ראש יוסף על פסחים· רבי יוסף תאומים
פרק ראשון · דף ט.
משנה אין חוששין שמא גיררה כו'. מבית לבית וממקום למקום דא"כ כו' קשה א' וכי מפני שאין יכולין לתקן בחצר היכי דאפשר לתקן ממקום למקום כמ"ש תו' ע"ב ד"ה ולא חיישינן נתקן ועוד הסידור במשנה הל"ל אין חוששין ממקום כו' דא"כ מבית ומחצר כו'. יבואר בגמרא. ובירושלמי כמדומה הנוסח להיפוך יע"ש. ומלת שמא שב על הגרירה כי הנטילה ודאית שראינו שנטלה כמ"ש רש"י לקמן לכאן ורש"י במשנה מציין אין חוששין במלת כו'. והתחיל ממקום. ומ"ש רש"י בתי החצר דחצר א"צ בדיקה עכ"פ בספק חמץ דעורבים יאכלוהו:
גמרא חיישינן ובעי בדיקה ב' מלות מיותרים ונראה כי אכלתי' ספק הרגיל ודומה לרוב ובאמת ברוב וחזקה כל היכי דיש לתקן בקל על ידי אמירה וכדומה מתקנינן כההוא דלעיל לישיילי' וי"ד א' ואם כן הביטול אין טורח כו' וחיישינן וצריך ביטול. לז"א דמשנה קאי ארישא בודקין וכמ"ש הר"ן ז"ל דבימי האמוראים נתקן הביטול לא בימי המשנה ודי בבדיקה לחוד. וע"ז קאי אין חוששין לבדוק ודייקינן הא חזינן חיישינן ובעי בדיקה והא בדיקה טורח הוא כמש"ל לאטרוחי להאי מאי ואמאי נימא אכלתי':
ואמאי נימא אכלתי'. המקשה סובר דס"ס ברה"י בטומאה לא מהני וע"כ הטעם דאכלתי' ספק הרגיל ובגדר הרוב הוא ובטומאה הולכין בתר רובא. בתוספתא ט' צפרדעים עיין ר"מ ה' א"ה. ה"ה כאן והמתרץ השיב דהתם בצירוף ס"ס עם ספק הרגיל או יאמר דבחד ספק סגי התם דספק וספק הוא ואין שם מוציא מידי ודאי. משא"כ כאן דהביאתו לכאן ויש חזקה קמייתא ומדרבנן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא ומדרבנן אסור כאן ואין צורך להצטרף ס"ס עם ספק הרגיל ויבואר בפריי עוד בעזה"י וכאן אין להאריך:
מהרש"א ז"ל ע"ש ויראה דסידור המשנה ממקום ומבית דא"כ כו' והם דינים נפרדים ממקום למקום בככר קטן לא חיישינן דהוה ס"ס הא ככר גדול דהוה רק ספק אחד שמא לא הביאתו לכאן חיישינן דספקא לחומרא ויש סוף ביד בני אדם ומבית לבית אף ככר גדול לא חיישינן דאם כן אין לדבר סוף אבית קאי ועל צד הפלגה דאף בחצר כו'. ואם כן על סיפא אין קושיא דצריך טעמא בגדול משא"כ במקום למקום. ע"כ בקטן פריך שפיר דס' אחד ברגיל מהני ולשון מהרש"א ז"ל יש לעיין בי' ועיין תוס' ע"ב ד"ה היינו שתי קופות עי"ש:
רש"י ד"ה הא חזינן שהביאתו ודאי כן הוא דאל"כ ס"ס הוה ועוד שעדיין אין לדבר סוף והא דלא מציין רש"י לעיל לא חזינן דשקל שהביאתו דשם אין נ"מ משא"כ כאן דחיישינ' היינו דוקא שהביאה הא לא"ה לא אף דחזינן דשקל כאמור:
ד"ה הא דאהילות וכו' ודאי אכלה. יש לעיין מנא לי' הא דלמא התם ספק הרגיל וכאן ספק השקול ורבא יפלוג על ר' זירא בלחם דא"נ ספק הרגיל אין מוציא מידי ודאי:
ד"ה האי מאי כו'. התם חששא בעלמא א"נ דמשיירא בבישרא משמע בבשר חולק עליו דלר"ז אף הושלך הנפל הוה ודאי ודאי. ולרבא לא. ומלת חששא בעלמא יורה דהוה דרבנן כמ"ש התוס' ד"ה כל מקום ויש לעיין:
תוס' ד"ה אין חוששין מרישא כו'. ואי דכאן אשמעינן אף בנטלה רק הגרירה ספק דעיקר חסר ומיהו מכאן שמעינן אף ככר גדול דאין לדבר סוף:
ד"ה כל מקום עיין מהרש"א וכוונתו איך אמר רבא התם ספק וספק ונהי די"ל דכוונת רבא התם חששא בעלמא כפירש"י והיינו דרבנן מ"מ איך אמר התם ספק וספק. א"נ ודאי בדרבנן ספק מוציא מידי ודאי דרבנן. דליכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא. דא"נ פלגא ספק השקול בדרבנן לקולא ובפריי לי"ד ק"י. ובספר גינת וורדים נתבאר זה וכאן אין להאריך:
ד"ה ואת"ל הוה כו'. ודמי לספק ביאה. צ"ע דזה לר"א בטהרות. ולרבנן אף ספק ביאה טמא (עיין חזקת הבתים נ"ה) ואם כן איך פריך רבא על ר' זירא הא ר' זירא משני לרבנן דהלכתא כוותי'. ודוחק לומר דמחמץ פריך ויבואר. ומ"ש דספק הרגיל לאו בהצטרף עם ס"ס אלא הוא לחודי' בספק וספק אזלינן בתר רובא:
ד"ה כדי שתהא בהמה כו'. בגמרא ב' תירוצים לתי' קמא י"ל אין ספק מוציא מידי ודאי דרבנן. ולתי' ב' בדרבנן מוציא מידי ודאי ספק הרגיל. דא"נ סמוך הו"ל ספק השקול בדרבנן לקולא וכן הלכה ועמ"ל ה' תרומות פ"ו. ומיהו חמץ למ"ד דנתקנה על הספק ומרתף תוכיח דאפי' בטלו צריך בדיקה דנתקן על הספק ולא אמרינן בי' ספק דרבנן לקולא אם כן כה"ג אין מוציא מידי ודאי דרבנן ובפריי יבואר:
ד"ה כדי כו'. עיין מהרש"א ז"ל דתרומה אין כל שכן מטבל דאסור אף לכהן אלא מהיקשא גופא דמה טהורה אסור לישראל אכילה אף תרומה טמאה אסור לישראל להדליקה וגמר טהורה מטמאה דהנאה של כילוי אסור לישראל בתרומה אבל הנאה שאין כילוי מותר תרומה לישראל ומערבין:
ד"ה בשפחתו כו'. שלא לצורך המת יש דיעות דאפילו שלא לצורך המת יכול לטמא והכי קיי"ל. עי"ד ה' אבלות ובר"מ ה' טומאת מת: