אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף צג:

דף צג.

גמרא וכן מזרקי ופירש"י ז"ל גידי הצואר וורידין כו' עכ"ל ואף דקי"ל בפרק השוחט כר' יהודא דבעינן חתיכה בשעת שחיטה דוקא ולא אח"כ והכא אמר חתכי' ומלחי' משמע אף אחר כך ש"ד וי"ל דמיירי בבהמה דמנתחה א"א וכדאמר ר"ח בפרק השוחט תו לא צריך היינו בשעת שחיטה אבל אח"כ צריך חתיכ' כדאמר הכא חתכי' ומלחי' דלצלי נמי בעינן חתיכה כפי' התו' לעיל ד"ה חתכי' יע"ש אבל אי הוה אמרינן דלקדירה בעינן חתיכה אבל לצלי לא בעינן דתו דלא מהני דבהמה דמנתחה א"א אין צריך כלל לא בשעת שחיטה ולא אח"כ ובעוף דצולהו כאחד לא מהני אח"כ חתיכה ודוקא בשעת שחיטה כדאמר לעיל דחיים אתי דמא כו' וכי בעינן חתיכה בוורידין לאחר שחיטה ומהני לקדירה ואף בבהמה דמנתחה א"א אפ"ה צריך לחתוך הוורידין הוה א"ש הא דאמר לעיל ר"ח לא אמר ר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד הזכיר צלי משום דבהמה תו לא צריך היינו צלי אבל לקדירה צריך אח"כ חתיכת וורידין אף דמנתחה א"א דסתמא אמר וכן מיזרקי דבעינן לקדיר' חתיכה ומליחה כמו אומצא דאסמיק ועיין בפ' השוחט כי שם מקומו והארכנו בו ובי"ד סימן כ"ב אאריך בעזה"י:

ובתו' ד"ה נאמנין עליו ועל החלב בסתם חלב איירי עכ"ל התוס' לשיטתם שכתבו לעיל לר' יהודה חלבו של גיד מותר אף מדרבנן ד"ה גוממו ע"כ בחלב דעלמא פליגי ולא הוה דומיא דג"ה דהתם הלכו לשיטתן דלר"מ דבעי חטיטה והוה טירחא ומש"ה אין נאמנין ולר' יהודה דלא בעי חטיטה נאמנין ובחלב פליגי בסברא דר"מ סובר כיון דבכרת וקצת טרחא אין נאמנין ולר' יהודא אעפ"כ נאמנין אבל לשיטת רש"י שפיר דלר' יהודה איסור דרבנן איכא בגיד שמנו של גיד הגבוה איסור דרבנן איכא כמו שפי' ד"ה גוממו א"ש דבתרווייהו הלכו לשיטתן דחלב היינו חלב של גיד וחזרו נמי לומר נאמנין קאי אחלב נמי דמעיקר' סברי כר"מ דבעינן חטיטה בשומן נמי דהוה טירחא ומש"ה לא מהימני ולבסוף חזרו כר"י ולית טירחא ומהימני משא"כ לתו' וכמ"ש בד"ה חזרו לומר נאמנין וכן נמי דקאמר אסיפא דקאי נמי על חלבו של גיד דמתחלה סברי כר"י ולית טרחא ונאמנין ולסוף סברי כר"מ ואיכא טירחא ולסוף דאנשויה לדר"י נאמנין אף דאית טירחא וקשיא לי אמאי כיון דהלכו לשיטתן ולר"מ אין נאמנין כיון דהוה טירחא וי"ל דודאי רבינו הקדוש סתם לקמן במתני' הנוטל גיד הנשה צריך שיטול כולו והיינו כר"מ דבעי חטיטה וכמו שאבאר שם ואפ"ה פסק כאן דנאמני' דשנאו בלשון חכמים ש"מ אף דהלכה כר"מ דבעי חטיטה אפ"ה ישראל קדושים ויש להם נאמנות ע"ז ומחטטין בכ"מ שהוא וה"ק דתלתא זמנים הוה, מתחלה הוה סברי כר"י דנאמנין ולסוף אמרו כר"מ דאין נאמן ואח"כ פסקו דנאמנין ואמר לכתחלה היו פוסקין כר"י דנאמנין בלא בעי חטיטה ואח"כ הורו כר"מ ואף דהלכתא כרבי דנאמנין אף שיש טירחא מ"מ קצתם היו מקילין שזוכרין המנהג מקדם דלא היה מחטט ומקילין ולסוף דאנשיוה לדר"י והסכימו כולן דבעי חטיטה מהימני כרבי:

ע"ש ועל החלב מאן דכר שמיה ה"ק אין נאמנין עליו ועל החלב וחכ"א נאמנין עליו ועל החלב עכ"ל הנה בודאי דפליגי ת"ק וחכמים בחלב ג"כ כמ"ש התוס' ד"ה נאמנין וד"ה חזרו וד"ה מאן דכר שמיה אבל ראיתי לריטב"א בחדושיו שכתב וז"ל חלב מאן דכר שמיה מאי שייכיה הכי לאורויי בדין חלב דעלמא שאינו משמנו של גיד דהא ודאי הכי משמע לישניה דעל החלב מפרקינן ה"ק נאמנין עליו כשם שנאמנין על החלב לד"ה דלאו משום חשש שלא היו רוצין להטריח בניקור שלו דהא בחלב וחוטין איכא טירחא טפי ומהימני אלא משום דסברי כר"י ואילו בחלב ליכא למיחש ומהימני לד"ה עכ"ל העתקתיו אות באות ולא ידענא להולמו אם לא שגירס' אחרת היה לו דבחלב לכ"ע מהימני, ומ"ש דחלב משמע חלב דעלמא ר"ל דאי אחלב דגיד הוה לומר חלב דעלמא כמ"ש התו' ד"ה נאמנין ומשני דה"ק דר"מ דהוא ת"ק דמתני' אמר דאין נאמנין דבימיו היו רגילין במנהגא דר' יהודא דלא בעי חטיטה ור"מ סובר בעי חטיטה ולכך לא מהימני וחכמים היינו ר' יהודא וה"ק כמו בחלב נאמנין דישראל קדושים ומחטטי ה"נ בגיד נאמנין דא"צ חטיטה ומהימן דאי מקילין בחטיטה שפיר עבדי דלא בעי חטיטה ורבי שסתם דהלכה כחכמים דנאמנין היינו בתר דאנשויה לדר"י והוחזקו כ"ע כר"מ דבעי חטיטה ומש"ה נאמנין כמו בחלב דבעי חטיטה ואפ"ה נאמנין כמ"ש הריטב"א והבאתיו בסמוך ה"ה ג"ה ומחטטין בכ"מ שהוא ועיין י"ד סי' ס"ה ובמתני' מ"ש שם יע"ש, מ"ש מזה ובת"ח כתב עלה דהך מדלא אמר חסורי מחסרא ש"מ אן מגיה המשנה כיון דר"מ אמר אין נאמנין על גיד כ"ש חלב דאיכא טירחא וחמיר איסורא ורבנן הוצרכו לומר דנאמנין אף על החלב יע"ש זה יוצדק למ"ש הריטב"א דבחלב איכא טפי טירחא, מגיד הוה כ"ש דחמיר איסורי' ג"כ משא"כ לתוס' דכתבו בחלב לא הוה טירחא כמו בגיד יע"ש:

משנה שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכו מפני שמקומו ניכר עכ"ל נקיט שולח ולא אמר מוכר י"ל בג' פנים או דאשמעינן דג"ה מותר בהנאה כדמסיק פסחים כ"ב ע"ב מהך מתני' וכמ"ש התוס' לקמן צ"ט דעכו"ם אין נותן מעות יותר בשביל הגיד שיש בו יע"ש וא"כ אי הוה תנן מוכר לא הוה ידעינן דמותר בהנאה ולכך תנן שולח דגוי מתכבד יותר כשהוא שלם כמ"ש התו' שם ד"ה והלכתא ודוקא מתנה ולא במכר דאין הגוי נותן מעות יותר בשביל הגיד כמו שאבאר שם דבמכר אפילו שלימה מותר למכור אף אי אסור בהנאה או דאשמעינן שולח ירך דמסתמא הוא בביתו אפ"ה דוקא שלימה אבל חתוכה לא גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל חבירו משא"כ אי הוה תנן מוכר דמסתמא הוא באטליז כמו שנאמר לקמן בברייתא מפני ב' דברים אין מוכרין ועיין ברש"י לקמן ע"ב דפשיטא דחתוכה אסור דמצוין שם הרבה ישראלים דישראל יקנה ממנה שיראה ישראל שהירך מבהמה כשירה ויאכל עם ג"ה כסבור שניטל גידה או דאשמעינן אף במתנה איכא גניבת דעת וכתי' הג' שאמר בגמרא דל"ת דוקא במכר שייך גניבת דעת ולא במתנה וכבר יש מי שסובר כן קמ"ל דלא ועמ"ש לקמן בגמרא שם:

ומה שכתבנו דוקא במתנה הכותי מתכבד כשהיא שלימה לא מכר אף שלימה שרי אף אי ג"ה אסור בהנאה כן משמע מדרישה סי' ס"ה ס"ק י"ח וז"ל ויש אוסרין בהנאה מ"מ מותר למכור ירך לנכרי דאין נותן מעות יותר בשביל הגיד אלא על דבר שיש בו טעם אבל לשלוח מתנה אסור כשהוא שלימה תוספות עכ"ל הרי בהדיא דוקא במתנה ולא במכר אף כשהוא שלם אין נותן יותר מעות ועמ"ש דף צ"ט ע"ב:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה