ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף קיג.
גמרא ולימא ליה מדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח אי משמואל ה"א דם אבל צירן ורוטבן לא קא משמע לן ופירש"י דצירן זיעה בעלמא הוא אם כן משום דלא ידע מתני' דג טמא וקשיא אמאי לא פי' לעיל באיבעיא כן ויש לומר דודאי ידע אלא דשמואל אמר ליה מברייתא דמיתניא בה אף מ"ה אסור מהטמאים לאסור צירן ורוטבן אבל לפירוש הריטב"א והרשב"א א"ש דלימא ליה מדשמואל דאמר מליח כרותח אלמא מליחה מפליט ציר ומשני ה"א דמן מפלי' אבל לא ציר ומה שפי' רש"י ה"מ דמן כגון כלי שאין מנוקב לא ידענא בכלי מנוקב וא"מ דנפל ובולע מן המליח דלשיטתיה אין היתר אלא כששניהם מלוחים דאגב דטרוד למפל' לא בלע ולא מטעם ככ"פ מדכת' כ"פ בסוגין דטעמא דאגב דטרוד למפלט לא בלע וצ"ע מ"ש לקמן בהא דג טמא תפל יעוין שם ולפירוש הר"ן ז"ל דלימא ליה מדשמואל דמליח כרותח והיינו על כרחך ציר דאי דם משרק שריק וש"מ ציר אסור מיהא ולא הוה זיעה בעלמא ומשני ה"מ דמן בכלי שא"מ ומתוספות ד"ה ולימא נראה שהן סוברים כפי' הר"ן ז"ל וע' בי"ד שם:
ע"ש גמרא מיתיבי דג טהור שמלחו עם דגים טמאין מותר מאי לאו שהיו שניהן מלוחין עכ"ל ופריך אלמא ציר נמי אינו בולע כ"ז שטרוד לפלוט ודג עם דגים פליטתן שוה כשזה נח זה נח וכתב רש"י ז"ל לא גרסינן ש"מ צירן מותר וכן התו' בד"ה מאי לאו כתבו דל"ג ליה משום דמשנה שלימה הוא דג טמא צירו אסור וכן בסיפא דהך ברייתא כו' ומה שנרשם בש"ס החדשים ע"ז ל"ה ש"מ לא תני בלשון הזה דג טמא צירו אסור אלא הכי קתני אלו אסורין ואין איסור הנאה וציר שאין כילכית שם יעוין שם ואיני יודע אמאי לא הביא ממתניתין דתרומות פ"י דתנן בלשון זה דג טמא צירו אסור והובא לעיל כ"ט ב' יעוין שם ואולי מהתם אין ראי' דתנן דג טמא שנכבש עם דג טהור כו' ועלה קאי דגים טמאין צירן אסור ואיכא למימר משום שכבשו במכבש הוה כגוף האיסור ממש דמה"ט כתב בש"ד סימן כ' דהא דפסק הר"מ בהלכות מ"א פ"ג הכ"ב ובט"ו מהלכות אלו הלכה ל"ב דציר שיעורו במאתים היינו דוקא שכבשו במכבש להוציא מימיו דהוה כגוף האיסור יעוין שם ואם כן ממתני' דתרומות אין ראיה אבל ממתני' דע"ז דתנן סתמא וציר שאין בו כילכית ולא קתני שכבשו במכבש ודאי משמע בציר על ידי מליחה בלא מכבש ציר היוצא אסור מדרבנן מיהת וכן בסיפא דברייתא דקתני טמא מליח וטהור תפל אסור אלמא אף בלא מכבש ציר היוצא על ידי מליחה אסור מיהא דרבנן אלמא אין לחלק דסתמא הוא:
וקשיא לי אמאי דחאו לזאת הגירסא בשתי ידים והא איכא לקיומיה שפיר והוא דפריך אלמא ציר מותר ומש"ה בשניהם מלוחים שרי ובסיפא דטמא מליח וטהור תפל אסור היינו טעמא דנהי דציר היוצא על ידי מליחה זיעה בעלמא הוא מ"מ בלעי דם דהוה ממשו של איסור דהא כי דחי לה משמואל דאמר ה"מ דמן אבל צירן לא אלמא דם על ידי מליחה חשיב ממש ומש"ה אסור ליה שבלע דם מטמא דאסור משום טמא משא"כ ברישא ששניהן מלוחין א"כ משום דם אין לאסור דאגב דטרוד למפלט דם לא בלעי דם דמשרק שריק כהאי גוונא דלציר לא חיישינן דנהי דנוח לבלוע מהא דרב מרי דאימלח כו' מכל מקום הוה זיעה בעלמא אבל ציר נבילה דהוה משום הכי אין הכי נמי דאסור בשניהם מלוחים בשר שחוטה עם בשר נבילה ומתני' דע"ז אין הכי נמי דמיירי כהאי גוונא בכבשו דהוה ממש ומשום הכי אסור כשאין בו כילכית ונהי דליתא להך גירסא מכח שכתבתי לעיל דמה פריך ש"מ צירו מותר דאין הכי נמי דציר דגים מותר דלית לן קרא אבל ציר נבילה הוה משום הכי מכל מקום הא התוס' כתבו דלאו מהך טעמא מוכח דליתא להך גירסא אלא מסיפא מוכח ולפי מ"ש אין הוכחה מסיפא כלל דאיכא למימר משום דם אסור הוא ולפי דעת מהרר"ם שהביא בהגהות ש"ד סי' כ' דציר נבילה נמי לא הוה אלא מדרבנן ודרשא דהטמאים לא הוה אלא אסמכתא בעלמא כמו דרשא דשקץ דכתיב גבי דגים ועיין בתוס' לעיל צ"ב ב' ד"ה שאני ציר אתי שפיר הגירסא דש"מ צירן מותר אף מדרבנן מדג טהור כו' דשניהן מלוחין שרי וע"כ דאין בולע דם וציר מותר דאי ציר אסור אם כן אף בשניהן מלוחים ליתסר דודאי ציר בולע מדאסר ליה בשר שחוטה דאימלח עם בשר נבילה אבל כבר דחו כל הפוסקים דברי מהרר"ם הנ"ל ועיין במרדכי פג"ה עלה שאני ציר ועיין פר"ח סימן ע' ס"ק י"ח וסימן פ"א יעוין שם ובי"ד אבאר בעזה"י באורך מזה:
ורואה אני דברי הרב ז"ל בה"ג ישרים ונכונים שכתב בסימן ע' ס"ב דאם לא פלט הדג דמו שרי על ידי מליחה דאגב דמפלט דם דידיה פולט דם דאחרינא א"כ פריך שפיר דהא בסיפא קתני טמא מליח וטהור תפל אסור וע"כ טעמא משום ציר דגים טמאין שבולע דאי משום דם שבולע מטמא אמאי קתני סתמא אסור והא אפשר על ידי מליחה אגב דיפלוט דם דידיה יפליט דם דטמא דדוחק לומר דג טמא מליח וטהור תפל שפלט כל דמו והודח דסתמא קתני וש"מ מציר הוא דלא שייך ביה ככ"פ וש"מ ציר מדרבנן אסור וא"כ ברישא דשרי והיה סובר דשניהם מלוחין וש"מ אף בציר אמרינן אגב דטרוד למפלט לא בלע ופריך שפיר דמה בכך דציר נבילה דאורייתא הא לא בלע משא"כ לט"ז וש"ך ושאר אחרונים דגים דרפי קרמייהו לא שייך חלב דיפלוט דם דידיה יפלוט כו' א"כ מאי פריך דלמא ציר דגים שרי לגמרי וסיפא משום דם הוא דטהור תפל בולע מטמא מליח דהוה ממש ואין יוצא ע"י מליחה שימלחנו דג טהור עוד דגים רפי קרמייהו ואסור:
ועוד אבאר לך שראיתי כתוב למהרש"ל באו"ש סימן ב' שכתב על מ"ש בהגהות דלא בעינן מאתים אלא שכבשו להוציא מימיו דהוה גוף איסור דא"כ מה פריך מדג טמא כו' דלמא שאני הכ' דלא כבשו במכבש יע"ש ולא ידענא להולמו דא"כ מה איריא, בשניהם מלוחים אפילו טמא מליח לחוד לישתרי ואמאי קתני נמי בסיפא טמא מליח וטהור תפל אסור והא ציר היוצא ע"י מליחה זיעא בעלמא הוא אף מדרבנן שרי אלא ש"מ דמדרבנן אסור ואפ"ה בשניהן מלוחין שרי ע"כ דאין בולע ופריך שפיר ואולי כוון למ"ש דאין ראיה מסיפא דלמא אסורים משום דם טמא דהוה ממש ואסור דכל היוצא מטומא' טמא והוה ממש אלא ע"כ ממתני' דתרומות פריך ליה דג טמא ציר אסור או מע"ז ל"ה ע"ב ופריך אלמא לא בלע והוקשה ליה ז"ל שפיר אם איתא דיש לחלק בין נכבשו במכבש אימא דציר דגים לגמרי שרי ומש"ה בשניהם מלוחים אגב דטרוד למפלט דם לא בלע דם וכשנח זה נח זה משא"כ בסיפא דטמא מליח וטהור תפל דבלע דם ולא מהני מליחה אח"כ דדגים דרפי קרמייהו לא אמרינן ככ"פ כמ"ש אחרונים בסימן ע' ס"ב יעוין שם ומהרש"ל לשיטתו אזיל שפסק בספרו סימן ע"ב דגים ועופות דכל שכן אם דגים תפילין והעופות כו' דאסור שמע מינה דלא סבירא ליה דאגב דיפלט דגים רפי קרמייהו והקשה שפיר ז"ל וביורה דעה פ"ג אבאר יותר:
שוב ראיתי שיש ליישב דברי מהרש"ל בע"א דמסיפא אין ראיה דציר דגים טמאין אסורין דאיכא למימר בדגים שמנים שפולטין שומן דאסור מ"ה כמבואר ביורה דעה סימן פ"ג אבל דגים כחושים צירן אפילו מדרבנן מותר אלא ז"א דאם כן ברישא בשניהן מלוחין אמאי שרי ושמע מינה דלא בלע דטרוד למפלט כו' ופריך שפיר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. והתוספות שדחו גירסא זו דשמע מינה צירן מותר שפיר עבדי דהא תנא בסיפא דטהור תפל וטמא מליח אסור ויהיה איך שיהיה בשמנים דמשום דבלע שומן ואם כן ברישא דשניהן מלוחים דשרי ע"כ משום דלא בלע ולא משום דאינו אוסר:
גמ' השתא בשניהם מלוחים שרי טהור מליח וטמא תפל מיבעיא קשיא לי הא ודאי דלא הוה שמעינן טהור מליח וטמא תפל דשרי משניהן מלוחין דאגב דטרוד למפלט לא בלע משא"כ בטהור מליח וטמא תפל ה"א דטהור בולע מטמא קא משמע לן דטבע המליחה להבליע בחבירו ולא להפליט ממנו וגם אין אומרים תתאה גבר כמו בבישול ועיין בפוסקים ואם כן ודאי דתרווייהו איצטריך לאשמעינן היתרא ואי הוה אמרינן דהמקשה סובר אף בציר הבא מעלמא אמרינן ככ"פ הוה ניחא דודאי כל שכן הוא בטהור מליח וטמא תפל משניהם מלוחים ואף בזה קשיא דאימא דאשמעינן דמותר בלא מליחה שנית כלל דאין מפליט מן הטמא מידי ואין לומר דמסיפא מוכח דתנן טמא מליח הוא דאסור הא טהור מליח שרי דאין זה בכח המאמר דלומר לדיוקא אתא:
ע"ש הנ"מ כו' אין מביא ראיה דציר בולע שפיר דשאני דגים דרפי קרמייהו אלא דבא לומר בשניהם מלוחים עכ"פ שם בדגים אסור ולא להביא ראיה לבשר שחיטה:
גמרא תא שמע מסיפא דסיפא טמא מליח וטהור תפל אסור הא שניהן מלוחין שרי עכ"ל אין להקשות דלמא אשמעינן רבותא דאפילו בטהור תפל דאסור כל שכן בשניהן מלוחין י"ל דזה פשיטא הוא כיון דמליח כרותח ושניהן מלוחין אסור ה"ה טמא מליח והוה לאשמעינן בשניהן מלוחין דאין לומר דאשמעינן דלא אמרינן במליחה תתאה גבר דהא שמעינן מדתנא טהור מליח וטמא תפל שרי אלמא לא מפלגינן בין תתאה כו' וה"נ כן ובי"ד סימן ק"ה אבאר באורך בעזה"י ופה אקצר כי לא היה זמן גורם:
ובפירש"י ד"ה תפל מבלי מלח דהשתא לא פליט מידי וכ"ש טמא מליח וטהור תפל כו' עכ"ל יתור לשון הוא ברש"י דמאי שיאטי' טהור מליח וטמא תפל דקתני בסיפא בהדיא דאסור וגם בעובדא דמרי בר רחל שניהן מלוחין היה דאמר אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבילה ולשון זה ודאי משמע דבשר שחוטה נמלח ומעשה כן היה עיין בת"ח:
ובתוספות ד"ה טהור מליח וטמא תפל מותר כו' ולא שייך מליחה בעוף כו' ומעשים בכ"י עכ"ל מ"ש דהוה כטהור מליח וטמא תפל ר"ל אף דנמלח גם הדפוס והוה כשניהם מלוחים מכל מקום אין מליחה לעוף וזה ברור להם ואם כן אף הגבינה שנמלח' בתוכה שרי דהוה כטהור מליח וטמא תפל ומכל מקום טהור מליח וטמא תפל דיעבד והכא אפילו לכתחלה מדכתבו מעשים בכ"י שאני הכא דהוה יבש לגמרי ובי"ד סימן צ"א אכתוב מה שיש לדקדק על הגהות אשר"י:
גמרא אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו עד שמולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה הזכיר כל א' בכפל לומר שצריך שימלח מב' צדדים ולא ישאר מקום מבלי מלח וידיח שפשוף גדול שיצאו המים זכים ולא ישאר מאומה ועיין בי"ד סימן ס"ט ודע דמליחה תקנתא דרבנן הוא לדברי האומר דם שמלחו אפילו איסור תורה אין בו אלא מדרבנן אם כן ודאי לא משכחת מליחה מ"ה ומיהו באומצא דאסמיק שפירש ממקום למקום ורוצה לאכול חי משכחת מליחה מ"ה ובי"ד סימן ס"ט אבאר אי מליחה מ"ה או לאו יע"ש:
רב דימי מנהרדעא מלח במלחא גוללניתא ומופיץ ליה פירש"י אבל מלח דקה אין צריך ניפוץ דנתכת מעצמה אין הכרע בדבריו דיש לומר דה"ק במלח גס אף שמדיח הדחה אחרונה צריך ניפוץ מקודם ולא יניחו בכלי כך להדיח דהמלח מבליע הדם בבשר משא"כ מלח דקה מיד כשמשימו במים הוא נמס וא"ל ניפוץ או דה"ק במלח גם צריך ניפוץ או מדיח וניפוץ הוא במקום הדחה אבל מלח דקה א"ל הדחה ולא ניפוץ כלל דדם משרק שריק ונופל וממעשה דרש"י שהביא התוס' לעיל ד"ה ודגים והביאו הפוסקים יראה לפרש כפי' שני וא"כ ההיא דשוחט ולא יצא מהן דם אין קושיא מהדחה אחרונה אלא מראשונה קושיא ועיין בי"ד. אמר שמואל אין מניחין הבשר אלא בכ"מ מדלא אמר אין מולחין אלא בכ"מ שמע מינה דאף לאחר ששוהה שיעור מליח' ופלט כל דמו הדין כן ומשו' דם שבמלח ולמעש' דרש"י האי אין מניחין כלומר אין מולחין אלא בכ"מ וטעמא הוא דאין כח בדם לצאת דהמקום דחוק ופי' ממקום למקום ואף לצלי אסור כולה או דנכבש בציר כשיעור שיתנו על האש וירתיח דהוה כבוש ואסור מה שבתוך הציר ולמעלה שרי דאין דם מפעפע למעלה ועיין בסימן ס"ט וע' וע"א ושם אבאר:
רב ששת מלח גרמא גרמא כתבו המפרשים ז"ל דאף רב ששת ידע דאגב דטרוד למפלט לא בלע אלא דהיה נזהר לכתחלה ואמרו דא"א דא"כ בחדא חתיכה נמי אלא דאף לכתחלה שרי ומ"ש חדא נמי דזמן פליטה שוה משא"כ בתרי י"ל דחדא נמי א"א שימלחו כולה בב"א וא"כ פלט צ"א מקודם ובולע השני ועיין לעיל תוספ' ד"ה דגים:
אמר שמואל השובר מפרקתה כו' א"ד לדידיה נמי אסור כן הוא גירסת רש"י ז"ל אבל גירסת הרי"ף והר"מ ז"ל כפי מה שהבין המ"מ והכ"מ בדבריו וכן גירסת הרא"ש איבעיא להו מהו למיכל באומצא ר"ל חי וסלקא בתיקו ולחומרא כן הוא ברי"ף ולכאורה יאמר דרש"י לשיטתו בר"פ כיצד צולין דלצלי בעינן מליחה דם האברים שלא פי' אסור ועיין בתו' שם וא"כ דבעי לה אי שרי לקדירה ע"י מליחה דאי לאוכלו באומצא ג"כ אסור ואף בחליטה סובר רש"י ז"ל דאסר אף שלא יצא לחוץ כלל דלא כר"מ בפ"ו מהלכות מ"א דעל ידי חליטא שרי וע' בכ"מ שם דלא הוזכר חליטא אלא בכבדא דאפשר דם הכבד דרבנן וכמ"ש התו' בשמעתין דכבדא מה אתון ביה ולכך הוצרך לומר דמיבעיא על ידי מליחה אי שרי בין לאוכלו חי או צלי צדדי הספק דשמא אין המלח פועל דלא נתאנחה הבהמה ויש בה ריבוי דם ואין המלח פועל להוציא דם מרובה כזה והא דהשוחט ולא יצא מהן דם כשירה אלמא אף על פי של"י מהן דם מהני מליחה י"ל דהתם שאני דאנו רואין שבבהמה זו אין דמי' מרוב' ומש"ה המיעוט דם שבה המלח מפליט כו' ולישנ' דלמבלע דם באברים לא משמע הכי ויותר נ"ל דגם רש"י ז"ל סובר דם האברים שלא פי' מותר ומותר לאכול אומצא חי בלא מליחה אלא דהשובר מפרקתה פי' הדם ממקום למקום ומ"ה בצליה צריך מליחה לדעת רש"י ז"ל דהדם פי' ממקום למקום על ידי צליה ואין הצליה לחודיה מפליט כל הדם אלא עם המלח וכי מיבעיא ליה הכא מי יוצא ע"י מליחה לקדירה או לצלי או לאו מי אמרינן דיוצא או כיון שנתעורר לצאת וחזר למקומו הראשון בשבירת מפרקתה או דאין יוצא ומ"ה לא קשיא מהשוחט ולא יצא מהן דם דשאני התם שלא נתעורר הדם לצאת ומ"ה שרי שם יע"ש:
ודע דרש"י שכתב בד"ה איבעיא להו דמבליע דם חד איסור הוא א"ד תרי איסורים כו' כן הוא גירסתו בגמרא משום דמבליע דם באברים. אם נאמר כמ"ש רמ"א בי"ד סי' ס"ז דע"י חתיכה ומליחה שרי וכתב הש"ך שם דרש"י נמי מודה דע"י חתיכה ומליחה שרי ולא מיבעיא אלא אי צריך חתיכה באומצא דאסמיק א"ש דאי לדידיה שרי בלא חתיכה ע"כ דמבליע דם הוא נתינת טעם למה שגוזל את הבריות ולא ענין אחר אבל אי אמרינן דלרש"י אף ע"י חתיכה ומליחה אסור כמ"ש הרב ז"ל בפר"ח סימן ס"ז ס"ק י"ז ועיין שם וכן הוא בב"ח סימן הנ"ל א"כ אמאי לא מיבעיא ליה דהכי קאמר גוזל את הבריות ומבליע דם באברים תרתי מילי נינהו דמבליע נמי דם וצריך חתיכה ומליחה ומותר כמו אומצא דאסמיק א"ד ולדידיה אסור ואין תקנה אף ע"י חתיכה דגרע מאומצא דאסמיק וצ"ל דפשיטא ליה דחתיכה מיהא בעי אלא דהשתא פשיטא קשה דאימא תרתי מילי נינהו אף אי לדידיה שרי ע"י חתיכה ומליחה ולדעת הש"ך אליבא דרמ"א א"ש דמסופק אי צריך חתיכה אי לאו וא"כ אי לא בעינן חתיכה ע"כ דמבליע דם חדא מלתא הוא ובי"ד סי' ס"ז אבאר:
כתב הר"מ ז"ל בהל' מ"א פ"ו ה"ט השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה אסור לאכול אף חלטו חי כיצד יעשה יחתוך החתיכה וימלח יפה ומבשל או צולה עכ"ל והנה המ"מ וכ"מ פירשו דבריו כמו גירסת הרי"ף ורא"ש ז"ל דמהו למיכל מיניה באומצא או לא והיינו דצדדי הבעיא הוא מישרי ככל בשר חי א"ד דפי' ממקום למקום ואסור וספיקו לחומרא דהוה בדאורייתא כיון דבשר חד מיירי ופי' ממקום למקום הוה כיוצא לחוץ או דודאי פשיטא ליה לתלמודא דודאי פי' ממקום למקום ומיבעיא ליה אי פי' הו' כיצא לחוץ או לא ולהר"מ ז"ל דאמר בשר חי אסור אף בלא פי' לחוץ צריך לומר דמיבעיא ליה אי שרי ליה על ידי חליטה או לאו דע"כ לא שרינן ע"י חליטה אלא שאר בשר חי וכשהוא חולטו שוב אין יוצא לחוץ הדם (ובכה"ג גם מודה הר"מ דם אברים שלא פירש שרי וכמ"ש הכ"מ שם בפי' גבי חולט בשר יעוין שם היטב משא"כ בשובר מפרקת דהוה פי' ממקום למקום אי הוה כיצא לחוץ לא מהני חליטה זהו לפי מה שפירשו המ"מ והכ"מ דברי הר"מ ז"ל וכפי מ"ש כאן אבל לפי דברי רמ"א בסי' ס"ז בהג"ה וכפי מה שהבין הש"ך אליביה א"כ י"ל דגי' הר"מ ז"ל כגי' רש"י ז"ל איבעיא להו מהו כו' ומיבעיא ליה אי שרי לדידיה במליחה לחודיה בלא חתיכה א"ד דבעי מליחה וחתיכה וסלקא בחיקו ומ"ה פסק הר"מ ז"ל כיצד יעשה חותכו ומולחו דמספיקא צריך חתיכה ומליחה והא דכתב בת"ח דבריו ואסור לאכול ממנו חי לאו מדברי איבעיא הוא אלא דממילא לפי צדדי הספק גם לאכול חי אסור ואין להקשות דא"כ אמאי פסק דבעי מליחה וחתיכה לבישול והא תיקו בדרבנן דהקל אלא ודאי דלא מיבעיא ליה בזה דודאי בעי חתיכה ומליחה דלא גרע מאומצא דאסמיק ולא מיבעיא אלא אי שרי למיכל באומצא כגי' הרי"ף רבו דרבו ז"ל י"ל דהר"מ ז"ל לשיטתיה דפסק דם שבישלו מ"ה כמ"ש שם בפ"ו וה"ו וע' במ"מ ובלח"מ שם ובב"י סימן ס"ט ופר"ח וכיון שכן הוה ליה ספק בדאורייתא ולחומרא לכך נראה כמ"ש הפר"ח דלאו משום שחשש הר"ב בהג"ה לסברת רש"י ז"ל דלרש"י אף ע"י חתיכה ומליחה נמי אסור ואין תקנה וי"ל גם לשיטת הש"ך דנהי דמצי סבר כגי' רש"י ז"ל מכל מקום כיון דלגי' הרי"ף והרא"ש ז"ל נמי א"ש דברי הד"מ ז"ל מסתמא אית לן לומר דהלך בשיטת הרי"ף רבו דרבו ז"ל:
ומה שיש לדקדק במ"ש הרשב"א בחדושיו דלצלי שלא נצלה כ"צ הוה כמו באומצא היינו (כ"צ) חצי צלייתו שיזוב כל דם וע' סימן ע"ו גם דברי הב"ח בסימן ע' ס"ז במ"ש דלר"מ מש"ה צריך מליחה לבשר חי מפני הסוגיא הנאמרת בפ"ב החותך בשר כו' אכתי לא תי' דיש סתירה מזה דכתב או חולטו וע"כ או כתיר' הרי"ן חביב או כמ"ש הכ"מ אבאר בסי' ס"ז:
מתניתין המעלה העוף עם הגבינה על השולחן אינו עובר בל"ת פירש"י לאשמעינן הא אוכלו עובר ולאפוקי מדר"ע עכ"ל מדכתב כן ואף דדחי לה תלמודא אימא אין בא לידי לא תעשה מ"מ דיחוי הוא ואשינוי דיחוי לא סמכינן לה ודעתו ז"ל בשר עוף בחלב דאורייתא גם מ"ש דלאפוקי מדר"ע משמע לת"ק בשר עוף מ"ה אסור וע' בסי' פ"ז וע' מ"ש במתני' לקמן:
משנה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה הא דלא הזכיר אכילה דכ"ש הוא מהנאה או דאפשר דנקיט במה שיש חילוק בין טהורה לטמאה ואלו באכילה אין חילוק דבטמאה נמי אסור משום טומא' ואף שיש חילוק בין מה שאסר מכח בב"ח כמ"ש האחרונים בסי' פ"ז מ"מ התנא לא נחית לזה ולא בא לומר אלא איסורא לחוד ומש"ה השמיט:
ר"ע אומר חיה ועוף אינם מ"ה מדנקיט לשון פלוגתא ולא נקיט אמר ר"ע ש"מ דפליגי עם ת"ק כמ"ש התו' ד"ה בשר דלת"ק חיה ועוף מ"ה ושלש מחלוקת בדבר לת"ק כולהו מ"ה ולר"ע חיה ועוף מ"ה ולר"י חיה מ"ה ועוף אינו מ"ה ואפי' לרבנן כן ולר"י איסור דרבנן נמי ליכא כדמסיק לקמן במקומו של ר"י היו אוכלין בשר עוף בחלב אבל הרא"ש ושאר פוסקים סברי דר"ע מפרש דברי ת"ק ולא פליגי עלי' ועי' בתי"ט כאן ומש"ה פסקו כר"ע דחיה אינה מ"ה:
ודע דר' עקיבא דאמר תלתא גדי פרט לבהמה. טמאה וחיה ועוף משמע לבהמה טמאה צריך מיעוטא דגדי ואמאי והא בלא"ה אימעט בהמה טמאה מהיקשא דלא תאכלו כל נבילה לא תבשל את שאסור משום נבילה נוהג בב"ח וטמאה אין איסור משום נבילה דאין איסור חע"א שהרי רבינו אומר כן בהלכות מ"א פ"ד ה"ב ואם כן אימעט בהמה טמאה דאין אסור משום נבילה דמשמע כ"ע אית להו הך היקשא דנבילה גם היקשא בכה"ג ניתן לדרוש מעצמו ועיין מה שכ' בספר גינת וורדים בכללים ואף דאמרינן לקמן ור"ע אית ליה איסור חע"א וא"כ שפיר איצטריך למעט בהמה טמאה מ"מ קשיא לפי מ"ש התוספות לעיל ק"א ב' ד"ה ר"ע אומר דהא דאמר אין איסור חע"א לאו ר"ע סבר כן אלא דאי שמואל סבר כר"ע הכי דריש להני קראי ומשני קסבר שמואל איסור חע"א יע"ש ומשמע לר"ע אה"נ דאין איסור חע"א א"כ למה לי' למעוטי בהמה טמאה במתני' הא בלא"ה ממעט מהיקשא דזאת שאסור משום נבילה ועוד קשיא לי הא דאמרינן לקמן בין ר"ע לר"י הגלילי מאי איכא ומשני חיה א"נ עוף מדרבנן ואמאי לא קאמר דבהמה טמאה דלר"ע אין מ"ה ולר"י הגלילי בהמה טמאה מ"ה מהיקשא דנבילה אלא משמע דלר"י הגלילי דאיהו אית ליה אין איסור חע"א אף בכולל לעיל ק"א א"כ אימעוט נמי בהמה טמאה לדידיה וא"כ ליכא נ"מ בין ר"ע לר"י בענין זה וא"כ קשיא לר"ע לפי מ"ש התו' לעיל ק"א ב' דלר"ע באמת אין איסור חע"א למה לי למעט בהמה טמאה הא מהיקשא ממועט כדכתיבנא ומיהו הא לא קשיא לי דלר"ע דאין איסור חע"א בלא"ה אין בב"ח נוהג בבהמה טמאה דאין איסור חע"א ולמה לי קרא למעט בהמה טמאה ובלא היקשא דנבילה י"ל דנהי דאין איסור חע"א מ"מ במוסיף חל ואיסור בב"ח הוה מוסיף כמ"ש הרשב"א ז"ל בחדושיו אהא דקסבר ר"ע איסור חע"א דהלכה כר"ע דאף דאנן קי"ל דאין איסור חע"א י"ל דבמוסיף חל איסור ע"א בשבועות ובב"ח הוה מוסיף עכ"ל והיינו דהוא סובר דאיסור הנאה הוה מוסיף כסתם מתני' דכריתות פ' אמרו לו אקדשיה מגו דאיתוסף איסור הנאה כו' וכמו שאבאר ע"ב אי"ה וא"כ מש"ה הוצרך למעט מקרא בהמה טמאה ואפשר דמוסיף חמור מבת אחת לשיטת רש"י ביבמות ל"ב יע"ש אבל היקשא דלא תאכלו כל נבילה וודאי דאימעט בהמה טמאה דנבילה על טמא' לא הוה אפי' כולל ומש"ה רואה אני מ"ש מהרש"ל בספרו דף ק' ע"ב אהא דיכול נבילת עוף טמא מטמא בגדים אבית הבליעה דבהמה טמאה חל עליו איסור נבילה דכתיב או כי יגע בנבלת בהמה טמאה יע"ש וכן כתב ביש"ש סי' ס"ב בג"ה כתב דשאני ריסק ט' נמלים שהכתוב קראו נבילה דכתיב ונפש כי תגע בנבלת חיה טמאה או בהמה טמאה או שרץ טמא יע"ש ומש"ה צריך לרבי עקיבא קרא למעט בהמה טמאה ולפ"ז קשיא אמאי לא אמר דא"ב בין ר"ע לר"י בהמה טמאה לר"ע אינו מ"ה ולר"י הוה בבישול והנאה מ"ה ולאכילה לוקה ב' וכמה ט' והיינו משום דאסור משום נבילה כמ"ש מהרש"ל:
ובתוספות ד"ה בשר בהמה טהורה כו' ה"ה בשר עוף לרבנן ונפקא לן את שאסור משום נבילה כו' עכ"ל הא דלא נקטו חי' אפשר משום דעוף שכיח ואין צורך אלא כמ"ש מהרש"א ז"ל דעוף הוצרכו לחזור אחר לימוד מהיקשא אבל חי' וודאי בכלל בהמה ור"ל דאף היכא דכתיב גדי וכדומה כיון דגדי לאו דווקא אלא בהמה טהורה ה"ה חיה בכלל בהמה ומש"ה לא נקטו אלא עוף ומ"ש מהרש"א ז"ל דמש"ה הוצרך לומר לקמן כאן גדי ולא מהיקשא משום דאי גדי דווקא לא הוה מפקינן קרא מפשטא משום דרשא דלא תאכלו כל נבילה יש לראות א"כ אכתי היאך מרבינן מהיקשא עוף כיון דאין במשמע הגדי י"ל כיון דחזינן גדי לאו דוקא ה"ה פרה ורחל אית לן נמי לריבויי בשר עוף לרבנן ולר"י הגלילי איצטריך מיעוטא למעט בשר עוף בחלב מבחל' אמו פרט לעוף שאין לו חלב אם הא לא"ה הוה מרבינן מהיקש' ומדברי התוספות דכאן משמע דהלכה כמ"ד חיה ועוף מ"ה דהלכה כת"ק דמתניתין דפליג על ר"ע ואמר דהם מ"ה ולא מוציא מהכלל אלא בהמה טמאה אבל הרא"ש ז"ל הוכיח מדברי הרי"ף דסובר דר"ע מפרש דברי ת"ק דאמר מהיכן נתמעטו וז"ל הרא"ש ומה שהביא הרי"ף דברי ר"ע ולא ר"י דפוסק כר"ע ואלו היה סובר דחכמים פליגי על ר"ע הא קי"ל כו' ולא נגד רבים כו' אלא דת"ק אמר שאין נוהג אלא בבהמה טהורה דווקא ואמר ר"ע מהיכן נתמעטו אלו עכ"ל ר"ל דת"ק נמי בהמה טהורה לחוד ולא חי' ועוף דבלשון המשנה חיה אינה בכלל בהמה ור"ע מפרש דבריו מהיכן אימעטו הני תלת ואף דר"ע דאמר חיה ועוף אין מ"ה ולא הזכיר בהמה טמאה ובשלמא אי פליגי לא הזכיר אלא במה דפליג עם ת"ק אבל אי מפרש אמאי לא הזכיר חי' וטמאה ולק"מ די"ל חיה ועוף אין איסור מ"ה אלא מדרבנן אבל בהמה טמאה אף איסור דרבנן אין בו משום בב"ח אלא משום טמאה לחוד כמ"ש האחרונים בסי' פ"ו דלא כמ"ש הב"ח ופרישה דסוברין דמדרבנן מיהא אסור משום בב"ח ונ"מ המבשל בשר טהורה בחלב טמאה חנ"נ דליתא דלא גזרו בהו רבנן וכמו שכתב הפר"ח דלמה להו למגזר דבלא"ה אסור משום טומאה ולזה לא הזכיר ר"ע בהמה טמאה דאיסור דרבנן נמי לית בה ומש"ה אמר חי' ועוף אינן מ"ה הא מדרבנן אסור:
אלא דלפ"ז אין הוכחה מרי"ף דסובר דר"ע מפרש דברי ת"ק דלעולם אימא לך דפליגי כדעת התו' דכאן והביא דברי ת"ק ור"ע דכך הוא דרכו בכ"מ להביא דברי ת"ק ומחלוקתו ולא מברר דבריו וממילא הלכה כת"ק כידוע לכל המעיין בדבריו והא דלא הביא נמי דברי ר"י הגלילי י"ל דמדר"ע נלמוד דין חדש דמדלא אמר ר"ע אומר חיה ועוף ובהמה טמאה אינה מ"ה ואף דבבהמה טמאה לא פליג עם ת"ק לפום סברא דהשתא מ"מ הוה ליה לכלול עם חיה ועוף ולומר דאיסור דרבנן מיהא יש בו ונ"מ טובא בשר טהורה בחלב טמא' ושאר נ"מ כפי מה שאבאר אי"ה בסי' פ"ז אלא ש"מ דאף איסור דרבנן אין בו וה"ה לת"ק כן דלא מצינו דפליג עם ר"ע בזה ומש"ה הביא הא דר"ע משא"כ ר"י הגלילי אין ללמוד ממנו דין חדש ולכך לא הביא הדין: