחו א' של משה לשלום ואחת של מלחמה מאת בני ישראל א"ר לוי לא נחלקו ישראל על משה אבל באגרת א' כתבו שלום מלמעלה ומלחמה מלמטה וזש"ה אני שלום וכי אדבר המה למלחמה לפי' אמר הקב"ה לישראל חייכם שתרשו ארצם בשלום שנא' וענוים יירשו ארץ והתענגו וכו':

פרק ג

פסוק יא

הנה ערשו ערש ברזל. מבצר חזק כדכתיב תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה ערש לשון מבצר כדכתיב ובדמשק ערש. ושנו רבותינו אבא שאול קובר מתים היה ואמר פעם א' רצתי אחר צבי ונכנס לתוך קולית של מת ורצתי אחריו ג' פרסאות צבי לא הגעתי וקולית לא כלתה ושאלתי של מי הוא וא"ל עוג מלך הבשן היתה וכשכבש אדריינוס קיסר א"י היה מתגאה לו' כבשתי אומה כזו א"ל רבן יוחנן בן זכאי אל תתגאה אלמלא היו עונותינו לא כבשתנו בא ואראך שאני אומר אמת נטלו רבן יוחנן והכניסו תוך מערה א' והראה לו האמוריים והיתה שם קולית א' וא"ל זו היא קוליתו של סיחון וא"ל כשהיה לנו זכות נפלו בידינו אבל עכשיו שלטת עלינו. אמרו רבותינו קשה היה סיחון כמגדל חומה והיה יושב על החומה ורגליו מגיעות לארץ וא"ר לוי בא וראה כמה הם קשים שהרי סיחון ועוג אחים היו ואין כל א' וא' קורא לחבירו לסייעו שנא' ויצא סיחון לקראתו וכן כתיב בעוג ויצא עוג מלך הבשן דמשמע כל א' וא' לבדו וא"ר לוי בא וראה כמה היה קשה סיחון ועוג מכל המלכים שהרג יהושע וגם מפרעה וחילו ועליהם אמר דוד שירה כמו על פרעה ועל כל המלכים שנאמר למכה מלכים גדולים כל"ח ויהרוג מלכים אדירים כל"ח לסיחון מלך האמורי כל"ח ולעוג מלך הבשן כל"ח מלמד שהשוום לכולם:

פסוק כג

ואתחנן אל ה'. שמנה שמות נקראת התפלה ואלו הן תפלה תחנה צעקה שועה נפילה פגיעה רנה שיחה ובכולם לא התפלל משה אלא בתחנון למה לפי שבשעה שאמ' הודיעני נא את דרכיך באיזה מדה אתה מתנהג עם עולמך וא"ל הקב"ה וחנותי את אשר אחון כלומר כל מה שאני עושה עם הבריות מתנת חנם אני נותן אמר לפניו באותה מדה תתנהג עמי ותן לי מתנת חנם לעבור את הירדן לכך אמר ואתחנן לשון וחנותי:

פסוק כד

אשר מי אל בשמים ובארץ. אין אל בשמים ובארץ כ"א אתה שיוכל לעשות כמעשיך וכגבורותיך:

פסוק כו

רב לך. אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע אם נדרת שלא אכנס לארץ התר נדרך כמו שהתרתי נדרי שנדרתי ליתרו א"ל הקב"ה למשה רב לך כלו' יש רב עליך שיוכל להתיר נדריך אבל אני אין רב עלי וא"כ אין לי מי שיתיר נדרי. ד"א רב לך אל תוסף דבר אלי רב לך הגיע מלכות של יהושע ואין מלכות נוגעת בחברתה ואפי' כמלא נימא:

פרק ד

פסוק ב

לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו. שאם תוסיפו תגרעו וכל המוסיף גורע שאם תעשה ה' ציציות גרעת הד' שהרי לא נעשית המצוה כתקנה וכן פרשיות ה' בתפלין וה' בלולב אבל אם ישבת שמנה ימים בסוכה לא גרעת:

כל האומר ק"ש שיש בה רמ"ח תיבות הקב"ה משמר רמ"ח איברים שבו שנא' שמור מצותי וחיה אמר הקב"ה שמור שלי ואשמור שלך אמר ר"ש בן חלפתא משל לאדם שיש לו כרם ביהודה ודירתו בגלגל ואחר דירתו בגלגל ויש לו כרם ביהודה וכל שנה ושנה היה הולך כל א' למקום כרמו ומפרנסו לימים פגעו זה בזה אמרו זל"ז למה אנו מטריחים עצמינו פרנס שלי ואפרנס שלך ולפי' צ"ל אל מלך נאמן לא היינו אומרי' אם לא להשלים רמ"ח תיבות וזהו שאמרו במדרש היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני לא דבר הכתוב אלא בישראל כשיושבים בבית הכנסת ובבתי מדרשו' וקורים ק"ש הקב"ה שולח מה"ש לשמוע ולהקשיב לישראל שמקלסין להקב"ה בין האומות א"ר יוחנן מלה"ד למלך שכעס על עבדיו ונתנם בבית הסוהר ואעפ"כ לא נמנעו מלקלסו שלח אחרים לשמוע מה הם אומרים הלכו לשם ושמעו שמקלסים למלך ואמרו אילולי אדוננו המלך לא היינו חיים אמר המלך הואיל ומקלסים אותי לא אניחם לעד שם. כן העבדים אלו אנחנו והמלך זה הקב"ה ובעוה"ז כעס עלינו ונתננו ביד אומות העולם לשעבוד ואעפ"כ אין אנו נמנעים מלקלסו ומליחדו בק"ש אמר הקב"ה למלאכים לכו שמעו מה אומרין בני ויורדין ושומעין הקילוס וזהו חברים מקשיבים והקב"ה משיב להם לקולך השמיעני:

פרק ו

פסוק יג

את ה' אלהיך תירא וכו' ובשמו תשבע. כלו' אם תהיו כאותם ג' שקראם הקב"ה יראי ה' אברהם יוסף איוב אברהם עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ביוסף האלהים אני ירא. באיוב איש תם וישר ירא אלהים אז בשמו תשבע דודאי הוא שלא תשבע על שקר. ד"א ובשמו תשבע אבל שם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך וז"ש מיד לא תלכון אחרי אלהים אחרים:

פסוק כ

כי ישאלך בנך מחר לאמר. זו שאלת בן חכם כדאמרי' בהגדה של פסח כנגד ד' בנים דברה תורה ואע"פ שאו' אתכם דמשמע כמו לכם ולא לו וי"ל כיון שאמ' אשר צוה ה' אלהינו אינו מוציא את עצמו מן הכלל כמו הרשע שאמר מה העבודה הזאת לכם והאי דקאמר אתכם לפי שעדיין לא נולד באותה שעה שצוה הקב"ה אותה המצוה:

פרק ז

פסוק ד

כי יסיר את בנך. אשר תלד לו בתך מאחרי למדנו שבן בתך קרוי בנך אבל בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה שהרי לא נאמר על בתו לא תקח לבנך כי יסיר פי' היה משמע כי יסיר הנקבה בתו של גוי בנך כלומ' בן בנך אלא ודאי שלא הקפיד עכ"ל רש"י ז"ל והק' ר"ת ז"ל דלזה הפי' לא קאי כי יסיר אמאי דסליק משם דהיינו ובתו לא תקח לבנך ודוחק לו' דקאי ארישיה דקרא בתך לא תתן לבנו האי פי' כי יסיר את בנך ובתו לא תקח לבנך פי' לפי' שחמיו מבנך יסיר מאחרי ועל בנך גמור הקפידה תורה אבל על בן בנך לא הקפידה מדלא כתיב כי יסירם דמשמע שניהם מדלא כתיב כי יסיר את בנך אבל בן בנך ועל בן בתך:

פסוק י

ומשלם לשונאיו. כלו' לאותם שהם שונאים מיד הוא משלם להם גמול מעשה ידיהם ולא יאחר לשונאיו הוא כפל מלה לכן ושמרת את החוקים. השע"ך:

פסוק יב

והיה עקב תשמעון. פירש"י מצות שאדם דש בעקביו כלו' מצות קלות וזהו שאמר דוד למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני:

פרק ח

פסוק א

למען תחיון. לעו"הב ורביתם בבנים בכסף ובזהב ד"א לימות המשיח ורביתם בקומה. ויענך וירעיבך ויאכילך ויענך בדרכיך כד"א ענה בדרך כחי קצר ימי וירעיבך שלא נתן לך מזון אלא דבר יום ביומו וזהו רעבון כמשחז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו:

פסוק ב

וזכרת את כל הדרך. אלעיל קאי כלו' אם יאמר לך לבך לחמוד כסף וזהב בטח בהקב"ה וזכור את הדרך אשר הוליכך ולא הוצרכת לכסף וזהב:

פסוק ג

למען הודיעך ולא תשים בטחונך על לחם ומזון כי על כל מוצא פי ה' על כל מצותיו שיצאו מפיו יחיה האדם בעוה"ז ובעו"הב:

פסוק ז

ארץ נחלי מים. ז' פעמים כתיב כאן ארץ כנגד ארץ ז' עממין. שני לוחות כנגד חתן וכלה וכנגד ב' שושבינין וכנגד שמים וארץ וכנגד ב' תורות תורה שבכתב ושבע"פ וכנגד ב' עולמות העה"ז והע"הב וא"ר חנינא לחת כתיב חסר ללמדך שהיו שניהם שוות כאחת. לוחות אבנים כל מי שאינו עושה לחייו קשי' כאבן הזאת לעסוק בתורה אינו זוכה לתורה:

פרק ט

פסוק טז

וארא והנה חטאתם. מה ראה ראה שפרח הכתב מעליהן לכך ואתפוש בשני הלוחו' ואשברם לעיניכם. משל לשומר שהיה מהלך בדרך וחותם המלך בידו בא ליכנס במדינה ועבר בנהר ונפלה החותם בנהר ונמחק הכתב מה עשה קרע הנייר ושבר החותם כך משה עד שהוא יורד מן ההר והלוחות בידו ופרחו הכתבים מעליהם ושברן וא"ר חלבו הלוחות היו ארכן ו' טפחים ורחבן ג' והיה מחזיק הקב"ה בשנים וב' טפחים מונחי' באמצע וגברו ידיו של משה ושברן. ד"א ראה עגל שעשו ושברן משל למלך שקדש אשה נאה ואמר לה לאחר זמן אני שולח ליך כתובה עם השושבין בא השושבין והכתו' בידו מצאה זינתה ראה השושבין הקלקול וקרע הכתו' אמ' מוטב שתידון כפנויה ולא כא"א כך הקב"ה קדש ישראל במ"ת ואמר לשלוח להם התורה ע"י מרע"ה השושבין בא משה והכתו' בידו ראה שקלקלו בעגל שבר הכתובה ואמר מוטב שידונו כפנויה ולא כארוסה. ואשליכם מעל שתי ידי זש"ה עת להשליך אבנים זה לוחות הראשונים ועת כנוס אבנים זה לוחות אחרונים:

פסוק יח

ואתנפל לפני ה' כראשונה. כמו שעשיתי במ' יום הראשונים שהתפללתי לפני הקב"ה על שאמר הרף ממני ואשמידם עד שהתנה עמי שלא ישמידם שנא' וינחם ה' על הרעה אבל לא מחל העון ועכשיו התנפלתי על מחילת העון כי יגורתי מפני האף והחימה וישמע ה' אלי גם בפעם הזאת למחול העון כמו שנשבע בראשונה שלא להשמיד:

פסוק כא

ואכות אותו טחון שלא יהנה אדם ממנו. ובתבערה הם המתאוננים דכתיב ותבער בם אש ה'. ובמסה דכתי' ויקרא שם המקום ההוא מסה. ומריבה ובקברות התאוה שנתאוו לשלו. ומשנאתו אותם. כלומר או שמא לא היה בדעתו ליתן להם הארץ אלא פיתה אותם בדברים עד שהוציאם ממצרים והרגם כי שונא היה אותם כד"א הנה מפתיה והולכתיה המדבר והמיתיה בצמא ובלשון התלמוד יש ווי"ן הרבה שהם במקום או כמו חלץ ועשה מאמר ונתן גט שר"ל או עשה בה מאמר או נתן גט:

פסוק כט

והם עמך ונחלתך לפי שהוציאם הקב"ה מכללו שנא' כי שחת עמך הוצרך לו' לו עמך ונחלתך:

פרק י

פסוק א

בעת ההיא מחל להם הקב"ה ואמר פסול לך ב' לוחות אבנים כראשונים לפי שלא יאמרו הפסדתנו מן הלוחות אשר שברת וזש"ה לכל זמן ועת. זמן היה שישתברו הלוחות ועת היה שיעשו האחרים וזהו פסול לך ד"א שיהא הפסולת שלך ומהיכן פסלם פליגי בה ר' לוי ור' סימון ח"א מתחת כסא הכבוד וח"א מתחת אהלו ברא לו הקב"ה מחצב ומשם חצב לו הקב"ה הלוחות ונתן לו הפסולת ומשם העשיר משה שהיו של סנפירינון וזש"ה ידיו גלילי זהב אלו הלוחות ומה הראשונים בששים רבוא אף ב' בששים רבוא והרי כתי' ואיש לא יעלה עמך אלא העמיד הקב"ה ממשה ס' רבוא שכן כתי' בדברי הימים ובני רחביה רבו למעלה ראש ודרשי' למעלה מששים רבוא:

פסוק ב

ושמתם בארון. שבו היו תמיד מונחים שברי הלוחות ואותו היו מוליכים למלחמה כדתנייא בספרי וארון ברית ה' נוסע לפניהם זה שיוצא עמהם למלחמה והוא היה ארון עץ שעשה משה בעלותו להר סיני ובתחלה שם בו גם לוחות האחרונו' כדכתיב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי עד שעשה ארון של זהב שעשה בצלאל וכשנעשה נתנו הלוחות האחרונות שנא' ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך ואותו שעשה בצלאל לא היו רגילין להוליך למלחמה כדכתיב במלחמת שילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת מתמול שלשום שלא הורגלו להוליכו ושם לקו שנשבה הארון ועל אותו ארון אחז"ל כל זמן שארון ושכי' שלא במקומן ישראל אסורים בת"ה והא דכתיב באוריה שאמר הארון וישראל יושבין בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי ומשמע דמחמיר על עצמו היה אבל אחרים מותרים היו בתשמיש היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכין במלחמה ומה שהיה במלחמת יהושע עמהם על פי הדבר היה והא דאמרי' בשלהי פ"ק דב"ב מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון ומשמע התם דהיינו הארון שעשה בצלאל היינו בבנין הבית שהיה מנוחה עדי עד ובירושלמי בזה פלוגתא י"א ארון א' היה וי"א ב' היו:

פסוק ח

בעת ההיא כשנעשה העגל הבדיל ה' את שבט הלוי לשמשו מפני שלא טעו בעגל וז"שה והכהנים הלויים בני צדוק וכו' וע"כ בחרם הקב"ה בחלקו ולא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו כדי שלא יעסקו בשום דבר כ"א בעבודת האל יתברך וא"ת א"כ במה יתפרנסו ה' הוא נחלתו שצוה ליש' לחרוש ולזרוע בשבילם ולתת להם מעשר דגן ותירוש וערים לשבת:

פסוק י

ואנכי עמדתי בהר. לקבל לוחות האחרונות ולהרבות בתחנונים למחול העון לגמרי וישמע ה' אלי גם בפעם הזאת ומחל לגמרי ויוה"כ היה כשאמר סלחתי כדברך ולכך הוקבע אותו יום למחילה ולסליחה כי ק"ך יום יש ממתן תורה ועד יום הכפורים כיצד בו' בסיון ניתנה התורה ובז' בו עלה לקבל לוחות ראשונים והיה לו להשהות מ' יום בלא אותו יום לפי שאין לילו עמו והי"ל לירד עד י"ח בתמוז וירד בי"ז ובאותו יום נשתברו הלוחות ולמחר בי"ח עלה והתפלל על מעשה העגל ושהה שם מ' יום שנאמר ואתנפל לפני ה' כראשונה ושלמו בכ"ח באב כיצד י"ב מתמוז מיום העלייה וכ"ח באב היה מ' וירד ולמחר בכ"ט א"ל הקב"ה פסל לך ועלה בכ"ט ואמ' להם ליש' למחר ליום ל' מאב שיתחילו מ' יום תקעו שופר כדי שלא יטעו בירידתי כמו בראשונה וזכר לדבר אנו תוקעין בר"ח אלול שהוא יום ל' באב שלעולם אנו עושין ר"ח ב' ימים יום א' מחדש אב שהוא מלא ושהה שם מ' יום שנאמר ואנכי עמדתי בהר מ' יום כימים הראשונים ושלמו ביום הכפורים כיצד יום א' מאב וכ"ט מאלול הרי שלשים וי' מתשרי הרי מ' והוא יוה"כ באותו יום א"ל סלחתי כדבריך ולמחר ירד וי"ז בתמוז שלאותה שנה בה' בשבת היה שהרי לעולם פסח וי"ז בתמוז ביום א' הם והסי' על מצות ומרורים יאכלוהו ובפ' רע"ק מסיק דפסח שיצאו אבותי' ממצרים ה' בשבת היה ונמצא שלוחות הראשונות ירד בה' בשבת בי"ז בתמוז ומדפסח בה' בשבת היה א"כ ר"ה בשבת לסי' דאתב"ש ג"ר וא"כ יוה"כ ביום ב' היה אלמא לוחות האחרונות ירדו ביום ב' ולפי ששתיהן חדא ירדו ביום ב' וחדא ביום ה' נהגו לקרוא בתורה ביום ב' וביום ה' וזהו דרשו ה' בהמצאו שהם ימי קריא' התורה ואז ב"ד יושבין בעיירות שמתוך שבאים לשמוע התורה באים לדין וזהו מתקנת עזרא ואילך שב"ד יושבין בעיירות והרב בכור שור נתן סי' לדבר בצדק תשפוט עמיתך ובשני הימים האלה מזל צדק משמש בשני בתחלת ליל ב' שעה ראשונה ובחמישי בשעה ראשונה מן היום דהא אמרי' במס' שבת כצנ"ש חל"ם ראשי לילות חל"ם כצנ"ש ראשי ימים וסימניך כי היא היתה אם כ"ל ח"י:

פרק יא

פסוק י

לא כארץ מצרים היא. שהיא ארץ מישור שאדם יכול להמשיך לשדותיו מים מן הנהרות כמו שאדם עושה לגן הירק הזרוע על שפת הנהר אלא היא הרים ובקעות ואין אדם יכול להשקות מן הנהרות אלא למטר השמים וכו' תשתה ותמיד אתם צריכים להקב"ה ולכן הזהרו במצותיו כדי שיוריד לכם מטר בעתו ומוכיח במס' תעניות דעבים ממים של מעלה הם שותים ועוד מסיק א"י שותה מי גשמים ושאר ארצות מי תמצית. א"י הקב"ה משקה אותה ושאר ארצות ע"י שליח שנאמר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות:

פסוק יב

ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה. לפקוד יושביה ולדקדק במעשיהם שאינם נידונים אלא לפי רוב מעשיהם ולפי' אם שמוע תשמעו אל מצותי אז ונתתי מטר ארצכם בעתו וכן מסיק פ"ק דר"ה עיני ה' אלהיך בה עתים לטובה ועתים לרעה עתים לטובה כיצד הרי שהיו יש' רשעים גמורים בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים ולסוף חזרו בתשו' להוסיף עליהם אי איפשר שכבר נגזרה גזירה אלא הקב"ה מורידן בזמנן ועל הארץ הצריכה להם. עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר"ה ופסקו להם גשמים מרובין ולסוף סרחו לחסר א"א שכבר נגזרה גזירה אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן ועל הארץ שאינה צריכה להם:

מראשית השנה חסר א'. מכאן א"ר יצחק בפ"ק דר"ה כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנא' מראשית השנה מכלל דאית שנה שרשה בתחלתה פי' שהעולם זכאין ונוהגין עצמן בשפלות ובענוה:

פסוק יד

יורה על שם שיורה כחץ. מלקוש בניסן על שם שממלא התבואה בקש שלה. מלקוש פ"א שמל קשיות לבבות של ישראל כשהגשמים נעצרים ועושים תשו' ממעשים רעים וזהו מלקוש קושי לב:

פסוק כא

כימי השמים על הארץ . כמהלך שמים לארץ כן עולין ימי האבות ימי אברהם קע"ה ויצחק ק"פ ויעקב קמ"ז בין הכל חמש מאות ושני שנים וכן מהלך משמים לארץ:

פסוק כו

ראה אנכי. ראה איזה אני אומר לך שתבחר בחר לך אותו שאמ' אנכי ה' אלהיך ד"א ראה אנכי שבחרתי בטובה ולפי' אני משונה מכל שנא' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו:

היום ברכה וקללה. היום בעוה"ז הם ברכה וקללה אבל לימות המשיח הם כלם ברכה ושאל מין א' לר' נתן בר' משולם למה האריך גלות זה עליכם יותר מגלות בבל שעבדו ע"ז ואין לך עון חמור מע"ז והשיב לו בבית א' עשו צלמים ואשרות ודברי הבלים שאינם של קיימא אבל בבית ב' שעשו עצמן ישראל ע"ז שהפכו הנבואות עליהם וקבעום לע"ז ומקובלת לעובדים לקו בגלות ארוך וקבוע. ברכה וקללה א"ר שמואל בר נחמני אם יאמר לך אדם כשבא משה לברך ברך מועט וכשבא לקלל קלל הרבה שהרי בקללות שבת"כ אתה מוצא ל' פסוקים ובברכות לא תמצא כ"א י"א פסוקים ענה לו באו ברכה וקללה להשוות הברכה לקללה ועוד למי שמביט בהם מוצא הברכות יתירות שהברכות פותחות באל"ף אם בחוקותי תלכו ומסיימות בתי"ו הרי הברכות מאל"ף עד תי"ו אבל הקללות מתחילות בוי"ו ומסיימות בה"א ביד משה ואין בין ה"א לוי"ו כלום שאין מחסורת כלום וא"ר לוי מלה"ד למלך שהיה לו בן והראה לו כל מה שיש לו הכניסו לפלטרין שלו והראה לו תמחוי מלא כל טוב וכל מותר התמחוי מלא חרבות שנונות ושלופות א"ל הבן התמחוי הזה למי א"ל לאותו שיעשה רצוני והחרבות למי שלא יעשה רצוני וימרוד בי ואף על פי שדעתו יותר להטיב לעושי רצונו ואין דעתו להרע לו למורד בו כל החרבות האלו הוא עושה להטיל אימה על המורדים וכן אמר הקב"ה לישראל אם תעשו רצוני אף על פי שכתבתי לכם מעט ברכות דעו שאני מוותר לכם ואם לא תעשו רצוני אני מביא כל הקללות אלא לאיים עליהם נכתבו. ד"א משל למלך שלקח עבד וכתב לו אם תעשה רצוני ותשרתני כראוי אני מאכילך ומשקך ומלבישך כראוי ואם אינך עושה רצוני אתנך בכבלי ברזל ואצוה להרגך נכנס העבד ועשה רצונו והוסיף לו המלך טובה יותר ויותר ממה שכתב חזר וסרח במלך אמר ליה התניתי עמך להורגך איני עושה עמך אלא מחצה כך הקב"ה כל זמן שיעשו ישראל רצונו השפיע להם טובה יותר ויותר על הברכה שכתב להם וכשחטאו בימי ירמיהו אמ' הקב"ה אני התניתי להם להביא עליהם הקללות יודע אני בכם שאין בכם כח לסבול אלא אעשה פשרה וא"ר אבא בר זעירא ז"ש הכתו' עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו שגזר בצע לשון פשרה כמו בצע. בגמרא דסנהדרין אמרו אלמלא לא שפך חמתו על העצים ועל האבנים לא נשתייר מישראל שריד ופליט וא"כ פשר עמם אמר הקב"ה בעו"הז סדרתי לפניכם ברכות וקללות אבל לעוה"ב כל מי שרואה אתכם יברך אתכם שנאמר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה':

פסוק כז

את הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו. משל לזקן שיושב על אם הדרך ויש לפניו ב' דרכים הא' תחלתו קוצים וסופו מישור בכולו והא' תחלתו במישור וסופו קוצים ומזהיר את העוברים דרך שם ואומר להם אע"פ שאתם רואים שתחלתו של זה קוצים לכו בו ולא בדרך אחר שסופו מישור וכל מי ששומע לו הולך באותו של קוצים ויגע קימעא ואחר הולך בטוב ובשלום אבל אותם שאין שומעין לו הולכין בדרך שתחלתו מישור ולבסוף קוצים. כך אדם העובר עבירה והלך בשרירות לבו מוצא מעט קורת רוח ודרך ישר בעו"הז לפי שנותיו וכשנופל מת הולך לגהינם שהוא דרך שכולו קוצים ויגיעה אבל הטורח ועוסק בתורה ובמצות בשביל מעט יגיעה שטורח בעו"הז הוא יורש העולם שכולו מישור ונחת רוח ושמחה:

פרק יב

פסוק כא

וזבחת מבקרך ומצאנך. אמר הקב"ה ישראל אם אין שוחטים אין אוכלים אבל או"ה מה שאין שוחטין אוכלים ואוכלים חיים חייכם שלעוה"ב אתם אוכלים שנשחטין מהבהמות ומה שאין נשחטין מלויתן שנא' בהם א' בא' יגשו ורוח לא יבוא ביניהם:

כאשר צויתיך. ארז"ל שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב א' בעוף ועל רוב שנים בבהמה ואר"י מקרבי"יל דכאשר צויתיך עולה גימ' רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה ד"א נוטרי' כא"שר א' שנים רוב ואוקים המיעוט דאמרן באותו שחיותו מעט דהיינו בעוף הרי א' וב' בבהמה ורוב קאי אתרווייהו:

פסוק כט

כי יכרית ה' אלהיך. לא כמדת הקב"ה מדת ב"ו ב"ו יוצא למלחמה לגיונות שלו יוצאים לפניו אם נצחו הם באים ועושים לו עטרה בנצחונו ואומרי' המלך נצח המלחמה אבל הקב"ה הוא עושה המלחמה ונוצח ונותן העטרה ליש' שנא' למכה מלכים גדולים לסיחון מלך האמורי ולעוג וכתיב משה עבד ה' ובני יש' הכום וכן בימי יהושע כתיב וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים ונתן העטרה לישראל שנא' ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע וכל בני ישראל:

פרק יג

פסוק ג

ובא האות. תניא א"ר עקיבא ח"ו שאין הקב"ה מעמיד חמה לנביאי השקר אלא כנגד חנניה בן עזור דברו הנביאים שבתחלתו נביא אמת וה"ק כי יקום בקרבך נביא אמת ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר ידבר עכשיו הוא מתנבא בשם ע"ז ואו' לסמוך על דבריו ראו שאמת אני מדבר שהרי כמה אותות ומופתים עשיתי לעיניכם לא תשמעו בשביל זה אל דברי הנביא ההוא. וא"ת הואיל וסופו לקלקל למה עשאו הקב"ה נביא פן יטעה את בניו לכך כתיב כי מנסה ה' אלהיכם אתכם וכ"ש שאין לו לשמוע לאותם הנביאים הנעשים מתחלתם ע"י כשפים:

פסוק ו

כי דבר סרה על ה' אלהיכם . להסיר אתכם מאחריו:

פסוק ז

כי יסיתך אחיך בן אמך שהוא חביב עליך ששניכם יצאתם מבטן א' וכן ר"ל עוד בשיר השירים מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אבל בני האב אינם אוהבים זה את זה כל כך בשביל הירושה:

בסתר לאמר. דיבר הכתו' בהווה כי דרך לדבר דבר מכוער כזה בסתר והרב בכור שור אומר לפי שנא' הולך רכיל מגלה סוד אל תאמר ע"ז שדבר בסתר שאסור לגלותו כי אדרבא לא תכסה עליו שאסור לכסות דבריו:

פסוק יז

כליל לה' אלהיך. כדי שיודע לכל שלשם הקב"ה חרבתם את העיר ולא ליהנות ממונם. ונתן לך רחמים ורחמך בשכר שלא רחמת על מכעיסיו הוא ירחם עליך:

פרק יד

פסוק א

בנים אתם לה' אלהיכם. ולכך אם מת אביכם מב"ו לא תתגודדו שהרי אינכם יתומים בכך כי יש לכם עוד אב שהוא חי וקים יתברך אך הגוי כשמת אביו יש לו להתגודד שאין לו עוד אב כ"א עציו ואבניו שאין בם מועיל דכתיב אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו:

פסוק ח

ובנבלתם לא תגעו. אם מתו מיתת עצמם לא תגעו ואל המקדש לא תבוא איתא במס' שבועות שהוא אזהרה לאוכל ואפקיה רחמנא בלשון נגיעה ליתן שיעור לנוגע כאוכל וה"נ אפקיה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה וכפל מלה הוא לא תאכלו לא תגעו וחדא מילתא היא דאי נוגע ממש קא' אכילה ל"ל דכתיבא אם על הנגיעה חייב על האכילה לכ"ש ומיהו ארז"ל דנגיעה ממש קאמ' ואזהרה ליש' ברגל כדאמרי' חייב אדם לטהר עצמו ברגל:

פסוק ט

כל אשר לו סנפיר וקשקשת. וא"ת דגים למה נשנו בשלמא בהמה נשנית מפני השסועה ועופות מפני הראה וצ"ע:

פסוק יב

את הנשר אינו אותו שקורין אגי"לא בלע"ז שהרי יש לו אצבע יתירה ונשר מפרש בגמ' באלו טרפות שאין לו סימני טהרה:

פסוק יד

העורב. אינו אותו שאנו קורין קואיר"בל בלע"ז שבדק ר' יצחק ומצא בו זפק ואצבע יתירה וא"כ דורס הוא שהרי לשם בגמ' דבעורב ליכא אלא ב' סימני טהרה מן הג' דהויין בי"ט עופות טמאים ואם אינו דורס הויין ביה ג' סימנים אלא ודאי דורס הוא וא"כ היאך קאמר התם דעוף הבא לפנינו בשני סימנים טהור ובלבד שיכיר עורב ואם הוא דומה לעורב ומכיר נמי עורב הוא היאך טהור כיון דאמרי' עורב דורס והא קי"ל דכל עוף הדורס טמא אלא ודאי אותו שאנו קורין קואיר"בל אינו עורב:

פסוק טו

בת היענה. לכן נקט בת שאינה ראויה לאכול אלא כשהיא קטנה לפי שבשרה קשה כשהיא גדולה:

פסוק כב

עשר תעשר. עשר בשביל שתתעשר עשר שלא תחסר כדאמ' ר' לוי מעשה באדם א' שהיה לו שדה ועשה בכל שנה אלף מדות וממנה היה מעשר ק' מדות ומן המותר היה מתפרנס הוא וביתו כל השנה כך עשה כל ימיו בשעת פטירתו קרא לבנו ואמר לו תן דעתך על שדה זו כי כך וכך הוא עושה כל שנה וכך וכך הייתי מעשר ממנו נח נפשיה דאותו זקן בא הבן שנה ראשונה עבדה ועשר כתקנה וכן שנייה ושלישית נכנס בו עין הרע פחת מן המעשר עשר מדות לשנה אחרת פיחתה השדה שלא הוציאה משפטה ממה שהיתה עושה בחיי האב ק' בשלישית פיחתה עוד מן המעשר עשר מדות ופיחתה עוד וכן ד' וה' עד שעמדה על המעשר כשראו קרוביו כך לבשו בגדים נאים ובאו אצלו שמחים אמר להם למה באתם עתה לשמוח על שנידוהו משדה שפיחתה כו"ך א"ל ע"ז אנו באין ויש עליך לשמוח כי לשעבר היית בע"ה והקב"ה כהן עכשיו אתה כהן והקב"ה בע"ה ועוד בא וראה כמה גדול כח המעשר שהרי לא נתעשרו האבות אלא בשביל המעשר אברהם דכתיב ויתן לו מעשר מכל וכתיב וה' בירך את אברהם בכל בזכות מעשר מכל. יצחק דכתיב ביה וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' וארז"ל אומד זה למעשר היה שלא מדד אלא לעשר י"ל אין ברכה מצויה בדבר המנוי אלא ודאי לעשר מדד וכתיב ויברכהו ה'. יעקב דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכתיב ביה כי חנני אלהים וכי יש לי כל בזכות אותו מעשר שהרי כתיב עשר תעשר ומה כתיב למעלה לא תאכלו כל נבלה וא"ר עזריה בשם ר' אבא מלמד שכל האוכל פירותיו בלא הרמת המעשר כאלו אוכל נבילות וטריפות ועוד בעון מעשר שדפון בתבואה ממ"ש למעלה לא תבשל גדי בחלב אמו אמר הקב"ה לא תגרמו לי לבשל הגדיים בחלב אמותיהם כלו' לבשל התבואה בעודה בחלב שאם אין אתם מעשרין כראוי אוציא מלפני רוח קדים ומשדפתן כד"א ושדפה לפני קמה וכשמתעשרת כראוי מתברכת בגשמים ובצמחים שנא' פקדת הארץ ותשוקקה רבת תעשרנה צמחה תברך ועוד בא וראה כמה חביבין המעשרות לפני הקב"ה ששקולין כנגד כל המצות שנא' בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו וכתיב בתריה עשיתי ככל אשר צויתני אם אתה עושה כן הדבר המוטל עליך השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל:

שנה בשנה. אם מעשר שנה זו אתה זוכה לעשר שנה אחרת ועוד כתיב מעשר דגנך ותירושך ואם לאו הרי הוא דגני ותירושי שנא' לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו ועוד אם אתה מעשר כראוי תבואת זרעך ואם לאו היוצא השדה שנה שנה זהו עשו דכתי' ויבוא עשו מן השדה ועוד בא וראה כמה גדול כח של מעשרות שהם שקולים ככל התורה בתורה כולה כתיב לא תנסו את ה' אלהיכם וגבי מעשר כתיב הביאו את כל המעשר לבית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וכו' עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם לו' די:

פרק טו

פסוק ב

וזה דבר השמיטה שמוט. מכאן ארז"ל הפורע חוב לחבירו בשמיטה צריך שיאמר משמט אני שנא' וזה דבר כלומר דבר לו משמט אני וכן ברוצח שנא' בו וזה דבר הרוצח ובירושלמי מסיק ש"מ האי מאן דחכים בחדא מסכתא ובעו מוקרין ליה בגין תרין צריך למימר בחדא לחודה אנא חכים:

פסוק י

כי בגלל הדבר הזה יברכך. כ"ש לא תעלה על לבך שתהיה חסר בכך כי בגלל הדבר הזה יברכך וכן מתפרש ושכב בשמלתו וברכך:

פסוק יג

לא תשלחנו ריקם. שהרי במכרוהו ב"ד הכתוב מדבר שאין לו כלום שנמכר בגניבתו ולכך צריך הענקה מג' מינים צאן גורן ויקב:

פסוק יח

כי משנה שכר שכיר. הוא ג' שנים כדכתיב שלש שנים כימי שכיר ונקלה כבוד מואב וא"כ זה שעובד שש שנים הוי משנה שכיר:

פסוק יט

הזכר תקדיש. תנהג בו מנהג קדש שלא תעבוד בו שאינו שלך לעשות מלאכתך ולא ליקח גיזה שלו אלא לאכול לפני הקב"ה לאחר זריקת דמים והקטרת אימורים:

פרק טז

פסוק יא

ושמחת. בחגך אתה ובנך ועבדך ואמתך. א"ר יהודה בר' סימון אם אתה משמח ד' בנים לוי וגר ויתום ואלמנה בימים טובים שנתתי לך גם אני משמח ד' בני ביתיך בבית בחירתי והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי:

פסוק טו

והיית אך שמח. גבי סוכות כתי' שלשה שמחות ושמחת בחגך אך שמח ושמחתם לפני ה' אלהיכם בפ' אמור אל הכהנים וגבי שבועות לא כתי' אלא א' וגבי פסח לא איכא שמחה כלל לפי שעדיין בפסח לא נלקטו הפירות ולא התבואה ובשבועות כבר נלקטו הפירות ואיכא חד שמחה כי עדיין לא נלקטה התבואה ולא נאספה לבית אבל בחג הסוכות איכא הכל שנלקטו הפירות והתבואות וגם הכל נאסף לבית אז שמחה שלימה ולכך כתיב ביה ג' שמחות. א"ך שמח גימ' דימי קריאת ההלל כ"א ימים:

פסוק יח

שופטים ושוטרים. שופטים לדון שוטרים לכוף הבעלי דינין לקיים עליהם את הדין וכה"א ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ויואב בן צרויה על הצבא מה ענין זה לזה וכו' כדאי' במס' סנהדרין פ"ב:

ושפטו את העם משפט צדק. שיהא השופט נקי מכל משפט שלא יהא פתחון פה לשום אדם עליו כמו משה שאמר לא חמור א' מהם נשאתי. וכמו שמואל הנה ענו בי נגד ה' ונגד משיחו וכו' וכן מצינו מעשה בר' אלעזר בר' יוחנן שהיה אילן נטוע בתוך שדהו ונופו נוטה לצד שדה חבירו בא אדם א' וצעק לפניו על אדם אחר שנוף אילנו נוטה לתוך שדהו אמר לך ובוא למחר א"ל ר' על כל המשפטים שבאים לפניך אתה פוסק מיד ועתה אומר ליזיל האידנא ותוב למחר מה עשה שלח פועלים וקצץ נוף האילן שלו הנוטה לתוך שדה חבירו כי אתא למחר א"ל קוץ נוף אילנך א"ל א"כ למה האילן שלך נוטה לתוך שדה חבירך א"ל צא וראה כשם שאתה רואה אילן שלי כך עשה את שלך מיד הלך ועשה כן:

פסוק יט

לא תכיר פנים. שלא יהא עני עומד ועשיר יושב כמו שמצינו בסנהדרין בפ"ג מעשה בינאי המלך שעבדו הרג את הנפש והביאו לפני שמעון בן שטח לדין שלח אצל ינאי המלך לדין לבוא לפניהם לפי שאמרה תורה יבוא בעל השור ויעמוד על שורו וכשבא אצל חבירו נתנו לחבירו וישב א"ל שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגלך שהרי אמרה תורה ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לא כשתאמר אתה אלא כשיאמרו חבירך ופנה לימין כבשו פניהם בקרקע אמר להם בעלי מחשבות אתם יבא בעל מחשבות ויפרע מכם בא גבריאל וחבטן בקרקע באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו:

כי השוחד יעור פקחים. כיון שנתן הדיין עיניו בשוחד נעשה עור ואינו יכול לדון דין אמת וא"ר אבא כל דיין הנוטל מחבירו אפי' לדון דין אמת נק' רשע שנאמר שחד מחיק רשע יוקח ואמרינן בשילהי דכתובות א"ר ישמעאל בא וראה כמה קשה השוחד שפעם א' בא אדם מרחוק והביא ראשית הגז והיה לו דין לפני הדיין ואני הייתי עומד לצד אחר ואמרתי אם יטעון כ"וכ יזכה בדין והייתי מצפה לזכותו תמיד ואע"פ שלא נתן לי אלא משלי שאני כהן להודיעך כמה קשה השוחד שמעוור העינים והלא דברים ק"ו ומה גדול כר"יש שאפי' שאר דברים לא הוי גביה ואפ"ה הטה לבו. מקבלי שוחד עאכ"ו:

פסוק כא

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח. פשטיה דקרא לפי שדרכן לעשות כן לעובדי מזבח הבעל כדאשכחן גבי גדעון שנתץ מזבח הבעל והאשרה אשר עליו כרת ועוד כשיקריבו על המזבח יהא נראה שעל שם האשרה יהיו מקריבים:

פסוק כב

ולא תקים לך מצבה. אע"פ שהיה אוהב המצבות בימי האבות כדאשכחן גבי יעקב וישם אותה מצבה כיון שהנהיגו האמוריים לעשות כך לשם ע"ז אני שונא אותם וכיוצא פ"ק דע"ז:

פרק יז

פסוק ו

או ג' עדים. לפי שכתב גבי דין אחרי רבים להטות פי' לך הכתוב גבי עדים דאין הולכין בהם אחר הרוב ואם באים שלשה להעיד והוכחש א' מהם דאין הולכין אחר הרוב אלא עדותן בטלה ור"ח ז"ל היה מקיש ג' לשנים מה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף כולן וכן אפי' הם מאה ודוקא כשבאים כולם להעיד ודעתם היה מתחלה להעיד אבל אם שנים באים להעיד והכירו בדבר וראה קרוב או פסול עדותן לא יבטל מפני ראייתו של זה כיון שלא היתה כוונתו להעיד שאם אתה אומר כן מה יעשו במי שהרג את הנפש וכן נהגו בקידושין שאומר בשעת הקידושין כל הכשר להעיד יהיו עידי קידושין:

פסוק כ

לבלתי רום לבבו מאחיו. זו נתינת טעם לכסף וזהב לא ירבה לו ולבלתי סור מן המצוה נתינת טעם לכתב לו משנה ספר התורה שתולה בזרועו ויוצא ונכנס עמו ושמעתי כי אותו ספר התורה לא היה כתוב בו רק עשרת הדברים ולפי שיש מאל"ף דאנכי עד אשר לרעך תרי"ג אותיות כנגד המצות קרוי ס"ת:

פרק יח

פסוק ב

ונחלה לא יהיה לו. זו נחלת שאר בקרב אחיו זו נחלת חמשה פי' רבינו בכור שור זו נחלת שאר האחים דן ונפתלי גד ואשר בנימין אפרים ומנשה בקרב אחיו זו נחלת חמשה ראובן שמעון יהודה יששכר זבולון שהיו אחיו של לוי מן האב ומן האם ואפ"ה לא יקח נחלה עמהם:

פסוק ג

תוכן העניינים

רא"ש על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה