אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף קיב.

דף קיא:

בא"ד והא דאמרינן בפסחים אין טשין כו' דאפיה ודאי הוה כבישול לענין להבליע ממשו דלא הוה נ"ט בר נ"ט כמו בבישול ולזה כתבו דהתם משום דאי אפשר להתקנח יפה והוה בעין ואז אסור אפי' בכמה אוכלין כמה שכתבתי לעיל:

בא"ד ויש לדקדק אף נתבשלו שרי דכ"י נעשה געול כו' דלאת ממעט באכילת שלמים עכ"ל שם איתא אמתניתן דר"ט אומר יבשל כל הרגל ומסיק בגמרא דלא הוה הבלוע נותר משום דבחג שלמים מרובין וכ"י נעשה גיעול לחבירו ולא בא לידי נותר ולזה כתבו דאכתי ממעט בזמן אכילת שלמים של היום דבלעו בו שלמים של אתמול ולא יכול לאכול כ"א היום אלא ש"מ כיון דעדיין היתר הוא הוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא ושרי אח"כ לאכול עד למחר אלא דקשיא לי דהא חכמים פליגי התם על ר"ט ואמרי מגעילן בזמן אכילה יע"ש וא"כ משמע משם דסבירא להו דוקא עלו ולא נתבשלו וליכא סייעתא וכבר הארכנו לעיל מזה עוד קשיא דכה"ג שטעם שני לאחר זמנו איסור נותר לא שייך נ"ט בר נ"ט אלא שהוא בעצמו עומד בהיתרו אלא שטעם שלישי הוא לאיסור כההיא דגים שעלו בקערה בזה שרינן אבל טעם שני נראה דאסור וה"ה בקמץ בפסח נראה דאסור וכבר הארכנו בזה לעיל יע"ש ומיהו הא לא קשיא לי דר' דאוסר הכ' אף עלו איך פליג על מתניתן דהתם דיבשל בו כל הרגל דר' תנא הוא ופליג כדאמרינן בכמה דוכתין אבל שאר קושיות צריכין ישוב עוד נראה לומר דר"ט שרי למעט באכילה ורבנן אסרי דסברי אסור למעט באכילה ופלוגתא הוא אי שרי למעט באכילה או לאו ועיין בזבחים:

בא"ד ואין לומר דהוה טעם שלישי לפי שיש מים בקדירה מטעם זה יהיו נמי הביצים מותרים עכ"ל ר"ל דלעולם עלו אין נתבשלו לא בשני טעמים כההיא דגים שעלו בקערה בלי מים דהוה שני טעמים דכלי מפליט הבלוע בלא רוטב כמו שמבואר בסי' ק"ה ואבאר אח"כ ולא נתבשלו אבל התם שאני דהוה ג' נותני טעמים מן הקדירה למים ומים לשלמי' ועדיין היתר ולא אמרינן דשלמי' מקבלי' טעם מקדירה עצמה מ"מ רוב הטעם נפלט במים תחלה ואח"כ לבשר עי' ברא"ש מ"ש בשם בעל התרומות יע"ש ולזה כתבו דא"כ אמאי אסור ביצים יע"ש:

בא"ד משום דבמינו ברובא בטל ובמקדש אוקמוה אדאורייתא עכ"ל והא דהצריכ' מריקה בכ"מ ושביר' בכ"ח ע"כ גזירת הכתוב הוא לאחר שנעשה נותר ואין לך בו אלא חידושו אבל לענין למעט בזמן אכילה אוקמוה אדינא לבטל ברובא ואי נאמר דאין מבטלין איסור מ"ה א"ש דלכתחלה צריך מריקה משא"כ למעט בזמן אכילה דהיא גופא דרבנן לחד דעה ולא גזרו בכך בכלי מקדש ועיין בתו' לעיל צ"ח ע"ב ד"ה לאו למעוטי משמע דאין מבטלין מ"ה והפר"ח כתב והש"ך בסי' צ"ט כתבו דהוה מדרבנן דאין מבטלין ובי"ד אבאר:

בא"ד וקערות שמשתמשים בהן כו' אם השמנונית בעין על הקערות דהוה כסכין כו' דהקערות נותנות במחבת כו' נכנסו במים כו' עד כאן לשונו מתחלה כתבו דלא מיבעיא באחד מהן אין לקי דאז ודאי אסורים אף שאין הנקי אסור דאותו שהוא נקי מקבל טעם מן הממש ואף אם נאמר דהלכלוך במים ומים לכלי מ"מ הוה טעם שני לאיסורא ועוד דבאוכל לא שייך נ"ט בר נ"ט כמ"ש לעיל באורך ומיד נאסר הנקי ואח"כ מפליט ומבליע באינו נקי ולכך תרווייהו אסורין ואח"כ כתבו דאף שניה' נקיי' אסור דמאן יימר דלא בלעו הכלים זה מזה שלא באמצעות המים אלא מן הקערה למחבת נפלט הטעם והוה טעם שני לאיסור ואסור ועוד כתבו דאף אם נאמר שע"י אמצעות המים מפליט ומבליע מ"מ מיד שבא לעולם השני טעמים הבשר וחלב נאסרו ממש ולא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא כשטעם השני כשבא לעולם עומד זמן מה בהיתר ואח"כ נתערב בחלב וכדומה אז אמרינן דאיקלוש טעמא אלא כאן מיד כשבאו לעולם נאסרו ועיין בר"ן כאן בשמעתין שכתב ג"כ כך ועיין ברא"ש כאן אלא שאני תמה על מ"ש מתחלה דהמחבת נותנין טעם בקערות והוה טעם שני לאיסור ואמאי הא א"א אלא ע"י אמצעות המים דהא קיי"ל בי"ד דב' קדירות נוגעין זו בזו אין לחוש כך בדיעבד כמבואר סי' צ"ב וצ"ג דנהי שהכלי מפליט בלא רוטב דבר הבלוע בו מ"מ להפליט ולהבליע בכלי אחר בלא רוטב זה לא אמרי' א"כ א"א אלא ע"י אמצעות המים וא"כ הוה נ"ט בר נ"ט אלא כתי' השני ובי"ד אכתוב מזה בעזה"י באורך ובהא דב' קדירות:

בא"ד ואם האחד אינו בן יומא אז אותו שבן יומא מותר עכ"ל אבל אותו שאינו ב"י אסור דהבן יומא קיבל טעם פגום מאינו ב"י אבל אינו ב"י קיבל טעם חשוב מב"י ואסור ואין להקשות אמאי הא הוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא מקדירה למים ומים לשניה דלא שייך בתירוצו ששני הטעמי' מתערבי' דהא א' אין ב"י ולא נעשה נבילה וגם תי' א' דהמחבת נוגעת בקדירה והוה טעם שני לאיסור ומה בכך והא המחבת פגומה הוא וכי מקבלת טעם בקערה עדיין היתר הוא וכי פולטת המחבת לחלב הוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא ואיקלש איסוריה כבר תירצו הפוסקים וכן כתב מהרש"ל בסי' ס"ד דה"ט דהתוספות סבירא להו דוקא עלו אבל נתבשלו לא דהוה ממשו וכדעת ריב"ן חתנו של רש"י ז"ל ואף דכתבו מתחלה דיש להביא ראיה דנתבשלו שרי מהך דזבחים הא דחי לה וכיון שכן אותו שאין ב"י אסור דקיבל טעם מן הממש בשר ואסור לבשל אח"כ לא בשר ולא חלב בשר לא דבלוע מחלב וגזרינן אטו בת יומא חלב לא דקיבל טעם בשר ע"י בישול דהוה ממש אלא דצריך לומר כתי' ראשון של תו' דהמחבת נוגעת בקערה שלא ע"י המים ומש"ה אותו שאינו ב"י אסור דאלו לתי' הב' מיד שבאו ב' הטעמים למים מיד נאסרין ליתא דהא א' אינו ב"י וא"כ הוא טעם רביעי מן הקערה למים שני ומים למחבת שלישי ועדיין היתר הוא ובכה"ג משמע אף למאן דאוסר נתבשלו דוקא בשקיבל טעם שני לאו טעם שלישי ועוד אף אם נאמר דבטעם שלישי נמי אסיר זה מכלי לכמה אוכלין אבל כאן שיש ב' כלים יראה לכ"ע דמותר ואף שכתבו בפסקי התוס' דביצים שנתבשלו בקדירה חולבת אסור לעשות מולייתא היינו נמי מה"ט דהביצים מקבלים טעם שלא ע"י המים ועוד דשאני הכ' דליכא כ"א כלי א' משא"כ כאן בקערה שהודח' ביורה חולבת דודאי איכא ב' כלים מן היורה למים ומים לקערה ועדיין היתר הוא ובכה"ג כ"ע מודים דשרי אף בנתבשלו אלא דמקבלין זה מזה בלא אמצעות המים:

שוב ראיתי שמה שכתבנו דב' כלים כ"ע מודים דנתבשלו שרי הוא לימוד ערוך מתורתו של הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל בפכ"ש אהא דמגעילין קודם שעה חמישית מותר אף אין ס' במים נגד הכלי דנ"ט בר נ"ט דהיתרא החמץ לכלי ומכלי אל המים ומים לכלי ועדיין היתר הוא ואף למ"ד נתבשלו אסור הכ' שאני דחמץ נפלט מן כלי למים ומים לכלי עכ"ל ועיין ב"י ובפר"ח בסי' תנ"ב שכתב וז"ל דאיכא דס"ל דבישול הוה טעם שלישי מקדירה למים ומים לדגים ואפ"ה אסור לאכול בכותח ומש"ה הוצרך הרא"ש לחלק דהכ' ליכא טעם חשוב וכוונתו מבואר דלמ"ד נתבשלו אסור דהקדירה נוגעת בדגים והוה תרי טעמים אבל ג' טעמים שרי אף בבישול א"כ הוה ליה לחלק בהגעלה דהוה ג' טעמים להתיר ע"ז כתב דאפשר מאן דאוסר בבישול אוסר אף בג' טעמי' מש"ה הוצרך הרא"ש לומר דהכא ליכא טעם חשוב וכדכתיבנא וא"כ ע"כ מ"ש התוס' דאותו שהוא ב"י מותר ואותו שאינו ב"י אסור ע"כ דהכלים נוגעין זה בזה והוה טעם שני מן הקערה למחבת ואף דעדיין היתר הוא דהמחבת פגום מ"מ בבישול אסור כה"ג נ"ט בר נ"ט ולא שרינן אלא כשהטעם שלישי עדיין היתר ודוקא בשני כלים כההיא דהגעלה קודם זמן איסורו דשרי אף שאין במים ששים נגד הכלי וכמ"ש ובי"ד אבאר עוד מזה בעזה"י בסימן צ"ה ובשאר דוכתין:

וראיתי לברכת הזבח בזבחים צ"ז בתו' ד"ה ואם טש שכתב וז"ל ומה שיש לדקדק על הב"י ומור"ם בסימן צ"ה שכתבו דעת התוספות כדעת סמ"ק ליתא דדעת התו' אוסרין אותו שאין ב"י אפי' למאי דסבירא נתבשלו שרי כמו עלו משום דהכלי בן יומא נוגעת בה והוה טעם אחד אבל הסמ"ג וסמ"ק וש"ד סוברין כטעם שני של תו' ולזה כוון מהרא"י בפסקיו סי' צ"ז כמ"ש דהתוספות החמירו יותר ולא כמו שהבין מהרש"ל באו"ש בסימן נ"ד עכ"ל ועיין בש"ד סי' נ"ז ובמ"ש מהרש"ל שם וכ"כ בסי' ס"ד בפירקין והבאתיו לעיל והאמת אגיד ולא אכחד שדברי בה"ז הנ"ל נעלמו ממנו ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים במה שכתב דתוספות אוסרים אותו שאין ב"י מפני טעם ראשון דמחבת נוגעת בקערה כו' ומה בכך סוף סוף עדיין היתר הוא הטעם שני דהמחבת פגומה היא וטעם הבשר שתקבל המחבת מן הקערה עדיין היתר הוא וכי מבשל אח"כ חלב בההיא מחבת אמאי אסור דנ"ט בר נ"ט ודומה לזה כתב הרא"ש בפכ"ש הביאו הב"י בא"ח תנ"ב דלאחר זמן איסורו יכול להגעיל כשאין בן יומא דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא יע"ש וה"נ כן הוא ודברי מהרש"ל בשני מקומות בספרו סי' ס"ד ובאו"ש נ"ד ע"ד ברור מללו (תנן) שיש לומר דה"ק דע"כ לא שרינן נתבשלו אלא בשלשה נותני טעמים של היתר ומש"ה לטעם ראשון אסור דליכא כ"א ב' ולטעם שני שרי וכדכתיבנא מ"מ המעיין בש"ד ובדברי ברכת הזבח שם בזבחים יראה דא"א לפרש כן וצ"ע סוף דבר שדברי בה"ז הנ"ל צריכין אצלי תלמוד ממקום, אחר ובי"ד אבאר עוד מזה בעזה"י:

ובד"ה אגב חורפיה בלע שיש ליזהר שלא לחתוך עיין בי"ד סימן צ"ו מבואר זאת ואף בסכין מקונח כפי' ראשון של רש"י ז"ל דאגב חורפיה לא שייך ביה נ"ט בר נ"ט דהיתרא דהוה כממשו של איסור וה"ה כאן בבצלים דהוה כטעם הבא מן הממש ודע עוד דהיכא דחתכו בסכין חלב דכולו היתר ויש ס' בתבשיל נגד הסכין מותר ואין צריך להסיר הבצלים והוא מתשובת מהר"מ מלובלין ז' הביאו אחרונים בסימן צ"ו יע"ש ואין להקשות דמ"מ מה שבלוע בבצלים בשר וחלב יחד ליהוי נבלה דמה שבלוע בבצלים לא נתבטל כמבואר בהא דאמאי חלב נבילה היא אבאר בי"ד סימן צ"ו וגם אבאר דלא אמרינן חנ"נ בבצלים דבלועין יחד מבשר וחלב:

ובפירש"י בד"ה קישות מתוקה היא כו' שמנונית קרוש עלי' כו' ועוד דמשום חורפיה בלע טפי עכ"ל הא דקישות צריך גרירה ולא סגי בהדחה משום דע"י נדבק בה ביותר ומש"ה סגי בגרירה ולא קליפה דצונן אין בולע כלל ודוחקא לחוד לא מהני כלל אלא משום שמנונית הקרוש עליה לפירוש ראשון של רש"י ז"ל הנדבק בקישות ע"י חיתוך צריך גרירה אבל לפי' שני של רש"י ז"ל דמיירי שהסכין נקי ואפ"ה בצונן אסור דאגב חורפא בלע וא"כ תקשה בקישות אמאי גריר לבי פסקי וכן הק' הרשב"א ז"ל ואפשר להך לישנא אמרי' דוחקא דסכינא לחוד מועיל להפליט בסכין ומיהו להפליט ולהבליע כא' באוכל אין ולכך סגי בהדחה וקנוח ובקישות שהוא דבר לח ונדבק ביותר צריך גרירה ולא הדחה ולא קליפה כו' דגרירה הוא מועטת יותר מקליפה ודוק' חם קצת כביה"ש או חורפא דצנון אמרי' דמפליט ומבליע אבל קישות נהי דוחקא לחוד פועל שמפליט מן הסכין אין מבליע כ"א באוכל וע' בפ"ק ח' בתו' ד"ה אגב דוחק' שכתבו בשם הר' יצחק בר' מאיר להצריך קליפה בכל צונן אגב דוחקא דסכינא והקשו עליו מדאמרינן התם אימת בלע לכי חיימא יע"ש ונהי דמוכח מהתם שא"צ קליפה מ"מ זאת נאמר דמפליט מן הסכין ונדבק באוכל וצריך הדחה ובקישות דלא מהני הדחה בעי גרירה אבל לא קליפה כמ"ש לעיל ומש"ה ביה"ש אימת חיימת לאחר גמר שחיטה ומש"ה סגי בהדחה יע"ש אלא דלא מסתבר לומר דמפליט מן הסכין שהוא קשה ואין מבליע באוכל שהוא רך ועיין בפ"ק ח' ברש"י שם ד"ה והלכת' ואין לומר דמ"מ אין לו כח להפליט ולהבליע כאחת קשה אמאי כשחתך הרבה פעמים יאסור כ"ק מיהא אלא לומר דאה"נ דאגב דוחקא גריר לבי פסקי דאגב דוחקא לחוד כדי גרירה מיהא בולע וא"כ תקשה ההיא דסכין בהיתר נמי ניבעי הגעלה דכדי גרירה מיהת מפליט ומבליע ודע שמה שהקשו התו' שם אגב דוחקא לפירוש ריב"ש מדאמר כאן אגב חורפא בלע הא שלא אגב חורפא לא ולא הקשו דבהדיא אמרינן קישות גריר לבי פסקי אלמא אגב דוחקא לחוד לא בלע י"ל דלפעמים גרירה וקליפה אחת היא בלשון הפוסקים וה"נ איכא למימר דהאי גרירה קליפה היא אבל מיהא דצנון דאמר אגב חורפיה בלע משמע מפשטיה דמשום חורפא הוא דבלע הא דוחקא לחוד לא בלע כלל דאי משום דצנון אוסר כדי נטילה או כולו כדעת יש מי שאומר כן עיין בסי' צ"ו יע"ש מש"ה לא הוה לומר סתם אגב חורפא בלע אלא הול"ל וה"מ צנון דאוסר כולו אבל קישות גריר לבי פסקי כיון דדוחקא לחוד נמי מבליע כ"ק ובפרק ראשון שם בארנו הצורך בזה יע"ש:

גמרא מהו לאנוחי כדא דמלחא אצל כדא דכמכא זה איתי' לאיסורי' בעיני' עכ"ל אבל הר"מ ז"ל גי' אחרת יש לו שהוא מפרש שאין להניח כמכא אצל מלח בסמוך שהמלח שואב וחומץ אין שואב ובריחוק מקום שרי אבל לדידן אף ברחוק קצת אסור שמא יפול מזה לזה ולהניח דבר איסור אצל דבר היתר בתיבה אחת לפי מה שכתב התו' כאן בד"ה מהו לאנוחי דבשר אצל חלב שרי דמיזהר זהיר כ"ש איסור אצל היתר אבל למאן דאוסר יש להסתפק דשמא אף איסור אצל היתר א"ד דמבדיל בדיל מיניה וכה"ג מצינו שעשו הרחקה לעלות עוף וגבינה על השלחן אבל לא איסור והיתר וה"נ כן וראיתי להר"ן ז"ל בשמעתין דכתב דאיכא למידק מהא דע"ז דאמר לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ועכו"ם ששפתו קדירה אצל כירה כו' ותי', דהתם באקראי יע"ש הרי בהדיא דשלא באקראי אף איסור והיתר אסור וכן מצאתי אח"כ בפר"ח סימן צ"ה שהביא דברי הר"ן דכאן ואין הכרע מדבריו שם אלא שאני תמה דהר"ן הביא אחר כך דברי התוספות דבשר אצל חלב שרי דמיזהר זהיר ואם כן למה למימר דהתם באקראי שרי כו' אפילו בתדירות שרי מכל שכן דבב"ח ומ"ש הפר"ח בצ"ה דיעבד שרי דנלמוד מההיא דע"ז ישראל ועכו"ם ששפתו קדירה והא התם דאקראי הוה ומש"ה שרי וצ"ע:

מסוגיא זו הוכיח הרב ז"ל בספר צמח צדק בסימן פ' דאסור ליתן מעט חלב בפת או ביין שדרכו להשתמש עם בשר דאף דיש ששים מ"מ מבטל איסור לכתחלה והוכיח מכאן דמשני הא ליתא לאיסורא בעיני' דבטל בששים כמ"ש הב"י בסי' צ"ה ואפ"ה לאנוחי אבל ליתן לתוכו לא יע"ש וזאת הוכחה היא לפי גי' תלמודא דידן אבל למ"ש הר"מ ז"ל אין הוכחה שמפרש שהמלח שואב מן הכותח ואסור אף דיעבד וחומץ אין שואב ואה"נ דשרי לאנוחי לכתחלה דאין שואב כלל וא"כ אין ראיה דאפשר דמלח שואב שאין בו ששים אלא דיש לראות צדדי איבעיא לר"מ מה הן והבן אלא דאף לפי גי' ספרים דידן י"ל אין מכאן ראיה דודאי ר' דימי מיבעיא ליה אי שרי כדא דמלחא אצל כמכא אי חיישינן שמא יפול לתוכו הרבה או לאו והשיב לו דאסור ושאל לו אצל חלא מאי דחיישינן שמא יפול הרבה ופריך מ"ש והשיב דלא כן הוא דלא חיישינן להרבה אלא כותח שע' דלא מתבטל ובחומץ מתבטל והא לא קשיא אמאי לא אמר ליה אף לכתחלה שרי דלפי מה ששאל לו השיב לו כו' ורותחא לא שייך בהיתרא כמו שמבואר כמ"ש בתלמודא יע"ש:

והוי יודע להר"מ כל שמניח, בסמוך ממש כמכא אצל מלח אף דיעבד אסור ששואב ומה ענין זה אצל עכו"ם וישראל ששפתו קדירה דהכא לא חיישינן שיפול לתוכו אלא ששואב ויש קולא בריחוק מקום קצת ולגירסא שלנו יש קולא בסמוך ממש דיעבד שרי וחומרא אף בריחוק אסור לכתחלה וראיתי ליש"ש בפירקין סימן ס"ו שכתב דנקטינן לחומרא כגי' ספרים שלנו דאפילו אינם סמוכים אסור להניח יע"ש ובש"ע סימן צ"ה ס"ה כתב סתמא כגי' ספרים שלנו ולכך אני תמה על הג"ה שכתב בדיעבד מותר דלא חיישינן שמא יפול ואמאי לא חשש לסברת הר"מ ז"ל שכן הוא גי' ר"ח שכל דבריו קבלה דבדיעבד אסור בסמוך ששואב ונהי שכתב יש"ש כל היכא שאין הכרע הולכין בגירסאות להחמיר הוה לאחמורי ג"כ כגי' הר"מ דדיעבד אסור כל בסמוך ששואב המלח ן הכותח ואין לומר אף ששואב מ"מ מתבטל בששים דא"כ אמאי אסור לאנוחי דלא הוה מבטל איסור אבל יראה לי לאחר העיון דמהא סייעתא לדברי צמח צדק ז"ל דודאי בדיעבד גם הר"מ מודה דשרי דאף ששואב מתבטל בששים וזה שכתב אין מניחין כד של כו' דמשמע לכתחלה ובדיעבד שרי והיינו כסברת צ"צ כיון דמלח שואב הוה מבטל איסור לכתחלה דהוה כנותן מעט חלב במלח דאסור דיבוא למלוח בו בשר אבל הניחו כך שרי בדיעבד דבטל הוא ואפשר בכה"ג אף הניחו מזיד לא קנסו בכך ושרי דיעבד ובי"ד נאריך בה בעזה"י אבל ראיתי לשון הר"מ ז"ל בפ"ח מהל' מ"א הכ"ה שכת' וז"ל אין מניחין כד של מלח אצל כד של כותח מפני ששואב מלח ונמצא מבשל במלח זה בשר שיש בו טעם חלב יע"ש א"כ משמע דלא בטל בששים ואף דיעבד אסור וצ"ע לדינא ובי"ד אבאר:

ובד"ה שריה רב חנינא אע"פ שהכותח מליח הוא עכ"ל סובר דבר גוזלא תפל הוה וכותח מליח ומשום דנאכל מחמת מלחו שרי הא אין נאכל מחמת מלחו הבר גוזלא אסור דאף דהוה תפל מ"מ הוה כטמא מליח טהור תפל דאסור דהכותח מבליע בבר גוזלא ואם נאמר דאיסורא הוא דבר גוזלא הוה מליח אין ראיה דבמליחה לא אמרינן תתאה גבר דאימא לעולם אמרינן תתאה גבר ושאני כותח דהוה בצלי ובר גוזלא נשתקע בתוך הכותח והוה בר גוזלא תתאה ועי' בי"ד ק"ה ושם אבאר:

גמרא ואי אית ביה פילי כוליה אסור יש בכאן כמה פירושים ובסימן צ"א אבאר בזה ע"ש אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלו אם נאמר דשמואל איירי בצלי כ"צ ואפ"ה אסור לאכול הכבד אלמא דסובר בצלי אין יוצא כל הדם ומה שנשאר הוה דם האברים שלא פי' ואה"נ דלשמואל אסור לבשל בשר צלי בלא מליחה דלעולם נשאר בו דם אחר צליה ומש"ה אסור לאכול הכבד ולפי זה פריך שפיר ע"ב ומי אמר שמואל הכי והאמר ככר כו' דלעולם יש בו דם אף לאחר צלייה וא"כ תקשה למאן דסובר דם האברים שלא פי' אסור והא הכ' סובר שמואל דשרי דאין לומר דאנן פסקינן כרבא דאמר דקרי ליה חמר בשר דיוצא כל הדם ע"י צליה דאכתי מנלן לחדש דבר חדש מחלוקת בין רבא לשמואל בזה וא"כ תקשה לרש"י ור"מ דסוברין דם האברים שלא פי' אסור ובחדושינו לי"ד ס"ט וע"ז אבאר באורך ועיין בפ"ו מהל' מ"א ובכ"מ שם:

אמר ר"נ אמ"ש אין מניחין כלי תחת הבשר כו' יש בכאן פירושים רבים ובי"ד סימן ע"ו אבאר באורך וכאן אכתוב ע"ד הפשוט והוא דכפי הנראה דמר זוטרא מפרש מילתיה דשמואל הוה משתעלה תמרתו ור"א פליג אשמואל ואמר דלמא תתאה מטא עלאה לא מטא ושמואל סובר דם שמלחו הוה דרבנן וספיקו להקל ורב אשי סובר כל היכא דאיכא לתקוני מתקנין ולא סמכינן אה דספיקא להקל אבל אין הלשון משמע כך אלא דרב אשי סובר דזה, לא הוה ספק גמור דלמא תתאה מטא עילאה לא מטא ומסיק אלא אמר ר"א דמישדא ביה תרי גללי דמילחא ור"ל דהדר ביה משתעלה תמרתו ופליג אדשמואל ג"כ דמתחלה נמי אית תקנתא דמישדא גללי דמילחא ודם יורד לכלי בשוליה כי כן טבע המלח ששואב דם אצלו ולא נשאר דם בשומן כלל והא דלא נעשה נבילה מיד כתבו, התו' ד"ה תרי גללי דלא נ"נ כיון דלא נשאר כלום שרי ולא נ"נ ולא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא היכא שנשאר מעט מן האיסור בתוכו אלא דבטל בששים הוא דאסור אבל כשלא נשאר מזה כלום שרי וכבר כתבנו לעיל כמה פעמים מזה ובי"ד אכתוב אבל אם נאמר דאפשר לסוחטו אף כה"ג אסור א אשי דשרי דוקא לאחר שתעלה תמרתו וספיקא דרבנן להקל אלא א היכא דאיכא לתקן מתקנין ומשדי תרי גללי דמלחא א"כ א"ש דרב אש לא פליג אדשמואל דאמר עד שיכלה מראה אדמומית ותרי גללי נמי בעי לברר מה דאפשר וכדכתיבנא בסמוך:

והנה אם נאמר כדעת הר"מ ז"ל בפ"ו מהלכות מ"א דדם שבישלו הוה מן התורה ועיין בי"ד סימן ס"ט בב"י ובפר"ח שם יע"ש א"ש טפי דרב אשי פריך ליה ודלמא תתאה מטא כו' והוה ספיקא דאורייתא אלא היכא עבדינן גרגיר מלח רצוני לומר ג"כ לאחר שתעלה תמרתו ולא פליג אדשמואל ובתרין גללי דמלחא שרינן ליה דאין לומר דאפשר לסחטו אסור אף כה"ג וכדעת הר"ן ז"ל בכאן ובשאר מקומות מ"מ הא דחנ"נ בשאר איסורין לא הוה אלא מדרבנן ומש"ה כה"ג דהוה ספיקא שמא תתאה מטא עילאה לא מטא תו הוה ליה ספק דרבנן ולהקל ומ"ה שרי ע"י תרי גללי דמלחא כמ"ש אבל כבדא עילוי בישרא אסור להניח בי דוגי דנעשה נבילה וכדכתיבנא ולפי זה אתיא הסוגיא כפשטא לדעת הר"מ ז"ל אבל הלח"מ כתב בפ"ט מהלכות מ"א ה"ח דנראה לו שרבינו סובר דבשאר איסורין לא אמרינן חנ"נ יע"ש ובי"ד סימן צ"ב אכתוב ועיין בפ"ו מהל' מ"א ובמ"מ ובי"ד סימן ע"ו יע"ש:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה