ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף קיג:
גמרא וליליף מיניה כו' יש לראות א"כ העזים למה לי לכתוב גדי סתם וצ"ל דגמ' מסופק היאך הוא משמעות גדי בתורה בכ"מ אי דוקא אי לאו דוקא ופריך מנה"מ ומשני מהתם ופריך וליליף מיניה דלמא סתם גדי הכל במשמע וגלתה התורה במקום א' עזים ניליף מיניה בבנין אב בכ"מ דכתיב גדי סתם דווקא עזים ומשני דכתב ה"א יתירא והתוס' הקשו דבחד ה"א סגי ולמה למיכתב בתרווייהו או יאמר דהמקשה סובר דגדי לאו דוקא ודיבר הכתוב בהוה אלא דסמוך עצמו בקושייתו מנה"מ אקושיא שניה ולילף מיניה בבנין אב מיהודא דנאמר בתורה סתם כו' כמו בשבת נאמרו בתורה בגדים סתם כו' ורש"י דפירש ונילף מיניה בג"ש לאו דוקא אלא מ"מ דבלא"ה ג"ש לא ניתן לדרוש מעצמו ואי הוה אמרינן דפריך ונילף מיניה הוא בג"ש ממש ואולי הוה ידע דיש איזה ג"ש דנתקבל למילף מלת גדי ולא נתפרש איזהו מקומן אלא בסתם כמ"ש בכללים דיש כמה מיני ג"ש הוה א"ש דודאי תלת גדי הוא דווקא ולא שאר מינים אלא דאיכא היקשא דלא תאכלו כל נבילה את שאסור משום נבילה אסור משום בב"ח דכ"ע אית להו. הך היקשא כמ"ש התוספות במתני' ד"ה בשר אלא דסמך עצמו בקושיא הראשונה דפריך מנה"מ אקושיא שניה דמקשה ונילף מיניה מיהודא דווקא גדי עזים ולא שאר מינין ואף דאיכא היקשא מ"מ ג"ש והיקשא ג"ש עדיפא כדמסיק בהשולח גיטין מ"א דכ"ע ג"ש עדיפא ומשני תרי מיעוטי כתיבי הא' בכל חדא למעט שאר מקומות דהכל במשמע, וא"כ הוה משמע מכאן דב' כתובין הבאין כא' אין מלמדין אף בג"ש ולא אמרינן דמיעט קרא היכא דליכא ג"ש אלא דז"א דכל מקום דכתיב גדי איכא הך ג"ש כיון דלא נתקבל מקומות אלא תיבות לחוד וכדכתיבנא ועיין זבחים בפרק איזהו מקומן ובתוס' שם ואי"ה במקום אחר נאריך בזה ועיין בקדושין ל"ג גבי מצות עשה שהז"ג ועם זה יתישב קושית מהרש"א ז"ל במתני' בתו' יע"ש:
גמרא אמר שמואל גדי לרבות החלב כו' קסבר שמואל חלב ומתה מחד קרא נפקי כו' וסבר שמואל איסור חע"א כו' שאני התם דמיעט קרא ואבע"א דרבי קרא ואב"ע הא דידיה והא דרביה ע"ל הכי גי' רש"י ז"ל וה"פ ודאי תלתא גדי לדרשא אתיין דהוה ליכתב לא תבשל בהמה בחלב או כמ"ש התו' ד"ה גדי דהוה למכתב בשר ומדשינה וכתב גדי ודאי לדרשא אתא דאל"ה ודאי עדיף למכתב בהמה או בשר דכולל כל המינין מדכתיב קרא גדי כיון דבאמת הכל במשמע ואמר דמחד קרא נפיק חלב ומתה כיון דקרא לאיסור חע"א מה לי חלב או מתה וסובר שמואל שאין לחלק בין איסור קל לחמור דאל"ה אימא דאנבילה דלאו הוא דחייל ולא אחלב דכרת או אפשר דאפ"ה שקולין הם דחלב הותר מכללו אף דנבילה הותר במקדש מ"מ חלב מיקרי טפי הותר מכללו כמו שאבאר במקום אח' גם סובר רש"י דמילת גדי לא אימעט חלב דהוה בכלל גדי כמו דהות בכלל נבילה כדאמרינן בפסחים כשהותרה נבילה חלבה וגידה אישתרי אייתרי להו תרי חד למיעט טמאה ואימעט ממלת גדי וגזירת הכתוב הוא אף דאיסור חע"א אפ"ה אין נוהג אלא בטהורה לבד ופריך אלמא קסבר שמואל בעלמא איסור חע"א דילפינן מכאן דחזינן דהתורה אמרה יבוא איסור בב"ח ויחול על איסור חלב ומתה ואמאי אמרינן בתרומה טמאה דאין חל עליה איסור טומאת הגוף ומשני או דיליף בעלמא הכי חוץ תרומה טמאה דמיעט קרא או דבעלמא יליף מתרומה והכי רבי קרא או הא דידיה והא דרביה ויליף בעלמא מבב"ח והא דתרומה בשם ר"א וה"ה דיליף בב"ח מיניה ותלתא גדי כמ"ש רש"י לקמן חד שליא ותרי חיה ועוף וכר"ע דאמר הכין במתני' כן הוא פירושא לרש"י ז"ל בכאן:
כתב מהרש"א ז"ל הא דאמר קסבר שמואל איסור חע"א ומטמאה ליכא למידק דאין איסור חע"א כפירש"י לקמן כו' ולפירש"י צריך לומר דמטמאה ליכא למידק דהא בכל גוונא ממעטין אף בישול דליכא אלא חדא איסורא עכ"ל ירצה בזה דלרש"י ודאי קשיא כיון דלא גריס וסבר שמואל איסור חע"א אלא דפריך דנילף מהכא מדרבי חלב ומתה כו' כמ"ש רש"י ד"ה מחד קרא יע"ש בס"ה א"כ מאי חזית דנילף מחלב ומתה דחל נילף מטמאה דלא חל ומ"מ קשה אימא דמצות מלך כך הוא דאינו נוהג בטמאה ולא מטעם אין איסור חע"א כמו חי' ועוף דאינו נוהג ואולי הוא ז"ל נתן תבלין לדבריו דע"כ הכין הוא דהא אף בבישול ממעטין להו ליכא אלא חדא איסורא ומשום דהלכה כל"ב לקמן אבישול כ"ע ל"פ דלקי וא"כ בטמאה דלא לקי אבישול לאו דאין איסור חע"א אלא דמיעטה קרא ומש"ה פריך שפיר ונילף מבב"ח ומ"ש בפירש"י לקמן הוא ד"ה אין איסור חע"א שכתב וטמאה לא איצטריך דאין איסור חע"א ועיין מ"ש לקמן בדברי רש"י הללו ומה שכתב מהרש"א לפי' תוס' ניחא הוא ד"ה קסבר ועיין מ"ש:
שוב עיינתי בת"ח ז"ל וכתב הא דידיה והא דרביה היינו לשמואל הך דהכא בנין אב ומתו בו מיעוטא ולר"א התם בנין אב והכא ריבויא ואין נ"מ בין התי' אלא דנוכל לומר הא דהתם בנין אב לר"א ומ"ש לשמואל הא דתרומה טמאה מיעוטא הדין עמו ולא כמ"ש לעיל דלשמואל כהן טמא האוכל תרומה טמאה מיחייב דליתא דהא ברייתא הוא בפ' אלו הן הלוקין ואלו הן הנשרפין אלא דדבריו דחוקים כמו שכתב לעיל אלא דמוקי לבריית' כמ"ד אין איסור חע"א ואיהו סובר איסור חע"א דפלוגתא דתנאי היא אי איסור חל על איסור ובהא דאמר קסבר שמואל אין איסור חע"א ואפ"ה איצטריך המיעוטא בטמאה כיין דבב"ח ריבוי קרא דאיסור חע"א חלב ומתה מש"ה צריך למעט טמאה או כמ"ש מהרש"א ז"ל דאיצטריך למעט מבישול דליכא אלא חדא איסורא אפ"ה אין איסור נוהג:
ע"ש וסבר שמואל איסור חע"א והא אמר משום ר"א מניין לכהן טמא כו' פרט לזו שמחוללת ועומדת עכ"ל הנה יראה להדיא מכאן דטעמא משום דאין איסור חע"א אבל ראיתי להר"מ ז"ל בתרומות פ"ז שכתב האוכל תרומה טמאה פטור שאינה קודש יע"ש ובמ"מ והנה רבינו סגר הדלת בעדו ולא מצאתי פתח פתוח בדבריו אי נטמא הגוף ואח"כ התרומה אי מיחייב עליה הכהן מיתה ב"ש או לאו מדכתב שאינה קודש משמע דגזירת הכתוב הוא דקפיד שלא יחלל תרומה טהורה ולא טמאה ואין חילוק בין נטמא הגוף תחילה או לאו ועוד מצאתי עד נאמן מסייע לי הוא האדון הגדול בעל משנה למלך שכתב שם וז"ל נסתפקתי בכהן שאכל תרומה טמאה מדרבנן אי אמרינן מ"ה טהורה מחלל אותו או כיון מדרבנן טמאה מחוללת ועומדת יע"ש שצידד הר' בזה ואם איתא שטעם הוא דאין איסור חע"א ודאי אאיסור דרבנן חייל איסור תורה והראיות שיש לי מש"ס לא ניתנו להספר מרוב ואביא אחת מהן בשבועות כ"ג ע"ב תו' ד"ה מוקי שכתבו לר"י דחצי שיעור אסור מ"ה מ"מ כיון דליכא ביה עשה ולא לאו איסור חל עליו וכל שכן איסור דרבנן ועוד ממקומו הוא מוכרע דע"כ לא הוקשה להם אלא לר"י מ"ט לא אמר כר"ל אבל לר"ל דאמר התם במפרש חצי שיעור א"ש דלדידיה חצי שיעור מדרבנן וחייל עליו איסור תורה ואם כן מה מספקא ליה ז"ל אלא ודא משום דכתב הר"מ שאינה קודש משמע דטעמא הוה דהתורה הקפידה שלא יחלל תרומה טהורה בין נטמא הגוף תחלה אינו חייב ולישנא דאיתאמרא בגמ' פרט לזו שמחוללת ועומדת מלת עומדת לאו דוקא כמו שאבאר לקמן אי"ה וא"כ קשיא מסוגיא דהכא דמשמע משום דאין איסור חע"א פטור עלי' הכהן ומיהו הא לא קשיא לי דאי טעמא דהר"י דאינה קודש היינו דאין איסור חע"א אמאי בנטמא תרומה ואח"כ הגון אין חייל והא כולל הוא מיגו דאיתסר בתרומה טהורה חייל נמי אטמאה והר"מ ז"ל פסק דעל ידי כולל איסור חע"א בהל' א"ב ומ"א ושגגות יש לומר דשאני הכא דמיעט קרא כדמסיק לחד תירוצא לשמואל בעלמא איסור חע"א ושאני הכא דמיעט קרא אבל לישנא דהר"מ ז"ל לפי שאינה קודש לא משמע כך כדכתיבנא:
הן אמת שמ"ש דר"י איסור חל על חצי שיעור אין ראיה דאיסור יחול על חצי שיעור לפי מה שהשריש הר"מ ז"ל בספר המצות דאיסור דרבנן הוא מן התורה ממש מלא דלא תסור ולא כדברי האומרים דלא תסור אסמכתא הוא אלא דהוה מ"ה עד שהוצרך לתרץ הא דספק דרבנן להקל דכן התנו חז"ל שלא לאסור ספיקו וכן שלא ללקות עליו או דהוה לאו שבכללות ולאו שבכללות כזה אפילו חדא לא לקי כמו שנתבאר בכללים אם כן שפיר אין איסור חל על איסור אף באיסור דרבנן דלאו אית ביה ונהי שאין לוקין עליו מ"מ לאו אית ביה ואפי' על איסור עשה אין חל כמו הכ' טומאת הגוף על טמאה שהוא בעשה ולר"י דאמר חצי שיעור אסור מ"ה ולא דגזרו בי' חכמים כלל וא"כ לית ביה עשה ולאו ומש"ה מצי חייל איסור עליו אבל איסור דרבנן דאית ביה לאו דלא תסור מ"ה לדעת ר"מ ז"ל אין חל איסור תורה עליו אלא דא"כ קשיא לריש לקיש דמוקי התם במפרש חצי שיעור ואיך יחול איסור תורה על חצי שיעור איסור דרבנן לדידיה מלאו דלא תסור אלא ע"כ דכן התנו חז"ל דאיסור חע"א דרבנן כמו שהתנו בספיקא להקל וא"כ ע"כ טעמ' דר"מ שאינה קודש וכמ"ש וסוגי' דכאן אינה לפי האמת דאה"נ הוה מצי לתרץ הכי ואשכח שינויא אחרינא וכדמשני ולכך סתם הר"ם ז"ל דבריו ולא ביאר אם נטמא הגוף תחלה או תרומה דטעמא לאו משום דאין איסור חע"א אלא לפי שאינה קודש שמתחללת בלא"ה ולא חילל כלום יע"ש ועיין בשבועות כ"ג ד"ה דמוקי יש תי' אחר שם והתו' לא ס"ל כר"מ בלאו דלא תסור יע"ש היטב:
וראיתי להריטב"א ז"ל בכאן דברים קשים להולמם וז"ל וא"ת מה קשיא ליה שאני בב"ח דהוה מוסיף בהנאה ובשלמא אי טומאת הגוף קודמת הוה מוסיף כו' ומיהו אנן לאו בהכי איירינן כיון דאמר פרט לזו שמחוללת ועומדת משמע דתרומה קדמה וי"ל דההיא סוגיא פליגי אדרבא בשבועות וסוברת מאן דלית ליה כולל לית לי' מוסיף עכ"ל מ"ש דאם טומאת הגוף קדים הוה מוסיף טומאה אגופו ואיפכא הוה כולל הוא מבואר ודומה למ"ש בג"ה ק"א בשר קודש יע"ש אלא לא ידענא דאם קדים טומאת הגוף לענין מאי נ"מ דחל עליו איסור תרומה דאינו אלא בעשה והכא לענין שפטור ממיתה כ"ש בטומאת גופו הוא דאמר ואי קדים טומאת גופו תו לא פקע ודאי ואף מאן דלית ליה מוסיף מיחייב מיתה ב"ש גם מ"ש דלא איירינן בקדים טומאת גופו מדאמר פרט לזו שמחוללת ועומד' מלשון עומדת דייק לה דמשמע מקודם כמו שאבאר לקמן ולמה ליה כל זאת ותיפוק ליה דאי מקודם תו לא פקע ומחייב כמו שאמרו לעיל ק"א א' בנטמא הגוף כ"ע ל"פ דמחייב וע"ש בתו' ואף שמהרש"א ז"ל כתב בשבת בסוגיא דח"י דבר על מ"ש רש"י דמצוה לשמור תרומה בטהרה כתב דגדולה מזו היה לו לכתוב דאוכל תרומה טמאה במיתה וא"כ יש לקיים דברי הריטב"א ז"ל דליכא למימר בנטמא הגוף ואח"כ תרומה והיה שוגג על טומאת הגוף ומש"ה אינו חייב מיתה כ"ש על תרומה טמאה דאין איסור חע"א אף דהוה מוסיף אבל ז"א ודאי דהאוכל תרומה טמאה אינו אלא בעשה כדאמר בהערל דף ע"ג ורש"י בכאן כתב בהדיא דאין בו אלא איסור עשה אבל דברי הר"ן ז"ל בחמש שיטות נאים ומיושרים שכתב אהא דאמר שמואל אין להקשות דבב"ח הוה מוסיף דאסור בהנאה ובמסכת כריתות יש אוכל אכילה אחת דהנאה הוה מוסיף ואלו בכהן שנטמא אחר כך ליכא מוסיף (אלא כולל) דליכא למימר אף שנטמא הכהן ואח"כ התרומה אין במיתה אף דניתוסף לכל כהן דאלו בכה"ג פטור לאו משום דאין איסור חע"א הוא ובודאי כל שנטמא הגוף מקודם מיחייב והיינו דאמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת עכ"ל העתקתיו מפני שאין הספר הזה מצוי כעת ונדפס מחדש הנה במה דקשיא ליה ז"ל הוא קושית הריטב"א ג"כ וכבר דיבר בו האדון הגדול רבינו ז"ל במס' כריתות בפי' המשניות ואבאר לקמן אי"ה והזכרתיו לעיל קצת ק"א יע"ש ובמה דכתב דליכא למימר דנטמא הגוף ואף אח"כ התרומה דהוה מוסיף לזה כתב דאלו בכה"ג טעמא משום דאין איסור חע"א ליכא ותירוצא הוא על ואין לומר הרצון דאי אף בכה"ג פטור ע"כ הפטור משום שאינה קודש ולא משום אין איסור חע"א וכמו שכתב הר"מ ז"ל בהל' תרומות פ"ז והבאתיו לעיל דאי משום דאין איסור חע"א הא טומאת הגוף קדים ותו לא פקע כמ"ש לעיל וכתב דבודאי ז"א לענין דינא ג"כ דאי נטמא הגוף ואח"כ התרומה חייב מיתה ב"ש מדאמר פרט לזו שמחוללת ועומדת ומלת עומדת משמע מקודם ולא בנטמא הגוף תחלה וטעמא דנטמא התרומה מקודם דאין איסור חע"א והדרא קושיא לדוכתיה דבב"ח הוה מוסיף ותי' דסוגי' דהכא פליג אדרבא בשבועות דאמר מאן דלית ליה כולל אית ליה מוסיף (אבל סוגיא דכאן סוברת מאן דלית ליה כולל לית לי' מוסיף) באופן שדברי הריטב"א ז"ל זרים ותמוהים ואולי יש חסרון איזה תיבות בדבריו ועיין בריטב"א שתי' דהך איסור מוסיף דהנאה וכרת וכדומה לא הוה אלא ככולל ולמאן דלית ליה כולל לית ליה הא יע"ש וא"כ יש ללמוד כלל חדש מזה דשני מיני מוסיף יש הך דהכא דלא ניתוסף איסור על אדם אלא אחפצ' וה"ה שבת על י"ה במיתת בית דין וה"ה כל כרת על לאו לא חשיב אלא ככולל אבל מוסיף גמור אף מאן דלית ליה כולל במוסיף גמור סבירא ליה דחייב וכסוגין דשבועות הכין:
ודע דהר"מ ז"ל בפי' המשניות במסכת כריתות כתב וזה לשונו ויש במה שנשאנו ונתנו עכשיו נקודה נפלאה אנו מייעדין עליה לפי שהוא מפתח לענינים אחרים ומוסיף ממה שיש בה מדקדוק העיון וזה שידוע שבב"ח אסור בהנאה כו' ואמאי לא יחול איסור בב"ח על חלב והתשובה בזה שבב"ח אסור בהנאה מפני שאסור באכילה שכל שאסור באכילה אסור בהנאה עד שיפרוט הכתוב כו' ואין הדבר כן אלא אנו אומרים שבשר זה בחלב לא נאסר הלא תראה שאמרה בפי' המשנה בשר בהמה טהורה כו' בשר טמאה טמאה מותר לבשלו מותר בהנאה וכבר זה נתבאר במקומן זכור הענין מפני שהוא מטעה הכל ותקיש על הכל עכ"ל ודבריו ערבים ודבריו אלו לאיש כמוני ירעו קדקוד ולא זכיתי להבין אותם וכבר עמד בזה הלח"מ בפ"ט מהלכות מ"א והקשה קושית הר"מ ז"ל ותי' תי' אחר יע"ש ולא זכר שהוא קושית הר"מ בפי' המשניות ותי' אחר להמעיין גם יש מי שחולק בין איסור הנאה דקדשים לבב"ח והבאתיו לעיל בק"א א' וכ"ז אינו שוה לי שהר"מ כתב דברים אחרים כלל והנה לרב אשי דאמר לקמן קט"ו ב' דבב"ח דאסור באכילה והנאה מלא תאכל כל תועבה וכר"א דאמר לא יאכל הנאה כו' וא"כ יש לנו לומר כמ"ש הר"מ ז"ל כיון דלא בא אזהרה מיוחדת על הנאה כ"א מלא תאכל כל שאינו חייב על אכילה אינו חייב על הנאה והמבשל חלב בחלב אינו אסור בהנאה ועיין במ"ל פי"ד מהל' אבל יע"ש במה שנתן כלל ע"ז וזה שכתב כדרך שפרט בנבילה וחילוק גדול יש בין קדשים דהנא' לאו מאכילה קא נפיק אלא אזהרה מיוחדת ובב"ח מלא תאכל אכילה והנאה וזה שכתב שם ואלו היינו אומרים שאסור בהנאה ואפ"ה אינו חייב על בב"ח הוה קשה והבן זה ומיהו כ"ז לר"א דמפיק מלא תאכל כל תועבה אבל מג"פ לא תבשל קשה וצריך לומר כמ"ש הלח"מ דאי מג"פ לא תבשל וכמ"ש במנין המצות מצוה קפ"ו שלא לאכול שנאמר לא תבשל דהוה לאו באא"ע דאין לוקין על הנאה ואין להביא איסור מוסיף דלילקי כו' יע"ש והר"מ כתב בפי' המשניות אליבא דרב א"ש דמפיק מלא תאכל כל תועבה אבל עדיין קשה דלר"א ג"כ לא לקי על הנאה היכא דנפיק מלא יאכל שכן כתב ז"ל בפ' י"ד מהל' מ"א וכמ"ש במ"מ דהוה שלא כדרך הנאתו ואמאי לא סגי ליה בתי' הלח"מ ז"ל דמש"ה אין להביא איסור הנוסיף דלילקי. ויש לתרץ זה ובמקום אחר אכתוב אי"ה באורך בעזה"י:
אבל מ"ש הלא תראה מה שאמרה המשנה בפירוש דטמאה מותר לבשל ובהנא' לא ידעתי להולמו כלל דטמא' לאו משום דאין איסור חע"א אלא דמיעט קרא גדי וטמאה לאו גדי הוא ותדע דאל"כ אמאי מותר לבשל ונהי דמותר בהנאה דהנאה אכילה א' הוא וכל היכא דלא מחייב על אכילה לא מחייב על הנאה מ"מ בבישול אמאי מותר א"ו כדכתיבנא והרי בפ"ט מהל' מ"א ה"ו המעושן והמבושל כ' אבל המבשל בשר מתה וחלב אינו לוקה על בישולו הרי דאף דאין לוקה על אכילה דאין איסור חע"א מ"מ בישול דאין בו אלא חדא לוקה והוא משמעתין דפליגי ופסק כא"ד דאבישול לקי הן אמת שרבינו סתם דבריו ולא כתב אי אסור בהנאה ואף דלא לקי עליה מ"מ היה לבאר אי אסור מיהא וראיתי להבית לחם יהודא בסי' פ"ז שהביא בשם ב"ה שכ' דמת בחלב אסור לבשל ובהנאה ובי"ד אבאר ומ"מ דברי הר"מ ז"ל צ"ע:
גמרא אתמר המבשל חלב בחלב אין איסור חע"א עכ"ל כבר כתבנו בפ' שיש להקשות דהא חצי זית בשר וחצי זית חלב עוב' ולוק' ואיסור חל על חצי שיעור כמ"ש התוס' בשבועות כ"ג והר"מ פסק כן בהלכות שבועות וא"כ איך סתמו כולן דבריהם בזה גם מ"ש רש"י על טמאה לא צריך והא צריך לחצי זית טמאה כו':
ע"ש בפי' אבישול מ"ד לוקה חדא איסורא הוא מדלא נקיט נמי הנאה אי לוקין דכלל ג"כ בלשון בישול די"ל דהוה לאו דאא"ע כמ"ש הלח"מ פ"ט בהל' מ"א יע"ש אבל אבישול ודאי צריך ליה לומר' ולענין איסור הנאה כבר כתבנו לעיל:
מהר"מ שי"ף ז"ל הקשה מאי פריך לשמואל דרבי חלב ומתה אלמא איסור חל על איסור דלמא אין איסור חל על איסור ומרבי לבישול דלא תימא כיון אאכילה לא לקי אבישול לא לקי (וכל"ק) לכך כתיב גדי לרבות בישול והא דלא כתיב אכילה בהדיא כיון דבאמת לקי אבישול דאיצטריך דאייתרי ושאר דרשות וקושיא זאת יתכן בין לפירש"י ובין לפי' תוספות ועיין מ"ש תוספות ד"ה קסבר ורואה אני שיש ליישב זאת דהלכה כל"ב דאבישול כ"ע לא פליגי דלקי וכן פסק הר"מ ז"ל להלכה ופריך דע"כ הא דמרבי שמואל לאכילה דאבישול לא צריך דחדא איסורא אלמא קסבר איסור חע"א:
ובפירש"י דזה אין איסור חע"א ולא נפיק מקרא דלגופא כו' דחד לרבויי שליא וחד למעוטי שליל וטמאה ל"צ דאין איסור חע"א עכ"ל מהרש"א הקשה לגופה לא צריך כלל ואפשר דזה לפירו' ששמע אבל לפירושו דאייתרו כולהו חד למעוטי שליא וחד לרבות שליל וחד למעט טמאה אף על בישול דליכא אלא חדא איסורא עכ"ל מה שהקשה ותי' לפי' ששמע כן כתב הריטב"א יעוין שם אבל כתב דחד למעט טמאה ומהכא נפקא לן דאין איסור חע"א וחלב ומתה וטמאה מחד קרא נפקי יעוין שם ומיהו טמאה לאו משום דאין איסור חע"א אלא דלאו גדי הוא ומש"ה אף בבישול שרי אלא חלב ומתה יליף מהכא דלא לקי על אכילה דאין איסור חע"א ויליף בעלמא דאין איסור חע"א ומ"ש מהרש"א דצריך לטמאה אבישול קשה תינח למה דס"ד דבאכילה פליגי או לל"ב שאבישול כ"ע ל"פ דלקי א"ש דממעט טמאה מבישול משא"כ להך לישנא דבבישול פליגי מ"ד לא לקי כיון דעל אכילה לא לקי ה"ה אבישול א"כ חד גדי מיותר הוא דלא צריך אבישול דלא עדיף מחל' ומתה דלא לקי אבישול אבל מהיסוד שאמרנו במקום אחר יהיה מובן כמו שאתה רואה דהא דאין איסור חע"א היינו לחיוביה ב"ח או ב' מלקות מ"מ לענין איסורא רביע עליה ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים יעוין שם יבמות ל"ג ב' וא"כ א"ש נהי דלענין אכילה אין נ"מ בב' איסורין דבלא"ה אסור משום חלב ומתה וטמאה מ"מ לענין בישול נ"מ דאי משום דאין איסור חע"א וודאי דאסור לבשלו מן התורה חלב ומתה וטמאה ונהי דמלקות אין בו דהוציא אכילה בלשון בישול וכל היכא דלא לקי אאכילה לא לקי אבישול מ"מ איסורא איכא נמי באכילה דרביע עליה איסורא דבב"ח אלא שאין לוקה ממילא על בישול איכא איסור תורה לבשל וסברא זו עיי' ביבמות ל"ג ב' לחד תירוצא לקברו לא בעינן איסור חע"א וא"כ כי מקשינן נמי בישול לאכילה איסורא מיהא איכא וזה שאמר כיון דעל אכילה לא לקי ופלוגתא נמי ח"א לוקה ולא נקיט איסורא אי איירי פלוגתייהו בבישול משמע דאיסורא מיהא איכא ולזה צריך למעט טמאה דאף איסורא ליכא בבישול דאין נוהג בטמאה ומ"מ דברי מהרש"א ז"ל א"א ליישב כך שכתב למעט טמאה בבישול דליכא אלא חדא איסורא משמע דאי הוה תרי איסורי לא היה צריך קרא ומיהו הן הן הדברים דאי הוה בלא"ה אסור מה נ"מ למעט שאין בו איסור בישול בב"ח כיון דאסור לבשל טמאה ועיין בר"מ פ"ט מהלכות מ"א שכתב המבשל חלב ומתה לוקה על בישול הוא פסק כל"ב ומש"ה כתב דלוקה ואה"נ דאיסורא אף ללישנא קמא אית ביה וכדכתיבנא:
כתב עוד מהרש"א אבל קשה דא"כ לקמן לר"ע נמי הו"מ לומר אין איסור חע"א וצריך קרא לטמאה בבישול דליכא אלא חדא איסורא עכ"ל מ"ש דמצינו למימר כו' הא אי אין איסור חע"א איצטריך לדשמואל וי"ל דסבירא לי' אין איסור חע"א אף בב"ח וע"כ חלב ומתה לא לקי אאכילה וקרא לטמאה בבישול דלא לקי אף אחדא איסורא דאין לומר דגמרא רוצה לומר דלא יפלוג שמואל אר"ע דהא וודאי לא דריש כר"ע דאיהו מוקי חדא לשליל אלא דפריך הא אפיקתו לדשמואל, דע"כ ר"ע איסור חע"א אית ליה בב"ח מדאיצטריך למעט טמאה וא"כ איצטרכו כולהו למעט טמאה ותרי לרבויי חלב ומתה או עכ"פ חדא לחלב ומתה וע"ז הקשה שפיר דלמא ר"ע אין איסור חע"א ולמעט טמאה מבישול דליכא אלא חדא איסורא וליישב זאת נאמר כמ"ש התו' ק"א בד"ה ר"ע דהא דאמר לקמן הני אפיקתו לשמואל היינו דקשיא ליה לשמואל אי דריש כר"ע דחי' ועוף אינן מ"ה היכי דריש להו להני קראי ומשני קסבר שמואל איסור חע"א וחלב ומתה ל"צ קרא ואייתרו כולהו תלתא גדי לחיה ועוף ובהמה טמאה אבל לר"ע הא כתבו התו' שם למאי דמסיק שם דשבת וי"ה ב"א הוא לא אמרינן איפוך ור"ע ב"א לית לי' וכבר כתבנו לעיל מזה דא"כ למה למעט טמאה ולשיטת רש"י ביבמות בד"א ל"ג דמאן דלית ליה ב"א אית ליה מוסיף וכמה שכתב הרשב"א בשבע שיטות ביבמות א"ש דהנאה הוה מוסיף כמ"ש רש"י לעיל ק"א וסובר דאין חילוק בין קדשים לשאר איסורין דהנאה מוסיף הוא דהוה וכמ"ש הר"ן בחדושיו עלה דקסבר ר"ע איסור חע"א דמוסיף הוא וכן כתב הרשב"א שם וכל זה לא יועיל למ"ש התו' שם דאינהו סברי הנאה לא הוה מוסיף וכתבו ביבמות דב"א עדיף ממוסיף ומש"ה הוקשה להם מכאן דר"ע אית ליה איסור חע"א ותי' דלשמואל קאמר לה דאי אית ליה דחיה ועוף אין מ"ה ע"כ דאיסור חע"א וכבר כתב שם מהר"מ מלובלין דלישנא דקסבר ר"ע לא א"ש דלר"ע אין איסור חע"א ומ"מ איך שיהיה קשה איך מצינו לומר דר"ע אית ליה אין איסור חע"א כו' למה ליה במתני' למעט טמאה ולפי מ"ש מהרש"א א"ש דלא לקי אבישול וכל"ב או כמ"ש בסמוך ועיין מ"ש לקמן קסבר ר"ע אין איסור:
ובתוספות ד"ה קסבר שמואל אין איסור חע"א כו' אלא הוה יליף מהכא עכ"ל כך הגירסא בספרים שלפנינו והיא גי' מהר"מ מלובלין ז"ל דע"כ סובר בלא"ה איסור חע"א וע"כ קרא לאינו מסתב' אבל מהרש"א ז"ל גורס דאי הוה סבירא בעלמא דאין איסור חע"א ולא הוה יליף מהכא ר"ל דאי סבירא ליה באמת כך א"כ הוה מוקמינן קרא למסתבר טפי אלא ודאי דיליף מהכא לעלמא דאיסור חע"א ולי נראה דוודאי חלב אפשר לומר דלא בכלל גדי הוא ונהי דהוה בכלל נבילה או בשר דקרא אבל מלת גדי אין במשמע חלב ומש"ה ע"ג דסבר שמואל בלא"ה איסור חע"א מסברא החיצונה וע"כ קרא לחלב אתי ולמה דמסיק בעלמא אין איסור חע"א ע"כ דגדי חלב במשמע ג"כ ואיתרבי כולהו מחד גדי וזאת יוצדק למ"ש מהר"מ מלובלין ז"ל ולגרסתו כמ"ש לעיל יע"ש בסמוך:
ובד"ה דם לאו גדי הוא כו' אבל דמה לא קאמר שהותר עכ"ל ר"ל דפריך לר"א מדם דמותר בהנאה ומשני כמים ולא משני דהוה בכלל כשהותרה אלא דלא הוה בכלל נבילה ועיין בס' פ"י בפסחים כ"ב שכתב דהכתיב לגר כו' ואכלה ודם לאו בר אכילה הוא כמו דם שליל דאסוא (דאסורא) דלאו בכלל אכילה וגם ישב דברי הרי"ף דג"ה של שליל לאו בכלל אכילה דאין בנ"ט ויפה כ' ובי"ד סימן ס"ד וס"ה אבאר מזה באורך: