ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף צ.
גמרא מאן שמעת ליה האי סברא ר"י והא מתני' דלא כר"י דקתני נוהג בירך ימין ובירך שמאל עכ"ל י"ל הא קיי"ל לקמן אכלו ואין בו כזית לוקה עיין צ"ו ע"א במתני' והא דבעינן כזית אם לא אכלו כל מה שעל כף אבל אם אכלו כולו מה שעל כף אף דלא הוה כזית לוקה משום בריה וכבר כתבנו לעיל דאיסור חל על חצי שיעור וכן פסק הר"מ ז"ל בהל' שבועות ה"ז פ"ה ובכ"מ שם ובתו' שבועות כ"ג ד"ה דמוקי וא"כ אשמעינן תנא דמתני' דפעמים ג"ה נוהג במוקדשין ואשמעינן דאיסור חל על חצי שיעור כמו דאשמעינן זה בשבועות ועיין במ"ל בפ"ה מה"ש יע"ש וכ"ת דמקשה לא הוה למתני בסתם ג"ה נוהג במוקדשין דהא לר' יהודא בעינן כזית כמבואר לקמן צ"ו שם והוה לאפלוגי ולומר אין נוהג והכא לא שייך לומר דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן הא לא תנן אח"כ דבר מזה וכיון דנזכר ר"י במתני' ופליג אשאר דברי' הוה לאפלוגי ארישא זה אינו דהא לפום סברא דהשתא לר"י פשיטא דנוהג במוקדשין שכן איסורו נוהג בבני נח וכדאמר. ועוד דאין זה קושיא מה דלא פליג ר"י ארישא דהא נמי לא פליג אירך ימין ושמאל אף שהוזכר ר"י במתני' ופליג אשאר דברים והרשב"א שפי' לעיל והא מדקתני סיפא ונוהג בשליל דהוה לר"י לפלוגי ארישא הא סיים שם הרשב"א למה לאהדורי פלוגתייהו בשליל הוה לאפלוגי ארישא דאין נוהג במוקדשין וממילא הוה ידעינן פלוגתא בשליל יע"ש ומיהו בהא דלעיל והא מדקתני סיפא שייך שפיר לפרש כיון דר"י פליג בשליל הוה ליה לכלול ולומר ר"י אומר אינו נוהג בשליל ולא במוקדשין דחד טעמא הוא וכאן לא שייך דבר זה כדכתיבנא:
ודע לפי מה שנראה מדברי הר"מ ז"ל בפי' המשנה לקמן דאינו נוהג בטמאה דאף לחכמים יעקב נצטוה על ג"ה אלא שאין עושין היום במצות השם ליעקב אלא שנאמר לנו בסיני כו' וכן מבואר מדבריו בהל' מלכים פ"ז דיעקב נצטוה על ג"ה ולקמן במשנה דאין נוהג בטמאה אכתוב שם וא"כ לפי דבריו ע"כ ה"ק ר"י והלא מבני יעקב נאסר ולא שייך דרשא דמי שגידה אסור דהא עדיין בהמה טמאה מותר' וחכמים השיבו לא כי בסיני נאמר ושפיר שייך דרשא דמי שגידו כו' ועכ"פ גם חכמים מודים דיעקב נצטוה על ג"ה דמעשה בדידיה הוה ואם כן שפיר ראוי לחול איסור גיד דחמור שנוהג בב"נ אף לר"מ וז"א דלר"מ לית איסור חמור אלא כולל ומוסיף וב"א וכההיא דנבילה לקמן ועיין כריתות י"ד יש אוכל יע"ש ובגמרא דמוקי לה בכולל דוקא ומאן דלית ליה איסור חע"א אפילו בחמור על קל לית ליה והכין הלכתא שהרי א"א ונעשית חמותו דבשריפה אפ"ה לא חייל אם לא בכולל ועיין תוספות יבמות ל"ב ב' יע"ש וא"כ שפיר פריך מאן שמעת ליה ר"מ הא ר"מ אף בחמור על קל אין חייל ולא חל גיד אמוקדשין ולפי זה הא דאמרו חכמים לקמן לר"י בסיני נאמר ולדבריו דר"י קאמרי לדידן אף חמור על קל לית לן ואף אי נאמר לבני יעקב אלא לדידך דאמרת חמור על קל חיל אפ"ה בסיני נאמר ושפיר שייך דרשא דר"ש מי שגידו אסור כו' ובשרו כו' וע"ש בתוספות ק' ב' בד"ה וב"נ ואהכי מקשה מאן שמעת האי סברא ר"ל דחמור על קל חייל כו' אבל רש"י שפיר' מאן שמעת האי סברא דנוהג בב"נ משמ' דלר"מ גיד הנשה אין נוהג בב"נ וכפשטא דמתני' התם לקמן ודלא כר"מ ז"ל:
מה שכתב מהרש"א ז"ל דה"מ להקשות דהא האי תנא סובר אין נוהג בטמאה בסיפא עכ"ל היינו לשיטת רש"י ז"ל א"כ תנא דכאן דסובר בסיפ' אין נוהג בטמאה ע"כ דאין איסור חע"א דליכא למימר מי שגידו אסור כו' אפ"ה ע"כ ג"כ מטעם דבסיני נאמר כאומרו לו כו' וא"כ לא נצטו' יעקב על ג"ה וא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד דלא הוה חמור איסור גיד דאינו נוהג בב"נ אבל לשיטת הר"מ ז"ל אפשר דאמרו לו בסיני נאמר ושייך שפיר מי שגידו אסור כו' ואע"פ כן נצטוה יעקב על ג"ה כמ"ש בהל' מלכים ובפי' המשניות יע"ש וא"כ שפיר איסורו נוהג בבני נח וע"ז פריך אימור דשמעת ליה בטמאה דאיסור לאו בקדשים מי שמעת ליה דחייל עליו גיד:
בפירש"י ד"ה בטמאה דנוהג בשליל עכ"ל כתב מהרש"א קושטא קאמר ומיהו אף אי נוהג בשליל כו' אפ"ה טומאה קדים כר"י דנפל שלא כו' עכ"ל הנה הא דלעיל אפשר לומר ע"כ לא אמרינן לנפל שלא נקשרו אבריו בגידין אלא לר"מ וכפרש"י וכמו שהביאו התו' ד"ה אלמא דמתחל' הגיד אינו על הכף ואינו אסור אלא כשיתקשר על הכף והיינו לרבנן לקמן צ"ו א' אבל לר"י לקמן דאית ליה דרשא דעל הכף דכי אית ביה כמה זיתים יע"ש ואה"נ דלר"י אף מה שאינו על הכף אסור כמבואר שם הירך דכולא ירך ועל הכף דכי אית כמה זיתים ואכל חד מיחייב וא"כ לר"י אף שאינו על הכף קודם שיתקשר חייב אפשר לדידיה דלדידי' כף לאו דוקא ולדרשא הוא דאתא כו' וא"כ. לשיטת רש"י וכמ"ש תוס' מיחייב משעת יצירה לר"י לכך כתב רש"י לר"י ודאי טומאה קדים דאינו נוהג בשליל כו' אמנם ז"א דבהדיא אמרינן לקמן ק' ע"ב ופריך מיני' לר"י מהא דר"י דנפל שלא נקשרו אבריו הרי אף לר"י אינו חייב באמת עד שיתקשר על הכף כו' וזה שסיים מהרש"א ז"ל כדמשמע לקמן בפירקין וכונתו להא דלקמן ק' וכמ"ש כאן וסובר רש"י ז"ל דבאמת אינו נוהג בשליל לר"י אף בלא נשחטה אמו והא דאמר לקמן ה"מ בטהורה דחוי קמדחי לה ולקמן במימרא דשמואל אבאר באורך בזה בעז"ה ומשום הכי כתב מהרש"א ז"ל קושטא קאמר אף לפי האמת בתו' ד"ה אלמא איסור מוקדשין קדים אומר ר"ת כו' עי' בחדושינו לקמן דף צ"ו ע"א בפלוגתא דר"י ורבנן באכלו ואין כזית שם אבאר לה דנ"מ לדינא בין פירש"י לתוס':
בא"ד ואע"ג דהשתא רוצה לומר דגיד לא חייל אמוקדשין אאמ"ה דלא חמור חייל עכ"ל מ"ש דהשתא כוונתם במסקנא דכן הוא האמת דאין גיד חייל על מוקדשין למ"ד במעי אמן הן קדושים דליכא לא כולל ולא מוסיף אלא לפי מה דהוה ס"ד דגיד משעה שנוצרה הבהמה לא הוה קשי' להו איך חייל אאמ"ה דב"א הוא משא"כ השתא דמסיק לנפל שלא כו' דאין איסור גיד משעת יצירה הוקשה להם שפיר איך משכחת כלל איסור גיד על אמ"ה אף בבהמות חולין וע"ז תי' דעיקר קושית המקשה דעל מוקדשין לא חייל דחמור הוא וכן בקושיא ראשונה סמוך על קושיא זו אימור דאמר כו' ועל אמ"ה מצי חייל דלא חמור כמוקדשין כן פשוט שהוא כוונתם. ויש לתמוה דהא טעמא דר"י דגיד נוהג וחלה על טמאה שכן איסורו בב"נ וזה לא שייך באמ"ה דגם אמ"ה נוהג בב"נ ואדרבה חמור איסורו מן ג"ה דאילו ג"ה לא היה נוהג כ"א בבני יעקב לא לכל ב"נ גם לאחר מ"ת נאמרה המצוה לישראל כמבואר ואילו אמ"ה נאמרה ונשנית וגם עתה וקודם מ"ת לכל ב"נ נאסר ואיך יחול גיד על אמ"ה דקדים משעת יצירה ועוד, דהתינח לר"י דנוהג ב"נ אבל לחכמים דבסיני נאמר קשה ועוד איכא מ"ד דאף ב"א לית ליה ועיין יבמות יע"ש מא"ל בזה:
והנה אם נאמר מ"ש התו' בדבריהם אמ"ה הוא שגרות לישנא ולא דוקא אמ"ה אלא בשר מן החי דכפי הנראה הגיד אינו אמ"ה אלא בשר מן החי דאמ"ה היינו בשר גידים ועצם היה נראה להתיר בסי' אלו דמ"ש על אבר מן החי דלא חמור במוקדשין חייל היינו לר"י דאמר לב"נ נאמר ובשר מן החי אינו נוהג בב"נ אי נאמר כר' יוחנן לקמן ק"ב ב' דבשר מן החי נפיק ליה מבשר בשדה טריפה לא מאבר מן החי מלא תאכל הנפש ואם כן ודאי בן נח לא הוזהר על בשר מן החי כמו שכתב הכסף משנה בהל' מלכים פ"ז שהקשה דברי הר"מ אהדדי דפסק דבן נח לא מוזהר על בשר מן החי וכר"י כו' יע"ש א"כ שפיר כתבו לר' יהודא איסור גיד חייל על בשר מן החי שכן איסורו נוהג בב"נ וחכמים דאמרו בסיני נאמר אפשר דהם ר"ש דאמר מי שגידו אסור כו' כנראה לכאורה ור"ש לית ליה יש בנ"ט וא"כ הקושיא מעיקרא ליתא היאך יחול גיד אאמ"ה דאין בנ"ט ולא חייב כ"א אגיד דעץ הוא וגזירת הכתוב הוא ולא הוקשה להם אלא לר' יהודא דאית ליה יש בנ"ט דחייב בטמא' שתים יע"ש ותי' אמ"ה דלא חמיר כמוקדשין מצי חייל, איסור גיד עליו וכאמור אבל קשה דהא ר"מ נמי אית ליה יש בגידין בנ"ט כמבואר לקמן ק"א האוכל ג"ה של נבילה חייב שתים וע"כ יש בנ"ט דהא התוספות מיאנו בפי' הר"מ ז"ל כמבואר לעיל ור"מ לית ליה איסור חע"א אם לא בא' מג' דרכים כולל ומוסיף וב"א עיין כריתות י"ד:
ואין לומר דקושית התו' לא הוה אלא לר"י ולר"מ לא קשיא מידי דאיך יחול איסור גיד על אמ"ה דהוה מוסיף שניתוסף איסור למזבח וכמ"ד לקמן מחוברין לא יעלו ואף בבהמה חולין דהוה מוסיף אלו הקדשי' היה ראוי לגבוה ועכשיו איסור גיד כמו שאבאר לקמן אי"ה בהא דף ק"א ע"א כתבו התוספות דאף בחולין הוה מוסיף יע"ש והיינו אם היה מקדשה לאמו כו' והוה הולד ג"כ קודש דא"כ לר' יהודא נמי ל"ק דאיהו נמי ע"כ סובר מחוברין לא יעלו כמ"ש התו' לקמן ק"א א' ד"ה מאן האי תנא יע"ש דלר"י מחוברין לא יעלו אלא דזה לא ניתן להאמר כלל דהתורה בסתם אסרה ואף בבעל מום או חיה דאין ראוין לקדשים וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה תיקשי לאינך נמי. וגם אין לומר דלר"י קשיא שפיר דאמר אכלו ואין בו כזית פטור היאך יחול איסור גיד על אמ"ה משא"כ לרבנן דפליגי לקמן על ר"י צ"ו א' דאכלו ואין בו כזית חייב דברי' הוה לגבי דידיה אבל משום אמ"ה צריך שיהא בו כזית כמו שאבאר שם לקמן בעזה"י וא"כ שפיר מצי חייל חצי זית על אמ"ה דאיסור חל על חצי שיעו' כמ"ש לעיל באורך אלא דזה דוחק דהתינח אם אין בכף כזית אבל אם יש כזית דצריך לאוכלו כולו אף לרבנן איך יחול על אמ"ה ואולי משום הכי כתבו עוד תירוצים אחרים ולא הונח להם בתי' זה משום הנך קושיות ודע שמ"ש דבגיד אפשר דאין בו אמ"ה אלא בשר מן החי עיין בחדושינו לקמן צ"א א' באוכל ב' גידין מב' ירכות ושם נאריך בה בעזה"י ועיין בר"מ הלכות מ"א פ"ח אף שכתב שם דהלשון וטחול וכוליא שאין בו עצם נמי מיקרי, אמ"ה אפ"ה אפשר גיד לא מיקרי אמ"ה דלאו מיוחד הוא להיותו אבר ועוד אפשר דעושה חליפין והמ"מ כתב בעי' שיאכל בשר גידים ועצמות כברייתו ולא לישתמיט לומר בג"ה לחוד דהוה אמ"ה:
בא"ד ועוד דא"א לחול בע"א עיין במהרש"א ור"ל דלכאור' מצי לומר דאיסור גיד יחול לאחר שחיטה וכתבו התו' דבעינן מחיים דומיא דיעקב כמ"ש ד"ה קדשים דאיסור כרת כו' וגזירת הכתוב דחייל על אמ"ה לזה כתב מהרש"א דהתו' בכאן לא אסקי אדעתיה הא דלקמן אלא דסברא הוא דכי אסרה תורה מחיים נמי וגזירת הכתוב הא דיחול איסור גיד אאמ"ה עוד כתבו התו' דאמ"ה אינו עד לאחר שיולד הוא ר"י לקמן דף ק"ג בסוף הפרק יע"ש ואיכא מ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ושם אבאר בפירש"י ד"ה אלא הכא במבכרת כו' ממה נפשך אי נוהג בשליל כו' ואי אין נוהג בשליל עכ"ל לכאורה יאמר דפ' כן דלא נימא דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן וכתב דלא צריך לזה אלא דבר זה מוסכם אליבא דכ"ע דלר"י נמי דאינו נוהג בשליל נמי נוהג במוקדשין דבהדדי אתיין אלא דא"כ בהא דאמר ואבע"א ולדות קדשים בהוייתן הוה קדושים לא פי' כן כי הכ' ממ"נ אלא סתם וכתב בד"ה ואבע"א כו' כתב דנוהג בשליל ואיסור גיד קדים ולא כתב ממ"נ ודוחק לומר דסמך עצמו אמ"ש מקודם לזה כמבכר' אבל הנרא' לי בזה דהוקשה לו למה לי רישא דנוהג במוקדשין והא מדתנן סיפא דנוהג בשליל פשיטא דאיסור קדים הוא גיד ותו לא פקע ופשיטא כמ"ש לעיל ומש"ה פי' דה"ק דבר זה דנוהג במוקדשין כ"ע מודי' ואף ר"י דא"נ דאין נוהג בשליל אפ"ה ב"א הוא ושפיר חיילי בהדדי ואף דרישא לאו ר"י הוא כדמקשה לעיל מ"מ לא פריך אלא דליהוי ר"י ולא ר"מ זה ודאי קושיא אבל לומר דרבי שנאה לרישא אליבא דכ"ע זה אין קושיא וכהנה רבות בש"ס וא"כ א"ש דבולדות קדשים בהווייתן הן קדושים לא הוצרך לפרש ממ"נ כי הכי דא"ל גם לר"מ צריך הרישא דה"א ולדות קדשים במעי אמן קדושים ותו לא אתי איסור גיד וחייל לפי מה דמסיק מהא דנפל כו' אמוקדשין קמ"ל בהוויתן קדושים ובהדדי אתו וחיילי תרווייהו ואף לר"מ איצטריך הרישא ולא נצטריך לומר דאליבא דכ"ע שנאה הריש' משא"כ במבכרת דליכא שום רבותא פי' דרבי אליב' דכ"ע שנאה לרישא וה"ק דבר זה דנוהג במוקדשין כ"ע מודים בו ובשלמא לעיל למאי דלא אסיק הא דר' יוחנן לנפל כו' קשה למה לי הרישא הא מסיפ' שמעינן דנוהג בשליל ופשיטא דתו לא פקע איסור גיד ואי לאשמעינן דל"ת במעי אמן הן קדושים ואין איסור חל אף בב"א דמסתמא לא יחלוק הך סתמא אסתמא דכריתות ולהכי אמר במעי אמן הן קדושים והיא גופא אשמעינן איסור ב"א אף דממתני' דכריתות שמעינן לה דרך התנא לסתם בכמה מקומות ד"א כמ"ש לעיל רש"י גופא ד"ה וכ"ת אשמעינן יש בנ"ט ואשמעינן איסור חע"א דהיינו כולל אף דממתני' דכריתות שמעינן לה כו' משא"כ השתא דאסיק הא דר' יוחנן לנפל שלא נקשרו כו' שפיר איצטריך הרישא כו':
ודע דלכאורה אין ראיה כלל מסיפא דנוהג במוקדשין דלעולם אימא לך דאין נוהג בשליל לכך ק"ל דאיסור ב"א וחיילי תרווייהו בהדדי ומסיפ' אין ראי' דנוהג בשליל דאיירי שנשחטה אמו ויצא בן ט' חי לאויר העולם לר"מ דטעון שחיטה והוה בהמה מעלייא לר"מ דכה"ג כתב הרא"ש בפ' בהמה המקשה דף ע"ה. ע"א בחלב לר"ל דאמר חלבו כחלב חיה אפילו הכי כשיצא לאויר העולם אין אוסר ר"מ חלב של שליל ע"ש ועיין מ"ש בתו' ד"ה הכא במבכרת יע"ש וא"כ אין ראיה כלל מסיפא ומש"ה צריך רישא לומר תרווייהו בהדדי חיילי יש לומר דרש"י סובר דהא דתנן ונוהג בשליל היינו אף במעי אמו אם מת לאחר שחיטה ולא יצא לאויר העולם אפ"ה נוהג. גם מהרש"א ז"ל בתוספות ד"ה הכ' במבכרת כתב דשמעתין לא משמע כרא"ש ובתו' אבאר. ועוד דרש"י סובר דאי אין נוהג אלא לאחר שיצא לאויר העולם א"כ קשה מכדי מתני' רבי היא כמ"ש לעיל דמש"ה פריך מוקדשין פשיטא דאל"ה אימא דאשמעינן אף בעולה למזבח נוהג יע"ש א"כ רבי דאמר בהמקשה דשנאו לר"י בל' חכמים דבן ט' ניתר בשחיטת אמו ואיך סתם כאן כת"ק דנוהג בשליל כיון דבמעי אמו הכל מותר ולא מסתבר לאסור כשיצא לאויר העולם דבשרא בדיקולא דמיא ולא מסתבר לאמר אגיד אח"כ כן הוא סברת רש"י ז"ל דהוא לשיטתיה בפרק בהמה המקשה במתני' ע"ד א' דר"מ דאמר בן ט' אין ניתר בשחיטת אמו דחדשים לחוד גרמי לא כפירוש הרא"ש שם משום דאי אוירא בעינן ודאי משתרי בשחיטת אמו ואף שיצא אח"כ לאויר העולם בישר' בדיקולא הוא ולא מסתבר לאסור אח"כ וכמו שנאריך בה בעזה"י לקמן במימר' דשמואל ומש"ה קשי' ל"ל רישא אלא דרבי אליבא דכ"ע שנאה וכדכתיבנא:
בתו' ד"ה והא מתני' דלא כר"י ה"מ לומר כו' היינו דהוה להקשות ממתני' גופא ולא מברייתא דלקמן דר"י אומר אינו נוהג אלא באחת וע"ז כתבו דמ"מ נ"ל למפרך מרישא גופא ובד"ה קדשים דאיסור כרת מי שמעת ליה משמע בשלמים ולאחר זריקה עכ"ל מדהקשו בשלמים ולאחר זריקה דלא הוה קושיא כ"כ ואפשר דמלתא דפשיטא הוא דמאחר דליכא איסור אחר פשיטא דיחול איסור גיד ונאמר להיפך דסברא פשוטה היא דאף דלא חל מחיים אפ"ה חל לאחר שחיטה וצ"ל דקשיא להו דאשמעינן דאיסור גיד מיתלא וקאי כדאיתא ביבמות דפריך נשא חי וא"כ מת תתיב' יבומי ומשני מתלי תלוי וקאי יע"ש בד"א וה"נ כן אשמעינן ומש"ה הוקשה להם שפיר ומ"מ מדלא הוקשה להם בפשיטות דאימ' דגיד נוהג במוקדשין בחטאות ואשמות בק"ק דמותרים הן לכהנים ולזרים אסורי' לאחר זריקה עיין בר"מ הלכות סנהדרין פי"ט בלאוין שלוקין עליה' וא"כ שפיר אשמעינן ג"ה נוהג במוקדשין דמוקדשין קדים ואח"כ לאחר זריקה חייל איסור גיד אזרים מיגו דאיתוסף איסור גיד לכהנים איתוסף נמי לזרים וחייב שתים דשפיר הוה טפי להקשות כן דאשמעינן חידוש זה דחייל אמוסיף כו' ומדלא הקשו כן אית ללמוד מדבריהם דבר מחודש דלא אמרינן איסור מוסיף אלא מיד כשנתוסף איסור השני ובא לעולם חל על אדם אחד מה שלא נאסרה מעולם אותה החתיכה לזה האיש או שפיר אמרינן מיגו דאהני איסור השני לאסור על אותו האדם אהני נמי על זה שכבר נאסר' עליו מחמת איסור הראשון לחייב ב' משא"כ כאן דאיסור גיד מיד שחל דהיינו במעי אמו או לאחר שיצא לאויר העולם אין לו מקום לחול על שום אדם דבלא"ה אסורה הבהמה לכ"א משים קדשים ואף לכהנים קודם זריקה ולאחר זריק' דחייל לכהנים משום דאזיל איסור הראשון מה שאין כן בישראל באיסור הראשון קיימא ולא אמרינן כה"ג מוסיף והבן זה. ועיין בחדושינו בחלק א' הנדפס בזאלקווא שם הארכנו בפרטי איסור כולל ומוסיף וב"א ועין בכללים כאן מה שכתבנו בזה ובמסכת כריתות י"ד וט"ו במשנה יש בא ביאה אחת יע"ש ובר"מ הלכות שגגות יע"ש היטב:
בא"ד וי"ל כיון דמחיים לא חל כו' דומיא דיעקב עכ"ל בזה יש ליתן טעם הא דלקמן ק"א ב' דאמרו חכמים בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ושם בברייתא אמר כדי לידע מאיזה טעם נאסר יע"ש והלא כמה וכמה מצות שלא ניתן בהם טעם ולא נתגלו טעמן בתורה ומ"ש מצוה זו אלא כדי לידע מאיזה טעם דומיא דיעקב דוקא שיחול מחיים ולכך לא נכתבה במקומה. הראויה לה ומש"ה הר"מ דפסק דאין בגידין בנ"ט ואפ"ה פסק האוכל ג"ה של נבילה שחייב שתים דכיון דפסק כחכמים בסיני נאמר ולא נכתב כאן אלא לידע כו' דומיא דיעקב שיחול מחיים כמו וולדות קדשים דהר"מ פסק במעי אמן קדושים בהל' תמורה כמו שאבאר לקמן אי"ה וא"כ אי ס"ד דאין בו שום איסור אחר אלא גיד דעץ בעלמא הוא אין שום חידוש ילפינן מיניה במה דכתיב אצל יעקב דאי שיחול דוקא מחיים מה"ת שלא יחול מחיים הא שום איסור לא שייך גביה ולא שייך אין איסור חל על איסור ולא משכחת כלל שלא יחול עד לאחר שחיטה אלא שמע מינה כיון דחשביה רחמנא לאכילת גיד הוא הדין לענין שאר איסורין דליהוי אכילה חשובה משא"כ לר"י דאמר במקומו נאמר לב"נ א"כ אי הוה סבירא ליה אין בגידין בנ"ט לא הוה שום איסור אחר כ"א גיד לחודיה דגזירת הכתוב דליכא שום הוכחה מדכתבי' אצל יעקב דהא במקום הראוי כתיב דלבני יעקב נאמר ושפיר אמר לקמן וכ"ת קסבר ר"י אין בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכ' איסור טומאה ליכא ע' דף ק"א ב' דליכא הוכחה משא"כ לרבנן דבסיני לאמר יש הוכחה וכדכתיבנא ועמ"ש לקמן בהא דר"ש דף ק"ב כן נראה ליישב דברי הר"מ ז"ל דרך דרוש ועיין לקמן:
בא"ד וי"ל דלא נאסר אלא לבני יעקב וא"נ לכל העולם כו' עכ"ל הוא ב' תירוצים ולתי' הא' שכתבו דקודם מ"ת לא נאמר אלא לבני יעקב ק"ק הלשון דאמר בסנהדרין נ"ט א' ואנו אין לנו אלא ג"ה ואליביה דר"י דלא דמי כלל להא דמצוה שנאמרה ולא נשנית יע"ש:
בא"ד וא"ת נימ' מיגו דאיתוסף איסור גיד לגבוה איתוסף נמי להדיוט וי"ל איכא מ"ד מחוברין יעלו עכ"ל למאי דמוקי בולדות קדשים ע"כ בחטאת או שלמים הנאכלין מיירי דאי עול' זכר הוא דהוה וגם אם אמר על בהמה שלמי' ולד' עול' לא אמר כלום כמבואר במס' תמורה ובר"מ ה' תמורה ואי בקדשים, הנאכלין ודאי לא שייך איתוסף איסור לגבוה דכל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו כו' אבל משכחת ליה שפיר דאם הקדיש וולד בהמה מעובר' והיא חולין וולדה עולה כר' יוחנן דקיי"ל כוותיה לא כבר פדא בתמור' ו' יע"ש ועיין בר"מ פ"ד ה"א מהל' תמורה ובהל' מעה"ק פי"א ה"ח ומיהו למאי דמסיק בתמורה בבהמה תמימה כ"ע מודים א"ש אף לבר פדא. ודע שמ"ש היא שלמים וולדה עולה לא אמר כלום היינו בהקדיש בהמה שלא היתה מעוברת והקדיש הבהמה ממילא כשנתעברה אח"כ הולד קדוש ממילא בקדושת האם והך מתני' דתמורה כ"ה א' מיירי בבהמה מעוברת ומש"ה אם הקדים קדושת הוולד אז לר"י קדוש היא שלמים ולדה עולה יע"ש בפירש"י. אבל לא כשנתעברה אח"כ דאין אדם מקדיש דשלב"ל ואף הקדים קדושת הולד לאם לאו כלום הוא והולד קדוש ממילא בקדושת האם וזה ברור והא דלא מקשה בדף יו"ד שם לבר פדא מהך מתניתין דכיצד מערימין כ"ה היא שלמים ולדה עולה למאי דס"ד דב"פ פליג אף בתמימה י"ל דאין הולד קרוש עד שיצא לאויר העולם היינו בהיא חולין ולא בהיא קדוש וע"ש דף יו"ד תוספות ד"ה ואזדא ואין כאן מקומו להאריך ובד"ה הכא במבכרת עסקינן דבהדדי אתי וא"ת לר"י כו' וי"ל דאיסור גיד וחלב עד שיצא לאויר העולם עכ"ל מה שפירשו בהדדי אתיין ולא ניחא להו כפשוטו כפירש"י דגיד קדים דא"כ פשיטא דתו לא קדים ולא ניחא לומר דרישא לכ"ע שנאה וכמ"ש בפירש"י ז"ל ולזה הקשו לר' יוחנן דאמר חלב חדשים גרמי כו' כ"ש גיד דלא כתב שור ותי' דלר' יוחנן נהי דאויר לידה לא בעינן אויר העולם בעינן והביאו ראיה מתלש חלב כו' וזה דלא כמו שכתבו בד"ה הכ' בולדות קדשים עסקינן יע"ש ועי' בהמקשה ע"ו ובתוס' ד"ה לדברי המחיר ומהרש"א ז"ל כתב דנוהג בשליל אין ראי' כמ"ש הרא"ש בפרק בהמה המקשה עכ"ל הרא"ש שכתב כן אחלב יע"ש וה"ה אגיד נמי מצי למימר כן ומ"ש מהרש"א דשמעתין לא משמע כמ"ש הרא"ש לכאור' לא ידענא מהיכן משמע ליה ז"ל כן דאי משום הא דמקשה והא מדקתני סיפא נוהג בשליל ודאי קושיא חזקה הוא כיון דנוהג במעי אמו דשמעינן דבר זה מרישא למה לי הסיפא כלל ויש ליישב דבריו:
גמ' ואבע"א ולדות קדשים בהויתן הן קדושים קשיא לי אמאי צריך לדחוק ולאוקמיה דלא כהלכתא דהא קיי"ל במעי אמן הן קדושים כמו שפסק הר"מ ז"ל בהל' תמורה פ"ז יע"ש ואמאי לא בפשיטות טפי דהקדיש בהמה מעוברת בן ח' או מ' דקדושה חלה על העוברין לכ"ע בבהמה תמימה אף לבר פדא בתמורה י' יע"ש ונהי דאיסור גיד אינו חל משעת יצירה מ"מ חייל לאחר מכן במעי אמו וכמתני' דנוהג בשליל כפירש"י דלא כפי' הרא"ש בהמקשה והבאתיו בסמוך ואשמעינן תנא דמתני' דקדושה חלה על העוברין אפ"ה גיד קדים דחייל אלא נראה מכאן ראיה שאין שום איסור נוהג במעי אמו עד שיצא לאויר העולם וכמ"ש התו' ד"ה הכא במבכרת עסקינן וכפי' הרא"ש בהמקשה בהא דחלב וה"ה במתני' דנוהג בשליל דאל"ה לוקמיה מתני' בהקדיש עובר ולאשמעינן דקדושה חלה על עוברין וגיד נוהג בשליל וחייל שפיר ומיהו יש ליישב זאת לשיטת רש"י דמסיפא שמעינן דנוהג בשליל ומ"מ קשיא דלמא אשמעינן דקדושה חלה על העוברין וי"ל דלא שייך לאשמעינן הכי לענין גיד:
ע"ש גמרא אמר רב חייא בר יוסף כו' ור"י אמר א' קדשים הנאכלין וא' שאין נאכלין אישור גיד נוהג בהן עכ"ל הנה ר' יוחנן דאמר דנוהג להלקותו יש לראות מה"ת לחלק בין קדשים הנאכלין לאין נאכלין עד שהוצרך להשמיענו זה דאין חילוק ואם נאמר דה"ק קדשים הנאכלין ודאי נוהג במבכרת או בהוייתן הן קדושים וחיילו תרווייהו בהדדי כמ"ש התוס' ד"ה הכ' במבכרת דלר"י איסור גיד עד שיצא לאויר העולם וכ"ש חלב כו' אלא אפי' קדשים שאין נאכלין אשכוחי משכחת ליה דנוהג במוקדשין ר"ל תרוייהו בהדי הדדי חיילי ואף דעול' זכר הוא מ"מ קדוש' חלה על העוברין ור' יוחנן כשמעתי' ואף לבר פדא בתמימה חייל קדושה כמ"ש לעיל בסמוך דא"כ איך תלוי זה בקדשים שאין נאכלין הא בקדשים הנאכלין נמי אשכוחי משכחת לי' באשם שהוא דוקא זכר דגיד נוהג במוקדשין דחיילי תרוייהו בהדדי. והרצון בזה דאמר ר' יוחנן א' קדשים הנאכלין וא' שאין נאכלין גיד נוהג בהן דהיינו דשייך לומר הל' גיד נוהג דחייל על מוקדשין אז דחייל בהדדי נמי שפיר למיתני גיד נוהג בהן משא"כ אי גיד קדם לא שייך למתני גיד נוהג במוקדשין ועי' בחידוש ריטב"א שפי' הא דתני גיד נוהג במוקדשין משום דגיד ועל מוקדשין שכתב במבכרת וקסבר אינו נוהג בשליל וחיילי תרוייהו בהדדי וכן בולדות קדשים בהוייתן קדושים ואינו נוהג בשליל וכוונתו דאי נוהג בשליל לא שייך למתני גיד נוהג במוקדשין דמשמע דגיד חל על מוקדשין ומיהו בב"א שפיר שייך למתני כן דחל על מוקדשים וכן כתב בהא דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים ושפיר שייך לומר נוהג במוקדשין דחייל עמו ביחד ע' תוס' ד"ה הכא במבכרת וקמ"ל דלא מבטל איסור קדשים החמור איסור גיד הקל מלחול עמו אפשר שמפני זה כתבו התוספות דבהדדי אתיין דאי מפני שגיד קדים לא שייך למיתני גיד נוהג במוקדשין אף דאשמעינן טובא מ"מ לא שייך לומר כן דהלשון משמע שגיד חל על מוקדשין וכדכתיבנא וכתב כן לתרץ קושית הרשב"א שהקשה אהא דאמר הכ' במבכרת דא"כ תהדר הקושי' לדוכתיה מוקדשין נוהג בגיד דהא גיד קדים וי"ל דאשמעינן תנא אף בשאר קדשים אין נוהג במבכרת נוהג כו' והריטב"א לא ניחא ליה בכך דמשמע הלשון דגיד חל על מוקדשין מדפריש גם בתי' האחרון ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים ג"כ דאינו נוהג בשליל והא ודאי משום דהל' משמע כך בשלמא במבכרת אפשר לומר דקשיא לי' לריטב"א מאי קמ"ל דלא ניחא לי' לומר דאשמעי' פעמים דנוהג במוקדשין במבכרת וכי התנא כי רוכלא ליחש' וליזל באיזה מוקדשין נוהג ואל תתמה עליו במה שפי' דאינו נוהג בשליל והא רישא ר"מ הוא דנוהג בשליל י"ל דהריטב"א סובר דגם לר"מ אינו נוהג עד שיצא לאויר העולם וכמ"ש התוס' ונוהג בשליל לאחר שיצא לאויר העולם וההיא דלעיל מדקתני סיפא אין לחוש כיון דלא קאי הכי במסקנא ובמסקנא הדר ביה ממה דהוה אמר. והדרן למילתא קמייתא דר' יוחנן דאמר א' קדשים הנאכלין וא' שאין נאכלין איסור גיד נוהג בהן ומה"ת לחלק ומאי אתא לאשמעינן ואי לומר דאשכוחי משכחת לה דגיד חל על מוקדשין דקדושה חלה על העוברין זה היה יכול להשמיענו בשאר דוכתין דהקדושה חלה על העוברין והאיך תלוי זה כאן:
ואין לומר דר"י טובא אשמעינן בהא דא' קדשים הנאכלין ואחד שאין הנאכלין דה"א דוקא קדשים שאין נאכלין איסור גיד חייל בהקדיש מעוברת אם זכר עולה דחייל איסור גיד ביציאה לאויר העולם ואין לומר אין איסור חע"א י"ל דהוה מוסיף מיגו דאיתוסף איסורא למזבח חייל למי להדיוט ואם אכל לוקה שתים אחת משום עולה ואחת אשום גיד דר' יוחנן אפשר דסובר מחוברין לא יעלו כרבנן דפליגי עליה דרבי והכין הלכתא כמו שאבאר לקמן חדא דר"פ אמר זל"פ כאן להלקותו וצאן להעלותו משמע דגם ר"י ברבי ס"ל לקמן דיעלו ועוד דא"כ איפכ' הוה ליה לומר א' קדשים שאין נאכלין וא' הנאכלין דהוה לא זו אף זו ולא זו ואצ"ל זו כו':
והנה אם נאמר דלא כסברת התוספות ד"ה קדשים דאיסור כרת שכתבו כיון דמחיים לא חייל אף לאחר שחיטה לא חייל אלא דמילתא תלוי כמו אחות אשה וחייל לאחר שחיטה גם הר"מ ז"ל בהל' מ"א לא כתב כלל מזה ואילו הוה סבירא ליה הכין לא הוה שתיק מיניה מלפרושי אלא דחל לאחר שחיטה בהסתלק האיסור האחר ממנו וא"כ א"ש דל"מ קדשים הנאכלין אף דמוקדשין קדים וגיד עד שיצא לאויר העולם אפ"ה חייל לאחר שחיטה דליכא תו איסור אחר וחל בשלמים לזרים ובחטאת ואשמות לכהנים אלא אפי' קדשי' שאין נאכלין איסור גיד נוהג בהן או משום דהוה מוסיף לגבוה דמחוברין לא יעלו ולרב פפא דאמר ולא פליגי אם נאמר דל"פ כלל אפ"ה איסור גיד נוהג בהן אם נאמר דר' יוחנן חלב חדשים לחוד גרמי ולא בעי כלל אויר העולם כמ"ש התוספות ד"ה וכ"ת אלא כפי' הרא"ש בפ' בהמה המקשה ע"ה א' כמו שאבאר לקמן במימרא דשמואל וחלבו מותר לד"ה יע"ש בדף צ"ג ב' וה"ה וכ"ש גיד דלא כתב ביה שור וכשב והך דר' יוחנן בתלש חלב אבאר לקמן אי"ה דמשם אין ראי' א"כ א"ש דגיד נוהג בהן דקדום משנתקשר על הכף ולאחר מיכן הקדיש העובר דקדושה חלה על העובר ודע שאף שכתבנו להר"מ לית לי' סברת התוספות דאף דלא חל מחיים אפ"ה חייל לאחר שחיטה אפ"ה א"ש מה שכתבנו לעיל דמש"ה כתבה התורה גיד אצל בני יעקב להודיע מאיזה טעם נאסר דל"ת דלא חל כלל מחיים דאין איסור חע"א אמ"ה כקושית התוספות או אף למ"ד בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת מ"מ אינו חל על איסור עשה דשאינו זבוח כו' דהוה עשה גמורה ואין איסור חל עליו ואף דחל על חצי שיעור שאני התם דלית ביה איסור עשה אלא איסורא לחוד מריבויא דכל חלב כו' או מהלמ"מ משא"כ עשה דאינו זבוח וכמ"ש התוס' שבועות כ"ג ד"ה דמוקי יע"ש ולקמן בס"פ אבאר באורך בעזה"י וקמ"ל דאפ"ה חייל מחיים דומיא דיעקב דלא כמ"ש מהרש"א דבלא"ה אין סברא לומר שלא אסור אלא לאחר שחיטה כו' וא"כ שפיר מוכח דאף דאין בנ"ט אפ"ה כיון דאחשביה רחמנא לאכילת גיד ה"ה לענין שאר איסורין וחייב ב' דאל"כ למאי הלכתא כתבי' רחמנא אצל בני יעקב כיון דליכא בי' איסור אחר כ"א איסור גיד וע' מ"ש בריש הפרק יע"ש:
ע"ש גמרא רנב"י אמר להעלותו פליגי והיינו מחוברין ובפלוגתא דר' ורבנן לקמן אבל בפירשו כ"ע מודים דאסור להעלותו בפ"ע דלרבי לא עדיף מפירשו דהיתרא דירדו ולרבנן אף מחוברין דאיסורא אסורין כפירש"י לקמן ממשקה ישראל. ועי' פירש"י ד"ה רנב"י יע"ש וקשיא לי דאם כן לימא מר הלכה כר' ומר לימא הלכה כחכמים ולא שייך שיחלוקו אמוראי בפלוגתא דתנאים וכה"ג הקשה הרא"ש ז"ל בפ' בהמה המקשה לשיטת הר"מ ז"ל לפי דעתו שמפרש דברי הר"מ דר"י ור"ל פליגי בפלוגתא דר"מ ור"י יע"ש דהוה לומר הלכה כר"ש או כר"י וה"נ כאן ועוד היאך תלוי פלוגתא זו בכאן בזבחים הוה להו לאפלוגי דשם מקומו וכאן בהאי פירקא לא עסיק אלא באכילת גיד להדיוט ולפי מ"ש לעיל א"ש דשייך בהאי פירקא למאן דאוסר גיד להעלותו למזבח א"כ בהקדיש עובר קודם ט' חדשים ואיסור גיד לא חייל קודם ט' חדשים כמו בחלב ואין חילוק בין חלב לגיד כמו שאבאר במימרא דשמואל אפ"ה אתי גיד וחייל אמוקדשין דהוי מוסיף למזבח ומאן דאמר מחוברין יעלו לא מצי חייל איסור גיד אמוקדשין דקדים אף דגיד נוהג במעי אמו ולא הוה מוסיף כו' והא דאמר להעלות פליגי היינו דעיקר פלוגתא להעלותו וממילא דנ"מ לענין איסור אכילת הדיוט וכדכתיבנא והיינו דלא אמר מר הלכה כמר כו' דאשמעינן טובא גם להדיוט וכמ"ש ועיין מ"ש בהא דלקמן פירשו לא יעלו:
עוד אבאר לך למ"ד מחוברין יעלו ליכא איסור מוסיף אם נטל נמי הגיד מן הירך וחלצו דלא יעלו לכ"ע אפ"ה לאו משום איסור גיד נגעו ביה אלא פי' דהתירא לא יעלו א"כ לאו מוסיף הוא דרבי מוקי לקרא דהבשר ודם בפי' דהתירא ועמ"ש בהא פי' לא יעלה:
והנה ראיתי להמ"מ בהלכות מ"א ה"א פ"ח על מ"ש רבינו דג"ה נוהג בחולין ומוקדשין א' קדשים הנאכלין וא' שאין נאכלין כתב דרבינו פוסק כר' יוחנן דאמר א' קדשים כו' והלח"מ בפ"ו מהלכות מעה"ק הלכה ד' שכתב על דברי המגיד משנה הללו דקשה דהא להלקותו כ"ע מודים דנוהג ותי' משום דרבינו פוסק כאן בהלכות מעה"ק דאסור להעלותו וא"כ ע"כ מפרש כרנב"י דלהעלותו פליגי ולכך מפרש שם דכר' יוחנן פוסק עכ"ל הנך רואה כמה יש מהדוחק שהרי הר"מ ז"ל בהלכות מ"א לא נחית אלא לאשמעינן שיש מלקות באכילת גיד וכן כתב הלח"מ בפ' וא"כ לא היה להמגיד משנה שם להזכיר כלל דברי ר' יוחנן ורנב"י כיון שדבר זה מוסכם אליבא דכ"ע ולפי מ"ש י"ל דברי המ"מ על נכון דהוה קשי' לי' לאיזה צורך כתב הר"מ ז"ל א' קדשים כו' ומה"ת לחלק בינייהו אלא דאשמעינן אף היכא דאיסור מוקדשין קדים שהקדיש עובר במעי אמו דקדושה חלה על העוברין קודם ט' חדשים אפ"ה אתי גיד וחייל עלייהו ל"מ בקדשים הנאכלין דאשכוחי משכחת לאחר שחיטה אלא אף בקדשים שאין נאכלין דלעולם אית בי' איסור מוקדשין אפ"ה חייל גיד דהוה מוסיף לשיטת הר"מ ז"ל בהלכות מעה"ק דמחוברין לא יעלו וכבר א כתבנו לעיל דהר"מ לא סובר כתו' דבעינן שיחול מחיים כו' ולזה כתב המ"מ דרבינו פוסק כר' יוחנן ואליבא דרנב"י וכדכתיבנא דאמר להעלותו פליגי ה"ה דנ"מ לענין להלקותו וכמ"ש בסמוך ואין להקשו' איך יתיישב אליבא דרב פפא דאמר ל"פ כאן להקטיר וכאן להלקותו משמע להעלותו אפי' ר' יוחנן מודה דשרי וא"כ לאיזה צורך אמר ר"י קדשים הנאכלין כו' וי"ל דר"מ סובר דלר"פ ה"ק איסור גיד נוהג בהן בקדשים שאין נאכלין משום דאיסורו נוהג בב"נ ולא סבירא ליה הא דפרכינן אימור דשמעת ליה כו' ומשא"כ להר"מ ז"ל דאיהו פסק בהלכות איסורי ביאה פי"ז ה"ח כלל גדול בידינו שאין איסור חע"א אם לא בא' מג' דרכים ושלל כל איסורין אף בחמור על קל שאין חייל מש"ה ע"כ כר' יוחנן סובר אף דאיהו פסק בהל' מלכים דיעקב נצטווה על ג"ה אם לא באיסור, מוסיף לגבוה כמ"ש לעיל ועיין פי"ד מהל' מ"א הח"י כתב כן דאין אי' חל אם לא בא' מג' דרכים ועי' מ"ש לקמן:
שוב ראיתי שיש ליישב בפשיטות טפי לרב פפא דאמר ול"פ כאן להלקותו כאן להעלותו ל"ק דמאי רבותא דאחד קדשים הנאכלין כו' לענין להלקותו י"ל דאשמעינן דאפ"ה חייל גיד על מוקדשין דאיכא לישנא לקמן בדף ק"ג בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דמייתי איסור טריפה וחייל אאמ"ה ופירש"י לר' יוחנן חייל דסובר איסור חע"א וטריפה על אמ"ה ליכא לא כולל ולא מוסיף וא"כ ר"פ נמי יסבור הכי דאף קל על חמור חייל דהא טריפה אאמ"ה קל על חמור דאמ"ה נוהג בבני נח משא"כ הר"מ ז"ל דלית ליה איסור חע"א לאיזה צורך כתב א' קדשים הנאכלין אלא כמ"ש, דמש"ה חייל דהוה איסור מוסיף דפסק כר' יוחנן דלהעלותו אסור ועי' מ"ש לקמן דף ק"ג ע"א כי שם אאריך בעז"ה:
ובפירש"י ד"ה להעלותו למזבח אין איסור גיד נוהג בהן דלא כתיב ולא יאכל המזבח עכ"ל עי' במהרש"א ז"ל שכתב לר"פ ולא פליגי סובר דגם תנאי דלקמן ל"פ עכ"ל ורצה לומר דגם רבנן סברי דמחובר מותר להעלותו ג"ה ולא איצטריך ריבויא למחוברין דאסור דמי כתיב לא יאכל המזבח ומשקה ישראל לית להו אלא היכא דוקא דשייך בכל הקרבן ולא באבר מיוחד וחלב ודם יוכיחו ולית להו הא דאמרינן אליבא דרנב"י ורבנן מצותן בכך ועי' בפירוש הריטב"א ז"ל מ"ש לרבי דאמר מחוברין יעלו לא קשי' ממשקה ישראל דהיכא בכל הקרבן איסורא אמרינן כן יע"ש ה"ה לרב פפא סובר דכ"ע במחוברין יעלו וקרא ממשקה ישראל לכולו קרבן שאסור ופלוגתא דר' ורבנן ר' מוקי לקרא דהבשר ודם בפירשו ורבנן מוקי בפוקעין ומחוברין דאיסורא שווין למחוברין דהיתרא אלא דר' מוקי קרא ע"ז ולרבנן לא צריך קרא על זה דמסברא דע"י זה דמותר וא"כ ה"ה פירשו דאיסורא נמי שרי לרבנן כמו פירשו דהיתרא דיעלו קרא דבשר ודם מוקי רבנן בפוקעין כו' ולפי זה א"ש טפי הא, דאמר א"ד ול"פ כאן להעלותו כאן לחלצו דהני תרי לישני פליגי אהדדי דלל"ק כאן להעלותו אינו נוהג אפי' בפ"ע שרי וכרבנן דפליגי עליה דר' דאין חילוק בין מחוברין לפירשו וה"ה אפילו דאיסורא פי' יעלו וכאן להלקותו וכפירש"י מי כתיב לא יאכל המזבח ומשקה ישראל לא שייך אלא היכא שפשט איסורא בכל הקרבן וכמ"ש הריטב"א בקדושיו וחלב ודם יוכיחו הא דאמרינן מצותן בכך ולישנא בתרא אמר כאן להעלותו בפ"ע אסור ומ"ד אינו נוהג במחוברין דאין צריך לחלצו אלא דקשיא למאן קאמר לה אי לרבנן אי מחוברין יעלו ה"ה פירשו כיון דמוקי לקרא דהבשר ודם בפוקעין כדתניא להדי' בבריית' ואי לרבי דמחוברין יעלו ופירשו לא יעלו א"כ מאי איריא גיד דאיסור' דהיתרא נמי פירשו לא יעלו ומה נוהג דאמר דמשמע משום איסור גיד אם לא שנאמר דללישנא בתרא מרבינן לרבנן מוהקטיר הכהן הכל מחוברין דאיסורא ופירשו דהיתרא וסברי דשקולין הם מחוברין דאיסורא ופירשו דהיתרא אבל לא פירשו דאיסורא ופליגי שפיר הני תרי לישני לדינא וכדכתיבנא ועי' תו' ד"ה פירשו ירדו יע"ש, אמנם המעיין בפירש"י ד"ה רנב"י ולישנא קמא כו' משמע דהני תרי לישני ל"פ יע"ש היטב וא"כ לפ"ז מה שכתבנו לעיל דלא מסתבר לומר שיחלוקו תנאים ואמוראים בחדא פלוגתא י"ל כיון דלא נחלקו בפי' דהא לר"פ כ"ע סברי מחוברין יעלו לכך הוצרכו לפלוג ר"י ורב חייא בר יוסף אליב' דרנב"י. אבל המגיד משנה אינו סובר כן אלא ודאי תנאי דפליגי במחוברין דאיסורא פליגי דכל זמן דלית ריבויא לא מסתבר למימר דשרי וא"כ לרבנן כיון דלא אייתרו קראי להכי ודאי איסור ג"ה אף במחובר וא"כ שפיר כתב דהר"מ ז"ל פסק כר' יוחנן וכמ"ש לעיל יע"ש. ורב פפא דאמר ולא פליגי היינו דכ"ע סברי מחוברין דאיסורא יעלו דהלכתא כרבי סובר כמ"ש לקמן אי"ה ולא פליגי כאן להעלותו אינו נוהג ולהלקותו נוהג אלא דקשה לל"ב מה שהקשיתי דא"כ לרבי מאי איריא פירשו דאיסורא אף דהיתרא נמי לא יעלו מדקאמר יכול יחלוף גידים ועצמות כולו היתר נינהו ואפ"ה פירשו לא יעלו ולרבנן מחוברין דאיסורא אסור לפום סברא דהשתא דפליגי תנאי בהכי. ואפשר לומר דל"ב סובר דכ"ע ר' יוחנן ורב חייא בר יוסף סברי בברייתא דלקמן ע"ב ושל עולה מעלהו כר' וסברי מעלהו להקטרה לא כדרב"י לקמן משום הקריבהו נא לפחתך כו' וא"כ סברי דוקא במחובר דריבה קרא מוהקטיר הכהן כו' וה"ה פירשו דהיתרא דשקולין ומיעוטא לפירשו דאיסורא או דלא צריך קרא דמה"ת לרבות וקרא לפוקעין אלא דאם כן מנלן גם רבנן סברי כן:
ע"ש רב נחמן בר יצחק אמר להעלותו פליגי ירצה בזה לרבנן דסברי דקרא דבשר ודם לפוקעין וקרא דוהקטיר הכהן כו' לפירשו א"כ מחוברין דאיסורא לית לן לרבויי וממילא אסור ממשקה ישראל ולרבי פירשו דהיתרא ממעטי' מהבשר ודם והקטיר הכהן הכל ע"כ למחוברין דאיסורא דלהתירא לא צריך קרא כדמסיק מידי דהוה ארישא של עולה וע"כ לאיסורא ומשקה ישראל היכא דכל הקרבן אסור ולא אגיד מידי דהוה אחלב ודם ומיהו ריבוי' צריך לזה ולא מסברא ולכך אמר דפליגי תנאי: