אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף צו:

דף צו.

ור"י אכילה כתיב ביה כו' ההיא דאית ביה דו"ה זיתים כו' ור"י מאשר על כף הירך עכ"ל לכאורה מצינו לפרש דה"ק ור"י מ"ט דבריה הוא ליחייב בכ"ש ומשני אכילה כתיב ביה למימרא דבעינן כזית ולית ליה טעמא דבריה כלל ואכילה דקאמר ר"ל דאי לא הוה כתיב אכילה הוה מיחיב בכ"ש אף דנחתך ממנו קצת גיד דלא הוה בריה ורבנן אכילה דאית ביה דו"ה זיתים דל"ת דאינו חייב עד שיאכל כל הגיד דוקא כמ"ש התוספות ד"ה מ"ט דבשרצים דלא כתיב אכילה אינו חייב עד שיאכלו כולם כמו שאבאר שם ולעולם היכא דאכל כל הגיד חייב בכ"ש דבריה שאני ופריך ור"י ר"ל מנלן דאי אכל מקצתו שחייב אימא עד דאכל כולו בשלמא לרבנן ע"כ מדכתביה קרא אכילה בכזית ש"מ אפילו במקצתו חייב דאי אף כ"ש משא"כ לר"י דאף כולו בעינן כזית אימא תרתי בעינן כולו וכזית ומשני מאשר על כף הירך נפקא ורבנן למה לי על כף הירך לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד אבל רש"י ז"ל פירש בד"ה ור"י ההוא לא צריך דמעל כף נפקא הרי דרש"י סובר דה"פ ור"י וודאי בריה שאני אלא דכתיב אכילה ע"כ בכזית ורבנן באית ביה דו"ה זיתים דל"ת שיאכל כל הגיד מעל כף נפקא לשיטתיה שכל הירך אסור וקשיא לי דהא אכילה ודאי דאיצטריך דאי מאשר על כף ה"א דמחייב בכ"ש אף באכל מקצת הגיד כיון דלא הוה כתיב כלל לשון אכילה בשלמא בלא פירש"י הייתי אומר דע"כ אינו חייב עד שיאכל כזית ואף באוכל כל הגיד דאי אכילה קאי לאוכל מקצת דבעינן כזית ושלם בכ"ש מיחייב משום בריה אם כן אשר על כף הירך למה לי כיון דכל הירך אסור אלא ע"כ דאינו חייב אלא בכזית וה"א דבעינן תרתי כל הגיד וכזית ולכך כתיב אשר על כף הירך דבמקצתו מחייב כן היה נראה לפרש אלא שרש"י מיאן בזה דלישנא דמאשר על הירך נפקא משמע כפירושו וקשה מה שהקשינו וצ"ל דרש"י סובר אף אי לא הוה כתיב אכילה אינו לוקה אלא בכזית דשיעורין הלמ"מ הוא וחצי שיעור אסור מ"ה ועי' באורך במ"ל הלכות חמץ ומצה פ"א יע"ש מ"ש בשם ר"א מזרחי ואני עתיד לבאר דבר זה בתו' ד"ה ור"י מ"ט וכיון שכן למה הוציא בלשון אכילה בשלמא בכל איסורין שבתורה ל"ק דהאמת הוא דבעינן כזית ולכך הוציא הכתוב בלשון אכילה משא"כ כאן דקרא אבריה קאי כדאמר הכתוב לא יאכלו בני ישראל את ג"ה משמע בין קטן ובין גדול ולמה הוציא בלשון אכילה ואי דבמקצתו אין חייב עד שיאכל כזית זה ידעינן מהלמ"מ כמ"ש בסמוך אלא ש"מ אף באכל כולו אינו אלא בכזית:

שם בגמרא ור"י הירך דכולה ירך עכ"ל הנה לר"י מצינו לומר דגיד החיצון אסור מ"ה דלא דריש הירך כולה ירך שפשט איסורו לאפוקי חיצון דלא ועי' דף צ"א א' בתוס' ד"ה ר"א אמר שכתבו לכאורה לר"י דחיצון אסור מן התורה יע"ש מ"ש שם. ודע דרש"י כתב לעיל צ"א א' אהא דפנימי אסרה תורה ולא חיצון כתב בד"ה ואין חייבין עליו דאינו אלא בתוך הכף עכ"ל וכ"כ בהגה' מיימוני משמו של רש"י ז"ל דחיצון מותר דמובלע בבשר ובתוך הכף הוא ולא על הכף יע"ש וא"כ יש להקשות והא הכא מהירך דרש"י שפשט איסורו בכולו ירך לאפוקי חיצון דלא וי"ל דאי לאו על הירך ה"א דכולה אסור ועל הכף לאפוקי חיצון דלא קמ"ל ומ"מ קשה ל"ל לרש"י לפרש חיצון דלא דבתוך הכף הוא והא מהירך נפקא דחיצון לא אסור וי"ל דרש"י דרשא פשוטא נקיט מעל הכף וכדומה רבות:

ובתו' ד"ה ור"י אכילה כתיב וא"ת והרי נמלה כו' וי"ל דאכילה דהתם צריך כו' עכ"ל בתחלה עלה על דעתם לפרש כפשוטו וכמ"ש בגמרא דלר"י כיון דכתיב אכילה הוה בכזית ואשר על כף דאי אית דו"ה זיתים והוקשה להם מ"מ ליהוי ברי' וליחייב בכ"ש כמו נמלה ואכילה היכא דלא אכיל לכולה ותירצו דשאני כאן דא"כ למה הוציא בלשון אכילה דמעל כף נפקא כמ"ש בגמרא או להיפך ל"ל על כף יעי' בריטב"א מ"ש בזה:

בא"ד וא"ת באלו הן הלוקין ריסק ט' נמלים וא' חי כו' וי"ל דודאי אלאו דשרצים כו' אלא יש לאו בשרצים דלא כתיב בהו אכילה ולא לקי אלא בחי משום בריה עכ"ל ראיתי להאריך בכאן קצת מפני שהוא עיקר הגדול בדיני מ"א והוא דתו' סוברים כפירש"י שם במכות דנמלה הוא שרץ הארץ ואמרינן התם אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה חמש שלש לאוין נאמרו בשרץ הארץ בפרשת שמיני כמבואר שם וכל השרץ השורץ על הארץ כו' לא תאכלום כי שקץ הם ובסוף הפ' נאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ ושני לאוין בסתם שרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ ולא תטמאו כו' דכולל בין שרץ המים ובין שרץ הארץ הרי חמש לאוין בשרץ הארץ וקאמר דט' נמלים מרוסקין ואחד שלם ובכולן כזית לוקה חמש על השלם משום בריה וא' על כולן משום נבילה דבנבילה בעינן כזית דאילו יחלוק שמו עליו ולא הוה בריה כמ"ש לעיל והוקשה להם ל"ל א' חי כיון דהוה כזית לקי ה' דאכילה כתיב ביה דאי אית דו"ה זיתים ואכל מקצת לוקה בכזית ותירצו דשלשה לאוין האסורין בקרא בלא לשון אכילה ב' בסתם שרצי' וא' בשרץ הארץ ולא תטמאו את נפשותיכם וההיא לא לקי אלא שלם דוקא ובין קטן וגדול ולא במקצת כיון דלא כתיב גביה אכילה:

וכתבו עוד דלמה לי חי ותי' דהיינו שלם אבל המעיין ברש"י מכות י"ו ב' ד"ה נמלה ז"ל בולע נמלה חיה הואיל ובריה לוקה בכ"ש כו' וכן ד"ה משום כזית נבילה כשבולעו הוא מה משמע שר"ל חי ממש דלא כמ"ש התוספות כאן ובמכות שם ד"ה ריסק כו' דלא הוה בריה אלא כשבולעו חי כו' ולא מת ומש"ה פוטיתא שהוא שרץ גדול לא פי' כלום ובנמלה שהוא בריה ואין בו כזית פי' חי כו' וכן ריסק ט' וא' חי הוצרך לומר כשבלעו הוא מת דלא חי שלם דא"כ לא הוה בריה וצריך ליישב הא דלקמן טמאה במיתתה בכ"ש וכן כאן דגיד הוה בריה ואף שאין בו עכשיו בריית נשמה אעפ"כ חשיב בריה:

והנה שיטת הר"מ ז"ל בהא דנמלה ופוטיתא לא כשיטת רש"י ותו' לשם הלא המה בכתובים בי"ד שרשים והשגות הרמב"ן ומגלת אסתר באורך ולפי מה שהניח רבינו ז"ל בשורש הב' דאף אי אמרה תורה לא יאכל שרץ העוף אלף פעמים אין לוקה אלא אחת וכן חמש לאוין בדם אין לוקה אלא אחת וסובר כ"מ דאמרינן לעבור בב' לאוין אינו ל"פ אלא לעונש יתירא אם לא שיאמרו בביאור שלוקה פ' ומש"ה פי' פוטיתא מין מורכב מתכונת ופעולות משונות משרץ המים ושרץ הארץ ועוף ומין המינין הנבראים בפירות לוקה ארבע היתה יתר ע"ז מן המין שפרין ורבין וזה פי' נמלה לוקה חמש ואם מין עוף לוקה שש וכן כתב בביאור בפ"ב מהל' מ"א וע"ש מ"מ וכ"מ ולח"מ:

וכתב הר"מ ז"ל שם בהלכה כ"ה מימות רבא בר רב הונא ריסק נמלות והביא אחת שלמה וצרפו ונעשו בין הכל כזית לוקה שש חמש משום הנמלה האחת וא' משום כזית מנבילת הטמאים עכ"ל מ"ש ואחת שלימה הוא כדעת התו' דחי לאו דוקא אלא שלם אלא דלא כתיב כלישנא דגמרא דלקי חמש משום בריה אלא סתם דבריו וכתב חמש משום הנמלה האחת ולא ידעתי למה. וכתב בלח"מ וז"ל והתוספות הקשו כו' ורבינו אין זה קושיא שמפרש הנמלה השלימה היא מפעולות מורכבות והט' אינם אלא משרץ הארץ דאי לא היתה שלימה היאך יצרף זה עם זה ואינו חייב יע"ש וכתב עוד והכ"מ הביא פירוש תוספות על דברי רבינו יע"ש הנה הקשה על הכ"מ ב' קושיות א' דהביא דברי' תו' לכאן ולרבינו א"צ לזה דמפרש הנמלה אחת מפעולות מורכבות כו' גם מ"ש הכ"מ דנבילה היינו לאו דבשר שרץ טמא הקשה דהא תו ליכא שום לאו יע"ש היטב דהכ"מ דחק לתרץ מ"ש רבינו לאו דנבילה דאין איסור חע"א כמו שהקשו התו' שם ד"ה ריסק ותי' דהכא אתיא כמ"ד איסור חע"א ורבינו סובר אין איסור חע"א ומפרש לאו דנבילה בשר שרץ והוקשה להלח"מ מה לאו איכא כו' ועיין בפ"ד מהל' אלו ה"ב במ"מ ואין לומר דמיירי כאן נמלה אחת שמורכבת מה' מינין חוץ משרץ הארץ וכיוצא בו והט' הם ממין שרץ הארץ דלוקה שש חמש משום בריה דנמלה אחת דא"כ היאך לקי משום שרץ הארץ והא לית כזית כ"א ע"י צירוף נמלה השלימה ונמלה הזאת אין בה ממין שרץ הארץ כ"א ע"י שרץ המים ועוף וממין הנבראים בפירו' ופרה ורבה ומין עוף טמא ואיך יצטרף לט' לכזית משום שרץ על הארץ והא קיי"ל בכל התורה דאין היתר מצטרף לאיסור וה"ה איסור לאיסור חוץ מנזיר כמבואר בר"מ ז"ל בהל' אלו בכמה דוכתי ובהל' נזיר יע"ש ואיך שיהיה מימרא דרבא כר"י דלא כחל"כ דאמר לוקה משום נבילה או דסובר איסור חע"א או דסובר היתר מצטרף לאיסור ואיך פסקה הר"מ ז"ל להל' מאחר דאינו סובר כן:

ודע שמ"ש הלח"מ דרבינו מפרש שהנמלה א' הוא מבנין מורכב ולא כתב דאפשר דרבינו יפרש כן כו' שהרי אין הכרע בדברי הר"מ דמצינו לומר דמפרש כפירוש התוספות דריסק תשעה וא' חי הוא ממין א' רצוני לומר דכל היו"ד הן ממין מורכב וחייב חמש משום בריה וא' משום לאו דנבילה אבל דבריו מיוסדין על אדני פז דע"כ לשיטת רבינו ליכא לפרושי כ"א כפי' הלח"מ דנמלה א' הוא מתכונות ופעולות שונות והט' אינם כן דאל"כ יקשה קושית התו' דכאן ד"ה ור"י ובמכות ד"ה ריסק שהקשו ל"ל וא' חי כיון דאיכא כזית לקי ואף דלא הוה בריה ותי' דאיכא לאוי דשרצים דלא כתיב בהו אכילה ובעי' שיהא שלם וזה התי' לא יוצדק לשי' הר"מ ז"ל שהרי כתב בהי"כ וז"ל האוכל משרץ המים כזית לוקה שנאמר ולא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. ומ"ש בדפוס יעסניץ על הארץ הוא ט"ס דלא כן ועוד דהא כתב הר"מ וכולל שרץ המים וארץ יע"ש במ"מ הרי דכתב בשרץ המים דאזהרתי' מהאי קרא דאל תשקצו את נפשותיכם כתב דלוקה מ"ה בכזית ובמאי איירי אי אכל שלם אף כ"ש חייב משום בריה כמ"ש ב"ה כ"א יע"ש ואי דאכל מקצת או מרוסק דלא הוה ברי' אין לוקה אף בכזית לשיטת התו' דשרץ משמע כשהוא שלם ולא כתיב ביה אכילה אלא דס"ל ז"ל דאפ"ה חייב אם אכל במקצת בכזית והא דבעינן כזית ולא סגי בכ"ש משום דלשון הקרא משמע כשהוא שלם או דאין אכילה בפחות מכזית כמ"ש לעיל דהלמ"מ דאין לוקה אלא על כזית ואיך שיהיה קשה ל"ל וא' חי תיפוק ליה דהוה כזית אלא ע"כ דרבינו מפרש דנמלה הא' הוא מפעולות מורכבות והט' הן ממין א' ולכך בעינן שלם וחייב משום ברי' דאל"כ איך יצטרפו זה עם זה וחייב חמש משום ברי' ואחת משום לאו דנבילה כו' כמ"ש כאן:

עוד אבאר לך לשיטת הר"מ א"ש הא דקאמר לקי חמש משום בריה דהנך ה' לאוין אינן אלא בנמלה האחת רצוני לומר דהנמלה א' היתה מורכבת מחמשה מינין חוץ משרץ הארץ וכדומה והט' היו משרץ הארץ דהשתא בודאי כל ה' לאוין אינן אלא משום נמלה א' משום ברי' וא' משום נבילה וכפי' התו' במכות נבילה ממש דאיסור חע"א דאי משום שרץ הארץ לית בהו כזית אבל לפי' התו' לא צריך לומר חמש משום בריה אלא שלש לחוד דלא כתיב בהו לשון אכילה צריך משום בריה וב' לאוין דכתיב אכילה ודאי לקי ע"י צירוף וא"נ הוה א' מרוסק חייב כיון דבין הכל כזית אלא משום דבעי לומר וא' חי משום ג' לאוין קאמר חמש משום בריה ואחד משום נבילה דבעינן כזית דלא הוה בריה כמ"ש לעיל באורך. ובין לפי' התו' ובין להר"מ יקשה אמאי לא אמר לוקה שבע אם היתה הנמלה מורכבת משש מינין משרץ המים ומארץ ומעוף ופרה ורבה ממין פירות ועוף טמא דלוקה שש משום בריה וא' משום לאו נבילה למאי דס"ל כאן דאיסור חע"א ולפי התוס' יקשה בצירע' שהוא שרץ העוף דאית בה שש לאוין חמש שרץ הארץ וא' משום עוף לוקה שבע שש משום בריה וא' משום נבילה:

וראיתי להתו' שם במכות ד"ה ריסק שהקשו איך יחול איסור נבילה כו' כתבו בזה הלשון אבל קשה איך יצרף אותו שלם לכזית נבילה ואיך חע"א מדכתבו אותו השלם ועל הט' שריסק אין קושיא איך חל עליהם אי' נבילה וגם מ"ש איך יחול עליו משמע על הט' אין קושיא וטעם בעי ויש ליישב זאת דמתחלה כתבו דכל הנמלים ממין א' הם והוקשה להם איך יחול איסור נבילה על השלם דעל הט' איכא לתרוצי דמיירי שאינן ממין א' דהנמלה א' ממין שרץ הארץ דלוקה חמש כשיטת רש"י והט' ממין שרץ עוף או איפכא וא"כ אין קושיא איך יחול איסור נבילה על הט' דאין בהם שום איסור דשרצים דלית בהן כזית והחי שמצרף אליהם אין מאותו המין של הט' שרצים ואיסור חל על חצי שיעור כמ"ש כמה פעמים ולא הוקשה להם אלא על החי איך יחול איסור נבילה ותי' דאיסור חע"א וניחא להו לאוקמיה בכולן ממין א' וה"ה המ"ל דסובר היתר מצטרף לאיסור וכ"ש איסור לאי' ושפיר מצינו לאוקמיה כמ"ש לעיל ובדף ק"ב וק"ג נאריך בה:

ודע דאף אי נאמר דנקיט וא' חי לומר אף שאי היה מרוסק לא היה משלים לכזית כיון כמו שהוא עתה משלים שפיר דמי כמו שכתבו התוספות שם ד"ה ואפילו יע"ש אפילו הכי לא אתי שפיר מה דקאמר חמש משום בריה ואפשר דנקיט חי לרבותא כמ"ש וכיון שכן אמר אגב אורחא דחייב ה' מל נמלה א' גם כן ובזה אפשר ליישב דברי הכ"מ שהביא דברי התוספות על פירוש רבינו די"ל דרבינו מפרש כפירוש התוספות דכולם מורכבים מפעולת ותכונת שונות כו' וא' חי לרבותא כיון דעכשיו כזית אף אי הוה מרוסק לא הוה כזית חייב והתוספות לא ניחא להו בכך שכתבו התם דט' נמלים דאיכא טובא בודאי ד"א משלים ואף אי הוה מרוסק יע"ש:

עוד לאלקי מילין אם נאמר כשיטת הר"מ דמינין מורכבין ונאמר כשיטת התו' גם כן דהך לאו דלא כתיב בהו אכילה מיחייב עלי' בכ"ש והלמ"מ על חצי שיעור ועיין במ"ל כאורך בהל' חמץ ומצה פ"א יע"ש ומיהו לאו מטעם התוספות דאינהו סברי דאינו חייב אלא שיאכל אותן שלימי' דוקא דאינהו לשיטתייהו שכתבו טעמא דבריה חייב בכ"ש דשרץ הארץ משמע כשהוא שלם וסתמא כתיב בין קטן ובין גדול דמה"ט צריך תנאי שיחלוק ואין שמו עליו וכמו שביארנו לעיל באורך א"כ לא מיחייב אלא כשהוא שלם אבל אם נאמר טעמא דברי' לאו משום דמפרש הוא אלא כמ"ש רש"י ז"ל בשבועות כ"א דבריה כיון דחשיב הוא לוקה בכ"ש ולאו משום דמפרש קרא בהדיא וא"כ מן הראוי דחייב אהנך שלשה לאוין דלא כתיב בהו אכילה בכ"ש אף שאכל מקצת מהן ומה דאמרינן כאן ורבנן איצטריך לדו"ה זיתים הכ' שאני דכתיב על כף הירך דמשמע כולו או כמ"ש לעיל דמש"ה קאמר כן דל"ת דאכילה כזית דמשמע דוקא כזית דההיא מיירי באכל מקצת ור"י כו' ואם נאמר כן יש לי לפרש בההיא דמכות פי' מחודש בעזה"י כמו שאבאר:

והוא דהכ' מיירי דנמלה האחת היא מורכבת מה' מינין וחייב ה' מלקות עלי' והט' נמלים מורכבין מד' מינים חוץ משרץ המים שאין בהן מורכב דהשתא ודאי אף אי הוה א' מרוסק נמי הוה חייב חמש ד' לאוין דאית בהו כזית ולאו דשרץ המים הוא הלאו החמישי, שיש בנמלה אחת לוקה עלי' בכ"ש ואהזרתי' דידה מאל תשקצו את נפשותיכם דלא כתיב אכילה גבי' לוקה בכ"ש אף דלא הוה בריה כמ"ש אלא דנקיט וא' חי לרבותא אף אי הוה מרוסק לא היה כזית אפ"ה לע"ע משלים הד' או יאמר דנקיט לכונה אחרת וא' חי ר"ל שלם דאלו היה מרוסק ונתערב בט' נמלים שאין בהן שרץ המים וכדומה לא היה משום שרץ המים דאיסורין מבטלין זא"ז יבש ביבש חד בתרי בטל ולא הוה אלא ד' לאוין מד' מיני' מורכבי' דהוה רובא ובטל בהן הנמלה האחד ומש"ה אמר וא' שלם דניכר הוא ואינו בטל ושפיר לוקה חמש משום נמלה אחת ולאו דוקא חמש אלא חד מיניה ע"כ חמשה לאוין כמ"ש לעיל באורך וע' מ"ש לקמן ומנא אמינא לה מהא דאמר ר"ל בזבחים דף ע"ח הפיגול והנותר והטמא שבללן פטור א"א שלא ירבה על חבירו יע"ש וה"נ כאן דט' הנמלים הן רוב מבטל בטל הנמלה הא' ובתר הכי קאמר ואף שנים והוא ירצה בזה דאף ב' והוא צריך שיהא אותו נמלה שלם דאל"כ בטל הוא ובזה מתורץ מה שהקשו התוספות לשם וא"ת פשיטא וי"ל דקמ"ל הא א' וא' אפי' אינו שלם חייב חמש מלקות משום אותו נמלה ע"י צירוף דמלקות א' מחום שרץ המים ואף כ"ש דלא כתיב אכילה ואף שאינו שלם והד' מלקיות עם השני ע"י צירוף כזית ומחייב אאינך ד' לאוי דכתיב בהו לשון אכילה ואף דרבא אמר שנים והוא והוא אית לי' בזבחי' טעם כעיקר מ"ה דאותיב לר"ל בזבחים מ"מ כאן אפשר בטעמי' שווין ועוד דהא כתב רש"י לקמן צ"ח ע"ב דרבא לית ליה טעם כעיקר וגם ר"י לית ליה טעם כעיקר וכמו שאבאר שם דל"ק מההיא דזבחים א"כ א"ש טפי דרבא בשם ר' יוחנן תרווייהו לשיטתיה דטעם כעיקר לאו דאורייתא קאמר שפיר שנים והוא הוא דבעינן שיהא שלם הא א' וא' אף שאין שלם חייב חמש דליכא רוב ולא בטל וקאמר בתר הכי רב יוסף אמר אף א' והוא ול"פ הא ברברבי הא בזוטר פי' דאי א' גדול כב' צריך שיהא א' שלם דאל"כ בטל ברובא דלאו דוקא שנים אלא א' גדול כב' בטל ברוב כנ"ל לפרש הסוגיא לפע"ד. והא דמקשה ור' יהודא כו' משום דבגיד משמע שיאכל כולו דכתיב על כף הירך כו' ולהכי בעינן אשר על כף כו':

בא"ד וא"ת הא אמרינן בס"פ כו' וי"ל דאינו חייב עד שיאכל אבר שלם כו' עכ"ל כבר כתבנו לעיל קצת מזה דלשיט' הר"מ בפ"ה מהל' מ"א דאם חתך מקצת אבר עם גידים ועצמות כברייתו חייב משום אמ"ה ויתבאר ס"פ באורך בעזה"י א"כ הדרא קושית התוספות לדוכתיה דאי אמ"ה חשיב בריה אמאי צריך כזית נימא דאכילה דכתיב ביה דאי אית ד"וה זיתים חייב בכזית וכולו בכ"ש חייב כדין ברי' ולפי הנראה דר"מ ז"ל סובר דבריה לא הוה אלא דומיא דנמלה שנוצר באיסורו ולית היתר לאיסורו ומש"ה חשיב וחייב בכ"ש ולאו משום דכמפרש דמי בפירוש התוספות לעיל ד"ה מ"ט אלא כפירש"י בשבועות כ"א והבאתיו לעיל א"כ אמ"ה כיון דאפשר להיות היתר לאיסורו ע"י שחיטה לא הוה נוצר באיסורו ולא הוה בריה ומש"ה א"ש נמי דר' יהודא סובר דג"ה לא הוה בריה ואינו חייב אלא בכזית ולא קשיא מה שהקשו התוספות מ"ש מנמלה ושאר שרצים דר"י לשיטתיה דג"ה ניתר בשחיטת אמו בר"פ דאינו נוהג בשליל ומש"ה לא הוה נוצר באיסורו דומי' דאמ"ה דלא הוה ברי' מה"ט ות"ק סובר דנוהג בשליל ואף בן ח' נמי משעה שנוצר הגיד שיתקשר עם האבר דמאותה שעה שנוצר הוה אין היתר לאיסורו ומ"ש בש"ע סי' ס"ה דג"ה אם כלו חדשיו אסור משמע הא בן ח' מותר כבר כתבתי לעיל דאין מוכרח כ"כ לשיטת הר"מ אלא משעה שנוצר הגיד אסור די לולד שיהא כאמו יע"ש באורך כי כן הוא שיטת הר"מ ז"ל בהא מימרא דשמואל והא דחלב מותר בבן ח' בשחיטת אמו דלא מיקרי חלב דכתיב שור וכשב ועז ובעינן חדשים משא"כ ג"ה דלא כתיב שור גביה ואסור משעה שנוצר והוה בריה לת"ק ור"י לשיטתיה דניתר בשחיטת אמו ולא הוה בריה והא דאמר ור"י יש לפרש כפשוטו מנא ליה במקצת שחייב יע"ש מ"ש בזה:

ועתה ראיתי ומצאתי לדברי ראיה דלשיטת הר"מ ג"ה אסור אף שלא כלו חדשיו מהא דכתב או"ה כלל כ"א דין ג' וז"ל וכתב עוד הרמב"ם והמרדכי בשם ראב"י ג"ה אסור בשליל אף שחלבו מותר מ"מ הגיד אסור דכתיב על כף הירך סתמא וכתב עוד הרמב"ם כו' והא דחלבו מותר כשלא כלו חדשיו כו' עכ"ל מדכתב הני תרתי משמע דעתו לפסוק כר"מ ז"ל דבחלב אסור כשכלו חדשיו וא"כ הוא דכתב וג"ה אסור אף שחלבו מותר ע"כ בלא כלו חדשיו אפ"ה ג"ה אסור ליה כמ"ש ובחדושינו לי"ד אבאר וא"כ שפיר יש לנו לומר כן והא דאמר שמואל והלך ר"מ לשיטתיה יש לפרשן בב' פנים ע"ל באורך אם כן ר"י לשיטתיה לא הוה ג"ה בריה דלא נוצר באיסור דיש היתר מגזירת הכתוב:

ודע דהתוספות לעיל דף צ' ד"ה אלמא כתבו אומר ר"ת דמתחלה הכל בשר ואח"כ נעשה גיד ולפ"ז נוצר באיסורו מיקרי ג"ה אם נאמר מה שיש לו היתר בשחיטה אפ"ה מיקרי נוצר באיסורו אבל בשם רש"י כתבו דמתחלה אינו על הכף כו' ולפ"ז לא מיקרי נוצר באיסורו דמתחלה היתר הוא ומיהו לר' יהודא לא יועיל זה דאיהו סובר אף אינו על הכף ואף גיד החיצון אסור כמ"ש התו' צ"א ד"ה ר"א יע"ש ומיקרי נוצר באיסורו ומ"ש התוספות כן בשם רש"י הוא קשה ממ"ש רש"י לקמן ק' ע"ב משמע דהגיד אח"כ נוצר ולא ידעתי מקומו איה ואיך שיהיה מצינו לומר דמש"ה לא הוה ג"ה ברי' לר"י כיון דיש היתר לאיסורו ע"י שחיטה במעי אמו לא מיקרי נוצר באיסורו כמ"ש כאן:

זאת ועוד אחרת אני אומר דע"כ לא אמרינן דאמ"ה הוה בריה אלא אי בהמה בחי' לאברים עומדת מיקרי נוצר באיסורו משא"כ להר"מ ז"ל דפסק בפ"ה מהל' מ"א דלאו לאברים עומדת ומה"ט פטר רבי לקמן ס"פ באכל צפור כו' דלא מיחייב משום אמ"ה עד שיתלש אבר מן הבהמה א"כ יראה דלא חשיב בריה דאינו נוצר באיסורו מיקרי ואף דאיכא עשה דאין זבוח מ"מ לא משום אמ"ה ועשה דאין זבוח מש"ה לא מיקרי בריה דלא קאי על אבר מיוחד ועוד דשמו עליו וגם אין מיקרי בריית נשמה דבחיי' לאו לאברים עומדת ולאחר שיתלש לאו בריית נשמה אית בה ומש"ה לא הוה בריה:

משנה ירך שנתבשל בה ג"ה אם יש בה בנ"ט הר"ז אסורה הנה אומרו ירך שלימה משמע כמו שכתב רש"י לעיל במתניתן שולח אדם ירך לגוי יאמר בזה בב' פנים או דאשמעינן דבעינן ס' בירך עצמו דהוה איסור דבוק ואין הקדיר' מצטרף ועי' כאן הג"א ובי"ד סי' צ"א וע"ב ובדוכתי טובא ומש"ה אמר ירך שנתבשל דאי אמר גיד שנתבשל עם בשר ה"א אף שמונח עליו הגיד בעינן ס' בחתיכה וז"א ולכך אמר ירך לשלול דבר זה ומיהו אפי' חתיכה אלא שהגיד אין מנוקר ממנו הדין כן ולא הוה ממש כההיא דשולח כו' אי יאמר ירך שלמה ואין מנוקר כלל ויש שומן גיד אפ"ה דוקא נתבשל ולא בצלי דחלב הגיד אין מפעפע כמ"ש התו' ד"ה שאני ולזה אמר ירך שלימה דודאי לא ניקרו ממנו כלל וכלל אפ"ה אין אוסר בנצלה וע' מה שאכתוב עוד לקמן בזה:

והנה רבי אשמעינן תרתי חדא דיש בגידין בנ"ט ועוד אשמעינן דבה לחוד משערינן כמ"ש בסמוך משום איסור דבוק ואם נאמר בכל הקדירה משערינן אשמעינן דוקא נתבשל אבל נצלה די בקליפה או בנטילה כמ"ש התוס' ד"ה עד שמגיע ושמואל אשמעינן דל"ת נתבשל היינו נצלה כדכתיב ויבשלו כו' קמ"ל דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד וממתני' דר"פ דאי לאו הך ה"א כה"א לעיל גיד לבדו נוהג במוקדשין:

לשון הר"מ ז"ל בפי' הוא קשה ההבנה ואבארנו בס"ד והוא כי הוא ז"ל סובר דמה שאמר כיצד משערין כבשר בלפת רוצה לומר בנתינת טעם ממש אם יש בה טעם הר"ז אסור לא כמ"ש התוספות לקמן צ"ו ד"ה כל דבשר בלפת הוה ששים אלא שיעורו דגיד בנתינת טעם אי יבחן החיך טעם הגיד בבשר דאל"כ הו"ל בששים אלא ודאי נ"ט ממש קאמר ואף דנ"ט דסיפא דהוה מין במינו גיד בגיד והוה בס' מ"מ סתמא קאמר אם יש בנ"ט אבל ברישא דאמר כיצד משערין משמע שבא לומר במה שיבחן החיך ומ"ש כיצד משערין הוא לומר דוקא טעם ממש כמו שבשר נותן בלפת ומורגש אסור אבל קצת טעם לאו טעם חשוב הוא אם יאמר דודאי בקר בלפת שיעורו עד"מ כשלשים בו וה"ה גיד הנשה עם בשר וכשיאמר קפילא ארמאה דלית ביה טעם לא סמכינן עליו אנא אם יש יותר משלשים ואיך שיהיה סובר דנתינת טעם דרישא הוא מה שיבחן החיך ור"נ דאמר גיד בס' בליכ' קפילא כמו שאבאר שם וא"כ, לפ"ז סובר הר"מ ז"ל דגיד עם בשר מין באינו מינו הוה מדסובר טעם ממש וחלב עם בשר או שומן עם בשר הוה לדעתו מין במינו וכבר יש מי שסובר כן דחלב עם בשר הוה מין במינו לענין טעמא עי' בפר"ח סי' צ"ח שכתב בשם רלב"ח בתשובה סי' פ"ח שהרמב"ן והר"ן שווין בדבר דהוי מין במינו ונאמר כמ"ש הראב"ן הביאו הש"ך והפר"ח בתשובה סי' ב' ובסוף עכו"ם דחלב ובשר מין במינו כפשוטו דטעמן שוה אף בלא בשר שעמו ומעתה אבאר פירושו וזה שכתב דע שעיקר בידינו אין בגידין בנ"ט אלא השומן שלו כו' הוא האמת להלכה דאין בנ"ט אלא בשומן ובקנוקנות לדידן ומ"ש אסורה אם נתבשלה עם שאינה מינו ר"ל עם ג"ה כו' הוא ענין בפ"ע ומפרש המשנה כן במה שאמר בנ"ט והוא מה שיבחן החיך כמ"ש בסמוך מדאמר כיצד משערין ולא אמר בס' ש"מ דנתבשל עם הגיד לבדו וניקר השומן ממנו ולא ס"ל ירך שלימה משמע או לגבי שומן יש ס' ונגד שניהם אין ס' ואמר דבחינת הגיד הוא במה שיתן טעם בירך בבחינת החיך וכתב אבל אם נתבשל הירך עם שומן הגיד דהו' מין במינו לדעתו ז"ל כמ"ש הרלב"ח בתשובה סי' פ"ח והר"ן והר"מ שווין בדבר דחלב עם בשר שווין בטעמא משערינן בא' וששים וכתב עוד וכן הדין בשמנונית נבילה כו' דעיקר בידינו מין במינו בס' וכתב עוד וכבר נתבאר לך כי מה שאמר למעלה ירך שנתבשל בג"ה נבדקת בנ"ט נדחה ואינה נבדקת אלא בס' בשמנונית הגיד וירצה בזה דאחר שהניח העיקרים האלו דמין במינו בס' ואינו בנ"ט והקדים דחלב עם בשר הוה מין במינו א"כ זאת המשנה שאמרה דירך שנתבשל בנ"ט הוא נ"ט ממש ולא בס' כדכתיבנא בודאי אינה הלכה דהא לדידן אין בגידין בנ"ט ובמאי איירי אי בגיד עצמו א"צ כלום ואי בשומן הגיד הוה מין במינו וצריך ס"א אלא דאינה הלכה ומתני' כמ"ד יש בנ"ט ובזה א"ש מה שהקשו התוספות ר"פ דדייק מכאן דיש בנ"ט דלמא משום שמנו ואם נאמר דשומן עם בשר הוה מין במינו ע"כ בגיד גופא איירי בנ"ט ומיהו התוס' לשיטתם שכתבו לקמן דבשר בלפת הוה ס' והוקשה להם שפיר עוד מוכח מכאן כשם שאין בגיד עצמו טעם ה"ה קנוקנות אין בהן טעם לשיטת הר"מ ז"ל וכבר דברנו מזה לעיל דלא כמ"ש בש"ע סי' ס"ה דבקנוקנות יש טעם דא"כ אכתי מצינו לאוקמיה מתני' כהל' בקנוקנות דהוה מין באין מינו:

ועיין בס' בית לחם יהודא סי' מ"ח ס"ק ה' שכתב ונ"ל להלכה כמ"ש הב"ח דספיקא נקטינן לחומרא וה"ה בשר הגיד עם בשר אחר הוה מין באינו מינו אבל בשר עם שמנונית דג"ה מין במינו הוא עכ"ל הנה לא כתב מבטן מי יצא הדברים האלה ואם מעצמן אמרו ונ"ל מדברי הר"מ דכאן יש להוכיח ק ובזה עלו דברי הר"מ כהוגן וכפי הנראה דבית לחם יהודא מחלק בין חלב ושומן לבין שמנונית הגיד וזה לא ידענא מניין לו אם חלב ובשר שומן שני מינים הן ה"ה שומן הגיד ועי' מ"ש לקמן בעזה"י וראיתי להפר"ח בסימן צ"ח שכתב מדברי הר"מ משמע חלב ובשר ב' מינין הם והביאו ראיה ממ"ש בפט"ו מהל' מ"א חלב הכליות שנפל לחלב האלי' מין במינו ולא כ' עם בשר ש"מ דאינו מינו מיקרי יע"ש ואפשר דחדא מינייהו נקיט דממ"ש אח"כ ק שומן הגיד עם בשר בס' משמע דשומן ובשר מיקרי מין במינו וה"ה חלב ובשר דחלב ושומן מוסכם מכל הפוסקים דהוה מין במינו ודוחק לחלק בין שומן הגיד דהוה בכלל בשר ולא שומן אחר וכנראה מדברי בל"י דזה מנלן וכדכתיבנא לעיל ואני אומר ממ"ש כאן בפי' המש' וכן הדין בשמנונית נבילה ודג טמא וחלב בעצמו הכל בס"א יראה דהוה מין במינו דאבשר קאי שכתב נתבשל הבשר עם שמנונית הגיד או חלב כו' משמע בודאי כך ומ"ש הפר"ח על הרלב"ח שלא העמיק העיון בענינים האלו לא ידעתי על מה:

ודע עוד בדברי הר"מ ז"ל א"א לפרש דקורא מין במינו מה דשוה בשמי' אף דחלוקין בטעמן דהא הר"מ ז"ל כתב באותו הפרק דמין במינו שא"א לעמוד על טעמו שיעורו בס"א הרי בודאי דסובר כמ"ש הש"ך והפר"ח אחרון דמין במינו מה דשוה בטעמא ולא בשמי' וממנה אין לזוז:

כתב הפר"ח בסי' צ"ח ומסתברא לי דגיד ובשר מין במינו וראיה מפסחים כשהותרה נבילה אלמא גיד בכלל בשר ואף דלמאי דקיי"ל אין בנ"ט משמע התם דלא הוה בכלל בשר ליתא דלרווחא דמלתא אתמר ההיא סוגי' וכמ"ש הט"ז ועוד הביא ראיה מירושלמי הביאו הב"י בסי' רי"ז הנודר מן הבשר אסור בגידין עכ"ל הנה מ"ש דגיד ובשר מין במינו אף שאין בגידין בנ"ט אין נ"מ דהא אין אוסר בפליטתו ואי אקנוקנות קאי או שאר גידין של איסור של נבילה וכדומה דא"כ איך כתב דלמ"ד אין בנ"ט משמע התם דלא הוה בכלל בשר משמע דקאי אג"ה שאין בנ"ט וצריך לומר לענין דנתערב גופו של גיד ונמחה דאי הוה מין במינו בטל ברוב ואי לא צריך ס' אלא דזה ליתא חדא דהא הפר"ח כתב בסי' ק' דג"ה אף נמחה גופו בטל ברוב דא"א לבוא לידי נתינת טעם דאין בו טעם ואף בלח א"צ ס' דלא גזרו בו וכפי הנראה אף באינו מינו הדין כן כיון דאין נותן טעם הוה כמו יבש ביבש ותו דהא כתיב בסי' צ"ח לענין מין במינו אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמי' ומאי נ"מ אי מיקרי מין במינו ויש ליישב בדוחק ומיהו נראה דקאי לגיד של ת"ע דאסור בכ"ש דכל דבר הבא מת"ע אוסר בכ"ש ודוקא במינו כמו שכתב ונבאר בחדושינו לי"ד ובהא ודאי אזלינן בתר שמי' דכל מה שהוא למעלה מס' אזלינן בתר שמי' ונ"מ שפיר אי הוה מין במינו או לאו אמנם מ"ש דמין בשר הוא אין ראיה אלא לענין שמי' ולא לענין טעמא וכדכתיבנא וא"כ בקנוקנות דיש בהן טעם או בשאר גידין דאיסורא של נבילה צ"ע לדינא אי מיקרי מין במינו לענין טעמא עם בשר וכפי הנראה מפי הר"מ במשניות ירך כו' דמין באינו מינו מיקרי וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ובי"ד אבאר גם דברי הפר"ח במה שכתב ואף למאי דקיי"ל אין בנ"ט לא הוה בכלל בשר ירעו קדקוד ולא ידענא להולמם דודאי הוי בכלל בשר ענין שמי' דהוה מין במינו בת"ע כמ"ש הירושלמי הנודר כו' אלא דלא הוה בכלל נבילה דקרא דאיך יחול איסור נבילה עליו ואין בו טעם ובשלמא לענין גיד עץ הוא דלא כר"מ ז"ל ואולי הוא מפרש להר"מ ז"ל שסובר דחייב משום נבילה אף דאין בגיד בנ"ט ומפרש גמרא דפסחים דאי אין בגיד בנ"ט לא הוה בכלל בשר ומ"ש דהמ"מ אמר לרווחא דמלתא אתמר המ"מ כתב כן אג"ה שמותר בהנאה אבל מה שיאמר בסוגיא דבר שאינו כן אינו נכון וע' בי"ד ושם אבאר בעזה"י וע' מ"ש לקמן בדף ק' ע"א מזה יעו"ש באורך:

ובתוספות ד"ה אם יש בנ"ט כו' ולפי' ר"א א"ש עכ"ל פי' ר"א הוא לקמן והביאו הפוסקים דבריו דס"ל דוקא בשר, בחלב אמרינן חנ"נ לא בשאר איסורין דא"צ אלא נגד האיסור לבד ולישנא דא"ש לא ידענא דמשמע דלישנא דמתניתין דאמר אם יש בה כו' קשיא להו והא ודאי דבה קאי אירך וה"ק אם יש בירך בנ"ט שהגיד נתן בה טעם ואה"נ דנ"ט קאי נמי אכ"ק אבל אין לפרש דבה קאי אירך ובנ"ט קאמר דאם יש בירך ליתן טעם בשאר הקדירה אסורה כל הקדירה דחנ"נ בשאר איסורין לדעת מי שסובר כן ובאיסור דבוק צריך לשער נגד כל החתיכה כמבואר בפוסקים דלא הוזכר כלל במתני' משאר הקדירה והרי זו אסורה משמע דקאי אירך ולא אקדירה ועוד דאפי' נימא דחתיכה עצמה חוזרת להיות היתר אם יש ס' בהיתר כמבואר בש"ע י"ד סי' צ"ב דלא כמ"ש בסי' ק"ו יע"ש מ"מ לא הוזכר דבר במתני' משאר הקדירה וכמ"ש אלא דבה קאי אירך ונ"ט קאי אגיד דאי אגיד הוה ליה לומר אם יש בו בנ"ט כמ"ש בסיפא בזמן שמכירו בנ"ט ואגיד קאי וע' לקמן:

ובד"ה אבל נצלה קולף כו' דמשעת מליחה נאסר כו' ובלא מליחה א"א עכ"ל וה"ה דקשיא לרבינא צ"ז ב' הנהו אטמתא דאסור כולן דמליח כרותח דמבושל ודאי קשיא דנאסר משעת מליחה ובתירוצם יתיישב זאת דרבינא מוקי למתני' בצלי וקרי בישול ע"ש ויבשלו את הפסח ועי' בחדושי רשב"א שכתב כן. והריטב"א כתב שי"א דאפשר בלא מליחה דחלטי ליה ברותחין (דין חליטה ע' לקמן פכ"ה וה"ה בחלא אמר התם דשרי יע"ש) ואפשר לפרש לרבינא בישול ממש ובלא מליחה ואי דקשיא תיפוק משום דם י"ל בכל הקדירה ס' יש נגד החתיכה דאז החתיכה מותרת ממ"נ מה דנפיק הוה בטל ומה דלא נפיק הוה דם שלא פירש ושרי משא"כ בגיד דצריך ס' בירך עצמה דאל"ה אסור אף שיש ס' בקדירה מטעם איסור דבוק שמא חתיכה בולעת יותר במהרה משאר חתיכות כמבואר בסי' ע"ב גבי לב וע' בשאר דוכתין טובין ועוד אף אי אמרינן בשאר איסורין אין חנ"נ אפ"ה נ"מ דאסורה משום ג"ה וכמה נ"מ יש בזה אלא דמתני' לא מיירי אלא לענין איסור הירך ומ"מ יש לפרש כמ"ש דיש ס' בקדירה נגד החתיכה כו' ואי משום דם שרי הירך ומשום ג"ה צריך ס' בירך עצמה למאן דסבר חנ"נ בשאר איסורין ועי' סי' ס"ט סי"א ובד"ה אפי' מריש אזנו שרחוק כו' ומה שנהגו שמולחין בשר ומניחין בגיגית ופעמים חציה בתוך ציר וחותכין כו' עכ"ל אי הפי' שמולחין ומניחין בגיגית מנוקבת לא ידענא אמאי יאסור מה שבתוך הציר דכלי מנוקב אין שייך בו כבוש כמבואר בי"ד סי' ע' בסופו בט"ז ובפ"ח מ"ש שם ואי בכלי שאינו מנוקב קשה הלשון שמניחין והא אסור לכתחלה לעשות כן למלוח בכשא"מ ומה שתוך הציר יפסידו וכאמור ולשון הרא"ש ומה שנהגו כשמולחין ע"ג עצים והציר זב ע"ג עצים ותחת העצים פעמים מוצאין חתיכה מונחת חציה בתוך ציר עכ"ל הוא נכון וגם לשון התוס' י"ל כן שמניחין עצים בגיגית לזוב הציר שם ופעמים נפלה החתיכה מתוך הציר וה"ה אי נפלה ע"ג קרקע לתוך הציר נאסר עי' בסי' ע' יע"ש:

בא"ד כיון דלא אפשר לאיסור להתפשט א לציר שרי דלא אמרינן חנ"נ אלא כשהאיסור תתפשט בכל חתיכה דומיא דטפת חלב עכ"ל. ראיתי לבאר בכאן קצת ענין חתיכה נעשית נבילה. הנה בב"ח קיי"ל חנ"נ מן התורה כיון שכ"א היתר בפ"ע ושניהם יחד הם גוף איסור ולכך אם נפל טפת חלב על חתיכה ונתנה בה טעם כשנפלה החתיכה לקדירה אחרת צריך ס' נגד כל החתיכה ולא נגד הטפה זהו בב"ח ובשאר איסורין יש מי שסובר דלא אמרינן חנ"נ ויש מי שסובר דגזרינן משום לתא דבשר בחלב ולפ"ז נאמר נהי דגזרינן מ"מ דוק' היכא שאיסור בעצמו צריך לילך לשם שנפלה החתיכה לקדירה ע"י רוטב יצא הטפה ההוא ואף שאין בטפת כח לאסור כולן דיש ס' נגדה אפ"ה רואין כאלו כל החתיכה דם או שאר איסור שבלעה ואין ס' נגד החתיכה משא"כ אי הוה ידעינן ודאי שאין הטפה ההיא יוצאת ואף שהחתיכה נותנת טעם באחרת אפ"ה מותר אף דאפשר לסוחטו אסור בב"ח מ"מ בשאר איסורין לא גזרינן כולי האי ואמרינן מאחר שבטעם ההוא שנותנת החתיכה לאחרות נסחט ממנו האיסור שאין יוצא מחתיכה לחתיכה עד"מ טפת איסור שנופלת על חתיכה שמינה בלא רוטב שאוסרת כל החתיכה כולה דמפעפע כמבואר בשמעתין ובפוסקים ואח"כ נגעה חתיכה זו באחרת בלא רוטב חתיכה השניה מותר דאין האיסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כמבואר בסי' ק"ה ודוכתי טובא דאיסור הבלוע אם הוא בעצמו כחוש יוצא בלא רוטב ואף דחנ"נ כיון שא"א לבא טעם לחתיכה השנית כ"א מחתיכה לא מאיסור קיי"ל בשאר איסורין אפשר לסוחטו מותר והפוסקים נתנו טעם אחר דאין הנאסר חמור יותר מן האוסר בשאר איסורין וכל שאין האיסור יכול לילך לשם אין נאסר חבירו והכלל העול' דחנ"נ לא נ"מ אלא דצריך אח"כ לשער נגד כל החתיכה ואף שיש ס' נגד הטפה ואין בו כח לאסור זהו מפני מיעוטו ואילו הי' בו יותר הי' בו כח לאסור אז אוסר כל הקדירה ולא בע"א ויש להשוות טעם זה עם מ"ש מקודם ונאמר דחד' טעמא הוא ובי"ד אבאר באורך וא"כ מה שחוץ לציר שרי מג' טעמים א' שדם נסחט בודאי מן הטעם היוצא אל חוץ לציר דדם אין מפעפע למעלה וא' דלא יהא הנאסר חמור מן האוסר וא' דלא אמרינן חנ"נ אלא דרואין כאלו כל החתיכה דם או שאר איסור שבלע ודם אינו מפעפע למעלה והרוצה עושה מהג' טעם אחד דמש"ה אין הנאסר יותר כו' ורואין כאלו כולו דם מטעמא דכתיבנא דלא גזרו אפשר לסוחטו בשאר איסורין כיון דהוא מדרבנן ודוקא בב"ח שהוא מ"ה אסור וע' בר"ן ס"פ כל הבשר ומה"ט שרי בדבר שאין אוסר אלא כ"ק דנימ' דקליפה נעשה נבילה וכן יאסור כולו אלא כיון שאין האיסור יכול לילך יותר שרי וכן מלח שיש טעם בבשר אפ"ה כיון דדם לא נכנס בבשר דמשקל מיני' דמשרק שריק או אגב דטריד למפלט דם וציר לא בלע דם מש"ה אין הנאסר יותר מן האוסר:

אבל מ"ש התוס' אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכה דומיא דטפת חלב הנה מ"ש שמתפשט בכל החתיכה ר"ל בחתיכות אחרות אמנם מ"ש דומיא דטפת חלב לא ידענא להולמו וצריך לומר דס"ל בב"ח גופא אף דהוא גוף איסור כמ"ש הר"ן בספכ"ה יע"ש אפ"ה דווקא שהטפת חלב בעצמה יכול לילך לחתיכות אחרות אז צריך ס' נגד כל החתיכה אבל כשאחרות אין מקבלין טעם אלא מן החתיכה לא מן טפת חלב מותרין כגון בלא רוטב וחלב לא היה דבר שומן עיין בי"ד סי' ק"ה שיש מי שסובר כן ושם אאריך אין החתיכות אסורות ועיין ברא"ש כאן שכתב כגון טפת חלב שנפלה על החתיכה שטעם הטפה מתפשט לכל החתיכות משמע מדבריו כן דאי לא הוה הטפה מתפשטת בכל החתיכות האחרות היה מותר אף בב"ח וטעמא בעי כיון דבב"ח אפשר לסוחטו אסור דנעשו גוף האיסור מן התורה אמאי מותר:

אמנם ראיתי כי הם סבירא להו כמ"ש המרדכי בשמעתא דטפת חלב הביאו אחרונים דברי' בסי' ק"ה בט"ז וש"ך דבב"ח נמי בעינן שהאיסור יכול לילך בעצמו ומה שיש להקשות מהא דטפת חלב אבאר בפכ"ה בעזה"י ודע דמדברי הרא"ש כאן נראה בפירוש כן וא"כ גם דברי הטור בסי' ק"ה יש לפרש כן דמ"ש בב"ח היינו גבינה עם בשר וע"ש באחרונים מזה:

עוד אבאר לך כי מ"ש התוספות דם אינו מפעפע למעלה דמשרק שריק ואף אי יש שומן בבשר שבתוך הציר כו' יראה סתירה בדבריהם כי מ"ש דם אינו מפעפע דמשרק משמע הא אי הוה ציר או שאר דברים אף שהן כחושין בטבען כמו דם אפ"ה היה ראוי לאסור דמפעפע למעלה ואח"כ כתבו ואפי' היה שומן בתוך הציר משמע דבר כחוש אינו מפעפע הבשר עצמו שנעשה נבילה וזאת הסברא עיקר דמליחה כצלי ובצלי אינו מפעפע בדבר כחוש ודי בקליפה או בנטילה עכ"פ וה"ה מליחה וצ"ל לכאורה דמ"ה דם אינו מפעפע למעלה לרווחא דמלתא כתבו כן ובחדושינו לי"ד סי' ס"ט וע' אבאר בזה עוד כל הצורך:

ומה שכתבו התו' בשם ר"א ממיץ ז"ל דלא נ"נ דלא נאסר כל החתיכ' אלא מקצת החתיכ' ר"ל היכ' שנאסר כ"ק או כ"נ זאת הסברא הביאו הפוסקים וע' ש"ך סי' כ"ב ולסברא זו א"ש מ"ש בד"ה אם יש בנ"ט דבגיד לחודיה משערינן משום דנאסר כ"ק לא אמרינן חנ"נ אלא דהתו' לא ניחא להו בזה החילוק ולכך כתבו שם דבכדי קליפה שסביבות הגיד משערינן בס' יע"ש:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה