אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף קטו:

דף קטו.

בתוס' ד"ה ונאמר להלן לא יהיה קדש כו' ה"א הנאת הגוף בלא אכילה אסור עכ"ל דבריהם אינם מובנים לי דפשיטא דהנאה הכי הוא ומהר"מ מלובלין כתב ר"ל בלא כליון ג"כ איני יודע דאה"נ בלא כליון למכור לעכו"ם אסור דזהו הנאה גמורה ואף שאר דברים להחם בו או להדיח בו פשיטא דאסור ואולי דכל שלא כדרך הנאה סבירא להו לתוס' דאיסור תורה ליכא והנאה במתני' דהמקדש בערלה קידושין נ"ז דאף איסור דרבנן ליכא ועיין במ"ל פ"ה מהל' יסודי, התורה ועיין פסחים כ"ה ב' וא"כ אי הוי ילפינן מג"ש קודש קודש וודאי דהוה אסרינן כל הנאה אף שאין כליון כלל להניח ע"ג מכתו ולהחם ולהריח בו כמו התם במעיל' ומלקי נמי לקי ולכך כתיב לא תאכלו וממיל' דווקא דרך אכילה ואף דהנאה מאכילה לא מצינו למילף. כמבואר שם בפסחים בתרי לישני יע"ש מכל מקום מיתור' דקר' גילה דווקא כליון שהוא דרך אכילה הוא אסור ובדרך הנאה ולא בע"א ולהר"מ ז"ל בפי"ד מהל' מ"א דכל היכא דכתיב לא יאכל לא מיחייב אהנאה דהוה שלא דרך אכילה עיין במ"מ שם א"ש כאן דצריך למכתב לא תאכלנו על הנאה לומר דאין לוקין על הנאה דאל"ה היו לוקין דעונשין מג"ש ומה שהקשה מהרש"א ותי' דלא תאכלנו בדם כתיב גם הר"ן כתב לן:

מה לחמץ שכן כרת אין להקשות נילף מחמץ לפני זמנו דלית כרת דאפשר דסובר כר"ש חמץ לפני זמנו מותר בהנאה או דמ"מ איכא למיפרך שכן תוך זמנו כרת תאמר כו':

למה לי ג"ש לייתי כולה בק"ו יש להקשות הא אין עונשין מק"ו ומג"ש עונשין כדאמרינן בסנהדרין בפ' הנשרפין גבי בתו יע"ש גם אי לא הוה ג"ש לא הוה יליף ק"ו כלל דאיכא למיפרך מה לכ"ה שכן לוקין שלא כדרך אכילתן עיין בפסחים כ"ש פ"ו ומסיק ה"נ מדלא כתיב אכילה בגופא אלא מג"ש ואי לא הוה כתיב ג"ש הוה פרכינן דליכא למילף היא גופא בק"ו כמ"ש התוספות בפסחים דש"ה ות"ע יוכיח יע"ש ומיהו יש ליישב זאת דהוה בהדר דינא מייתי ערלה יוכיח דהתם למה דמסיק כאן אי הדר דינא פרכינן כל דהו פריך שפיר מה לכ"ה שכן לוקין שלא כדרך הנאתן משא"כ השתא דלא ידע עדיין עד דמסיק לבסוף פריך שפיר אלא דמ"מ קשיא אי הוה ילפינן אכילה בק"ו לא הוה ידעינן שלא כדרך אכילה אי אסור מ"ה לחד דעה דנימא דיו כערלה דאכילה כתיב ביה ומכ"ש לשיטת התו' בקדושין והבאתיו לעיל:

חורש בשור ובחמור יוכיח לשיטת התוספות ע"א ולגרסתם שם א"ש דחורש בשור וחמור ליתסר השור וחמור גופא קשי' ומשני דכתיב ומיד בן נכר כו' שפיר אמר חבש"ו דשור גופא שרי מקרא דומיד בן נכר כו' משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דמשור וחמור גופא ל"ק כלל דבר שהיה מותר מתחלה לא מסתבר לאסור אח"כ בשלא נעשה שום שינוי ומזרעים הוא דקשיא א"כ קשיא טובא חדא היא גופא נילף לאסור בק"ו מערלה ועוד דשאני הכא שאוכל התועבה גופא וב"ח משא"כ זרעים ודישה לא אוכל התועבה גופא דמה"ט מוקמינן לתכ"ת אבב"ח ולא אחורש בש"ו כמ"ש רש"י לעיל וקושיא אחת יש ליישב דכי אמר חורש יוכיח לאו דווקא אלא מעשה שבת יוכיחו דנעבדה בהן עבירה ושרי מהיא קודש וחורש נמי יליף משבת מש"ה נקיט חורש ומיהו מיקרי היוכיח משבת אבל קושיא שניה קשה דשאני בב"ח שאוכל התועבה גופא ומיהו י"ל דחורש בש"ו גופ' דמותרין אפשר דרש"י כתוספות סבר דמיד בן נכר נפקא דשרי וילפינן כל היכא שהיה מתחלה מותר:

משום דאיכא למימר נבילה תוכיח שאסורה באכילה ומותרת בהנאה עכ"ל יש לתמוה הרבה מה לנבילה שלא נעבדה עבירה תאמר בב"ח ואי דנבילה מצינו למילף במ"מ מערלה שלא נעבדה עבירה דמה בכך אנן בק"ו ילפינן בב"ח וליכא יוכיח ובשלמא אי הוה ילפינן במ"מ הוה עבדינן שפיר יוכיח משא"כ השתא ואין לומר כיון דסוף דינ' מכ"ה הוא במ"מ דכ"ה נמי נעבדה עבירה וכמ"ש המהרש"א בפכ"ש כ"ה ב' יע"ש אם כן אף שתחלת הדין בק"ו מ"מ הוה מ"מ וזה שכתבו התוספות ד"ה כ"ה יוכיחו המ"ל מכ"ה אלא ניחא למעבד תחילת הדין בק"ו משמע דבאמת לאו ק"ו הוא אלא דזה לא ניתן להאמר כלל חדא דק"ו גמור הוא אף שסוף הדין מ"מ הוא כי בהסתלק הפירכ' הק"ו בתוקפו עומד כמ"ש בחדושינו ח"א בכללים וראיה גדולה ממסכת סוטה דשני עושה שלישי בחולין וק"ו מט"י אף דסוף דינא הוה מ"מ יע"ש ברש"י וא"כ צ"ע היאך שייך לומר נבילה תוכיח ומ"ש התוספות דניחא למיעבד תחילת הדין בק"ו היינו דתחלת הדין מערלה הוה ק"ו והיוכיח מ"מ ומ"מ ק"ו גמור דאל"כ מאי ניחותא לילף מכ"ה גרידא ובפסחים כ"ה ב' כתבו ניחא למילף מק"ו בסתם ועוד אבאר לקמן שכן מוכח בהדיא מדברי הר"ן ז"ל בחדושיו לחולין דאף דסוף דינא מ"מ מ"מ היה ק"ו גמור ועוד דמש"ה ליכ' למילף נבילה שלא נעבדה עבירה ומיהו י"ל זאת דהדר דינא דלא ידע עדיין כו' אבל קושיא ראשונה קשה ולקמן אאריך בזה ואין לי בישוב זאת הקושיא אלא אם נאמר דמה הצד הוה מה מצינו כמ"ש בעל הליכות אלי הר"ש אלגזי והביא השל"ה וכן דעת הר"ן כמו שאבאר לקמן א"כ שפיר אמר כיון דמה הצד ילפינן לה שפיר מצינו לומר נבילה תוכיח דג"כ נוכל למילף במה הצד ופלוגתא דמה הצד אי הוה מ"מ או ק"ו הלא כתוב על ספר הישר בסוף ספר של"ה ז"ל וטעם מאן דאית ליה דהוה מ"מ כיון דכ"א יש לו חומרא שאין בלמד וא"כ ע"כ צ"ל דהכי יליף שאין סברא שחומרות חלוקות גורמין קן ולכך אמר בכ"מ הצד השו' שבהן שאין גורמין החומר' אף אני אביא א"כ הוה מה מצינו דליכא ק"ו דהא יש לכ"א חומרא נוספת על הלמד ג"כ וא"כ שפיר אמר נבילה תוכיח דנוכל למילף מ"מ שאסור' באכילה ומותרת בהנאה אלמא שאין זאת השווי גורמת החומר' וראיתי למהרש"א שכתב דאכ"ה ליכא למימר נבילה תוכיח דלמד והמלמד שווין ומזה נמי ר"א דבעי לומר נבילה תוכיח אבל כי ילפינן בתלתא ליכא למימר נבילה תוכיח דמה לכ"ה שכן עבירה והוצרך לומר להדר דינא משא"כ בב"ח אפשר כמ"ש דמה הצד מ"מ היא והלמד והמלמד אינן שווין משא"כ כ"ה דתרווייהו נעבד' עבירה וליכא נבילה יוכיח דלא נעבדה עבירה ומ"ש כי יליף מתלתא ליכא למימר נבילה תוכיח דצריך להדר דינא ומיהו בהדר דינא מצינו למילף לפום סבר' דהשתא לא ידע דפרכינן כ"ד אי הדר דינא אלא דמ"מ לא הוה יוכיח חדא דבב"ח בלא הדר דינא ונבילה בהדר דינא ועוד דבב"ח מק"ו כמו שכתב ונבילה במ"מ כמ"ש לעיל גם ראוי שתדע דחמ"פ נעבדה עבירה כמ"ש מהרש"א פסחים ואף לפעמים שלא נעבד' עבירה שבישלו כה"ג בב"ח שנפל מאליו וע"כ כמ"ש בפתיח' דפעם משכחת עבירה ויתיישב מ"ש למעלה דתחילת הדין בק"ו וסוף במ"מ ובלא"ה ה"ל אלא שכבר דחיתהו ועיין בשל"ה בסוף ספרו יע"ש:

אי הכי תיתי במה הצד כו' מדלא פריך טפי אי הכי לייתי אכילה גופה מערלה וחמ"פ דליכא למימר חורש בשור יוכיח דעל מה הצד מעלמא לא פרכינן ונראה לי דכל מה הצד צריך שישתוו בשום חומרא ולומר הצד השוה שבהן שיש חומרא זו וגורם הדין אף אני אביא ואי אית לן אכילה בפירוש מג"ש אמרינן הצד השוה שאסורין באכילה ואסורין בהנאה אף אני אביא כמ"ש רש"י כאן משא"כ אי לא הוה ג"ש על אכילה לא הוה יליף במ"מ דאין שום חומר' בשלשתן שישתוו ולומר זאת החומר' אבל בכתובות ל"ד יליף אף שאין חומרא משתווה בשלשתן יחד גבי חובל דממונא כו' ומיהו למ"ש במהר"ם שי"ף וספר פני יהושע שם דמש"ה פריך התם צד חמור יע"ש א"ש ועיין מ"ש בח"א בכללים כלל ו' דבר נאה ומתקבל על מ"ש רש"י לקמן פריך כו' אלא דאי המקש' הי' סבור דבהדר דינא מייתי לה כמ"ש שם דמה לכ"ה שכן לוקין כו' אלא במה הצד ולסוף דמסיק כ"ד נתחדש לו זאת הקושיא מה לכ"ה יע"ש היטב א"כ מה פריך א"ה אכילה נמי לייתי והא ליכא שום חומרא השוה בשלשתן אבל מההיא דכתובות א"ש ונאמר כמ"ש התוספות שם דצד חמור פירכו' משונות יע"ש:

ולפרוך מה לכולהו שכן גידולי קרקע ופירש"י דכמה הצד דמי יע"ש אף דכתבנו בח"א דהמקשה היה סבור דבמה הצד מייתי לה זה למה דלא אסיק הא דאמר כל מה הצד אבל לבתר דמסיק כל מה הצד כו' לא אם אמרת חדא מחדא כו' וע"כ דיש חילוק בין חדא מחדא דכ"ה הוה כחדא מחדא דלא הדר דינא דאל"כ ודאי לא שני ליה מידי ומש"ה פי' רש"י כן ואה"נ דבתר הכי פריך ולפרוך מה לכ"ה שכן לא היתה ש"ה:

ובתוס' ד"ה ומה ערלה ליכא למיפרך מה לערלה שכן צריך מאתים לבטלה עכ"ל משא"כ בב"ח דבטל בס' כשאר איסורין ועיין בסוף ע"ז במתניתין דחשיב שם ואלו אסורין בכ"ש בב"ש היינו חה"ל ועיין שם ברש"י וחמ"פ נמי כ"ש וכ"ה ר"א:

ובד"ה מה לחמ"פ שכן כרת וכרת ליכא למילף דאין עונשין מ"ה עיין בח"א בכללים ואין להקשות דא"כ בטלה כל ק"ו שבתלמוד דהא ודאי ק"ו לאיסורא ילפינן ולא לענין עונש או מלקות וא"כ איכא למפרך בכ"מ מה לפלוני שכן לוקה או מיתה ואף איסורא לא לילף מיני' אלא ע"כ דלא פרכינן וי"ל דהמדה מסורה מסיני בכ"מ דנילף איסורא ולא מלקות ועונש כו' וזהו בדבר שדנין עליה משא"כ הכי דלענין אכילה אין אנו דנין בק"ו דמג"ש יליף לה ובהנאה ילפינן מק"ו אמרינן שפיר מה לחמץ שכן על אכילתו כרת תאמר בב"ח שאין בו על אכילה כרת ואה"נ דאי לא הוה כתיב אכילה בג"ש והוה ילפינן מק"ו אכילה והנאה לא הוה פרכינן מה לחמ"פ שכן כרת ובזה י"ל במה דפריך תיתי במה הצד ולא פריך על אכילה למה לי ליתי במה הצד ולא פרכינן מעלמא חבש"ו יוכיח אלא דאי לא הוה כתיב אכילה ודאי בפלגא דדינא הוה מצי למילף דליכא למיפרך מה לחמ"פ שכן כרת דמדה מסורה דק"ו מהני לאיסורא ולא למלקות וא"כ הוה פרכינן חורש בש"ו יוכיח על חדא מתרתי בלא הדר דינא ולא פריך אלא על הנאה לייתי בחדא מתרתי וכדכתיבנא:

ובד"ה כ"ה המ"ל מכ"ה גרידא במ"מ אלא ניחא למעבד תחילת הדין בק"ו כבר כתבנו תחילת הדין היינו ערלה וחמ"פ נמי ביטלו כמ"ש מהרש"א בפסחים כ"ה ב' וסוף דינא מ"מ ומיהו הק"ו בתקפו עומד כי בהסתלק הפירכא הק"ו חוזר לאיתנו דכ"ה מבטל גמור הוא להפירכא דאין לו שום חומרא נוספת על הלמד דאל"כ מאי ניחותא איכא סוף סוף מ"מ הוא והיה למילף חדא מחדא ועיין בח"א הנדפס בזאלקווי וכאן בח"ש הארכתי:

ודע דראיתי להר"ן ז"ל בחדושיו שהקשה אמאי לא יליף מכ"ה לחודי' במ"מ ואפשר דבמ"מ נמי כ"ד פרכינן דהא מה הצד גופא מ"מ הוא עכ"ל מ"ש דמה הצד מ"מ הוא גם כן סברת בה"ע הביאו של"ה בסוף ספרו הבאתיו לעיל ויש לראות פסחים כ"ז דיליף ר"י חמץ בשריפה מנותר במ"מ לבסוף והא איכא למיפרך מה לנותר שכן אין גידולי קרקע תאמר בחמץ דהכא נמי כאן מה לכ"ה שכן גידולי קרקע וכיון דלאו קולא וחומרא הוא להיפך פרכינן. ומ"ש דהא מה הצד גופא מה מצינו הוא לא ידעתי כוונתו אם ר"ל דע"כ על מ"מ פכ"ד דאל"כ על מה הצד פרכינן כל דהו דהוה מ"מ אלא דזה לא ניתן להאמר כלל דמה בכך כיון שנתרועע הבנין וצריך להדר דינא פכ"ד אף אי תאמר בחדא מחדא לא פכ"ד דהא חדא מתרתי בלא הדר דינא פכ"ד כמ"ש התו' ד"ה חדא מהר"ן מודה לזה כמ"ש אח"כ ואלו חדא מחדא בק"ו לא פכ"ד אלא כיון שצריך הק"ו סעד לתומכו חלוש הוא ופכ"ד ה"ה במה הצד פכ"ד ר"ל בחדא מתלת בהדר דינא שנתרועע הבנין ויש חומרות חלוקות בכ"א ופכ"ד ועוד לפי מה שאבאר לקמן בלשון הר"ן ז"ל גבי חדא מתלת בלא"ה א"ש דפכ"ד. ודע דבאמת הא דמה הצד פכ"ד היינו בחדא מתלת דאי חדא מתרתי אף בלא הדר דינא כדמסיק וכמ"ש התוספות ד"ה חדא. ור"ן ז"ל וכמו שאכתוב. ואי דנתן טעם למה הצד דפכ"ד הוא משום דהוה מ"מ ז"א דהא מה הצד דפכ"ד הוא חדא מתלתא ובלא"ה א"ש דפכ"ד כמו שאכתוב לקמן ונראה לפי ה"א כתב כן דפריך ותיתי מערלה וחמץ ומשני הכי אמרינן כל מה הצד פכ"ד א"כ היה סובר דכלל זה שייך ג"כ בחדא מתרתי, דבלא הדר לא פכ"ד ובהדר פכ"ד כמו שאבאר לקמן בהא דאמר אלא אמר רב מרדכי משמיה דריש לקיש וא"כ טעמא מאי אלא דמה הצד מ"מ הוא זהו הנראה לי בכוונת דבריו ואיך שיהי' ע"כ מוכח דק"ו דהכ' ק"ו גמור דאף שסוף מ"מ דאל"כ לפרוך כ"ד דאי דחדא מתלתא ז"א כיון דחדא מחדא במ"מ פכ"ד שלא נתרועע כ"ש כשנתרועע והבן ובסוטה נתבאר דהוה ק"ו גמור גבי שני עושה שלישי בחולין יע"ש ועיין בח"א:

עוד כתב הר"ן וז"ל אבל עדיין יש לשאול בכל מה הצד למה לי ק"ו נעביד מ"מ וז"ל דמה הצד פכ"ד ואם היו המלמדין יתירים על הלמד בחומרא אף שאין משתווה לא גרע מפכ"ד והיינו דפרכינן בכתובות שכן יש צד חמור אבל בק"ו אמרינן דאף בלמד יש חומרא שאין במלמדין עכ"ל ודבריו ראוין, למי שאמרן וקושייתו שהקשה ל"ל ק"ו בתחילת דבריו כבר עמד של"ה ג"כ בזה וכוון ג"כ למה שהקשה הר"ן מקודם ותי' הר"ן שהוצרך להראות שיש בלמד חומרא נוספת שאין במלמדין ותו לא חשוב פכ"ד שיש במלמדין דה"נ יש כו'. ואה"נ דלא הוה אלא מ"מ ובזה ישב ההיא דכתובות דעולא גמר ממון משלם ולא לקי במה הצד מחובל ועדים זוממין ופריך שכן יש בהן צד חמור והקשו התוס' דא"כ בטלת כל מה הצד שבתלמוד והוא ז"ל תירץ דהתם במה מצינו יליף ושפיר הוה עכ"פ פכ"ד שכן, יש צד חמור בכ"א מהלמדין מה שאין בלמד אבל תמהתי דהא התם אמרינן אי ממונא לחומרא שכן יש צד חמור ואי ממונא לקולא שכן יש צד הקל וכן בעדים זוממין איכא קולא וחומרא וא"כ בק"ו מצינו למילף ומה חובל שהותר מכללו אפ"ה ממון משלם כ"ש שאר דברים דממון משלם ואי ממון לקולא ומה חובל שחייב בה' דברים וכן בעדים זוממין וכיון שיש בלמד חומרא על המלמדין אין פריך צד חמור וצריך עיון:

ודע דבחדושינו ח"א בכללים כתבנו לסברת הר"ש אלגזי דעל מ"מ לא פרכינן פלוני יוכיח יע"ש מלתא בטעמ' א כ למה לי ג"ש על אכילה לייתי מכ"ה במ"מ וראינו עתה שיש ליישב בע"א והוא דנאמר הא דאמר חבש"ו יוכיח לאו דווקא אלא מעשה שבת יוכיח ונאמר דאין חילוק בין אכל התועבה גופא או לאו ודוקא כי נפיק מל"ת כ"ת אמרינן מסתמא קרא קאי על בב"ח דאכיל תועבה גופא עיין בר"מ שי"ף ז"ל וא"כ מ"ש ק"ו ממעשה שבת דחמירא ושרי באכילה לרבנן דר"י מכ"ש בב"ח ואי לא הוה ג"ש נהי דלא הוי אמרינן יוכיח מ"מ הוה למידין מק"ו משבת ואף דלקולא וחומרא לחומרא ילפינן כי היכי דהדדי נינהו אבל ק"ו עדיף ממ"מ ושבקינן מ"מ וילפינן ק"ו ומש"ה צריך ג"ש על אכילה וזה ברור בכ"מ ואין להאריך כתב מהר"מ שי"ף ז"ל מ"ש התו' מכ"ה גרידא המ"ל במ"מ די"ל דהאי תנא כר"י הסנדלר דמעש' שבת אסורין באכילה ומותרין בהנאה וא"כ מעשה שבת יוכיח עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דא"כ כי יליף חדא מתלת נימא מעשה שבת יוכיח ואדרבה על מ"מ איכא דעות אי פרכינן מעלמא ועל חדא מתלתא אי לא הדר פרכינן בעלמא ועוד דמה למעשה שבת שכן אין אסורין בשוגג תאמר בב"ח שאפי' נפלה טפת חלב כו' אסור באכילה ותו ליכא מעשה שבת יוכיח וכה"ג הא דחבש"ו יוכיח אבל השתא דאסור באכילה ליכא יוכיח ה"ה כאן דמה למעשה שבת ששוגג מותר עיין כתובות בזה יע"ש בא"ד ואין להקשות מה לערלה שכן בשריפה כו' ועוד היינו לר"י עכ"ל הקושיא מבואר דאי פרכינן מה לכ"ה שבשריפה והדר דינא פכ"ד וכבר הקשו כל האחרונים קושיא זו והאמת אגיד ולא אכחד שזה ימים רבים נצטערתי על קושיא זו ליישב אותה ולא עלה בידי דבר הגון ליישב אותה והנה יש ליישב קצת דמ"ש ועוד ר"ל דלא תקשי הא דאמר בתמורה אלו מן הנקברין וחשיב בב"ח ולא פליג איסי בן יהודא דבשריפה וכתבו דאיסי לאו כר"י סובר אלא השבתה בכל דבר ומתשביתו מפיק לה ואף בביטול וא"כ בב"ח לאו בשריפה דמשלשתן יליף לה אלא דקשה דהא מכ"ה גרידא במ"מ מצי יליף שבשריפה ואי דחמץ יוכיח א"כ כי יליף מתלתא נימא מה לכ"ה שכן שריפה וחמץ יוכיח הוה הדר דינא ואי דחמץ לא הוה יוכיח שחוזר להיתרו לאחר הפסח כרבנן דר"י דא"כ נילף מכ"ה לחוד שיהא בשריפה וחמץ לא הוה יוכיח שחוזר להיתרו לאחר הפסח כרבנן דר"י דא"כ נילף מכ"ה לחוד שיהא בשריפה וחמץ לא הוה יוכיח דמותר לאחר הפסח וצ"ע בזה:

בא"ד שכן לא הותרו כו' וי"ל דבב"ק לא כתיב כל עכ"ל ר"ל דחלב כתיב כל חלב ודם לא תאכלו דמשמע אף חיה והדר כתיב כל חלב שור וכשב ועז משא"כ בב"ח לא כתיב כל וגם באותו פסוק ממעט חי' ומיהו פכ"ד הוה ואי הדר דינא י"ל מה להנך שלא הותרו בשום ענין משא"כ כו' ואם כן מכ"ה גרידא דמ"מ פכ"ד והתו' סוברין דלא פרכינן ועיין ובד"ה ולפריך מה לכולהו כו' ואף דמכ"ה איכא כו' עכ"ל התו' לשיטתם דהוה מצי למילף מכ"ה גרידא במ"מ דלא פכ"ד על מ"מ והנראה מדברי התו' דלשון הגמרא משמע להו כך דאמר כל מה הצד פכ"ד לא אם אמרת חדא מחדא והיינו משום דמכ"ה גרידא מצינו למילף במ"מ ופריך על תנא דברייתא דיליף מתלת ומשני דגם מתלתא לא הדר דינא לא פכ"ד וכמו שאבאר לקמן בעזה"י ויתר הדברים בסוגיא זו הלא המה כתובים באורך בע"י ושל"ה והע' ויבין שמועה ועיין בס' פאר הלכה הנדפס ימים לא כבירים ספיר נחמד יע"ש שהאריך בזה:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה