אור ברסלב

רא"ש על התורה· רבנו אשר ב"ר יחיאל

במדבר

ויקרא

פרק א

פסוק א

במדבר סיני באהל מועד משל לאדם שנשא אשה ראשונה ולא כת' לה כתובה גרשה ולא כתב לה גט וכן שנית וכן שלישית לסוף ראה אשה בת טובים בקש לנושאה אמר לשושביניו איני עושה לה כמו לראשונות אלא אכתוב לה כתובה באיזה אפרכייא באיזה יום באיזה חדש באיזה שנה כך הקב"ה ברא עולמו וברא דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ולא פירש זמן בריאתם וזמן העברתם כשעמדו ישראל אמר הקב"ה למשה הם אינם כראשונים שהם בני אברהם יצחק ויעקב לכך כתיב באיזה יום באחד לחדש הב' באיזה חדש באיזה שנה בשנה הב'. ז' שמות נקראו להר סיני כדפי' בפ' ואלה שמות ורז"ל שנו בג' דברים נתנה התורה ליש' באש ובמים ובמדבר באש דכתיב אשר ירד עליו ה' באש ובמים דכתי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו מים ובמדבר סיני לו' לך מה ג' דברים הללו הפקר אף ד"ת הפקר:

פסוק כ

ויהיו בני ראובן לפי שבנסיעה היה יהודה ראשון נותן כאן טעם למה נמנה כאן ראובן ראשון לפי שהיה בכור ישראל:

במספר שמות לגולגלותם למה נאמר לגולגלותם בראובן ושמעון יותר מבשאר שבטים לפי שקנטרן יעקב כאשר בירך בניו והוצרכו לכפרה וגבי השקלים הבאים לכפרה כתיב בקע לגולגלת:

פסוק מט

אך את מטה לוי לא תפקוד להוציאם מן הגזירה אמר כן לפי שצפה הקב"ה שעתידין ישראל להכעיס לפניו ולומר להם במדבר הזה יפלו פגריכם לפי' לא רצה הקב"ה למנותם עם יש' לפי שהם לגיון שלו שנא' והיו לי הלוים וכל מי שמקריב עצמו מעט מקרבין לו הרבה הן קרבו כשאמר להם משה מי לה' אלי לפי' הקריבם הקב"ה הרבה ואומר איני מאמין קדושת ביתי כי אם להם ולכך נאמר מיד ואתה הפקד את הלוים והלוים למטה אבותם לפי שלא היה מנינם שוה לפי שישראל נמנין מבן עשרים והם נמנים מבן חדש וכו' ומבן שלשים כדלקמן:

פרק ב

פסוק ב

איש על דגלו באותות מה תלמוד לו' באותות זה שאמר הכתוב אשא דעי למרחוק בשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם אמר לבניו ושכבתי עם אבותי חזר על כולם וברכן וצוה כשנטלו אותו שיטלו אותו ביראה ובכבוד ואל יגע במטתי לא מצרי ולא א' מבניכם לפי שהיה בהם שנשאו נשים כנעניות וכן עשו שנא' ויעשו לו בניו כן כאשר צום בניו ולא בני בניו והיאך צום אמר להם יששכר זבולון יהודה ישאו מן המזרח. ראובן שמעון גד ישאו מן הדרום אפרים ומנשה ובנימין ישאו מן המערב. דן אשר ונפתלי ישאו מן הצפון יוסף אל ישא לפי שהוא מלך לוי שהוא עתיד לשאת ארון הקדש לא ישא וכשם שאני מצוה אתכם עכשיו כך הקב"ה עתיד להשרות אתכם דגלים ויעשו בניו לו כאשר צום וכיון שיצאו ממצרים הרי באה השעה שיעשו דגלים כמו שבשרן אביהם הצדיק מיד אמר למשה עשה אותן דגלים לשמי התחיל משה מצטער ואמר עכשיו יכנס מחלוקת ביניהם שאם אני או' להם פלוני ופלוני תהא במזרח יאמר אי אפשי אלא בדרום אמר לו הקב"ה למשה משה אינם צריכים לך בדבר הזה שמעצמן הם מכירים דירתם לפי שצואת אביהם בידיהם וזהו אשא דעי למרחוק ואמר ראב"ע כי סימנין היו בכל דגל ודגל ראובן צורת אדם והטעם הדודאים ובדגל יהודה צורת אריה כי בו המשילו אביהם ובדגל אפרים צורת שור והטעם בכור שורו הדר לו. ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לחיות הקדש שראה יחזקאל הנביא ע"ה:

פסוק ג

והחונים קדמה בכל מקום אתה מוצא יהודה בתחלה לקרבנות שנא' ויהי המקריב קרבנו ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה למלחמה מנין שנא' מי יעלה לנו בתחלה ויאמר ה' יהודה יעלה ואף כשיבוא המבשר יהודה מתבשר תחלה שנא' מה נאוו על ההרים רגלי מבשר חגי יהודה חגיך שלמי נדריך ואמר להם הקב"ה ליש' בעוה"ז נתאויתם לדגלים ולע"תל בזכות הדגלים אני גואל אתכם שנא' קול דודי וכו' מדלג על ההרים מדלג לשון דגלים וזש"ה ודגלו עלי אהבה וכיצד היו שרויים הלויים יחנו סביב למשכן העדות משה ואהרן ובניו שנא' והחונים לפני המשכן וסמוכים להם יהודה ויששכר וזבולון מכאן אמרו טוב לצדיק וטוב לשכנו הם שהיו סמוכין למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה שהרי כתיב לא יסור שבט מיהודה ויששכר כתי' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים זבולון נמי כתיב ומזבולון מושכים בשבט סופר שנעשו כולן בני תורה ומן הדרום בני קהת שנאמר ממשפחות בני הקהתי יחנו על ירך המשכן וסמוך להם ראובן ושמעון וגד ומכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו אלו ג' שבטים שהיו שכנים לקרח והיו עמו במחלוקת שנא' ואון בן פלת בני ראובן. בני גרשון מן המערב שנא' משפחות בני הגרשוני אחרי המשכן יחנו וסמוכים להם אפרים ומנשה ובנימין בני מררי מן הצפון וסמוכים להם דן אשר ונפתלי וז' ענני כבוד מקיפין אותם ובעת נסיעתם למשה היה סי' בענן אימתי היה מסתלק כיון שרואה שבא להסתלק היה או' קומה ה' ומסתלק נסתלק הענן היו כולם מתקנין ליסע ומי שהיה לו בהמה נותן כליו עליו והענן נושא השאר ומי שאין לו בהמה הענן נושא הכל כשתקנו כל מסען תקעו בחצוצרות שנא' והיה לך למקרא העדה ולמסע את המחנות ונסע יהודה ודגלו תחלה ונשיאו ושבטו אחריו וסימן לכל נשיא ונשיא מפה תקועה ברומח ומהם למדו המלכים לעשות בנדי"רה בלע"ז וכל מפה ומפה צבועה צבע אבנו שהיה בחשן ואחרי כן נסע דגל ראובן ואחר כן נסע אהל מועד בתוך המחנות ואחר דגל דן נסעו כל העננים היו על גביהן כמין קורה היו יוצאים מן הענן היודעים לאיזה רוח נוסעין גמרו להלוך עד מקום שהקב"ה צוה לחנותן היה אותו הענן שהיה כמין קורה היה כנוס בעצמו לפניהם והיו יודעין שבאותו מקום יהיה חנייתן עמדו להם ענני כבוד התחילו מתישבין באהליהם והשכינה שהיה על גבי המשכן היה מהלך על גבי מחנה הלויים שהיה באמצע המחנות ובאים הקהתים בני לוי והיו מעמידים המשכן קודם לכל המחנות עד שהיו באים שנא' והקימו את המשכן עד בואם משהוקם המשכן היו חונין כל א' במקומו וענני כבוד היו עומדין על גביהם זו היתה גדולה ביד משה שלא היה יורד ענן השכינה למשכן עד שהוא או' שובה ה' רבבות אלפי ישראל וע"ז אמר שהע"ה יפה את רעיתי כתרצה ברצון שאני מתרצה לכם:

פרק ג

פסוק מ

פקוד כל בכור זכר אמר הקב"ה לישראל בשביל חבתכם שניתי סדרו של עולם שהרי כתבתי ופטר חמור תפדה בשה ואני פדיתי שה בחמור שה זה ישראל שנא' שה פזורה ישראל חמור אלו מצרים שנא' בהם אשר בשר חמורים בשרם והרגתי בכורי מצרים והקדשתי לי כל בכור בבני ישראל:

פסוק מז

ולקחת חמשת שקלים וכן לדורות וא"ת ולמה אין פודים הלויים בכוריהם הנולדים מכאן ולהבא כמו בכורות ישראל שפודים בכוריהם וי"ל דכל הלוים הנולדים הם מאלו שפדו כבר הבכורות אבל בכורות ישראל אינם נולדים מן הבכורות שנפדו אלא מכל ישראל שלא נפדו ואותם שנולדו מן הבכורות אינם יודעים אם הם לויים או בכורות ישראל לפיכך צוה לפדות כל הבכורות שנולדו מכאן ולהבא:

פסוק מט

מאת העודפים והם רע"ג ופליגי בזה ר' נחמיה ור' יהודה ר' יהודה אומר כך עשה משה לקח כ"ב אלף פתקין וכתב עליהם חמשת שקלים ונתנם בקלפי והיה אביו של בכור פושט ידו בקלפי אם עולה בידו חמשת שקלים נותן חמשת שקלים בפדיון בנו ור' נחמיה אומר עדיין מחלוקת בדבר אלא כך היה המעשה משה נטל פתקין כנגד כל הבכורות כתב בהם בני לוי ועוד לקח פתקין אחרים כנגד כולם וכתב עליהם חמשת שקלים ואם עלה בידו חמשת שקלים נותן והממונה או' לו הרי שם פתק שכתוב בו בן לוי אלא שאינך ראוי ליפדות ע"י בן לוי וא"ת עדיין יש קושייא שמאחר שר' נחמיא אומר שנטל פתקין כנגד כל הבכורות יטול פתקין אחרים ויכתוב בהם חמשת שקלים עדיין יש קושייא כי היה שיטלו כולם בן לוי או כולם חמשת שקלים אלא י"ל שע"י נס היה שנטלו רע"ג פתקין של חמשת שקלים. ד"א יש פקידה לבכורות הא דאמרנו ויש פקידה לבנים שנא' וה' פקד את שרה כאשר אמר פקידה לשמירה שנא' ופקודתך שמרה רוחי פקידה לשלום שנא' ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה וכו':

פרק ד

פסוק כב

נשא את ראש לפי שבמנין דלעיל דמבן חדש ומעלה נמנו בני גרשון תחלה לפי שהיה גדול מבני לוי שנא' ובני לוי גרשון וקהת ומררי ובמנין זה דשלשים ומעלה נמנו בני קהת תחלה לפי שעיקר העבודה עליהם הארון והשולחן והמזבחות לכך הזכיר על בני גרשון גם הם כלו' שאע"פ שלהם צויתי למנות בני קהת תחלה לא להניח בני גרשון שלא למנות לגמרי אלא גם הם תמנה:

פסוק לז

על פי ה' ביד משה . י"ל בבני קהת ומררי נאמר ביד משה ובבני גרשון לא נאמר אלא על פי ה'. ויש להשיב שלפי שבפרשה של מעלה דאל תכריתו כתי' וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר לפיכך פירש כאן דגבי קהת משה עיקר ומפי הגבורה נאמ' למשה ובבני מררי לא כתי' בהו וידבר ה' אל משה מה כתי' בהו אלה בני מררי למשפחותם פי' בסוף הפרשה דעל פי ה' ביד משה היה אבל גבי בני גרשון כתיב לעיל וידבר ה' אל משה אבל אהרן אינו נזכר כלל לפי' לא הוצרך למכתב ביד משה:

פסוק מז

עבודת עבודה. שחיטה הפשט וניתוח שהם עבודת הכהנים וזה היה עושים הלוים כדכתיב בעזרא ובדברי הימים וגבי פסחו של חזקיהו שהלויים היו מפשיטים וכו':

פרק ה

פסוק יב

איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל מה ת"ל איש איש מלמד שמועלת בהקב"ה שנקרא איש ובבעלה א"ל הקב"ה באישך תוכל לשקר משל ללסטים שהיה תוך ב' בתים זו לפנים מזו והיו שם שני שומרים א' מבפנים וא' מבחוץ פתח הפנימי ויצא ולא הרגיש בו שומר שבפנים בא לצאת מן החיצון הרגיש בו שומר שבחוץ ותפסו וא"ל לאותו שבפנים שחקת אבל בי אין אתה שוחק כך אמר הקב"ה באישך אתה שוקר אבל בי אין אתה שוקר:

כי תשטה תטה מדרכי צניעות ותחשד בעיניו כמו שטה מעליו ועבור אל ישט אל דרכיה לבך מה כתיב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו כלו' אם אתה מעכב מתנותי להביאם סוף תצטרך להביא אצלו את הסוטה:

ושכב איש פרט לקטן. שכבת זרע שכיבה של זרע פוסלתה ואין שכיבה אחרת פוסלה ומעשה בשני אחיות דומות זו לזו האחד נשואה בעיר והאחרת נשואה בעיר אחרת בקש בעלה לקנא בה ולהשקותה בירושלים הלכו דרך העיר שהאחרת נשואה שם אמרה לאחותה בעלי רוצה להשקות לי לכי תחתי שאת נקיה לבשה בגדי אחותה והלכה לירושלים ושתת מי המרים ונמצאת טהורה ויצאה אחותה לקראתה בשמחה וחבקה לה ונשקה באותה נשיקה הריחה במים מיד מתה לקיים מה שנאמר אין שלטון ביום המות ולא ימלט רשע את בעליו לשון תנחומא:

איש כי תשטה אשתו ת"ר כיצד עושה לה מוליכה לב"ד של אותה העיר ומוסרין לו ב' ת"ח שמא יבוא עליה בדרך ר' יהודה או' בעלה נאמן עליה הוליכוה לב"ד הגדול שבירושלים ומאיימין אותה כדרך שמאיימין על עידי נפשות ואו' לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים עושים עשה למען שם הגדול הנכתב בקדושה שלא ימחה על המים ואו' לפניה דברי' שאינה כדאי לשומען היא וכל משפחת בית אביה אם אמרה טמאה אני קורעין כתובתה ויוצאה ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשער ניקנור ששם משקין הסוטות ומטהרין את היולדות והמצורעין וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שמגלה לבה במדה שאדם מודד בה מודדין לו היא קשטה עצמה לעבירה המקום מנוולה היא גלתה עצמה המקום מגלה אותה הירך התחילה בעבירה תחלה ואח"כ הבטן לפי' תלקה הירך תחלה ואח"כ הבטן ושאר הגוף לא פלט היא עמדה על פתח ביתה לפי' כ"ג מעמידה בשער ניקנור ומראה קלונה לכל היא פירשה סודרין נאין על ראשה לפי' כ"ג מסיר כיפה מעל ראשה ומניחה תחת רגליו היא קשטה לו פנים לפי' פניה מוריקות היא כחלה לו עיניה לפי' בולטות היא קלעה את שערה לפי' כ"ג סותר את שערה היא מראה לו באצבעותיה לפי' צפורניה נושרות היא חגרה לו בצלצול מצרי לפי' כ"ג מביא חבל מצרי וקושר למעלה מדדיה היא פשטה לו ירכה לפיכך ירכה נופלת היא קבלתו על כריסה לפי' בטנה צבה היא האכילתו מעדנים לפי' קרבנה מאכל בהמה היא השקתו יין משובח בכוסות משובחים לפי' כהן משקה אותה מים המרים בקדרה של חרס היא עשתה בסתר יושב בסתר עליון שם בה פנים שנא' ועין נואף שמרה נשף וכו' ד"א היא עשתה בסתר המקום מפרסמה בגלוי שנא' תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל:

פרק ז

פסוק יב

ויהי המקריב משמע שאע"פי שאינו מן הדין להקריב ראשון שאינו גדול שבשבטים שראובן ושמעון גדולים ממנו אלא שהוא תחלה כדפירש"י לעיל א"נ לפי שהיה גיסו של אהרן כ"ג ביום הראשון בא' בניסן היה וקרבנו בוא"ו לפי שעתידין לצאת מנחשון ו' צדיקים דוד חנניה מישאל ועזריה ודניאל ומלך המשיח שהוא מתברך בשש ברכות כד"א ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וכו' קערת כסף א' ל' ומאה משקלה כנגד יוכבד שהיתה בת ק"ל שנה כשילדה את משה רבינו מזרק א' כסף שבעים שקל כנגד משה ששקול כנגד שבעים זקנים כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת כנגד י' הדברות פר א' כנגד אברהם שנא' ואל הבקר רץ אברהם איל כנגד יצחק שנאמר וירא והנה איל. כבש א' כנגד יעקב שנאמר והכשבים הפריד יעקב שעיר עזים כנגד עשו אמרו מה"ש לפני הקב"ה למה יזכר עשו עם אלו הצדיקים דבל למד צדק אמר להם יזכר בזכות אבותיו הצדיקים אמר להם יזכר אף לחטאת ושעיר עזים זה עשו דכתיב איש שעיר ויהא נושא כל חטאת עונות אבותיו שנא' ונשא השעיר עליו את כל עונותם:

מבין שני הכרובים לפי הפשט כשהיה משה מבחוץ היה נר' לו שבא לו הקול מבין שני הכרובים וכן דרך ארץ כשאדם חוץ לבית וקול יוצא מתוכה אינו מבין מאיזה מקום בא הקול:

פרק ט

פסוק ז

למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'. וא"ת מה ראו לו' זה ואיך יעלה על לבם שיקריבו הפסח ויעשוהו בטומאה וי"ל דבזה טעו שהיו סבורים כיון דלעיל גבי הפסח כתיב במועדו דרשינן אפי' בטומאה ואינו כן דאפי' טומאה דחויה דוקא בצבור אבל ביחיד לא וזה שאמר הכתוב איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם ודרשינן איש נדחה ואין צבור נדחין לפי שטומאה דחויה בצבור ויש אומרי' הותרה בצבור לפי וכו':

פרק י

פסוק לה

ויהי בנסוע הארון. פירש"י עשה לו סמניות מלפניו ומאחריו לו' אין זה מקומו ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וא"ת מה היה הפורענות הא' כי לא מצינו קודם לכן בפרשה הזאת שום פורענות אחרת אלא במתאוננים י"ל כי הפורענות הא' הוא ויסעו מהר ה' כלו' מאחרי ה' כתינוק הבורח מבית הספר כך עשו ישראל אמרו שמא רוצה להרבות לנו תורה אחרת ומצוה אחרת מה עשו חזרו לאחוריהם שמנה מסעות והקב"ה נפרע מהם ומתו מהם הרבה וזהו הפורענו' שכתב מורה צדק להפסיק בין פורענות לפורענות:

פרק יא

פסוק טו

ואם ככה את עושה. פירש"י תשש כחו כנקבה פי' לפי' כאשר הנקבה קצרת רוח ולפעמים מתוך התשות כח אינה יכולה לגמור דיבורה כך אירע למר"עה שהיל"ל אתה ומתוך תשות הכח שהיה בו לא היה יכול לגמור דיבורו לו' אתה:

פסוק כב

הצאן ובקר ישחט להם ושמעתי תיקון לשון על משה חס וחלילה שלא היה מדבר כנגד השכינה אך אמר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם והלא הזהרת לנו שלא לשחוט שחוטי חוץ כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרתה והיה צריך להביא הדם והאמורים על גבי המזבח לצורך גבוה וא"כ כל צאן ובקר שהיו אוכלים במדבר היה צריך אהרן ובניו הכהנים לעשות צרכי גבוה מזריקה ואילך ולפי' אמר בתמיה הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם איך יספיקו אהרן ובניו לעשות כל הצורך אך אם כל דגי הים יאסף להם ומצא להם בניחותא בהם אין צורך רק אסיפה ולא שום טורח אחר:

פסוק כז

אלדד ומידד. אחי משה היו אלא שכשנתנה תורה ונאסרו כל העריות פירשו כלם שנא' וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו ודרשינן על עסקי משפחות וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד דודתו שהיתה אשתו ונשא אשה אחרת והוליד ממנה אלדד ומידד ומצאתי שהובאו קונדריסין אל רב עמרם גאון הגולה מר' הלל שהיה מארץ ישראל אני הלל ראיתי קברי אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם ויש אומרי' אלדד ומידד אלידד בן כסלון מידד הוא קמואל בן שפטן ותימא היאך מצי' למימר שהיו אחי משה והלא מצינו אלידד בן כסלון שהוא ממטה בנימין וקמואל בן שפטן שהוא ממטה אפרים וצ"ל דמאן דאית ליה הא לית ליה הא:

פסוק כח

ויאמר אדוני משה כלאם פירש"י לשון כלם מן העולם שמעתי פשט שאמר יהושע למשה נביאי שקר הם כי ע"ב הם והקב"ה לא אמר אלא ע' איש שנא' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ועל זה השיב משה העניו ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם כי על שבעים אמר כי יאצל מרוחי עליהם וזש"ה ויתנבאו ולא יספו ולא פסקו לשון אונקלוס וכן פירשו רז"ל יש מהם מתנבאים במחנה מה היו אומרים פי' רז"ל משה מת ויהושע מכניס לארץ ושמעתי פי' נכבד מנין להם לרז"ל זה י"ל מנוטריקון של מתנבאים משה תנוח נפשו בעדן אז יהושע מכניס זאת היתה נבואה. הר"א ז"ל:

פרק יב

פסוק ג

והאיש משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה חסר יו"ד שמעתי שהיה קשה בעיניו לכתו' על עצמו לשון ענוה ודלג הי"וד להראות לעולם שהיה רע בעיניו לשון ענוה לכותבו א"ל הוא ית' למשה מה כתבת הלא חסרת י"וד א' מכבודך חייך שתכתו' מאד להוסיף כבוד על כבודך ומפיק מדרש זה ממדרש אחר ששמעתי כי נחסרה היו"ד לפי שחסר יו"ד אחר מכבוד מלכות אל עולם ית' כשאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים ותלה הכבוד והיכולת על עצמו ועל אהרן והיה לו לומר יוציא לכם מים והמדרש ידרש וכפטיש יפוצץ סלע:

פסוק יב

אל נא תהי כמת. פירש"י לשון ב' וכהן אחר אין בעולם וז"ש אשר בצאתו מרחם אמו פי' לפי' לא תמצא לה תקנה לעולם כמצורע שיצא מרחם אמו מצורע שאין לו תקנה בהסגר כלל מ"מ:

פסוק יד

ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים פירש"י ק"ו לשכינה י"ד אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. וא"ת אין זה ק"ו והלא ראוי לשכינה אלף אלפים מאביה ויש לפרש ע"פ שאחז"ל במס' נדה פ' המפלת פירש"י מה שפי' והכי איתא לשם ת"ר ג' שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים מה שבראש לובן שבעין הרי ה' דברים הבאים מכח האב אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושער ושחור שבעין הרי ה' דברים והקב"ה נותן בו רוח נשמה קלסתר פנים ראית העין שמיעת האוזן דבור שפתים הלוך הרגלים דעה ובינה והשכל הרי עשרה דברים כפלים מן האב ולפי' אמרו ק"ו לשכינה ארבעה עשר ימים ומי שמלא כל הארץ כבודו מוחל כבודו ליריאיו לדרוש מה שדרשו ולכך אמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון:

פרק יג

פסוק ב

שלח לך אנשים. משל למלך שהיה לו כרם ומסרו לאריס כשעושה יין טוב אומר המלך הכניסוהו לביתי כך אמר הקב"ה למשה גבי סנהדרין אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגבי מרגלים או' שלח לך ועליהם נאמר שולח דברים ביד כסיל וכי כסילים היו והלא כבר נאמר אנשים ואין אנשים אלא צדיקים כדכתיב במלחמת עמלק בחר לנו אנשים וכן הוא אומר והאיש בימי שאול בא באנשים אלא לפי שהוציאו דבה נקראו כסילים כד"א ומוציא דבה הוא כסיל ואע"פי שגדולים היו באותה שעה וגם ע"פי הקב"ה נשתלחו שנא' וישלח אותם משה ממדבר פארן ע"פ ה' אפי"ה לסוף מ' ימים נהפכו לרעה ועליהם נאמר כי דור תהפוכות המה ולכך נסמכה פ' מרגלים לפ' מרים כדי שיראו זאת הצדקת שלקתה ע"י לה"ר ויסתכלו ולא יוציאה דבה ואעפ"ך לא הבינו ממנה ועליהם הכתוב אומר לא ידעו ולא יבינו בחשיכה וכו' ולכן אמר הקב"ה למשה שלח מרגלים שלא האמינו בהקב"ה שאמר להם אל ארץ טובה ורחבה והם אמרו נשלחה אנשים לפנינו כדכתי' לקמן והקב"ה אמר אם אני מעכב בידם יאמרו שאינה טובה משל למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים שאין כמותה בעולם ואו' לו בקשתי לך אשה שאין כמוה בעולם אמר לו הבן איה היא אמר אביו בלבו אם אני מעכב מלראותה יאמר שהיא כעורה אמר לו לך לראותה ותדע שאמת אמרתי לך אבל בשביל שלא האמנת לי לא תראנה בביתיך אלא לבניך אני נותנה:

פסוק טז

ויקרא משה להושע בן נון יהושע מה ראה משה לקרותו יהושע אלא ראה שכלב עתיד ליטול חלקו ושכרו בארץ דכתי' ויבוא עד חברון וכתי' במקום אחר ויתנו לכלב את חברון ויהושע שעתיד ליטול שכר י' שבטים של מרגלים לפיכך הוסיף אות אחת בשמו שעולה עשר שקראה תגר כשנטלה משמה של שרה נפרע לה בכאן וי"א שנחלקה לשתים ה"א של שרה וה"א של אברהם ובפ' אלו נאמרין מסיק שהטעם שהוסיף לו י' משום שא"ל יה יושיעך מעצת מרגלים:

פסוק כג

וישאוהו במוט בשנים ממשמע שנא' וישאוהו במוט איני יודע שהוא בשנים ומה ת"ל בשנים בשני מוטות. א"ר יצחק טורטני וטורטני דטורטני הא כיצד שמנה נטלו אשכול. ול"נ דנפקא ליה משום דהוה מצי למימר וישאוהו בשני מוטות והו"א דלא היו כ"א ד' לישא אותו א' לכל ראשי המוטות אלא מדכתיב במוט בשנים לומ' דבכל ראשי המוטות שהיו ד' היה להם מוט אחד כזה וזהו טורטני וטורטני דטורטני וי"א שזו היא צורתה לרש"י נמצא לפי פירושו שהיה משוי האשכול תתק"ס סאים כזה לפי השוויית האבנים שהרימו בגלגל איש אבן אחת על שכמו ושקלום רז"ל משקל כל אחד ואחד מ' סאה וגמירי שכל משאוי שנושא אדם על שכמו אינו אלא שליש משאוי במשא שמסייעין אותו להרים:

ה' ארך אפים כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וכותב ארך אפים אמר ליה אף לרשעים בתמיה רשעים יאבדו א"ל חייך שתצטרך לדבר כשחטאו בעגל ובמרגלים נתפלל לפניו בארך אפים א"ל הקב"ה והלא אמרת לצדיקים א"ל משה והלא אמרת כי אף לרשעים:

פרק יד

פסוק כ

ויאמר ה' סלחתי כדבריך ולכן הוקבע אותו היום למחילה ולכפרה לדורות ומקשים היכן מצינו שאמר הקב"ה סלחתי כדבריך במעשה העגל והרי לא מצינו אלא כאן במרגלים וי"ל דהאי קרא אדלעיל קאי וה"ק וכאשר נשאת לעם הזה ואז אמרת סלחתי וכן סלח נא עד עתה ועי"ל כדברך משמע כמו שבקשת ממני שאסלח להם עתה כמו שנשאת להם ביציאת מצרים במעשה העגל וא"כ אמר לשם ג"כ סלחתי:

פסוק כד

ועבדי כלב כשבאו המרגלים אמרו נאמן עלינו כלב מיד עמד על הספסל ושתקו כל ישראל שמצוחין על משה ואמר אם חפץ בנו כך האומות אומרים לנו מעשינו יפים והקב"ה חפץ בנו ואנו אומרים יבוא הבקר לעתיד ותראו במי חפץ וז"ש אמר שומר אתה בקר וגם לילה זה העו"הב שהוא בקר לצדיקים ולילה לרשעים וזהו ושבתם וראיתם אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות. א"ר חייא בשם ר' לוי כל הבלים וכל כזבים שישראל עושים כל השנה הקב"ה מוחל להם בחדש תשרי שמזל מאזנים עולה בו וביום הכפורים שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם:

פרק טו

פסוק ב

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם למה זכה כנען שנקראת א"י על שמו אלא לפי שכששמעו שישראל באין פינה הארץ א"ל הקב"ה אתה פנית הארץ תקרא על שמך ואתן לך ארץ יפה כמעט כמותה ואי זו אפריקה ולכך נסמכה פ' זו לפ' מרגלים לפי שכששמעו ישראל גזרתו של הקב"ה אמרו אוי לנו כי לעולם לא נכנס לארץ כי לסוף מ' שנה אם הם חוטאים יגזור גזירה אחרת עליהם וא"כ אין לדבר סוף א"ל הקב"ה בודאי לאחר מ' שנה תבואו אל הארץ אמר ר"י בר חנינא למה נסמכה פ' זו של חלה לפ' נסכים שנא' ויין לנסך וכתיב בתריה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' פ' חלה למטה ופ' נסכים למעלה וז"שה לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך שהקרבת נסכים ופסוק זה נאמ' לשלמה כשבנה הבית ועשה ז' ימי חנוכה ואח"כ ז' ימי הסוכות ואכלו ביוה"ך והיו מצירין ועצבים יצתה בת קול ואמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך:

פסוק לב

ויהיו בני ישראל במדבר ארז"ל אלו שמרו בני ישראל שבת שנייה לא שלטה בהם אומה ולשון וא"ת מנ"ל שהיא היתה שבת שנייה וי"ל מדכתי' ויהיו וימצאו דוימצאו הי"לל אלא מלמד שתכף להוייה שנצטוו במצות שבת מצאו המקושש ואמרו שזה היה צלפחד ומנ"ל דכתיב מקושש עצים ביום השבת וגורעין ב' דביום ומוסיפין על עצים ועולה גימ' צלפ"חד ולמה נסמכה פ' מקושש לפ' ציצית לפי שבשעה שחלל המקושש שבת אמר משה להקב"ה רבש"ע כתו' בתפלין למען תהיה תורת ה' בפיך וצוית שלא לנשאם בשבת ואלו היה נושאם היה נזכר ולא היה בא לידי חלול שבת אמר הקב"ה אני קובע להם מצוה אחרת שע"י יהיו נזכרים מן המצות כמו על ידי תפלין ואיזו זו מצות ציצית שנוהגת אפילו בשבת:

פסוק לח

ועשו להם ציצית וזכרתם את כל מצות ה' פירש"י לפי שח' חוטין וה' קשרים וציצ"ית עולה בגימ' תרי"ג מצות ושמעתי שאע"פ שבציצית חסר י"וד שנייה י"ל דג' ציצית כתיבי והל' משמשת במקום הג' יודין החסרות ועוד שמעתי שיש שעושין חוליות וכריכות עד שעולין כל הכריכות והחוליות והחוטין והקשרים מכל הד' ציציות תרי"ג ושיעור חולייא בפ' התכלת כדי שיכרוך וישנה וישלש ותניא הפוחת לא יפחות מז' כנגד ז' רקיעים והמוסיף לא יוסיף מי"ג כנגד ז' רקיעים וו' אוירים. ואני שמעתי שיהיו הכריכות של כל כנף ג' מתשעה תשעה והאחרונות י"ב כריכות ג' פעמים ט' וא' י"ב הרי כאן ט"ל כמנין ה' א' ועוד שמעתי שיש בכל הכריכו' והחוליות והקשרים והחוטין רמ"ח כמנין איבריו של אדם ודוק ותשכח אם בעל מספר אתה וד' ט"ל קנ"ו וה' קשרים וד' חוליות וח' חוטין הרי כאן כ"ג א"כ תמנה ד' פעמים כ"ג ותמצא החשבון מכוון א"ל הקב"ה לישראל בעוה"ז ע"י יצה"ר אתם פורשים מן המצות אבל לעתיד לבוא אני עוקרו מכם שנא' והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר:

פרק טז

פסוק א

ויקח קרח. פשט וא"ת מה עלה בדעתו של קרח להשתרר על הקהל ולהיות קופץ בראש י"ל שהשגיח קרח והביט כי היה בן יצהר ולשון יצהר שמן פי' והשמן ראש על כל המשקין ותתן טפה א' של שמן באחד מכל המשקין לעולם יעלה למעלה השמן אמ' בלבו קרח מזלי ושמי עולה על גביהן ובשביל כך נכנס בתגר ויהבל אחרי ההבל וינידוהו מתבל:

פסוק ב

אשר נקבו בשמות אע"פ שלא פרסם הכתוב מי הם הקב"ה נתן סימניהם ומתוך המקראות אתה מבין אותם מלה"ד לבן טובים שנמצא גונב כלים מבית המרחץ ולא היה רוצה בעל הגנבה לפרסמו התחיל נותן סימנין א"ל מי גנב כליך א"ל אותו בן טובים שבעל קומה הוא שיניו נאות בעל שער שחור חוטמו נאה משהכירו בסימניו ידעו מי הוא ואף כאן אע"פ שסתמן הכתוב לא פי' בסימן שמותם ידעו מי הם נאמ' כאן נשיאי עדה ונאמ' להלן אלה קריאי העדה:

פסוק כה

ויקם משה וילך. א"ר שמואל בר נחמני מכאן שאין מחזיקים במחלוקת ואמר רב חסדא כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנא' ולא יהיה כקרח וכעדתו ור' אסי אמר ראוי הוא ליצטרע כתיב הכא כאשר דבר ה' ביד משה וכתיב התם והנה ידו מצורעת כשלג וא"ר חסדא כל החולק על רבו כאלו חולק עם השכינה שנא' בהצותם על ה' וא"ר חמא בר חנינא כל העושה מריבה עם רבו כאלו מתרע' עם השכינה שנא' לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. דרש רבא מ"ד ואם בריאה יברא ה' אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע אם בראת גיהנם מוטב ואם לאו יברא ה' למאי אלימא למברייה ממש והא כתיב אין כל חדש תחת השמש אלא לקרובי פתחא:

ובני קרח לא מתו. תנא משם רבינו הקדוש מקום נתבצר להם הוא שהיו תלמידיו של מרע"ה ולא רצו להיות עם אביהם במחלוקת כי הם ידעו כי מר"עה לא היה עושה דבר כ"א על פי ה'. אמר רבה בר בר חנה זימנ' חדא הוה אזילנ' באורחא במדברא א"ל ההוא טייע' אחזי לך בלועי דקרח חזאי תרי בזעי דקא נפיק קוטרא מינייהו שקלי גבבא דעמרא ואטייה במייא ואותביה בריש רומח' עייליה ואחרך ונפל א"ל אצית מה שמעת שמעתי דהוו קאמרי משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאין א"ל כל תלתין יומין מהדרי להו כבשרא בקלחת ואמרי הכי משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאין ולעת"ל הקב"ה עתיד להוציאם ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. נאם הגבר הוקם ע"ל מאה ברכות בכל יום היו מתים מאה אנשים בא דוד ותקן להם מאה ברכות וכיון שתקנם נעצרה המגפה. על עולה של תורה ועולה של תשובה. שני בני היצהר אלו דוד ואהרן שנמשחו בשמן המשחה שמשיחתם לדורות באהרן כתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בדוד כתיב נשיא להם לעולם. כל תשא עון וקח טוב אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים לפניך קרבן ומתכפר ועכשיו אין בידינו אלא תפלה שהוא טוב:

פרק יט

פסוק ב

מדרש ילמדנו זאת חקת התורה . זש"ה מי יתן טהור מטמא לא א' כגון אברהם מתרח חזקיהו מאחז יאשיהו מאמון מרדכי משמעי ישראל מאו"ה עוה"ב מהעוה"ז מי גזר כן מעשה קול יחידו של עולם יען לא האמנתם בי ולפי' לא תביאו את הקהל הזה משל לשתי נשים שלוקות בב"ד אחת קלקלה וא' אכלה פירות שביעית אמרה להם בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה שלא יאמרו אף זו קלקלה היו מכריזים זו קלקלה ולקתה וזו אכלה פירות שביעית אף כן משה אמר הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה שהכעיסו שנאמר כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו וכו' ועכשיו יאמרו הדורות אני שוה להם יכתב להם מה שעשיתי ולפי' כתב יען לא האמנתם בי להקדישני:

פרה אדומה. תמימה תמימה באדמימות שאפי' שתי שערות שחורות או לבנות פוסלות בה אשר אין בה מום כל מום כמו קרבן דהא חטאת קרייה רחמנא:

פסוק ג

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. לפי שהיה סגן ולא באהרן שהיה כ"ג מפני שהיה לו שותפות במעשה העגל:

פסוק כב

וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. משמע בין נפש בין בכל דבר ועוד הרי כתיב בפרשה שלמעלה כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות יטמא שבעת ימים והנפש הנוגעת באותו אשר נגע במת לאחר שיפרד ממנו תטמא עד הערב לבדו איכא מאן דדריש הכי פ' אין מעמידין ושפיר נאה ואיכא דרשות אחרות וכפטיש יפוצץ סלע:

פרק כ

פסוק י

שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. פירש"י שכעסו משה ואהרן על אשר הכו הסלע והקב"ה אמר להם ודברתם אל הסלע וזש"ה יען לא האמנתם בי להקדישני שהיה קידוש ה' הרבה אלו לא היו עושים מעשה רק דיבור לבד אל הסלע. אכן שמעתי מפי הרב ר' דן אשכנזי ז"ל פי' ודברתם ר"ל והכיתם וכן ותדבר את כל זרע המלוכה שפי' ותכה וכן צוה לו הקב"ה כמו בפעם א' דחורב ועוד מצינו הכאה שפי' דבור על משיח שיב"ב והכה ארץ בשבט פיו ור"ל בדבור בעלמא אעפ"ך נפרש הפכו ודברתם והכיתם. וא"ת א"כ על מה נענשו י"ל על שאמרו נוציא לכם מים והיה להם לו' יוציא ותלו הכבוד בעצמם כמו שפי' לעיל בפ' בהעלותך גבי והאיש משה עניו מאד וזהו לשון הרב ז"ל איש כמוהו כמרע"ה שהיה רגיל תדיר אצלה בורא ית' והיה זריז ונשכר איך היה טועה בלשון למודים אשר היתה שגורה בפיו אלא ודאי כדפי':

פסוק יד

את כל התלאה אמרו לו אתה ידעת כשאמ' הקב"ה לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך אנחנו נשתעבדנו ואתה בן חורין:

פסוק טו

וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים. וכל הענין משל לב' אחים שיצא שט"ח על זקנם ופרע אותו א' מהם התחיל לשאול חפץ מאחיו וא"ל אתה ידעת שאותו חוב על שנינו היה ואני פרעתיו ולא אחזיק אותו חפץ:

וירדו אבותינו מצרימה ומה טיבן של אבות כאן שנאמר וירעו לנו המצריים ולאבותינו ללמדך שכל זמן שישראל בצרה אף הם בצרה:

פרק כא

פסוק ח

ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף. ואחר כתיב ויעש משה נחש נחושת וא"ת ולמה שינה לשון הקב"ה וי"ל הקב"ה שלח בעם שתי מכות בנשיכות שרפים ונחשים כדכתיב וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו לכך אמר הבורא ית' המקנא לכבוד יראיו בקנאו את קנאתם עשה לך שרף פי' לך בשבילך כמו אמרי לי בשבילי כלו' בשביל שדברו בך שלא כראוי ויכירו כי חסתי על כבודך כי שלחתי בהם מכת נשיכת שרף וישמעו וייראו ולא יזידון לדבר בך עוד. ועל דיבור וביום פקדי ופקדתי עליהם מכה עד שיזכרו זאת מעונם וימקו מעונם ע"כ המנהיג הנאמן הרגיש והשגיח ומחל על כבודו לישראל ועשה נחש נחושת להזכיר כי מעלו באביהם שבשמים:

פסוק ט

והביט אל נחש הנחושת וחי. אחז"ל וכי נחש ממית ומחיה אלא כדי שיהיו מסתכלים למעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים והיו מתרפאים. שע"ך:

פסוק טז

ומשם בארה. וכי משם היתה והלא מתחלת מ' שנה היה להם אלא שירדה לפרסם להם את הנסים והיו ישראל עומדים על הנחלים ואומרים לה עלי באר ענו לה ואמרו שירה עליו שנא' אז ישיר ישראל ומפני מה לא נזכר משה שם מפני שנענש על המים ואין אדם מקלס לאספליטור שלו ולמה לא נזכר שמו של הקב"ה לפי שלא נזכר שמו של משה:

פסוק יח

באר חפרוה שרים. וכי חפירה היתה שם אלא שניתנה בזכות אבות שנקראו שרים שנא' פתח צור ויזובו מים כי זכר את דבר וכו' אברהם עבדו:

וממדבר מתנה. למה נתנה תורה במדבר שאלו ניתנה להם בארץ היה כל שבט רוצה שיתנה בחלקו ואו' אני קודם בה לפי' נתן מתנה במדבר שיהיו הכל שוים בה. ד"א כשם שהמדבר לא נזרע ולא נעבד כך המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול ד"א וכשם שהמדבר מעלה ארנון כך בני תורה בני חורין:

פסוק לד

אל תירא אותו. שלא עמד גבור קשה ממנו שנא' כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים וא"ל הקב"ה אל תירא אותו אתה בידך תהרגנו:

פסוק לה

ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו. בנו כתיב חסר יו"ד שהיה לו בן קשה ממנו אמר הקב"ה למשה בעו"הז מכלים את האומות קימעא קימעא אבל לעת"ל אני מבערן מן העולם בבת אחת שנאמר ויהיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים וכו':

פרק כב

פסוק ו

ועתה לכה ארה לי את העם הזה. וא"ת למה אמר לי קבה לי ארה לי וכי לא היה מספיק שיאמר ארה את העם הזה או קבה. וי"ל דה"ק בלק יודע אני בעצמי שהקללה תחול עלי שהרי כבר הבטיחם אביהם שבשמים אורריך ארור ואעפ"כ תמות נפשי עם פלשתים תאור את העם ואני עמהם כי כ"כ היו לשכים בעיניו ולכך אמר בכל פעם ופעם:

פסוק כב

ויחר אף אלהים כי הולך הוא. וא"ת מפני מה חרה לו אחר שאמר לו קום לך אתם. ויש לומר חורי האף הגדול הזה בדין היה כי הרשע בלעם כאשר ספר המענה אל עבדי בלק הוא קיצר מהמענה שא"ל השכינה שאלו היה מספר להם מה שאמ' ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה לא היו משגיחים להוליך הרשע הקוסם כי אחרי ששמעו בפעם ראשונה שא"ל האלהים לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא ועתה הוא מוסיף להזהיר ואך את הדבר ודאי חכמים המה להרע השרים כאלו דאין רצון קמי קב"ה שיקלל רק שלא ילך ולפיכך חרה לו ויתיצב לשטן לו הרמ"בן ז"ל:

פסוק כו

ויוסף מלאך ה' עבור. מדרש תנחומא מה ראה לעמוד בג' מקומות סימני אבות הראהו כדפירש"י ז"ל וצריך פי' לפי' בראשונה עמד במקום שיש ריוח מכאן ומכאן ותט האתון מן הדרך בשנייה לא זזה רק בצד א' בשלישית אין דרך לנטות ימין ושמאל ומה היו הסימנים הללו אלו בקש לקלל בניו של אברהם היה מוצא מכאן ומכאן בני ישמעאל ובני קטורה. אם בקש לקלל בני יצחק היה צד א' בני עשו ובקש לקלל בני יעקב לא מצא בהם פסולת ליגע בהם ולפי' כתב בג' במקום צר זה יעקב שנא' ויירא יעקב מאד ויצר לו וזהו סימני אבות:

פסוק לג

גם אותך הרגתי. פירש"י הרי זה מקרא מסורס והוא כמו הרגתי אותך פי' לפי' גם אותך הרגתי היה משמע שגם בא לרבות הריגה אחרת ומי היה באותו מעמד ליהרג האתון לבד וא"א לומר כך שהרי אמר ואותה החייתי לכך המורה דעה אמר מקרא מסורס כמו גם הרגתי אותך כלומר עם הצער שעשיתי לך עם העכבה שעכבתיך בדרך הייתי הורגך ועתה ניחא דגם לא בא על ההריגה אלא קאי אעכבה כלומר עכבה בדרך והריגה. ועוד פירש"י ז"ל מפני שדברה והוכיחתו ואינו יכול לעמוד בתוכחתה כמו שנא' לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך שלא יאמרו זו ששתקה את בלעם בתוכחתה כשאמרה לו ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא השיב בלעם לא נמצא שהודה לדברי האתון ונסתלק ונבהל להשיב כי חס המקום על כבוד הבריות. בכל יום דכתיב ואל זועם בכל יום כדאי' בפ"ק דע"ז ומקשים כיון דאמרינן כמה זעמו רגע וכמה רגע כמימריה פי' שיעור אשר יוכל האדם להוציא מפיו רגע לבד א"כ איזו קללה היה יכול הרשע לקלל בשעה קטנה והלא אין שהות לומר רק תיבה אחת משלש אותיות. וי"ל אעפ"ך היה יכול להוציא מפיו כלם ונהפכה לברכה ותרועת מל"ך בו פי' מריעות וחברת מלכו של עולם בו:

פסוק מא

ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל. ובמקום אחר ויקח בלק את בלעם ראש הפעור מה ראה לעמוד בשלש מקומות ובכל מקום ז' מזבחות ובכל מזבח פר ואיל הוא הקים כ"א מזבחות ומ"ב פרים ואלים. שמעתי כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שבזכות מ"ב פרים ואלים נגזרה גזירה שימותו מ"ב אנשים מישראל והמנהיג הנאמן בקש רחמים שלא ימותו בימיו ומסרו בקבלה לפנחס ופנחס לעלי ועלי לשמואל ושמואל לדוד ודוד לאליהו דור אחר דור ואליהו לאלישע הנביא ופעם א' הלך אלישע ליריחו וא"ל אנשי העיר הנה נא מושב הארץ טוב והמים רעים והארץ משכלת. ויאמר אלישע תנו צלוחית של מים ושל מלח וישליכם אל המים וימתקו נס בתוך נס כמו מי מרה ויהיו שם אנשים שלא היה פרנסתם אלא שמביאים מים ממקום אחר שהם מתוקים. ובשעה שהמתיק אלישע המים הלכו אחריו ואמרו עלה קרח עלה קרח שהקרחת עלינו את המקום מיד ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'. ואמרינן בגמרא מאי ויראם ראה שלא היה בהם לחלוחית של מצוה ושנתעברה מהם אמם ביום הכפורי' אמר עד מתי תהיה הגזירה הזאת תלויה ועומדת תתקיים באלו מיד בקש רחמים ונתקיימה בהם מיד ותצאן שתים דובים מן היער ויהרגום:

פרק כד

פסוק יד

לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך. פ' חלק מקשין אשר יעשה עמך לעם הזה מיבעי ליה שהרי עצה רעה היה יועץ אל בלק היאך יכשילו עמו את עם אחר על ענין הזמה כי הושיב זקנה ונערה יפה בחנות הנערה מבפנים והזקנה לפתח האהל ומוכרת כלי פשתן נחמדים ויקרים הזקנה הארורה היתה מעלה בדמים יקרים לכלי פשתן. וכאשר היתה הנערה שומעת סוררת וממארת את קול הישראלי וצרצור יין עמוני מונח אצלה שעדיין לא נאסר יין עמוני והיתה באה מקושטת ובשפתי חלקות מדברת עמו משיוויי המקח וקוראה לו ובא אליה ומחבקת ומנשקת אותו ונצבה לימינו וא"ל למה אנו אוהביכם ואתם שונאים אותנו הלא כולנו בני איש א' בני תרח אבי אברהם ואבי נחור ומוציאה מחיקה דמות פעור ובטרם תהיה חפצה לעשות שאלתו שהיה טועה בה היה אוכל מזבחה ומודה לעבודה זרה ארורה ובסוף בעונותינו נכשלו ישראל ונפל ממנו רב וזו היא העצה רעה אשר יעץ השונא אוהב זמה על שונאי ישראל:

מדרש ילמדנו:

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט לא הניח הקב"ה פתחון פה לאו"ה לעת"ל לו' שאתה ריחקתנו ולא נתת לנו תורה ונביאים כמו שנתת לישראל מה עשה הקב"ה כמו שהעמיד מלכים חכמים ונבונים לישראל כך העמיד לאו"ה העמיד שלמה מלך על כל הארץ כן עשה לנבוכדנצר שכתוב בו וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו. זה בנה בהמ"ק ואמר כמה רננות ותחנונים וזה החריבו וחירף וגידף ואמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון. נתן לדוד עושר ולקח הבית לשמו. ונתן להמן עושר ורצה אומה שלימה לטבוח כיוצא בו העמיד משה לישראל שהיה מנהיג עמו והיה מדבר עמו כל זמן שירצה והעמיד בלעם לאומות העולם. ובא וראה מה בין ישראל ונביאים שלהם לנביאי או"ה. נביאי ישראל מזהירים את האומות על העבירות ונביאי האומות מעמידין להם וכן עשה בלעם:

פרק כה

פסוק א

וישב ישראל בשיטים. ילמדנו רבינו בזכות כמה דברים נגאלו אבותינו ממצרים בשביל שלא שינו את שמותם ולא שינו את לשונם שנאמר כי פי המדבר אליכם שהיו מספרים בלה"ק ולא גילו מסתורים שלהם שנא' ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב והיה הדבר הזה מופקד אצלם מפי משה י"ב חדשים ולא נפרצו בעריות. לא שינו שמותם ראובן שמעון ירדו ראובן שמעון עלו. ולא נפרצו בעריות שכן כתוב גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום מעין חתום אלו הבתולות תדע לך שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב ויצא בן אשה ישראלית וכל אותם ארבעים שנה שהיו במדבר לא סרחו בערוה עד שבאו לשטים שנאמר וישב ישראל בשטים שטים שעשו שטות שנאמר נואף אשה חסר לב. ויחל העם יש מעינות שמגדלים בחורים ויש גבורים ויש חלשים ויש נאים ויש מכוערים ויש צנועים ויש שטופים בזנות ומעין שטים של זנות היה והוא היה משקה סדום אשר אמרו הוצא האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם ולפי שנתקללו באותו מעין עתיד הקב"ה ליבשו שנא' ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השיטים. מימי אברהם לא נפרץ א' מהם בזנות שנא' ויחל העם לזנות. ויחל העם כל מקום שנא' העם לשון גנאי הוא וכל מקום שנא' ישראל לשון שבח הוא. ויהי העם כמתאוננים. וידבר העם באלהים ובמשה מה אעשה לעם הזה. וירא משה את העם כי פרוע הוא:

פסוק ז

וירא פנחס בן אלעזר. וכולם לא ראו והלא לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל אלא ראה מעשה ונזכר הלכה שהבא על ארמית קנאים פוגעים בו א"ל משה קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא מיד ויקם מתוך העדה מהיכן עמד אלא שהיו נושאים ונותנים בדבר אם הוא חייב מיתה אם לא עמד מתוך העדה ונתנדב ויקח רומח בידו נטל שוט של ברזל בידו והניחו בחיקו והתחיל מסתמך על העץ במקל שנתיירא מבני שבטו שהקיפו אצלו א"ל למה באת א"ל אף אני לעשות צרכי הניחוהו ונכנס שאלמלא כן לא הניחוהו:

פסוק ח

ויבא אחר איש ישראל. דקר שניהם זה על זה לתוך טומאת שניהם שלא יהיו ישראל אומרי' לא היתה שם טומאה בא וראה כמה נסים נעשו שם נתן כח בזרועו לסובלן וכח ברומח לעמוד בהם וגדלה הפתח שיצאו משם שניהם תלויים לעין כל כשיצאו עמדו בני שבטו לפגוע בו ירד המלאך ונגף לפניו כאשר ראה פינחס שמבקש לכלותן חבטן בקרקע ועמד והתפלל שנא' ויעמוד פנחס ויפלל שהיה עושה דין שאין ויפלל אלא דין שנא' ונתן בפלילים:

פסוק ט

ויהיו המתים במגפה. משל לזאב שנפל על הצאן אמר בעל הצאן לרועה מנה אותן לדעת כמה חסרו להודיעך כמה רע עושה הזנות שזה יחידי היה ונפלו ע"י כ"ד אלף אמר הקב"ה בעוה"ז ע"י יצ"הר הייתם נמנים אבל לעת"ל אמר והיה מספר בני ישראל כחול הים וכו' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי:

פסוק יא

פינחס בן אלעזר. מקשים העולם איך טימא עצמו פינחס בהריגת זמרי וי"ל שלא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי ומשם ואילך הוקם לכהן. אבל קשה והרי אביו כהן ולכל הפחות כהן הדיוט הוא והוא מוזהר על טומאת מת וי"ל שעדיין כשהסיר ידיו מעליהן היה גוסס ומפרכס ולא היה מטמא לא הוא ולא האשה:

פסוק יב

לכן אמור לבני ישראל. שעדיין הוא קיים וכד"א בריתי היתה אתו החיים:

פסוק יג

והיתה לו ולזרעו וכו' ויכפר על בני ישראל וכי קרבן הקריב שנא' בו כפרה אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן:

פרק כח

פסוק ב

צו את בני ישראל. זש"ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתוב א' או' הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה. כיצד יתקיימו ב' מקראות הללו אלא כשהוא נותן לישראל נותן להם כפי כחו וכשהוא מבקש מהם אינו מבקש מהם אלא כפי כחם ראה מה כתיב את המשכן תעשה עשר יריעות ולפי' כתי' שדי לא מצאנוהו שגיא כח. וכשהוא נותן להם כפי כחו שעתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק חופה שנא' וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם וכו' כי על כל כבוד חופה:

פסוק ט

וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים. יש תימא מפני מה קרבן שבת מועט מכל הקרבנות והלא שבת חביבה עליו יותר מכל המועדים וי"ל דרצה הקב"ה שלא להטריח את בניו להקריב אלא שנים לפי שכל מעשה שבת ועונשיה ואזהרותיה ותענוגיה כפולים הם שבת שבתון מחלליה מות יומת זכור ושמור לחם משנה וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד לפיכך הקרבן שנים. וא"ת מפני מה לא תיקן משה ועזרא לקרות בתורה בקרבן שבת כמו שתיקנו במועדים ובר"ח וא"ת מפני שאין בו עשרה פסוקים והלא בר"ח חוזרים הפסוקים דואמרת כדי להשלים החשבון וג"כ היה לנו לעשות בקריאת קרבן שבת ולהוסיף על הפרשה מלמעלה או מלמטה. וי"ל דיש אסמכתא בהמועדות אחרים בקריאתם דכתיב אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם פי' לשון קריאה ממש קריאת התורה ואפי' ר"ח קרוי מועד שנאמר קרא עלי מועד לשבור בחורי ודרשו רבותינו תמוז דההיא שתא מלויי מליוה כדי שאירע אותו הלילה שבכו המרגלים בליל ט' באב שהשלימו מ' יום:

גבי קרבנות סוכות. יש סי' לדעת באיזה מהם כתי' שעיר עזים והסי' אב"ד עזים פי' ביום הראשון ושעיר עזים א' לחטאת וכן בב' ובד' וזה הכלל ימים ופרים לעולם שוים ופרים י"ג ביום שני פרים י"ב הרי ימים ופרים י"ד וכן כולם ודוק ותשכח:

ביום העצרת אמרו רבותינו שהוא רגל בפ"ע וחלוק משאר הימים לענין פז"ר קש"ב פי' פייס בפ"ע זמן בפ"ע שצריך לברך שהחיינו רגל בפני עצמו לגבי אבל ערב סוכות וסוכות עולין לו לי"ד יום וש"ע לז' הרי כ"א יום ואחר הרגל מונה ז' הרי שלשים יום קרבן בפ"ע שהוא חלוק משאר הימים. שיר בפ"ע ללויים לענין המזמורים. ברכה בפ"ע שצריך להזכיר בבה"מז את יום שמיני חג עצרת הזה כמו שמזכירין כל הרגלים אחרים. השע"ך:

מדרש ילמדנו רבינו הרואה בני אדם משונים כיצד הוא מברך כך שנו רבותינו הרואה את הכושי ואת הקפח ואת הבוהקנין ואת הבוסי או' ברוך משנה הבריות והרואה בריות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו כשם שאין פרצופותיהן דומות זו לזו כך אין דעתם שוה אלא כל א' וא' יש לו דעת בפ"ע תדע לך שהרי משה בקש מהקב"ה בשעת מיתה ואמר לפניו רב"שע גלוי וידוע לפניך דעתם של כל א' וא' מהם ואין דעת שאר בניך דומה זה לזה ובשעה שאני מסתלק מהם בבקשה ממך אם בקשת למנות עליהם מנהיג מנה עליהם אדם שיהא סובל כל א' וא' כפי דעתו מנין ממה שקראו בענין יפקוד ה' אלהי הרוחות. זהו שאמר הכתוב האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני מלה"ד למלך שנשא אשה והיה לו שושבין כל זמן שהמלך כועס על אשתו היה השושבין מפייס על אשתו בא שושבין למות התחיל מבקש מן המלך א"ל בבקשה ממך תן דעתך על אשתך א"ל המלך עד שאתה מצוני על אשתי צוה את אשתי עלי שתהיה זהירה בכבודי כביכול כך אמר לו הקב"ה עד שאתה מצוני עליהם צוה אותם עלי שיהיו זהירין בכבודי מה כתיב למטה צו את בני ישראל ואמרת אליהם:

פרק ל

פסוק ב

ראשי המטות. שאלו לרשב"ם ז"ל היכן נצטוה משה פ' נדרים דהא לא מצינו שצוה לו הקב"ה והשיב להם ז"ל בפ' שלמעלה שהיא פ' פנחס כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם נדריכם הכל משמע מן הקרבנות שנדר האיש או האשה הם ביטוי שפתים ככל היוצא מפיכם תעשו וכן מוכח שכתו' לעולותיכם ולמנחותיכם ולזבחי שלמיכם מה היה צריך לכתוב עוד זבחיכם מנחותיכם כיון שאמר נדריכם ונדבותיכם אלא ודאי כדפירשתי:

תוכן העניינים

רא"ש על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה