ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף צט:
גמרא שאני ציר דזיעה בעלמא הוא הרשב"א בחדושיו כ' דכי אר"י מין במינו לא בטל הוא באיסור תורה לא באיסור דרבנן משמע שר"ל בכל איסור דרבנן לר"י מין במינו בטל והריטב"א כ' יש שרוצין לומר דבדרבנן מין במינו בטל וי"ל שאני הכא דאיסור גרוע הוא וזיעה בעלמא וכמו שהקל בו ר' יוסי לדונו בששה עשר יע"ש ולפ"ז הא דפריך בפסחים ל' א' והאמר רבא קנסא קניס ר"ש היינו דבמשהו במינו ליתסר כר"י והא ר"י לא אסר אלא באיסור תורה וצ"ל להטור בהלכות פסח דקושית הגמרא דה"נ הוה לאסור לאחר הפסח במשהו ושאני ציר דזיעה בעלמא הוא ועמ"ש לקמן אוקי רב אמורא יע"ש:
ובתו' ד"ה שאני ציר כו' אע"ג דבת"כ דריש להו מקרא אסמכתא הוא עכ"ל והרשב"א בחדושיו כתב דקרא אתא לרוטבן וקופן עכ"ל ועיין בש"ך סימן ק"ז ס"א שכתב בבישול הוה ציר דגיד מ"ה דהיינו רוטב וכ"כ הפר"ח בסי' פ"ג דכן מתבאר מדברי הרא"ש סוף פרק אין מעמידין יע"ש ור"ל דכתב שם הרא"ש דצירן אסמכתא הוא ומיהו למ"ש התו' בכ"ה קי"ב ע"ב ד"ה הטמאים וא"ת טעם כעיקר מ"ה וי"ל דלא אצטריך אלא לצירן כו' א"כ בדגים הוה אסמכתא דציר הוה זיעה ורוטב לא צריך קרא אלא דא"כ קשה מנלן לרבויי מהטמאים בשרצים ובהמה טמאה צירן ורוטבן דלמא לרוטב לחוד לפי תי' השני דאיצטריך לרבות דל"ת אכילה כתיב ביה כמו שאבאר שם בעזה"י וצ"ל בדגים הוה ציר זיעה בעלמא כי כן קבלה בידם ולא בבהמה טמאה ובי"ד אבאר יותר:
ובד"ה והלכתא אין בגידין בנ"ט למאי דקיי"ל אין בנ"ט ג"ה אסור בהנא' ואין לתמוה על מה שמוכרין בשר ניקור כו' שיש בו טעם כו' ומיהו ירך שלימה אסור שמתכבד טפי עכ"ל מ"ש דלדידן אסור בהנאה הר"מ ז"ל פסק בפ"ח מהלכות מאכלות אסורו' דג"ה מותר בהנא' אף דאין בגידין בנ"ט ובחדושינו למס' פסחים אכתוב יותר בזה ומ"ש דאסור בהנאה משמע דפוסקין הלכה כר"א ולא כחזקיה אבל הרא"ש כ' במתני' דשולח ירך כו' דג"ה מותר בהנאה דהלכה כחזקיה יע"ש וראיתי לאו"ה כלל כ"א דין ג' שכ' ג"ה שרי בהנאה לרא"ש בפג"ה מטעם דיש בגידין בנ"ט והתורה התירה בכלל נבילה עכ"ל לא ידענא דהא הרא"ש מטעם דפסק כחזקיה ואף אם נאמר דמסופק הרא"ש ולא ברירא ליה אי הלכה בחזקיה אפ"ה א"א לפרש דטעם דהותרה נבילה דהרי בשמעתין כת הרא"ש והלכתא אין בגידין בנ"ט משמע דהכי סבירא ועיין בטור סימן ס"ד יע"ש ומ"ש הרא"ש דנזהרין להשליך לחתול לאו למימרא דיש בו טעם אלא למאכל בהמה ראויה הוא ועיין בספר פני יהושע במסכת פסחים כ"ב ע"א ע"ש ומ"ש התו' עוד דמותר למכור דנכרי אינו נותן מעות כו לאו דווקא מכיר' ה"ה מתנה דשרי דלא אסר אלא כשנותן לו הגיד בפ"ע ולא עם בשר דגוי אדעתא דבשר שקיל ואינו מחזיק לו טובה על הגיד וכן בירך שלימה דווקא במחנה אסור ולא במכירת בשלמא במתנת הגוי מתכבד בכך משא"כ במכירה שלוקח לאכול אין נ"מ לו במה שהוא שלם וכן נראה מדברי הפרישה בי"ד סי' ס"ד שכתב ירך שלם במתנה אסור ושאני התם דמתכבד הגוי שהיהודי אוהבו ומכבדו משא"כ במכר ועיין לעיל במ"ש במתני' השולח ירך ועיין באו"ה כלל כ"א דין ה' כת דמותר למכור או ליתן ירך שלם או חציו כו' היינו בחתוכה דתו לא מתכבד אף שהירך שלם ושכת' עוד שם דין חדש דאם מוכר לו במשקל הבשר מנכה לו גיד הנשה יעוין שם:
ובד"ה והלכתא כו' אבל שמנו יש בהן טעם ובקנוקנות אי יש טעם עיין בי"ד סי' ס"ד וכבר כ' מזה לעיל גבי הא דאמ' רב לא אסרה תור' כו':