אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף קטו.

דף קיד:

בתוספות כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כו' ואפילו סרסן עכו"ם ומ"ש מבב"ח וי"ל כו' א"כ אינו דבר מתועב עכ"ל הקשו דאפילו סרסן עכו"ם יהא אסור דלא נעבדה עבירה אפ"ה כיון דתיעבתי לך בארצכם לא תעשו וכמו כן בב"ח שפירש"י דלא תאכל כל תועבה אף ע"י עכו"ם וקטן וגדולה מזו אף נפלה מעצמה טיפת חלב שלא במתכוין לבשר אסור ולזה תירצו דמש"ה שרי דאי אסור א"כ אף ע"י עכו"ם אסור ואפשר אף מעצמו דומיא דבב"ח ואם כן למה לי קרא ומעוך לגבוה דאסור תיפוק ליה דלהדיוט נמי אסור בכל ענין אלא ש"מ דשרי בדיעבד והקשו עוד דצורם אוזן אפילו על ידי עכו"ם לתסר ותירצו דמדשרי רחמנא קדשים שהוממו ואף ע"י עצמו חזינן דלא הוה בכלל לא תאכל כל תועבה כמ"ש בסמוך מזה:

ודע דמהר"ם שי"ף ז"ל כתב דהתוספות לגרסתם לקמן הוא דקא קשיא להו (בד"ה חורש בשור וחמור פירוש השור וחמור גופא דלא כרש"י שהזרעים ליתסרו ומשור וחמור גופ' ל"ק כמ"ש בד"ה לא אמרה תורה שלח לתקלה יע"ש) דשור וחמור גופא ליתסרו יע"ש ואני אומר אף לרש"י שייך זאת הקושיא דדבר שנעבדה עבירה שנשתנה הדבר ההוא שייך שפיר למתסר מלא תאכל כל תועבה כמו שאבאר לקמן בפירש"י ז"ל אלא דיש לחלק בין שינוי דבב"ח לאילים שסרסן דאין שום שינוי בבשר שאוכלין אלא שסרסן ועיין מ"ש לקמן:

ובד"ה היא קודש ואין מעשיה קודש כו' וי"ל דהיתר הנאה נפקא מלכם כו' תיפוק ליה מכל שתעבתי והיתר הנאה מלכם עכ"ל מ"ש דהיתר הנאה מלכם בזה א"ש לרבנן דפליגי עלי' דר"י הסנדלר אפ"ה איצטריך לכם דאי לאו לכם ה"א דאסור מלא תאכל כל תועבה והיא למעט בהנאה לכך כתיב לכם להיתר הנאה וע"כ היא למעט באכילה נמי שרי ומה שהקשו לר"י הסנדלר למה לי קרא קודש בכתובות וב"ק תירצו זאת דאי מל"ת כ"ת ה"א דאף שוגג אסור לכך כתיב קודש אצל מחלליה מות יומת במזיד ולא בשוגג אלא דהקשו לא לכתוב לא קודש ולא לכם והוה אמרינן מלא תאכל כל תועבה יע"ש ולא ידענא דהא לכם ודאי דאיצטריך דמלא תאכל כ"ת הוה אסרינן בהנאה כמ"ש כאן ולק"מ דהתוספות לשיטתייהו דהלכה כחזקי' נגד ר"א או דשם הקשו לחזקיה דלא יאכל אכילה לחוד משמע דאיך אתי לכ"ע אליבא דר"י הסנדלר א"כ ל"ל קרא לא קודש ולא לכם וכאן הסוגיא אליבא דר"א ולכן לא הוקשה להם אלא דלא לכתוב קודש אלא לכם לחוד:

כתב מהרש"א ז"ל דלר"י הסנדלר תקשה באמת חורש בש"ו ליתסרו דלדידי' ליכא ק"ו משבת דמעשה שבת אסורין ויש ליישב זאת דמעשה שבת אין אסורין אלא במזיד ולא שוגג דמחלליה מות יומת וא"כ בשוגג ודאי חבש"ו מות' מק"ו דשבת ר"ל שיהא מותר בהנאה ובשוגג לגמרי וא"כ ליכא למימר דחבש"ו במזיד ליתסר מלא תאכל כל תועבה דאי הוה בכלל תועבה אף שוגג היה לאסור דאין חילוק אלא ודאי דשרי לגמרי ושבת מקודש היא אסור וכמ"ש והעד ע"ז דהתוספות בד"ה כל תועבה דצורם אוזן בכור שרי מדחזינן קדשים שהוממו שרי ואף דמצינו לאוקמיה בהומם מעצמן מ"מ חזינן דלא הוה בכלל כל תועבה דאי הוה בכלל אף שוגג אסור כמ"ש לעיל וה"ה כאן. ועם זה יש ליישב בכתובות ל"ד א' לר"י הסנדלר יכול אף שוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד ולא בשוגג ופירש"י שם דהא גבי חיוב מיתה כתיב וקשיא לי דמ"מ ליתסר במזיד ובשוגג ג"כ מלא תאכל כל תועבה דהאי מחלליה לאו מיעוטא הוא כפירש"י ומכל מקום ליתסר אלא דאם כן למה לי קודש ולכם לחזקיה או לר"א למה לי קודש כמו שכתבו התוספות שם אלא על כרחך דהאי מחלליה מיעוטא הוא במזיד דוקא:. גמרא חורש בש"ו וחוסם פי פרה ליתסרו השתא ומה שבת כו' כן הוא גירסת רש"י ז"ל והנה לרש"י הקושי' על הפעולה שנעשה חבש"ו דהיינו הזרעים והדישה ליתסרו וע"ז משני השתא כו' דאיכא ק"ו משבת דשרי אבל על השור וחמו' גופ' ל"ק דנעבד' עביר' לתסרו וכמ"ש רש"י ד"ה לא אמר' תור' יע"ש משום דאי מש"ו גופא קשיא ליה לא הוה משני מידי השתא ומה שבת שאני התם שאין אוכל השבת כ"א הפעולה כמ"ש בת"ח דהא דאסרה תורה לבשל בשבת משום שחילל יום שבת ולא על בישול הבשר קפיד קרא יע"ש היטב וא"כ הוה תועבה מה שחילל השבת והפעולה הנמשך ממנה הבשר מותר וה"ה הדישה שרי אבל ש"ו ליתסרי כמו דפריך כלאי זרעים ליתסרי וליכא ק"ו משבת וה"ה או"ב כו' וטעמ' דל"ק מש"ו גופא דלא נעשו בהן שום שנוי והם כמו שהיו מתחל' ומתחל' היו מותרין לא שייך לומר שיהיו אסורין כשעבר על מצות המלך מל"ת כ"ת משא"כ בב"ח בעירבם ונעשו שינוי דבישול שניהם יחד והם התועבה שאסר הכתוב ולכך אסור לאכול ודבר זה למדתי מתוך פי' הריטב"א ז"ל שכתב על דברי רש"י בד"ה לא אמרה תורה שלח לתקלה דלא פריך אלא על היוצא מהן שבא ע"י עבירה לעולם אבל דבר שהיה מותר מתחלה לא נאסר בנעבדה עבירה אא"כ נעשה שום שינוי עכ"ל והיינו משום דקשיא לי' מבב"ח שהיה מותר בתחלה ונאסר אח"כ והוצרך לתרץ שאני התם דנעשה שינוי שעירבם זה עם זה וה"ה או"ב ששחט הבן אח"כ דנעשה שינוי בגופא ע"י עבירה וה"ה שילוח הקן דפריך מיני' היינו כפי' השני דהתורה אמרה דלא יקח ונשאר לעולם באיסור יע"ש ומש"ה פריך ליה מכלאי זרעים וכלאי בהמה היינו הנולדים מן הכלאים דהיו בעבירה וכלאי זרעים מה שגדל אח"כ ואו"ב נעשה שינוי בגופו משא"כ בחורש בשור וחמור דלא נעשה שום שינוי בגופו בשביל זה זהו גי' רש"י אבל גירסת התוס' אינו כן אלא דקשיא לי' מחורש בשור וחמור גופא דליתסר וכן כולם כו' ומשני השתא לבדה שרי כו' וכן שילוח הקן פירושו היכא דעבר ונטלה ומ"ש התו' דשבת אין הבישול ניכר הקשה הריטב"א דא"כ מה פריך מאו"ב ושילוח הקן וכן התורת חיים הקשה כן ולכך תי' הת"ח דשאני שבת וכמ"ש לעיל משמו יע"ש:

בפירש"י בד"ה לא אמרה תורה שלח לתקלה כו' וה"ה דמצי למימר בכל הני ומה שבת דחמיר כו' דא"כ החורש בשור וחמור כו' ואנן לא פרכינן מינייהו עכ"ל לכאורה יש לתמוה מ"ש דה"ה דמצי למימר בכל הני השתא ומה שבת דחמירה שזה סותר מ"ש לעיל בד"ה כלאי זרעים הן עצמן התועבה דהיינו דלא תקשי משבת דשאני התם דלא הוה הן עצמן התועבה משא"כ כלאי זרעים וה"ה או"ב ושילוח הקן דקשיא שפיר דהן עצמן התועבה וא"כ איך כתב דהוה מצי למימר בכל הני ומה שבת דחמירה והנראה לי דכתב כן ללישנא שפי' שילוח הקן ליתסר היינו היכא דעבר ונטלה כו' וא"כ חזינן לההיא פירושא דאף דבר שהיה מותר מתחלה ולא נעשה שום שינוי אפ"ה פריך שיהא, אסור א"כ בחורש בשור וחמור נמי קאי הקושיא אשור וחמור גופא והא דמשני השתא ומה שבת צריך לומר דיש חילוק בין בב"ח לשבת וחורש משום דבב"ח ניכר האיסור שבלעו טעם זה מזה וכמ"ש התו' בד"ה חורש ב"ו משא"כ חורש אף דאכל התועבה גופא מ"מ אין ניכר התועבה בהן וא"כ כי פריך כלאי זרעים וכלאי בהמה ואו"ב ושילוח הקן ליתסרו הוה מצי נמי לשנויי השתא ומה שבת כ"ז כיון דאין התועבה ניכר בהן אלא היכי דאיכא פירוקא אחרינא משני. אבל לפי מ"ש בלשון שני דהקושיא משילוח הקן לאו משום שנעבדה בה עבירה שעבר על לאו דלא תקח אלא דקשיא משעה שיושבת על האפרוחים צוה הכתוב שלא ליקח האם א"כ ליתסר לעולם אף ששלחה מיד דבכלל לא תאכל כל תועבה הוא אבל משום שנעבדה עבירה לא שייך לאסור אי כלו שהיה מותר מתחלה ולא נעשה שום שינוי בהן משא"כ בשר בחלב שנעשה שינוי שבישלם יחד אם כן חורש בש"ו קאי הקושיא על הזרעים שבאו באיסור לעולם ולא בשור וחמור גופא ואם כן מצינו לומר דהא דמשני השתא ומה שבת היינו שאין אוכל התועבה גופא ופריך שפיר מכל הני דאכיל התועבה גופא ולא המ"ל השתא ומה שבת דשאני התם שאין אוכל התועבה גופא אבל באו"ב נעש' שינוי וכלאי זרעים וכלאי בהמה הנולד מהם באיסור ואכיל התועבה גופא ראוי לאסור מלא תאכל כל תועבה זהו הנראה לי בפי' רש"י ז"ל אלא דלפ"ז לא יתישב היטב, הא דכתב דלא, פריך אלא על היוצא מהן. אבל בריטב"א ז"ל ראיתי שמפרש מ"ש רש"י דה"מ למימר בכל הני מה שבת בלשון אי נמי יע"ש ומה שנראה לענ"ד כתבתי ואין להאריך כאן בזה:

ובתוספות ד"ה מדאסר רחמנ' כלאים לגבוה מכלל להדיו' שרי וא"ת דלמא איצטריך להקדיש' ואח"כ הרביע כלאים וי"ל דכ"ש דאסור לגבוה עכ"ל היינו לשיטתם דקשיא מחורש בשור וחמור גופא וה"ה כלאי זרעים וכלאי בהמה דליתסר הבהמה שירביע עלי' כלאים והא דמשני מדאסר רחמנא לגבוה אף שלא אסר אלא הוולד הנולד מן כלאים וא"כ אין הוכחה לומר דבהמה שהרביע עלי' שריא להדיוט י"ל דכ"ש הוא דאי וולד הותר דלא היה לו ש"ה כ"ש האם דהיה ש"ה ולא אסרינן מלא תאכל כל תועבה דלפי הגירסא דגרסי בהא דחורש בשור וחמור ליתסר מדאסר לגבוה מכלל להדיוט שריא א"כ אין לחלק בין אכיל התועבה גופא או לאו ושפיר הוה כש"כ ולזה הוקשה להם דאימ' דאיצטריך היכא דהקדיש ואח"כ הרביע עליה כלאים דשרי הבהמה לבית המקדש דליכא למתסר ממשקה ישראל אלא היכ' שהיתה אסורה קודם שהקדישה ולא אח"כ דהא דאמר בתמורה מן הבקר איצטריך להוציא הטריפה אף דכתיב ממשקה ישראל היכא דאקדשה והדר איטרפה אלמא אין לאסור בכה"ג ממשקה ישראל וא"כ גם הוולד שרי היכא שהאם מותר אבל היכא דהרביע ואח"כ אקדשה דאם אסור פשי' דוולד אסור ולא צריך קרא ותירצו מקר' דתועבה אין לחלק בין הדיוט לגבוה ואף באקדשה והדר אטרפה אהך קרא גופא דתועבה הוא להדיוט וכ"ש לגבוה ולא ממשקה ישראל ועוד תירצו כיון דגלי מן הבקר שאין חילוק בין אקדשה והדר אטרפה א"כ לא צריך לכלאי' באקדיש כו' וע"כ להדיוט שרי:

גמרא לא אמרה תורה שלח לתקלה יש לראות ללשון ראשון קשיא לר' יהוד' דאמר בפרק שילוח הקן שלח מעיקר' משמע ואם עבר ולקח שוב לא חייבה התורה לשלח ומש"ה לוקה א"כ תקשי שילוח הקן ליתסר וכ"ת אה"נ לא לישתמיט דוכתא, לומר כן ועיין בחדושיו ח"א בסוף יבמות מ"ש אמנם כאן פירש"י ללשון ראשון ה"מ לשנויי השתא ומה שבת אלא דעדיף מיניה משני וכמ"ש לעיל ואם כן לר"י אה"נ דמשנינן השתא ומה שבת ללשון שני לק"מ גם לר"י לא אמרה תורה שלח לתקלה כמבואר ועיין לקמן בהא דאמרינן כאן לא אמרה תורה שלח לתקלה יש להקשות למ"ש הב"י בי"ד סימן צ"ט דמ"ה מותר לבטל ברוב אלא מדרבנן אסור א"כ לא הוה שלח לתקלה דמיד שמשלחה נתבטל ברוב העופות דשרי וראיתי לספר נדפס זה ימים לא כבירי' נקרא מקום שמואל שאלה פ"ו שהקשה קושיא זו בשם רב א' על הא דאמרינן בקדושין נ"ז ואימא זה לא תאכלו לרבות המשולחת לא אמרה תורה שלח לתקלה ואימא שמבטל עם צפרים אחרים וכתב דלק"מ דאיך אמרה תורה שלח לתקלה ואי שמבטל ברוב א"כ איך כתיב וזה לא תאכלו ואי דכתב קרא לבטל ברוב לזה לא צריך קרא דפשיטא דלדעה זו שרי לבטל ברוב עכ"ל לא אאמין שיאמר אדם דבר כזה דוודאי קרא בא לומר אמשולחת קודם ששלחה עומדת לפנינו ואירע ששחטה שאסור מחיים או קאי וזה לא תאכלו אמשולחת ואף שלא שלחה אח"כ תו נאסר אותו הצפור ואף שצריך ליקח צפור אחר למשולחת מ"מ הנאסר אותו צפור הראשון משעת שחיטת הראשון גם מ"ש דאין לומר דקרא בא לומר דצריך לבטל ברוב דבלא"ה עינן דשרי לבטל מן התורה לא ידענא דאי לאו וזה לא תאכלו ה"א אין צריך לבטלה ברוב משא"כ השתא דכתיב וזה לא תאכלו צריך ליקח צפרים אחרים וליבטל ברוב סוף דבר שהוא נטה מדרך האמת ולא הרב השואל כמו שחשב הוא שם גם אמאי לא הוקשה לו גם כאן בשילוח הקן לא אמרה תורה שלח לתקלה ואמאי לא במערבו עם צפרים אחרים דכאן לא שייך כל תירוצים שתי' שם אלא שתי' שלי לא נזכיר כלל כמו שכתבנו בסמוך גם מ"ש שמערבו עם צפרים אחרים אין צורך כמ"ש לעיל בסמוך:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה