ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף צז.
גמרא ובחלב אסור כו' הא דלא מקשה דרב הונא אדר"י בלא הא דשמואל עיין בת"ח די"ל בין הראש למעלה או למטה (ועיין תו' ד"ה אפילו מריש אזנו) משא"כ השתא דאמר חלב דמפעפע אין לחלק בין הראש למעלה כו'. אבל אין לומר בלא שמואל לא היה יכול להקשות דר"ה אדר"י דאימא דמיירי דיש ס' נגד החלב מש"ה קולף ואוכל עד שמגיע לחלב ממש ואף קליפה לא בעי משא"כ לשמואל דאית ליה בע"ז ע"ג ופסחים כ"ט ב' דמין בימינו לר"י לא בטיל ופסק כוותיה קשה שפיר דע"כ שמואל דאמר קולף לית ליה דרב הונא דאל"כ איך יחלוק על עובדא דר' יוחנן אבל ז"א דא"כ מה קושיא מרבה בב"ח אר"י דהם לשיטתייהו וסברי כל איסורין שבתורה בס' ועיין בע"ז ופסחי' ולקמן ק' ע"א ומש"ה אמר קולף ועמ"ש בתו' ד"ה ההיא כחוש הו' יע"ש:
ובתוספות ד"ה שאני חלב וא"ת במתני' איכא שומן הגיד כו' דירך שלימה משמע ודאי אית בה שומן הגיד ותי' ר"ת דשומן הגיד אינו מפעפע ר"ל אף הוא שמן ויש פוסקים כתבו דשאני שומן הגיד דרבנן וע' בריטב"א ורשב"א ז"ל וע"ש ומ"ש התו' וצ"ל דרבינא סובר יש בגידין בנ"ט ר"ל לפירוש ר"מ לא יתכן מה דאסר רבינא אטמהת' דאמלח' בגיד' דנשיא דאין בנ"ט ואי משו' שומן הא כשהגיד אין אוסר גם השומן מות' ודוחק לומר דרבינו יסבור יש בנ"ט וגם ר"א בר רב דאמר מאי דעתך מליח כרותח כו' משמע דאי הוה כרותח דמבושל הוה נאסר ודוחק לומר דכל הני סוברים דלא כהלכת' דאי' בנ"ט אבל לפי' ר"ת דשומן הגיד טבעו אינו מפעפע א"ש דרבינא סבר מליח כרותח דמבושל ומש"ה אוסר השומן דמוליך בכולו הטעם:
ובד"ה ההיא כחוש הוה מפרש ר"ת דחלב כחוש אין מפעפע כו' ובטל בס' עכ"ל עיין ברשב"א וריטב"א ובר"ן בשם הרא"ה ז"ל דבמליחה וה"ה בצלי לא שייך ס' דשמא במקום א' מתכנס האיסור ביותר משא"כ ברוטב דמוליך הטעם ויש שהורו בצלי נמי שייך ס' וזה שכ' כאן ב' התירוצים:
ובד"ה כוליא בחלבה הוה ונראה שצריך להסיר כ"ק כו' וי"ל דאינו אסור אלא מדרבנן עכ"ל מ"ש דצריך כ"ק מפני הקרום גופא והא דסגי בכ"ק דהחלב קרומי' כחוש הוא ואין מפעפע ומ"ש דחלב קרומים מדרבנן הוא סוברים כי מ"ש ר"י ממרטט ליה לא הוה אלא מדרבנן ועמש"ל ולפי מ"ש כאן דכל שאינו אסור אלא מדרבנן שלא מפעפע בכולו בצלי ומליחה הא תירוץ ת"י ג"כ למ"ש התוס' ד"ה שאני שהוקשה להם משומן הגיד י"ל דלא הוה אלא דרבנן ובסי' ק"ה אבאר:
ובפירש"י ליטעמי' קפילא נחתום עכו"ם ואשמעינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו עכ"ל אבל מדברי התוס' ד"ה סמכינן אקפילא משמע אומן מבשל וע' בת"ח ומ"ש רש"י לפי תומו משמע דוקא במסל"ת מהימן ולא בע"א ולא ס"ל דאומן לא משקר כו' ובמסל"ת נאמן וצ"ל מה דנקיט קפילא דגוי אחר אינו מבחין ושמא יש בו טעם ואינו מרגיש ולכך בעינן קפילא ולפי' התו' דמיירי במודיעו לו ומשום דאומן אינו משקר א"כ בכל גוי נמי יוכל להבחין ולהרגיש וה"ה כהן בתרומה נותנין לכ"א להבחין ולפירש"י דוקא קפילא ישראל ובאיסור קפילא גוי ובמסל"ת ולקמן גבי כל איסורין שבתורה בששים אבאר מזה בעזה"י באורך:
גמר' קדירה שבישל בה בשר לא יבשל חלב תרומה לא יבשל חולין עכ"ל כתב הריטב"א מכאן דקדק מורי הרא"ה ז"ל דוקא בת יומא ולא באינה בת יומא דוקא באיסורא בלעה גזרינן בע"ז אטו בת יומא ולא בהיתרא בלעה דאל"כ פשיטא דלא יבשל בה חלב והביא ראיה משמואל פסחים למ"ד א' קדירות לאחר הפסח שרי והריטב"א כתב שדן לפניו דשמואל לטעמיה דלאחר הפסח מטעם קנס כר"ש וכאן לא שייך זה יע"ש. ואנן פסקינן דאף היתרא בלע אסור לכתחלה באין בת ימא דגזרינן אטו בת יומא וע' בר"ן פרק כ"ה גבי דגים שעלו בקערה של שר לשמואל ס"ל טעם ראשון נמי שרי ואף דגים שקיבלו טעם מן הבשר ע"י עירוי או שנגעו חמין זה בזה שרי אח"כ בכותח והך דקדירה ע"י האור שאני יע"ש וא"כ צריך טובא לשמואל אלא דלא קיימא לן כשמואל גם הך פירושא דחה שם הר"ן ז"ל יע"ש:
והנה אומרו לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט אשמעינן דבב"ח גם כן בנ"ט דבב"ח דבחלב איסורי הנאה נינהו בכ"ש או דל"ת שכ"א היתר בפ"ע לא ליבטלו כמו בכלאים ועי"ד הלכות כלאי בגדים וש"ך שם ואשמעי' דדרך בישול אסרה תורה ועד דיהיב טעמא ועמ"ש בפכ"ה ק"ט א' ולהכי אשמעינן דין זה בבב"ח וכמ"ש עוד אמר תרומה לא יבשל חולין ואם בישל בנ"ט אשמעינן דל"ת בק"א קמ"ל דמין במינו ולא באינו מינו כדבעינן למימר לקמן ועי' בחדושי הרשב"א שם גבי גריסין שנתבשלו עם עדשים ושם אבאר או דנקיט תרומה לאשמעינן דומיא דבב"ח אף שהקדירה רחוצה יפה אפ"ה לא יבשל חלב דהקדירה מפליט מה שבתוכה ה"ה תרומה אף שרחוצה יפה ואין בה לכלוך לא יבשל חולין דה"א תרומה א"צ אלא לרחוץ הקדירה יפה כמ"ש הר"מ ז"ל בהלכות תרומה פט"ו הי"ט והרא"ש ז"ל השיג עליו ואמר דצריך הגעלה ובתשובתו לחכמי לוניל הביא הכ"מ ראי' ממתני' דתרומות המערה מכד לכד יע"ש. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים במ"ש לחכמי לוניל ממתני' דסוף תרומות דק"ו הדברים ומה יין ושמן הנשאר בדפני הכד אינו מדמע כו' ק"ו לקדירה שנבלע תרומה בחרסיה היעלה על דעת שיצא וידמע שזה הנבלע בחרסיה אין בו ממש ולא הוא כעין התרומה אלא מים שנתבשלו בה הן נבלעים בקדירה ואין לאותו היוצא טעם יע"ש והתשובה ההיא תבהיל כל שומעיה דודאי דבר שנתבשל ע"י רוטב הוא נבלע בדופני הקדירה וצריך לשער נגד כל הקדירה דלא ידעינן כמה בלע ואמאי נאמר דמים נבלעו בקדירה ולא תרומה גם מ"ש ראיה ממערה לכד דנוטף שלשה טיפין לא ידענא היאך שייך זה לקדירה שבישל בה בשר ולקדירה שבישל בה תרומה דהוא בנותן טעם כמבואר כאן בגמרא ואין ענין לשם:
עוד אני תמוה הלא בירושלמי במס' תרומות פי"א הביאו הר"ש משנה א' המערה מכד והביאו הטור בסימן קכ"ב וז"ל הירושלמי תני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילו ג"פ ודיו ובכ"ח מיירי ותרומה דרבנן ומזה למדו קצת הפוסקים והביאו הט"ז בסימן קכ"ב דבדרבנן אף כ"ח די בהגעלה הרי אף בתרומה דרבנן עכ"פ הגעלה מיהא בעינן ואיך כתב הוא ז"ל דדי ברחיצה בצונן. ומה אעשה שהרי הר"א ז"ל השיגו מן תלמוד בבלי מסוגיא דזבחים צ"ז ב' דמשמע להדיא דבתרומה בעי הגעלה ומיהו שם יש לדחוק וליישב הסוגיא אבל מירושלמי שהבאתי קשה להר"מ ז"ל:
וראיתי לרבינו הגדול בספרו פני יהושע בחדושיו למסכת פסחים למ"ד א' שכתב שם עלה דקדירות בפסח שכתבו התוספות ד"ה לישהינהו עד אחר הפסח דחמץ בקדירה הוה משהו כתב דנראה ליה בעיקר כוונת דבריהם דאיסור חמץ כחוש בטבעו אין נבלע בקדירה אלא משהו דעיקר בליעת כלים מבשר ולפת או מדברים חריפים ויותר יתכן למ"ש הר"מ בהלכות תרומות פט"ו בקדירה שבישל תרומה ומתשובתו לחכמי לוניל נראה שנתכוין למ"ש עכ"ל מ"ש לומר דכוונת התו' כך הוא לא ידענא דהרי כתבו דאין רגילין להשתמש בהן הרבה ביחד ואף הוא ז"ל הרגיש בזה קצת וכתב שהלשון דחוק ואני אומר דא"א לסבול זה הדוחק אף במוט ברזל בתוס' ז"ל גם מה שרצה לומר דכוונת הר"מ ז"ל כן הוא דבדבר כחוש כמו תרומה מחמשת המינין אי נכנס בגוף הקדירה אכתי לא ידענא דהא הר"מ מסתם לה סתומי ואפילו בישל בה פירות חמוצים אפ"ה די ברחיצת צונן. ומנלן לחלק כלל בין דברים כחושים בטבעם או לאו וראייתו ממערה מכד אינו מכיר כלל:
גם מ"ש שם דלא אמרינן אין מבטלין איסור אלא כשאיסור' בלע ולא היתרא בלע כמו חמץ לפני הפסח לא ידענא דא"כ יהא מותר לבשל בשר בקדירה שבישל בה כזית חלב וימלא אח"כ בשר שיהא ס' ואף לאחר מעל"ע דהוה תרתי לטיבותא נט"ל ומשהו ולא שמענו זאת מעולם מי שיאמר כן:
עוד זאת אבאר לך בההיא דנוטף ג' טיפין וא"צ יותר עיין בתי"ט שם שכתב דאף יש יותר טיפין בכלי מ"מ בטל הוא ולא הוה מבטל דאין כוונתו לכך יראה מדבריו דמיירי שהיה שמן או יין בכד וכן הוא בר"מ ז"ל הלכו' תרומות פי"א הט"ו ופי' המשני' כתב שעירה כד שיש בו שמן של תרומה אבל ב"ב פ"ז ב' מוקי להאי מתני' במודד חמשים וה"נ הוא תרומה שא"צ לקנח כו' ועיין בתו' שם ד"ה הרכינ' ואין כאן מקומו להאריך בז' ובמ"ל פי"א מהלכות תרומות יע"ש ובפט"ו מהלכות תרומות ובתשובתו לחכמי לוניל:
ודע דמ"ש הריטב"א ז"ל בשם הרא"ה דיש לחלק בין היתרא בלע דנט"ל מותר והביא ראיה משמואל דפסחים דלאחר הפסח שרי יש לתמוה נהי שהרא"ה סובר דאי נט"ל אסור אף כה"ג לא הוה שרינן קדירות אחר הפסח אף דסבירא ליה לשמואל כר"ש דמ"מ חמץ שעבר עליו הפסח מדרבנן אסור ואף דלא עבר בב"י שהיה בלוע בקדירה לא פלוג חכמים וכל חמץ אסור לאחר הפסח שהרי הר"מ ז"ל בהלכות חמץ ומצה כתב אפילו היה אנוס או שוגג אסור לאחר הפסח ועיין במ"מ שם דר"ש הואיל ויש חמץ דשייך בי' ב"י קנס אף שוגג ולא ממעטינן אלא של גוי דמותר לאחר הפסח וא"כ קשיא ליה שפיר היאך שרי לאחר הפסח והא אין מבטלין אף איסור דרבנן ועיין בתו' שם ד"ה לישה' אחר הפסח ודייק שפיר דהיתרא בלע לא גזרי' אטו בת יומא וא"ש לרב דפריך וליעבד שלא במינן ול"ק קושית התו' לשם דאין מבטלין דמקשה אי רב ס"ל נט"ל שרי והכא אפילו לכתחלה שר' ועמ"ש לקמן דל"ק דאם כן במינן נמי יע"ש אבל מ"מ קשה דהא בהדיא אמרינן שם בגמרא שמואל לטעמיה דאמר להנהו דמזבני כנדי כו' ואי לא דרשינא כר"ש הרי בהדיא דטעמא דידיה כר"ש דקנסה קנים וכי קניס כו ובקדירה לא שייך קנס ועמ"א ופר"ח סי' תנ"א וכדדחי הריטב"א דבריו:
וכדי ליישב זאת אין לומר דמש"ה אמר דרשינא כר"ש היינו כר"ש בסוף ע"ז דנט"ל שרי יע"ש דזה דוחק הוה לתלמודא לפרש ועוד דלישנא בתרא דרב הוה לא א"ש והנראה לי דהרא"ה סובר הא דשרינן נט"ל היינו משהו ובטל במיעוטו אבל דברים האסורין במשהו לא שייך נט"ל ומה"ט חמץ בפסח נט"ל אסור ועיין סי' תמ"ז ובפר"ח שם דעת הרשב"א בכ"ש לא שייך נט"ל ומש"ה אמר דריש כר"ש דאי כר"י דלאחר הפסח מ"ה א"כ במינו דהוה במשהו לשמואל בכל איסורין ודאי דלא מהני נט"ל כיון שאיסורו במשהו ולכך דריש כר"ש וכי קניס בעיני' אבל ע"י תערובת לא קניס אף במינו לא קניס ושאני משאר איסורין דרבנן דלר"י ולמאן דסובר כוותיה דמין במינו לא בטל ה"ה כדרבנן דכל דתקון כעין דאורייתא תקון כמו שאבאר לקמן דף צ"ט אוקי רב אמורא יע"ש דהכא מטעם קנס לחוד וכי קניס כו' ואף בלא ביטול ששים שרי לחד דעה עי' בא"ח סי' תמ"ז וא"כ שפיר כתב הרא"ה ז"ל דהיאך שרי לכתחלה לבטל איסור דרבנן דאף דמטעם קנס מה הועילו חכמים בתקנתן עיין בתוס' שם ד"ה לישהנהי אלא ש"מ דנט"ל בהיתרא בלע שרי אף לכתחלה ומיהו תוך הפסח אסור דאז במינו במשהו ולא שייך נט"ל במשהו כמ"ש בסמוך בשם הרשב"א ז"ל ולפי זה גם לרב א"ש דפריך וליעבד שלא במינו כו' דהוה בששים ונט"ל שרי כה"ג אף לכתחילה אי סבירא ליה לרב נט"ל שרי דיעבד ועיין ברש"י ד"ה אמר רב יע"ש ומ"ש הריטב"א ואפשר דלית בה כדי לאסור דהוא פליטתה בפחות מס' ובתוך הפסח אסור דהוה במשהו לא ידעתי לפרשו אם לא שנאמר דמדחו לה לדברי הרא"ה דמש"ה שרי לשמואל דהוה תרתי לטיבותא משהו ונט"ל כמ"ש התו' שם ד"ה לישהנהו ואף לשמואל דבמינו במשהו מ"מ קיי"ל כר"ש דע"י תערובת או בס' או אף ברוב הובאו שני הדעות בב"ח סי' תמ"ז וז"ש דפסח אסור ר"ל במינו דבמין במינו במשהו בפסח גופא משא"כ לאחר הפסח וכאמור ושיש לנו אריכות דברים בהך דפסחים ובחדושינו למסכת פסחים אבאר ובהלכות פסח אבאר בעזה"י:
ובתו' ד"ה אבל בשר בחלב כו' אין קל לשער מה שבלוע בקדירה א"כ דומיא דתרומה דטעים לה כהן עכ"ל ר"ל ממתני' דירך ל"ק דנ"ט בס' דהוה מין במינו לשיטתם דגיד בבשר הוה מין במינו וכבשר בלפת הוה שיעורו בס' כמ"ש ע"ב ד"ה כל איסורא אבל ממתני' דטפת חלב ובע"ז דהוה מין באינו מינו ולא קתני כיצד משערין קשה דליפרך מאן טעים לה ואהא תירצו דודאי היכא דקתני בנותן טעם איכא למימר שיעורו בס' דקים להוא ביותר מס' אין נותן טעם אלא דקשיא ליה לרבא דא"א לשער מה שבלוע בקדירה דמנא ידעינן וצריך לשער נגד כל הקדירה וזה א"א דליכא ס' בתבשיל נגד כל הקדירה כמבואר בסי' ס"ג בב"י ובאחרונים וכמ"ש הרא"ש הביאו הטור בסי' תנ"ב בא"ח אלא ע"כ ע"י טעימת קפילא א"נ דומיא דתרומה דנ"ט דידיה ע"י טעימת קפילא כהן דמצי למיטעם דהיתרא הוא ולא בס' ה"ה בב"ח נמי ע"י טעימה ופריך מאן טעים לי' ומשני דסמכינן אטעימת קפילא כו':
שם גמרא אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בס' ואמור רבנן בקפילא. עכ"ל. ראיתי לבאר בכאן קצת דיני קפילא והנך ג' ענינים דאמר רבא והנה יש ד' שיטות בדין קפילא:
שיטה הא' הוא שיטת רש"י ז"ל ומביאו הטור בסימן צ"ח דתרתי בעינן במין באינו מינו ששים וטעימת קפילא ואף אי ליכא טעמא בעינן ס' ואף אי איכא ס' בעינן למטעמיה והיכא דנימא קפילא סמכינן אס' או במין במינו סמכינן אס' לחוד כן דעת רש"י ז"ל ואבאר:
והנה רש"י לקמן דצ"ח ד"ה בששים היכא דבדקיני' ולא יהיב טעמא בעינן ס' ומשמע שם דתרתי בעינן וראייתו מהא דאמר צ"ט א' גריסין שנתבשלו עם עדשין כו' אין בנ"ט כו' בששים אלמא דבעינן למטעמיה דוקא כהן וס' למר ומאה למר יע"ש ומדאמר נמי אמר ר"ח משום ריב"ל משום בר קפרא כל איסורין בס' היינו דבעינן נמי כ' דתרתי בעינן וא"כ הא דכילכית באלפס ס' הוה ואר"י ליטעמיה קפילא דתרתי בעינן ולפ"ז ה"פ מימרא דרבא אמור רבנן בטעמא ר"ל דבעינן נמי טעמא ואמור רבנן בקפילא וס' ואמור רבנן בס' לחוד סגי ופרש"י דלא ליסתרי אהדדי דמין באינו מינו דהיתרא דטעים כהן וס' ודאיסורא בקפילא וס' והיכא דליכא קפילא או מין במינו די בס' לחוד ולא אמרינן דמעכב טעימת קפילא ומיהו כי איכא קמן צריך טעימת קפילא וראיה מהא דגריסין לתוך עדשים אין בנ"ט לפירש"י דטעים כהן ואפ"ה מאה למר ולמר בס' ובזה א"ש דברי רבא מין במינו דליכא למיקם אטעמא די בס' ול"ת דוקא מין במינו דמ"ה חד בתרי בטל אלא דמדרבנן בעינן ס' בלח ומש"ה די בס' משא"כ באינו מינו דמ"ה אסור בטעמא ה"א דלא מהני ס' קמ"ל כל היכא דאיכא ס' אין בנ"ט מסתמא כדילפינן בזרוע בשלה לקמן ומיהו כי איכא לקמן קפילא ארמאה צריך טעימא ומבררינן דיעבד שרי בלא טעימה:
ודע דלשיטה זו יקשה קושית התו' בד"ה אבל בב"ח דאמאי לא קשיא לרבא ממתני' דבב"ח ומע"ז דיין במים דהנך ב' תירוצים לא שייכים לשיטת רש"י ז"ל לדידיה דתרתי בעינן ששים וטעימה א"כ מה קא קשיא ליה על מתניתא דקדירה שבישל בה בשר, דהיא תוספות בחולין היה לו להקשות ממתני' דטפת חלב ומע"ז דאי לא קשיא ליה דאימא אה"נ דבס' לחוד סגי ולא בעינן למיטעמיה ומאי דקתני בנ"ט היינו שיעורא דס' כמו במתני' דירך כו' א"כ מאי קשי' ליה מתוספתא דקדירה שבישל בה כו' דאי דהתם אינו יכול לשער בקל דלמא משערינן נגד כל הקדירה בס' דאי דליכא בתבשיל ס' נגד כל הקדירה כו' הא לשיטת רש"י ז"ל דביה אנו קיימין דתרתי בעינן ס' וטעימ' א"כ באמת צ"ל דבעינן ס' נגד כל הקדירה וטעימה וצ"ל דאית בתבשיל ס' נגד הקדירה בנחושתו דק ורחב כמ"ש האחרונים בסי' צ"ב וצ"ג וצ"ח בפרישה וש"ך ואימ' דס' לחוד סגי בלא טעימה כלל ותירוצם שנית לא יתיישב שפיר ג"כ דא"נ דומיא דתרומה קתני לה והא ע"כ גם ס' בעינן לפירש"י ז"ל וא"כ אימא דס' לחודיה סגי ובנ"ט היינו ס' דק"ל לחז"ל דאין נ"ט יותר מס' וה"ה בב"ח בס' סגי בשלמא אי אמרינן דסגי בטעימה לחוד הוקשה לו שפיר דודאי בתרומה בטעימ' לחוד סגי דהא אפשר למטעם כהן ומסתמא בחד גוונא מיירי ההיא דבב"ח ופריך מאן טעים ליה אבל לשיטת רש"י ז"ל באמת תרתי בעינן וממ"נ אי ידוע לו לרבא דתרתי בעינן תקשי ליה מתני' דטפת חלב וע"ז לא מתוס' דקדירה ואי לא א"כ אימא דאמת הוא דסגי בס' וה"ה בתרומה וטעימה לא מעלה כלל:
ודוחק לומר דרבא הוא סבירא ליה בוודאי דשיעורא דס' לחוד סגי אלא דכל היכא דאפשר לברורי מבררינן ולא סמכינן אס' וצריך טעימה ומש"ה מטפת חלב וע"ז דליכא למיטעמי' לפי מה דלא ידע מר"י דסמכינן אקפילא ארמאה והיינו להחמיר דאי איכא ס' ואמר דאית ביה טעמא אסור ביותר מס' וכמו שאבאר לקמן בעזה"י והוה כליכא לברורי וסגי בס' לחוד אבל בקדירה שבישל בשר קשיא ליה דהא דומיא דתרומה תנא והתם אף דאיכא ס' בעינן טעימת כהן אפשר לברורי דהיתרא הוא ובכה"ג לא סמכינן אשיעורא דס' לחוד ודומיא דהכי תנן בבב"ח ופריך מאן טעים ליה אבל השתא דשמע לדר"י דסמכינן אקפילא ארמאה כי ההיא דכילכית באלפס דהוה ס' אמר לטעמי' קפילא וכי יהיב טעמא אסור ביותר מס' ומיקרי אפשר לברורי ל"ק ול"מ מהא דתוספת' אלא דמ"מ נהי שכתבנו בתי' מרווח לדוחק יחשב דאכתי יקשה מה שהקשינו דאיך ימצא ס' נגד הקדירה כולה ואף דכתבנו פעמים שיש ס' בנחושתו דק לא יתיישב שפיר ועמ"ש בשיטת הרמב"ן:
הן אמת דמצינו לומר דרש"י סובר הא דבעינן תרתי ס' וטעימת קפילא או דהיתרא בטעימת ישראל כההיא דתרומה וכדומה וכדלקמן צ"ע א' גריסין לתוך עדשים הוא דטעימא בעינן דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ומה"ט היכא דליכא קפילא שרי וסמכינן אס' לחוד סגי וס' מיהא בעינן אף דטעים ליה ולית טעמא דסמכו חז"ל שיעורא דס' מקרא דזרוע בשילה וכדי שלא יבא כ"א להקל ולומר דבטעימה סגי ודבר זה לכל מסור ויקילו בו וה"ה בקפילא ארמאה דיש לחוש לכך החמירו מדרבנן ואמרו דבעי ס' או דקים להו דבציר מס' ודאי יהיב טעמא ולא משגיחין ביה במאי דאמר דלית טעמא ושקורי קמשקר אף בהיתרא ומש"ה בעינן ס' אלא דכל זה היכא דנפל כזית חלב לבשר וכדומה משא"כ אי נפל חתיכה של נבילה לאינו מינו דהוה הפסד גדול אי משערינן בכל החתיכה דלא ידעינן כמה נפיק מיני' בזה סמכינן אטעימת קפילא דאית ליה לומר דאין בו טעם ושרי ואמרינן מסתמא אית ביה ג"כ ס' נגד הפליטה ולא שקורי קא משקר וה"ה בקדירה שבישל בה בשר ואח"כ חלב דאי משערין בשיעורא דששים יפסיד התבשיל דאין ס' נגד כל הקדירה מש"ה כי טעים ליה ולית ביה טעמא אמרינן מסתמא אית ביה ס' נגד הפליטה ומש"ה לא יהיב טעמא ונאמר דרש"י סובר כהרמב"ן שהביאו הטור בסימן צ"ח וכמו שאבאר לקמן אי"ה ומש"ה לא הוה מצי להקשות מטפת חלב וע"ז דהתם ודאי בס' משערינן ואה"נ דסגי בס' לחוד כיון דא"א לברר דבר זה למאי דלא ידע מר"י דסמכינן אקפילא והוה כמו לדידן היכא דליכא קפילא דשרי כו' מה שאין כן בהך דתרומה דוודאי ע"כ בטעימה דאי בס' ליכא ס' נגד כל הקדירה ומסתמא דטעים לי' כהן דהיתרא הוא ואמרינן דאית ביה ששים נגד הפליטה ודומיא דהכי בב"ח לא מחמרינן וסגי בטעימה והוקשה לו שפיר מאן טעים ליה והונח לו במה דאמר ר"י דסמכינן אקפילא ה"נ סמכינן כו' והשת' דאתינא להכי וודאי דתרתי בעינן דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן כיון דאפשר בקפילא דסמכינן עלי' וכר"י ולפי זה הא דאמר לקמן גריסין עם עדשים אין בנ"ט כו' בעינן עכ"פ ששים והיינו דטעים כהן ואמר לית בי' טעמא ואפ"ה בעינן ס' הוא בשנימוחו גוף הגריסין בעדשים ויש שם ממשו של איסור בעין אלא שנימוחו וכדבעינן למימר לקמן מש"ה צריך ס' נגד כל האיסור דהיינו נגד כל הגריסין של תרומה וגם טעימה ובההיא דכילכית באלפס או בנימוח גוף איסור בעינן ס' וטעימת קפילא או שהסירו משם וליכא אלא טעמא ואתי שייליה לר"י ואמר ליטעמי' קפילא ארמאה דבכה"ג סמכינן אטעימ' לחוד וכדכתיבנ':
אמנם המעיין לקמן צ"ט ע"א ברש"י ד"ה אין בהן בנ"ט וכו' בעינן ק"א היכא דאיסורא בעין כגון חטין בחיטין או דבר שלא נתבשל דליתי' לאיסורא בעיני' ופירשו התוס' שם דבריהם אין בנ"ט ר"ל דליתא לאיסורא בעיני' היינו שהסיר הגריסין וע"ז הוקשה להם דא"כ ברישא אמאי נקיט שאור של חיטין שנפל לתוך עיסה של חיטין יע"ש ולפ"ז צריך לומר לשיטת רש"י דבעינן מאה או ס' נגד כל החתיכ' דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וטעימ' ג"כ בעינן כדתנן התם אין בהן בנ"ט וכפירושו דטעים ליה כהן דלא כפירוש התוס' ד"ה אלא לאו במאה וס' יע"ש. אבל לולא דבריהם הקדושים והטהורים הייתי אומר דרש"י סובר כי בעינן מאה וששים בשגוף האיסור שם ולא צמחה אלא שנתערב כמו חיטין וכדומה הוא דבעינן ס' ומאה אבל היכא שנימוחו גוף הגריסין אף שהם שם לא החמירו חכמים דהא דתרומה צריך א' ומאה מין במינו הוא מדרבנן וכמו שיתבאר לקמן אי"ה וכה"ג לא החמירו חכמים ואמרו דבטל בס' או מאה וז"ש כגון חיטין בחיטין או כל דבר שלא נתבשל רצה לומר שלא נימוח אבל נתבשל ונימוח כגון עדשים כו' לא החמירו חכמים ודי בס' וטעימה מיהת בעינן אבל בקדירה וכדומה לא החמירו לשער נגד כל החתיכה או נגד כל הקדירה ובטעימה לחוד סגי וכדכתיבנא:
ובזה א"ש מה דהקשה הרשב"א ז"ל בחדושיו כאן בשמעתין וז"ל דסמכינן אקפילא משמע להקל וכן הריטב"א והרא"ש ז"ל כולם הקשו דסמכינן משמע להקל ועיין בטי"ד סימן צ"ח ובפרישה יע"ש וכפי מ"ש א"ש דסמכינן נמי להקל אקפילא ארמאה כמו בחתיכה וקדירה וכדומה אי טעים ואמר דלית טעמא שרי או דמסתמא אית ביה ששים או דלא החמירו חכמים בזה ועיין מ"ש לקמן בשיטת הרמב"ן ז"ל ועיין לעיל מה שכתבתי שם בזה:
השיטה הב' הוא שיטת הרמב"ן ז"ל הביאו הטור בסימן צ"ח דאי נפל חתיכה לתוך קדירה ומכירין איסור א בה אלא טעמא סמכינן אקפילא אעפ"י שאין ס' נגד כל החתיכה אבל כשגוף האיסור נתערב צריך ס' ולא מהני טעימת קפילא ובס' לחודיה סגי ולא צריך לחזור אחר קפילא יע"ש ואבאר כי הוא ז"ל סובר דס' מדרבנן בעינן ואסמכיה אקרא דזרוע בשילה ולא מהני טעימה או דלא יבואו להקל ולומר דלית ביה טעמא אף דיהיה בו טעם או דשקורי קמשקר דכל זמן דליכא ס' ודאי יהיב טעמא ומיהו בחתיכה שנפלה ואי טעים ואמר דלית ביה טעמא אמרינן דלא שקורי משקר אלא מסתמא יש ששים נגד הפליטה וה"ה בקדירה שבישל בשר לא יבשל חלב ואם בישל בטעימה לחוד סגי וכמ"ש לעיל וגם לא החמירו בה ולהצריך ס' נגד כל החתיכה שלא יבואו להקל ואוקמי' אדין טעמא דכל דליכא טעם בטל הוא ועיין בריטב"א בחדושיו כ"א ולפי זה ההיא דגריסין לתוך עדשים יקשה לשיטתיה ז"ל דאין בהן בנ"ט אעפ"י שאין בהם א' ומאה וס' מיהא בעינן במאי מיירי אי בסילק הגריסין אפילו ס' לא ליבעי אלא טעימ' לחוד ואי בגוף האיסו' שם טעימה למה לי וי"ל דמיירי בסילק הגריסין מתוך עדשים וה"ק אין בהם באחד ומאה אלא ס' ר"ל נגד הפליטה כיון דלית ביה טעמא מסתמא אית ביה ס' אלמא בס' סגי ומשני שאין בו א' ומאה אלא מאה למאן דסובר שיעורא כמאה ובציר מהני יהיב טעמא ומש"ה כי לית ביה טעמא שרי דמסתמא אית בי' מאה אבל הוא דוחק וא"א לפרש כן להמעיין לקמן ויש ליישב בע"א דה"ק אין בהם בנ"ט ר"ל דלא ידעינן אי אית ביה טעמא שרי בס' או אין בהם בנ"ט היינו שיעורא דס' ורישא מיירי דטעמי' ויש בהן טעם וסיפא לאו דוקא דטעמי' כהן אלא מן הסתם אמרינן דלית ביה טעמא כיון דאית ס' ועדיין צ"ע להמעיין בריטב"א ועיין מ"ש לעיל בשי' רש"י והנה לפי שיטה זו הך דר"י בכילכית או דהיה נימוח גוף האיסור ולא היו יודעין כמה היה אי דסלקינהו גוף האיסו' ומסתמא סומכין אקפילא דמסתמא אית ס' נגד הפליטה והא דאמר רבא מריש קשיא לי היינו משום דבדבר הבלוע בקדירה משערינן נגד הבלוע דאל"כ אין תבשיל שיהא ס' נגד כל הקדירה וקשיא ליה דוקא אתוספתא דקדירה שבישל כו' מאן טעים ליה וכמ"ש לעיל. ולפי זה הא דאמר רבא אמור רבנן בטעמא היינו כי הך דקדירה שא"א לשער נגד כל הקדירה או בחתיכה שנפלה אי טעמי' ולא יהיב טעמא תלינן דיש ס' נגד הפליטה ואמר רבנן בקפילא דאיסורא ואמר רבנן בששים במין במינו או היכא דליכא קפילא רצה לומר בחתיכת בשר נבילה לחתיכת היתר וא"א למיקם אטעמי' צריך לשער ס' נגד כל החתיכה ואין שייך כאן טעימת קפילא או באינו מינו וליכא קפילא צריך ס' נגד כל החתיכה וה"ה דהמ"ל אמור רבנן בקפילא כגון חתיכה שסלקוהו מהקדירה ואמור רבנן בס' שנמחה גוף האיסור ולכך צריך ס' ולא בעינן טעימת קפילא ועיין בטור, סימן צ"ח שכתב והרמב"ן חולק כו' אם נאמר דרש"י סובר בכל ענין צריך ס' אף בטעמא לבד שסילק גוף האיסור אפ"ה צריך ס' נגד כל החתיכה וכנראה ממה שפירש בההיא דגריסין וכמ"ש התו' שם א"ש דהרמב"ן חילק בין ממשו של איסור ובין נמחה גופו כו' ובתרתי פליג על רש"י ז"ל דלרש"י לא משכחת קפילא בלא ששים או ששים בלא קפילא היכא דאיכא קפילא ובאינו מינו לא משכחת כלל ולהרמב"ן אשכוחי משכחת ליה טעמא לחוד בפליטת האיסור דאין משערין בכל החתיכה בששים וששים לחוד סגי בכל האיסורין כשנוכל לשער שיעורא דששים ואם נאמר דרש"י מודה לסברת הרמב"ן וכמ"ש לעיל בשיטת רש"י וההיא דגריסין לתוך עדשים בנמחה שם גופו של איסור ומש"ה סגי בששים ולא בעינן אחד ומאה דכי בעינן מאה וא' בגופו קיים ולא בנמחה שם האיסור דהוא נקרא ליתיה בעיניה לשיטת רש"י ז"ל בטעם כעיקר שאמר ר' יוחנן במס' עבודה זרה דף ס"ז ע"ב הוא בנמחה גוף האיסור דהוה טעמו ולא ממשו כמבואר שם שנמחה החלב יע"ש דליתיה בעיניה מיקרי ועי' פר"ח א"ח סי' תמ"ב וכבר נתבאר זה בפרי מגדים בי"ד באורך סי' צ"ח לומר שמ"ש הטור והרמב"ן חילק ר"ל דלרש"י לעולם בעינן תרתי ששים וטעימה דנהי נמי בחתיכה שנפל לקדירה בטעימת קפילא סגי היינו דאנו אומרין מסתמא יש ס' נגד הפליטה כו' הא אי ידעינן בודאי דלית ביה ששים הוה אמרינן דשקורי משקר ולהרמב"ן יש חילוק דפעמים בעינן תרתי ס' וטעימה על דרך שאמר בקדירה שבישל בה בשר כו' או בקדירה שנפל חתיכה וסלקוהו אבל היכא דידעינן בכמות שיעורא דששים לא בעינן קפילא ובס' לחודיה סגי:
שיטה הג' הוא שיטת ר"י בעל התוספות וכן הוא שיטת ומסקנת הרא"ש ז"ל דבחד סגי או בטעימת קפילא או בששים סגי וההיא דכילכית לא היה בו ס' ואמר דסגי בקפילא ואמר רבא אמור רבנן בטעמא דהיתרא אף דלית ששים ודאיסורא בקפילא ומין במינו דליכא טעמא או דאיסורא וליכא קפילא בס' סגי וההיא דגריסין לתוך עדשים אין בהן בנותן טעם ר"ל דלא ידעינן אי יש בהן טעם שרי בס' או במאה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועי' עוד לקמן השיטה הד' היא שיטת הרמב"ם ז"ל בהל' מ"א פט"ו הביאו הב"י בסי' צ"ח דמין באינו מינו לעולם בעינן קפילא ולא סגי בס' ואי טעים קפילא ולית טעמא אף בפחות מס' שרי ואי יהיב טעמא אף טפי מס' אסור (וזה מוסכם אליבא דכ"ע דאי יהיב טעמא באלף לא בטל כמו שאבאר לקמן בעזה"י) ושיעורא דששים אינו אלא במין במינו או היכא דליכא קפילא אז סמכינן אשיעורא דס' ולפ"ז הך דכילכית באלפס ושיילי' לר"י בין באית ששים ובין לית ששים בעינן קפילא וסמכינן אקפילא אף לקולא היכא דליכא ששים ואמר רבא אמור רבנן בטעמא לחוד דהיתרא וה"ה דאיסורא בקפילא ומין במינו בס' או היכא דליכא קפילא אלא דגריסין לתוך עדשים במאי עסקי' ובמאי מיירי אי טעים ליה כהן ודאי דלא בעינן שיעורא דס' ומאי קאמר אלא בס' ואי מן הסתם דצא טעים כהן וה"ק אין בהן בנ"ט דלא ידעינן אי יש בהן טעמא אכתי אמאי מישתרי בס' והא לעול' בעינן טעימה ובהתירא ודאי דמצי למטעם כהן ודוחק גדול לומר דמיירי דליכא כהן ולקמן אבאר זה שם. ובי"ד אבאר עוד והנה אחרי רואי בסוגיין דשמעתין ראיתי כי מ"ש לשיטת רש"י מוכרח הוא דאלת"ה יקשה מ"ש רש"י ד"ה ליטעמי' קפילא נחתום עכו"ם ואשמעינן דמותר לסמוך עליו במסל"ת ולא יודיעו לו הרי בבירור דלהיתרא סמכינן עליה דאי להחמיר פשיטא דלא יהא דמשקר מחמירין ואי אומר דלית טעמא נהי דאינו נאמן כיון דאיכא ששים היכא דליכא קפילא לגמרי נמי שרי אלא ש"מ בקדירה שבישל בשר או בחתיכה וסלקוה דאי אמר לית ביה טעמא אף דליכא ס' נגד הקדירה שרי וסמכינן אקפילא להקל כמ"ש לעיל דמסתמא אית טעמא נגד הפליטה:
ע"ש קפילא כבר כתבנו לעיל מזה והנה ראיתי להזכיר בכאן כי יש לומר בא' מג' פנים או דמסל"ת נאמן ולא בעינן קפילא ואורחא דמלתא נקיט קפילא או שכל הטועם קפילא מיקרי וה"ה גוי דעלמא או קפילא דוקא דאומן לא משקר וגוי דעלמא מסיח לפ"ת מהימן או דאינו נאמן כלל אלא בעדות אשה מסל"ת נאמן או דתרתי בעינן קפילא ומסל"ת דגוי שאינו אומן אינו מבחין ומרגיש הטעם ומסל"ת דלא משקר ולא אמרינן כיון דאומן לא מרעא חזקה ועי' פר"ח סי' ס"ט שהאריך בדין עכו"ם מסל"ת ושאני הכ' דאפשר לברר הדבר מיד ע"י טעי' לא משקר ושכן כתב הריב"ש בתשובה סימן קל"ב יע"ש משמע מדבריו שם דטעמא דאף במסל"ת חיישינן דלמא משקר יע"ש. ובזה א"ש מה דכתב הב"י בסי' צ"ח מדברי הרא"ש אין הכרע אי בעינן דוקא אומן והרי לכאורה יש הכרע דאל"כ קפילא למה לי כיון דמיירי במסל"ת ואין לומר דתרתי בעינן דאומן ומסל"ת דאומן לא מרעא נפשיה ומסל"ת ג"כ הא מסל"ת לא מהני דלמא משקר וכמ"ש הריב"ש בתשובה דא"כ מנלן דבעינן מסל"ת ואימ' דאומן לחוד מהני ואדרבה במודיעו זהיר טפי כמ"ש הר"ן ומביאו הב"י ועי' בריטב"א ז"ל אלא דאיכא למימר אורחא דמלתא נקיט קפילא דלהר"מ ז"ל צריך לומר כן דאיהו סובר דעכו"ם אף במודיעו שרי כמו שהביא הב"י שם דאורחא דמלתא נקיט קפילא או ע"ש הטעימה ולהרא"ש נאמר תירוץ ראשון דקפילא הוא שם דבר לאומן נחתום ואורחא דמלתא נקיט והפרישה לא כתב כן דאל"כ למה מזכיר הרא"ש כלל בדבריו נחתום כו' ואין מזה הכרע ומ"ש הפרישה דאין סברא שיחלוק הרא"ש על התו' אם לא היכא שמפורש יש להקשות והא ע"כ פליג בהדדי דלשיטת התו' באומן לחוד סגי דמרתית בלא מסל"ת כדמשמע מסתימת דבריהם ועי' בר"ן וברשב"א וריטב"א ואילו להרא"ש בעינן מסל"ת דוקא ונהי דנאמר מה דמצינו דפליג פליג אבל במה דלא מצינו ליה נאמר דסובר כתוספות אכתי קשה והא ע"כ פליגי אהדדי דלשיטת התו' אף אינו אומן שרי דלא בעינן אלא טעם הנרגש לכל בני אדם מדכתבו דטעמא דלא משקר ואילו להרא"ש נאמר אף במל"ת דוקא קפילא משום דסתם בני אדם אין מרגישין ובהכרח פליג התו' וצ"ע ובי"ד אכתוב בזה באורך בעזה"י ולענין אי סמכינן בזמן הזה בטעימת ישראל צנון בסכין של בשר וכדומה דהיתרא ואי בעינן קפילא דוקא עי' בש"ך ופר"ח ובל"ח בסי' צ"ח יע"ש:
ובתוספות ד"ה אמר רבא אמור רבנן כו' במשהו כרב כו' עכ"ל מדאמר במשהו כרב ולא אמר במשהו סתם הייתי אומר לאו מטעמיה דרב אלא משום חומרא דחמץ כרת ולא בדילי מיניה כל השנה משא"כ אי הגירסא כרב משמע מטעמיה דרב הוא דפסק כן ורב גזר שלא במינו אטו מינו ובמינו במשהו ועי' פסחים למ"ד בתו' ד"ה אמר רבא ושם אבאר:
בא"ד תדע דהא רבא אית ליה הכי במין במינו בס' ור"א היה אומר כו' עכ"ל הנה הש"ך בי"ד סימן צ"ח מסיק להלכה דכל שבטל בס' אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמיה דאי אין טעמם שוין אף דשוה בשמי' טעם כעיקר מ"ה והוה מין באינו מינו ואי טעמם שוה אף דלא שוה בשמיה מ"ה חד בתרי בטל ואף בלח ומדרבנן צריך ס' בלח ונ"מ בספק הולכין להקל ככל ספק דרבנן וכן הסכים הפר"ח אחריו דלא כהרב בהג"ה שם דאזלינן בתר שמיה ורבא דאמר בע"ז דאזלינן בתר שמיה הוא לענין יין נסך דבכ"ש וה"ה טבל הוא דאזלינן בתר שמיה אליבא דר' יהודה דם הפר ודם השעיר דלא בטל דאזלינן בתר שמיה ואביי משום דשוין בטעמן יע"ש באורך והא דכתבו התו' כאן דמין במינו היינו ששוין בשמיה אף כאן אמרו לענין ס' מ"מ לרבא דאמר לענין ביטול דברים האסורין במשהו הוה אין במינו מה דשוה בשמי' א"כ ל"ל להזכיר כאן מין ומינו ואינו מינו הכי הוה למימר אמור רבנן בטעמא דהיתרא ודאיסורא בקפילא והיכא דליכא למיקם אטעמיה בס' אלא ש"מ דרבא מין ומינו ואינו מינו מה שאצלו קרוי מינו ואינו מינו מה דשוה בשמי' אלא דמסתמא כל מה ששוה בשמי' שוה בטעמא ג"כ ומה דאין שוה בשמי' אין שוה בטעמ' וע' בש"ך סי' ק"ט יע"ש ובשאר דוכתי מש"ה הזכיר מין ומינו ואינו מינו לאשמעינן דמין במינו מ"ה בטל ברוב ומדרבנן בעינן ס' דגזרינן אטו שאינו מינו וע' בס' בית ישראל בסי' צ"ח שכתב מדברי התו' דפג"ה מוכח כדברי הרב בהג"ה ואני תמה עד מאוד דמדברי התו' דכאן לא די שאינו מוכח אלא איפכא מוכח מדברי התו' להמעיין בדבריהם ועי' ש"ך סי' צ"ח שהביא דברי התו' אלו ובחדושינו לי"ד סי' צ"ח אבאר באורך ליישב דעת רמ"א ז"ל:
והנה אם נאמר דהא דאמר ר' יהודא מין במינו לא בטל היינו דוקא כשיש ממשות של איסור אבל לא בפליטת איסור דומי' דם הפר ושעיר וכמ"ש הרשב"א בחדושיו צ"ח ע"ב ד"ה אמר אביי לא נצרכא אלא לר"י יע"ש הן אמת שמדברי רב לקמן צ"ט א' דאוקי אמורא דמיירי בפליטה מוכח אף כה"ג אר"י מין במינו לא בטיל ואפשר דשמואל פליג עליה דמשמע בכנישתא דמעון לרבי יוחנן דאתיא כשמואל ואם נאמר דתרבא עם בשרא הוה מין במינו קשיא לשמואל וכמ"ש לעיל וכמ"ש הרשב"א בחדושיו שם בהא דאמר אביי לא נצרכא אלא לר"י יע"ש ונאמר דרבא אית ליה כשמואל דלר' יהודא מין במינו לא הוה אלא כשגוף האיסור נמחה ונבלל הוא דלא בטל דומיא דם הפר כו' משא"כ טעמא בטל וא"כ ר"ש דכאן מיירי בפליטת איסור דומיא דתרומה דלית ביה אלא פליטת הקדירה מש"ה במין במינו אף דשוה בשמי' וטעמא אפ"ה בטל בס' כיון דליכא אלא פליטת איסור לחוד אלא שדוחק לומר דרבא פליג עם רב ושמואל בהא דלר"י מין במינו כו' מה שלא הוזכר בפירוש בתלמוד ולקמן צ"ט אבאר דברי הרשב"א גבי אביי:
ושיש לנו דרך אחרת בזה וה"ק רבא מין במינו הרצון שנתבשל בשר נבילה עם בשר שחיטה דהוה מין במינו אף לרבא דאזיל בתר שמיה כמ"ש הפר"ח בסי' צ"ח דלא כש"ך או בשר כשר וטריפה דהוה לכ"ע מין במינו לא פליג הש"ך בזה דנבילה דמטמאה הוא הוה כאינו מינו כו' ומשה"ק מין במינו דליכא למיקם אטעמא דידיה שנפלט ממנו הלכך שיעורא דידי' בששים ונאמר כמ"ש הרשב"א בחדושיו לקמן גבי אמר אביי לא נצרכא אלא דרוטב עם בשר הוה מין באינו מינו אלא דהתם אליבא דאביי ואיהו אזיל בתר טעמא הוה מין במינו משא"כ לרבא דאזיל בתר שמי' בע"ז כו' ואמר בשמעתין דמין במינו דליכא למיקם אטעמ' והאי רוטב מיקרי וכמ"ש הרשב"א שם דרוטב עם בשר הוה אינו מינו ומש"ה שיעורא דידיה בששים כמ"ש:
בתו' ד"ה סמכינן אקפילא אע"ג דעכו"ם הוא כיון דאומן לא מרעא אומנתיה עכ"ל כבר כתבנו לעיל מזה יע"ש אמנם נראה דהתוספות לשיטתייהו מוכרחין לומר כך דאי כפירש"י דמיירי במסל"ת וקפילא או דאורחא דמילתא או דסתם גוי אין מרגיש ומבחין הטעם א"כ יקשה קושית הש"ך בסימן צ"ח דקיי"ל בהגוזל בתרא חוץ מעדות אשה אין גוי מסל"ת נאמן בדאורייתא ורש"י לשיטתיה שסובר טעם כעיקר מדרבנן ומ"ה חד בתרי בטל כמ"ש רבא לקמן צ"ח דהוא מרא דשמעתין סובר שם טעם כעיקר מדרבנן וגם ר' יוחנן וכבר כתבנו לעיל מזה אלא מה דכתבו התו' כאן דבריהם ולא לעיל מזה בהא דאמרינן כילכית באלפס ואתו שיילי' לר' יוחנן ואמר ליטעמי' קפילא כו' משום דהת' הוה ציר דגים דהוה דרבנן כדאמר לקמן צ"ט ב' שאני ציר דגי' דזיע' בעלמ' כו' דהוה דרבנן מש"ה מצינו לומר קפילא מסל"ת נאמן בדרבנן בכל איסורין משא"כ בשר בחלב דהוה מ"ה הוקשה להם שפיר ולכך הוכרחו לומר דאומן לא מרעא כו' הן אמת שראיתי להש"ך ז"ל בסי' ק"ז ס"ק א' דהא דציר דגים טמאין מדרבנן במליחה ולא בבישול יע"ש א"כ כילכית באילפס נמי מ"ה ואמאי לא כתבו דבריהם לעיל דקפילא לא מרעא חזקתי' אמנם כן יש לעיין בהא דינא דאי איתא דע"י בישול הוה כממשו של איסור יותר מע"י מליחה א"כ תקשה מנלן לרבות בפכ"ה קי"ב א' ובעור ורוטב קכ"ט הטמאים לאסור צירן ורוטבן בבהמה טמאה ושרצים מנלן לרבות כולהו דציר היינו ע"י מליחה ורוטב ע"י בישול כמ"ש הרשב"א לשם והא לאו שקולים הן למ"ש הש"ך דליתרבי כולהו מן הטמאים והראי' שהביא משערי דורא בסימן כ' דע"י מכבש היה דאורייתא לא מצאתיו שם אלא כתב בהג"ה המתחלת שם והרמב"ם כתב ציר דגי' במאתים ושמעתי לפרש במכבש דאז יוצא עיקר הלחלוחית כו' ואין ראי' דאף דהוה דרבנן כיון שכבשן במכבש הציר חזק ונותן טעם עד מאתים וע' בר"מ הל' מ"א פ"ג ופט"ו יע"ש היטב ובי"ד אכתוב מזה:
או יאמר דלעיל מצינו לומר דלחומרא בעינן קפילא וס' צריך ג"כ כסברת רש"י ז"ל כמ"ש לעיל ומש"ה לא קשיא דלמא משקר דהוה כמאן דליתא לפנינו קפילא די בששים ולחומרא אי אמר דאית ביה טעמא אסור ביותר מס' משא"כ השתא דאמר סמכינן ומשמע לקולא סמכינן וכמ"ש הרא"ש ז"ל והר"ן וע' ב"י סימן צ"ח מש"ה הוכרחו לומר אומן לא מרעא כו' וכבר כתבנו לעיל מה שיש לעיין בדברי תוספות הללו יע"ש: