ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף קיא.
גמרא ודלמא פי קנה חוץ לקדירה הוה וה"ה דה"מ למפרך אהא דלעיל דר"א שלקי ליה ואכיל דלמא פי קנה חוץ לקדירה הוה ומש"ה שרינן ומדלא פריך הכי ש"מ דהעיד דשלקי ליה ולא היה חוץ לקדירה ומ"ש א"נ חלטו ליה צ"ל דנטלו סמפונת וע' ברשב"א וריטב"א מ"ש בזה:
ובתו' ד"ה כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא כו' מדהוו צריכי למחלט כו' היינו לשיטת ר"ת לעיל דבמליחה ודאי שרי אלא בלא מליחה מיבעיא אי דם הכבד שאין נראה בעין גזרו כו' הוקשה להם שפיר דאי שרי למה חלטי כלל משא"כ לשיטת הרשב"א וכן כתבו התוס' לעיל בתירוצם שנית דבלא מליחה אסור ובמליחה מיבעיא י"ל דחלטו שלא היו רוצין לטרוח או שלא היה להם מלח ולכך היו חולטין בחלא או ברותחין ומ"ש עוד דחלטי כדי לבשל עם בשר אחר אבל בפ"ע אינה נאסרת כסתם מתני' דתרומות דסברי התוס' דהכין הלכתא דאינה נאסרת או משום דרב נחמן פירשו כן דאיהו ודאי סובר כן מהא דאמר גאמו לשבא ומזה נמי דלמא דחלט ליה שלא לאסור הכלים ורוטב אלא משום דרב נחמן לא היה נזהר בזה מהא גופא דרבה בר שבא דאיקלע לגביה ולא חלוטה היה הכבדא כמ"ש התוס' ד"ה רבה בר שבא ומיהו לפי מ"ש הר"מ ז"ל על מתני' דתרומות דר"י ב"נ לא התיר אלא דיעבד איכא למימר מש"ה חלטי ליה להתיר לכתחלה ואה"נ דהא דקריבו ליה קניא בקופא בחלטו ליה דאל"כ היאך התירו לכתחלה לעשות כן וה"מ לומר וליטעמיך וגם ר"א דשלקי ואכיל דחלטי ליה ברותחין או בחלא לפי האמת דר"י ב"נ לא התיר אלא בדיעבד ורב ספרא הוא דלא דק במילתיה דר' זריקה כמו דלא דק המילתיה דקניא בקופיא וכה"ג כתב הב"י בסימן ע"ב והא דרבה בר שבא לא אכיל היינו אף בחליטה וסבר דאינו מועיל וכתנאי לאו אהך עובדא דרבה בר שבא ור"נ אלא אלעיל דשלקי לר"א אמר תנאי פליגי בשלוקה אי אוסרת עצמה דיעבד או לאו ור"א כבר פירשנו דע"י חליטה ע"י רותחין או חלא היה ומש"ה הוה שלקי ליה אף לכתחלה וע' בתו' ד"ה רבה בר שבא יע"ש וע' לקמן:
ובד"ה רבה בר שבא כו' צ"ל שלא היה חלט ברותחין ולפי שלא היה בשר אחר מזה לא היו חוששין עכ"ל והבאתיו לעיל דאין לומר דהוה מבטל איסור לכתחלה דלא הוה מבטל איסור דכבד שריא חי דהוה דם אברים שלא פי' ושרי ומה שיוצא נתבטל ממילא ומה שרבה בר שבא לא אכל דנהי דהרוטב והקדירה מותרין מ"מ כבדא גופא אסורה דפי' ממקום למקום ואסור כמ"ש בסימן ס"ט סעיף י"א בהג"ה יע"ש דאף דיש ס' אסור החתיכה שלא נמלח יע"ש וה"נ כן ורב נחמן סובר דמותר דא"כ לא א"ש כתנאי ועוד שהתו' הוכיחו בכיצד צולין לכ"ע דם שפי' ממקום למקום לאו כלום וע"ש דף ע"ד ועיין ביש"ש סי' ע"א ובי"ד צ"ח אבאר בזה:
גמ' קרעוה ש"ו כבר כתבנו מזה לעיל מ"ש לעיין בזה ורש"י פי' לצלי איירי וע' בי"ד בב"י:
ובתוס' ד"ה וחתוכא לתחת לבשלו בקדירה אחר מליחה או צלייתו עכ"ל לפיר"ת דאיבעיין הוה בלא מליחה או בלא ש"ו ולא נפשטה איבעיא וגם לרבה בר רב הונא הוה מספקא ליה ומש"ה אמר אמאי עבדיתו הכי אלא צריך ש"ו וחתוכא לתחת וחזא סמפונא דבליעא דמא מעשה הכי הוה וחששא הוא משום כל הכבד ומש"ה אמר טחלא שרי, במליחה בלא קריעה כלל ולעוד י"ל שכתבו לעיל דאיבעיא הוה על ידי מליחה היינו נמי אי מהניא בלא קריעה או לאו ואין בין פיר"ת לועוד י"ל אלא לר"ת בלא מליחה כלל נמי מספקא ליה ודם הכבד הוה דרבנן ולוי"ל דם הכבד אפשר דהוה דאורייתא ובלא נמלחה אסור מידי דהוה אבשר דעלמא אלא דמיבעיא בנמלחה בלא ש"ו ומ"ש או לאחר צלייתו ר"ל דצלי פועל כמו מליחה ומש"ה כשרוצה לבשל אח"כ צריך ש"ו בשעה שצולין אותו בתנור כו' ומ"ש ואי משום דם שבסמפונות כו' היינו דצריך קריעה קודם צליה דלמא מישתלי ואכלי לאחר צליתן בלא קריעה כתבו דא"כ מה אמר אבל טחלא לא פשיטא דאין צריך קריעה כלל כיון דלית ביה סמפונת אלא ודאי כדאמרן:
בא"ד ובה"ג כת' האי מאן דמטוי כבדא כו' ככ"פ עכ"ל לא ידענא אמאי לא דכבד טרודה לפלוט ואינה בולעת ואולי חדא מינייהו נקיט ואין לומר דלאחר שגמרה כלה פליטת דמו דא"כ בישול נמי אלא ודאי כמ"ש וע' בר"ן שכתב ג"כ ככ"פ והוא סובר כסתם משנה דאינה נאסרת בבישול ונראה דה"ה צלי אלא חדא מינייהו נקיט בזה:
ובד"ה כבדא עילויה בישרא לר"ת לא ניחא כולי האי כו' ואע"פ שדבר לעיל שטרודה לפלוט לעולם עכ"ל ר"ל לאינך פירושי' דמספקא ליה אי בכבד מהני מליחה או דריבוי דם שיש בה ומסיק נמי דרבה בר רב הונא חלטי ליה מה"ט דלא מהני מליחה א"ש דאמר עלה אתמר כבדא עילוי בישרא אסור ושייך לכאן משום דישנה ריבוי דם אף דבשרא ע"ג בשרא שרי בכבדא אסור משא"כ לר"ת דאדרבה כבד קל משאר בשר ולא מיבעיא אי שריא בלא מליחה א"כ איך שייך לכאן כבדא עילוי בשרא ואי דמייתי מתני' דתרומת הכבד אינה נאסרת היינו משום ריבוי דם שיש בה ואינה בולעת מ"מ עיקר הסוגיא אינו מדבר כלל בענין זה אלא מספקא ליה לאקולי בכבדא יותר משאר בשר. ודע שמ"ש התו' כאן דאי משום דקתני שפולטת ואינה בולעת כו' משמע דטרוד' לפלוט דם בשפע ולכאורה היה נראה דטרודה למפלט פליטת צירה מרובה בלא דם וכמדומה שראיתי כתוב באיזה ספר כן ולא מצאתיו כעת. ולפי מ"ש התו' היה נראה להיפך דבנמלחה קצת פולטת דם ואין טרודה לפלוט עוד בשפע ומה שנשאר בתוכה פולטת ובולעת ובלא נמלחה כלל עדיף טפי דטרודה לפלוט בשפע ואינה בולעת. וא"כ לר"ת דאיבעיא דאביי בנמלחה ג"כ אלא דלא קרעוה ש"ו א"כ מנלן למפשט ממתני' דלמא למיסר נפשה בלא נמלחה שרי ובנמלחה קצת ולא ש"ו נשאר קצת דם ואינה טרוד' זה נאסרת וצ"ל דאין לחלק בכך ס"ל לתלמודא וצ"ע כעת בזה:
ובד"ה דמא משרק שריק דאסור לכתחלה כו' עכ"ל התו' בקושייתם לא אסקי אדעתיה הא דיש לחלק בין שיש ריבוי דם בכבד לשאר בשר כו' אף דלענין משרק שריק כתבו לעיל דיש לחלק בין כבדא לבשר מ"מ לענין ככ"פ לא אסקי אדעתייהו לחלק בכך דאין לומר דסמכו עצמם בקושייתם אמ"ש אחר כך דלב שרי מטעם ככ"פ אף דאית ביה דם הרבה כו' דלב נמי אין מותר לכתחלה מהאי טעמא אלא דיעבד דתנן הלב קורעו ומוציא דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו והיינו צליה כפי מה דבעי לומר דטעמא ככ"פ יע"ש ומשום הכי הכא נמי דיעבד אין קושיא אלא לכתחלה כולי עלמא אסור אלא כמ"ש ומיהו הא דמייתי אח"כ ראי' מלב צ"ל דרוצין לתרץ אף למאן דאסור הכי כבדא עילוי בישרא אף דיעבד דמצי סבר ככ"פ ואפ"ה לא קשיא מלב דמתייבש בתוכו וע' מהר"מ מלובלין וע' בתוספות פסחים ע"ד א' ד"ה כבולעו כך פולטו שכתבו שם בע"א דהכא לא שייך ככ"פ אלא משרק ר"ל דבמולייתא הוא דצריך להאי טעמא שבשר הפנימי לא נמלח ופולט ובודאי בשר החיצון בולע דרך הילוכו של דם והוצרך לומר ככ"פ משא"כ הכא אמר טעמא ברירא יותר דלא בלע כלל דמשרק שריק כו' ולדינא אין נ"מ בין לטעמא ככ"פ ובין למשרק שריק אינה מותר לכתחלה דשאני כבד שיש ריבוי דם כמ"ש התוספות כאן וכתבו עוד התם אף למאן דאוסר כבדא עילוי בישרא (ר"ל אף, דיעבד) לא קשה ממתניתן דפסחי' שהכבד היה תוך הפסח דמדרבנן הוא ובפסח לא גזרו עכ"ל מתחלה כתבו דהא דכבדא לא שרי לכתחלה ובפסח שרי לכתחלה דאי להחמיר בפסח ואח"כ כתבו אף למאן דאוסר כאן דיעבד אפ"ה בפסח לא גזרו והא מדרבנן י"ל דם שבישל והוה דרבנן וכיון דכתיב בפסח על קרבו לא גזרו בי' ומיהו גוף הפסח מלחו או לצלי א"צ מליחה לדעתה ז"ל או י"ל דהוה דרבנן דם הכבד וכשיטת ר"ת ז"ל או דמ"ה שרי מטעם ככ"פ ומשרק שריק ומדרבנן אסרי ובפסח שרי ומה שהקשה מהרש"א ז"ל דמה ראי' ממולייתא אפסח דבפסח לא גזרו י"ל דמייתי ראי' דמ"מ דיעבד שרי ככ"פ דאי דיעבד אסור לא היה לנו להתיר בפסח ונימא מסייע היינו לפי ה"א דאפשר דבדיעבד הוא דשרי דה"ק האי מולייתא שריא ואפשר דיעבד ובאמת הוא דמסיק דשרי אף לכתחלה יע"ש אלא דקשיא ליה דלפי מ"ש אפילו למאן דאוסר בדיעבד אפ"ה לא גזרו בפסח שפיר מקשה יע"ש ואגב ראיתי לפרש מ"ש רש"י במתני' ריש כיצד צולין ר"ע אומר נותן חוצה לו פירש"י למעלה מפה עכ"ל מנלן זאת ואף דרש"י פי' בגמרא גדי מקולס ככובע על ראשו של גבור מ"מ היה למעבד איפכא שהבני מעים וכבד בכלל יהיו למטה והוה בשרא עילוי כבדא דכבדא עילוי בישרא אסור לכתחלה לכ"ע ורש"י פי' כאן כבדא עילוי בישרא דרך לתלות השפוד חודו למטה וכשהכבד נתחב ראשון הוה כבדא עילוי בישרא והכי נמי התם כן הוא ובשלמא למ"ד לתוכו נותן אפשר דקרא משמע ליה כך או בקבלה ע"כ הוה כבדא עילוי בישרא משא"כ למ"ד תולין חוצה לו. וראיתי לרש"י פ' בא כת' על קרבו עם קרבו כמות שהוא וא"כ למ"ד בתוכו א"ש כמות שהן מונחין בתוכו משא"כ לאינך וראיתי לתוספות שם במתני' ד"ה כיצד שכתבו בשם ר"י שמ"ה תוחבין לתוך פיו דהגם שבשפוד למטה שלא יפול הפסח וביה"ש למטה מידב דייב יע"ש ואף למ"ד תולין חוצה לו עבדינן הכי יע"ש וע' בר"מ הל' ק"פ פ"ח ה"י יע"ש וכיון שכן א"ש דהוה כבדא תותי בשרא דשרי לכתחלה ואף דכאן פירש"י דק שבשפוד למטה בפסח שהיה שלם הוה איפכא שלא יפול דהוה משאוי והר"מ ז"ל בהל' פסח פ"ח ה"י לא הזכיר דבר מזה אלא תולין חוצה ולא ידעתי על מה וע' בהל' מ"א פ"ו ה"ח יע"ש ובי"ד ע"ג אבאר בזה:
ובד"ה דם דאורייתא כו' לפי מה שפי' הקו' לעיל דם הכבד שפי' לאו דאורייתא עכ"ל נראה דצ"ל לפי מה שפירש ר"ת בד"ה כבדא אבל רש"י אפשר דסובר דאיבעיא הוה דם הכבד שפי' אי הוה מ"ה או אף מדרבנן שרי כ"ז שאין ניכר גם לא נזכר ברש"י הראי' שהביא מפ' דם שחיטה דלא חשיב דם כבד עם דם אברים יע"ש ודע דרשב"א בחדושיו ור"ן כתבו דאין לומר דם דאורייתא שאר דם וגזרינן דכבדא כו' דא"כ בב"ח נמי דאורייתא והיה לגזור וע' בריטב"א והנה היה מקום אתי ליישב זאת דם שאר בשר דאורייתא וגזרו רבנן בדם הכבד אף בצלי דאש שורפו ומייבשו מ"מ גזרו ביה רבנן משא"כ בב"ח דכל צלי אין איסור מ"ה דלא אסו' אלא דרך בישול ואל תתמה ע"ז שהרי הר"ן ז"ל אומר כן בספכ"ה דבב"ח אין איסור בצלי והתוספות בסנהדרין ד' ה' ד"ה דרך כתבו דצלי קדר לא אסרה תורה יע"ש וא"כ שפיר אמר דם דאורייתא חלב שחוטה דרבנן דאי הוה חלב שחוטה דאוריי' הוה לן למגזר כמו כבדא דם הכבד נמי דרבנן אלא דאיכא דררא דאורי' ה"ה בחלב שחוטה אי הוה דאוריי' הוה למגזר עכ"פ מדרבנן בצלי אלא דחלב שחוטה בישול הוה דרבנן ומש"ה לא גזרינן כה"ג כנ"ל וע' פר"ח דלדידי' צלי הוה דרך בישול ואי"ה בי"ד אבאר בסימן פ"ז איזה דאורייתא ואיזה דרבנן דנ"מ לענין דינא להקל בספיקן ולענין הנאה דרבנן שרי בהנאה וכאן אין להאריך:
ובד"ה תותי בישרא שרי וא"ת כחל היאך שרי תותי בישרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל כו' כל מה שכתבו בזה יש לומר דצלי אצל האש האש שורפו וע' ברשב"א ור"ן כאן בזה:
גמרא הלכתא בין כבדא ובין כחלא תותי בישרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחלה לא י"ל מדקאמר תותי בישרא שרי משום כחל נקיט לה דל"ת דבשר תפל על כחל והוה כבישול בקדרה עם בשר אחר קמ"ל דחלב שחוטה לא גזרו רבנן או שאש שורפו או דבצלי לא גזרו כמ"ש לעיל ויותר נראה לו דאמר תותי בישרא שרי ולא חיישי' שיהפוך השפוד: