ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף קיא:
גמרא אמר כמה יהיר האי מרבנן אימור כו' משום דכ"ע לא התירו כבדא עילוי בישרא אלא דיעבד ואף ל"ק דאמר כבדא עילוי בשרא שרי כחלא אסור דאי שרי דיעבד הוא כמ"ש התו' ד"ה כבדא ומש"ה אמר דיוהרא הוא ולכאורה נראה להיפך דאי לכ"ע אסור לכתחלה הוה ליה לאסור אף דיעבד משום קנס וגם רמי בר אבא היאך עביד הכי ואולי שגגה היה בידו וסבר דאף לכתחלה שרי ומרימר דדריש בין כבדא ובין כחלא תותי בישרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחלה לא משום דתותי בישרא שרי לכתחלה מש"ה נקיט נמי עילוי לכתחלה לא או אפשר דאתא לאפוקי מרב אידי מנהרדעא דמתני איפכא כחלא עילוי בשרא שרי ואפשר דלכתחלה קאמר דלכתחלה לא וע' ע"א במהרש"א מ"ש בתו' ד"ה כבדא עילוי בישרא יע"ש ובי"ד אבאר עוד בעזה"י יע"ש:
גמרא ואי איכא בי דוגי אסור כו' הר"ן ז"ל הקשה דגבי בישרא נמי שהשומן בולע מדם וא"ת שמשקה אין בולע ממשקה מ"מ יאסור הכלי מדם ויאסור השומן מפליטת הכלי וי"ל דהאי מפני מראית העין אסרוהו דאין נותנין בי דוגי עד שיהא כמאב"ד ובכבד דמתערב אסור ובשרא דשכן דמו שרי עכ"ל מ"ש שאין משקה נאסר ממשקה לא קיי"ל הכי וגם הוא לא כתב אלא בדרך ואן לומר ועל קושייתו כבר תירץ התוספות לקמן ד"ה תרי גללא דמלחי דהכא לא שייך אפשר לסוחטו אסור כיון שהדם נפרש ממנו ולא נשאר אפילו משהו ולא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא כשמתבטל עכ"ל וזה לשיטתם בכמה מקומות דסבירא להו דאין הנאסר יותר מן האוסר ואין הנאסר יכול לילך אלא מקום שאוסר יכול לילך עמו אבל הר"ן סובר דהנאסר יותר מן האוסר ולכך הוקשה לו כאן. גם מן הכלי אין קושיא דאה"נ דבי דוגי נאסר ואפ"ה אין אוסר שומן בפליטתו כיון שאין נתערב שום משהו מדם דיורד למטה וע' מ"ש לקמן תרי גללא דמלחא וע' בר"ן ספכ"ה דתי' ממליחה שאין המלח אוסר הבשר שדם נשרף בתוכו ולא נ"נ מעולם ומצלי דבקליפה לא אמרינן חתיכה נ"נ יע"ש שהאריך ואם ירצה ה' בחדושינו ליורה דעה אבאר בזה:
אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח צונן אמרי בעי הדחה ואמרי לא בעי הדחה עכ"ל יש בכאן פירושים רבים ואבארם בעזה"י:
הפירוש האחד כפי הנראה מדברי רש"י ז"ל דשמואל סובר ביה"ש רותח גמור הוא והסכין בולע ממנו ומש"ה אסור לחתוך רותח ואין לו תקנה אם חתך הרותח דמפליט ממנו צונן אמרי בעיא הדחה פירש"י והוא צונן בעי הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה דצונן אין מפליט אגב דוחקא דסכינא אם לא אגב חורפא כההיא דצנון לקמן ומה שלא פי' בעי הדחה אסכין קאי וא"ש טפי בעיא באל"ף לשון נקיבה ואסכין קאי דאי אבשר הוה לומר בעי לשון זכר י"ל דאי אין הסכין נקי פשיט' ומ"ט דמ"ד לא בעי הדחה ורש"י אפשר דלא ס"ל לחלק בין הדחה שצריכה שפשוף היטב או קנוח מעט וסבירא ליה כל שאין מקונח יפה אסור והדחה או קנוח סגי אלא וודאי שהסכין מקונח יפה מיירי ואפ"ה אמרי' בעי הדחה המאכל דאגב דוחקא בלע קצת ופלט מהסכין ובהדחה מיהא סגי וי"א דלא בעי הדחה דאין מפליט כי אם חורפא דצנון ועיין מ"ש לקמן גבי קישות גריר לבי פסקי יע"ש ועיין בריטב"א כאן שכתב זאת הסברא די"א אגב דוחקא פלט קצת זהו הנראה לו בשיטת רש"י ז"ל וראיתי להר"ן ז"ל שכתב דיש לתמוה מי הזקיקו לרש"י לפרש בעי הדחה אמאכל ולא אסכין ואיני יודע אמאי לא כמ"ש דאי משום דהדחה עדיף מקנוח בשביל זה לא היה לתמוה על רש"י ז"ל דרש"י לא ס"ל כך אלא כל שהסכין נקי א"צ כלום וכל שהסכין אין נקי לכ"ע בעי הדחה או קנוח הפה לכ"ע כמו דאמר בריש פר"ק ואי איכא בליתא דפרסא כ' אבל הוא ז"ל פי' דברי רש"י דסובר דלעיל ח' ב' פסקינן הלכתא דסכין טריפה בצונן דאין חום ביה"ש מבליע בסכין שהוא קשה כמו שפירש"י שם וא"כ אסור לחתוך רותח היינו בהדחה מפני טיחת שעל הסכין וא"כ צונן בעי הדחה ע"כ אמאכל דאי אסכין אף רותח סגי בכך אלא אסכין ח"א בעי הדחה וח"א לא בעי הדחה שהדם מתפרך ונופל ובחם מתלחלח ונבלע עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דאיך יאמר דרש"י סובר דשמואל נמי סובר ביה"ש צונן ומפני טיחת הסכין אסור לחתוך רותח שהרי רש"י כתב בהדי' איידי דביה"ש רותח נבלע בסכין וחוזר ופולט ברותח הרי בהדיא דביה"ש רותח ואף אם נאמר דאין רותח ממש אלא חם קצת ודוחקא דסכינא כמ"ש הרשב"א בחדושיו כאן וכן כתבו התו' לעיל דף ח' ב' איך שיהיה מדכתב רש"י שנבלע בסכין וחוזר ופולט ולולא דברי הר"ן ז"ל שכתב דלרש"י לחתוך רותח סגי בהדחת סכין מטיחת שעל פניו הייתי אומר דרש"י סובר כדפסקינן לעיל הלכתא דסכין ששחט טריפה בהדחה סגי דקשה ואינו בולע אלא דמ"מ אגב דוחקא ואם קצת בולע קצת בדופני הסכין ולאותה בליעה מועטת מהני לה הדחה להפליט אותה בליעה מועטת מה שבדופני הסכין לחוץ ומש"ה פסקינן לעיל והלכתא בצונן ואסיר לחתוך רותח היינו בלא הדחה אבל בהדחה ושפשוף היטב או קנוח היפה שהוא בליתא דפרסה שהוא מפליט אותו הבלוע בדופני הסכין לחוץ שרי וא"כ ע"כ צונן בעי הדחה אמאכל קאי וה"ק דברותח לא סגי בהדחת המאכל דמלחלח ובלע ולא בצונן וי"א דלא בעי הדחה כי דוקא ברותח מפליט או בחום ביה"ש עם דוחקא משא"כ צונן לגמרי כשהסכין מקונח קינוח כ"ד שאין טיח ע"פ שרי והלכה כל"ב שאין צריך הדחה יפה שפשוף או בליתא דפרסא וזה שכתב רש"י ביה"ש רותח קצת ר"ל לאו רותח גמור ומש"ה ודאי אסור לחתוך רותח אם לא בהדחה גמורה משא"כ בצונן סגי בקנוח הסכין בכל דהו ומנא אמינא לה מתורתו של הריטב"א למדנו זאת דיש לומר. הדחה המעולה שהוא שפשוף או קנוח היפה בליתא דפרסא פולט מה שבדופני הסכין שכתב בשמעתין י"א דצונן אינו מפליט דבר הבלוע הרבה אבל מה שהוא בלוע בדופני הכלי קרוב לחוץ מפליט מה שבלוע אף צונן אגב דוחקא ולהכי צריך הדחה יפה להפליט אותו האיסור הקרוב לצאת יע"ש היטב וא"כ נימא דרש"י ז"ל סובר כן לענין לחתוך רותח שהסכין בלע קצת מחום ביה"ש, בפני הסכין והדחה יפה או בליתא דפרסא מהני להפליט אותו מקצת כמו שאמרנו לעיל והלכתא צונן דאלמא סכין סגי בכך אבל הר"ן ז"ל. שכתב טיחת שעל הסכין א"א ליישב כן ועוד אני אומר אכתי אמאי לא פירש"י צונן בעי הדחה אסכין ואי דאף רותח סגי בכך מה בכך דאימא דה"ק רותח ודאי דאסור בלא הדחה וצונן פליגי בה אי בעי הדחה או לאו אלא דז"א דודאי שמואל דאמר סכין ששחט אסור לחתוך רותח ובצונן איכא פלוגתא אליבי' אי בעי הדח' ולמ"ד בעי תקשה אמאי אמר שמואל אסור לאכול רותח הא צונן כה"ג. אסור אלא אמאכל קאי כמ"ש הר"ן ז"ל ומ"מ הרואה יראה דדברי רש"י ז"ל פשוטין דמטעם בליעת הסכין בפנים אסור לחתוך רותח וגדולה מזו ראיתי לריטב"א בחדושינו כאן דרש"י סובר דשמואל כמ"ד ביה"ש רותח ממש הוא וכדעת רז"ה ועיין ברשב"א בחדושיו דמפרש כן דברי רש"י ז"ל ומה שיש לעיין בההיא דפ"ק דף ח' בארתיו שם בס"ד ובי"ד סי' יו"ד אבאר בזה באורך בעזה"י ועיין בפר"ח שם בסימן יו"ד יע"ש:
ודע דהא דאמרינן אסור לחתוך בה רותח אף רותח בלא רוטב אלא לח קצת כעין בשר או אף נגוב לגמרי כמו שאבאר לקמן ואין לומר דבר הבלוע אין יוצא בלא רוטב דבכלי לא אמרינן כן כמו שהוכיחו הפוסקים מהא דדגים שעלו בקערה כמו שאכתוב שם וה"ה מכאן מוכח לפירש"י ז"ל ולא שייך ג"כ לומר דם משרק שריק י"ל לשיטת רש"י ז"ל לקמן גבי דגים ועופות דבשר עם בשר כ"ז שזה פולט זה פולט וכן ברב ששת דמלח גרמא גרמא פי' כן ועיין שם בתו' ד"ה דגים דכתבו דלרש"י אי לאו האי טעמא גם בשר עם בשר היה אסור דלית ליה טעמא דמשרק שריק אי לאו טעמא דטריד למפלט וכדאמרינן בפסחים ריש כיצד צולין דוקא בכ"פ אבל מה דאמרינן לעיל קי"א א' דמא משריק שריק היינו דטריד צלי למפלט דם דידיה לא בלע ודווקא דם דשריק אבל לא בשמנונית דאיסורא וא"כ א"ש דלגבי כלי דאין לה פליטה מרובה מגופא לא אמרינן דטרוד ובולע דם השחיטה ולא אמרינן משריק שריק אי דם בעינן לא שייך ביה שריק ודווקא דם פליטת הוא דשייך משריק שריק ועיין בהג"א בשמעתין ומרדכי או אגב דוחקא דסכינ' לא שייך בי' משרק שריק ובי"ד סימן ס"ט ס"כ ובסי' ע"ו אבאר בזה בעזה"י באורך:
הפירוש הב' הוא פי' הר"ן ז"ל ושאר פוסקים דששחט בה אסור לאכול רותח בלא הדחת הסכין וצונן בעי הדחה למאכל וקצת כפירש"י ז"ל בזה והטעם משום דם בעין:
הפירוש הג' הוא דסכין ששחט בה אסור לחתוך רותח אף בהדחת הסכין שבלע הסכין מחום קצת ביה"ש עם דוחקא דסכינא ובלע ברותח ולצונן אמרי בעי הדחה יפה ולהפליט אותו מקצת שבדופני הכלי וי"א דאין בעי הדחה אלא קנוח מעט לטיח שע"פ דאין מפליט כלל מדופני הסכין או דפליגי מ"ד בעי הדחה גמורה ומ"ד בקנוח כ"ד סגי וראשון נראה יותר ועיין בר"ן וריטב"א מ"ש כאן בשמעתין:
ע"ש גמרא אמר ר' יהודה אמר שמואל קערה שמלח בשר אסור לאכול רותח עכ"ל יש הרבה דעות בכאן אי דוקא כלי שאינה מנוקבת דלא שייך לומר דם משרק שריק ומ"ה אסור לאכול בה רותח אף יבש בלא רוטב דבכלי מפליט בלוע אף בלא רוטב כדבעינן למימר לקמן גבי דגים שעלו בקערה ויש מי שאומר אף במנוקבת נמי הדין כן וכבר כתבנו לעיל לשיטת רש"י לקמן יראה דבכלי לא שייך דם משריק שריק אלא היכא דאמרינן דטריד למפלט הוא דאמרי' הכי ומה שפירש"י ז"ל אההיא פינכא דר"א דתבריה של חרס הוה אין ראיה לומר דסבירא ליה דשל חרס בלע במנוקבת והוא דעת הסמ"ק הביאו הטור סימן ס"ט סעיף ו' יע"ש י"ל דמש"ה פירש בשל חרס דאי בשאר כלים הוה להגעיל ולמה תברה וכן פירש"י בהדיא כ"ח ואין לה תקנה בהגעלה ויש עוד לפרש דמש"ה פי' שאין לה תקנה בהגעלה הוא דאי בעץ ומתכות היה מותר להשתמש צונן וכ"ח אף צונן אסור מפני שאין לה תקנה וגזרינן אטו חמין ועיין בא"ח ה"פ סימן תנ"א ותנ"ב יע"ש ועיין ברשב"א כאן ולקמן גבי דגים ועופות יע"ש ובתוס' מזה:
ודע דהראב"ד סובר דקערה לעולם היא רותח מחמת רתיחת מליחה ואם נפל לתוכה דבר לח כמו רוטב אוסר כולו ובשר שיש בו רטיבות קצת כדי נטילה (כדין חם בחם בלא רוטב) ואם נגוב לגמרי קליפה מיהא בעי כדאמר בכיצד צולין שאני סיכה דמשהו עביד להו וקערה נגובה נמי דמיא להכי כן כתב הרשב"א כאן בשמעתין ד"ה אסור לאכול בה רותח והב"י בסימן ס"ט הביא במולח בכשא"מ וזה בנין לתוכו רותח אבל אם נתן לתוכו צונן סגי לקער' בהדחה דדמי לסכין ששחט בה מותר לחתוך צונן אף דאיכא דוחקא דסכינא דסגי בהדחה וה"ה הכ' ואם לא הדיחה ידית הצונן אחר כך וכתב שם הרשב"א ד"ה צונן שנראה מסברת הראב"ד ז"ל דצונן שנפל לרותח נגוב שאין לו רוטב בקערה בהדחה סגי ואף לשמואל דאמר תתאה גבר. עכ"ל ור"ל להראב"ד דקערה רותחת לעולם לאחר מליחה והדחה מ"מ לענין שאם נפל לתוכה רותח הרוט' אוסר כולו וברטיבי קצת כדי נטילה דלא הוה כחם לתוך צונן כדבעינן למימר לקמן אבל צונן לתוך קערה וקערה נגובה לגמרי שרי אם לא ידיח המאכל הצונן שנפל שם ובסי' ס"ט אבאר באורך ולשיטה זו א"ש דאמר אסור לאכול בה רותח דלא סגי בהדחה אבל צונן סגי בהדחה לקערה ואם לא ידיח המאכל אבל לאותן האומרים ג"כ כסברת הראב"ד דאף לאחר הדחה הקערה חמה אלא שהוסיפו לומר דצונן צריך קליפה ועיין ברשב"א ובריטב"א ור"ן וב"י יע"ש והא דסגי בקליפה אף צונן לתוך חם תתאה גבר והוה למיסר כולו או כדי נטילה כחם כלא רוטב וצ"ל דס"ל דחם בלא רוטב כדי קליפה סגי או דלא החמירו כ"כ בצונן בקערה נגובה לגמרי ואיך שיהיה קשה אמאי אמר אסור לאכול בה רותח הא צונן נמי אין תקנה בהדחה דצריך כ"נ מיהא ואין לומר דהכי קאמר רותח אסור לאכול אף דיעבד וצונן סגי כדי קליפה ברוטב צונן דלא שייך כדי קליפה שרי הכל כמו שמבואר סימן צ"א ס"ד דזה דוחק ויש ליישב ונאמר דהני י"א סוברים כלי הנאסר ע"י מליחה נאסרת כולה ולא כ"ק דסוברין במליחה בכולה משערינן וה"ה בכלי דלא כמ"ש בש"ע סימן צ"ח ס"ד יע"ש אלא דכולה נאסר דאין חילוק בין כלי למאכל ואם כן רותח ודאי אסור לאכול דהמאכל נאסר כולו לא מיבעיא ברוטב אלא אפילו ברטיבת קצת כמו בשר דצריך כדי נטילה ואין בתבשיל לעולם ס' נגד כל הכלי משא"כ צונן לתוך חם דלדידהו בקליפה סגי וא"כ אפשר דיש ס' בתבשיל נגד קליפת הקערה ואף דכת' הש"ך בסימן ס"ט סי"ו דבקערה בסתם ליכא ס' מ"מ לפעמים יש כמו שכת' דאם יש ס' שרי אלא דזה טעות דלא מצטרפו כל התבשיל לבטל והקליפה נאסרת אלא בדבר לח כמו רוט' צונן אז ש"ד דיעבד וע' ביש"ש סי' מ"ו וס' וע"ז ופ"ב ובי"ד אבאר באורך בעזה"י בזה ודע דהש"ך כתב בסי' ק"ה ס"ק כ' דחם לתוך צונן כ"ק מיהא נאסר היינו באיסורא מגופא משא"כ באיסור בלוע אף שהוא שמן או ע"י רוטב דלא שייך אדמיקר בלע עכ"ל והנה ממ"ש הרשב"א בחדושיו כאן דקערה למ"ד אחר הדחה צוננת היא אם נתן בה רותח צריך כ"ק דתתאה גבר הרי בהדיא דאף דבר הבלוע אם הוא יוצא כמו בכלי דיוצא אף בלא רוטב אוסר מיהא כ"ק להיתר העליון אם לא שיש לחלק ו כלי לאוכל אדרבה בדבר זה איפכא מסתברא דנהי דכלי פולט איסור בלוע בלא רוטב שאין לה מה לפלוט מגופה משא"כ לענין שיהא הכלי נוח לפלוט יותר מן האוכל זה אין נראה ושם בי"ד אבאר בזה:
גמרא דההיא פינכא דהוה בו ר"א ותבריה עכ"ל ופירש"י ש"ח הוה דאי עץ או מתכתו יגעילה והר"ן והריטב"א כ' דאמאי לא ינקבוה ויהא מותר למלוח בשר תירצו דטריחא מלתא ותשבר עוד תירצו דבלעה דם ושמנונית כו' וא"כ נהי שאין הבשר בולע דם שמנונית מיהא בולע ונאסר עכ"ל והר"ן לשיטתיה דסבור בשאר איסורין חנ"נ ואף במקום שאין האוסר יכול לילך אוסר הנאסר ומש"ה א"א לנקוב ולמלוח פ"ש דבשר בולע משמנוני' שפולטת הקערה וש"מ דהר"ן סובר כן וגם שמעינן מיניה דסובר דיש מליחה לכלים להפליט נמי דאל"ה אכתי אין הקערה פולטת כלל במליחה ומיהו לזה יש לומר דלכתחלה מיהא אסור כמו בדפוסי העכו"ם דאסור למלוח בה כמ"ש בסימן ק"ה בהג"ה סי"ב והיינו טעמא דלגבי דם אמרינן אגב דטריד למפלט לא בלע ומ"ה מולחין כמה פעמים בכ"מ ושרי אף לכתחלה משא"כ ציר אפשר דפולט אף במליחה מכלים ומש"ה, דיעבד שרי ולא לכתחלה. וראיתי להש"ך בסימן ס"ט סי"ז שכתב דהא דמותר כאן לכתחלה ובסימן ק"ה דיעבד דהכי אורחי' בהדחה ולא ידענא אמאי לא דכאן אין כ"א דם משא"כ התם דיש ציר אפשר דפולט ובי"ד אכתוב מזה בעזה"י ומ"מ קשה לשיטת הר"ן דא"כ היאך מולחין בשר בכ"מ כמה פעמים דנהי דם אין בולע מ"מ שמנונית בולע והשמנונית נ"נ בשעה שנוטף מבשר דמעורב בדם לשיטת הר"ן אף שנפלט האיסו' נ"נ ומה לי כלי מנוק' או כשא"מ וא"כ איך מולחין בכלי מנוקב דפולט ציר ובולע בשר כו' ושוב ראיתי כפ"י לעיל מיניה בר"ן שכתב בקערה שמלח בשר אסור לאכול רותח במנוקבת דבלע שפיר והא דמותר למלוח פ"ב משום דטרוד למפלט דם וציר לא בלע דם הרי בפי' דיש מליחה לכלים להפליט אף דם ומ"ש דפינכא דר"א בלא נקובה שפיר כת' דאי נקובה אמאי תבריה למלוח בה בשר חזיא אלא באינה מנוקבת ומ"מ קשיא מה דכתיבנא אף באינה כן אלא במנוקבת היאך מולחין ב"פ דהציר זב ומעורב בדם ונ"נ ונבלע הציר בכלי ופולט אח"כ לבשר ואיך שרי למלוח ב"פ ובי"ד סימן ס"ט, אכתו' מזה:
ודע שאני תמה עוד על דברי הר"ן ז"ל דאיהו כת' להדיא בספכ"ה דעיקרן של דברים דבשאר איסורין חנ"נ משום לתא דבב"ח גזרו ודוקא דרך בישול לא בע"א יע"ש והיינו במליחה לא אמרינן חנ"נ בזה וע' בש"ך סי' מ"ב ס"ק ו' וסי' צ"ב וקל"ד ס"ק י"ב וכיון שכן יש לתמוה איך כ' דמש"ה תבר' ר"א לפינכא דאף לאחר שנקבו' אסור למלוח בה דפולט ציר ובולע בשר והא הציר לא נ"נ דרך מליח' דלא הוי דרך בישול ודם אין בולע דטרוד למפלט אם לא שלכתחל' אין לעשות סוף דבר שדברי הר"ן צריך תלמוד:
ודע דהרא"ש בשמעתין כ' דאינה מנוקב' איירי שמואל דא"כ איך שרי למלוח ב"פ בכלי מנוקב' עכ"ל ראיתי בס' א' נקר' מקום שמואל בי"ד סימן ס"ט בחדושיו שהק' דאין מליחה לכלים להפליט (ומה שנרא' מדבריו שם דכ"ע סביר' להו הך כללא דאין מליחה לכלים להפליט ליתא דכמה רבוואתא פליגי עלי' וע' בש"ד בסופו יע"ש) דהא הרא"ש כתב לקמן גבי טהור מליח וטמא תפל דאין מליחה לכלים והביאו הטור בסימן ק"ה עכ"ל אמת שהטור הביאו ג"כ לפסק הלכה ודוקא דיעבד ולא לכתחלה ומלח שנתון בקערה של בשר לכתחלה ודאי היתר הוא ומש"ה נ"ט בר נ"ט דהיתרא שרי הטור ומש"ה שינה וכתב בדפוסי העכו"ם דאין מליחה כו' ואף אם נאמר בדבר חריף לא שייך נ"ט בר נ"ט כדעת הרשב"א ובעל התרומות שהביא הב"י בסימן צ"ו יע"ש מ"מ הכא דאיכא תרתי לטיבותא שרי לכתחלה ומש"ה כתב הטור ולפיכך וקאי נמי אמלח הנתון בקערה יע"ש היטב אלא דב"י שם מביא בשם א"ח דאף מלח הנתון בקערת איסור דינא הכי י"ל דכתב מאחר שאין מוציא יבש ביבש וכן בש"ע הביאו כן יע"ש וכתב בפר"ח דלענין לכתחלה אמר כן אבל דיעבד אפילו רטיבות קצת דאין מליחה לכלים וא"כ שפיר כתב הרא"ש ז"ל דא"כ לכתחלה איך שרי למלוח בכ"מ דבשר לח אלא דמא משריק שריק אבל קשה מה ראיה דמש"ה שרי למלוח דטרוד למפלט לא בלע וכתי' הר"ן ובס"ק וק"ה אבאר:
כתב הר"ן ז"ל והריטב"א מכאן שמעינן דנ"ט לפגם לא שרי אלא דיעבד ולא לכתחלה דאל"כ אמאי תברה לישהינהו עד למחר עכ"ל ואני העני לא ידעתי דהא גמרא ערוכה היא בע"ז ע"ו א' דלא אסרה תורה אלא בת יומא ופריך לאו בת יומא לישתרי ומשני גזירה אטו בת יומא הרי בהדיא דלכתחלה אסור וא"כ למה להוכיח מכאן היה נראה לומר דמכאן מוכח אף דבר שאין איסורו מד"ס אפ"ה אסור שאין בת יומא דל"ת דהוה גזירה לגזירה שבשלו ומליח היה דרבנן כמבואר במנחות כ"א א' ובי"ד סימן ס"ט בב"י ובפר"ח ושאר אחרונים ואפ"ה תבריה ר"א לפינכא לישהינהו עד למחר אלא ש"מ אף באיסור דרבנן אסור נ"ט לפגם וגזרינן שאינה בת יומא אטו בת יומא:
ולמאן דאמר דההיא פינכא במנוקבת איירי ואפ"ה תבריה ר"א צריך לומר דחרס היה ובלעה טובא ומשו"ה תברא ז"א דאף לחזור ולמלוח אסור דפולטת בכ"ח והא דמולחן בכלי עץ ומתכת דקשה ואין מפליט ע"י מליחה וע' בטי"ד סימן ס"ט בשם ר"פ ובחדושינו לי"ד אכתוב מזה באורך בעזה"י וע' בצמח צדק לענין נ"ט לפגם באיסור דרבנן וע' בחדושינו בסימן קכ"ב וכאן אין להאריך עוד:
ובפירש"י ד"ה קערה שמלח בה בשר אסור לאכול רותח שנפלט הדם ונ"ט ראשון הוה כאיסור גמור עכ"ל משמע מדבריו דאי הוה טעם שני שלישי כגון תבשיל רותח שבלע הקערה ואח"כ פלט לתבשיל אחר אין נאסר התבשיל ואמאי האי נ"ט בר נ"ט לא שייך אלא בהיתרא ולא באיסורא ואף באלף אסורים וקערה זו אסורה מחמת דם וכפירש"י וכן כתב הר"ן ז"ל גבי דגים שעלו בקערה של בשר דבאיסורא לא שייך נ"ט בר נ"ט וא"כ קשיא והנה אני רואה שבמחלוקת שנייה אי נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור או לאו ולדעת סמ"ק בסי' רי"ד הביאו הב"י בסי' צ"ד דלא אמרינן הכי באיסורא דקליש איסורא דחנ"נ א"כ אפשר רש"י סובר כר"א או שאר פוסקים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין וכמו שאבאר בסימן צ"ד וע' בפר"ח ס"ק כ"ח שם שהשיג על הש"ך יע"ש ושם אבאר באורך מזה למ"ד אין חנ"נ בשאר איסורין יע"ש:
ובד"ה וצנון שחותכו בסכין כו' דבולע משמנונית הסכין עכ"ל כאן תפס לשון ראשון לקמן דהא דאמר דצנון שחתך בסכין בשר אסור לאכול בכותח דסתם סכין שמנונית קרש עליו אבל במקונח שרי אף בצנון דהוה נ"ט בר נ"ט וא"כ מה פריך ליה רבא וגם אביי אמאי לא טעמיה דהוה נ"ט בר נ"ט וסכין בעין הוה וע' מ"ש לקמן:
גמרא אמר ליה אביי האי היתרא בלע והאי איסורא בלע אמר ליה רבא סוף סוף היתרא דאתי לידי איסורא עכ"ל יש לראות מה עלה על דעתו של אביי לחלק בכך ולא זכר קושית רבא דמה בכך ודוחק לומר דאביי אמר היתרא בלע ומותר כשיש ס' בצנון עם הכותח נגד הסכין משא"כ אי הוה סכין טריפה היה צריך ס' נגד כל הצנון דסכין נ"נ וגם הצנון חדא דזה לא הוזכר בדברי אביי ועוד דאין מבטלין איסור לכתחלה ואין לומר דזה פריך ליה אח"כ רבא. וראיתי לרי"ף ז"ל שגורס בשמעתין ולחם שצונן שחתך מותר לאוכלו דאפשר למיטעמי' עכ"ל והנה לא ידענא דצונן סגי בהדחה והדחה מיהא בעינן ולא סגי בטעימה כיון דאפשר בהדחה ואפשר דבדם הוא דסגי בכך ולא בשר ושאר דברים המחתך בעי נעיצה עשרה פעמים בקרקע קשה כמ"ש בע"ז וה"ה אם לא נעשה כן דאסור ולא סגי בהדחת המאכל דאגב דוחקא בלע קצת ומה אמר דאפשר למיטעמיה וכההיא דקישות גריר לבי פסקי וכמו שאבאר שם בס"ד ולקמן נאריך בה בעזה"י ואפשר שמה שלא גרס הרי"ף כגי' הספרים צנון שחתך בה כו' משום הך קושיא דאיך לא אסיק קושית רבא סוף סוף כו' אלא הגי' הוא לחם צונן ואמר אביי האי היתרא בלע ר"ל דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא והא דאמר והאי איסורא בלע לומר אף אי הוה נ"ט בר נ"ט דבאיסורא לא שייך נ"ט בר נ"ט כמ"ש לעיל או יאמר דקערה שמלח בשר אסור לאכול רותח ע"י אמצעי רוטב דאין בלוע יוצא מכלי ג"כ אם לא ע"י רוטב כמו שאבאר לקמן דיש סוברים כן וא"כ הוה טעם שלישי כמו בדגים שעלו בקערה ומש"ה אמר האי איסורא בלע ולא שייך נ"ט בר נ"ט ורבא סובר נ"ט בר נ"ט דהיתרא נמי אסור כרב לקמן מש"ה פריך הכי משא"כ אי הוה גריס צנון דאביי אמר לקמן דאסור וסובר הרי"ף דאף דאין שמנונית על הסכין כפירש"י כלשון שני וא"כ קשה על אביי מה אמר האי היתרא הוא ומה בכך והא איהו אמר לקמן דאסור כו' וע' בתוספות ד"ה אמר אביי דאיירי בסכין מקונח ואפ"ה בעי טעימה בלחם צונן דאפשר למטעמי':
גמרא אמר ליה רב פפא לרבא וליטעמיה קפילא ארמאה כו' עכ"ל הרשב"א הקשה דאסור לאכול לכתחלה משמע ואיך שייך טעימת קפילא ותי' דאסור לאכול משמע אף דיעבד התבשיל אסור יע"ש ועיקר קושייתו דלכתחלה ודאי אין ליתן בקערה על סמך קפילא דאין מבטלין איסור ובשלמא התם בקדירה שבשל דיעבד מכשירין התבשיל משא"כ הכא ואף דם שבישלו מדרבנן מ"מ באיסור דרבנן אין מבטלין אלא אם נפל לתוך היתר מרובה מבטלין עד ס' כמ"ש הר"מ בפט"ו מהל' מ"א ועיין בטי"ד סימן צ"ט יע"ש והוא מגמרא דריש ביצה עצים שנשרו מן הדקל כו' משא"כ כאן והר"ן כתב דוקא דיעבד שרי התבשיל ולא לכתחלה דאין מבטלין איסור לכתחלה ודע דמהא דאמר אסור לאכול רותח ולא אמר אסור להשתמש רותח ש"מ דאף בדיעבד אסור התבשיל ומ"ה פריך וליטעמי' קפילא ארמאה ושוב מצאתי בת"ח שכתב ג"כ דמדאמר אסור לאכול רותח כו' אם מדאמר קערה שמלח בה בשר ולא אמר כלי שמלח בה בשר אסור לאכול רותח אלא ש"מ דיעבד קאמר דאסור התבשיל ודוקא קערה דהוה חם לתוך חם למ"ד דקערה לעולה חמה כדעת הראב"ד ועיין ב"י בסימן ס"ט גבי מולח בכשא"מ ולא נאסרה הקערה כ"א כ"ק על ידי מליחה כמבואר בסימן צ"ח ובשאר דוכתין וא"כ בשאר כלים התבשיל שרי דיש ששים נגד הקליפה משא"כ בקערה שהיא רחבה דמסתמא אין בה ששים נגד קליפת הקערה כמ"ש הש"ך בסימן ס"ט, יע"ש, ומש"ה נקיט קערה דיעבד ופריך שפיר וליטעמי' קפילא ארמאה ומהא דהכא אין ראיה למה שפירשתי לעיל בפג"ה גבי אמר רבא מריש הוה קשיא לי מאן טעים כו' דרש"י שכתב בעינן ששים וטעימת קפילא ככל איסורין וקפילא בלא ששים אין היתר ונגד הקערה ליכא ששים אלא כיון דאין בוודאי דליכא ששים סמכינן עלי' דאפשר דכל שאין בבירור לא סמכינן אטעימת קפילא דהקערה לא נאסרה כ"א כדי קליפה דלא כמ"ש היש"ש בסי' פ"ב בכאן יע"ש א"כ נגד קליפת הקערה פעמים יש ששים ועיין מה שכתבתי לעיל באורך מזה:
ודע עוד הא דאמר וצנון שחתכו בסכין של בשר מותר לאכלו בכותח אם טעים ליה ישראל ואמר דלית ביה טעמא היינו דיעבד שחתכו בסכין של בשר אבל לכתחלה לחתוך בסכין בשר ולאכול בכותח, אסור ומנא אמינא לה מהא דכתב הצמח צדק בסימן פ' הא דכתב בי"ד סימן צ"ט בסופו חלב שנפל למים שנתבטל ביה וכתב בתורת חטאת כלל פ"א דין י"א דלכתחלה מותר היינו אם נפל חלב למים מותר ליתן לתוך בשר אבל לא לערב חלב עם מים וליתן לתוך בשר וה"נ דכוותי' ומש"ה אמר צנון שחתך בסכין בשר מותר לאכול דיעבד שחתך וכדכתיבנא ובי"ד אבאר עוד בזה:
כתב הר"ן וקשיא לי מאי קמ"ל פשיטא, היכא דטעים ישראל ואמר דלית ביה טעם בשר דשרי י"ל דה"ק דליכא קפילא ושאר גוי אין מהימן וישראל מהימן עכ"ל ר"ל דסובר דוקא קפילא דלא משקר הא עכו"ם אחר אינו נאמן וישראל נאמן ועיין בפג"ה גבי טעימת קפילא שכן הוא סברת הר"ן ז"ל אבל ליש מי שסובר קפילא לאו דוקא אלא עכו"ם מסל"ת בעינן או למי שסובר דוקא קפילא שהוא מבחין ומרגיש הטעם ביותר ועיין ביש"ש סימן ו' בש"ד סי' צ"ב וצ"ח קשה קושית הר"ן ז"ל דמאי קמ"ל פשיטא היכא דאפשר למטעמי' טעמינן והיכא דליכא עכו"ם ה"ה בישראל בעינן קפילא דוקא ומה חילוק יש בין צנון לקערה שמלח בה בשר דבתרוייהו ניתר ע"י קפילא ומיהו למאן דבעי מסל"ת אפשר דה"ק צנון מותר בישראל ובקערה שמלח בשר אסור אי ליכא עכו"ם מסל"ת דהתם איסור הוה ובעינן עכו"ם דוקא:
שוב ראיתי דאשמעינן טובא דל"ת דם שבישלו דרבנן ובאיסור דרבנן שרי טעימה כמו שכתב הרב בצמח צדק סימן מ"ז בדבר שהוא איסור דרבנן שרי לטעום מללחך בלשונו ומש"ה התיר לאומן המבשל בורית לטועמיה דהוה דרבנן דהוה נ"ט לפגם עם אפר יע"ש וכבר נתבאר זאת אצלינו בי"ד וע"ש בסימן ס"ב בטעימת הכבד יע"ש ודם שמלחו הוה דרבנן ואפ"ה אם אין שם עכו"ם אסור לישראל למיטעם דהכי בעינן טעם גמור לאכול קצת ממנו או כמ"ש הפר"ח בסימן מ"ב דצריך למיטעם הרבה חיישינן שמא יאכל יע"ש ומ"מ אשמעינן היכא דליכא עכו"ם אסור לישראל למיטעם ואין לתבשיל תקנה ועיין בתב"ש סימן מ"ב:
ובתוס' ד"ה מליח אינו כרותח והא דאמרינן דטמא מליח וטהור תפל אסור היינו דגים דרפי. קרמייהו עכ"ל וה"ה דה"מ לומר דבאוכלין נוח לבלוע יותר ע"י רתיחת מליחה ולא בכלים אלא דמשמע להו דפליג אדשמואל ואמר אף באוכלין מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל והקשה להם מברייתא איך פליג ע"ז דגים כו' ותירצו:
ובד"ה האי היתרא בלע כו' לא ר"ל דהוה נ"ט בר נ"ט עכ"ל מהר"מ מלובלין ז"ל פי' דאביי אמר היתרא בלע ולא רצה לומר נ"ט בר נ"ט דאביי לטעמיה וכו' ומש"ה הוצרך לטעמא דהיתרא בלע יע"ש מ"ש ולא ניחא להו באמת לפרש דברי אביי האי היתרא בלע והוה נ"ט בר נ"ט דא"כ לא שייך והאי איסורא בלע דא"נ היתרא בלע דבקערה הוה טעם ראשון ועיין מה שאכתו' לקמן בתו' ד"ה הלכתא דגים שעלו בקערה דעת התו' בזה יע"ש:
גמרא אתמר דגים שעלו בקערה כו' מפני שראיתי ספיקות רבות ועצומות בזה הסוגיא אמרתי אפרש שיחתי וירוח לי והנה יש בכאן לחקור חקירות רבות ואבארם בעזר העוזר ב"ה:
החקירה האחת היא במה שיש לחקור בהא דאמרינן נ"ט בר נ"ט קליש איסוריה ואין בו כח לאסור אם הוא דווקא בדברים המתבטלים בששים וכדומה הוא דאמרינן הכי אבל בדבר דנאסר במשהו לא שייך זה א"ד דאפילו משהו לא חשוב רצונו לומר בחמץ בפסח דיש דעה דמתבטל קודם הפסח וחוזר וניער בתוך הפסח כמבואר בא"ח תמ"ב ותמ"ז באורך וא"כ בנ"ט בר נ"ט עד"מ שבישלו בשר בקדירה של חמץ ב"י קודם הפסח ומאותו בשר בולע בשר אחר ע"י רוטב דהוה וודאי טעם שלישי להיתר או בשר ראשון גופא הוה טעם שני להיתר קודם הפסח מי נימא משיגיע הפסח חוזר וניער דבמשהו מיהא איכא או דלמא דאף משהו אין בו דנ"ט בר נ"ט אין בו ממש דטעם כעיקר דאסר רחמנא זה הבא מן הממש דווקא ולא כה"ג דהוה נ"ט בר נ"ט דאף משהו אין בו ושרי בתוך הפסח כמבואר:
עוד יש לי לחקור בנ"ט בר נ"ט דשייך בהיתר דווקא ולא באיסור וזה מוסכם מרוב רבוותא כמו שאבאר אח"כ אי"ה ובי"ד סי' צ"ה אבאר עוד מזה וא"כ יש לראות אי מ"ה אסור באיסורא אף בג' טעמים או מדרבנן הוא דאסור ונ"מ טובא כפי הכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא וספק דרבנן להקל א"כ אי מ"ה ספיקו אסור ומדרבנן מותר עוד יש לחקור הא דאמרינן נ"ט בר נ"ט דהיתרא מותר אם הוא אף שנרגש הטעם אח"כ שרי דהוה טעם קליש או דלמא כשאין נרגש טעמא הוא דשרי דמסתמא אין כח בטעם שני ליתן לשלישי אבל אי נרגש הטעם אה"נ דאסור דטעמא לא בטל א"ד כי אסרה טעם כעיקר בטעם חשוב כמו בכלי מזמן דהוה טעם ראשון אבל טעם קליש לא אסרה תורה ושרי כמו דגים שעלו בקערה של בשר דשרי בכותח מי נימא דווקא בסתמא הוא דשרי דאין בו טעם אבל אי נרגש הטע' בכותח אסור או דאפ"ה שרי כמ"ש דלא אסרה תורה טעם בזה דקליש הוא או דהם ז"ל חקרו והבינו דא"א לבוא כלל לידי נתינת טעם בטעם שלישי ואין במציאות כלל אי נותן טעם או לא ויש לחקור עוד חקירה אחת וגדולה היא אלי והוא דאם נאמר דהא דשרינן נ"ט בר נ"ט דהיתרא היא כהאי גוונא דגים שעלו בקערה של בשר מותר לאוכלן בכותח דטעם שני אין בו כח ליתן טעם לכותח כ"ש לקמן אי"ה אבל היכא דטעם שני גופא נאסר אח"כ אף שהיה היתר מקודם זמן איסורו מה בכך דהוה נ"ט בר נ"ט כמו חמץ בפסח שהתיכו שומן, בכלי חמץ קודם הפסח דהוה בשמן טעם שני ועדיין קודם הפסח שרי אי נאסר כשבא הפסח כיון דהשתא טעם ב' נאסר או כיון דקודם הפסח שרי תו לא גזרו עליו כיון דטעם כעיקר מדרבנן ואפילו אי הוה מן התורה אפשר דשרי כר"נ או דליתא דע"כ לא שרינן אלא היכא שהטעם שני אין כח ליתן טעם בכותח אבל בטעם שני שנאסר אח"כ אימא דאסור או לא שנא:
כל אלה חברו יחדיו והיו לספיקות עצומות לאיש פחות ערך כמוני ואני בסבך העיון לא ידעתי היאך לנטות ומה אידין ביה:
והנה בהתרת הספיקות האלו אומר אני דמ"ש נ"ט בר נ"ט דהיתרא מותר יש להוכיח דאפילו משהו לא חשיב מדכתב הריטב"א ז"ל בחדושיו כאן בהא דגריר לבי פסקי דכוותיה לענין חמץ בפסח דגים שעלו בקערה של חמץ בין לבישול בין למליחה קודם זמן איסורו מותרים תוך הפסח דהוה נ"ט בר נ"ט דלא חשיב איסור כלל ואף דחמץ בפסח במשהו לית לן בה דכל כה"ג לא חשיב כלל טעם בשלישי וכבר נתבטל גם בשני קודם הפסח דקיי"ל קודם זמנו בששים וכן עמא דבר עכ"ל העתקתיו מפני שיש צורך בה לעניננו דמשמע מדבריו דנ"ט בר נ"ט אין בו כח ליכנס בשלישי אף משהו מדכתב דלא חשיב איסור כלל וכן מדכתב ואף דחמץ בשלישי לא חשי' משהו כלל הרי יראה דאפילו משהו לא הוי ומה שכתב דבכה"ג לא חשיב דאיכא בשלישי חמץ יראה לי דה"ק מפני שכתב דגים שנתבשלו בכלי חמץ וסובר דע"י בישול במים חשי' טעם שלישי בדגים מן הכלי למים וממים לדגים ואין בו כח לכנו' בשלישי דסובר דזה הוה טעם שלישי כמ"ש מקודם בשם הרמב"ן ז"ל דאם הודחה קערה חולבת עם בשר דשרי מה"ט דמן הקערה למים ומים לקערה שניה ואף שיש לחלק כמו שאבאר לקמן אי"ה מ"מ סובר הריטב"א דבבישול הוה כה"ג טעם שלישי כמ"ש בש"ד ובשאר פוסקים ובתוס' כאן ד"ה הלכתא דגים יע"ש ומ"ש וכבר נתבטל גם בשני רצה לומר אף אם מלחו דגים בכלי חמץ קודם הפסח כמ"ש מקודם בין לבישול ובין למליחה ובמליחה ליכא אלא טעם שני מן הקער' לדגים מ"מ הרי כבר נתבטל בדגים קודם הפסח דסובר אין חוזר וניער בתוך הפסח אלא שיש להסתפק בדבריו אם ר"ל דיש ס' בדגים נגד חמץ שבקערה דמשערינן באומד יפה כסברת הראב"ד שהביאו הב"י בסי' צ"ד וצ"ח או היכא דהיתרא בלע או דמשתמשין חמץ דבר מועט בקדירות ועיין בפסחים דף ל"א ע"א בתו' שם ד"ה קדירה יע"ש או דרצה לומר דבשני נתבטל היינו דמן הקערה לדגים היה טעם שני להיתר ועדיין קודם הפסח ואף לאחר הפסח ובתוך הפסח איסור הוא מ"מ ה"ה בנתבטל קודם הפסח דנהי דטעם שני משהו אית ביה דשלישי אף משהו אין בו אבל שני משהו אית ביה מ"מ נתבטל קודם הפסח ואין חוזר וניעור בתוך הפסח וכה"ג בקדירה שבישלו אתמול שלמים מבשל היום אף שממעט באכילתן שרי משום דמצי למיכל עד למחר דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא מקדירה לשלמים של היום ועדיין היתר ושוב נתבטל ותו אין בו כח וכמ"ש התו' ד"ה והלכתא דטעם שני הוא והיתר הוא קודם שיבוא לידי איסור ועיין מ"ש בתוס' שם ובספק ה"ד אי טעם שני נאסר אח"כ אי הוה אסור:
ודע שראיתי להב"י בסי' צ' דטעם דבאסורא לא הוה נ"ט בר נ"ט משום דחנ"נ בשאר איסורי והוה כולו איסור ועיין בש"ד סי' נ"ה ונ"ו ופ"ה וכן ראיתי לאו"ה כלל ל"ד דבאיסור לא אמרינן נ"ט בר נ"ט דחתיכה נ"נ ואף שיש כמה טעמים אוסר יע"ש היטב וא"כ ע"כ מוכח מדבריהם דנ"ט בר נ"ט דהיתרא דשרי דנתבטל ומשהו מיהא אית ביה לעולם דאל"ה אלא שאין כח כלל לצאת מן השני לשלישי או דטעם כזה לא הוה טעם כלל וכמו שאבאר לקמן וכמאן דליתא דמי א"כ אמאי באיסורא לא מהני נ"ט בר נ"ט דהא אין הנאסר יותר מן האוסר וכ"מ שאין האוסר יכול לילך אין הנאסר יכול לאסור וכ"ת דסבירא להו להסמ"ק ואו"ה דהנאסר אוסר יותר מן האוסר ליתא שהרי בהדיא כת' או"ה כלל ל"ד וכ"ד בשם, סה"ת וסמ"ג דהמלח אין אוסר הבשר בשעת מליחה דאין הנאסר אסור אלא במקום שהאוסר יכול לילך שם וכן הוא פסק כן שם להלכה וא"כ איך פסק בכלל ל"ד דבאיסורא לא הוה נ"ט בר נ"ט דחנ"נ אלא ש"מ דנהי דטעמא ליכא מ"מ משהו איכא אלא דבטל בששים ומ"ה באיסורא אף שיש כמה טעמים לא מהני דהאוסר בעצמו יכול לילך שם משהו עכ"פ וכיון שכן חנ"נ ואוסר דזה הכלל כל שהאוסר יכול לילך בעצמו משהו צריך שיעור גדול נגד כל החתיכה דנ"נ כמבואר בדוכתי טובא וגם הסמ"ק גופא סובר כן כמה פעמים דאין הנאסר יותר מאיסור דלא כסברת הר"ן ספ"כה ובסי' ק"ג הביא הב"י דבס' שמ"ק טלה דאם בישל מים בקדירה של איסור תוך מעל"ע ואחר מעל"ע לבישול האיסור בשלו בו כת' דיש להקל מפני שאין האוסר בעין והיינו מפני שאין הנאסר יותר מן האוסר ובחדושינו לי"ד הארכתי בזה וא"כ ע"כ דיש משהו עכ"פ וא"כ בחמץ בפסח דהוה במשהו למ"ד חוזר וניער יש לאסור וכה"ג טובא ועיינתי ברשב"א בחדושיו כאן ומלשונו אין שום הכרע אי' יש כח להפליט אלא דבטל במיעוטו או דאין בו כא להפליט ואף משהו אין בו יע"ש היטב בזה:
עוד ראיתי להריטב"א ז"ל שכתב לעיל מיניה ד"ה דגים וז"ל דהוה דגים נ"ט בר נ"ט ומותר לשמואל אע"ג דיהיב טעמא משום דאיקליש איסורא ואפי' כריח' דבשרא לא אשיב עכ"ל מלשון זה יראה דיש לומר דהטעם יוצא לשלישי או יותר אלא דלא חשי' טעם כלל כה"ג ולית לן ביה וזה שאמר אפי' כריח' דבישרא לא הוה דלא הוה משהו דנהי טעם כעיקר מ"ה היינו טעם ראשון כמו גיעולי נכרים וכדומה אבל טעם שני לשלישי תו לא. חשיב טעם למיסר אחר כך ומ"מ קשה ממ"ש לעיל ודע דממ"ש אף דיהיב טעמא מצינו לומר דיהיבי טעמא היינו שטעם הבשר נרגש בדגים או אף דנרגש בכותח נמי דלא חשיב טעם נהי דהתורה גלתה טעם כעיקר בכלי מדין זהו שהתבשיל קיבל טעם מן הראשון שבקדירה אבל ביותר אין לחוש לטעמא כלל דאיקליש ואף אי נרגש הטעם שרי וכנראה מפשט לשון הריטב"א שכתבתי כאן וא"כ אף באיסורי משהו שרינן דלא חשיב כלל טעם כדכתיבנא והא דכתב נמי הריטב"א בד"ה גריר לבי פסקי דלא חשיב כלל חמץ בשלישי נמי מה"ט דאף שיוצא לשלישי לא חשיב טעמא כלל דאיקליש ולא הוא טעם. כעיקר ועיין בר"ן כאן ולקמן אכתוב בדבריו:
וראיתי להיש"ש בסי' ס"א שכתב והרא"ש כתב לקמן אסור לאוכלו בכותח (אצנון קאי) הוא בלא טעימה ואינו ר"ל דצנון אגב חורפי' יהא אסור בטעימה (היינו אף בטעם ומרגיש הבשר בצנון) ודגים אפילו בטעימה שרי, דמה בכך דדגים אין חריפין מאחר דיהבי טעמא ומורגש בתוכו למה לא יהא אסור כמו בצנון אלא ודאי קודם טעימה קאמר כן כתב הרא"ש להדיא דגבי דגים מותר בלא טעימת ישראל קודם נתינתן לכותח משום נ"ט בר נ"ט ובצנון עד דטעים ואין שחולק בין דגים לצנון אלא דגים א"צ טעימה וצנון צריך אבל כל שמורגש טעם הבשר אסור והנה הנראה מכוונת דבריו דנ"ט בר נ"ט דשרי לאן משום דאין כח לצאת מן השני לשלישי אי אף דיוצא לא הוה טעם חשוב כיון דאיקליש איסור' כולי האי אלא כך הוא עיקרן של דברים לדעתו ז"ל דמסתמ' אין בו ליתן טעם לג' וכבר נתבטל בשני ולכך א"צ לטועמו כדי נתינתו לכות' דמסתמא אין בו כדי ליתן טעם בכותח דצנון דהוה כממשו של איסור משום חורפיה צריך לטועמו וקודם אם יש טעם אסור ואם לאו מותר. ואיני יודע היאך יאמר זאת דנהי דנאמר כל שהוא היתרא מסתמא בטל בשני בס' כמו הכ' דגים שעלו דבקערה ראשון ובדגים ב' א"כ אף באיסורא נימא הכי ומ"ש איסורא מן היתרא ועוד דבשני ודאי יש בו טעם:
כמו שאבאר לקמן אי"ה ומה שהביאו ראי' מלשון הרא"ש יש ליישב ובי"ד סי' צ"ה אכתוב מזה באורך עוד ראיתי מ"ש שם מהרש"ל דבצנון אף אי טעים וליכא טעמא אסור לאוכלו בכותח דלכתחלה אסור דס"ס טעם משהו איכא לא ידענא להולמו כיון דליכא טעמא הרי נתבטל כדין יבש ביבש חד בתרי היכא דליבא טעמו ותן אין שייך אין מבטלין איסור לכתחלה דביטולו לאו בכותח הוה אלא בצנון ואין לומר דסובר דשני דברי' של היתר ן מבטלין זא"ז זה לא ניתן להאמר כלל דא"כ חמץ קודם הפסח דבטל בס' וכן הוא בי"ד בסי' צ"ט בסופו דהיתר בהיתר בטל הוא וראי' ממתני' פ"ב דכלאים צמר גמלים שטרפן כו' ועי' בפר"ח שם וכן מבואר מכל הפוסקים וא"כ ודאי דשרי בצנון כה"ג ולא הוה מבטל איסור לכתחלה ובפר"ח סימן צ"ה ס"ק ג' כת' מותר לאכלן בחל' פירוש אף שנרגש טעם בשר בדגים דאי ליכא טעמא פשיטא אלא דאיכא טעם כיון דהוי ב' טעמים של היתר הוקלש הטעם ואין בו כח לאסור עכ"ל הרי כמ"ש ולא הזכיר כלל מדברי מהרש"ל ביש"ש ומ"מ הא לא כתב דאין בו כח לכנוס בשלישי ויש לפרש דר"ל דאין בו כדאי לאסור דקליש איסורי' או דאין כח לצאת כלל וכבר כתבנו מה שיש לע' בזה וסיים שם באיסור בכמה טעמים דטעמא לא בטל ולקמן אבאר:
ודע דהר"ן ז"ל כתב וז"ל והוי יודע שלא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר כבשר בחלב כיון דטעם שני של היתר הוא נקלש טעמו לא חשוב למיסר אבל באיסורא כל היכא דאיכא טעמא אוסר עד סוף העולם עכ"ל מדבריו אתה רואה דכל היכא דכמה בעי יכול להתפשט הטעם עד אלף אלא דבאיסורא אסור בהיתרא שרי דאי דנימא דאין בו כח להתפשט יותר אם כן באיסורא נמי או דבטל מיהא בששים אלא דיכול להתפשט יותר ואפ"ה שרינן בהיתרא ולא באיסור וכן כתב איהו לקמן וזה לשונו ועוד מה דשרינן נ"ט בר נ"ט לאו משום דסברינן שהטעם עד השלישי מתפשט דא"כ באיסורא נמי נימא הכי דלמאן דלית ליה בשאר איסורין חנ"נ כו' הלכך דוקא כשטעם שני עמד בהיתר יע"ש היטב והנה יראה מדבריו בודאי דמתפשט יותר עד אלף אלא דבהיתרא שרינן ולא באיסורא ומ"ש למאן דלית ליה חנ"נ בשאר איסורין הוא לומר דאלו למ"ד חנ"נ א"ש דבאיסורא לא שייך לומר נ"ט בר נ"ט כמ"ש לעיל בשם סמ"ק סי' רי"ד והביאו הב"י בסימן צ"ד וצ"ה יע"ש ולפי זה נחזי אנן בספק השני באיסורא אי הוה מ"ה או מדרבנן הנה למ"ש בשם סמ"ק ואו"ה כלל לצד והבאתיו לעיל דמש"ה לא אמרינן נ"ט בר נ"ט באיסורא דחנ"נ הוה דרבנן בשאר איסורין משום בב"ח כמ"ש הר"ן ספכ"ה והבאתי, ואם כן הולכין בספיקן להקל בשאר איסורין עד"מ קדירה שבישלו בה איסור וקנחה יפה ובישלו בה מים ואחר כך תחבו כף לתוכו ואח"כ תחבו הכף לקדירה כשירה ונשפך ואין אלו יודעין אם היה ששים שרי אף בא"מ כיון דחנ"נ הוה דרבנן אבל לטעם הר"ן ז"ל דהוה דאורייתא ולא דרבנן לא ידעתי מה אידון ביה דלכאורה אין מקום כלל לחלק בין היתרא לאיסורא למאן דלית לי' חנ"נ בשאר איסורין דאי מתפשט הטעם עד אלף אלא דהטעם קליש כזה לא אמרה תורה דליהוי טעם כעיקר מאי שנא היתרא מאיסורא וכי היתרא נביא הוא דאיקליש איסורא ולא באיסור' ולא ידעתי טעם נכון כלל לחלק בין היתרא לאיסורא אם לא נימא דמדרבנן הוא דגזרו כיון דהוה איסור שוב אינו יוצא מידי איסורו לעולם וכבר כתבנו מזה בחדושינו לי"ד סי' צ"ה יע"ש ולפי זה ה"ה למ"ד חנ"נ לא אמרינן הוה דרבנן אלא דמסתפינא לומר כן. והנה יש לומר דבב"ח מש"ה שרינן דמדלא אסרה תורה אלא דרך בישול ולא בכבוש וכדומה ש"מ דבעינן טעם ממש ומש"ה בטעם שני שהוא קליש אין בו כח ליתן טעם בבשר או בחלב משא"כ בשאר איסורין שוב ראיתי שזה ליתא דא"כ בחמץ בפסח או בכלי המקדש דחשבינן נ"ט בר נ"ט דהיתרא כמ"ש התו' ד"ה הלכתא וכמו שאבאר לקמן בעזה"י א"כ אמאי בכה"ג הוה טעם קליש ולא בשאר איסורין דכאן לא גלתה התורה כלום. ועדיין יש לנו לומר דודאי טעם שני אין בו כח ליתן טעם בשלישי ולא זה הוא. טעם כעיקר האמור בכלי מדין דשם קבלה קדירה טעם מגוף האיסור ונותנת טעם חשוב לתבשיל משא"כ ליתן כח בשלישי אלא דמ"מ טעמא הוה דלא ליבטיל חד בתרי כדין יבש ביבש מקרא דאחרי רבים להטות כיון דניכר ונרגש הטעם דחיך אוכל יטעם ובדבר הניכר לא שייך ביטול וכמ"ש הרשב"א בחדושיו בסוגי' בזרוע בשילה בשם הראב"ד ז"ל כה"ג יעוין שם ומש"ה כל היכא דאיכא טעמא באיסורא לא שייך ביטול ונהי שאין ההיתר נהפך לאיסור מ"מ התבשיל אסור שיש בו איסור משא"כ בשר בחלב וכדומה שאין כח בטעם שני ליתן לשלישי עד"מ קדירה שבישלו בה חלב ואח"כ דגים בטעם השני של דגים אין כח לכנוס ולאסור הבשר דלא הוה טעם חשוב ואף דנרגש הטעם חלב מ"מ כ"א בפ"ע היתר הוא ועל התערבם יחד אין כח בשני ליתן טעם בשלישי ומ"מ טעם זה אין מתיישב בחמץ בפסח ובקדשים וכדומה דלו יהיה טעם האלף כוון דבעצמו הוא האיסור לבסוף ולא בטל אסור ומה לי בהיתרא או באיסו' אלא משמע ודאי דהוה דרבנן באיסורא וכיון שכן יש לצדד ולהקל בספיקן כדכתיבנא דהוה ספק דרבנן ולהקל בכה"ג אף באיסורא ועי':
ומעתה מ"ש בספק השלישי אם הא דאסרינן באיסורא שרינן בהיתרא הוא בלא נרגש טעמא הא בנרגש טעמא אסור או לאו הנה מדברי הר"ן והפר"ח נראה אף דנרגש טעמא שרי בהיתרא אי הוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא קודם שבא לידי איסור דקליש טעמא ואין שם בשר בחלב ראוי לחול עליו וכדומה ואפשר דטעם כעיקר מכלי מדין ילפינן הוא כשקיבל טעם מראשון מ"מ אין תלמיד כמוני מכריע ואי"ה בי"ד בס' צ"ה אאריך בזה בעזה"י אבל החקיר' הד' יש לעיין בה טובא דודאי נראה דנ"ט בר נ"ט דשרי אלא שאין כח בשני לכנוס בשלישי או דקליש כולי האי אבל בטעם שני גופא ודאי חשיב ממש וא"כ יש לתמוה אמ"ש התוס' ד"ה הלכתא דמש"ה אמרינן דכל יום נעשה גיעול לחבירו מותר לבשל שלמים ולא הוה ממעט באכילה דהוה נ"ט בר נ"ט וכן בחתיכ' שומן בכלי חמץ הוה נ"ט בר נ"ט ומה בכך כיון דטעם השני אח"כ נאסר הוא ובטעם השני ודאי יש בו ממשות דאל"כ היאך תמצא איסור טעם כעיקר בכלי מדין דהוה טעם שני ואן לומר דווקא איסורא ולא היתרא דמ"ש ועוד אין לומר טעם כעיקר חידושא ואן לך בו אלא חידושו איסורא ולא היתרא חדא דמאי חידושא ועוד הא תנן קדירת שבישל בה בשר לא יבשל חלב ואם בישל בנ"ט אלמ' טעה שני בהיתר' נמי הוה ממש ואין לומר דזה הוה מדרבנן דזה לא ניתן להאמר כלל סוף דבר דנראה לכאורה דלא התירו אלא מן קערה לדגים ומדגים לכותח אין כח לאסור ואף אי תימא שטעם הכותח נבלע בדגים אפ"ה איכא למימר כיון שכל א' בפ"ע היתר הוא ולא אסרה תורה אלא כשיתן הבשר טעם בחלב או להיפך וכיון שכן כבר איקליש טעמיה בדגים קודם שבא טעם החלב ואין בו כח ליתן טעם בכותח הנבלע בדגים ג"כ וכן הרמב"ן בפירוש על דברי סה"ת הביאו הרשב"א בחדושיו והר"ן דלא אמרינן שכותח הנבלע בדגים יהא אוסרן וכן בדין לפי שאין בשר שבדגים או במים אוסרן עד שיתערבו עם החלב ויתנו טעם זה בזה שאין בשר בחלב אוסר לעולם עד שיתן טעם יע"ש הרי בהדיא כמ"ש אבל טעם שני גופא שהיה היתר ואח"כ נאסר לא ידענא אמאי לא הוה איסור ממש דהוה ממש וכההיא דקדירה שבישל בה בשר ואח"כ חלב בנ"ט דהנראה שהוא מ"ה וכמ"ש בסמוך ואף שכתב הרשב"א ור"ן בשם י"מ דטעם שני נמי שרי לשמואל מהא דדייקינן דאמר רב יהיב טעמא כולי האי דשייפא ביצעא טעם ראשון ומקערה לתבשיל אלמא לשמואל אף כה"ג שרי יע"ש הא הקשו התם מקדירה שבישל בשר לא יבשל חלב ותי' דהתם בישול פליט טפי והכא עלו דוקא כו' וא"כ בההיא דזבחים דנתבשלו ודאי אסור כה"ג ובחמץ לפני הפסח בנתבשלו אוסר אח"כ דטעם שני איסור הוא. לכן אני אומר דדברי התוספות כאן שכתבו דכל יום נעשה גיעול לחבירו דהוה נ"ט בר נ"ט לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים ומש"ה בשומן שהתיכו בכלי חמץ קודם הפסח בבת יומא אסור מדינא תוך הפסח וכמ"ש בא"ח סימן תמ"ז ס"ה דמדינא אסור כמ"ש ועיין במ"א ומ"מ נראה לי הטעם דאין אוסר טעם שני לכותח הנבלע בדגים דכ"א היתר בפ"ע ואין אוסרין עד שיתן א' טעם לחבירו ואין כח בשני ליתן כח לשלישי משא"כ בטעם שני דהוה אחר כך איסור אין להתיר בזה:
ואכתי לא הונח לי גם בזה דמ"מ טעם הכותח שהוא חלב ממש נבלע בדגים יתן טעם בבשר הנבלע בדגים ונהי שאין כח בבשר הנבלע בדגים שיתן להחלב טעם מ"מ הכותח שהוא חלב ממש יתן טעם בבשר דהוה ממש ואסור וצ"ל דמ"מ לא חל עליו שם בשר בחלב דכבר איקלש טעמא דבשר ולא אסרה תורה אלא כשכל א' יכול ליתן טעם בחבירו משא"כ הכ' דבשר אין בו ליתן טעם בחלב לא אסרה תורה וכן אני אומר שהתורה אסרה בשר בחלב שנתנו טעם זה בזה וכאן החלב המעורב עם בשר אין חל עליו שום איסור דהבשר אין בו כח ליתן טעם בחלב מש"ה לא אסור גם הבשר והבן זה אבל אין לומר כלל שנתבטל הבשר בטעם השני מיד דליתא כמו שהוכחנו בראיות בדורות לעיל:
והא דכל יום נעשה גיעול לחבירו הינו כמ"ש התו' בסוף דמן התור' מין במינו ברובא ומדרבנן בעינן ששים ובמקדש אוקמא אדאורייתא ומש"ה שרי לבשל שלמים בשל חטאת כמ"ש התו' כאן מה"ט ג"כ ולא משום טעם שני של היתר דמה בכך סוף סוף נעשה איסור לאחר זמן איסורו ונהי דקליש שאין בו ליתן טעם לשלישי מ"מ הוא גופא איסור הוא כמו בגיעולי עכו"ם דציותה התורה להגעיל דאל"כ היה התבשיל נאסר אף דהוה בו טעם שני דודאי מ"ה אין לחלק בין היתרא בלע ובין איסור' בלע ומכ"ש לפי מ"ש סמ"ק בסימן רי"ד ואו"ה כלל ל"ד דטעמא מדרבנן לא אמרינן בשאר איסורין נ"ט בר נ"ט דחנ"נ וזה הוה דרבנן בשאר איסורין כמ"ש הר"ן בספכ"ה אלא ע"כ דטעם שני הוה ממש אלא שאין בו כח יותר לאסור ליתן לשלישי טעם ובי"ד אבאר בזה:
ודע דבזבחים פ' דם חטאת צ"ה וצ"ו דכ"ח צריך שבירה ומתכת הגעלה מריקה ושטיפ' ולכאור' קשיא דמ"ה מין במינו ברובא בטיל ומדרבנן בעינן ששים בלח ודבר הנבלל יפה א"כ למה הצריכה תורה שבירה והגעלה והא מ"ה ברובא בטיל והייתי אומר דגזירת הכתוב הוא דצריך מריקה ושטיפה ושבירה בכ"ח ולא משום בלוע דנותר אלא שראיתי להרא"ש בסוף ע"ז דלמ"ד נט"ל לא הוה אלא מע"ל א"ש כפשוטו דהתורה הצריכה להגעיל כ"מ ולשבור כ"ח משום נותר שבו שלא יפלוט בתבשיל יע"ש וא"כ אכתי ק שום איסור לבשל מן התורה אף לאחר שנעש' נותר ואי אמרינן דאסור לבטל איסורין מ"ה כמ"ש רש"י ז"ל בההי' דזרוע בשילה שכת' חדוש הוא דמ"ה שרינן לבטל איסור יע"ש א"ש דמש"ה הוצרך מריקה ושטיפ' וכ"ח שבירה דאסור לבטל איסור לכחחלה מיד שנעשה נותר ואף דנט"ל מ"מ כיון שחל עליו שם נותר כמ"ש הרא"ש בסוף ע"ז יע"ש היטב אבל אי אמרינן דמ"ה מותר לבטל איסור לכתחל' אלא מדרבנן אסור על כרחך דגזירת הכתוב הוא דצריך מריקה ושטיפ' בכ"מ ושבירה בכלי חרס כדכתיבנ' ולא מטעם נותר אמנם כ"ז לרבנן אבל לר"י דמין במינו מ"ה לא בטל א"ש כפשוטו דמש"ה צותה התורה להגעיל ולשבור משום נותר ואה"נ דלא צותה התורה להגעיל ולשבור אלא לאחר זמן איסורו שנעשה נותר כמ"ש רש"י שם זבחים צ"ה וצ"ו ורא"ש בע"ז:
והנה במאי דאמרינן צ"א ע"ב לעיל אמר אביי לא נצרכא אלא לטעם כעיקר כו' אלא לר"י דמין במינו לא בטיל כו' וליגמר מיניה כו' ומה קושיא דמשום הכי לא גמיר ר' יהודא מיניה דקשיא ליה אמאי צותה התורה לשבור בכ"ח ולהגעיל בכ"מ והא מין במינו מ"ה ברובא בטל אלא ש"מ דלא בטל ומיהו יכולים לומר ליגמר מיני' דבס' מיהא בטל וכמ"ש הרשב"א שם בחדושיו דמש"ה צותה התורה להגעיל ולשבור דודאי אין ס' נגד כל הכלי אבל אם נאמר דהא דפריך וליגמר מיני' דברוב' בטל דמין במינו אי ברובא או באלף לא בטל דליכא טעמא ועיין בחדושיו לא א"ש וצריך לומר כפירש"י שם דאין מבטלין איסור מ"ה א"ש דפריך וליגמר מיני' ובזה יש להוכיח דאף דברים האוסרים במשהו אפ"ה נט"ל שרי בהו דלא כיש מי שסובר בא"ח סי' תמ"ז דנהי דעת קצת פוסקים דבפסח וכדומה לא שייך נט"ל דבמשהו הוא ורצה לומר והוא שאין נותנין טעם בתבשיל מ"מ משהו מיהא איכא והוה כיבש ביבש דאסור בפסח דא"כ מה פריך דלמא טעמא דר"י מהכא דחזינן דצותה תורה להגעיל ולשבור במקדש ואמאי ימתין עד שנט"ל או למ"ד לינת לילה פוגמת אמאי הצריכה התור' שבירה והגעלה בחטאת כקושית הרא"ש דלא משכחת ליה כלל דחטאת נאכל ליום ולילה וא"כ אימת עבד להו אי מבשל בקדירה שבישל, היום לא נותר הוא ואי למחר הוה נט"ל דלינת לילה פוגמת אלא ש"מ דבדברים האסורין במשהו לא שייך נט"ל ואסורין מן התורה כמו שאבאר לקמן באורך אי"ה ומש"ה צותה התורה להגעיל דמין במינו הוא דמבשלין בו בשר חטאת ושלמים ולא שייך לומר סלק את מינו כמי שאינו לא מיבעי' בכלים שלא נתבשלו עם מים אלא בצלי קדר ושפוד ואסכלה וכדומה אלא אפילו כדרך בישול עם מים ממש אפ"ה אפשר דאין במים רובא נגד הבלוע בכלי ואין להאריך ועיין בפר"ח צ"ט שכתב בשם הרשב"א ור"מ בפט"ו מהל' מ"א ולא זכר דעת רש"י דכתב חידוש דאסור לבטל כו':
ודע דכל מה שכתבנו דאי אין מבטלין איסור לכתחלה א"ש דצותה התורה להגעיל ולשבור אף דמין במינו ברובא הוא אי אמרינן כה"ג הוה מבטל איסור כמ"ש בפר"ח בי"ד סי' קכ"ב ושאר אחרוני' וכן הוא בסי' צ"ט אבל לדעת הרשב"א ומביאו הטור בסימן קכ"ב דאיסור מועט שנבלע לתוך כלי ודרכו להשתמש בו בשפע שרי לבשל בתוכו ולא הוה מבטל איסור כיון שאין כוונתו לבטל איסו' יע"ש א"כ ודאי שרי לבשל מ"ה אף לאחר שנעשה נותר ולא מיקרי מבטל איסור כיון שאין דעתו אלא לבשל בכלי ולא להכשיר את הכלי או לבטל האיסור הנפלט ממנו כמה שכתבנו גם מההיא דנ"ט בר נ"ט דהיתר' אי אמרינן דבטל אלא דמשהו מיהא איכא יש לראות היאך מבטלין איסור לכתחלה אלא כיון שאין מתכוין לכך לא הוה מבטל איסור לכתחלה:
ועוד אני תמה על מ"ש התוספות כאן ד"ה הלכתא בזבחים צ"ו ד"ה ואם טש דמין במינו ברובא מ"ה בטיל ובמקדש אוקמוה אדאורייתא דכפי הנראה בקדשים לא בטל מדינא מין במינו ברובא דכתי' בחטאת וכל אשר יגע בבשרה יקדש ואף במינו כמבואר בזבחים פד"ח ובר"מ פ"ח מהל' מעה"ק דשלמי' עם חטאת יאכל כחמור שבהן דהוה מין במינו בשר עם בשר וכדומה ודאי נראה דבר הנבלע באחר שיש באותו שנבלע בו רוב נגד הבלוע והחוש יעיד על זה ואפ"ה יאכל כחמור שבהן וכן לעיל צ"ח ב' בהא דאמר רבא לא, נצרכא אלא לטעם כעיקר יע"ש היטב וכיון שכן נראה ודאי דבקדשים לא בטל מין במינו ברובא וכן נראה מדברי הר"מ ז"ל שם בפ"ח וא"כ איך אוקמי' אדאורייתא עוד אני תמה בההיא סוגיא דנזיר דאמרינן נזיר וחטאת לטעם כעיקר וחטאת מנזיר לא גמרינן דאפילו חרצן אסור לי' ומאי קאמר והא חטאת צריכה לומר אף אין במינו דאינו בטל דאלו בנזיר, טעם כעיקר בא"מ שאם שרת פתו ביין כו' ומש"ה דאיכא טעמא לא בטל משא"כ בחטאת דמין במינו הוא כדאיתא בזבחים צ"ז ב' חותך מקום פעפוט יעוין שם:
עוד ראיתי לבאר לך מ"ש הר"מ ז"ל שם בפ"ח דכ"ח צריך שבירה הוא בחט' ולא בשאר קדשים וסובר דמתניתין חומר בחטאת מק"ק בדף צ"ג ב' אשבירה נמי קאי ובצ"ה ב' אחל ק"ק וק"ק לענין מריקה ושטיפה ולא תנן לענין שבורה בכ"ח ועיין בלח"מ ותי"ט והקשה הבה"ז דא"כ איך אמרינן בכמה דוכתין דאין כ"ח יוצא מידי דופיו לעולם והא בשאר קדשים מהני הגעלה יע"ש גם בצאן קדשים לא תי' יפה כמו שאבאר לקמן אי"ה ואני בעניי לא ידעתי למה חרד שמואל כל החרדה הזאת הוא, רבינו הגדול בעל בה"ז דאמאי לא דר"מ לשיטתו דמריקה ושטיפה הוא עקב אכילה רצוני לומר הוא לאחר אכילה הראוי לאדם בבוקר או בעת צהרים ולאחר אכילה הצריכה התורה מריקה ושטיפה בכ"מ ושבירה בכ"ח כי כן יסד המלך וכמ"ש הר"מ ז"ל בהלכות אלו שם הי"ד וכמ"ש בפי' המשניות אשר לו על מתניתין דר"ט אומר יבשל כל הרגל יע"ש וכמו שאבאר לקמן אי"ה וכיון שכן ה"ה מה שצותה התורה לשבור כ"ח הוא לאחר אכילה מיד ולזה אמר הר"מ ז"ל ששבירה אינה נוהגת אלא בחטאת אבל בשאר קדשים וודאי כ"ז אכילת בשר ראשון רשאי לבשל בו בשר אחר או אותו בשר ואין צריך אחר אכילה ראשונה שבירה כמו בחטאת דהתם גזירת הכתוב הוא ומשום זה אמרה מתניתין חומר בחטאת כו' ואשבירה נמי קאי דלא כפירש"י שם דאכיבוס קאי יע"ש אבל וודאי מריקה ושטיפה בעינן בכ"ח בשאר קדשים דלא עדיף ממתכות דשאר קדשים בעינן נמי מריקה ושטיפה כדתנן במתני' אחד ק"ק ואחד שאר כו' והר"מ פסקה להלכה וענין המריקה ההיא מבפנים בחמין וצונן מבחוץ ואף שלא ע"י אור כמו שאבאר אי"ה לקמן זה ולא להפליט האיסור שבתוכו דהא עדיין זמן אכילה ראשונה היא ואפשר גם בשר ראשון הוא מבשל ואפ"ה לאחר אכילה הראויה לאדם כמש"ש הרע"ב ותי"ט גזירת הכתוב דצריך מריקה ושטיפה ושבירה בכ"ח ושאר קדשים אינו כן אלא מריקה ושטיפה צריך להסיר שומן הנדבק מבפנים וחוץ ולא להסיר ולהפליט הבלוע מתוכו דאין צריך דעדיין כולו היתר ואה"נ דמודינא לאחר זמן איסורו שנעשה נותר אין רשאי לבשל בכ"ח אף ע"י הגעלה בשאר קדשים דאין יוצא מידי דופיו לעולם וסיבת אין יוצא מידי דופיו לעולם שאמרו חז"ל הוא מדחזינן דהקפידה התורה בכ"מ למרוק ולשטוף וכ"ח בשבירה ש"מ דאין יוצא מידי בלוע ומש"ה החמירה התורה ג"כ לענין מריקה ושטיפה שלא להני בכ"ח וכה"ג כתבו התו' בפרק ד"ח ד"ה עירה יע"ש ופסחים ל"א ב' ד"ה התורה יע"ש וא"כ אין בזה תלונה על הר"מ ז"ל כלל ותו' ורש"י לשיטתייהו אזלי שם דסבירא להו דלא צותה התורה להגעיל ולשבור אלא לאחר זמן שנעשין נותר ואם כן הא דאמרינן אין כ"ח יוצא מידי דופיו לעולם ולא מהני לה הגעלה ע"כ דאף נשאר ביה כל הבלוע דאי משהו אית ביה אמאי לא יגעיל ויבשל אח"כ ואי דאין מבטלין איסור לכתחלה הא לרשב"א כה"ג לא הוה מבטל איסור לכתחלה כמ"ש הטור בסימן קצ"ג וצ"ט אלא דלא מהני לכ"ח כלל הגעלה ונשאר כל הבלוע בתוכו וע"כ זה חומר בחטאת אשבירה לא קאי אלא אכיבוס משא"כ להר"מ ז"ל וכדכתיבנא:
ודע דהתו' בזבחים צ"ו א' בד"ה ממתין כתבו דלר"ט ע"כ לאחר שנעשה נותר מדאמר כל יום נעשה גיעול לחבירו ולר"מ י"ל דבהא פליגי ר"ט ורבנן דלר"ט מה שהזקיקה התורה להגעיל הוא לאחר שנעשה נותר ושבירה בכ"ח ולא קודם שנעשה נותר ומשדה ברגל כל ימות הרגל א"צ כי לא בא לידי מדה זו ושלמים וקרבנות מרובין ונעשה גיעול כו' ורבנן סברי דמ"מ מריקה ושטיפה בעינן דמה שצותה התורה מריקה ושטיפה בכ"מ ולשבור כ"ח הוא לאחר סוף אכילה שיאכל אדם והוא מקרא דכל זכר יאכל אותה כדאמרינן בגמרא וגזירת הכתוב הוא ולא משום בלוע דנותר וא"כ אין חילוק בין ימות הרגל לשאר ימות השנה וצריך מריקה ושבירה ופסק כחכמים דמגעיל עקב אכילה והוא מלשון סוף כמו בעוקבא דמשיחא וכמו שהעקב סוף האדם כו' וראיתי להר"מ ז"ל בפי' המשניות שכתב וז"ל ר"ט אומר כל הרגל רוצה לומר כל היום כו' ור"ט אומר שבמועד אין מחייבין כו' אבל ראוי למרוק בסוף היום שלא יעשו נותר וכתב עוד דחכמים סוברים עד זמן אכילה וסומכין על פסוק כל זכר יאכל אותה עכ"ל הנה דברים תמוהים לא זכיתי להבין אותם כפי הנראה מדבריו כאן דוודאי התורה לא צותה למרוק ולשבור אלא לאחר זמן איסורו ומפני הבלוע שלא יפלוט לחוץ ולא יאסור התבשיל אלא מדרבנן צריך אחר אכילה ראשונה מריקה כו' וסומכין דרך אסמכתא על פסוק כל זכר כו' דהוא אסמכתא ור"ט סובר כי זה בשאר השנה לא ברגל כי טרוד הוא בשמחת הרגל ולא הטריחוהו חכמים כמ"ש בפי' המשניות שם ורבנן סברי גם ברגל כן מפני זאת האסמכתא וכ"ע מודים גם ר"ט דבסוף היום עושה מריקה ושטיפה שלא יעשה נותר כמ"ש הר"מ ז"ל שם ובזה יש ליישב מה שאמרו שם במתני' דבישל קדשים קלים ואין בנותן טעם אין טעון מריקה ושטיפה בק"ק אלא בקדשים קלים והקשה הלח"מ דמה בכך ד לאחר אכילה מיד צריך מריקה ושטיפה ולמ"ש א"ש דה"ק דמ"ה אין צריך מריקה ושטיפה אלא בקדשים קלים וה"ט כיון דקדשי קדשים ל יהבי טעמא בקדירה ומש"ה אי בישל שלמים אח"כ וכדומה אף לאחר זמן אכילה דקדשי קדשים חטאת אין אוסר דלית טעמא אלא לענין ק"ק אז אוסר לאחר זמנם ולענין דיעבד אמר שאין אוסר המתבשל בו אלא מזמן שני ולא מזמן ראשון קדשי קדשים כיון דלא יהבי טעמא בקדירה ובזה נמי הוה א"ש דקאמר מ"ט דר"ט דכתיב ופנית בבוקר הכתוב עשאן בוקר אחד דס"ד דטעמא דר"ט דלא בעי כל ימות הרגל מריקה ושטיפה דלא הוה נותר דבוקר אחד כו' אלא דקשיא דא"כ מה יעשה אדונינו מה שאמר שם בענין אלא כדר' נחמן אמר רבה בר אבוה כל יום נעשה גיעול לחבירו ומה ענין זה לכאן דהא ר"ט לא איירי אלא מדין צריך אחר אכילה ראשונה מריקה ושטיפה משום שמחת יום טוב לא הטריחוהו כמ"ש בפי' המשניות והבאתיו לעיל והרי כתב דבסוף היום צריך להגעיל כו' והנה יש ליישב דוודאי ר"ט כל ימות הרגל קאמר דא"ל דאי מפני שנעשה נותר לעולם לא בא לידי מדה זו דברגל קרבנות מרובין ונעש' גיעול כו' ואי משום אסמכתא דכל זכר לאחר אכילה ראשונה כמ"ש לא הטריחוהו כדר' נחמן דכ"י נעשה כו' וחכמים סוברין דמ"מ תיכף אחר אכילה ראשונה בעי מריקה וסומכין על פ"ס ואין חילוק בין ימות השנה כו' אלא מה שכתב דלאו כל ימות הרגל אלא כל היום צ"ע באופן שדברי הר"מ בפי' המשניות קשה להולמם ולהבינם וכפי הנראה בפי' המשניות וכפי מה שפירשתי דבריו דמ"ה צריך לאחר זמן איסורו מריקה ושטיפה ומדרבנן הוא דבעי לאחר אכילה הראשונה והתורה לא צותה אלא לאחר זמן איסורו לשבור כ"ח וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי בקדשים קלים א"צ שבירה בכ"ח כקושית בה"ז ואם נאמר מן התורה צריך אחר אכילה ראשונה מיד מריקה ושטיפה ושבירה בכ"ח הוה א"ש דבקדשים קלים א"צ שבירה לאחר אכילה ראשונה ומה שדייקו דאין יוצא מידי דופיו לעולם הוא מה שחילקה התורה בחטאת בין כ"ח למתכות שמעינן מש"ה החמירה התור' הכין הוא כדכתיבנא לעיל ועיין בתי"ט שם בזבחים מזה יע"ש היטב:
עוד אחת אבאר לך מ"ש במתני' פד"ח בישל בו חולין וקדשים או ק"ק וקדשים קלים אם יש בנ"ט כו' הקשה הרשב"א לעיל בזרוע בשילה דלרש"י בקדשים טעם כל דהו אסור מהכ' ותי' דכאן איירי באינו מינו יע"ש ואינו מינו בבשר קדשים צריך לומר שומן ובשר או שמא כבד ובשר ב' מינין הן אבל בשר שור ואיל ועז נהי לענין שמא מין בא"מ מ"מ טעמא חדא הוא ולא שייך אם יש בנ"ט ובחדושינו לי"ד סימן צ"ח אבאר עוד יש להקשות בהא דבעי שם תלאו באויר (התנור) החתוך מהו אבישול בלא בלוע קפיד קרא כו' תפשוט לי' ממתני' בישל קדשים ואח"כ חולין ואין בהם טעם א"צ מריקה ושטיפה משום דלא נבלע בקדירה מן הקדשים כיון דלא יהבי טעמא ואמאי אכתי תיבעי מידי דהוה אבישול בלא בלוע דצריך מריקה ושטיפה אף דלא בלע כלל ואפשר דרמי בר חמא מסופק בזה בהא דפליגי רבנן ור"ט בישל בתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל דלר"ט הטעם הוא מה שצותה התורה למרק ולשבור בכ"ח הוא לאחר שנעשה נותר ומפני הבלוע שבה ולכך ברגל דמצוין קרבנות וכל יום נעשה גיעול לחבירו שרי ורבנן סברי כי מה שצותה התורה להגעיל לאו מפני הבלוע שבה אלא גזירת הכתוב וא"כ שפיר מיבעיא ליה לרמי בר חמא אליבא דרבנן אי קפיד קרא דווקא אבישול ובלוע או לא ומתני' דלקמן דקתני אם יש בה בנ"ט צריך מריקה ושטיפה ואם לאו אין צריך אפשר דאתיא כר"ט דלא כרבנן. והר"מ בפ"ח מהל' מעה"ק הי"ח כתב דבישל ק"ק וחולין או קדשים קלים כו' אבל הכלי טעון מריקה ושטיפה ולא כתב בחולין א"צ כלל משמע אף בחולין צריך מריקה משום בעיא דרמי בר חמא ועוד דהלכה כחכמים ואף דכל יום נעשה גיעול לחבירו אפ"ה צריך דגזירת הכתוב הוא ולאו משום בלוע דנותר וה"נ כן הוא ובגמרא דאמרינן על מתני' מאי אין טעונין כקדשי קדשים אבל טעונין כקדשים קלים הוא דר"ט הוא מתני' וצותה התורה להגעיל ולשבור בכ"ח משום נותר הבלוע בו ומש"ה ברגל דמצוין קרבנות וכ"י נעשה גיעול לחבירו וא"צ מו"ש אבל חכמים סברי דהתורה חייבה למרק משעה שנבלע ותיכף לאחר אכילה ראשונה או אפשר דגזירת הכתוב הוא ואף בלא בלוע כבעיא דרמי בר חמא תלאו באויר התנור והר"מ ז"ל פסק דאסור מספיקא ע"ש היטב ומש"ה פסק דהכלי צריך מריקה ושטיפה ואף בחולין לאחר קדשים כדכתיבנא. ואני מקשה עוד במה דאמרה מתני' אין בנ"ט אין צריך מריקה ושטיפה דמאן לימא לן דלא קיבלה הקדירה טעם גמור ובהא התבשיל לא נתנה טעם אלא בתבשיל אחר אפשר שתפליט ותתן טעם גמור ואמאי אין צריך מריקה ושטיפה ובי"ד אכתוב מזה באורך בעזה"י ובזה יתיישב קושית הלח"מ בפ"ח שמקשה דמאי שייך במריקה ושטיפה בק"ק ולא בקדשים קלים כיון דמריקה ושטיפה תיכף לאחר אכילה ראשונה יע"ש ולמ"ש יש ליישב דמתני' כר"ט וסובר טעמא משום בלוע דנותר ומש"ה ברגל אין כו' דמעולם לא בא לידי מדה זו דכ"י נעשה גיעול לחבירו ולרבנן דהלכתא כוותייהו א"ש דאה"נ דבישל בו אח"כ חולין ואין בהן טעם קדשים אפ"ה צריך מריקה ושטיפה כבעיא דרמי בר חמא או דגזירת הכתוב הוא דאף בלא בליעה מועטת צריך מריקה ושטיפה ולר"ט אינו כן דוודאי בישול דיום שני אינו אלא שמקליש טעם הראשון ולא הגעלה גמורה ובלא"ה א"ש ועיין בי"ד צ"ה וצ"ח מ"ש הטור בשם הרשב"א ובב"י מ"ש על דברי רשב"א:
ודע דהר"מ בפ"ח הי"ב מהל' אלו כתב מריקה בחמין וצונן הוא שטיפה השפוד ואסכלה מדיחין במים חמין ע"ג אש ואח"כ מדיחין עכ"ל הנה בכ"מ לא הזכיר דמריק' חמין הוא ע"ג אש אלא באסכלה ושפוד ונראה דוודאי לשיטת הר"מ דמריקה ושבירה בכ"ח הוא סוף אכילה ראשונה בשחרית או בעת צהרים צריך לעשות כן ובוודאי לאו משום בלוע דנותר ואף שאין רוצה לבשל אח"כ גזירת מלך הוא וא"כ וודאי דהאי מריקה בחמין לאו הגעלה הוא אלא בחמין כל דהוא סגי למרוק השמנונית הנדבק בדופני הכלי ולשטוף מבחוץ במים צוננין ואה"נ לאחר שנעשה נותר צריך הגעלה כדי להפליט האיסור או דמסתמא היו נזהרין בה וכל יום היה גיעול לחבירו ולא בא לעולם לידי נותר וכי קשיא לך איך מבשל שלמים למחר הא ממעט באכילתן שבלוע משלמים דאתמול שכלין זמנן היום ואין לעשות זאת וצריך לומר כמ"ש התוספות ד"ה הלכתא וזבחים צ"ו א' ד"ה ואם טש דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא תאמר דהוה ממש נ"ט בר נ"ט מן הקדירה לבשר ומבשר למים ומים לתבשיל והוה טעם שני להיתר קודם שבא לידי נתינת טעם שלישי כלל וכמ"ש התוספות בשני מקומות הללו וא"כ מש"ה שרי לבשל ולידי נותר מעולם לא בא דכ"י גיעול לחבירו וכל זה בבישול משא"כ בשפוד ואסכלה דהיא בצלי בלא רוטב בוודאי צריך הגעלה קודם שיצלה שלמים היום דא"א בע"א דממעט זמן אכילתן דאין לומר נ"ט בר נ"ט מתרי טעמי חדא דבצלי בלע טפי ועוד דטעם שני הוא ולא טעם שלישי דליכא רוטב ועוד דטעם שני נעשה אח"כ איסור וכמ"ש כ"ז לעיל לכך לא שרי אלא לבשל ולא לצלות דבבשול אף שהכלי פולטת דבר הבלוע בלא רוטב מ"מ רוב הטעם פולט במים תחלה הוה טעם שלישי כדבעינן למימר לקמן בשם בעל התרומות וזה שמזכיר במתני' הגעלה בשפוד ואסכלה ולא בשאר כלים וכדכתיבנא משא"כ לשיט' רש"י ז"ל דמריקה לאחר זמן שנעשה נותר וא"כ וודאי דמריקה בחמין הוא הגעלה לפלוט האיסור ועיין בפ' ד"ח וברש"י שם אהא דמריקה בחמין ושטיפה בצונן יע"ש אבל להר"מ מריקה בחמין לא לפלוט מגוף הכלי דעדיין היתר הוא אלא כמריקת הכוס כדי לנקות יפה וגזירת הכתוב הוא ובחמין כ"ד סגי להו וכל זה לתירוצא דר"א בע"ז ע"ו א' דאסור לצלות שלמים היום מאסכלה הבלוע בשלמים אתמול דממעט באכילתו ולא סבר תירוצא דאוקמוה אדאורייתא דמין במינו בטל כמ"ש התוס' כמה פעמים והבאתיו לעיל משום דקשיא ליה קרא וכל חטאת אשר וגו' אלמא אף במינו לא בטל ברובא מי לא אסקינן דנגע במינו וכן מבואר בר"מ שם דשלמים בחטאת נאכלין כחמור שבהן יע"ש ומש"ה הוצרך לומר דמגעילין ובהיתרא בלע סגי בהגעלה משא"כ באיסורא בלע ועיין בפ"ה מהל' חמץ ומצה הכ"ג סכינא דפסחא צריך הגעלה ועיין בש"ס שם שכתב אפשר דעת רבינו היתרא בלע כ' והוא כתירוצא דר"א בסוף ע"ז וכדכתיבנא ומש"ה שפוד ואסכלה במקדש היתרא בלע די בהגעלה וצריך הגעלה דאל"כ אסור לצלות בשפוד שצלו אתמול שלמים לצלות היום ומיהו מודינא דאי בשל שלמים אתמול רשאי ע"י הגעלה וזה שאמר במתני' מגעילין הוא לצלות היום על שפוד שצלו אתמול אבל אם צלו היום רשאין אח"כ לצלות באותו היום בלא הגעלה דלא ממעט באכילתן כדכתיבנא ועיין לעיל צ"ח ע"ב ברש"י שסובר טעם כעיקר בקדשים הוה ככ"ש ממש ועיין בתו' שם וכבר כתבנו בשם הריטב"א דנ"ט בר נ"ט אפי' משהו לא חשיב ואף בדברים האסורין במשהו נמי שרינן בנ"ט בר נ"ט דהיתרא מהאי טעמא וכבר הארכנו בזה לעיל וביורה דעה אבאר:
ודע דמ"ש התו' כאן וזבחים דמין במינו מ"ה ברובא בטל ובמקדש אוקמוה אדאורייתא יש לומר דכתבו כן למאי דבעי לומר בפסחים בפא"ע דאתא להיתר מצטרף לאיסור וכפירש"י שם ובזבחים צ"ז ע"ב דמיירי שסכו בשמן של חטאת שלמים דהוה בעין וקמ"ל דהיתר מצטרף לאיסור וא"כ אה"נ דמין במינו בטיל ברובא אף בקדשים משא"כ להך סוגיא דנזיר ל"ז ב' כפי ה"א דתרוייהו לטעם כעיקר משמע אשר יגע בבשרה אף במינו א"כ אסור אלא דקשיא מ"ש לעיל אמאי לא אמר דחטאת מנזיר לא יליף דה"א דוקא בא"מ לכך כתיב בחטאת אף במינו לא בטיל וזה ודאי דוחק לומר דקרא לא אתי אלא שנבלע בשלמים חטאת בכמותה דלא נתבטל ברוב דזה החוש יכחיש דא"א לזית שלמים לבלוע בו כחצי זית חטאת ובטל ברובא כמין במינו בעלמא מ"ה דהא אשר יגע כה כתיב מי לא עסקינן דנגע מין במינו ואפילו הכי אמרה תורה יקדש להיות כמוה כו' וכבר כתבנו לעיל מזה וצ"ע בזה ועיין:
גם בדברי הר"מ הל' מ"א פי"ז הא"ב סתם דבריו בקדירה בת יומא השיעור ואם היינו אומרים דשיעור סוף לילה לבד גורם הפגם ע"כ בחטאת איך משכחת לה כקושית התוס' בע"ז ע"ו ד"ה קדירה וברא"ש שם ולדברי הר"מ לא קשיא ולא מידי דמריקה ושטיפה לאו לאחר שנעשה נותר אלא תיכף לאחר אכילה וגזירת הכתוב הוא דבעינן מריקה ושטיפה אלא מדסתם רבינו דבריו ולא ביאר מסתמא דעתו ודאי מעל"ע או עכ"פ כל הלילה ובזה אמר קדירה בת יומא דבלילה לא היו מבשלין ועיין ברא"ש סוף ע"ו יע"ש היטב יע"ש וכבר כתבנו מה שהכריח לומר כן להר"מ ז"ל דמגעיל מיד באכילה ראשונה קודם שנעשה נותר יע"ש לעיל באורך:
וגם בקדירה שבישל חטאת אי רוצה לבשל שלמים בלא"ה צריך מריק' ושטיפה לדעת הר"מ או משום דממעט באכילתן ולא הוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא דאסור לזרים ונפסל ביוצא ושאר דברים וקיימא לן כתירוצא דר"א בע"ז דיש חילוק בין איסורא בלע ובין היתרא:
ואכתי פש גבן לברורי עוד אחת וזה הוא הא דאמרינן בנ"ט בר נ"ט דהיתרא דשרי אם הוא דוקא כשהטעם הראשון בכלי ומכלי אל אוכל וכ"ש מכלי אל כלי הוא דקליש טעמו ואין בו כח לאסור עוד אבל מאוכל אל אוכל אפילו בכמה טעמים שאוסר או דלמא לא שנא אפילו באוכל אל אוכל אין בו כח לאסור עוד דאיקלש טעמא. והנה בשערי דורא בסימן ס' כתב דאין להתיר לאפות עיסה בצד פשטיד"א מטעם נ"ט בר נ"ט חד בעיסה של פשטיד"א ומשם לעוגה דוקא פליטת הכלי אבל מאוכל אל אוכל חשיב טעם אחד וכן הוא בש"ד של או"ש מהרש"ל ועיין ברנ"ש במ"ש מ"ש שם הרי הדבר ברור דבאוכל אל אוכל לא חשיב נ"ט בר נ"ט דהיתר' וכן כתבתי בחדושינו לי"ד וגדולה מזו כתבתי שם דנראה דאפי' מתחלה לאוכל ואח"כ לכלי לא שרינן לה אלא דוקא תחלה לכלי דאקלש טעמא אלא דקשיא מהא דכתב הר"ן ז"ל ואחרים פירשו דשמואל אף בטעם שני היתר ודגים שעלו בקערה עם בשר איירי והיינו בשר לדגים ודגי' לכותח דשרי והיינו דדייקינן מרב דעבדי ליה שייפא בצעא ואמר יהיב טעמא כולי האי כו' דטעם שני נמי מותר לשמואל (ורמי ליה בישולי בגוויה היינו עלו) והא דקדירה שבישל בשר אסור לבשל חלב נתבשלו שאני עכ"ל הרי משמע דאין חילוק בין מאכל לכלי אלא דכבר כתב הר"ן שם דאין שיטה זו מחוורת. ומדברי רש"י בד"ה נותן טעם בר נ"ט הוא אם היו מבושלין עם בשר היו אסור לאוכלן בכותח כו' אין ראיה דאפשר לומר אה"נ בנ"ט בר נ"ט כה"ג הוה חשיב טעם אחד כל דליכא כלי בנתיים. אבל ראיתי בר"ן שתי' בשם הר"ן ז"ל מהא דעבדי ליה שייפא בצעא דמש"ה חשיב נ"ט בר נ"ט דבר מר היה מעורב עם סימנים אחרים והוה טעם ראשין ומשם לקערה ומשם לתבשיל והוה כמו דגים שעלו כו' וכן כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו יע"ש הרי משמע דאף מתחלה לאוכל ואח"כ לכלי אפ"ה חשיב נ"ט בר נ"ט אבל הם ז"ל כבר כתבו תירוצים אחרים ואין ראיה מהא דרב וכמו שאכתוב לקמן ועיין מ"ש הריטב"א על דשייפא בצעא ולכך אני אומר דלענין דינא אין להקל אלא מאוכל לכלי ומכלי אל אוכל אז מותר אח"כ לחלב או להיפך אבל לא מאוכל אל אוכל ואח"כ לכלי ומכ"ש כמה אוכלין אין להקל דלא איקליש טעמא עדיין ולענין אי יש לחלק בין עלו לנתבשלו או בצלי הלא המה כתובים בש"ע ובאחרונים סי' צ"ה ולקמן אבאר שיטת הר"מ פ"ט וי"ז מהלכות מ"א מה דעתו בזה ועיין ביש"ש כאן:
סוף דבר הכל נשמע דנ"ט בר נ"ט דהיתרא שייך אפי' בדברים האסורין במשהו ודוקא דיעבד אבל לערבם לכתחלה אסור או דהוה מבטל איסור לכתחלה או דאין לעשות כן ואי עביד הכי עיין בפר"ח סי' צ"ה ובחדושינו לי"ד אבאר כל דיני נ"ט בר נ"ט באורך בעזה"י וגם באוכל אל אוכל אי שייך וע' בא"ח הל' פסח תס"ז ושם אבאר הכל על נכון:
ומעתה כיון שנתברר באורך וברוחב ת"ל כל דיני נ"ט בר נ"ט אתחיל בפי' הסוגיא בעזה"י:
איתמר דגים שעלו בקערה של בשר כו' נקיט עלו לומר לכתחלה אסור לעשות כן לבשל בקדירה של בשר לאכול אחר כך בכותח דלא מסתבר לומר דנקיט רבותא דר' דאפ"ה אסור דכח דהיתרא עדיף אלא דוקא דיעבד ונקיט עלו הא נתבשלו לא ולמ"ד אף נתבשלו אפשר לומר דנקיט עלו לרבותא דר' וזה דוחק ואפשר לומר דאף בעלו בקערה צוננת קליפה בעי וה"א דכ"ק ממש דלא דמי לבישול שמתפשט בכולו קמ"ל ועיין בב"ח צ"ה כה"ג וטור:
עבדא לי' שייפא בצעא לבתר הכי רמי בשוליה בגוויה אמר יהיב טעמא כולא כו' הקשה הרשב"א וריטב"א ור"ן דלא דמי דהכ' טעם שני הוא ותי' הר"ן דע"כ ר' הלכתא אתא לאשמעינן ולומר דאוסר אף בשלישי והרמב"ן תי' דבר מר היה מעור' עם אחרים וריטב"א תי' מדאמר יהיב טעמא כולי האי ואנן לא שרינן בשלישי אלא משום דבשני יהיה דבר מועט וזה קרוב להר"ן ז"ל אלא דלר"ן הא דאמר ולא היא י"ל דמהתם איכא למידק אלא דליתא לדרבו לריטב"א ולא היא דמהתם אין למידק כלל:
דליספי ליה מידי ולא סבירא ליה וכתב מהר"מ שי"ף ז"ל והא דגאמו לשבא לא חשיב ליה עד כאן לשונו ר"ל דלעיל בשמעתין דכבדא מה אתין ביה דר' נחמן דאמר גאמו לשבא האכילוהו אף דרבה בר שבא סובר דאסור י"ל דר"ל הי' חשוב יותר מרבה בר שבא ורצה לכפותו לרבה בר שבא שיפסוק הלכתא כר' נחמן מש"ה אמר כן משא"כ כאן לר' לא שייך הכי:
וברש"י ד"ה נותן טעם בר נ"ט אם היו מבושלים עם בשר אסור א"נ מודה שמואל שאסר לאכול חלב בקערה רותח שאכל בה בשר עכ"ל מתחלה כתב דלא אמר שמואל אלא כשקבלו הדגים טעם ע"י בישול מן הבשר אבל עלו לא דשמואל מתיר אף בטעם שני מההיא דשייפא בצעא וכדעת אחרים שפירשו שהביא הר"ץ והבאתיו לעיל ואח"כ כתב דלא כן הוא דא"נ מודה שמואל בקערה בשר שאסור ליתן לתוכה חלב רותח וה"ה להיפך דאף עלו אסור ושמואל לא שרי בכאן אלא מפני טעם שלישי רצוני לומר דשני אין כח ליתן טעם לשלישי אבל שני אסור והך דלא יבשל בה חלב לאו דוקא בישול דה"ה לערות לתוכו רותח. אסור וזה שכתב רש"י ז"ל א"נ מודה שמואל דמתחלה הי' סבור דלא מודה והך מחניתין בנתבשל שאני וכפי דעת אחרים שהביא הר"ן ולפ"ז אין מכאן ראיה לומר דרש"י סובר נתבשלו שרי ממה דכתב אם הי' מבושלין עם בשר ממש ועיין ברא"ש כאן בשמעתין והבן:
ובד"ה כולי האי ומאן דשמע סבר דר' אית ליה נמי בעלמא נ"ט בר נ"ט עכ"ל מדבריו נראה דלא היא דלא ס"ל לר' כלל דשרי והא אמרינן לקמן חם לי' דליספי ליה מידי דלא ס"ל הרי בהדיא דר' ס"ל דאסור והא דאמר ולא היא מהתם ליכא למידק מיניה או דליתא לדר' כמ"ש הר"ן ודברי רש"י מגומגמין שכתב מאן, דשמע סבר כו' יע"ש:
ובתוספות ד"ה הלכתא כו' אם שניהם צוננים, לא איצטריך לפסוק דליכא דפליג אלא כשאחד רותח דבין תתאה או עלאה קליפה בעי עכ"ל הנה הש"ך בק"ה ס"ק ט' כתב מדברי התוספות ורא"ש כאן מוכח דגם בכלים אמרינן תתאה גבר דלא כמהרש"ל דבכלי לא שייך תתאה גבר. והנה אף שהאדון ז"ל כתב שכן מוכח מדברי תוספות דאף בכלים שייך דין תתאה גבר עכ"ז יש לומר דה"ק כשא' מהן רותח הוא שהוצרך לפסוק הלכתא דמותר דבין עלאה גבר או תתאה גבר קליפה מיהא בעי הרצון לא מיבעיא למ"ד תתאה גבר דבטל כולו דאי הקערה חמה הרי תתאה גבר ואי הקערה צוננת בכלים לא שייך תתאה גבר דאגב דאין לה פליטה מגופה אין מקרר חבירו המונח אצלו כמ"ש מהרש"ל ביש"ש בג"ה סימן מ"ה ובכ"ה סימן ס' וא"כ ודאי הוצרך לפסוק הלכתא דאפ"ה מותר לאכול בכותח אלא אפי' למ"ד עלאה גבר וא"כ היכא שהקערה חמה ודגים צוננים וא"כ למ"ד עלאה גבר אין מבליע בדגים דנהי דבכלי לא שייך תתאה גבר היכא שהדגים רותחים שהכלי אין מקרר אותה אבל המאכל שהוא קר מקרר את הקערה למ"ד עלאה גבר וכן אם נפל כלי על אוכל שהוא קר גם מהרש"ל מודה דתתאה גבר דאוכל שיש לו פליטה מגופו מקרר את הקערה ומהרש"ל לא כתב אלא שהכלי אין מקרר אוכל לפי שאין לו פליטה מגופו יע"ש בג"ה סימן מ"ה ולזה כתבו התו' דאפ"ה קליפה מיהא בעי לכל הפחות למ"ד עילאה גבר ואה"נ דלמ"ד תתאה גבר מבליע בכולה ולא כתבו דקליפה סגי אלא מיהא בעי והיינו לכל הפחות והיינו כדכתיבנא וא"כ אין מכאן ראיה לסתור סברת מהרש"ל ז"ל או דאיירי בלא רוטב וכ"ע מודים דחם בחם בלא רוטב אין אוסר אלא כ"ק ועיין בג"ה בדף צ"ו בתוספות בד"ה עד שמגיע לגיד ואף שכתבו שם דנטילה מיהא צריך לא החליטו הדבר במונח קיים ולזה כתבו כאן דכ"ק מיהא אוסר ולהכי הוצרך לפסוק הלכתא דמותר כו' ואין ראיה:
ומה שכתבו התוספות כשאחד מהן רותח ולא כתבו בפשיטות אלא ברותח מיירי אין ראיה לומר דאי שניהם חמין הוה כנתבשלו ואסור לדעת רש"י שכת' אח"כ דאוסר בנתבשלו דיש לומר שכתבו אף בא' רותח משכחת להאי דינא וה"ה שניהם רותחים ולא אסור אלא בנתבשלו ועיין בטור צ"ה ובב"ח שכתב דאפשר דרבותא אשמעינן אף דמבליע כ"ק וה"א דיש ממשות קמ"ל יע"ש ובי"ד סי' צ"ה אבאר בזה באורך: