אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף צו.

דף צה:

גמרא השתא דשמענא להא שמעתתא ש"מ טביעת עינא עדיפא עכ"ל כתב הריטב"א ז"ל קשיא לי והיכא שמעינן דעדיף דלמא שווין הם ותי' דקים להון דכל היכא דט"ע וסימנים מהני ט"ע עדיף ונ"מ אי אתי תרי חד אמר סימני' וחד ט"ע נותנין לט"ע עכ"ל ורצה לומר דודאי מסברא אית לומר דט"ע מהדרינן ועדיף יותר מסימנים אלא דהוה קשיא לי' דהא מהדרינן אבידה בסי' ולא בט"ע אלמא ע"כ סימנים עדיפא אבל השתא דשמע דט"ע והני תו אית לומר כסברא החיצונה דעדיף מסימנים או דר"ל דקים לן דידוע לסתמא דתלמודא היכא דט"ע מהני עדיף מסימנים והא דלא מהדרינן בט"ע אבדתא ובסימני' מהדרינן צריך לתרץ כמ"ש הוא ז"ל דחיישינן שמשקר לומר שהוא שלו אבל באיסורא סמכינן בט"ע דהתורה האמינה יע"ש אבל התוס' בד"ה ולא מהדרינן דלעולם לא מהני טביעת עין אלא לצורבא דרבנן ולא לע"ה והא דסומא מותר באשתו דרגיל אצלה ביותר והוה ט"ע גמור אבל ט"ע כל דהו אין נאמן אלא צורבא דרבנן ובאבידה אף לת"ח לא מהדרינן אלא בט"ע גמור וקאמר דה"א דסימני עדיפא מט"ע כל דהו וקפשיט לי' מהכא דלא דט"ע כל דהו נמי שפיר דמי ומסתברא דעדיף וכמ"ש לעיל ובתו' ד"ה פלניא דהאי סימני' כו' שמא בעלה היה חי דלא תימא ממ"נ חייב מיתה לכך כתבו דשמא עכשיו בעלה מת וקדושין דהני לאו קידושין הוה דשמא היה בעלה חי בשעה שקידש אמנם מ"ש התו' דניסת בע"א אין ממיתין אותה וכן אם ניסת עפ"י סימנין דבר נפלא הוא אצלי ולא מצאתיו לשום אחד מהפוסקים שיאמר כן ולכאורה נראה דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואמרו בע"א מת או בסימנין דקדושין ראשון לאו כלום הוה וממיתין אותה שפיר וצ"ע ובמקום אחר אבאר משנה האוכל מג"ה כזית לוקה אשמעינן בזה דל"ת כיון דטעמא דבריה דלוקה בפחות מכזית כיון דכתיב לא תאכל שרץ העוף וכדומה משמע בין קטן ובין גדול וה"א דבעינן שיאכל כולו כמ"ש התוספות ע"ב ד"ה ור"י דמה"ט בלאו דשרצים דלא כתיב בהו אכילה שיאכל כל הברי' דוקא יע"ש משא"כ היכא דכתיב אכילה בא קרא לאורויי שאם אכל כזית שלא אכל כל הברי' שיהא חייב ואי לא אכל כזית ואכל כל הבריה חייב דהכי משמע קרא לא תאכל בין גדול וקטן ולקמן אבאר:

ע"ש אכל מזה כזית ומזה כזית סופג פ' ר"י אומר אינו סופג אלא מ' הא דלא נקיט סתמא אכל מזה ומזה כו' ומאי איריא דנקיט בכאן כזית י"ל דאי הוה תנא סתמא ה"א שאכל משניהם כזית ולת"ק לוקה פ' דהוה ברי' ור"י לשיטתיה דסובר בברייתא לקמן דאכלו ואין בו כזית פטור ופליג בסיפא וה"ה ארישא אלא דנטר עד דסיימי רבנן למילתיה ופליג ולעולם אימא דר"י מיחייב בימין ושמאל ואף דפליג בהדיא בברייתא ואמר אין נוהג אלא באחת אשמעי' במתני' גם כן דשנוי' מקודם והיא הדין בבריית' אשמעינן מה דתנן במתני' עיין פ"ק ולהכי נקיט מזה כזית ואפ"ה לר"י אין סופג אלא מ' דאין נוהג אלא באחת מהן והא דאמר לעיל צ"ב מתני' דלא כר"י והביא ברייתא ולא הביא מתני' דכאן משום דברייתא מפורש יותר ועוד משום איבעי' דעת תורה הביא ברייתא והדעת מכרעת בשלימין:

גמרא בר פיולי הוה קאי קמיה דשמואל כו' דאורי לך כר"י אורי לך כו' מאי דשקילו בר פיולי דאורייתא עכ"ל ראיתי להאריך כאן ואומר שיש בכאן ג' פירושים כמ"ש:

הפי' הא' הוא פי' הריטב"א ז"ל דהא דאמר ר"מ דבעי חטיטה הוה א התורה וכן כתב לעיל צ"ב ב' פלוגתא דר"מ ור"י כתב להדיא כן דלר"מ הוה חטיטה מ"ה ושם לא ביאר טעמו והוכחתו מנ"ל זאת וכאן כתב כדמוכח מתניתא עכ"ל ור"ל דקתני התם ג"ה מחטט אחריו בכ"מ שהוא ושמנו מותר ואם איתא דחטיטה דרבנן איך אמר ושמנו מותר הא שמנו ג"כ אסור מדרבנן כדתניא ישראל קדושים נהגו איסור אלא ש"מ חטיטה מ"ה וקאמר שמנו מ"ה שרי הן אמת שיש להקשות אדידיה אדידיה דלעיל צ"ב ב' כתב הא דאמר שמואל וחלבו מותר לד"ה וכדמסיק דאחלבו של גיד קאי וכתב וקשה איך אמר מותר במאי דאסור מדרבנן ותי' משום דתחלתו לא היה מתקנת חכמים אלא ממנהג קדושים מש"ה פסיק ותני הכי יע"ש א"כ מש"ה תנן ושמנו מותר דלא הוה איסור דרבנן אלא מנהג קדושים וכן כתב הרשב"א ז"ל דשלשה דינין בגיד דאורייתא ודרבנן ומנהג קדושים ומש"ה תני מותר יע"ש וצריך לומר דמ"מ לא ניחא ליה להריטב"א ז"ל בהכי כיון דמנהג קדושים הוא ממילא תו אסור מדרב' והעובר עליו חייב מיתה כמ"ש המרדכי ריש ג"ה אלא דתקנת חכמים הוא שהם נמנו וגמרו על דבר מהדברים ואמרו שאסור משום סייג אבל שמנו של גיד לא ירדו למנין כלל לגזור עליו אלא שישראל קדושים החמירו על עצמן בדבר זה וכיון שהנהיגו כך תו הוה ליה מד"ס וכן יש לפרש דברי הריטב"א מדברי המרדכי ריש ג"ה יע"ש וא"כ שפיר הוקשה לו איך קתני ושמנו מותר ע"כ העלה דחטיטה לר"מ הוה מ"ה ולדבריו קשה קושית התוס' במאי פליגי ר"מ ור"י דלר"מ הוה חטיטה מ"ה יע"ש ד"ה מכלל. והנה אם נאמר דחטיטה הוא קנוקנות כפשטא דברייתא דר"מ דאמר מחטט היינו קנוקנות אפ"ה תפול זאת הקושיא דר"מ סובר גיד גופא נמי אסור כדתניא מחטט אחריו ונהי דנא' דסובר עץ בעלמא הוא ואפ"ה חייבי' רחמנא ומנלן למיסר קנוקנות ובשלמא פלוגתא דרב ועולא דרב סובר עץ הוא ולא חייבה תורה אלא קנוקנות משא"כ לר"מ וכמ"ש דלרבי מאיר א"ל כל הגיד אסור מיהא מדרבנן וחטיט' הוה דאורייתא דהיינו קנוקנות דעלייהו כתיב לא יאכלו ג"ה דא"כ לר"י דסובר חטיטה לית לי' בקנוקנות וגיד גופו אסור מ"ה וסובר דלאו עץ בעלמא הוא כדמוכח לקמן האוכל ג"ה מבהמה טמאה חייב שתים ש"מ דיש בהן טעם א"כ מה קאמר מה דשקל בר פיולי דאורייתא לר"מ דהא שקיל דרבנן ג"כ לר"מ דהא גיד הגבוה לר"מ מדרבנן הוה אלא ע"כ לר"מ גיד וחטיטה הוה מ"ה ויקשה מנא ליה זאת דמסבר' יש לומר גיד אסר' תורה ולא קנוקנות ורב דסובר עץ הוא משא"כ לר"מ:

ויש לפרש דלעולם ר"מ ור"י פליגי בקנוקנות אי הוה מ"ה או דרבנן והלך ר"מ לשיטתיה דר"מ אה"נ דסובר עץ בעלמא הוא וחייבי' התורה עליו דלא מסתבר לומר הא דכתיב לא יאכלו דקאי אקנוקנות לחוד אלא דאגיד נמי קאי ויש לי הוכחה דע"כ קנוקנו' ג"כ אסורין דאל"כ למאי הלכתא כתבי' רחמנא בבני יעקב לכתוב בסיני דהא ר"מ הוא חכמים דלקמן ק"א ב' אמרו לו בסיני נאמר אלא כדי לידע מאיזה טעם נאסר ונ"מ כמ"ש התוספות ריש פרקין צ' א' ד"ה קדשים דבעינן שיחול מקיים כו' וא"כ קשה הא ליכא שום איסור בג"ה כ"א איסור גיד דאין בו טעם אלא ש"מ דגם קנוקנות אסורין מ"ה ויש בהן טעם וחל עלייהו איסור מוקדשין מקודם ומש"ה כתבי' רחמנא אצל בני יעקב וע"כ מוכח דחטיטה מ"ה הוה ומה שאמר ר"מ לקמן מאוכל ג"ה של נבילה חייב ב' היינו קנוקנות דגיד גופא אין בו טעם וכדכתיבנא:

ואי קשיא אי פלוגתא דר"מ ור"י בחטיטה היינו קנוקנות דלא כמ"ש התוספות לעיל צ"ב ד"ה עולא אמר דלרב פלוגתא דר"מ ור"י בקנוקנו' גופא בחטיט' ולעולא בגיד עצמו יע"ש אלא דלר"מ ור"י בקנוקנות הוא דפליגי דלר"מ חטיטה מן התורה והיינו קנוקנות ולר"י אפילו איסור דרבנן אין בהן א"כ אמאי אמר ר"י לקמן האוכל ג"ה של נבילה אין חייב ב' דאין איסור חע"א והא ע"כ דאכל לגיד וקנוקנות דאי קנוקנות לחוד לא אסור מ"ה אלא גיד וגיד לחודי' ליכא למימר דא"כ לר"מ אמאי חייב ב' דאין בגיד גופא טעם כמ"ש אלא ע"כ דאכל לשתיהן גיד וקנוקנות וא"כ לחכמים דהוא ר"י אמאי אין חייב אלא אחת וליחייב אקנוקנות משום נבילה דבהן לא חייל איסור גיד דמדחייב בג"ה של עולה שתים ע"כ דאכל לתרווייהו. אדרבה משם נאמר ראיה לפירוש זה מדאמר התם מאן האי תנא ומסיק ר' יוסי הגלילי הוא ולא ר' יהודא ככל סתם בר פלוגתי' דר"מ שהוא ר"י וכבר מקשין כן העולם ואילו למ"ש כאן ניחא דאי ר' יהודא ע"כ שאכל לשתיהן גיד וקנוקנות וליחייב אקנוקנות משום נבילה אלא ר' יוסי וסובר כר"מ דאקנוקנות וגיד דמיחייב משום ג"ה וא"ש. ומיהו אין ראי' דאכתי לוקמי' ר' יהודא הוא ואכל גיד הגבוה כזית ובקנוקנות לא הוו כזית ור"מ לשיטתי' אכלו ואין בו כזית חייב ולר' יהודא אקנוקנות ליכא לחייב משום נבילה דלא היה כזית ואגיד אין איסור חע"א ולר"מ מיחייב אקנוקנות שתים דהגיד עץ הוא וכדכתיבנא:

אבל קשה דהא ר"מ ע"כ כר' יהודא סבירא ליה דכל הירך אסור ולא מה שעל הכף כמו שהוכיחו התוספות ד"ה מכלל כו' דהא רב ששת אמר דשקל בר פיולי דאורייתא דר"מ וע"כ שנטל כל הירך דאילו לר"י כל הירך אסור ולר"מ מדרבנן הוא דאסור חוץ לכף היאך אמר שנטל דאורייתא דר"מ והא דרבנן ג"כ שקל וא"כ לר"מ ע"כ בעינן כזית באכילת גיד כיון דכר' יהודא סבירא ליה שכל הירך אסור וע"כ אכילה דכתיב ביה לומר דבעינן כזית כמו לר' יהודא דאי לומר דארבעה וחמשה זיתים הא מעל כף הירך נפק' וכדמסיק ע"ב ודוחק לומר דמתני' דאכלו ואין בו כזית לאו ר"מ הוא ולקמן אבאר עוד מזה בעזה"י בפירש"י יעוין שם:

אשר ע"כ נראה לומר בדברי הריטב"א ז"ל דר"מ סובר דקנוקנות נמי בכלל גיד הוה דסתמא כתיב לא יאכלו בני ישראל ג"ה ור"י סובר גיד אסרה תורה ולא קנוקנו' והא דאמר עולא עץ הוא והתורה חייבה עליו סובר ה"ה קנוקנות חייב אלא דלא מסתבר לי' לומר דלא הוה גיד הגבוה בכלל גיד דלא יאכלו כו' ואביי הוא דאמר כוותי' דעולא כו' איהו סבירא ליה כן ולא עולא וכמ"ש לעיל ועי' מ"ש בתו' ד"ה מכלל כו':

וכתב הריטב"א ז"ל כאן דבר פיולי כולי' שקיל אלא דשייר שמנו לרש"י ז"ל דלא שקיל אלא שעל השופי ולתוס' לא שקיל כלום וקאמר חות ביה טפי דלישקול שמנו עכ"ל יע"ש ואבאר הנה דעתו ז"ל כמ"ש מקודם דלר"מ חטיטה מ"ה וא"כ מה דקאמר דשקל דאוריית' דר"מ כל הגיד ובחטיטה ושייר שמנו לרש"י מן הקנוקנות ולתו' מכל הגיד וקאמר חות ביה טפי ור"מ כר"י סבירא ליה דכל הירך אסור מ"ה דהא דאורייתא קאמר דשקיל ואף דסתמא קאמר דשקיל דאורייתא מכל מקום ע"כ לר"מ נמי קאמר דה"ק דשקיל דאורייתא ושייר דרבנן לר"מ אלא דלפ"ז יקשה ב' קושיות גדולות הא' דאורי לי' כמאן אורי לי' דבר פיולי שקל הגיד ובחטיטה דהוה דאורייתא לדעתו ז"ל לר"מ והא לר' יהודא חטיטה בגיד לית ליה ולמה שקיל הגיד ובחטיטה ושייר שמנו דהוה דלא כמאן ומיהו בזה איכא לומר דלר"י נמי חטיטה בגיד הוה מדרבנן ופליגי לר"מ מן התורה ולר"י מדרבנן והא דתנן במתני' ר"י אומר כדי לקיים מצות נטילה מדאורייתא קאמר וכבר כתב הרשב"א בחדושיו כן וז"ל דל"ל ר"מ אית ליה דרבנן בגיד א"כ היכא אמר ר"י אומר כדי לקיים מצות נטילה היינו דאורייתא ודרבנן הא ת"ק נמי אמר כן דצריך לקיים ביה דאורייתא ודרבנן והוה להו לפרושי שיעורא עד כמה ואי ת"ק ור"י פליגי בדאורייתא פליגי הא כ"ע מודים דחטיטת גיד הוה דרבנן אלא ע"כ דר"י לית ליה דרבנן בגיד כלל וה"ק ת"ק צריך שיטול כולו מדרבנן ור"י אומר כדי לקיים מצות נטיל' היינו דאוריית' ודרבנן לית ליה עכ"ל וא"כ הריטב"א לשיטתי' דלר"מ כולו גיד וחטיטה הוה דאורייתא ות"ק דמתני' נמי סבר כר"מ דחטיטה מ"ה וה"ק ת"ק הנוטל ג"ה צריך שיטול כולו מ"ה ובגיד לחודיה מיירי ולא בשמנו דהכי משמע לישנא הנוטל ג"ה דשומן לא הוה בכלל גיד כמ"ש התו' ר"פ אהא דפריך והתנן ירך שנתבשל כו' ור"י אומר כדי לקיים מצות נטילה הוה דאורייתא ולפ"ז לר"י נמי אית ליה דרבנן בגיד כן נוכל לומר לפי' זה ונאמר דריטב"א נמי סובר כן וא"כ הא דתניא לעיל צ"ב ב' ג"ה מחטט אחריו בכ"מ שהוא וחותך שמנו מעיקרו ור"י אומר גוממו עם השופי בדאורייתא פליגי דר"י לית ליה חטיטה מ"ה אלא מדרבנן וגוממו היינו גיד לחודיה ולא שומן הגבוה דלא כפירש"י ז"ל שם. אלא דקשה דהא קתני וחותך שמנו מעיקרו והיינו ודאי מדרבנן גם לר"מ דישראל קדושים נהגו איסור וא"כ ר"י ע"כ חטיטה אפילו מדרבנן לית ליה כלל ואמנם יש ליישב קצת דר"מ אמר מחטט אחריו מ"ה קאמר וחותך שמנו מעיקרו מדרבנן דודאי לא הוה שומן בכלל גיד וכדמסיק נמי לקמן מאי דשייר דרבנן לר"מ והיינו שומן וכפירוש הריטב"א ז"ל והבאתיו לעיל ור' יהודא פליג עליה במן התורה דא"צ בגיד גופא אלא גוממו עם השופי וחטיטה ושומן הוה מדרבנן והא דפריך מאן שמעת ליה דאית ליה חטיטה ר"מ וקתני שמנו מותר והא כר"י נמי מצי אתיא דאית ליה חטיטה מדרבנן יש לומר דריטב"א לשיטתיה דאי כר"י אתיא איך תני ושמנו מותר והא חטיטה מדרבנן, ושומן הגבוה הוה דרבנן לפי' רש"י ואיך תני ושמנו מותר משמע כל השומן מותר דלא סבירא ליה להריטב"א ז"ל תקנת חכמים לחוד והנהגת קדושי' לחוד כמ"ש לעיל דהא הוכחה דידיה דלרבי מאיר הוה חטיטה מן התורה ממתניתא בתרייתא דהתם וכדכתיבנא שם:

והשתא הנך תלתא ברייתות דתניא לעיל צ"ב ב' חדא פלוגתא דר"מ ור"י בחטיטה וחדא שמנו מותר וישראל קדושים נהגו איסור ובתרייתא ג"ה מחטט אחריו ושומן מותר כולהו צריכי וכמו שאבאר בעזה"י והנה הריטב"א לעיל צ"ב ב' כתב וז"ל תלת ברייתא כר"מ וצריכי כולהו דאי בתרייתא לחוד ה"א דמותר לגמרי קתני מצעתא דהוה הנהגת קדושים וה"א היכא דלא נהוג לא מיתסר ולכך תני רישא וחתך שמנו לומר דבכ"מ מיתסר עכ"ל ואכתי קשה למה לי סיפא דשמנו מותר מ"ה הא תנא מצעתא ושמנו מותר וישראל קדושים כו' וכן להיפך למה לי מצעתא דהא מרישא שמעינן וחותך שומן מעיקרו וע"כ דרבנן דאי מ"ה הא תני סיפא מחטט ושמנו מותר מ"ה וי"ל בתרייתא איצטריך לאשמעינן דחטיטה הוה מ"ה כהוכחת הריטב"א ז"ל דתניא דשמנו מותר מ"ה ע"כ חטיטה מ"ה הוה אלא מצעתא קשיא למה לי ולפירש"י ז"ל א"ש דמצעתא לאו ר"מ הוא אלא ר' יהודא קאמר ליה ושמנו של גיד הגבוה מדרבנן אסור וסיפא ר"מ אבל שיטת התוספות ע"כ כולהו כר"מ אתיין וא"כ למה לי מצעתא. ויש ליישב זאת דאשמעינן דשומן של כל הגיד מותר מ"ה דאי מבריית' בתריית' ה"א דקאי אחטיטה דקתני מחטט אחריו ושמנו מותר ה"א דקאי אשומן של קנוקנות קמ"ל דכל השומן מותר מ"ה ועיין עוד בחדושי רשב"א לעיל צ"ב ב' דמשמע דגירסתו היה בגמרא דאורייתא לר"מ ושייר דרבנן לר"מ יע"ש ולקמן אבאר עוד מזה בעזה"י והך ברייתא קמייתא איצטריך טובא לאשמעינן פלוגתא דר"מ ור"י וחותך שומן מעיקרו נמי צריך או כמ"ש ריטב"א דבכ"מ אסור או כמ"ש דלר"י חטיטה מדרבנן לית ליה:

הפירוש הב' הוא פירש"י ז"ל דשומן הגיד עצמו לר"י הוה דרבנן ופליגי בקנוקנות דהיינו חטיטה דלר"מ הוה דרבנן כמ"ש כאן ד"ה דשייר דרבנן לדר"מ דחטיטה הוה דרבנן והנה יש לראות דע"כ שקל בר פיולי גם השומן הגבוה דאל"כ דאורי ליה כמאן אורי ליה וא"כ יש להקשות בהא דאמר דשקיל דאוריי' דר"מ והא שקיל נמי דרבנן וצריך (לומ') דלא, מיירי כ"א בגיד עצמו ולא בשומן כלל וה"ק דמה דשקיל בר פיולי דאורייתא וסתמא אמר בין לר"מ ובין לר"י דר"מ נמי כר"י סבירא ליה דכל הירך אסור כמ"ש התו' ד"ה מכלל דשיירי כו' יע"ש ושייר חטיטה בגיד דהוה דרבנן לר"מ ובתחלה היה רוצה לומר דשייר דרבנן לדר"י והיינו שומן הגיד עצמו דאסור גם לדר"י והקשה לו דאורי כמאן והוצרך לומר דשייר דרבנן דר"מ והיינו חטיטה דאי שומן קנוקנות א"כ מה קאמר דשקיל דאורייתא והא דרבנן נמי שקיל שומן הגיד עצמו אלא דלא מיירי כלל ושקיל ושייר בגיד מיירי דחטיטה הוה דרבנן:

הן אמת שרש"י ז"ל כתב במתניתין ד"ה שיטול כולו שיחטט אחריו וסתם מתני' רבי מאיר היא עכ"ל הנה משמע דמתניתין רבי מאיר היא כדאמרינן בעלמא סתם משנה רבי מאיר היא ואיך יתכן זאת דהא ע"כ מתני' דלא כר"מ דלר"מ כל הירך אסור מ"ה כדמוכח מעובדא דבר פיולי דשקיל דאורייתא דר"מ וכיון שכן ע"כ כר"י סבירא ליה דאכלו ואין בו כזית פטור דהא אכילה כתיב ביה דליכא למימר דאי אית ביה דו"ה זיתים מאשר על הירך נפקא כדמסיק ע"ב דמה"ט מסיק כתנאי למלתיה דשמואל דמאן דאית ליה אכלו ואין בו כזית חייב סובר לא אסרה תורה, אלא שעל הירך בלבד וא"כ מתני' דתנן אכלו ואין בו כזית חייב לאו ר"מ היא ואיך כ' רש"י דמתני' ר"מ אם לא שנאמר דרש"י סובר דהגי' היא כמו שכתובה לפנינו דמאי דשקיל בר פיולי דאורייתא סתם ולא לר"מ ומאי דשייר דרבנן לר"מ ור"ל דבר פיולי שקיל דאורייתא לשיטתי' דאורי ליה כר' יהודה דכל הירך אסור ושייר חטיטה דהוה רבנן לדר"מ כמ"ש רש"י ז"ל דחטיטה לא הוה לר' מאיר אלא מדרבנן ולא מן התורה ועיין מ"ש לקמן בגמ' ע"ב:

ודע דרב ששת דאמר מה דשקיל בר פיולי דאורייתא ומה דשייר דרבנן תרתי אשמעינן וכה"ג כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו וע"ש ואני אפרש לפי דרכנו דאם נאמר כמ"ש רב ששת מקודם דשקיל דאורייתא לר"י אשמעינן דלר"י כל הירך הוה דאורייתא דל"ת מה שעל הכף הוה דאורייתא וכל הירך הוה דרבנן וחטיטה בקנוקנות לית ליה כלל אף מדרבנן לכך אשמעינן דכל מה דשקיל בר פיולי הוה דאור' לר"י דכל הירך אסור מ"ה ואשמעינן כרב פפא דאמר כתנאי ואשמעינן דטעמא דר' יהודא דאמר כזית הוא משום דכל הירך אסור דבברייתא לא הוזכר טעם פלוגתתן אלא ר"פ מסיק לה הכי וה"ה רב ששת אשמעינן זה ואשמעינן נמי דשייר דרבנן לר"י ופריך דאורי כמאן אורי ומשני דאורי כו' ור"ל לר"י ג"כ כפי מה דאורי לי' לבר פיולי כו' ושיירי לדרבנן דר"מ דהוה חטיטה ואי אמרי' דאוריית' לר"מ אשמעינן כל הירך לר"מ אסור מ"ה וחטיטה הוה דרבנן לאפוקי מפי' הריטב"א ז"ל דחטיטה דרבנן לא קאי אשומן כו' אלא דיש להקשות א"כ מאי אלא דאמר רב ששת דמשמע דהדר ביה ממה דאמר בתחלת דבריו ואמאי הא לא הדר ביה כלל דמה דשקיל בר פיולי דאורייתא והיינו ע"כ לר"י דאי לר"מ שקיל גם דרבנן דלא אסרה תורה אלא מה שעל הכף בלבד דסתם מתני' ר"מ וקתני אכלו ואין בו כזית חייב וע"כ לא אסרה תורה אלא שעל הכף לבד וכדמסיק ר"פ כתנאי כו' יע"ש אלא דלא תידוק מיני' דשייר דרבנן לר"י אלא דשייר דלר"מ. ומאי אלא שייך כיון דלא הדר כלל מדבריו הראשונים ועוד מנלן למידק כלל מכלל דשייר דרבנן דר"י דלמא לא שייר כלל בשומן הגיד עצמו ומה דאמר דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"י חדא אשמעינן דכל הירך הוה לר"י דאורייתא וכר"פ לקמן כתנאי דהא בברייתא לא הוזכר טעם פלוגתתן דאכלו ואין בו כזית וסתמא דתלמודא הוא דמסיק לקמן מ"ט דרבנן כו' ור"י אכילה כו' ומכ"ש לעיל ולא מיירי כלל בשומן של הגיד הנשה אלא בגיד עצמו ומנא ליה למידק מכלל:

אבל לבי אומר לי דרש"י ז"ל גירסא אחרת היה לו בגמ' וזה תוארה אמר רב ששת מה דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"י ושייר דרבנן לר"י ופריך דאורי לי' כמאן כו' ומשני אלא אמר רב ששת מה דשקיל בר פיולי דאורייתא ושייר דרבנן לר"מ ולר"י שרי מדרבנן וכיון שכן א"ש דודאי רב ששת תרתי אשמעינן דכל הירך הוה דאורייתא לר"י ומש"ה לשיטתיה אכלו ואין בו כזית פטור כו' באכילה כתיב ביה דאית ביה דו"ה זיתים לא צריך דמאשר על כף הירך נפקא כדלקמן בשמעתין ואשמעינן דאיכא דרבנן לר"י כגון שומן הגיד עצמו לשיטת רש"י דבי' קיימי' ופריך דאורי כמאן ומשני אלא מה דשקיל בר פיולי דאורייתא במוקדם לר"נ ורצה לומר דבר פיולי לפי מה דאורי לי' שקיל דאורייתא ושייר דרבנן לדר"מ ותרתי שמעת מיני' ג"כ דלר"י כל הירך אסור מ"ה וחטיטה לר"מ לא הוה אלא דרבנן ובשומן של גיד לא מיירי כלל בכאן וזה שאמר ולר"י אף מדרבנן שרי והיינו חטיטה דלית לי' לר"י כלל חטיטה דהכין הוא ודאי דכיון דלר"מ לא הוה חטיטה אלא דרבנן ע"כ לר"י כלל לא. ואף מדרבנן שרי לר"י:

ומנא אמינא שיש לגרוס כך מתורתו של הריטב"א ז"ל למדתי כן שכתב בסוגיא דלעיל צ"ב ב' וז"ל ומיהו קשה דבעובדא דבר פיולי אמרינן אמר רב ששת מאי דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"י ומאי דשייר שייר דרבנן ומאי שיורא איכא לר"י (ר"ל לשיטת התוס' דשומן הגיד עצמו שרי לר"י וחטיטה לית ליה כלל לר"י אף מדרבנן) כו' וי"ל דרב ששת בטעותא הוי אמרי לה דס"ד דלר"י איכא איסורא דרבנן ודחי לה ולא קיימי במסקנא ויש גורסין שם מכלל דשייר דרבנן לר"י כו' כלומר ובאתמהא פריך ליה דלר"י לית ליה כלל דרבנן ותדע מן הקושיא הוא דאל"כ כמאן אורי ליה עכ"ל הרי בהדיא דיש שני גרסאות להמעיין והמבין בריטב"א ז"ל ונאמר דגירסת רש"י ז"ל כגירסא הראשונה וא"ש טפי דהדר ביה ממה דאמר דשייר דרבנן לדר"י דהיינו שומן הגיד עצמו אלא דשייר דרבנן לדר"מ דהיינו חטיטה ובשומן לא איירי כלל ומה דשקיל בר פיולי דאורייתא היינו לר"י כדמעיקרא דאי לר"מ דרבנן נמי שקיל דלדידיה לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד ומה דשייר דרבנן לר"מ ואשמעינן תרתי וכדכתיבנ':

והנה לפי פי' רש"י ז"ל הך ברייתא מצעתא לעיל מצי אתיא כר"י ג"כ דשמנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור ואשומן של גיד עצמו קאי ואיצטרכו כולהו כמ"ש לעיל בדברי הריטב"א והך מתני' אתיא כר"מ. ומיהו כל הגיד שחוץ לכף נמי אסור לר"מ מדרבנן דלא מסתברא דגרע מקנוקנות לר"מ דבעי חטיטה וה"ה כל גיד הירך דבעי חטיטה ומה דשייר חטיטה היינו דרבנן. והנה כל מה שכתבנו חטיטה הוא בקנוקנ' אל תטעה לומר דוקא בקנוקנות דמצינו חטיטה בגיד עצמו כמו שאבאר בתו' ד"ה מכלל אלא דריהטא דלישנא וסוגיא דשמעתא משמע טפי על קנוקנות לכך כתבו חטיטה על קנוקנו' וכמ"ש לקמן הפירוש השלישי הוא שיטת רבותינו הצרפתים וז"ל דלר"י לית ליה דרבנן בגיד כלל דשומן מגיד הגבוה מישרא שרי לר"י וגוממו עם השופי אגיד לחודיה קאי כמ"ש שם בצ"ב ב' ד"ה גוממו והגירסא כמו שהוא כתובה לפנינו מכלל דשייר דרבנן לדר"י אלא דאורי ליה כמאן אורי ליה ומשני אלא דאורייתא ומאי דשייר דרבנן לדר"מ ואפשר שהגי' בהדיא אלא מה דשקיל בר פיולי דאוריי' ושייר דרבנן דר"מ דאי לדר"י אפי מדרבנן משרי שרי (ובמהר"ם מלובלין משמע דהגירסא היה דאי לר"י אף מדרבנן לא שייר יע"ש ויתבאר בסמוך בתו' מכלל דשייר לדר"י) ובתחלה אמר דשקל דאורייתא דר"י ופריך דאורי כמאן מכלל דשייר דרבנן לדר"י דאי לא מה אשמעינן דלא ניחא לתו' לומר דאשמעינן רב ששת, דלר"מ כל הירך אסור מ"ה דזה מלתא דפשיטא הוא לדידהו אלא ע"כ דאשמעינן דשייר דרבנן לדר"י ובאתמהא פריך לה והא ר דרבן לית ליה בגיד וכעין מ"ש הריטב"א לעיל צ"ב ב' והבאתיו לעיל דאי לא כמאן אורי לי' אלא מאי דשקיל בר פיולי דאור' לר"מ ואשמעי' דלר"מ כל הירך אף מה שחוץ לכף היה מ"ה ושייר דרבנן אשמעי' דחטיט' לר"מ לא הוה אלא מדרבנן לר"מ וכמ"ש רש"י דלא כריטב"א דחטיטה הוה דאוריית' לר"מ והבאתיו לעיל ולפי זה ע"כ מצעתא דתניא ושמנו מותר ר"מ היא דאי ר"י מישרי שרי ולית ביה איסור דרבנן כלל ולא ידענא למה לי ברייתא בתרייתא כלל וכדמקשינן לעיל או מצעתא למה לי ואין לומר דבתרייתא אשמעינן ואף שומן ליכא ביה אלא הנהגת קדושים דהא בהדיא תנא ליה בברייתא וישראל קדושים נהגו בו איסור אם לא דנימא איפכא דהיכא דלא נהוג לא אחמור וע"ל צ"ב תו' ד"ה גוממו כו' ואשמעינן זה דקתני בעי חטיטה ושמנו מותר ולית לן לאפלוגי בין תקנת חכמי' להנהגת קדושים וע"כ מיירי במקום דלא אחמור ומצעתא נמי צריכי דאי בתרייתא לחוד ה"א מותר לגמרי ואי דהוה ידעינן מרישא וחותך שמנו מעיקרו כו' מ"מ לא הוה אמרינן דהנהגת קדושים יש בו ואף דהוה קשיא חטיטה דרבנן ולכך אשמעינן בהדיא הנהגת קדושים והיכא דלא אחמו' שרי ומיהו לדינא קיי"ל שומן הגיד בכ"מ אסור ועיין בי"ד סימן ס"ה יע"ש ואי"ה בחדושינו אבאר והנה לענין דינא קיי"ל מה שעל הכף קוה ודאי מן התורה ומה שחוץ לכף הר"מ ז"ל, פסק להדיא דהוה דרבנן בפ"ח מהלכות מ"א יע"ש והטור והש"ע סתמו דבריה' ולא מצאתי שום גילוי בדבריהם דמשמע מלשונם קצת דכל הירך אסור מ"ה וזה תימא דהא הרא"ש ז"ל כתב מימרא דשמואל דלא אסרה, תורה אלא מה שעל הכף בלבד וקיימא לן כוותיה וכתב עוד ר"מ ור"י פליגי ואמרי דכל הגיד אסור מדאורייתא ופליגי בחטיטה יע"ש, והוא כפי' התו' כאן כידוע דרכו בכל מקום להסכים עם התו' ז"ל וא"כ קשה מדוע לא ביארו הטו' וש"ע דבריהם במה שחוץ לכף אי מ"ה אסור או דרבנן כשמואל. והנה לשיטת התו' לית ליה לשמואל דלא אסרה תורה אלא מה שעל הכף דשמואל לדבריו דת"ק קאמר כן והרא"ש ז"ל סובר דשמואל לדינא אמר דלא אסרה תורה אלא מה שעל הכף ורב ששת הוא דלית ליה דשמואל אמר מה דשקל בר פיולי דאו' לר"מ אבל לשמואל אה"נ דנטל מקצת דרבנן לרבי מאיר ושייר חטיטה דהוה דרבנן או דסבירא ליה חטיטה לר"מ דרבנן ושומן הגיד לר"י הוה נמי דרבנן וכפירש"י לעיל גוממו עם השופי והגירס' כמו גירסת רש"י ז"ל מה דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"י ושייר דרבנן ופריך דאורי ליה כו' אלא מה דשקיל בר פיולי דאורייתא ר"ל כמו מעיקרא דאורייתא לר"י ושייר דרבנן לר"מ ובשומן לא איירי כלל ומש"ה פוסק כשמואל דגם רב ששת לא פליג אשמואל ולא אסרה תורה אלא מה שעל הכף לבד ונאמר דהרא"ש לא סביר' ליה כתו' דר"מ דמחמיר בחטיטה מסתמא כר"י סבירא ליה דכל הירך אסור מ"ה אלא דאפ"ה לא אסור אלא מה שעל הכף בלבד ומה דאמר רב ששת מה דשקל בר פיולי דאורייתא היינו לר"י וכמ"ש דגירסתו כגי' רש"י ז"ל והמבין יבין:

וא"כ לדינא צ"ע אי מה שחוץ לכף אסור מן התורה או מדרבנן ואף לכאורה אין נ"מ בזה לדידן דלענין איסור מה נ"מ אי מ"ה או מדרבנן ואי נשפך ולא ידעינן אם היה ס' נגדו הא אין בגידין בנ"ט ואי שנתערב מה שחוץ לכף בין גידין אחרים דבריה לא בטיל אף אי הוה דרבנן כמבואר בסימן ק"א ועוד כשאינו שלם לא הוה בריה ואי דספק אי נפל גיד בין גידים כשרים אף אי הוה דאורייתא ספיקו לקול' דהא דבריה לאי בטל לא הוה אלא מדרבנן וספיקו כה"ג להקל כמו שאבאר אי"ה בחדושינו לי"ד מ"מ קשה הא כתבו דשומן וקנוקנות לא הוה אלא דרבנן וגם דקדקו וכתבו דשומן לא הוה אלא מנהג קדושים ואמאי לא פירשו במה שחוץ לכף מה דינו גם בפנימי וחיצון פירשו דבריהם בפנימי, אסור מ"ה וחיצון מדבריהם ואמאי סתמו במה שחוץ לכף:

ועוד דנ"מ טובא לענין דינא אי הוה מה שעל הכף לבד דאורייתא או שעל כל הירך דאי שעל הכף לבד הוה דאורייתא א"כ מה שעל הכף לחודיה הוה בריה ואף אי נחתך השאר ונתערב מה שעל הכף בשאר גידין אין בטל באלף דבריה הוה דהא באכלו מה שעל הכף לבד ואין בו כזית לוקה שהרי רבינו אומר כן בפרק ח' מהלכות מ"א ה"ב שאם אכל מה שעל הכף לחוד ואין בו כזית לוקה דהוה בריה וכיון שכן לא בטל באלף דהא טעמא דבריה דאין בטילה באלף הוא מטעם דחשיב דאין צריך כזית ואף בכ"ש כמ"ש הפוסקי' ז"ל ועיין בסימן ק' בי"ד בט"ז שם ואי אמרינן דכל הירך אסור א"כ ודאי בטילה לר"י דבעינן כזית דוקא ומאי חשיבותא ואפילו אי נימא דלאו הא בהא תליא אלא דבריה אינה בטילה גזירת חכמים דחשיב בריה בפ"ע מ"מ לא הוה בריה אלא בנתערב כל הגיד שעל הירך דודאי הכין הוא למ"ד שכל הירך אסור לא הוה בריה אלא כל הגיד כולו ועי' פר"ח סי' ס"ב שכתב אמ"ה מיקרי בריה דלא הוה אלא באבר זה וכן ג"ה יע"ש ולקמן אבאר זה בעזה"י:

ובתו' ד"ה מכלל דשייר דרבנן לדר"י לכאורה משמע דר"י נמי אית ליה דאורייתא ודרבנן ולר"מ הוה דאורייתא כ"כ שאוסר ר"י כדאמר בסמוך שקיל דאורייתא לר"מ ולר"י דרבנן נמי לא שייר עכ"ל נראה כונתם מדאמר מכלל דשייר דרבנן לר"י ופריך דאורי ליה כמאן אורי ליה ולא פריך והא ר"י דרבנן לית לי' אלא ש"מ דאית ליה ולפי' ע"כ שלש מחלוקת דלת"ק לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד ור"י דכל הירך אסור מ"ה ולר"מ אף חטיטה הוה דאוריית' דהא אמר דשקל דאוריית' לר"מ ולר"י אף דרבנן לא שייר וע"כ מה דהוה לר"י דרבנן הוה לר"מ דאורייתא וכתבו דזה אינו דא"כ הוה מחלוקת גדולה ושלש מחלוקת בדבר ועוד במאי פליגי ר"מ ור"י כו' וכבר כתבנו מזה לעיל באורך יע"ש ועיין במהרש"א ז"ל ובמהר"מ מלובלין כתב וז"ל ובספרי' שלנו אין הגירסא כך ולא נשמע ממנו כ"כ שיהא לר"י דרבנן עכ"ל ור"ל דהתו' דייקי ממה דאמר דלר"י מדרבנן לא שייר כו' וכפי מ"ש ראייתם מדלא פריך דר"י לית ליה כלל דרבנן ועיין בחדושי רשב"א והתו' שכתבו דלר"י דרבנן לא שייר לאו דגי' כך אלא דהאמת קאמרי דאי דאית ליה לר"י דרבנן ע"כ דלא שייר דרבנן לר"י ובהכרח מה דקאמר דשקל דאורייתא ע"כ לר"מ דהא לר"י דרבנן נמי שקיל או דגי' הוה מה דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"מ כו' או דא"כ מה דאשמעינן רב ששת דשקיל דאורייתא דר"י כמ"ש לעיל באורך לפי גרסתם דגרסי מכלל דשייר כו' ולא כגי' הריטב"א ז"ל מה דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"י ושייר דרבנן לר"י והיא גי' רש"י ז"ל ועמ"ש לקמן מזה בעזה"י:

בא"ה וא"ת מנלן בשקל בר פיולי דאורייתא לר"מ דלמא ר"מ לא אסרה תורה אלא שעל הכף וליכא כ"א ב' מחלוקת מהרש"א ומהר"מ שניהם לד"א נתכונו דקשיא להו מנא ליה לרב ששת דשקל בר פיולי הוה דאורייתא לר"מ יע"ש והנה הלשון לא משמע כך ועוד דמ"ש וליכא אלא שני מחלוקת פירושו וליכא נמי כו' והנה יש לפרש כונת התו' ז"ל דמנלן רצונם לומר דהקשו לעצמן מנא להו דר"מ אוסר מה שאוסר ר"י מ"ה אימא דלר"מ לא הוה מ"ה אלא מה שעל הכף בלבד וסתם מתני' ר"מ הוא וכמ"ש לעיל ומה דקאמר דשקיל בר פיולי דאורייתא סתמא קאמר כגי' ספרים שלפנינו ואימא דה"ק דשקיל בר פיולי דאורייתא והיינו כפי מה דאורי ליה וכר"י כו' ושייר דרבנן דר"מ ולר"י לא שייר כלל ור"ל דאה"נ דאית ליה דאורייתא ודרבנן בשומן הגיד ומתחלה אמר דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"י ושייר דרבנן היינו השומן וכפי' רש"י ז"ל דשומן של גיד עצמו אסור מדרבנן ופריך דאורי כמאן אורי ליה אלא דשקיל בר פיולי דאוריית' לר"י ג"כ דסתמא אמר כגי' הספרי' שלפנינו ושייר דר"א ובשומן לא איירי כלל אלא בגיד עצמו כמ"ש לעיל ומנלן דזאת הגי' שלפנינו מכלל א"ש דלמא הגי' כרש"י וכמ"ש הריטב"א מה דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"י ושייר דרבנן ואהא פריך דאורי כו' ואהא כתבו דלא מסתבר לומר כך וע"כ גם לר"מ הוה דאורייתא מה שחוץ לכף ומיהו מזה אין סתירה לומר דשומן לא הוה אלא לר"י מדרבנן דאפשר דהוה לר"י מדרבנן וכמ"ש:

ונראה דיש לפרש דה"ק דודאי מה דאמר רב ששת מה דשקיל בר פיולי דאורייתא אשמעינן בזה דבר חדש דאי לא הוה למימר דשייר דרבנן. כו' וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחדושיו יע"ש היטב והבאתיו לעיל אלא דע"כ דאשמעי' דהוה דאורייתא ומש"ה פריך ליה מכלל דשיירי' דרבנן לר"י דאי לאשמעינן דשקיל דאוריית' לר"י זה פשיטא דהא ר"י אוסר כל הירך אלא לדיוקא איצטריך דשייר דרבנן לר"י וע"ז הוקשה להם מנלן לסתמא דתלמודא לדייק הכי דלמא אשמעינן רב ששת דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"י למידק מיניה הא לר"מ שקיל גם דרבנן דלר"מ לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד כו' והוא ודאי נטל כל מה שעל הירך ומנא לן דאיכ' כלל דרבנן לר"י לאתמהא דאורי כמאן אורי ומתוך כך אנו מוכרחין לומר דהגי' היא אמר רב ששת מה דשקל בר פיולי דאורייתא לר"י ושייר דרבנן לר"י וכגי' רש"י וכמ"ש הריטב"א ופריך דשייר דרבנן לר"י דאורי כמאן אורי ומשני דשקל דאוריית' בסתם כמו שהגרסא לפנינו ואעפ"י כן הפשט כמקודם דלר"י שקיל דאורייתא ולא לר"מ דלדידיה אף דרבנן שקיל דלא אסרה תורה אלא מה שעל הירך ושייר דרבנן לר"מ היינו חטיטה ומשומן לא איירי כלל השתא אלא בגיד עצמו מה דשקיל בר פיולי דאורייתא שקל בגיד עצמו ושייר דרבנן לר"מ ואשמעינן תרתי חדא דוקא לר"י שקיל דאורייתא ולר"מ קצת דרבנן נמי שקיל והיינו מה שהוא חוץ לכף ושייר חטיטה דלא הוה אלא דרבנן דהשת' נמי לא הוה אלא, שני מחלוקת דת"ק דר"י בברייתא ור"מ סבירא להו דלא אסרה תורה אלא מה שעל הכף בלבד ושאר הירך עם החטיטה הוה דרבנן ור"י סובר דכל הירך הוה דאורייתא ושומן הגיד עצמו הוה דרבנן וחטיטה לית ליה ועל זה כתבו דמסתברא דר"מ כיון דמחמיר בחטיטה ה"ה דסובר כר"י שכל הירך אסור מן התורה וע"כ מה דשקל דאורייתא לר"מ ג"כ אשמעינן דהוה דאורייתא והגי' שלפנינו אמת הוא מכלל דשיירי לדרבנן דר"י דאי לא מה אשמעינן ועוד דלישנא לא א"ש דקאמר דאורייתא לר"י והא שקיל נמי דאורייתא דר"מ דר' מאיר נמי סבירא ליה דכל הירך אסור מן התורה אלא ש"מ לדיוקי' אתא דמה דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"י הוא דשקיל הא דרבנן דר"י שייר ופריך דאורי כמאן אורי ליה אלא מה דשקל בר פיולי דאורייתא ואי הגירסא בסתם תו לא צריכנא למידי ותלמודא הוא דמסיים דוודאי שייר דרבנן דרבי מאיר דהא אמר ליה חות טפי ואי הגי' דאורייתא לר"מ והא ודאי גם דאורייתא לר"י שקיל אלא דשייר דרבנן דר"מ ואפשר דאשמעינן נמי דכל הירך אסור גם לר"מ מ"ה ומיהו הול"ל בין לר"מ ולר"י אלא דאשמעינן דרבנן דר"מ שייר:

ובד"ה צריך שיטול כולו לענין חטיטה סתם כר"מ ולענין נאמנין סתם כו' עכ"ל כבר כתבנו לעיל מזה דרבי סובר אף דיש טירחא אפ"ה נאמנין ולאו הא בהא תליא ור"מ ור"י אפשר לשיטתיה או כלישנא בתרא שם בפוסקים דנאמנין עליו ועל החלב דר"מ סובר דאין נאמנין דהיו מקילין בחטיטת גיד כר"י אבל לבתר דאנשיוה הלכה כר"י דנאמנין עליו וראה שכתבו שסתם לענין חטיטה כר"מ דלא כפירש"י ז"ל דסתם מתניתין ר"מ היא דלשיטתייהו מתני' לאו ר"מ היא דהא ר"מ סובר כל הירך אסור וא"כ אכלו ואין בו כזית פטור וכמ"ש לעיל וכמו שאבאר לקמן בעזה"י אלא מתני' רבי היא ובחטיטה סבר כר"מ ובאכלו ואין בו כזית סובר כת"ק דר"י וכדכתיבנא לעיל:

שם גמרא אכלו ואין בו כזית חייב ר' יהודא אומר עד שיהא בו כזית ראיתי להקדים בכאן כמה עיקרים הצריכות לזאת הסוגיא ולסוגיות הבאות לפנינו בעזה"י בסוף הפרק ק"ב וק"ג ע"ב לענין אמ"ה. דע דכל מקום דכתיב לאו במאכלות אסורות או איסור עשה כגון לאו הבא מכלל עשה דהוה עשה וכתיב בי' אכילה אינו לוקה ואינו עובר בעשה עד דאכל כזית בכדי אכילת פרס דמצטרף בכ"מ לבד מאבר מן החי דלא מצטרף כמו שיתבאר בסוף הפרק בעזה"י וזה דוקא בדבר שאין בריה אבל בריה אמרינן בכמה מקומות שאון צריך שיעור ואביא קצת מהמקומות בתלמוד דמוזכר כן הנה במכות י"ג א' במתני' האוכל נמלה כ"ש שחייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה ובגמרא שם י"ז א' ורבנן בריית נשמה שאני ויתבאר לקמן עוד אמר רבא שם י"ז ב' ריסק ט' נמלים ואחד חי כו' חמש משום בריה הרי דבריה חייב בכ"ש כמו שיתבאר קקמן ובשבועות כ"א ב' פיסקא היכן מצינו שאוכל כ"ש שחייב ולא והרי נמלה בריה שאני כו' הרי דמצינו בהדיא דבריה לא בעינן שיהא בו כזית גם מצינו דין דבריה דהוה דבר חשוב ולא בטל בס' וי"א דאפילו באלף לא בטיל דשאר אסורין מין באינו מינו בטל בס' דלית ביה טעמא ואף אם ממשות של איסור שם ובריה לא בטל ובכמה דוכתי אמרינן הכי ואביא מהם קצת אמרו בהך פרקין לקמן ק' א' גיד שנתבשל בין הגידים כו' וליבטיל ברובא בריה שאני ובירושלמי דתרומות פי' על מתני' דדג טמא כו' קאמר הורה ר"י כרבנן בעכבר א' באלף כו' וי"ג בתתק"ס ועי' ב"י בי"ד סי' ק' יע"ש הרי דבריה אינה בטילה נמצינו למידין דבריה יש לה חשיבות יותר מכל מ"א בשני דברים א' שא"צ שיאכל כזית וא' שאין לה ביטול אפילו באלף והנה הר"ן ז"ל בסוף פרק ג"ה אהא דאמרי' בריה שאני התנה והטיל בה שלשה תנאים ואז יהא לה דין בריה והנני מבארם בעז"ה כ"א על מקומו ועל מצבו ומעמדו:

התנאי הא' הוא שיהא איסורה מגופה כמו גיד וכיוצא בזה הוא דהוה לה דין בריה ומש"ה אמרינן לקמן ס"פ אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית טמאה במיתתה בכ"ש והיינו טעמא דצפור טהורה שד"א גרם לה לפסול ולא הוה איסורה מגופא (רצה לומר בשעה שנולד אלא לאחר מיכן) וא"ש הך דזבחים ר"פ התערובת דב"ח חשיבי ולא אמר בריה חשיב דכיון דאין איסורו מגופו אלא לאחר שנגח ונעשה שור הנסקל וכן בחטאות המתות יע"ש (ודע עוד דיש דברים שנוצר באיסורא ואפ"ה לא הוה בריה להתחייב עליה בכ"ש כגון וולדות קדשים במעי אמן הן קדושים וכדומה שאין איסורו באלו מגופו אלא מצד אחר ודוקא שרצים ועוף טמא וכיוצא בהן הוא דחשיבי ברי' ועי' לקמן):

התנאי הב' שיהא בריית נשמ' כמו צפור טמא וג"ה וכיוצא בו לאפוקי חטה אחת כברייתה כדאמרינן במכות ורבנן בריית נשמה שאני (ואינו סובר כפירש"י ותוספות שם דרבנן לדבריו דר"ש קאמרי אלא אינהו נמי בריית נשמה בעינן ג"ה שאני דהוה בריית נשמה מתחלה אף שאין בו עכשיו ומש"ה לא קשיא אף מחטה אחת של כלאי הכרם דאיסורה מגופה דלא הוה בריית נשמה ומש"ה לא חשיבא בריה) ומיהו חלב כיון דאינו מקובץ במקום א' כעין בריה אלא מפוזר לא הוה בריה וזהו תנאי שני:

התנאי הג' דוקא שיהא שלם הוא דאמרינן דהוה בריה ולא כשנתרסק ממנו דלא הוה בריה והכין אמרינן במכות ריסק ט' נמלים ואחד חי (וכפירוש התוספות דחי ר"ל שלם דאם הוה נתרסק לא הוה בריה ועיין בנזיר דף כ"ג יע"ש) הנה נשלמו הג' תנאים שהתנה הר"ן ז"ל ואילו תנאי הד' דבעינן כל שאילו יחלוק אין שמו עליו לא התנה וסבירא ליה אף שאילו יחלוק אין מפסיד את שמו אפ"ה הוה בריה ובתנאי שיהא שלם דאל"כ לא הוה קשיא ליה מחלב דלא הוה בריה כיון דאילו יחלוק שמו עליו ומיקרי חלב מש"ה לא הוה בריה אלא דלא ר"ל כן ועי' בריטב"א ק' א' דחלב אילו יחלוק שמו עליו לא הוה בריה בשם רבינו יצחק וכן הרשב"א בחדושיו שם כ"כ ואילו הר"ן אינו סובר כן וכדכתיבנא והתוספות במכות י"ז א' ד"ה ורבנן בריית נשמה דנבילה מש"ה לא הוה בריה דאין אובדת שמה יע"ש ודעת התוספות כאן ובמכות אבאר בשמעתין לקמן אי"ה באורך:

ודע דכל מה שהוא חשיב בריה לענין שא"צ כזית ה"ה וכ"ש דחשיב ברי' לענין דאינה בטילה וכל מה דלא חשב בריה וצריך כזית ה"ה דבטילה בס' ושווין המה והא הר"ן ז"ל התנה ג' תנאים לענין ביטול כמו שהם לענין מלקות כמבואר ובש"ע סי' ק' התנה הג' של הר"ן ז"ל והתנאי הד' של ר"י ז"ל שאילו יחלוק כו' לענין ביטול ובאיסור והיתר הארוך לרבינו יונה שער כ"ה כלל ב' כתב נמצא שאין קרוי בריה עד שיהא בו שלשה דברים בריה ונשמה ונוצר באיסורו ושיחלוק ושאין שמו עליו כו' עכ"ל והו' של ונשמה צ"ל ברית נשמה ונוצר באיסורו ואין שמו עליו כשיחלק ועי' בשערי דור' סי' מ"א יע"ש ובמבוא שערים דשווין המה זה עם זה:

והנה בטעמא דהא מלתא דברי' א"צ כזית למלקות ואינה בטילה באלף ונשתנה דינו מכל מ"א דבעינן כזית ובטל בס' ראיתי להתבונן בו הנה התוס' ז"ל בשמעתין ד"ה מ"ט נתנו טעם לזה דכיון דכתיב לא יאכל שרץ העוף וכיוצא בו משמע בין גדול ובין קטן וכונתו אבאר לפי ששרץ לא מיקרי אלא כשהוא שלם וכן עוף טמא וכיוצא בו וכיון שכן ע"כ אף בכ"ש חייבה תורה דמדלא חייבה תורה אלא בשאכלו כולו ושלם ש"מ דאף בכ"ש והא דכתיב אכילה לומר דבמקצתו מיהא מיחייב בכזית משא"כ חלב ונבילה דאף מקצתו מהן מיקרי חלב ונבילה וכמ"ש התוספות מכות י"ו א' והבאתיו לעיל א"כ אן ראייה דבאוכל כולו שיהא חייב בכ"ש אלא בכזית דוקא וזה לשון הרא"ש ז"ל בשמעתין דכל הני מיקרו בריה אבל נבילה וחלב אפילו חתיכה איקרי כו' אבל הני קאמר רחמנא לא תאכל אותן בין קטן ובין גדול כי על שלמותן נקראין כן וכן מוכח בשבועות דטעמה הוה כאילו פירשה התורה יע"ש הרי כמ"ש מדכתב שעל שלמותן נקראין כן ורצה לומר מדכתיב לא יאכל שרץ העוף או שרץ הארץ דמשמע דוקא שלם והיינו בכ"ש דחתוכה ממנו אינו נקרא שרץ וכן ג"ה וכיוצא בו ולענין ביטול דאמרו חכמים דאינה בטילה דהוה מדרבנן ולא מן התורה כתב הט"ז דסתמא כתיב לא יאכל אותם בין קטן ובין גדול מש"ה החמירו חכמים כו' מ"ש דסתמא כתיב יש לגמגם קצת דהטעם הוה כאלו פירשה התורה וכמ"ש לעיל מדכתיב שרץ והוא שלם דווקא ש"מ במשהו ואכילה אי אכל מקצתו מינ' שחייב בכזית ממנו ויש ליישב דאכתי אימא דהקפידה התורה אתרתי שיהא שלם וכזית ועל כרחך כתב דודאי כיון דכתיב שרץ דהוא בריה שלימה משמע בין קטן ובין גדול כמות שהוא דלא יאכל הבריה משא"כ נבילה דקאי על חתיכה א' ושפיר בעינן כזית ויפה כיון ומ"ש ז"ל כיון דיש לו חשיבות מ"ה בכ"ש מש"ה החמירו חז"ל כן כתב הריטב"א ז"ל בחדושיו ק' א' ופרקין בריה שאני פי' כמו שחשיב לענין מלקות בכ"ש כך חשיב לענין ביטול יע"ש וכן כתב באו"ה ורבינו יונה שער כ"ה כלל ב' וז"ל ומאחר שהוא שלם ויש בו מלקות בכ"ש החשיבוהו חכמים ג"כ יע"ש והן דברי הט"ז ז"ל בעצם:

ואני תמה על עצמי דא"כ באמ"ה דקיימא לן שהוא חשיב בריה שהרי כליל להו הטור וש"ע בסימן ק' בהדי אינך ברי' ואמאי לא בטיל ומה חשיבות יש לו דאמ"ה צריך שיהא בו כזית דווקא כדאמר רב סוף פרקין וכן פסק הר"מ ז"ל בהל' מ"א פ"ה וכמו שאבאר לקמן באורך בעזה"י וא"כ אמאי אינה בטילה אם נתערב אמ"ה ולא הוה חה"ל בששים והנה מ"ש הטור והש"ע דאמ"ה הוה בריה כן כתב הרא"ש דהוה בריה ולמדו מג"ה דהוה בריה כיון דהוה בו בריית נשמה ונוצר באיסורו ושיחלוק ושאין שמו עליו ה"ה אמ"ה נמי אלא דקשיא כמ"ש דבשלמא גיד ואינך דיש להם חשיבות בכ"ש ה"ה לענין ביטול משא"כ אמ"ה איזה חשיבות יש לו דלא בטיל והא צפור טהורה בחיי' בכ"ש נמי משהו בשר כו' ומיהו הא לא קשיא לי ר' שמעון דאית ליה כל איסורין שבתורה בכל שהוא למכות אמאי הן בטילין בס' לדידיה הא ל"ק דבשלמא לדידן דכל איסורין בכזית וברי' נשתנה דינו בכ"ש אחשבו' רבנן ג"כ לענין ביטול משא"כ לר"ש דכל איסורין בכ"ש איזה חשיבות יש להם ובטילין בס' ועוד דלר"ש דאמר כ"ש למכות ע"כ גזירת הכתוב הוא ולא מטעם חשיבות מידי דהוה אכזית לדידן דבטל בס' אף שחייב מלקות ומידי דהוה אכעדשה בשרצים שחייב מלקות ואפ"ה בטלו בס' ואף דבשאר דברים בעינן כזית ובשרצים המבדילין (היינו שמונה שרצים האמורין בתורה) בכעדשה, אפ"ה גזירת הכתוב הוא בכך ועיין באו"ה שער כ"ה כלל ב' שכתב להדיא שרצים המבדילין בטילין בס' ועיין בסי' ק"ד בהגהות רמ"א וט"ז וש"ך יע"ש והנה לפי דברי הג"ה והנמשכים אחריו דבשרצים המבדילין אינן בטילין בס' יע"ש קשיא לר"ש מה שהקשינו דאמאי כל איסורין שבתורה בטילין בס' דמסתמא לא פליג הא דאמרו בכ"מ דבטל בס' ואף שיש לומר דשאני שרצים המבדילין דחשיבי משאר איסורין משא"כ לר"ש דכל איסורין שוין מ"מ למ"ש הש"ך וט"ז לא יתיישב ועמ"ש לקמן. בזה גם לר"ש אפשר דגם בריה בטילה בס' דליכא חשיבות משאר איסורין ועמ"ש לקמן:

ובישוב הקושיא שהקשינו אמאי חשיב אמ"ה בריה י"ל דחזינן דבשר גידים ועצמות מצטרפין לכזית ובשאר איסורין בעינן כזית בשר דווקא ואין גידים ועצמות מצטרפין ובאמ"ה גופא אם פירש הבשר ושינה מברייתה אינו חייב אלא משום בשר מן החי ואינו חיוב אלא בכזית בשר דוקא א"כ כיון דהקפידה התורה שיהא כברייתה דוקא ושמצטרף גידים ועצמות גם במשהו בשר נתנו חז"ל חשיבות דאינה בטילה באלף. ודע דאכתי איכא לאקשויי דהא אם נחתך קצת אבר מאבר שלם דלא הוה בריה ובטלו כמ"ש הרא"ש להדיא דף ק' ע"א דאיבד שמו וכן הסכים בש"ע ז' וכמוסכם מכל הפוסקים ואמאי הא אי חתך מקצת האבר ויש בו משהו בשר עם גידים ועצמות חייב וא"כ ע"כ הא דהחמיר התורה באמ"ה לאו משום בריה הוא דהא בנחתך א"א לשנים נמי לוקה על מקצתו ומיהו לשיטת התוספות כאן בשמעתין ד"ה אכילה כתיב ביה דכתבו דאינו לוקה עד שיאכלו כולו שלם שכתבו והיינו דלר"ל לא מצינו כו' יע"ש בס"ה א"ש דוודאי אמ"ה חשיב ברי' מדחזינן באוכל שלם חייב במשהו בשר ובאוכל מקצתו ממנו אינו חייב ש"מ דבריה הוא ולהכי אחשביה רחמנא ומשום הכי אחשבי' רבנן לענין ביטול כמו שכתבתי לעיל מה שאין כן לשיטתם באבר מן העוף טמא אפילו כולו שלם לא הוה בריה ובטל כמבואר בכל הפוסקים וכמ"ש התוספות ר"פ התערובת ויתבאר לקמן אי"ה ועי' סי' ס"ב וק' וק"ד בפר"ח ועי' במ"מ וכ"מ בהל' מ"א פ"ב ופ"ד ופי"ו דהא דאמרינן האברים אין להם שיעור לענין טומאה איתמר ובשרצים המבדילין וכמו שיתבאר לקמן והיינו טעמא דאבר דעוף טמא נהי דחשיב בריה מ"מ אין לו חשיבות כלל דמי אמרה תורה לא יאכל בשר מעוף טמא לא תאכל שרץ כתיב דמשמע כולו שהוא שלם בכ"ש ואבר ממנו בכזית משא"כ באמ"ה דהקפידה תורה ואמרה לא תאכל הנפש בעוד שהנפש עם הבשר ועיין פרישה סימן ס"ב והוה שפיר בריה אבל לשיטת הר"מ ז"ל בהל' מ"א פ"ד דאמ"ה אם חתך מקצת ממנו חייב במשהו בשר א"כ אבר דעוף טמא נמי יהא בריה ולא ליבטל אף באלף ואי דשאני אמ"ה דאשמעינן קרא דאף במשהו בשר חייב א"כ מקצתו נמי לא יהא בטיל מה"ט ויש ליישב זאת דנאמר דאכתי בעינן בריה שאובד שמו כשיחלוק ואחשביה רחמנא והלכך באמ"ה הכי הוא דהוה דאחשבי' דבמשהו בשר ויש לו חשיבות דהוה בריה שלימה בפ"ע משא"כ אבר דעוף טמא לא מצינו חשיבות ועוד נאמר דאמ"ה מיקרי בריה כיון דהקפידה תורה שיהא כברייתה ואם פירש מקצת הבשר אינו לוקה משום אמ"ה אלא משום בשר מהחי וכזית הלכך אמרינן שפיר כיון שבאה האזהרה על אבר מיוחד אמרינן כשהוא שלם מיקרי בריה דאם יחלוק אין שמו עליו משא"כ באבר ועוף טמא דלא בא אזהרה על אבר מיוחד כלל וזה כוונת פר"ח י"ד סי' ס"ב ס"ק ג' יעוין שם ומש"ה אבר עוף טמא לא מיקרי בריה דאם יחלוק שמו עליו דכמו שהוא שלם חתיכת עוף טמא מיקרי ה"ה במקצת ממנו דלאו משום איסור אבר קאתינן עלה משא"כ באמ"ה דמשום איסור אבר קאתינן עלי' ואין שמו עלי' כשיחלוק ועיין עוד לקמן מה שאכתוב בזה באופן אחר יע"ש:

הן אמת למ"ש הריטב"א והט"ז והוא מאו"ה שכ"ה כ"ב דטעם בריה דלא בטילה הוא משום דאחשבי' רחמנא ליחייב בכ"ש וכמ"ש לעיל א"כ לא הוה מקשין התוספות ד"ה מ"ט לר"ש תרומה אמאי בטילה בק"א והא הוה בריה דחטה אחת כול' ומאי קושיא והא טעמא דבריה דאחשבי' רחמנא להתחיב בכ"ש מלקות ולר"ש. אין זה חשיבות דהא איהו לשאר איסורין שוה לר"ש דכל שהוא למכות ואין לבריה שום חשיבות משאר איסורין ודין הוא דליבטל בריה כמו שאר איסורין ויש ליישב דנאמר קושית התו' הוא למ"ד במכות י"ו א' דלא אמר ר"ש כ"ש למכות אלא בחטה דהוה בריה ולא בכל איסורין והוקשה להם שפיר א"כ תרומה אמאי עולה באחד ומאה דבלא"ה צריך לפרש כן כמו שאבאר בתוס' ואין סתירה לדבריהם:

אבל עוד אחת אני אביא ראיה דהר"ן והמחבר בש"ע לא ס"ל הך טעמא דבריה משום דחייב עלי' בכ"ש דא"כ תקשי לר"נ שהתנה תנאי א' שיהא בריית נשמה שלא תקשי מאוכל חטה וגם ש"ה והא וודאי התם לא לקי בכ"ש דמי כתיב התם לא תאכל חטה דטעמא דבריה דהוה כמפרש בין קטן ובין גדול וכדכתיבנא לעיל והכ' לא כתיב כן וכמ"ש התוס' להדיא כאן בשמעתין ור"פ התערובת ומכות י"ז א' יע"ש ואינו לוקה אלא בכזית ואין לה חשיבות כלל ומש"ה בטילה ולמה ליה להתנות תנאי דלא הוה בריה כ"א בריית נשמה אלא וודאי דר"ן ז"ל אינו סובר כמ"ש דהוה כמפרש בין קטן ובין גדול אלא דבריה יש לה חשיבות דבריה הוה ומש"ה מחייב מלקות בכ"ש וה"ה לענין ביטול דאין בטילה ומש"ה הוקשה להם מ"ש חטה של טבל ושל כלאים הוה איסורו מגופו ומש"ה הוצרך להטיל תנאי שיהא בריית נשמה אף שאין עכשיו. וראיתי לרש"י במסכת שבועות כ"א ב' עלה דהך דמפרש נמי כבריה דמי שכתב דבריה מ"ט משום חשיבות מפרש נמי הא אחשבוה איהו עכ"ל הרי דלא כמ"ש התו' כאן ור"פ התערובת דהוה כמפרש בין קטן וגדול דאל"כ הוה ליה לפרש כמ"ש התו' כאן ובריש התערובת אלא טעמא דבריה דחייב משום חשיבות שיש לו וה"ה לענין ביטול דאין בטילה משום חשיבות שיש לה א"כ יקשה מחטה של כ"ה דנוצר באיסורו אותן שגדלו אח"כ ועיין בפ' כ"ה קי"ו ובתו' שם ומש"ה הוצרך לג' תנאים ועיין בתו' ריש תערובת שכתבו דבריה שאמרה תורה בין קטן וגדול וכן אמ"ה וכונתם במשהו בשר גידים ועצמות דודאי אמ"ה בעינן כזית דוקא דאכילה כתיב ביה ואינו חייב עד שיאכל כולו לשיטתם ע"כ כמש"ל ועיין ד"ה ור"י אכילה כתיב ביה:

עוד יש לחקור חקירה אחת וגדולה היא אלי במ"ש בסי' ק' בדיני בריה שיהא ד' תנאים שיהא בריית נשמה שלא תקשה מחטה של כ"ה ונוצר באיסורו שלא תקשה מש"ה ושיחלוק אין שמו עליו דל"ק מחלב (ולית ליה סברת הר"ן דחלב אינו במקום א' מקובץ אלא במקומות הרבה) ושיהא שלם מהא דמכות ריסק ט' נמלים ואחד חי ולמה ליה ד' תנאים בג' סגי כיון דהתנה שיחלוק אין שמו עליו תו ל"ק מנבילה ושור הנסקל כמ"ש הרא"ש לקמן ק' א' דחתיכה נמי מיקרי נבילה וש"ה כתיב לא יאכל בשרו וא"כ כיון שהזכיר תנאי שיחלוק ואין שמו עליו לא הוה להזכיר דנוצר באיסורו והטור לא התנה אלא תנאי א' שיחלוק ואין שמו עליו מיקרי בריה ותו לא דסובר כמו שכתבו התוספות והרא"ש ז"ל דעיקר טעמא דבריה משום דהוה כמפרש בין קטן ובין גדול ורבנן דאמרי בריית נשמה שאני לרבי שמעון קאמרי הכי ולדידהו אף בלאו הכי דמי כתיב לא תאכל חטה וא"כ בתנאי שיחלוק ואין שמו עליו סגי אבל הר"ן והש"ע סברי דרבנן לעצמם אמרי כן ומש"ה הצריך הר"ן ג"ת אבל לש"ע קשה כמ"ש וצ"ל דנבילה נמי מיקרי בריה דלא תאכלו כל נבילה בין קטן וגדול משמע דנבילה מיקרי כשהיא שלימה ולא כשהיא חתוכה דהא בפסחים כ"ב א' יליף היתר הנאה בג"ה ובחלב משום כשהותר נבילה חלבה וגידה הותרה ויעשה למלאכה לטומאה וטהרה ואי דחתיכה מיקרי נבילה אין ראיה ודאי דכשהותרה חלבה וגידה הותרה אלא נראה דנבילה שלימה מיקרי ולא חתיכה וא"ש דכתיב לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה הרי נבילה שלימה משמע ומפורש היתר הנאה בקרא והא דפריך הניחא למ"ד יש בנ"ט יש לישבו בקל ואבארו בפסחים א"י השם וא"כ ודאי היה ראוי להתחייב כשהיא שלימה וכן לענין ביטול ומש"ה התנה דלא מיקרי בריה אלא כשנוצר באיסורו ולית ליה טעמא דבין קטן ובין גדול הזהירה תורה אלא טעמא דבריה דחייב בכ"ש דחשיב הוא מדהוצרך ליתן טעם על טבל וכ"ה שאין בריית נשמה וכמ"ש לעיל אלא דחשיב הוא דהוה בריה וחייב בכ"ש וה"ה לענין ביטול והוצרך לטעמא דנוצר באיסורו לענין נבילה וש"ה ואל יקשה לך מאבר מן הטמאים דהתם אין איסורו משום אבר ומה לי אבר או מקצתו דכלהו מיקרי חתיכת עוף טמא וכמ"ש לעיל ועמ"ש סוף פרק':

נסתפקתי בדבר שהוא בריה ונוצר באיסורו ואינו אסור אלא מדרבנן אי הוה בריה לענין ביטול או לאו אי אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אלא אין ביטול או, לאו ומה דמספקא לן הוא דכאן בהג"ה לא הגיה כלום ולעל סימן ק"א הגיה דחה"ל אף דלא הוה אלא מדרבנן אין בטילה ולגבי בריה לא כתב כלום אי אסור מדרבנן או בטל או לאו ונ"מ טובא בגיד החיצון דאינו אסור אלא מדרבנן אם נתערב בגידין אחרים דאינו בטל דהוה בריה ומיהו בגיד הפנימי אין נ"מ דאי נתערב כל הגיד הוה בריה משום אותן הד' אצבעות שעל הכף ואי נחתך מקצתו מה שחוץ לכף ונתערב אף אי הוה בריה בדרבנן כיון שנחתך תו לא הוה בריה ועיין מה שאכתוב לקמן והנה אם נאמר דטעם דבריה לא בטיל דאחשביה רחמנא דלקי עליה בכ"ש באיסור דרבנן לא שייך זה משא"כ לטעם השני לעיל דבריה יש לה חשיבות בפני עצמו ומש"ה אינה בטילה א"כ ה"ה באיסור דרבנן או דל"מ דוקא באיסור תורה:

והנה מה שהקשינו לעיל אהא דהתנה בש"ע שיהא נוצר באיסורו לאפוקי נבילה וש"ה תיפוק ליה דאילו יחלוק שמו עליו וכמ"ש הרא"ש דף ק' והיה אפשר לומר דהמחבר לשיטתיה שכתב לאפוקי חטה דאינה בריית נשמה כמ"ש הר"ן וא"כ ע"כ סובר דטעמא דבריה לאו משום דאמרה תורה בין קטן ובין גדול כמ"ש התוס' בשמעתין דמי כתיב לא תאכל חטה אלא ע"כ טעמא דבריה דחשיב הוא ולכך אין לה ביטול וקשיא ליה מטבל וכו' ולכך קשיא ליה מנבילה וש"ה אמאי בטילין כשנתערבו והא הוה בריה כשנתערב צפור טהורה שלימה כו' וה"ה אן מלקות אמאי לא יתחייב מלקות בכ"ש ואהא חי' דאין נוצר באיסורו אלא דא"כ קשיא אמאי באמ"ה הוה בריה ובעוף טמא לא הוה בריה כיון דנוצר באיסורו וכל שאילו יחלוק אין שמו עליו וכ"ת לענין עוף טמא לא מיקרי בריה ה"ה לענין נבילה לא מיקרי בריה מה שהוא שלם דחתיכה נמי מיקרי נבילה כמ"ש לעיל וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דאמ"ה כיון שבא אזהרה מיוחדת עליו הוה כבריה וכמ"ש הפר"ח בסימן ס"ב וגבי נבילה הוה כאילו כתיב אזהרה בתורה על כולה כשהיא שלימה כמש"ל:

זאת תורת העולה מדברינו דחילוק יש בין אמ"ה ובין אבר עוף טמא דאמ"ה לא מיבעיא לשיטת התוס' דאינו חייב אלא כשיאכל אותו שלם ובמשהו בשר חייב וודאי דהוה בריה וכדכתיבנא משא"כ באבר עוף טמא דאינו חייב אלא בכזית ממנו דלא יאכל שרץ העוף כתיב כשהוא שלם בכל שהו ולא במקצת ממנו אלא אפילו לשיטת הר"מ ז"ל בפ"ה מהלכות מ"א דאמ"ה אם חתך מקצתו ממנו חייב בכזית עם גידים כו' אפ"ה ק דהקפידה תורה שיהא כברייתה דאם הפריש בשר ממנו דאינו חייב אלא משום בשר מן החי וכזית בשר דווקא א"כ הוה בריה ואף אי נאמר דלא תאכל הנפש עם הבשר קאי ג"כ אמקצת אבר אפ"ה קרוי בריה שבא אזהרה מיוחדת על אבר אחד לומר שחייב עליו ואיסורו דידיה משום אמ"ה דהא כשפירש בשר ממנו תו לא מיקרי אבר ובעינן כברייתו ומש"ה כי איכא אבר שלם מיקרי בריה דאילו יחלוק אין שמו עליו הרצון בזה דאיסורא דידיה משום אמ"ה ואילו יחלוק כו' משא"כ באבר דעוף טמא דאיסור דידיה לא מיקרי אבר עוף טמא אלא איסור עוף טמא ומש"ה לא מיקרי ברי' אף כשהוא אבר שלם דנהי דאם יחלוק אובד שמו שאין שם אבר עליו מ"מ איסורא דידיה מה לי כשהוא אבר שלם מיקרי חתיכת עוף טמא או כשיחלוק ג"כ מיקרי חתיכת עוף טמא וכבר ביארנו זה לעיל בארוכה והשתא פש גבן לברורי הספק שנסתפקנו בתחלה באיסור דרבנן אי חשוב בריה או לאו ונ"מ בגיד החיצון שנתערב כולו או אבר המדולדל בבהמה ונשחטה הבהמה דהוה אמ"ה מדרבנן אי הוה בריה או לאו ואף אי נאמר דטעם חשיבות בריה דלוקין עליו בכ"ש אפ"ה איכא לספוקי דכל דתיקון רבנן ומכ"ש לטעם השני שכתבנו לעיל יש לספק והנה מדברי או"ה כלל כ"ה דין ג' וד' יש ללמוד ממנו דבאיסור דרבנן לא הוה בריה שהרי כתב וז"ל אמר שמואל שני גידין הן כו' וכתב הרמב"ם דג"ה לא חשיב בריה לעבור עליו בכ"ש אלא שעל הכף אבל העליון והפנימי שחוץ לכף אינו אלא מד"ס ואינו חייב אלא בכזית (ר"ל מכת מרדות מדרבנן) והלכך אף אי לא נתערב אלא ד' אצבעות מה שעל הכף אינו בטיל דאל"כ לא תמצא ג"ה שלם בבהמה א' וירך דקה שלא והא בו כזית אבל חתיכה משאר הגיד שאינם בכ"ש אלא בכזית שלוקין. עליהן מכת מרדות בטל מידי דהוה אכזית שנתרסק עכ"ל העתקתיו מפני. שכמה הלכת' גברתי איכא למשמע מיניה חדא דמשמע מדבריו שכל גיד החיצון. אפילו שלם לא הוה בריה שכך כתיב דלא הוה בריה רק שעל הכף ועוד שכתב וכן. שאר גידים שאין בכ"ש לא. חשיב בריה ועוד דלמאי הלכתא כתב דברי הר"מ ז"ל דגיד החיצון שאינו אלא מדרבנן ואינו חייב אלא בכזית דנ"מ כמו שכתבתי ומיהו ואין ראיה דאיהו לשיטתי' שסובר טעם ברי' שלוקה בכ"ש ומש"ה החמירו חכמי' כמשמעות לשונו כאן דמה"ט כתב דלא הוה בריה דהוה בכזית משא"כ אי נאמר טעמא דבריה חשיב הוא ובלאו טעמא דלוקה בכ"ש אינה בטלה אכתי איכא לספוקי בהך מלתא ועיין לקמן מזה. עוד איכא למשמע מיניה שעל הכף אף אי נחתך השאר ממנו הוה בריה כיון דאין איסורו אלא מה שעל הכף מיקרי בריה ואובד שמו כשיחלוק אותו מקצת שעל הכף יע"ש ולפ"ז לכ' יהודא דסובר דכולה ירך משמע ודאי דלא מיקרי ברי' אלא כשכל הגיד כולו שלם וא"כ הא דפריך ור"י אמאי לא מיחייב בכ"ש תיפוק ליה דאילו יחלוק אין. שמו עליו ולא חשיב בריה ואי דקשיא כשאוכל כל הגיד כולו אמאי לא מיחייב בכ"ש דר"י אמר סתם אינו חייב אלא בכזית משמע אף כשאכל כל הגיד שעל הירך ואמאי לא מיחייב בכ"ש ומאי קושיא הא, כשאכל כל הגיד שעל הירך לא משכחת שלא יהא בו כזית כמ"ש או"ה והבאתיו בסמוך במ"ש דאל"כ לא תמצא ג"ה שלם שלא יהא בו כזית וכוונתו מבואר דע"כ א נחתך מקצת שעל הכף לחוד הוה בריה כו' וא"כ קשיא מ"ש ויש ליישב ועיין מה שאכתוב עוד בגמרא לקמן בעזה"י באורך מזה:

עוד לאלקי מילין כמה שנסתפקנו אי באיסור דרבנן חשיב בריה אי לא הנה מתורתו של כהן הגדול יש ללמוד דחשיב בריה שהרי הרב אומר כן בסי' פ"ו על מ"ש המחבר ביצת נבילה וטריפה אסורה ונתערבה באלף אסורה וכתב דקאי נמי אביצת נבלה והקשה אמאי לא בטל ועל הטור ל"ק דאיהו בשיטת התו' קיימי. אף דלא הוה בריית נשמה הוה בריה עכ"ל ור"ל כמ"ש התו' כאן בשמעתין ד"ה מ"ט דחטה לאו משום דאינה בריית נשמה וכן הרא"ש כתב כן א"כ משמע וודאי אף באיסור דרבנן בריה אינה בטילה, שהרי ביצת נבילה לא הוה אלא מדרבנן כמבואר ואפ"ה חשיב בריה וה"ה כל גיד החיצון ואבר המדולדל ונשחטה הבהמה אם נתערב אין בטילין דהוה בריה ועל הרב בהג"ה יש להקשות אמאי בחה"ל כתב אף באיסור דרבנן וכאן לא הגיה כלום הן אמת שיש לתמוה על מ"ש הש"ך ז"ל דהטור סובר ביצה הוה בריה אף דלא הוה בריית נשמה דא"כ קשיא הא דריש ביצה דאינה בטילה הניחא למ"ד את שדרכו למנות שנינו כו' והא אף למ"ד כל שדרכו למנות אפילו הכי אין בטילה דהוה בריה לשיטת התו' והטור אלא וודאי דביצת טריפה לא הוה בריה דלא מיקרו בריה אלא כשתחלת ברייתה כך טריפה אינה יולדת וה"ה לביצת נבילה כמ"ש דלאו דווקא נוצר באיסורו דהיינו לידה אלא דומיא דנמלה שלא היה לה היתר וש"ה מעולם משא"כ ביצה וכדכתיבנא ועוד דאי אכל ביצת טריפה אינו לוקה אלא בכזית ולא בכ"ש דמי כתיב לא תאכל ביצת טריפה לא תאכל טריפה כתיב והיינו בכזית וא"כ לא הוה ברי' כמו חטה של כ"ה כמ"ש התוספות כאן ועיין מ"ש הר"מ בהל' מ"א אי לוקין על ביצת טמאים וטריפה יע"ש בפ"ב וג' יע"ש ואי"ה במקום אחר אבאר סוף דבר שדברי הש"ך ז"ל צ"ע ובדבר דרבנן נראה להקל באמ"ה דרבנן באבר המדולדל ונשחטה הבהמה ובגיד החיצון כולו דבטילן וזה שהרב א הגיה כלום בדיני בריה וגם מה שהקשיתי לעיל אמאי לא הזכירו הטור והמחבר דלא אסרה תורה אלא שעל הכף לבד בסו' ס"ה דנ"מ לענין ברי' הנה ראיתי להרב בהג"ה שכתב בסי' ק' דעיקר הגיד אינו אלא שעל הכף לבד יע"ש ומ"מ על הטור והמחבר קשה גם על רמ"א בסי' ס"ה ששם מקומו לא כתב מזה וראיתי להפר"ח סי' ס"ה כתב דמסתימת לשון המחבר משמע דכל הירך הוה מ"ה וא"כ קשה איך יתכן זאת שהרי פסק לקמן בסי' ק' דג"ה מיקרי ברי' וטעמא דברי' שלוקין עליו בכ"ש ואי כל הירך אסור אינו לוקה אלא בכזית למאן דסבירא ל'י כל הירך אסור כדבעינן למימר לקמן בשמעתין דלר"י הכין הוא ואם נאמר דטעמא דברי' דאין בטל משום חשיבות הוא ולאו משום הא דכ"ש וה"ה מה שלוקין על ברי' בכ"ש הוא משום חשיבות וכמשמעות לשון רש"י בשבועות כ"א ב' הוה א"ש הא דפסק הש"ע דג"ה הוה בריה וע' מ"ש עוד לקמן מזה:

וכיון שבררנו כל דיני בריה באורך וברוחב וסלקנו כל הקושיות והספיקות, בעז"ה מעתה אתחיל בפי' הלכה הזאת ואומר:

גמרא פסקא אכלו ואין בו כזית חייב מ"ט בריה הוא כו' ת"ק דמתני' סובר דלא אסרה תור' אלא שעל כף בלבד כמבואר כאן דלר"י דכל הירך אסור אינו לוקה אלא בכזית וכמו דמסיק ע"ב דהא בהא תליא וכיון שכן יש לתמוה על מ"ש התוספות ד"ה מכלל דלר"מ דמחמיר בחטי' לא מסתבר דמיקל בכל הגיד שחוץ לכף כו' והא רבינו הקדוש סתם במתני' כר"מ דבעי חטיטה ואפ"ה סתם דאוכלו ואין בו כזית חייב ואיך זכה שטרא לבי תרי שהוא מן הנמנע דמאן דסובר צריך חטיטה סובר שכל הירך אסור מ"ה וע"כ דאין לוקה אלא בכזית וכמו דמסיק תנאי הוא ואף שכתבנו דכתבו התו' דסתם כר"מ ולאו ר"מ היא מ"מ הא מאן דמחמיר בחטיטה סובר כל הירך שאסור מ"ה ואין לומר דמש"כ התו' דלר"מ דמחמיר בחטיטה סובר כל הירך אסור מ"ה הוא מדחזינן דר"מ אמר לעיל בברייתא צ"ב ב' ג"ה מחטט אחריו בכ"מ שהוא והיה די לומר ג"ה מחטט אחריו אלא לומר בכ"מ שהוא בעי חטיטה ואף מה שחוץ לכף בעי חטיטה וע"כ סובר כל הירך אסור מ"ה דאל"ה לא היה צריך מה שחוץ לכף חטיטה דהוה גזירה לגזירה ועיין בס' בית ישראל סי' ס"ה שכתב כה"ג בשומן של גיד דדבר שהוא דרבנן ל"ש ביה חטיטה אלא ע"כ ר"מ סובר דכל הירך אסור מ"ה ובמתני' סתם, דבעי חטיטה מה שעל הכף ור"י לית ליה חטיטה כלל אלא דקשיא מה שהקשו התו' דשמואל אשמואל דלמא מה שאמר שמואל חות טפי מה שעל הכף אמר כת"ק דמתני' ולא דסבר כר"מ וצ"ע:

ובתו' דה מ"ט דרבא בריה הוא דאמ"ה ועוף טמא חשיבא להו בריה עד כאן לשונו לקמן לא משמע כלל דאמ"ה מיקרי בריה דהא דקתני כל שהוא היינו משהו בשר וגידים ועצמות וכתב דאמר אמ"ה צריך שיהא כזית אלא שכתבו כן ולמדו דבר זה מג"ה דחשיב בריה ה"ה אמ"ה וכבר, הארכנו לעיל והתוספות לשיטתם ע"ב ד"ה ור"י דאינו חייב אלא באוכל כל האבר ואף לר"מ כתבתי ישוב:

ועוד אפשר לפרש דראייתם מהא דלקמן גופא דאמ"ה חשיב בריה מדמקשה מאכל צפור טהורה בחייה בכ"ש וס"ד דכ"ש חייב וה"ה אמ"ה דהוה ס"ד בכ"ש ומאין הרגלים לומר כן והא אכילה כתיב ביה והוה בכזית אלא ש"מ דאמ"ה הוה בריה ולקמן דמסיק דאינו חייב אלא משהו בשר וגידים ועצמות דאינו חייב אלא שיאכל כל האבר ואכילה כתיב ביה ולכך בעינן כזית כמו שכתבו התוספות, ע"ב יע"ש ובחדושינו לקמן אבאר מזה אבל רש"י לקמן ק"ב ב' אהא דאמר רב אמ"ה צריך שיהא כזית פי' מדל"ת מדחלקיה הכתוב מבשר מן החי יע"ש משמע דסובר אמ"ה לא הוה בריה דאל"כ הוה לפרש דל"ת בריה הוא וחייב בכ"ש ומה שיש לחלק בין אמ"ה לג"ה הלא יש די והותר במ"ש לעיל וע' עוד מ"ש ע"ב בד"ה ור' יהודא אכילה כתיב ביה באורך בזה בא"ד וא"ת דתנן באלו הן הלוקין כו' והשתא קשה כו' עכ"ל תרתי קאמרי חדא דרבנן לא ס"ל דתליא בבריית נשמה ועוד אמאי לא קאמרי רבנן מי כתיב לא תאכל טעמא דמפרש כו' אבל הר"ן ז"ל והריטב"א ורשב"א ואחרים פי' דשאני חטה דלא היה בריית נשמה כלל משא"כ ג"ה ואמ"ה דבחיים היו להם בריית נשמה ועי' במכו' י"ז א' בתו' שם מ"ש בזה ולקמן אבאר:

בא"ד וא"א לר"ש דחשיב חטה בריה היאך תרומה עולה בק"א וכ"ת דנוצר באיסורו כו' קשה כלאים עכ"ל הנה בקושייתם י"ל ב' קושיות דלוקין בכל שהוא לר"ש למכו' אין לבריה שום חשיבות על שאר איסור ודין הוא לבטל כשאר איסורין וקושיא הב' דלמא ר"ש לדברי רבנן קאמר לדידי לא ס"ל החילוק דבריה אלא לדידכו אודי לי מיהת דחטה נמי חשיב בריה ושניהם מתורצים במה שנאמר דקושית התוספות למ"ד במכות י"ז א' דלא אמר ר"ש אלא בטבל דהוה בריה ובשאר איסורין בעינן כזית הוקשה להם שפיר דא"נ לר"ש תרומה היאך עולה בק"א דהוה בריה דלית ליה טעמא דמפרש אלא דא"כ קשיא מ"ש בתירוצם וכ"ת דג"ה נוצר באיסורו משא"כ תרומה עד שימרח והלא טעמ' דר"ש בטבל דחטה חשיב בריה והלא טבל אין נוצר באיסורו דאינו אסור אלא עד שימרח ורואה פני הבית וקשה טובא ואם נאמר דר"ש לדברי רבנן אמר אודו לי דחטה חשיב בריה והקשה להם אחטה של כ"ה דליחייב בכ"ש ולא אטבל דא"כ תקשי מה שהקשינו לעיל בסמוך אימא לר"ש לא ס"ל כלל דין דבריה אלא לדברי רבנן קאמר ואה"נ דמקשה אטבל ואתרומה וצ"ע ויתר הדברים מה שיש לדקדק בכאן ובמכות ר"פ התערובת הלא הארכנו לעיל ועי' ברשב"א וריטב"א ור"ן וי"ד סי' ס"ב וס"ז וק' וק"א וק"ד וק"ה וק"ו וק"י בביאור דברים אלו ובחדושינו לי"ד אבאר בעזה"י:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה