ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף קטז.
גמרא חדא מחדא ק"ו פרכינן חדא מתרתי כ"ד פרכינן חדא מתלתא אי הדר כו' עכ"ל מלת אלא לא ידענא ממה הדר גם אריכות הלשון דהוה לומר בקוצר חדא מתלתא אי הדר פרכינן ואי לא כו' והנה אלא יש ליישב דמתחלה אמר דלא יליף במה הצד דפכ"ד והדר ביה עתה אף בלא הדר פכ"ד חדא מב' ומה הצד דפכ"ד תתקיים בחדא מתלתא ושייך מלת אלא גם מה שהאריך דאי לא הוה אמר אלא חדא מתלתא אי הדר פכ"ד ואי לא לא הוה משמע דכ"ש חדא מב' דלא הדר דלא פכ"ד דכן הסברא נותנת דאם צריך שני עוזרים לתומכו לא פכ"ד כל שכן בע"א וכמו שאבאר לקמן ואם כן קשה לילף חדא מתרתי מערלה וכ"ה דליכא כו' והיא קושית מהרש"ל פסחים כ"ה ע"ב ולכן אמר דחדא מתרי אף בלא הדר דינא פכ"ד ולק"מ ועיין לקמן מ"ש בזה:
וזה לשון הר"ן ז"ל אף שהמדות מסורת מסיני יש בהן בנותן טעם דחדא מתלת יש שני הוכחות שאין הדבר תלוי בההיא חומרא דפרכינן מיניה ח"א שהדבר נוהג בשני מלמדין או שאין חומרותיהן שוות ועוד שיש מלמד שלישי שאין בו חומרא נוספת על הלמד ואפ"ה אותו חומרא נוהג בו משא"כ חדא מתרתי שיש רק הוכחה א' ומש"ה פכ"ד עכ"ל הנה דבריו עריבים עד מאוד דתי' קושיא אחת מה שנתחבטו השל"ה ושאר מפרשים ומ"נ אי ריבוי המלמדים גריע א"כ כ"ש בחדא מג' פכ"ד ואי ריבוי המלמדים עדיף א"כ חדא מחדא כ"ש דפכ"ד ויישב זה אמר ז"ל דלעולם כל שהק"ו בתקפו ולא נמצא עליו פירכא כמו חדא מחדא אז הוא באיתנו ולא פכ"ד משא"כ כי הוצרך סעד לתומכו כמו חדא מב' וליכא אלא הוכחה אחת שאין אותה החומרא שיש במלמד נוסף על הלמד גורם החומרא שאנו דנין עליה משום דאידך יוכיח ממיל' לא הוה אלא הוכחה אחת משא"כ בחד' מתלת יש ב' הוכחות חדא מן שני המלמדין ראשונים שאין חומרותיהן שוות ואפילו הכי יש להם שאנו דנין ועוד במלמד שלישי די והותר לסתור זאת הפירכא שבו אין נמצא שום חומרא נוספת על הלמד ואפ"ה יש בו זאת החומרא אף אני אביא כו' משא"כ בהדר דינא אם כן יש במלמד שלישי גם כן חומרא נוספת על הלמד ולא הוה אלא הוכחה אחת דלו יהיו אלף מלמדין כיון שאין חומרותיהן שוות הכל הולך אל מקום אחד תו הוה כחדא מתרתי בלא הדר ולפ"ז א"צ ליתן טעם על מה הצד דמש"ה פכ"ד וכדכתיבנא והבן זה ועיין מ"ש בתו' ד"ה חדא מתרתי יע"ש ועי' בכללי התלמוד בזה:
גמרא ולפרוך מה לכ"ה שכן לא היה ש"ה הקושיא הזאת נתחדש במה שאמר אי הדר דינא פכ"ד משא"כ מקודם הייתי אומר דאה"נ דכי פרכינן מה לכ"ה אמרינן ערלה וחמ"פ כו':
ובתוספות ד"ה חדא מתרתי פכ"ד משמע אף בלא הדר דינא עכ"ל כתבו משמע כך היינו דמסתמא אמר ולא הזכיר התנאי אי בעינן דוקא הדר כו' ואף שאין זה הכרח דהזכיר בתלתא כל שכן בב' כקושית בעלי הכללים דריבוי המלמדים גרע טפי מ"מ ליערבינהו וליתנינהו חדא וב' וג' אי הדר פכ"ד ואי לא לא וכן כתב הר"ן ז"ל דחדא מב' אף בלא הדר וכן דעת רש"י ז"ל אבל הוכחה גמורה ליכא כמ"ש ואי דא"כ קשיא כמ"ש מהרש"ל דאמאי לא יליף כ"ה חמץ י"ל דאיסי כר"י סובר חמץ בשריפ' ולדידי' לא משכחת חמץ שלא נעבדה עבירה דלא מהני ביטול א"כ ליכא ק"ו אלא מ"מ ועל מ"מ פכ"ד כמ"ש הר"ן או כמ"ש התו' לעיל דניחא לילף בק"ו ומיהו ז"א תדע דלר"י בביטלו לא עבר בב"י מיהו אפשר דעבר עשה דתשביתו והתו' לשיטתיהו דלאחר זמן איסורו בשריפה דוקא אלא דאיכא חמץ של גבוה ושל אחרים דלא נעבדה עבירה דהדר ר"א ב"י דיליף שאור לג"ש אלא דז"א דלא היה ק"ו אלא מ"מ דהא בב"ח נמי בשוגג לא נעבדה עבירה וע"כ הק"ו דמה ערלה שלא נמצא כלל ובחדושינו למס' פסחים אבאר באורך בזה בעזה"י וכאן אקצר:
בא"ד ועוד דהמ"ל ת"ע יוכיח דהא דמטמא מדרבנן מהרש"א הקשה דא"נ מ"ה ליכא למפרך כ"ד ועוד אמאי לא יליף מערלה ות"ע יע"ש ולפי מ"ש לעיל תוספות ד"ה כ"ה יוכיח יש ליישב זאת דודאי הא דבב"ח הותר אצל חיה ועוף הוה פכ"ד ונהי דלא הוה פרכא גמורה וא"כ בחדא מתרתי אף בלא הדר פכ"ד וליכא למילף מת"ע וערלה וכן אי הוה ת"ע מטמא מ"ה והוצרכנו להדר דינא הוה פכ"ד ומש"ה הוצרכו לומר דאינו אלא מדרבנן ולא הדר דינא והא דאמר כ"ה יוכיח אף דבזה אין די אלא ת"ע אם כן מיד דאמר חמץ לימא ת"ע יוכיח ר"ל דאשמעינן אגב אורחין דינא דכ"ה עיקרן נאסר וליכא פירכא קול' וחומרא:
ובד"ה עיקרן נאסר ובד"ה הואיל והיתה ש"ה לא הוה פנאי מחמת בגידת הזמן ואי"ה בחדושינו למסכת פסחים אבאר בזה באורך בעזה"י מה שיש לעיין בזה:
ובתוספות ד"ה מה להלן אסור בהנאה כו' אין ג"ש כו' משמע מדבריהם דכ"ע ילפי ק"ו דאיסי דק"ו אדם דן מעצמו ור"ש סובר ג"ש עדיפא ואיסי סובר ה"מ דהג"ש מנגד לק"ו רצוני לומר דג"ש מורה על ד"א דאם כן למה לי ג"ש אז דחינן הק"ו משא"כ היכא דאיכא לקיומיה ג"ש על ד"א והק"ו על ד"א ולא דחינן ולא הונח להם בתי' זה דמ"מ ג"ש עדיפא אלא דאיסי סובר דבההוא קרא דרשינן קדשים והן אסורין בהנאה ואי לאו ק"ו הייתי לומד מחולין ועוד דהיתר הנאה מפורש ולכך איכא ק"ו ור"ש סובר אפ"ה חולין מחולין ע"ש:
ודע דליכא למימר דר"ש סובר כר"י הסנדלר דמעשה שבת אסורין באכילה ומותרין בהנאה וא"כ א"ל מעשה שבת יוכיחו ר"ל כמ"ש לעיל דכן בשוגג מותרין והא דכולהו ילפי להנאה מקרא אחר גם תדר"י ואמאי לא מק"ו דליכא לתרוצי כמ"ש התוס' וי"ל למלקות דאין עונשין מ"ה ולמאן דילף מלתכ"ת אף דאין לוקין על הנאה איצטריך לאכילה ולתו' לוקין על הנאה ואין להאריך בכאן ובמקום אחר אבאר יותר גמרא קסבר ר"ע איסור חע"א ע' ק"א ומהר"מ מלובלין שכתב לישנא דקסבר ר"ע לא א"ש דלר"ע אין איסור חע"א אלא לשמואל אמרינן כן יעו"ש מ"ש:
ע"ש מאי איכא בין ר"י לר"ע כבר כתבנו הא דלא אמר בהמת טמאה משום לר"י אין איסור חע"א כמו שמבואר ק"א א' א"כ בהמה טמאה אין בו משום איסור נבילה וממועט מהיקשא דלא תאכלו כל נבילה אף לענין בישול והנאה ותלתא גדי לר"י יש לראות מה דריש בהו חיה סובר מ"ה עוף ממועט שאין לו חלב אם ואי דריש דריש כשמואל חדא לשליל וחדא לחלב ומתה וחדא לטמאה הא טמאה לא צריך קרא דממועט מהיקשא וצ"ל אדרבה כיון דאין איסור חע"א צריך תרי קראי לחלב ומתה כמ"ש התו' לעיל ד"ה קסבר ולשיטת רש"י קשה גם לתו' קשה לחלב ומתה ל"צ קרא דמהיקשא דמי שאיסורו משום נבילה וחלב נמי אמרה התורה וחלב נבילה יבוא איסור חלב ויחול עיין בזבחים ע' וזאת יש ליישב דמיירי בהמה כשירה תמימה דהוה נבילה איסור מוסיף לגבוה וכאן איצטריך קרא בבעלת מום דאין חל איסור נבילה על חלב ומתה קשיא ואפשר דמהיקשא לא מרבינן אלא המין ולא לרבות איסור חע"א בכאן א"נ חדא למעט שליא דלא ס"ל פירשא בעלמא הוא כמ"ש רש"י קי"ג ב' ד"ה אין איסור:
ואבע"א עוף א"ב לר"ע מדרבנן אסור ולר"י שרי להא תירוצא א"ל חיה מ"ה שרי לר"י, מגדי ומדרבנן אסור ועיף דלא דמי לבשר בהמה לא גזור ביה וחיה דמיחלפא גזור ביה:
ובתוספות ד"ה המעמיד בעור של קיבה וא"ת ומאי איריא נבילה אף כשירה נמי וי"ל דלא הוה אסור מספק דרך בישול אסרה תורה עכ"ל קושיא זו מקשה הרב ר' יוסף הלוי ז"ל הביאו הר"ן כאן ובסוף ע"ז ותי' דאי משום בב"ח לא הוה בכ"ש אלא בנ"ט (והוה מהני ביה טעימ' קפילא) ולכך אמרו משום נביל' דבר המעמיד באלף לא בטל וחילק בין בב"ח דהאי לחודיה שרי וכל דלא יהיב טעמא לאו בב"ח הוא ואין מעמיד אוסר משא"כ עור נבילה דאסור מחמת עצמו ושייך ביה מעמיד ולקמן אבאר בעזה"י ולשיטת התוספות שכתבו דהוה ספק דרבנן ולהקל קשיא לי דא"כ משום ספק נבילה אסרו מספק אף בכ"ש דהוה דבר המעמיד והא מעמיד לא אסור אלא מדרבנן הוה ספק דרבנן ולהקל דאי ודאי דמעמידין בעור קיבת נבילה הדרא קושיא לדוכתה לימא בסתם שמעמידין בעור דבב"ח נמי הוה ודאי אלא מפני שיש מעמידין בעשבים כמ"ש התו' ע"ז דף ל"ה חדא קתני והיינו ספיקא וא"כ ספק דרבנן ולהקל ודוחק לומר דהתו' סברי דבר המעמיד מן התורה באלף לא בטיל וכמו שאבאר לקמן אי"ה ואפשר דהם סברי כמ"ש הראב"ד ז"ל דמש"ה לא הלכו בגבינות עכו"ם בתר טעם דחכמים השוו מידותיהן דפעמים יש בהן בנ"ט ולכך לא הלכו בכל דבר של גוים בתר טעמא כמו שמן של גוים למאן דאוסר משום זילפתן של כלים לא מהני טעימת קפילא ארמאה יע"ש וכיון שכן לא הוה ספק דרבנן ולהקל כיון דמתחלה גזרו משום ספק איסור תורה דיש בהן בנ"ט אף שלפעמים אין בהן בנ"ט לא חילקו חכמים ואסור מספק כן נראה לי בדבר זה ודע דלשיטת ר"י הלוי דאה"נ דאיכא חשש משום בב"ח אלא דמעמיד לא מהני שם לא קשיא אמאי גבינות העכו"ם אסורין באכילה ולא בהנאה י"ל דכל בב"ח דאסור מדרבנן לא אסור בהנאה כמו שמבואר בי"ד סימן פ"ז וצ"א ס"ט יע"ש מש"ה שרי דבב"ח לא הוה אל' מדרבנן דרך בישול אסרה תורה וכיון שכן לא נאסר אלא באכילה ולקמן אבאר בזה אי בב"ח האסור מדרבנן אי אסור בהנאה מדרבנן וביורה דעה סימן פ"ז אבאר בנבילה בב"ח יעוין שם: