אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף צט.

דף צח:

בפירש"י ד"ה לא נצרכה אלא למקום חתך דבעלמא אסור הוציא עובר ידו וכגון אבר המדולדל עד כאן לשונו מה שכתב עובר שהוציא ידו מקום חתך אסור הכי איתא בהמקשה ס"ח ע"ב אלא דקשיא דהתם לאו משום דכל היכא שהאבר אסור מקום חתך אסור דהא בהחזרה קודם שחיטה אבר אסור ומקום חתך מותר לרב יהודה אמר רב דהלכתא כוותיה אלמא חזינן היכא שאבר אסור מקום חתך מותר וכי לא החזירה אסור דלאו בהמה בבהמה הוה אלא עומד על שפת בית הרחם כמ"ש רש"י שם ד"ה לעולם יע"ש וא"כ מאי זהו היתר הבא מכלל כו' וליכא למימר דרבינא דהכא כר"י דהתם סבירא ליה דאם החזירה אבר עצמו שרי ולא החזירה אבר אסור ומקום חתך נמי דאה"נ דלא בהמה בבהמה הוא כמ"ש רש"י לרב ה"א לר"י דמאי שנא גם מ"ש ואבר המדולדל דאסור כדאמרינן בהמקשה אמת דאמרינן התם ע"ד א' דאבר ובשר המדולדל אסור ופסקו הפוסקים דמקום חתך אסור וע' ברשב"א א"ט נ"ו ועי' בסימן ס"ב יע"ש אלא דקשיא דהתם אין בו מצוה אלא מצות פירש מדרבנן ומאי ראי' מייתי לכאן דהוה מ"ה ואפשר דקאמר התם אסור משום דכל דתקון רבנן כעין דאוריית' תיקון וכפי' הר"מ שם דמ"ה אסור אבר המדולדל אבל רש"י פי' שם דמדרבנן ועי' בהל' מ"א פ"ה:

ובתו' ד"ה גלי רחמנא גבי חטאתכם ואף שיש חצי זית בעין משמנונית הזרוע על חתיכת האיל שחוץ לרוטב עכ"ל מ"ש דשמנונית הוא בעין הכי הוא דהיתר מצטרף לאיסור כשהוא בעין וניכר וטעם כעיקר הוא שנבלע בו ונתן בו טעם ועי' בתו' אלו עוברין גבי זעירי אמר שאור בל תקטירו ובפ' ג' מינין יע"ש אבל מ"ש על חתיכ' האיל שחוץ לרוטב לא ידעתי לפרשו כיון דמדין היתר מצטרף לאיסור קאתינן עליה שהוא שמנונית בעין מה איכפת לן אם הוא בתוך הרוטב או לאו דבעין אינו בטל ולא שייך ביה דרוטב מבלבל בכולו דבעין הוא ואין לומר דדרך הוא כשהוא בתוך הרוטב נמס השומן ואינו בעין דאמאי לא דהוא בעין תוך הרוטב ג"כ עוד קשיא לי דלמה למימר זהו היתר מכלל איסור להיתר מצטרף לאיסור ואמאי לא לחצי שיעור גופא דקיי"ל כר"י, דחצי שיעור אסור מ"ה והכא התיר הכתוב אף שיש חצי זית שומן בעין דלא בטל כיון דניכר הוא לא שייך ביטול וזהו חידושא עוד קשיא לי ק דבכל ענין התיר הכתוב נימא דהתיר אף בשיש זית שלם שומן על האיל ואפשר בכהאי גוונא לא התיר דשיעור שלם הוא אבל שאר קושיות צ"ע:

ובד"ה לא נצרכא אלא למקום חתך כגון הוציא עובר ידו לחוץ כו' דהא לא אשכחן בזרוע בשילה יותר עכ"ל התוס' לא נקטו בדבריהם אלא עובר שהוציא ידו דמשמע זהו היתר מכלל איסור מ"ה קאמר ואבר המדולדל מדרבנן הוא דאסור וכ"ש מקום חתך שלו ועוד דאין ראיה דתוס' סבירא להו באבר המדולדל א"צ להסיר מקום החתך ועי' בסימן נ"ה וס"ב ובאחרונים יע"ש ולהכי נקטו עובר כו' רבינא אפשר כר' יוחנן בהמקשה סבירא ליה בהחזירו אבר עצמו מותר ולא החזירו אבר אסור וה"ה מקום חתך ולאו מטעמיה דרש"י שם דלאו בהמה בבהמה הוא אלא משום קרא דפרסה החזיר אכל ופרסות החזיר אכול עיין בהמקשה וחד למקום חתך וחד למשרי אבר גופא דאי לא היה כתיב אלא חדא הייתי מוקים לי' למקום חתך ואבר עצמו אסור והשתא דכתיבי תרי קראי אמרינן חדא לדיוקא אתי פרסה החזיר אכול מקום חתך ואי לא החזיר אף מקום חתך אסור ומש"ה אמרינן זהו היתר מכלל איסור זה כוונת התו' באמרם מדאיצטריך קרא כו' ולר"י דאי לרב הא מצינו אבר אסור ומקום חתך שרי בהחזיר את ידו וע"כ טעמ' דלאו בהמה בבהמ' קרינן משא"כ לר' יוחנן ומה שכתבו התוס' דלא מצינו קרא בזרוע בשילה יותר משאר קדשים ראיתי בתורת חיים שכתב דכל מדות חכמים מצומצמין הם ואי מקום חתך אסור ליכא ס' נגד הזרוע ואמאי איל שרי עכ"ל לא ידענא והא בזרוע בשילה מן התורה חד בתרי בטיל דמין במינו הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא דרבנן שיעורו בששים משום דאשכחן בזרוע דהוה ששים כמ"ש התו' ד"ה מ"ד בששים ובד"ה לחומרא ודוחק ומר דמדרבנן אמר זהו היתר מכלל איסור דבשאר איסורין החמירו חכמים במקום חתך וכאן לא החמירו דא"א להחמיר דלא יהא ששים ומצוה מ"ה לבשלה עם האיל חדא דזהו היתר משמי' מ"ה האמר ומהכ' הוכיח הראב"ד ז"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה מן התורה יעוין שם ועוד דבהדיא כתב הת"ח דאי לאו מקום חתך דזרוע בשילה שריא רחמנ' משמע דמן התורה הוה הדין לאסור מהך דעובר שהוציא ידו לחוץ וכמ"ש לפי' התו' ז"ל הן אמת שיש ליישב דבריו כמו שאבאר ונאמר דהא דשיערו חכמים דיש באיל ששים או מאה למר נגד הזרוע היינו עם הרוטב שמבשלין בו האיל דהיינו מים בשיעור הראוי לאיל המבשלין בו ואל תתמה על זה שהרי הרב אומר כן בחדושי הרשב"א ז"ל וז"ל עלה דהך דאמרינן מ"ס בהדי עצמות ותמיהא לי הא מיניה גמרינן אמאי לא בעינן טפי דהא מיא בקדירה דמבשל לי' ושמא יש לומר דהא דאמרינן בששים או בק' היינו עם שיעור המים ועיין בריטב"א וכיון שכן וודאי זרוע עם המים הוה מין בא"מ ואי ס"ד דמקום החתך אסור מן האיל ליכא שיעור ששים מן המים כפי שיעור הראוי ליתן מים לבשל האיל והם היו יודעים זה וכמ"ש התו' והרשב"א ז"ל דכל מדות חכמים מצומצמין המה כמה שכתב התורת חיים יע"ש:

ודע שזה שכתבנו דע"כ מקום החתך שרי דאל"ה היאך שרי המים שמבשלים בה זרוע דליכא, ששים נגד הזרוע והוה מין ואינו מינו דבעי מ"ה ס' דיהיב טעמא מסתמא עד ששים במחלוקת שנויה דבר זה שהרי הרשב"א ז"ל בכה"ג חשיב ליה איסור דרבנן במין ומינו וד"א שכת' בתורת הבית הארוך ק"ב והביאו הטור והש"ע בסימן צ"ח ס"ב דאם נשפך כה"ג אזלינן לקולא דאמרינן סלק שאינו מינו ומינו רבה עליו ומבטלו ואף להתיר שאינו מינו אמר וכן כתב הפר"ח דלא כש"ך דע"כ לא התיר הרשב"א אלא מינו יע"ש וא"כ ליכא למימר הכי דאימא מקום החתך אסור והא דשרי המים שמתבשלין האיל יש לומר דוודאי רוב איכא מן האיל לן מקום החתך נגד הזרוע וסלק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו אבל יש מי שחולק שם וכן הסכים הש"ך והפר"ח א"כ א"ש דמדלא אסר רחמנא הרוטב ש"מ מקום חתך שרי ויש שיעור ששים עם המים ליתן כפי השיעור בקדירה הראוי להתבשל בו את האיל וכפי מ"ש הרשב"א ז"ל בחדושיו הבאתיו לעיל בסמוך יע"ש באורך:

והנה לפ"ז יש לנו לומר הא דאמרינן ושניהם למדוה מזרוע בשילה היינו דחזינן שמבשל זרוע עם האיל ומים והזרוע נותן טעם במים ולא אמרינן דאסור לזרים דהוה א"מ אלא ש"מ ששים או מאה למר ודרשא גמורה היא לא אסמכתא כמ"ש התו' ד"ה מ"ד כו' גם מה שפירש"י ד"ה דמדאוריית' כלומר כו' אי לאו דגמרינן מזרוע בשילה א"ש כפשוטו דמהכי יליף דמין בא"מ בטעמא שרינן כי איכא ששים ומאה למר ומיהו מהכא ילפינן נמי טעם כעיקר מדכתיב מן האיל משמע כשהוא שלם ולא שיבשל הזרוע עם מקצת האיל דאז נאסר המים דהוה א"מ דאורייתא וכיון דמכאן ילפינן טעם כעיקר אית למימר דבששים או מאה סגי ולא שייך לאקשויי חידוש הוא דהא לא שמעינן טעם כעיקר אלא מכאן ודיו לבא מן הדין להיות כנדון ואביי דאמר בכ"ה טעמו ולא ממשו דאורייתא מב"ח גמרינן למה דאקשי' ליה רבא הדר ביה ועיקר ילפותא מכאן דלא הדר ביה לגמרי וטעם כעיקר מ"ה וכבר כתבנו מזה לעיל יע"ש והא דאמר זה והיתר מכלל איסור לר"י דמין במינו לא בטיל כו' והכ' בטל אף אם נאמר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו כמו שאמר רבא לקמן ק' א' הכא לית במים לחודייהו לבטל הזרוע אלא עם האיל תו הוה מין ומינו מהו חידושא וסבירא ליה לרש"י ז"ל דמין ומינו וד"א לא אמרינן סלק שאינו מינו ומינו רבה עליו אלא כמ"ש האחרונים טעמא מיהא הוה באינו מינו ומש"ה בעינן דוקא שיהא האיל שלם דאי איכא ששים או מאה איל עם המים מש"ה מותרין המים שנתבשל בהן הזרוע וכדכתיבנא אבל התוס' סוברים כשיטת הרשב"א דסלק שאינו מינו ומינו רבה ומבטלו וא"כ כיון דטעם כעיקר מ"ה ן שיהיה מגיעולי עכו"ם או מזרוע בשילה קשה דהא מינו רבה עליו ומבטלו ובריבוי' לחוך סגי ולכך כתבו דקבלה בידם דעד ס' פוסק הטעם ואסמכוה אקרא במינו ששים ובאינו מיגו מכח קבלתם שרי:

עוד כתב הת"ח דהכא ליכא למילף מעובר שהוציא ידו דמקום חתך אסור דחדוש הוא ואיכא למפרך מה לזרוע בשילה שהותר לבטל איסור לכתחלה עכ"ל ואני אומר תינח לל"ק אבל לל"ב לת"ק דאין שלימה אלא שלא יבשלנו בחתיכה אבל בקדירה אחרת מבשל לה א"כ ליכא חידושא בזרוע בשילה יותר משאר איסורין ויקשה אמאי לא אמרינן דמקום חתך אסור ואין לומר דאה"נ דלא לישתמיט תנא ולומר דמקום חתך דזרוע בשילה אסור ומיהו יש לומר דת"ק כרב יהודה אמר רב נחמן סבירא ליה בהמקשה דאבר עצמו אסור בהחזירו ואפ"ה כי החזירו מקום חתך שרי וע"כ משום דאי לאו החזירו לאו בהמה בבהמה הוא וכמה שכתב רש"י ז"ל והבאתיו לעיל יע"ש ואם כן אתי שפיר הכל וכמה שכתבנו זאת תורת העולה מדברינו כמ"ש כאן איכא למימר וליישב מה שהביאו הפוסקים בשם הראב"ד הביאו הב"י בסימן ק"ט יע"ש היטב והנה יש לנו לומר שיטה אחרת בזה והוא דרבא אמר אמור רבנן בטעמא ואמור בקפילא ואמור בששים מן התורה הוא דומיא דאינו מינו דהוה מ"ה דטעם כעיקר מ"ה ויש לומר דאה"נ דרבא סבירא ליה כר' יהודא דיליף מדם הפר דאין מבטלין זא"ז ולא סבירא ליה כרבנן עולין שאני כו' וא"כ גמרינן מזרוע בשילה בהדי איל מבשל ליה והיאך נאכל לזרים אלא ש"מ דביש ששים שרי כקושית הרשב"א ז"ל בזרוע בשילה ותי' לקולא לא גמרינן יש לומר דרבא ל"ל דלאו חידוש הוא וזה היתר כשיטתי' ל נצרכה לטעם כעיקר כמ"ש תוס' ד"ה רבא דלאו דווקא קדשים הזה חולין ומיהו זה לא יתכן דאכתי הוה חידוש דפעמים לא הוה ששים כמ"ש התו' לשם אלא נאמר כרבינא דמקום החתך שרי הכא וה"ה בכל איסורין חוץ מעובר שהוציא ידו וא"כ זרוע לאו חידוש הוא דמ"ה מבטלין איסור לכתחלה ולמ"ה אוקמי' רבינא במקום חתך וילפינן, שפיר מין במינן דלבטלי' בששים כזרוע בשילה ורבינא מש"ה לא ניחא ליה בהך דלעיל דא"כ ליגמר מיני' ולית ליה חידושא וכדכתיבנא ורבינא בתרא הוא והלכה כוותי' כו' ובי"ד סימן ק"ט אאריך ומיהו מדרבנן קיי"ל דבמינו ששים:

גמרא והתנן למה אמרו כל המחמץ והמדמע והמתבל להקל ולהחמיר כו' קודם בואי לבאר זאת הסוגיא אקדים לך עיקר א והוא דכל איסורין שבתורה רובם בס"א ויש מהם בששים ויש מהם בס"ב ויש מהם בק"א ובר"א ויש מהם אף באלף לא בטל כיצד כל איסורין מדרבנן בנ"ט של היתר לשיטת הר"מ בפט"ו מהל' מ"א וראייתו מכחל אבל אנן קיי"ל דוקא כחל שכולו היתר וכפירש"י בההיא דכחל מן המנין ומיהו בחתיכה שנתבשלה בלא מליחה דצריך ששים נגד כל החתיכה דעת הפר"ח דמצטרפת החתיכה עצמה שכולה היתר ובי"ד אכתוב בזה בסי' ס"ט בעזה"י ושאר איסורין בששים של היתר וביצה בס"א של היתר והוא ביש בה אפרוח דהוה בריה ולדעת הש"ך בסימן פ"ו אף בכל ביצה בנקובה או קלופה ולפ"ז כל דבר שהוא בריה צריך ס"ב של היתר לבטל פליטתה לדעת הר"מ ז"ל בפט"ו בהל' מ"א דטעמא דביצה דהוסיפו בשיעורא משום בריה וזה חידוש הוא בעיני דא"כ אמאי הוזכר ביצה ולא שאר דברים שהם בריה דצריך ס"א של, היתר ואפשר דביצה איצטריך ליה אי לדעת הש"ך דביצה מיקרי בריה ואי ביש בה אפרוח נמי דל"ת כ"ז שלא יצא לאויר העולם אינו אסור אלא מדרבנן כשיטת הרשב"א בת"ה ובחולין בא"ט ועיין בר"ן פא"ט לכך אשמעינן דהוה בריה. ויש מהן בק' של היתר תרומה דק"א עם דידה ויש בר' ערלה וכ"ש דצריכין מאתים לבטל ויש מהן באלף לא בטל כמו בריה וחה"ל ודברים העשוים לטעמים ודשיל"מ וכדומה ויין נסך וחמב"פ ובעל חיים וז' דברים השנוין במשנה פ"ג דערלה הביאם הר"מ בהל' מ"א פט"ו וה"ה לדידן דבר שבמנין ועיין ביורה דעה סי' ק"י:

והנה בשיעורין שהם עד ששים אין חילוק במינו או שלא במינו בלק דבעינן ששים אלא דבא"מ הוה מ"ה לדידן דטעם כעיקר מ"ה ומינו חד בתרי בטל מ"ה וביבש יש חילוק במינו אפי' מדרבנן א"צ ששים דא"נ יבשלם לא הוה אלא איסור דרבנן ובאינו מינו צריך ששים דלמא יבשלם ויתן טעם חוץ דעת רש"י והראב"ד וקצת פוסקים במינו ביבש צריך ששים ושכן דעת הר"מ בפט"ו מהל' אלו ועיין בכסף משנה בהלכה כ' יע"ש היטב ובאיסורין דפליטתן בס"א של היתר ג"כ אין חילוק בין מינו לאינו מינו כמו בריה ולדעת הרא"ש דטעמא דביצה דבעינן ס"א מפני שיש גדולים וקטנים לא שייך האי דינא אלא במינו ולא באינו מינו ועיין סי' ס"ו וצ"ו יע"ש והדברים האסורין למעלה מס"א של היתר כולן אינן מ"ה אלא מדבריהם כמבואר בר"מ ז"ל פט"ו וט"ז וי"ז מהל' מ"א זה מוסכם, מכל הפוסקים וגם בדבר דמתבל ומחמץ ולטעמיה עביד דאוסר עד אלף זה משום דנרגש טעמו ר"ל במ"ה אסור דטעם כעיקר מ"ה ומיהו מחמץ דאוסר עד אלף אף אם אינו נ"ט משום דפעולת השאור ניכר בו הוא מדרבנן ועיין בר"מ פ"ב דערלה יע"ש וכמ"ש בעל פר"ח בי"ד סי' צ"ח יע"ש ודאי נראה דהוה מדרבנן ואפשר דמ"מ הוה מ"ה כיון דניכר הוא לא שייך ביטול כמו טעם כעיקר דנרגש לא שייך ביטול אבל ק"א ור"א ובריה כולן הם מדרבנן לבד מחמץ ומתבל ולטעמים כמו מלח ועיין פר"ח סימן צ"ח וסימן ק' ס"ק ג' יע"ש דהם אפשר מ"ה דלא כמשמע מתוספות ב"מ ו' א' ד"ה קפץ דבריה לא בטל מן התורה יע"ש וכ"כ מהרי"ל בתשובה סי' ע"ו יע"ש דליתא. אלא מדרבנן הוה. ומיהו במתבל וכן דבר דלטעמי' עביד דלא בטיל כ' הפר"ח בסי' ק' משמע דמתבל דלא בטל לא הוה אלא מדרבנן דטעם חשוב הוה טעם וטעם קלישתא לא חשוב טעם ובסימן צ"ח נראה כמסתפק בדבר ומחמץ אי אמרינן דפעולתו ניכר אפשר דהוה מ"ה ובי"ד אבאר ושם בסימן צ"ח בט"ז וש"ך ס"ק כ"ט דהיינו מדרבנן וצ"ל דטעם קלישתא לאו טעם הוא ומש"ה סיים האו"ה כלל כ"ה דמותר לסמוך אעכו"ם מסל"ת כה"ג ר"ל ביותר מס' כיון דאיסור דרבנן ולפ"ז באיסור דרבנן היה לנו לסמוך אטעימת עכו"ם בזמן הזה דומיא דמתבל וטעמי' דסמכינן בזה ומ"ש הבלח"י דפר"ח חולק על או"ה ליתא נהי בסי', צ"ח ס"ק ז' ספוקי מספקא ליה ובס"ק כ"ה כ' אי משום הא לא איריא כו' אבל בסי' ק' בס"ק ב' כתב בפשיטות דאין כדאי בזה לאסור מ"ה דתבלין הם ודאי דברים דעבידי לטעמיה וכמ"ש האו"ה כלל כ"ה דין ו' דבר הנעשה לטעם כיצד כ"ד חריף דעביד לטעם כגון מלח ותבלין עכ"ל יע"ש ומש"ה אי איכא ספיקא אי נפל לשם תבלין ואף אי נפל יש יותר מששים הוה ליה תו ספק דרבנן ולהקל ובי"ד אבאר מזה באורך בעזה"י ואין עת האסף פה:

העיקר הב' דכל האסורין שהן עד ששים אין חילוק בין במינם ובין שלא במינם כמ"ש לעיל בעיקר הא' אבל האיסורין שהן למעלה משיעור ס"ב נראה מדברי הר"מ ז"ל בפי' המשנה דערלה פ"ב מו"ז דאינם אסורים אלא במינם ולא שלא במינם אלא דינם כשאר איסורין דבטילין בששים שהרי כתב במשנה ו' לפי שאמר כו' לא יהיה אלא במינו ומשנה ז' סיים ובתנאי שלא יהא מחמץ או מתבל אבל באינו מינו לא יחוש בו אלא לנתינת טעם בלבד הרי דמשמע דקאי נמי אמחמץ ומתבל וכן מה שכלל לבסוף ולא ישתבש עליך העיקר הזה בשום פנים ככל איסורין שבתורה באינו מינו בנ"ט עכ"ל משמע אף מתבל ומחמץ הדין כן ומה שתמה בזה הפר"ח בסי' צ"ח יש ליישב דודאי הא ודאי דמחמץ ותבלין דלטעמיה עביד דלא בטל הוא מדרבנן כמ"ש האו"ה הביאו הש"ך בסי' צ"ח וכנראה שגם הפר"ח הפכים עמו בסי' ק' כמ"ש לעיל וכיון שכן נאמר דמחמץ דפעולתו ניכרת בעיסה או שנ"ט וה"ה תבלין מ"מ טעם קלישתא הוא ולא אסור מ"ה אלא מדרבנן ולא החמירו בו אלא במינו דא' מחזיק חבירו ולא בא"מ וה"ה בריה וחה"ל נאמר, דלא גזרו כ"א במינן ולא שלא במינן כיון דר' יהודא ש אין במינו לא בטיל והיינו דא' מחזק חבירו ולא מבטל ליה וכמ"ש הר"ן בנדרים פ' הנודר ונהי דאנן לא קיי"ל כר"י בהא מ"מ הא דגזרו בנדרים שאין בטילין דוקא במינו דא' מחזק חבירו ולא בא"מ וההיא דתבלין צ"ל ג"כ במינו כמו שביאר שם פר"ח בסימן צ"ח ומ"מ לדינא העלה הפר"ח דמחמץ ומתבל ולטעמי' אף בא"מ אסור והדין עמו ומ"ש הר"מ בסוף ה' תרומות תפוח שריסקו וחמצו עיסה של תרומה כו' ומיהו משמע ודאי במינו אוסר בכ"ש נמי אף שאין הטעם ניכר כלל ואם נאמר דפעולתו ניכר כמשמע מדברי הר"מ בפ"ב דערלה א"ש דמה לי במינו או באינו מינו ואם נאמר דיהיב טעמא אפילו הכי אסור לא מיבעיא אם באינו מינו מן התורה אסור ולא הוה טעם קלישתא גזרינן מינו אטו אינו מינו דכל האיסורין דגזרינן במינו בלח בששים אטו שאינו מינו אלא אפילו נאמר דבאינו מינו גופא מדרבנן ביותר מששים וכמו שכתבתי לעיל אפילו הכי אפשר דאסור במינו וכבר כתבנו בחדושי' לי"ד כה"ג באיסור דרבנן בלח במינו אי צריך ששים דליכא גזירה אטו שא"מ או לא ועי' ש"ך סי' ק"ט על מ"ש הג"ה ואין חילוק בין איסור תורה לרבנן ועוד דפעולתו ניכרת ולא שייך ביטול כה"ג וכן כתב הר"מ ז"ל ספט"ז מהל' מ"א דמחמץ ומתבל אוסר במינו ונהי דנימא לרבותא כתב כן מ"מ שמעינן בהדיא דמינו אוסר בכ"ש ולפ"ז קשה אמאי דפסק רמ"א בסי' צ"ח בהג"ה דמתבל ומחמץ דוקא באינו מינו ולא במינו ומשמע נמי דאף דאין שוה לא בשמי' ולא בטעמא דאינו בטל דא"כ אמאי נקיט הר"מ בפט"ז מהלכות אלו מתבל ומחמץ. מין במינו דוקא ואי לרבותא כתב כן ומאי רבותא והא ע"כ איירי שאין שוה בטעמא ואפשר דמ"מ הוה רבותא לפי שיטת הרב בהג"ה סי' צ"ח דאזלינן בתר שמיה ולא בתר טעמא וכתב רבותא אף מין במינו שוה בשמי' דמ"ה חד בתרי בטל אפ"ה מדרבנן בעינן ששים ומכ"ש באינו מינו ומיהו לפי מה שהעליתי לעיל דהרב מודה בכה"ג דאינו שוה בטעמא מ"מ בעינן ששים אלא דסובר ג"כ היכא דשוה בטעמא ולא בשמיה בעינן ששים מ"ה כמו שהארכנו לעיל א"כ לא יתכן זה אמאי נקיט דוקא במינו:

עוד אבאר לך כל שהוא למעלה מס"ב ויש בהם שיעור כמו ק"א ור"א זה דוקא במינו וזה מוסכם מפי' הר"מ והתו' ורשב"א וריטב"א ורבים מראשונים וה"ה דשיל"מ ודאי הדין כן וכמ"ש הר"מ בפי"ז מהלכות אלו יע"ש ודין חה"ל ובריה ודבר חשוב שהן ז' דברים הנה או"ה כלל כ"ה נראה דוקא במינם ולא שלא במינם אבל הש"ך והפר"ח אחריו הסכימו עם רמ"א בהג"ה סי' ק"י וקי"א יע"ש וכבר נתבאר לך דכ"ש עד ס"ב אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמיה וכמו שהאריכו הש"ך ופר"ח ומה שלמעלה ממנו אזלינן בתר שמיה ולא בתר טעמא וכרבא בע"ז בפ"ב דחמר' חדת' בעינבי דקיי"ל דאזלי' בתר שמי' ולא בתר טעמ':

ושיטת רש"י ז"ל דק"א דתרומה וחברי' אף בא"מ בעינן ק"א וכי יש חילוק בהסירו גוף הדבר ממנו ולא נשאר בו אלא טעמא בעלמא לפי' התו' ד"ה אין בהן אליבא דרש"י ואני כתבתי למעלה גבי אמר רבא מריש הוה קשי' לי דאפשר דהכ' מיירי בלא הסירו מן התבשיל אלא שנימוח גוף הדבר לא בעינן ק"א דלא מיקרי ממשו בעין דכה"ג קרי ליה רש"י בע"ז ס"ז טעמו ולא ממשו שכת' חלב שנפל ונימוח יע"ש היטב ומש"ה ברישא שאור של חיטין דהוה דומה לטעמא בעלמא כיון שהאיסור אין בעין ולא דמי לחיטים בחיטים מש"ה מינו בעינן ואף שיש לומר דלא דמי לחלב מ"מ שאני שאור דלא נשתנה מכמות שהיה וה"ה יין של תרומה בשאר משקין אם נאמר דשייך בהן תרומה ועיין בעור ורוטב ק"ך ע"ב יע"ש וכיון שכן אה"נ דבעינן אף שלא במינן ק"א דהוה ממשו ממש דלא נשתנה מכמות שהיה משא"כ גריסין שנימוחו שפיר מיקרי להו טעמא לחוד ויש חילוק בין מינו לא"מ וכה"ג חילק הפר"ח בא"ח ריש סימן תמ"ב חלב שנימוח מיקרי טעמו ולא ממשו וחלב ובשר או שרה פתו ביין דלא נשתנה מכמות שהיה הוה ממשו בעין יע"ש היטב והכ' נמי דכותיה ומשום הכי שאור בעיסה של חיטין לא בטל ואף באינו מינו ועל כרחך רישא בהסירו משם השאור מיירי כו':

עוד אודיע לך שרש"י פסק כר' יהודא דמין במינו מ"ה לא בטל אף באלף ויליף מדם הפר ודם השעיר כדאמרינן מנחות כ"ג יע"ש אם הוא דוקא בבלול או ביבש או בטעמא לבד נמי אינו בטל ואם הוא באיסור תורה דוקא ולא באיסור דרבנן או אף באיסור דרבנן דכל דתקון כעין דאורייתא:

דע כי הרשב"א ז"ל אהא דאמר אביי לא נצרכא אלא לר' יהודא דאמר מין במינו לא בטל כ' דר"י מודה ביבש דכ"א עומד בפ"ע דבטל ולא פליג אלא בבלול דומיא דם הפר ושעיר והביא ראיה דתנן ר"י אומר מעלין המדומע בא' ומאה (והוא משנה במ' שבת ריש פרק נוטל קמ"א א' יע"ש) ועוד הביא ראי' מגיטין נ"ד ורמי דר"י אדר"י נתפצעו אגוזים כו' והא הכ' מ"ה ברובא בטל ואיירי במינו דבא"מ ניכר הוא ועוד דהורמת את מקדשו ממנו במינו כתיב עכ"ל הנה כתב בפי' דלר"י בלח לא בטל לא ביבש ועי' תו' דזבחים ד"ד ע"ב ד"ה ר"י אומר שכתבו כן בשם ר"ת כה"ג ומנחות כ"ב ב' ד"ה מכאן שהאריכו בזה יע"ש ולדברי רש"י בשמעתין כאן דתרומה אף בא"מ בעינן ק"א א"כ מהא דם הפר י"ל ה"ה ביבש ומהא דר"פ נוטל אין ראי' דאיירי בא"מ דמודה ר"י בהכי וההוא דאגוזי פרך מיירי ג"כ בא"מ ואי דניכר הוא י"ל דמיירי שנפל לדבר ששוה במראה וטעמא ולא בשמיה ולא מינכר ומש"ה כי נתפצעו בטילין וכי לא נתפצעו אין בטילין דהוה מז' דברים החשובים השנויין בכמה מקומות ומהן בתרומה וערלה ומס' ביצה ועיין באו"ה כלל כ"ה דין י"ז דברי' החשובים דוקא במינו אין בטילין ועיין בי"ד סימן ק"י בכ"מ וד"מ ואחרונים וההיא דרשא דספרי דה"ט אינו אלא אסמכתא בעלמא כמבואר בכ"מ ועיין בתי"ט בערלה ועיין מ"ש לקמן:

ומה שיש להסתפק אי ר"י דוקא בממשו של איסור סובר דבמינו לא בטל ולא בטעמא הנה בשמע' מזרוע בשילה מוכח דאף בטעמא בטל לר"י וכן כתב הרשב"א ז"ל דע"כ מה שנפרך מן הזרוע ונתערב עם האיל הוה יבש ביבש ובטל גם לר"י אלא רוטבו של זרוע הנפלט ממנו נתער' עם האיל כו' ומשום דאביי לשיטתיה דאזיל בתר טעמא בע"ז הוה מין במינו יע"ש שכן העלה הרשב"א (ולפ"ז רבא דאמר בתר שמיה אזלינן ליכא למימר הכי לר"י זהו היתר מכלל איסור דאי מה שנפרך מן הזרוע הוה יבש ביבש ואי רוטב האיל הוה א"מ לכך הוצרך לומר תי' אחר) אמנם לשיטת רש"י יש לנו לומר דלענין גוף הזרוע שנפרך ונתער' באיל דיבש ביבש לר"י לא בטל וכמ"ש והא דריש נוטל מיירי באינו מינו ומיהו לפי מה שאכתוב לקמן ק' א' אהא דפריך לא נתנה טעם נמי יבואר שם דלר"י בטעמא נמי לא בטל. והספק השלישי אי סובר ר"י דוקא באיסור תורה לא בטיל נראה דלר"י אף באיסור דרבנן במינו לא בטל כיון דלדידן באיסורי דרבנן בעינן ששים דכל דתקון כעין דאורייתא תקון ה"ה לר"י במינו במשהו ולפ"ז י"ל הא דכתב הטור בהל' סי' תמ"ז דחמץ שעבר בפסח אם נתערב צריך ששים וכן פסק המחבר בש"ע שם והקשו עליו דא"כ מאי פריך והא אמר רבא קנסא קניס ומאי קושיא וכי עדיף מאיסורי תורה י"ל דהטור סובר כמ"ש רש"י בפכ"ה דודאי רבא דאמר הלכתא במינו משהו כרב הלכתא כן ואם כן קשיא שלא בזמנו אמאי בטל כיון דמינו במשהו ומשני דקנסא קניס ולא קניס כו' אבל ששים בעינן ומיהו באיסור דרבנן במשהו ואעפ"כ פסק הטור בצ"ח דמין במינו בטל משום דריב"ל ושאר אמוראים סוברים כן ועיין מ"ש לקמן בהא דאוקי רב אמורא עליה יע"ש:

וכיון שביררנו דיני ביטול האיסורין באיכותם ומהותם קצת בעזה"י מעתה אתחיל בפירוש המשנה השנויה בפרק ד' דערלה משנה וז"ח יע"ש ואעתיק הנה אשר צריכין וזו צורתן:

א' כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור כו' ב' ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין ומינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חטים שנפל לעיסת חטים ויש כדי לחמץ בין שיש בק"א ובין שאין לעלות ק"א אסור אין בהן ק"א בין שיש בהן כדי לחמץ ובין שאין בהם כדי לחמץ אסור:

ג' להקל ולהחמיר באינו מינו כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהם בנ"ט בין שיש א' ומאה או אין א' ומאה אסור אין בנ"ט בין שיש א' ומאה או לאו מותר העתקתיו למען ירוץ הקורא בו:

והנה בפירש"י בשמעתין ד"ה למה אמרו כו' וכפי מה שהבין התי"ט שם בערלה כמש"א לקמן הכי פירוש' דאמרו במשנ' המחמץ ומתבל ומדמע ר"ל במב"מ הולכין להחמיר הרצון בזה דתבלין ושאו' אינן אוסרין אלא במינן ולא שלא במי' כדעת הר"מ ז"ל כפי הנר' מדבריו בפי' המשניות שם וכפי מ"ש התי"ט שם מ"ז יע"ש ואומ' כל המחמץ ומתבל ומדמע חולין בתרומה מין במינו וה"ה ערלה וכ"ה דנתערב מין במינו הולכין תמיד להחמיר וזהו דקתני אסור שם דמתבל ומחמץ בדינם דאפילו באלף לא בטל ומדמע ר"ל עירוב מין במינו בלא מתבל ומחמץ ונקרא בתרומה מדמע וה"ה בערלה וכ"ה כה"ג שנתערבו בבישל אסור אם לא בק"א. וזה ששאל במשנה ב' ולמה אמרו כלומר באיזה ענין אמרו דהולכין תמיד להחמיר ובעי' תרתי למעליותא במחמץ ק"א בתרומה ור"א בערלה ואין בהן כדי לחמץ במינו אמרו כן אבל שלא במינו פעמים להקל ופעמים להחמיר ומפרש מין ומינו להחמיר במחמץ כו' דתרתי בעי' אין כדי לחמץ וק"א וסיפא מין בא"מ אסברה בגריסין לתוך עדשים וה"ה שאור של חטין לתוך שעורים כמ"ש התי"ט דלא אמרו מחמץ אלא במינו ולא בא"מ והרצון בזה דנאמר באינו מינו לא שייך מחמץ דאף שיש קצת טעם מה שנתנו השאור והתבלין מ"מ טעם קלישתא לא אסרה תורה ומש"ה לא גזרו חכמים אלא במינו ולא בא"מ או דפעולת שאור ניכר כמ"ש הר"מ בפי' המשנה ולא גזרו אלא במינו כו' אלא משום דלא שכיח שאור חטין בשעורין מש"ה אסברה בעדשין ועי' בתי"ט ולפי' הר"מ ז"ל כפי מה שהבין התי"ט הכי פירושא כל המחמץ והמתבל שהוא מדומע בתרומה ר"ל שהחמיץ עיסה של חטין בשאור חטין או מתבל קדירו' חולין בתבלין דתרומ' ומשכחת מין במינו כגון קדירה בצלים או שומן ונפל לתוכו שומין ובצלים כמ"ש הפר"ח בסי' צ"ח ס"ק כ"ו בשם רלב"ח בשו"ת קי"ג יע"ש וה"ה ערלה וכ"ה הדין כן דאוסר במשמע אם יש כדי לחמץ וע"ז שאל במ"ג ומה אמרו שהולכין תמיד להחמיר ואוסר בכ"ש במינו אמרו כן ומפרש תרתי בעינן אין כדי לחמץ וק"א וי"ו והמדמע מפרשו שהוא מדמע בתרומה וירצה בזה במה אמרו מחמץ ומתבל בערלה והמדמע בתרומה כה"ג דנקרא דימוע כענין שנא' מלאתך ודמעך כו' והשי' ע"ז בדמיון שאור כו' בתרומה וה"ה בערלה וכ"ה ובסיפא נקיט גריסין לתוך עדשים משום דלא שכיחי ליתן שאור חיטין בשעורי' כמ"ש התי"ט מש"ה אסברה לה בגריסין ולפ"ז ה"ק דמין ומינו תמיד להחמיר ואינו מינו פעמים להחמיר ופעמים להקל ר"ל במינו במחמץ אם יש כדי לחמץ אסור באלף דתרתי בעינן אין כדי לחמץ וק"א ואילו באינו מינו שאור של חיטין בשעורים פעמים מצינו שאוסר באלף אם יש טעם נרגש ממש וזהו חומרא כמין במינו אבל אין טעם נרגש בו ממש שרי אף שיש כדי לחמץ שרי ולא בעינן ג"כ ק"א ומיהו זאת לא תמצא שיהא א"מ חמור ממינו דלא משכחת ליה דאם אין כדי לחמץ אלא שנרגש הטעם ביותר מק"א כה"ג במינו נמי אסור מדרבנן דכל הנך דמתני' לא הוה אלא מדרבנן וכדכתיבנא לעיל באורך דגזרינן אטו אינו מינו דמה"ט בעינן ששים במינו אטו א"מ כמבואר בפוסקים וברא"ש גבי אמור רבנן בס' ואי דאינו נרגש הטעם אף על פי כן במינו אסור אי יש כדי לחמץ ואי אין כדי לחמץ ק"א מה שאין כן באינו מינו וכן לפירוש רש"י ז"ל דמפרש מדמע חולין ותרו' ולא מחמץ ומתבל הכין הוא דמינו תמיד להחמיר ואינו מינו פעמים שיש חומרא כמו מינו ופעמים קל ממינו וזה כשיש נותן טעם הוא חמור כמינו ואם נפסק הטעם בק"א שרי ואם לא נפסק הטעם בק"א אף במינו אסור דגזרינן אטו אינו מינו ולא אמרו במינו בששים אלא רוב דברי' שאין נותנין ביותר מששים אף בא"מ משא"כ בדבר ידוע שנותן טעם בא"מ יותר מששים אף במינו גזרינן אטו אינו מינו כמ"ש בסמוך ודע עוד שמ"ש לשיטת רש"י ז"ל באינו מינו אינו אוסר היינו כשסילקו ומיניה רישא איירי בסילקו ומ"ש הכא דוקא במינו ולא בא"מ יע"ש היט' וז"ש התי"ט דהר"ב שהעתיק פי' הר"מ במ"א לא הוה להעתיק כאן פירש"י יע"ש אלא דמ"ש התי"ט הא דלא תני מין ומינו להחמיר בשאר דברים לא במתבל ומחמץ משום דבמחמץ איכא חומרא יתירה דבק"א אינו עולה משמע דמדמע לפירש"י דהיינו עירב שאר דברים בק"א תמיד עולה במינו ואמאי אי הוה יהיב טעמא באינו מינו יותר ממאה וכדתנן גריסין לתוך עדשים יש בנותן טעם יותר ממאה כו' וכה"ג גריסין לתוך גריסין בעינן נמי יותר עד שבא"מ לא הוה יהיב טעמא וכמ"ש לעיל ויש זאת לייש' בדוחק אבל יותר נראה במין במינו כי איכא ק"א שרי ובא"מ אף דאיכא ק"א אי נרגש הטעם אסור ואין חילוק בין שיעורא דידה בכמות שנפל דיש גריסין שנותנין טעם בק"א ויותר ויש שאין נותנין אף בפחות וכפי שיעור הבישול ומשא"כ במינו לעולם הולכין אחר שיעורא דידיה ולפ"ז ה"ק באינו מינו פעמים להחמיר יותר ממינו ופעמים להקל ועי' פר"ח סי' צ"ח פי' זאת המשנה וראיתי להתי"ט במשנה ד' שכ' וז"ל מ"ש הרב כו' לאו למימרא דוקא מדמע בתרומה ולא מתבל ומחמץ ובערלה דוקא מתבל ומחמץ ולא מדמע דהא במשנה יו"ד פי' כולהו בתרומה עכ"ל לא ידענא כונתו דאי נאמר דאיסור מחמץ לא שייך בתרומה אלא מדמע היינו שנתערב חולין עם תרומה ואסור היינו בק"א ובמין במינו דא"כ לא הביא ממרחק לחמו ממשנה יו"ד אלא מהכא דהא כת' בפ"ו מהך משנה גופא דה"ה שאור של תרומה בחולין אין עולה בק"א ועוד הא תנא במשנה י"א בפי' שאור של חולין ושל תרומה כו' הרי בהדיא דאף בתרומה דינו כן דאם יש כדי לחמץ אסור ונראה שבא לומר דל"ת מ"ש הר"ב כגון שנתחמצה בתפוח או בשמרי יין של ערלה כו' והיא מין בא"מ ובתרומה כת' שאור של תרומה כו' דהיא מין במינו דהיינו מדמע דלשון דימוע אינו שייך בתרומה אלא במינו דבעינן בכ"מ מאה ואחד וקתני מדמעת כו' ולזה כ' שאל יחשו' אדם לומר מדחלקן הרב ש"מ דמתבל לא שייך אלא בערלה וכ"ה הוא דהוה אף שלא במינו אבל בתרומה לא שייך אלא במינו הוא דאינו עולה וה"ה מין במינו דהיינו דימוע לא שייך אלא בתרומה דבעינן ק"א במין במינו באינו מחמץ ומתבל אלא בשאר דברים ובערלה אינו כן אלא דוקא בא"מ דחמיר דבשאר איסורים בטעמא החמירו בערלה בר"א משא"כ במינו לזה אמר דאינו כן דמשנה י' פי' לכולהו בין בתרומה וערלה ומ"מ דבריו צריכין עיון וע"ש היטב גם מ"ש התי"ט דשאור של חיטין לתוך עיסת שעורים דכל מין וא"מ לא נחוש אלא לנתינת טעם בלבד הנה המעיין בפט"ו מהל' מ"א ובע"ז ע"א גבי פלוגתא דאביי ורבא ולרבא בתר שמיה אזלינן והוה שאור של חיטין ושעורין מין במינו וכה"ג דנפל זה לתוך זה גם הר"מ מוד' לדעת הלח"מ שם פט"ז דהוה מין במינו ולא פליג אלא כשנפל שאור של חטין ושעורים לתוך חיטים ושעורים יע"ש וא"כ הוה מין ומינו והכי הוה למימר מחמץ עיס' בתפוח וכדומ' ויש ליישב זאת דהתי"ט סבירא ליה כמ"ש הפר"ח בסימן צ"ח דמתבל ודאי דהוה אף בא"מ יע"ש באורך וכן נראה מדברי רש"י כאן ע"ב שכ' יש כדי לחמץ היינו נ"ט וכן מ"ש אין בו כדי לחמץ דבאינו מינו כלא יהיב טעמא כו' יע"ש וכיון שכן מ"ש הר"מ לא נחוש אלא לנתינת טעם היינו דלא נחוש בק"א באינו מתבל כו' אלא בדברים אחרים שנתערבו עם חולין דבמינו בעי ק"א ובא"מ די בנ"ט דאם אין נ"ט שרינן לה אף פחות מק"א וגם כונת תי"ט כן במ"ש וה"ה שאור של חטין בשעורים הוה מצי לומר כן ור"ל דהוה אינו מינו לדעתו דאם יש כדי לחמץ אינו עולה בק"א ואם אין כדי לחמץ אז לא בעי ק"א והביא ראיה מר"מ ז"ל שכ' דבא"מ לא נחוש לנתינת טעם אלא לק"א בלבד וה"ה הכ' דאם אין כדי לחמץ לא בעי ק"א והוה מצי לומר במחמץ גופא מין ומינו להחמיר תמיד דתרתי בעי אין מחמץ וק"א ובא"מ פעם הוה כמו מינו להחמיר דהיינו אם יש כדי לחמץ אוסר עד אלף ובין כדי לחמץ הוה להקל דלא בעי ק"א אלא משום דשאור של חיטין בשעורין לא שכיח מש"ה אסברה לה בגריסין לתוך עדשים:

ומיהו המעיין יראה דאי אאין בו כדי לחמץ קאמר התי"ט לא הוה לאתויי מר"מ ז"ל דבא"מ לא נחוש אלא לנתינת טעם דהא משנה שלימה שנינו בכאן דבא"מ אם אין בנ"ט לא בעינן ק"א אלא ש"מ לענין טעמא אמר למילתיה דאי אין בנ"ט אף שיש כדי לחמץ ואין ק"א שרי דלא נחוש בא"מ אלא לנתינת טעם לבד ולא למחמץ ומתבל כנראה מפשטות דברי הר"מ ז"ל ובענין דאמר גריסין לתוך עדשים בכה"ג הוה מצי לומר שאור של חיטין לתוך עיסה שעורים כו' לעיל ובסמוך יבואר:

עוד נראה לומר דאיסור מחמץ ומתבל לא הוה אלא במינו ומיהו כי נותן שאור לתוך עיסה כדי לחמץ ותבלין כדי לתבל קדירתו הוה מין במינו אף תבלין לתוך תבשיל אחר כיון דנותן כדי לתקן הקדירה הוה מין במינו וה"ה בשאור הוה כה"ג אין במינו אבל כשנפל שלא במתכוין שאור של חיטין לשעורין או תבלין שנפלו שלא במתכוין לתבשיל הוה א"מ וכה"ג כתבו התו' ביצה בסופו דמים ומלח הוה מין במינו דנותן לתקן הקדירה ונאמר דסברת הר"מ ל והרע"ב בפי' המשניות במ"ש דאם מתכוין לכך הוה מין במינו ואם נפל שלא במתכוין אינו אוסר אלא במינו וא"מ בטל בשיעורו בק"א או בר"א ולזה אמר הר"ב בפי' כל המחמץ שחימץ עיסה בתפוח של ערלה כו' נקיט מין בא"מ וגבי מדמע בתרומה מפרש עיסה של חולין בשאור של תרומה ולא מפרש בא"מ כמו במחמץ אלא ש"מ דמחמץ משמע שנותן בכונה כדי לחמץ והוה מין במינו כיון שרוצה לתקן העיסה בכך משא"כ במדמע דהלשון שייך בנתר' שלא בכונה פי' במינו והר"מ ז"ל בפט"ז מהל' מ"א שכ' ה"ב וכן תבלין שנפלו לתוך התבשיל חולין והן ממין החולין משום דאי לא הוה ממין החולין הוה א"מ דנפל ממילא מיירי ואז לא מיקרי מין במינו אלא מה דשוה בשמי' לרבא ולאביי בטעמא ומש"ה קתני במתני' פ"ב דערלה כיצד שאור של חיטין לתוך חיטין דאיירי שלא במתכוין להחמיץ העיסה מש"ה בעינן מין במינו משא"כ מתבל ומחמיץ בכונה אף שלא במינו הוה מינו דמתקן קדירה בכך ודמיא להא דכתבו התו' ביצה, סוף משילין ועי' באו"ה כלל כ"ה שכ' אין חילוק בין נתנו בכונה דלא קיי"ל כמהר"מ דמיקל וכן משמע לשון הר"מ ז"ל בפט"ז דא"מ דתבלין אינו ישראל כו' והא ודאי אף שלא במתכוין עכ"ל אעפ"כ יש לפרש כמ"ש דאם במתכוין אף שלא במינו מיקרי מינו ואם שלא במתכוין דוקא מינו כמ"ש לעיל אמנם דעת האו"ה שם והש"ך בסימן צ"ח דתבלין וכדומה דוקא בא"מ וכן דעת רמ"א יע"ש וצ"ע כמ"ש לעיל דהא ממתני' דפ"ב דערלה מוכח אף במינו אין בטל שאור ותבלין כלל וצ"ל דלדידהו הכי מיפרשא מתני' דודאי בשאור שפעולתו ניכרת ביותר הוה מין ומינו, חומרא דאם יש כדי לחמץ לא בטל ותרתי בעינן אין כדי לחמץ וק"א ובאינו מינו פעמים יותר חמור אף שאין כדי לחמץ אסור יותר מק"א אם יש בנ"ט ופעמים קולא ממנו דאם אין נ"ט לא בעי ק"א ובתבלין לא קתני כלל משום דתבלין מין ומינו חומרא דבעי ק"א ולא ביותר ובא"מ פעמים חומרא יותר והיינו כי יש לתבל באלף לא בטיל לדידיה דסבירא ליה דבא"מ לא בטיל וכי יש אסור וכי אין כדי לתבל דהיינו בנ"ט לא בעי ק"א ולפ"ז הא דקתני מין ומינו להחמיר היינו במתבל בעינן ק"א תמיד במינו ובשאור באלף לא בטל כי יש כדי לחמץ שפעולתו ניכרת אף במינו כמ"ש שם הרמב"ם ז"ל יע"ש:

או יאמר דהכי קתני כל המתבל והמדמע והמחמץ אסור ומפרש דהיינו במינו וה"ה מתבל במינו ומינו היינו מה דשוה בשמיה ולא בטעמא כרבא דאי דיהיב טעמא מתבל נמי אוסר באלף וכי לא יהיב טעמא בעינן ק"א ובא"מ היינו דלא שוה בשמיה פעמים להחמיר כמינו ולא יותר ופעמים להקל דאם אין כדי לתבל דהיינו נ"ט לא בעינן ק"א וכ"ז לרבא דאזיל בתר שמי' משא"כ לאביי דאזיל בתר טעמא צ"ל כמו שכתו' דמחמץ אסור במינו באלף כי יש בו כדי לחמץ ואין בו כדי לחמץ מאה ואחד ובאינו מינו פעמים להחמיר דאף שאין בו כדי לחמץ אם יש בנותן טעם אסור יותר מק' ופעמים להקל באין בו כדי לחמץ ואין בנ"ט לא בעינן ק"א אבל בתבלין דלא הוה, טעמא דאינן בטילין אלא משום שנותנין טעם ביותר וה"ה באינו מינו לדעת הרמ"א וש"ך וכמו שכתב האו"ה כלל כ"ה במינו בטל כו' אם כן במינו דהיינו ששוה בטעמא בעינן תמיד ק"א ובערלה וכ"ה ר"א ופעמים באינו מינו כו' ומשנה ראשונה דתנן כל המתבל והמדמע ומחמץ אסור יפרש מחמץ לעולם אסור במינו ומתבל עד ק"א או באינו מינו יפרש כולה מתני' דאסורין באלף ומדמע ר"ל מחמץ ומתבל בתרומה היינו מדמע ומתני' שני' דקתני במה אמרו לאו אמתני' קמייתא קאי וכדכתיבנא:

הן אמת שהר"מ ז"ל בפט"ו מהל' מ"א הי"ו כת' וכן קדירה מתובלת שנפלו לתוכה תבלין של תרומה או של ערלה וכ"ה אם יש בתבלין כדי לתבל הקדירה אלו היתה תפילה כו' עכ"ל הרי בהדיא אף שנפלו שלא בכוונה ואפ"ה כתב אילו היתה קדירה תפילה משמע ודאי דקדירה היתה אינו מינו של התבלין שהרי כ' כן אילו היתה תפילה ולעיל בראש הפר' כ' ממין החולין וכמ"ש הרלב"ח בתשובה והביאו הפר"ח סי' צ"ח ס"ק כ"ו דאינו מוצא אם לא שיהיו קדירה של בצלים כו' וזה יקש' למ"ש דיש חילוק בין מתכוין לתבל קדירתו או לאו שהרי כתב שנפלו תבלין ואף שלא במינו הדין כן וכמ"ש כאן דאוסר עד אלף והנה גם על הפר"ח יש להקשות דלמה הביא ממרחק לחמו להקשות מההיא דתרומות תפוח שחימץ דהוה אינו מינו ואמאי לא הביא ראיה מכאן במתבל גופא שכתב בריש פרק י"ז דבתבלין ממין החולין אלמא מין במינו דוקא וכאן כתב דאם נפלו תבלין לתוך קדירה מתובלת אילו היתה הקדירה תפילה בלא התבלין משמע שהתבשיל הוא ממין אחר אלא שנפלו תבלין לשם כמו שהיו שם תבלין ממין זה דאל"כ הוה לומר קדירה כו' אם היתה הקדירה ממין אחר היה בהן כדי לתבל אוסר במינו עד אלף ודאי משמע מדבריו דאף שלא במתכוין ולאינה מינה אוסר עד אלף וה"ה במינו כ"ש בריש הפרק ולדעת הרמ"א ז"ל מיירי שאן שוין בטעמן ושוין בשמי' ולהכי כתב בריש הפרק אם הוא ממין החולין כו' ואפשר דבכאן מיירי ג"כ דשווין בשמי' ואין שווין בטעמן ואז אין בטל ולפ"ז קשיא מתני' דערלה וצ"ל דמתבל במין ומינו להחמיר דשווין בשמיה ולא בטעמא הוה ודאי להחמיר דבעינן כולהו תלת אין כדי לתבל ואין בנ"ט דהיינו חדא בתבלין וגם ק"א ובאינו מינו פעמים להחמיר כמו מינו ולא יותר דהיינו שאין שווין לא בשמיה ולא בטעמא לרבא דהלכתא כוותיה ואי אין נותן טעם פעמים קולא ממין במינו דלא בעינן ק"א אלא בששים בטל או בנ"ט לחוד בטל למי שסובר כן:

ומה שיש עוד להאריך בזה ולהעמיק העיון בי"ד סימן צ"ח אבאר באורך מזה בעזה"י:

סוף דבר הכל נשמע כפי הנראה מפשטות דברי הר"מ ז"ל בפי' המשניות ומדברי תוספות י"ט בפ"ב דערלה יראה דמתבל ומחמץ לא שייך אלא במינו ולא בא"מ כי שם לא נחוש אלא לנתינת טעם ולדברי רמ"א ואו"ה צריך לומר דמין במינו ממש שוין בשמיה וטעמא אינו אוסר כלל במתבל אלא בק"א סגי ובשמיה ולא בטעמא אז אוסר עד אלף ולא שוה בשמיה ולא בטעמא אינו אוסר אלא בטעמא ממש ולפעמים יותר מק"א אבל לא בטעם קלישתא דכולי האי לא גזרו בא"מ ועיין פר"ח סימן צ"ח ס"ק ז' וס"ק כ"ה כ"ו מ"ש באורך מזה יע"ש ושם ביורה דעה אבאר:

ודעת הפר"ח בסימן צ"ח ס"ק ז' כתב בפירוש המשנה דערלה דמשנה ראשונה מיירי בערלה ותרומה ושניה מיירי בתרומה לחוד וה"ק המחמץ והמתבל בתרומה או מדמע חולין בתרומה מין ומינו להחמיר תמיד והוא במתבל ומחמץ הוה חומרא דצריך שאין בו כדי לתבל ולחמץ בא"מ וגם ק"א ואילו באינו מינו פעמים שיש יותר חומרא במחמץ אף ן כדי לחמץ אם נ"ט אסור יותר מק"א ואי ליכא טעמא לא בעי ק"א דלא אמרו ק"א אלא במינו ומיהו מתבל במינו כי יש לתבל באינו מינו או דשוה בשמיה ולא בטעמא אוסר עד אלף ובאינו מינו פעמים חומרא כמו במינו דהיינו נ"ט דהוא כדי לתבל ופעמים קולא כו' ומדמע כמו גריסין במינו הוה חומרא דבעי' ק"א ובא"מ פעמים חומרא יותר ביש נ"ט בעינן יותר מק"א ופעמים קולא דלא בעינן ק"א ולרבא מינו תמיד להחמיר מאינו מינו כיון דשוין בשמיה ולא בטעמא ומיהו אפשר מה דשוה בשמיה שוה נמי בטעמא ועיין ש"ך יורה דעה סימן ק"ט יע"ש והבאתיו לעיל ועיין בזבחים ר"פ התערובת בתוספות ד"ה ר"י אומר שר"ת רוצה לפרש דהא דתרומה בטל בק"א מין במינו הוא דבר יבש אבל דבר לח שנבלל במשהו והק' שם ממתני' דפ"ב דערלה דקתני שאור של חיטין לתוך עיסת חיטין דנבלע יפה ואפ"ה בטל בק"א אם אין כדי לחמץ יע"ש והנה לפי דברי רש"י ז"ל כאן בשמעתין ד"ה אין בנ"ט דההיא מתני' מיירי דליכא ממשו של איסור אלא טעמא לבד והסירו משם השאור איכא למימר דבכה"ג לא גזרו ובטל שפיר בק"א משא"כ בממשו של איסור שם ונתערב ונבלל יפה לא בטל באלף ונהי דמ"ה בטל מ"מ מדרבנן לא בטל וכההיא דע"ז כ"ב כוסמות שהביאו התוספות בזבחים ואם כן אין מכאן סתירה לשיטת ר"ת כפי מה שרצה לומר קודם שחזר בו ולפ"ז אפשר לומר דמתניתין ראשונה ה"ק כל המחמץ והמתבל שנבלל יפה וכה"ג מדמע בתרומה שנבלל יפה במינו במשהו דומיא דמחמץ אלא די"ל דמתבל לא נבלל יפה ועוד דמחמץ לאו בכ"ש משערינן אלא ביש בו כדי לחמץ וה"ה במתבל כשיש כדי לתבל כמ"ש האחרונים בסימן צ"ח ואילו מדמע בלח היה במשהו לשיטת ר"ת קודם שחזר בו ובי"ד אבאר:

בפירש"י בד"ה אין בנ"ט דכי בעינן מאה וא' היכא דאיסורא בעיניה כו' עכ"ל כבר כתבנו מזה לעיל בשמעתין אמר רבא אמור רבנן כו' דאיכא למימר דגם רש"י מודה לסברת הרמב"ן שהביאו הרשב"א גבי הא דאמרינן כל איסורין שבתורה בששים היכא שסלקוהו לגוף האיסור לא בעינן אלא טעימת קפילא ואם נפל גוף האיסור אז בעינן ששים ומ"ש רש"י כאן דליתיה לאיסורא בעיניה אלמא אף שסלקוהו האיסור אפ"ה בעינן ששים י"ל דליתיה לאיסורא בעיניה היינו שנימוח דזה מיקרי ליתיה לאיסורא בעיניה לשיטת רש"י בע"ז ס"ז ע"ב גבי טעמו ולא ממשו שנפל חלב ונימוח דזהו טעמו לבד ואף דתנן בתוספתא יין ביין שמן בשמן צריך מאה וא' הביאו התוספות בזבחים ע"א ד"ה ר"י אומר שאני התם דלא נשתנה מכמות שהיה משא"כ כאן גריסין שנימוחו דהוה טעמו ולא ממשו ומש"ה בא"מ לא גזרו רבנן בטעמא לחוד וחילוק זה כתב הפר"ח בא"ח סימן תמ"ב גבי שרה פתו דחלב בבשר מיקרי טעמו וממשו משא"כ חלב שנימוח יע"ש אלא דקשיא ברישא דקתני שאור של חיטין לעיסת חיטין דאמאי נקיט מין במינו דוקא כקושית התוספות ד"ה אין בנ"ט כיון דטעמו וממשו שם ואין לומר בזה דטעמא לחוד כיון דלא נשתנה מכמות שהיה כמו שרה ענבים ואין לומר דמיירי שסלקוהו לשאור גופא ולא הוה אלא טעמא לחוד ואפ"ה בעינן ק"א וגם אין כדי לחמץ דא"כ בסיפא גופא מנלן להקשות מההיא דגריסין אימא דמיירי שסלקוהו גם כן ומש"ה כי אין בנ"ט שרי ולא בעינן ק"א כסברת הרמב"ן ז"ל דלא בעינן ק"א נגד גוף הגריסין ואמרינן מסתמא לא נכנס טעם יותר בעדשים יותר מק"א ומש"ה מותר משא"כ במינו דבעי ק"א נגד גוף האיסור דוקא דא"א למיקם אטעמיה דידיה אלא ודאי משמע מרש"י דאה"נ דההיא דגריסין שהסיר מן העדשים וברישא נמי איירי כן ואפילו הכי פריך שפיר דאין בו א' ומאה שרי ליבעי ק"א נגד גוף האיסור כמו כל איסורין שבתורה לשיטת רש"י דבעינן תרתי באינו מינו ובמינו בק"א או בס"א למר וכדכתיבנא:

ודע לשיטת הרמב"ן ז"ל שהביאו הרשב"א שם דבכל איסורין בששים והביאו הטור בסי' צ"ח ליכא לאקשויי מאי קושיא מאי לאו בששים דלמא ה"ק בשאור שהסיר מן העיסה אעפ"כ בעינן תרתי אין כדי לחמץ וק"א נגד גוף האיסור ובאינו מינו א"צ אלא חדא דאם אין כדי לחמץ דהיינו נ"ט או אין בו ליתן טעם לא בעינן ק"א נגד גוף האיסור אלא נגד הבלוע ובטעימה לחוד סגי דאמרינן מסתמא אית ק"א כמו לדידן דאמרינן מסתמא אית ששים נגדו י"ל דדוחק לומר דמתני' מיירי בהסיר השאור וכן בגריסין וכמו שחשבו התו' זאת לדוחק ד"ה אין בהן או דממשנה יתירא דייק לה כמ"ש התו' והא דאית ליה להרמב"ן ז"ל דבעינן דוקא ק"א בנמחה גוף האיסור לאו מהכי יליף לה דבעינן תרתי אין בנ"ט וא' נמחה דהכי ממשנה יתירא דייק לה דע"כ כן הוא לשיטת הרמב"ן ז"ל דהאי אין בנ"ט אין מיירי בטעמי' כהן אלא דמסתמא בק"א סגי לשיטתיה אלא מדאמרינן סתמא כל איסורין שבתורה בששים ולא הוזכר כלל טעימת קפיל' ש"מ דלא בעינן קפילא ולא מהני קפילא אלא בהסיר גוף האיסור ולא בנמחה אלא ששים ועיין ברשב"א גבי כל איסורין:

ודע עוד דיש לספק בסברת הרמב"ן אי דוקא באיסורא לא מהני קפילא דשקורי משקר דעל הרוב בפחות מששים יש בנ"ט ולא סמכינן אדיבוריה דידיה ובעינן ששים ובטעמא לחוד סמכינן עליה ואמרינן דאמת אתו דלא נ"ט דלא פלט אלא מעט ויש ששים נגדו משא"כ בתרומה דטעים כהן אפשר בגוף האיסור אטעמא לחוד אף שאין ששים או דהשוו מידותיהן שלא יבא כ"א להקל ולומר אין בו טעם מש"ה צרי ששים וה"ה בהיתרא וכן נראה שזה דעתו ז"ל מדלא פליג על רש"י אלא בתרתי דהיינו כשאין גוף האיסור בטעמא סגי וגוף האיסור ששים לחוד סגי ולא כת' בהיתרא בגוף האיסור בטעמי' לחוד סגי דלשיטת רש"י אינו כן מההיא דגריסין דאף בסילק הגריסין אפ"ה בעינן ששים נגד כל הגריסין ולא סגי בטעימת כהן ומכ"ש בגוף האיסור ש"מ דגם הוא מודה לזה דאף בכהן והיתרא צריך ששים נגד האיסור דחכמים השוו מידותיהן בגוף האיסור:

גמ' מאי לאו בששים והא מדרישא כו' הנה קושית המקשן היה דס"ד מאה וא' בהדי איסור. ולהכי פריך מיניה למ"ד כל איסורין ק"א מגריסין לתוך עדשים דאמאי סגי בפחות אבל מהא לא קשיא ליה דקתני בכל דוכתין תרומה עולה בק"א ומאי רבותא דתרומה הא בכל איסורין הדין כן גם במשנה ז' פ"ד דתרומות תנן תרומה עולה בק"א ר' יהושע אומר במאה ועוד ואם נאמר עם האיסור הוה מאה ועוד ור"א אמר בק"א א"כ ר"י מיקל בתרומה יותר משאר איסורין הא לא קשיא דמה שהוזכר בכ"מ שתרומה עולה בק"א היינו יבש ביבש במינו דבשאר איסורין יבש ביבש במינו חד בתרי בטל אף מדרבנן כמבואר בי"ד בדוכתי טובא ובסימן ק"ט יע"ש היטב ובתרומה אף ביבש במינו בעינן ק"א ולר"י מאה ועוד עם התרומה אלא דקשיא לי לפי סברת הראב"ד דאף במינו ביבש בעינן ס"א לדידן הביאו הרשב"א גבי ביצה בס"א וגבי הא דפריך לקמן גבי גיד וליבטל ברובא ובב"י סימן ק"ט כתב שכן הוא פירש"י ובפט"ו מהל' מ"א כתב הכ"מ שכן הוא דעת הר"מ ואם כן למ"ד במאה ג"כ הדין כן אף ביבש בעינן מאה דמ"ש לדידן בששים הוה כן וא"כ בלא מתני' דערלה יקשה מכמה משניות דתנן תרומה עולה בק"א ומאי רבותא דתרומה יותר משאר איסורין גם ר' יהושע מיקל בתרומה יותר משאר איסורין כמ"ש לעיל יע"ש:

ובתו' ד"ה אין בהן בנ"ט וקשה לפירושו דאמאי נקיט ברישא כו' וי"ל דנקיט מין במינו כו' עכ"ל הלשון דחוק דכך הוה להו לומר דא"כ ברישא דקתני מין ומינו להחמיר שאור שנפל לעיסה והא כה"ג גם בנפל לאינו מינו צריך ק"א לרש"י ומה להקל שייך בממשו בעין באינו מינו וי"ל דמיירי שהשאור כו' ואפ"ה במינו בעינן ק"א ולא באינו מינו. ומ"ש התו' דאין צריך לדחוק ר"ל דמיירי ברישא שהסיר השאור אלא בלא הסיר ואפ"ה יש חילוק בין מינו לא"מ אבל לענין טעמא לחוד לא נתבאר בדבריהם אם הוא אוסר במינו עד ק"א בתרומה והרשב"א בחדושיו גבי קדירה שבישל בה תרומה כ' והתו' כתבו דבבלע לא צריך ק"א אף במינו ואולי הם דברי תו' אחרים שאין כתובים לפנינו גם מ"ש שם, ורש"י פי' ההיא דגריסין בע"א לא קאי אמ"ש דהתו' כתבו דבבלע לא בעינן ק"א כו' דהא לרש"י ודאי בבלע צריך ק"א במינו כדמוכח רישא שאור כו' דזהו החילוק בין מינו לא"מ אלא קאי אמ"ש מקודם שם דבא"מ א"צ ק"א אף בממשו משמע וע"ז כ' דרש"י פי' בע"א ועמ"ש בהא דקדירה:

ובד"ה מאי לאו אלא בששים כו' וא"ת הא דבטל בששים דטעמי' כהן וי"ל דממשנה יתירא דייק לה עכ"ל התו' אינם סוברים כרש"י לעיל גבי כל איסורין שבתורה בס' וסוברים בחדא סגי באינו מינו או בטעימה או בס' ומאה למר יע"ש ד"ה כל ומש"ה הוקש' להם דהכי בטעמי' כהן איירי ולא בעינן כלל לא מאה וס' ותירצו ממשנה יתירה דייק דלמה לי אין בהן ק"א אלא לאשמעי' כו' והכא הכי קאמר אין בהן בנ"ט דלא ידעינן אי יש בהן טעם או לאו מותר אף שאין ק"א אלא במאי בס' שרי מסתמא אף בלא טעימ' ועי' ברא"ש כאן בשמעתין וכבר כתבנו מזה לעיל בשמעתא דאמור רבנן בקפילא ועי' פר"ח סי' צ"ח ובריש פ"ב דערלה ובר"מ שם ובפי' הר"ב ובתי"ט:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה