אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף פט:

דף פט.

גיד הנשה נוהג בארץ כו' בחולין ובמוקדשין. הר"מ ז"ל בהלכות מ"א פ"ו כתב דנוהג בחולין ומוקדשין והשמיט הא דבפני הבית ועי' בלח"מ שם וא"כ משמע דחולין ומוקדשין הוה לצורך ולקמן אבאר:

ע"ש במתני' וחלבו מותר היינו של גיד ולא סיומא דפלוגתא הוא אלא דכ"ע מודים דמ"ה שרי ואף מדרבנן אלא שישראל קדושים נהגו איסור ומש"ה תנן מותר דהיכא דאיכא איסור דרבנן לא שייך למיתני מותר אלא בדוחק. ועיין לקמן הא דא"ש וחלבו מותר בחדושי רשב"א שם ועיין פי' המשניות לר"מ שפי' ג"כ חלבו מותר לד"ה ועין בפי' הר"ב במשניות שפי' לחד לישנא חלבו של שליל וע"כ סיומא דפלוגתא ור"מ היא ומה שהביאו לזה אבאר לקמן בהא דא"ש וחלבו מותר ועיין תי"ט שהקשה לרבא שפי' חלבו של שליל כו' לא ידענא אמאי לא קשיא ליה לרש"י שפי' ג"כ במתני' חלבו של שליל ובגמרא דא"ש חלבו מותר פי' הא דתנן במתני' יע"ש. ועיין עוד מ"ש הר"מ בפי' המשניות דאין הלכה לא כר"א ולא כר"י בהא דנוהג בשליל ולכאורה הוא ט"ס וצריך להיות הלכה כר"מ דכן פסק בהלכות מ"א פ"ז דנוהג בשליל דהכי סתם במתני' כאן ונוהג בשליל דהוה ת"ק דאל"ה הוה למתני ונוהג בשליל דברי ר"מ כו' ובגמרא לקמן אמר שמואל וחלבו מותר אכתוב שיש ליישב הגירסא יע"ש גם מ"ש שם שליל הוא העובר הנמצא בבהמה קודם שלמותו לא ידענא דהא מסיק בבן ט' פליגי וי"ל:

גמרא מוקדשין פשיט' הנה מלשון הר"מ בפי' המשניות דכתב ומ"ש מוקדשין אפי' עולה כו' משמע דר"ל מה דנקיט במתני' מוקדשין היינו אף עולה דכולה כליל קמ"ל אפ"ה אין מקריב ג"ה על המזבח אלא חולצו לתפוח וכמ"ש הר"מ בפ"ו מהלכו' מעה"ק יע"ש א"כ קשיא מה פריך פשיט' והא ודאי צריך למתני שהרי פליגי לקמן בגמ' רבי ורבנן אי חולצו או לאו וצריך לומר דקשיא לי' דדוחק לאוקמי' מתני' דלא כרבי סתם מתני' ר' היא ור' סובר לקמן מחוברין יעלו ואי פירשו הא אפי' דהיתר' ירדו כו' או דמשמע ליה למקשה דמתני' לענין איסור אכילה איירי דבהא אסיק כו' בהך פירקין ומ"ש הר"מ ז"ל אף במוקדשין של עולה אינו מפרש המשנה אלא דינא קאמר דגיד הנשה של עולה חולצו לתפוח כרבנן דאמרו הכין לקמן ועי' בר"מ הלכות מעה"ק פ"ו הלכה ד' ובלח"מ:

וכ"ת יש בגידין בנ"ט כו' אלא קסבר אין בגטין בנותן טעם ובמוקדשין איסור גיד איכא מוקדשין ליכא עכ"ל הנה מכאן נראה בפי' דמאן דאית ליה אין בגידין בנ"ט לית לי' אלא איסור גיד ולא איסור אחר וכן מתחלת דברי המקשה דאמר קסבר יש בגידין בנ"ט וקשיא להר"מ ז"ל שפסק אין בגידין בנ"ט ואפ"ה פסק שם האוכל ג"ה של נבילה חייב ב' דהוה כולל עי' בפ"ח מהלכות מ"א דלא כסתמ' דתלמודא כאן גם בפסחים כ"ב א' דפריך הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט יע"ש משמע לכאורה דלא כדבורו וכן לקמן ק' ב' וכ"ת קסבר ר"י אין בגידין בנ"ט ובטמאה איסור גיד איכא וטומאה ליכא מוכח דלא כדבריו יעו"ש והוה מצינו לומר דסבירא לר"מ ז"ל כיון דאחשביה רחמנא לאכילת גיד דחייב משום גיד ה"ה דחייב עליה משום אחר וסברא זו כבר כתבו אחרונים בתשובותיהם ומש"ה לר"ש דסובר ג"ה של טמאה אין חייב משום גיד דמי שבשרו מותר כו' ה"ה משום טמאה דפטור ומש"ה פוטר ר"ש לגמרי כיון דפטור משום גיד כ"ש משום טמאה דעץ הוא אבל היכא דחייב על גיד בטהור ה"ה דחייב על נבילה ודומה וההיא דפסחים אבאר במקומו אלא מההיא דכאן קשיא דאמר איסור מוקדשין ליכא וכן הא דלקמן לר' יהודא בטומאה איסור גיד איכא טומאה ליכא קשיא כמ"ש כאן:

והנה יש ליישב מה דמקשה מכאן דהר"מ ז"ל סובר דאיסור הנאה הוה מוסיף כמ"ש בהלכות מ"א ועיין לח"מ פ"ט ה"ד וכ"כ הר"מ ז"ל בפי' המשניות לכריתות דף י"ד בפי' דאיסור הנאה דקדשים ודאי הוה איסור מוסיף אף דשאר איסור הנאה לא הוה מוסיף ולקמן בק"א א' האוכל ג"ה של נבילה נאריך בה בעזה"י וא"כ אפשר דה"ק הגמרא דודאי לפום סברא דהשתא דאיסור גיד משעה שנוצרה הבהמה וכדאמר אלא הכי בולדות קדשים דאיסור כו' וא"כ י"ל מהא דתנן לקמן ק' ע"ב דאין נוהג בטמאה וע"כ דלית ליה להאי תנא אף איסור ב"א דכן משמע ליה דטעמא דת"ק הוא משום דאין איסור חע"א ועי' תוס' ד"ה ואתי איסור מוקדשין כו' ועי' מהרש"א במ"ש בזה ודלא כמ"ש התו' ד"ה הכי בולדות כו' וא"כ כ"ש דלית ליה להך תנא כולל דמאן דלית לי' ב"א כ"ש כולל כמבואר ביבמות ל"ג ובשבועות כ"ג יע"ש אבל איסור מוסיף סובר המקשה דחמיר יותר מב"א וחייל שפיר אף מאן דלית ליה ב"א כמ"ש תוס' יבמות ל"ג א' ד"ה בר קפרא יע"ש ואף שהתו' לא ניחא להו שם בכך מ"מ רש"י ז"ל סובר שם כן כמו שיראה הרואה שם ועי' בחדושי רשב"א בשבע שיטות שכ' שם בפשיטות לרש"י מאן דלית ליה ב"א סובר אפשר מוסיף חייל יע"ש וא"כ ה"ק וכ"ת אין בגידין בנ"ט ירצה בזה דמאן דאית ליה אין בגידין בנ"ט סובר ג"ה אסור בהנאה כמ"ש בפסחים כ"ב א' יע"ש והיינו משום דלא שייך כשהותרה דואכלה כתיב משמע מידי דבר אכילה לא גיד שהוא עץ בעלמא או כמו שאבאר שם וא"כ אין איסור חע"א דמוקדשין כולל והאי תנא אף ב"א לית ליה כ"ש כולל ולזה פריך ליה ממתני' דירך כו' דיש בנ"ט וה"ה דה"מ להקשות מאינו נוהג בטמאה אלא דזה נשנית מקודם או יאמר להר"מ מאין נוהג בטמאה לא קשיא כלל דהתם משום דאין איסור חל ע"א אף בב"א להאי תנא ואף דאין בגידין בנ"ט אפ"ה חל עליו נבילה ושאר איסורין ונאמר אף היכ' דלית ביה איסור גיד חל שאר איסורין כיון דאתי ביה רחמנא לאכילת גיד ה"ה על שאר איסורין חייב ומתחלה נמי אמר שפיר וכ"ת יש בגידין בנ"ט ואתי איסור מוקדשין וחייל כיון דיש בנ"ט ג"ה מותר בהנאה כשהותרה נבילה כו' והוה קדשים איסור מוסיף ואף מאן דלית ליה ב"א אפשר דמודה במוסיף וקדשים איסור הנאה הוה מוסיף וכההיא דכריתות אקדשים מיגו דאיתוסף איסור הנאה כפי' הר"מ שם דהוה מוסיף ממש ולא כמ"ש התו' דהוה רק איסור חמור לקמן ק"א יע"ש ושפיר חל איסור מוקדשין אגיד כמוסיף אף מאן דלא סובר איסור ב"א כמ"ש לעיל והדר אמר אלא קסבר אין בגידין בנ"ט מוקדם איסור גיד איכא דלא הות תו מוסיף דג"ה אסור בהנאה למאן דאית לי' אין בגידין בנ"ט והאי תנא ב"א לית ליה כדמוכח ממתני' דטמאה כ"ש כולל כדכתיבנא וטעם בטמאה דטמאה חל לאמ"ה ומוקדשין גיד חל לא מוקדשין בב"א ידוע הוא דב"א מאן דלית ליה חייל החמור ולא הקל וטמאה הוה חשוב יותר חמור דפשט איסור בכל הבהמה וג"ה לגבי מוקדשין דנוהג בחולין ג"כ ולזה פריך ליה ממתני' דירך שנתבשל בה ג"ה מוכח דיש בגידין בנותן טעם ע"כ:

הן אמת שמ"ש דמש"ה לא פריך ליה מטמאה דאפשר אף דלא נוהג איסור ג"ה אפ"ה נוהג בו איסור אחר כיון דאחשביה לאכילת גיד אין סברא כלל דנהי דאחשביה רחמנא לאכילת גיד היכא דחייב אגיד חייב אאיסור אחר לא בע"א כמ"ש מקודם ומש"ה ר"ש פוטר לגמרי באוכל ג"ה של טמאה דעל אכילת גיד פטור דמי שבשרו מותר ומש"ה פטור אף על טמאה כיון דפטור אגיד אין לחייבו על טמאה וכן הר"מ ז"ל דפסק בהל' מ"א פ"ח ה"ה האוכל ג"ה מבהמ' טמאה פטור לפי שאינו נוהג אלא בבהמה שכולה מותרת ואינו דומה לאוכל משאר גופה לפי שאין הגידין בכלל בשר כמו שביארנו עכ"ל הני משמע טעמיה כר"ש דמי שבשרו מותר שכן כתב ואינו נוהג אלא בבהמה שכולה מותרת ומדפטר על טמאה ש"מ כל היכא דלא מיחייב על גיד אין לחייבו על טמאה וזה מפני שאין בגידין בנ"ט ונהי היכא דחייב על גיד חייב אשאר איסורין נמי לא היכא דפטור על ג"ה אלא ע"כ דהא דאמר וכ"ת אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור גיד לחודיה איכא דאין איסור חע"א וההיא דאין נוהג בטמאה ה"ה דהו"מ לאקשויי ממתני' דטמאה דע"כ מוכח דיש בנ"ט דאל"ה אין בו איסור טמא' כלל אלא דפריך מירך דהיא שנוי' קודם וכמ"ש התוס' ד"ה אלא קסבר:

או יאמר דאף דאין בגידין בנ"ט אפ"ה שפיר הך דטמאה דאין בו איסור גיד דלא מצי חייל אטמאה דאי חייב משום גיד תו מיחייב משום טומאה דכן הוא כל היכא דמחייב משום גיד חייב משום אחר ושוב אין איסור חע"א אף ב"א הלכך גיד דקיל לגבי טמאה לא חייל איסור גיד והא דהוה גיד קיל לגבי טמאה דטמאה נוהג בכמה מינים וגיד אין נוהג אלא במין שיש לו כך ועיין תוס' ד"ה אחות אשה בפד"א יע"ש היטב ל"ג א' ואף שזה דוחק לכאורה אבל אבאר זאת דאף דאין איסור חע"א לאו למימרא דאיסור גיד אין בו אלא דאין לוקה שתים, כ"א אחת אבל מ"מ איסור גיד איכא ביה והא דאמרו בכל איסורין אין איסור חע"א היינו לחייבו ב' מלקיות או ב' חטאות ב"ש אבל איסורא מיהא רביע עלי' והמעיין בסוגיא דיבמות ל"ג ב' לחדא אוקימתא לקוברו בין רשעים גמורים אף דאין איסור חע"א אפ"ה ב' עבירות עבר אלא דאין חייב ב' חטאות יע"ש וה"ה כאן אין לוקה ב' מלקיות אבל מ"מ ב' איסורין מיהא הוה ולכך שפיר אין נוהג בטמאה כיון דאיסור גיד אית ביה דאסור לאכול משו' גיד עכ"פ ואחשביה לאכילה דידיה ה"ה לענין בהמה טמאה תו חייל עליו טמאה ולוק' משום טמאה ולא משום גיד דאין איסור חע"א בב"א וטמאה דחמור חייל ולא גיד לענין מלקות משא"כ לר"ש דאין איסור גיד כלל בטמאה מי שבשרו מותר הוא דנוהג איסור גיד ב' א"כ משום טומאה אין לוקה דלא אחשבי' כלל רחמנא לאכילת גיד בטמאה והבן זה:

ודע שמ"ש הר"מ ז"ל בהלכות מ"א פ"ח ה"ה האוכל ג"ה של טמאה שפטור אף מטמאה שאין הגידין בכלל כמו שביארנו והיינו בפ"ד מהלכות אלו הי"ח לאו למימרא שאין הגידין בכלל בשר או מכלל נבילה דקרא שהרי בביאור אמרו בגמרא דפסחים כ"ג א' למ"ד יש בגידין בנ"ט כשהותרה נבילה חלבה וגידה הותרה ה"ה לדידן דאין בגידין בנ"ט ממ"ש א' גידים הרכים דראוין לאכילה ודאי דהוה בכלל בשר ונבילה דקרא ועיין פר"ח י"ד סי' צ"ח דכתב גידין מיקרי בשר יע"ש היטב מירושלמי הנודר מבשר אסור בגידין ואכתבנו לקמן אי"ה גבי הא דמיבעיא ליה אי דעת תורה יע"ש וא"כ הר"מ ז"ל דסתם ואמר כל הגידין אין לוקה משום נבילה אם אכלו קשיא אמאי לא הוה בכלל נבילה דקרא והר"מ ז"ל הוציא זה מההיא דריש העור ורוטב וכמ"ש המ"מ שם בפ"ד יע"ש וא"כ משמע דלא הוה גיד בכלל נבילה דקרא ועיין בהלכות אבות הטומאה פ"א ה"ז ופ"ד מהלכות טומאת אוכלין וא"כ הר"מ ז"ל דכתב בפ"ח מהלכות מ"א שאין הגידין בכלל הבשר משמע איפכא דאף דאין בגידין בנ"ט היה ראוי לחייבו אי לאו דלא הוה בכלל בשר בהמה טמאה וצ"ע מפסחים פ"ג ומחולין ק"ב ב' דר' יהודה מיחייב שתים באוכל ג"ה של טמאה וכן ר"מ מיחייב באוכל ג"ה של נבילה שתים ואמאי הא לא הוה בכלל נבילה דקרא כלל ומ"ש משאר גידין דהתירא דלא הוה בכלל נבילה דקרא אם לא שנאמר דודאי אף גידים הראוין לאכילה אכילה על ידו הדחק מיקרי ומש"ה פטור באוכל גידים מבהמה טמאה או נבילה וטריפה דהוה שלא כדרך אכילה ואיסורא איכא או מן התורה או מדרבנן ועיין בהלכות יסודי התורה פ"ה ובמ"ל יע"ש וגיד הנשה שאני כיון דאחשביה רחמנא לאכיל' דידי' לענין גיד כו' ובין שיהיה בו טעם או אין בו טעם אמרינן כך דא"נ יש בו טעם אפ"ה לא הוה לחיוביה משום נבילה דהוה שלא כדרך אכילה דמ"ש משאר גידים דראוין לאכילה דכתב בפ"ד מהלכות אלו דפטור משום נבילה אלא ע"כ דאחשבה רחמנא לאכילה דידיה א"כ באין בו טעם נמי דינא הכי ומ"ש בפ"א שאינו כבשרו כמו שביארנו היינו לומר כיון דלא אחשביה לאכילת גיד בבהמה טמאה דמי שגידו אסור כו' פשיטא דאין בו איסור טומאה מכ"ש דגידים הראוין לאכילה כו' אלא דמה היא דפסחים קשיא וי"ל דה"ק מדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה משמע שנתן לו בשלימותה והגיד בכלל אלא דואכלה משמע מידי דבר אכילה וא"כ אי ן בגידין בנ"ט לא קאי אגיד ומכל מקום קשה אמאי אינו מטמא טומאת נבילה ככל גידין הרכין כדמשמע בפ"א מא"ה ופ"ט מהלכות ט"א ש"מ דלא הוה בכלל נבילה דקרא והוא הדין דלא ליהוי בכלל בשר דקרא וצ"ע ליישב:

ומה שקשה מהא דלקמן ק' ע"ב דאמר וכ"ת אין בגידין בנ"ט משמע דאי אין בגידין בנ"ט אינו חייב משום טמאה אבאר לקמן ע"א בתוס' ד"ה קדשים דאיסור כרת יע"ש וכל זה דלא כמ"ש התוספות דקדשים איסור חמור ומש"ה אל על גיד דהוה כרת כמו שאבאר בלשון התוס' ד"ה ואתי אלא דלפום סברא דהשתא הטעם דמוקדשין חל על גיד דהוה איסור מוסיף לשיטת הר"מ דאיסור הנאה דקדשים הוה איסור מוסיף כו' ואין להקשות הא לר"מ י"ל אף אי אין בגידין בנ"ט ג"ה שרי בהנאה שכן פסק הר"מ ז"ל דג"ה אין בו טעם ואפ"ה שרי בהנאה בפ"ח מהלכות מ"א יע"ש וכמ"ש המ"מ שם דהך סוגיא דפסחים דף כ"ב לרווחא דמלתא אתאמרא אבל באמת יש ק"ו מחלב ודם יע"ש וא"כ קשיא אמאי קאמר וכ"ת יש בגידין בנ"ט ואף אי אין בגידין בנ"ט אפ"ה אפשר דג"ה מותר בהנאה י"ל אה"נ אלא דקושטא קאמר דהאי תנא סובר יש בנ"ט ומיהו הא דאמר וכ"ת אין בנ"ט ודאי דכן הוא דאי יש בנ"ט ודאי הותר בהנאה כשהותרה נבילה ואי אין בהן טעם מצינו לומר דאסור בהנאה ור"ש הכי סבירא ומתני' רבי היא וסבר כר"ש בהא. וה"ה דהוה מצי לשנויי דיש בהן טעם ואפ"ה אין איסור חע"א אף במוסיף דליכא למימר כמ"ש התוס' ד"ה איסור גיד דלא תחלוק האי סתמא אסתמא דהא לשיטת הר"מ ז"ל ע"כ חולק דאי אין בגידין בנ"ט דלית ליה כולל וסתמא דכריתות אית ליה כולל אלא כתירוצם שנית שכתבו דלא מצי למימר הכי דאכתי יקשה מוקדשין נוהג בגיד מ"ל ומש"ה לא אוקמיה בכך:

או יאמר לתרץ באופן אחר והוא שנשים לב במה שמקשו התוס' בד"ה איסור גיד איכא דהוה למתני אין מוקדשין נוהג בגיד ולתרץ זאת נאמר דהתנא הוצרך לומר בלשון זה ג"ה נוהג במוקדשין לומר רק איסור גיד איכא במוקדשין ולא איסור אחר כלל לאשמעינן בזה דבר חידוש דהנה בקדשים יש בו שני איסורין רצוני לומר ב' לאין אחד לאו הכולל והוא שוה בכל הקדשים לאו דמעילה ואחד לאו פרטיי זר שאכל אימורי קדשים קלים או כהן שאכל עולה לפני זריקת דמים ועיין בר"מ הל' מעילה פ"א ובמ"ל שם וסיים המשנה למלך דלענין לאו דמעילה אי יש ביה שוה פרוטה אף דלית ביה כזית לוקה ולאו פרטיי אם יש כזית אף שאין בו שוה פרוטה ויש שם ט"ס בדפוס יעסניץ במ"ל וכן צ"ל אי יש שוה פרוטה ואין בו כזית לוקה על לאו הכולל דמעילה ולא על לאו פרטיי כצ"ל שם דהזיד במעילה באזהרה אין תלוי אם יש כזית אלא כל שיש שוה פרוטה לוקה יע"ש א"כ אשמעינן טובא במתני' איסור גיד לחוד נוהג במוקדשין לא שום איסור אחר ואפי' לאו הכללי דמעילה אין בו ובשלמא לאו פרטיי אין בו דאין איסור חע"א לשיטת הר"א ז"ל, דאף דאין בגידין בנ"ט אפ"ה מיחייב תרתי וע"כ טעמא דלא אל איסור על איסור לפום סברא דהשתא ומש"ה איסור גיד איכא מוקדשין ליכא אבל לאן דמעילה דחייב בפחות מכזית אי הוה ביה שוה פרוטה מיחייב וא"כ לפי מה שפסק הר"מ ז"ל בהלכות שבועות והוא ג"כ סברת התוס' שבועות כ"ג דאיסור חל על חצי שיעור אף דאין חל על עשה אפ"ה על חצי שיעור חייל דאין בו עשה אלא מריבוייא דכל חלב או מהלמ"מ יע"ש ד"ה דמוקי וכמו שהאריך בזה המ"ל בפ"א מהלכות חמץ ומצה יע"ש וא"כ אם אכל חצי זית מג"ה יהא חייב על לאו דמעילה אי יש בו פרוטה דאיסור חל על חצי שיעור ולא שייך אין איסור חע"א אפ"ה אמר דאין בו איסור מוקדשין כלל או דג"ה למאן דאית ליה חיוב על חצי זית ומיהו ז"א אלא כיון דאין בגידין בנ"ט פטור מלאו דמעילה דלא נהנה כלל אלא מזיק הוא ופטור כמבואר שלא נהנה מקדשים כלל ונהי דאחשביה רחמנא לאכילה דידיה למיהוי אכילה היכא דאכל כזית להתחייב משום אוכל אבל לא דליחייב על לאו דמעילה שהרי לא נהנה מקדשי השם כיון דאין בגיטין בנ"ט ומש"ה פטור על לאו פרטי דאכילה דאין איסור חע"א ועל לאו כדאמרן דלא נהנה ולאו כללי אין חייב וה"ה לאו פרטי דלא הוה אלא בכזית דאין איסור אע"א ושייך שפיר למיתני ג"ה נוהג במוקדשין ולא שום איסור אחר כמ"ש התוס' וריטב"א בחדושיו ואי הוה תני אין מוקדשין נוהג בגיד היה מקום לטעות ולומר דאיסור פרטיי הוא דאין נוהג בו ולאו כללי דמעילה נוהג בהן לכך תני בלשון זה לומר ג"ה נוהג ולא שום איסור אחר ואף לאו דמעילה דלא להנה הוא ומעילה לא חייב אלא בנהנה ועיין תי"ט ועיין תוס' ישינים בכריתות י"ד גבי יש אוכל אכילה אחת דהקשו אמאי חייב ומעל בנותר דהא לית ביה שוה פרוטה דאסור בהנאה ומ"ש מחמץ של הקדש בפסח ותי' דיא לחלק בין קדושא הגוף ובין קדושת דמים ובג"ה אי אסור בהנאה אפשר דלא חשיב אלא קדושת דמים כחטאת וכדומה ואף בעולה דכולה כליל אי אין עולה למזבח ולית ביה משום מעילה ועיין פסחים ל"ב בהא דיליף חטא חטא מתרומה לרבנן אבל למאן דסובר הזיד במעילה באזהרה ודאי אף דלית ביה כ"א שוה פרוטה ולאו כזית מעל וכדמסיק הר"מ ז"ל בהל' מעילה וא"כ שפיר מצינו דחייל איסור מעילה אאיסור גיד דג"ה כזית בעין אף לרבנן דר"י לקמן בפירקין ולאפלוגי אלא אי אכלו כולו ולית ביה כזית דהוה ברי' לרבנן דהלכתא כותייהו אבל אי הי' שעל הכף יותר מזית בעינן שיאכל כזית יע"ש לקמן והשתא לא קשה קושית התוס' אמאי לא אמר יש בגידין בנ"ט ואפ"ה איסור גיד איכא מוקדשין ליכא דאין איסור חע"א דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מ"ל דודאי איסור מעילה נוהג בו דאית ביה שוה פרוטה ולית כזית דחייל דודאי איסור מעילה נוהג בו דאית ביה שוה פרוטה ולית כזית דחייל על חצי שיעור משא"כ איו בגידין בנ"ט דאז לא נהנה ועוד דלית שוה פרוטה כיון דאסור בהנאה אי אין בגידין בנ"ט כמ"ש מקודם ובשם ת"י בכריתו' ולא מיחייב אלא משום לאו פרטיי דאכיל' בכזית דכתיב בכ"א בחטאות ואשמות ועולה ומש"ה נוהג איסור גיד לחודיה נוהג ולא איסור אחר. ומתחלה אמר וכ"ת יש בגידין בנ"ט היינו מש"ה איסור חע"א דהוה מוסיף דג"ה שרי בהנאה וקדשים אסור בהנאה דכולל ליכא למימר דהא אף ב"א לא חייל מההיא דטמאה לקמן אלא מוסיף חמור יותר כמ"ש לעיל והדר אמר וכ"ת אין בגידין בנ"ט וע"כ ההיא דטמאה משום מי שגידו אסור ובשרו מותר וכר"ש והכא דאינו חל דאין איסור, חע"א ולאו כללי אין בו דלא נהנה הוא או דלא שייך מעילה בדבר שאסור בהנאה בקדושת דמים וכמ"ש התוס' ישינים בכריתות הבאתיו לעיל ופריך ממתני' דירך מוכח דיש בגידין בנ"ט וא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מ"ל דודאי איסור מעילה על חצי שיעור מצי חייל:

עוד אבאר לך אף דסתם מתני' רבי היא כמ"ש לעיל דמש"ה פריך מוקדשין פשיט' כו' אפ"ה שפיר מצינו לומר דלאו כללי חל על חצי שיעור אף דר' סובר הזיד במעילה במיתה ויליף חטא חטא מתרומה ותרומה כזית בעינן אפ"ה היינו לענין מיתה ב"ש אבל לענין אזהרה וללקות עליו לא גרע מדברים שאינן ראוין לאכילה כלל דהוה כפרוטה ועיין פסחים ל"ב ע"ב ובתוס' שם ועוד דאיכא התם אוקמתא אחרינא יע"ש ובתו' שם ל"ב ע"א יע"ש ולקמן אבאר מה שיש לעיין עוד בכ"א:

ובפירש"י בד"ה ונוהג בשליל בן ט' חי הנמצא בבהמה עכ"ל כמסקנא בגמרא לקמן צ"ב ב' אמר שמואל מחלוקת בבן ט' והלך ר"מ לשיטתיה אבל בן ח' חי או בן ט' מת גם ר"מ מודה דניתר בשחיטת אמו וגם הגיד דאיתרבי מכל בבהמה תאכלו ושם אבאר:

ובד"ה וחלבו של שליל, כבר כתבנו דלפ"ז הוא סיומא דפלוגתא דר"י דלר"מ חלבו של שליל נמי מותר ויש לתמוה על התי"ט שתמה על פי' הר"ב ולא תמה על פירש"י דכאן שפי' חלבו של שליל דמשמע דפליגי ביה ר"מ ור"י ולקמן בגמרא בד"ה אמר שמואל פי' וחלבו דתנן במתני' ד"ה הוא אלמא לא סיומא דפלוגתא דר"מ ור"י הוא:

ובד"ה ואין הטבחים כו' מפני שטורח לחטט אחריהן עכ"ל הוא טעם על ג"ה ור"א לשיטתיה ור"י לשיטתיה דסובר דאין צריך חטיטה וליכא טירחא ובחלב פליגי נמי כמבואר בגמרא לקמן דפריך חלב מאן דכר שמיה ומשני כו' ובחלב פליגי משום חומר איסורו שהוא בכרת ויש בו טורח קצת ועיין מ"ש בחדושינו לקמן בגמרא:

ובד"ה איסור גיד נוהג משעה שנוצרה היינו משעה שנוצרה הבהמה דבהמה הוא לשון נקיבה בה"א הנקיבה והיינו לפום סברא דהשתא דקס"ד דמקשה דאיסור גיד משעת יצירה כדאמר אלא הני בוולדות קדשים עסקינן דבהדדי אתיין ומיהו אפי' אי שהקדיש לאחר מיכן שיצא לאויר העולם ודאי דתקשה משום דאקדשי' פקע איסור גיד אלא דקושיא קאמר לפום סברא דהשתא איסור גיד משעה שנוצרה הבהמה היה סובר עד דאקשי ליה בתר הכין מהא דאמר ר' יוחנן לנפל שלא נקשרו אבריו בגידין יע"ש הדר ביה מזה ד"ה יש כו' בבשר וד"ה אם יש כו' שיערו בששים עפ"ח אי גיד ובשר ב' מינים הם וי"ל נ"ט מושבח בתבשיל דהך וע"כ הבין דמינו א"א למיקם אטעם לכן כתב ששים והבן:

ובד"ה יש בגידין בנ"ט כו' ואשמעינן תרתי חדא דיש בנ"ט ואיסור חע"א עכ"ל ואין להקשות הא מסיפא דיש בנ"ט מורך שנתבשל כו' דאעפ"י כן שנה ג"כ ברישא דבר זה ועל סיפא אין קושיא למה למתני ירך שנתבשל אם יש בנ"ט דהא מכאן שמעינן דיש בנ"ט דאי לאו סיפא ה"א ה"ק גיד לחודיה נוהג במוקדשין דאין בגידין בנ"ט ומטמאה אין ראיה דהתם מי שגידו אסור הוה טעמא כמ"ש התוס' ולקמן במתני' דירך אכתוב עוד בע"א:

ובד"ה מכלל דרישא לאן בשליל עסקינן כו' סיפא למה למתני' עכ"ל קשיא לי דהא ודאי הא דהוצרך לומר קסבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים משום דקתני סיפא דנוהג בשליל וא"כ אי איסור קדשים משעת יצירה תו לא שייך לומר ג"ה נוהג במוקדשין דפשיטא משום דאקדשי' פקע איסור גיד מיניה אבל אי לא הוה תני הסיפא דנוהג בשליל ה"א דמש"ה תנן דנוהג במוקדשין דקסבר האי תנא וולדות קדשים בהווייתן הם קדושים ובהדדי אתיין ומש"ה נוהג במוקדשין ולכך תני הסיפא דנוהג בשליל וע"כ ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים דאי לא"ה פשיטא משום דאקדשי' פקע איסור גיד מיניה דליכא למימר לעולם בהווייתן הן קדושים ואיצטריך לאשמעינן דנוהג במוקדשין דל"ת דאין נוהג דאיסור גיד אינו אלא עד שיולד ולית ליה איסור חע"א אף בב"א ולכך תנן דנוהג במוקדשין דהא מסיפא שמעינן לה דנוהג בשליל ולמה רישא דנוהג במוקדשין פשיטא כו' אלא ש"מ במעי אמן הן קדושים ואשמעינן האי תנא איסור חע"א בב"א ויש בגידין בנ"ט. אבל בחדושי הרשב"א ז"ל כתב וז"ל דפריך דהוה לומר ור"י אמר אינו נוהג במוקדשין משום דאינו נוהג בשליל ואיסור מוקדשין קדים יע"ש ג"כ לא ידענא דאי לא הוה מהדר ומיתני ונוהג בשליל ה"א בהווייתן הן קדושים והא הוה ליה למימר דא"כ פליג ר"י ארישא וסובר דאינו נוהג במוקדשין ומשני דבר זה אה"נ דבמחלוקת היא שנויה ולאו ד"ה וע' בחדושי ריטב"א יע"ש. ולקמן גבי הכא במבכרת עסקינן וולדותיהן בהוייתן קדושים אבאר עוד בעזה"י:

ודע דהשתא הוה ס"ד דפליגי אי נוהג בשליל או לאו אפי' לא נשחט אמו כלל איירי וכן פי' הת"ח ז"ל דמש"ה פריך מר"י דקתני אינו נוהג בשליל כדי ליישב קושית התו' ד"ה והא מדקתני סיפ' כו' ולא ר"מ לשיטתי' ור"י לשיטתיה כדאמר שמואל צ"ב ב' יע"ש אבל במסקנא ודאי און שייכות כלל לזה פלוגתא דנוהג בשליל שנשחט' אמו איירי ופליגי אי ניתר מכל בבהמה תאכלו אבל אי לא נשחט' כ"ע מודים דנוהג בשליל כמ"ש שם בהא דולדות קדשים בהוייתן הם קדושים יע"ש ומה שכתבנו דהא דאמר ולדות קדשים במעי אמן קדושים דאי בהוייתן פשיטא דאיסור גיד קדים ולמה לי הרישא כיון דתנן סיפא דנוהג בשליל ואין לומר דה"א ולדות קדשים במעי אמן קדושים ולית ליה איסור ב"א לכך אשמעינן דבהויתן הן קדושי' דמסתמ' לא יחלוק אסתמא דכריתות דיש אוכל כו' דמוכח אף כולל חל כמ"ש התוס' ד"ה וכ"ת אלא ודאי במעי אמן קדושים ואשמעינן רישא תרתי חדא במעי אמן הן קדושים ואגב אשמעינן דחייל איסור ב"א אף דכבר שמעינן ממתני' דכריתות וכן כתב רש"י לעיל וכ"ת דיש בגידין בנ"ט ואשמעי' דאיסור חל על איסור אף דממתני' דכריתות אשמעינן זה דקדשים הוא כולל וה"נ כן:

עוד קשיא במה דפריך והא מדקתני סיפא נוהג בשליל מכלל דריש' לאו בשליל לפירוש הרשב"א בחדושיו דהכי פריך דהוה למתני ר"י אומר אינו נוהג במוקדשין ומשני דבר זה מחלוקת כו' ומאי קושיא אימא דגם ר"י סובר דנוהג במוקדשין דאיהו סובר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים ואיסור גיד ומוקדשין ב"א הו' ור"י אית לי' דחל בב"א ומה משני דבר זה מחלוק' ר"י ורבנן אימא דר"י מודה דנוהג במוקדשין וכדכתיבנא גמרא דבר זה מחלוק' ר"י ורבנן עי' בת"ח שכתב דהשתא סובר דלאו בשליל שנשחטה אמו מיירי אלא פליגי אי נוהג בשליל או עד שיצא לאויר העולם וזה דלא כר"א אמר ר"א לקמן והלכו לשיטתיה ולבסוף הדר מזה ועי' לקמן בחדושינו שם ועי' לקמן ק' ע"ב גבי ר"י אומר נוהג בטמאה מ"ש שם ועי' בחדושי רשב"א כ"א ובריטב"א שכתב דזה דלא כר"א אמר ר"א אבאר בתוס' ד"ה והא מדקתני סיפא ולקמן צ"ב אבאר באורך:

בתו' ד"ה מוקדשין פשיטא כולהו נמי כו' עכ"ל דמצוה שאינה תלויה בארץ היא וכן בפני הבית פשיטא והמקשה ידע דהמוקדשין הוה לצורך ומש"ה שקיל וטרי במוקדשין ובד"ה ואתי איסור מוקדשין כו' דאינו נוהג בטמא כו' עכ"ל קשיא לי דודאי שנא ושנא דהתם גיד אטומאה לא הוה כולל ואילו הכי מוקדשין אגיד הוה כולל כההיא דברי דיש אוכל כו' ונהי דהתו' סוברים דאיסור הנאה לא הוה איסור מוסיף אלא איסור חמור כמבואר לקמן ק"א א' ד"ה איסור כולל מ"מ כולל הוה ואפשר לפי מה דס"ד השתא דאיסור גיד משעה שנוצרה הבהמה א"כ ע"כ לית ליה להאי תנא אפי' ב"א כ"ש כולל כמבואר ביבמות ל"ג ובשבועות כ"ג דמאן דלית ליה ב"א לית ליה כולל ומש"ה הוקשה להם שפיר ותירצו דקדשים איסור חמור דכרת חייל וה"ה המ"ל דקדשים איסור חמור בהנאה ואפשר אף מאן דלית לי' כולל באיסור חמור מודה ועיין ביבמות ל"ג ושבועות כ"ד א' ובחדושינו ח"א באורך ועיין בחדושי ריטב"א:

ובד"ה אלא קסבר אין בגידין בנ"ט כו' ומה שמקשה ר"י כו' לא מסתבר למימר דאחרי, כן פקע עד כאן לשונו רצונם לומר דבשעה שנא' פסוק זה לא יאכלו ודאי אף על טמאה נאמר דהיתה מותרת לבני יעקב וקרינן ביה שפיר מי שגידו אסור ובשרו מותר ואף אח"כ כשנתנה תורה לא נשנית המצוה הזאת בסיני ואף שאח"כ ניטלה המצוה מבני צח ונתן לישראל אפ"ה נוהג בטמאה איסור גיד ועיין במ"ל הלכות מלכים ה"ז יע"ש אבל ודאי אי מטעם אין איסור חע"א אף דנאמר לבני יעקב כשנתנה תורה נתחדשה הלכה ואין איסור חע"א, ועיין בתורת חיים מ"ש בדף ק"ב ע"ב במתני' והלא מבני יעקב נאסר מ"ש ולא ידעתי כוונתו:

ובד"ה איסור גיד איכא כו' וי"ל דאין נראה לו שתחלוק סתמא אסתמא עכ"ל ואף דע"כ פליג דהא תנן סיפא אינו נוהג בטמאה אלמא אף איסור ב"א לית ליה כמ"ש לעיל י"ל השתא דאמר אין בגידין בנ"ט וא"כ קשיא מתני' דאינו נוהג בטמאה וצריך לומר ע"כ התם מי שגידו אסור כו' וכר"ש וא"כ תו אית לן למימר דהך סתמא לא פליג אסתמא דכריתות ומש"ה לא ניחא ליה לאוקמיה בהכי ועוד תירצו דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מ"ל וכבר כתבנו לשיטת הר"מ ז"ל לא קשי' דליתני אין מוקדשין:

ודע דיש לומר מש"ה לא אוקמי' בהכי דאין איסור חע"א משום דמתני' ר"מ הוא ור"מ מחייב ב' באוכל ג"ה של נבילה ואי דא"כ ע"כ נמי יש בגידין בנ"ט י"ל לשיטת הר"מ אין זה קושיא דאף דאין בנ"ט כיון דאחשביה רחמנא לאכילת גיד ה"ה לענין נבילה כמ"ש לעיל יע"ש אלא ה"ק וכ"ת אין בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכא מוקדשין ליכא היינו לאו הכולל דמעילה אין בו דלא לקי דלאו נהנה הוא כיון דאין בנ"ט ועץ בעלמא הוא ואהכי לא גלי קרא דליחיב דלא הוה אלא מזיק או מטעם אחר שכתבתי לעיל בשם תו' דכריתות דלית ביה שוה פרוטה לא לקי אמעילה ושפיר אתיא כר"מ אבל התוס' לא נ"ל בכך דס"ל אין בגידין בנ"ט לא מיחייב אשאר איסורין דגיד גזירת הכתוב הוא דליחייב וכמ"ש הרשב"א הביאו הכ"מ בפ"ח ה"ו מהל' מ"א יע"ש וכבר כתבנו מה שיש ליישב:

ובד"ה אם יש בנ"ט אסור תימא דלמא משום שמנו עכ"ל לכאורה דהתם ע"כ איירי באין בירך אלא גיד לחודי' וניטל שמנו ממנו מדתנן ירך שנתבשל אבל נצלה לא ואי ביש בו שומן מאי איריא בישול אף צלי נמי דמפעפע בכולו אף בצלי והתו' לקמן דף צ"ז ע"ב ד"ה שאני חלב הקשו הא במתני' איכא שומן הגיד ותירצו דאין שומן אוסר יותר מן הגיד ומנא להו זאת אימא דחדא קושיא פירוקא לחברתי' דהמקשה דפריך הכי היינו דע"כ מתני' מיירי דניטל השומן דאל"כ נצלה נמי וא"כ מוכח דיש בגידין בנ"ט אלא דהתוס' לא ניחא להו בכך דמשמע סתמא ירך שנתבשל ג"ה עם השומן ג"כ ועוד ממתני' אין ראיה דאימא שנתבשל היינו צלי כדכתיב ויבשלו את הפסח דהוה צלי וכמ"ש התו' לקמן צ"ו ע"ב ד"ה אבל נצלה כו' יע"ש:

ודע דלמ"ד חנ"נ בשאר איסורין דלא כר"א ומש"ה נקיט שם אם יש בה בנ"ט, בירך גופא ואין שאר הקדירה מצטרף לבטל ועיין שם בתוספות ד"ה אם וברא"ש שם ונאמר דאיסור דבוק לא אמרינן באיסור דרבנן אלא באיסור תורה דוקא וכמ"ש פר"ח בי"ד סי' צ"ב ס"ק י"ז דבאיסור דרבנן לא אמרינן חנ"נ דהוה גזירה לגזירה ועיין ט"ז סי' צ' וצ"א גבי כחל יע"ש א"כ מקשה שפיר מדאיצטריך התם בירך גופא ששים כמ"ש שם אם יש בה בנ"ט ע"כ משום גיד גופא דהוה איסור תורה לא משום שומן שלו דהוה דרבנן וא"כ ע"כ דיש בגידין בנ"ט ובחדושינו לי"ד אבאר בסי' צ"ב על ראיי' פר"ח מדברי הר"מ ז"ל והתו' כאן כתבו דבריה' כרבינו אפרי' דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"נ או בלא ניער הקדיר' מיירי לקמן ועיין בתוס' שם ד"ה אם יש כו':

עוד אבאר לך שיש לתרץ קושית התוספות בע"א והוא דתנן התם כיצד משערין כבשר בלפת והיינו ששים וכמו שכתבו התוס' לקמן צ"ז ב' ד"ה כל איסורין שבתורה יע"ש ולא אמר בטעמא דקפילא אמר מאה ודוחק לומר דמתניתין מיירי בליכא קפילא אלא ע"כ משום גיד עצמו צריך לשער בששים דהוה מין במינו עם בשר וליכא למיקם אטעמא ומש"ה צריך ששים משא"כ אי משום שומן הגיד הא בישרא עם תרבא הוה מין באינו מינו ושומן עם חלב הוה מין באינו ש"מ דעם בשר הוה באינו מינו כמבואר בי"ד סימן צ"ח בש"ך וט"ז ופר"ח ובית לחם יהודא יע"ש אלא ע"כ דיש בגידין בנ"ט ומש"ה צריך ששים ולקמן גבי אר"נ גיד בס' נאריך בה בעזה"י ועי' בפי' הר"מ ירך שנתבשלו שם אבאר:

בא"ד דאין להחמיר ולאסור כו' עכ"ל אכתי איכא לאקשויי דלמא לעולם אין בהם טעם בגיד עצמו והתם משום קנוקנות דיש בהן טעם צריך ס' ואפשר המקשה פריך אליבא דהלכתא דאין איסורן אלא מדרבנן כדאמר אביי לקמן כותי' דעולא מסתברא כפסק השאלתות א"כ ג"כ אין להחמיר יותר מגיד עצמו. ומה שהקשו התוספות מעצמות וגידין ישרפו לי"ז ומוקי בשמנו תי' בחדושי רשב"א דהתם אף הגיד עצמו ישרף אם הותיר בגרירת שמנו ומש"ה שפיר תנן התם שישרפו משא"כ הכ' דאין איסור אלא משום שומן וצ"ל דהתם משום שמוש נותר צריך לשרוף גם הגיד עצמו יע"ש ובד"ה ולדות קדשי' כו' וי"ל דהא דשרי ר"מ כשנשחטה האם עכ"ל ר"ל הא ודאי דגיד חל משעה שנוצרה ואפ"ה בן ח' או ט' מת ניתר הגיד בשחיטת אמו מגזירת הכתוב כל בבהמה תאכלו וכן כתב הרא"ש כה"ג בפ' בהמה המקשה ע"ה לר' יוחנן דחלב בגמר חדשים הוה חלב אפ"ה ניתר בשחיטת האם יע"ש ובקושייתם הוה ס"ד דמש"ה בן ח' מותר דלא מיקרי גיד כלל ולא ניתר בשחיטת אמו אלא מה שהותר באמו גופא כקושי' הרא"ש שם בפ' בהמה המקשה ואל תתמה יע"ש אבל הריטב"א ז"ל בחדושיו כתב דהאי אוקמתא דלא כר"א אמר ר"א יע"ש דהוא סובר דלא הותר בולד אלא מה שהותר באמו וא"כ בן ח' חי או בן ט' דמותר דבעינן חדשים דגרמי והיינו בן ט' לר"מ ולר"י בן ט' ניתר בשחיטת אמו דלידה גרמי ועיין בהמקשה ברש"י במתני' מצא כו':

וראיתי להרשב"א בחדושיו שכתב ג"כ דהא דלא כר"א אמר ר"א לקמן והיינו כמ"ש לריטב"א ז"ל ותו כתב דרבותינו בעלי התוספות כתבו דהא דאמר והלכו לשיטתם אחלב קאי כו' ותוכן דבריו דבהא שייך לשיטתן דלר"מ דלא ניתר בשחיטת האם דלבהמה מעליא הוה דחדשים גרמי ולא איתרבי מכל בבהמה תאכלו (ועיין פירש"י לעיל דף ע"ד מצא בה בן ח' כו' והבאתיו לעיל בסמוך) וקרינן בי' וזבחת מבקרך כו' ה"ה דקרינן כל חלב שור וכשב ועוד וכו' ולר"י דחדשים לא גרמו ה"ה לענין חלב ור"ל לאו משום גזירת הכתוב כפי' הרא"ש בפ' בהמה המקשה אלא דלא מיקרי במעי אמו חלב כלל ותו אף לאחר שיצא לאויר העולם ג"כ מותר כשנשחטה אמו כמו שאבאר לקמן אי"ה וכתב עוד הרשב"א אבל בגיד לא הלכו לשיטתן אלא טעמא דר"י משום כל בבהמה תאכלו עכ"ל ר"ל משום גזירת הכתוב כל בבהמה תאכלו וכפי' הרא"ש ז"ל ולא ידענא דמ"מ אמאי לא קאי אגיד נמי דהלכו לשיטתן דלר"מ דאינו ניתר ה"ה גיד דאסור ולר"י דניתר ה"ה גיד מכל בבהמה תאכלו ושפיר הוה לשיטתן ומה בכך דבחלב הוה הטעם דלא מיקרי חלב במעי אמו שרי לר"י כמו גיד דשרי לר"י אף דחל במעי אמו דלא כתיב שור מגזירת הכתוב כל בבהמ' ה"ה חלב ג"כ. ומ"ש דרבותינו בעלי התוספות כתבו בתוספות שלפנינו לא מצאתיו ואי משום מ"ש כאן דגיד במעי אמו נמי אסור דלא כתיב ביה שור דחלב כתיב ביה שור כו' מ"מ לא כתבו התוספות דהא דאמר ר"א והלכו לשיטתן לא קאי אגיד ואדרבה לקמן צ"ב ב' כתבו ד"ה ואמר ר"א דאחלב ואגיד קאי יע"ש בזה עוד ראיתי להרשב"א מחדושיו שכתב כאן וז"ל אבל קשה א"כ מה קאמר דבר זה מחלוקת והא ר"י בשליל שנשחטה אמו איירי בשלמא לתי' ראשון לא חשו לאהדורי ולאוקמי' פירוקא דהוה דלא כהלכתא דר"א אמר ר"א כו' עכ"ל הנה משמע לתי' ראשון נמי הוה אפשר לומר דסיפא בשליל שנשחטה אמו כו' ואמאי הא לתי' ראשון א"ש דר"מ ור"י הלכו לשיטתן בגיד נמי לר"מ חדשים גרמי ולר"י אויר העולם גרמי אבל במעי אמן לא כן הוא לר"א אמר ר"א והך סוגיא פליג אר"א אמר ר"א כמ"ש רשב"א בתי' ראשון וסובר דלר"מ נוהג משעת יצירה וא"כ אפילו בבן שמונה חי לר"מ לא ניתר בשחיטת אמו אלא מה שהותר באמו ודיו לולד שיהא כאמו כקושית הרא"ש בהמקשה והבאתיו לעיל יע"ש וא"כ שפיר אמר והא מדקתני סיפא כו' ומשני דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן ולא קשה קושית הרשב"א והוא קושית התוספות ד"ה והא מדקתני כו' דע"כ לר"י אינו חל עד שיצאו לאויר העולם וי"ל דרשב"א כתב כן על קושי' הב דמאי קושי' והא מדקתני סיפא ור"ל כפירש"י ולמה לי סיפא והא מרישא שמעינן דנוהג בשליל אימא דאשמעינן דנוהג בשליל אף שנשחטה האם דה"א שיהא ניתר בשחיטת אמו מכל בבהמה תאכלו לכך אשמעינן דיו לולד שיהא כאמו כו' או דרבי סתם כאן כר"מ דבן ט' אין ניתר בשחיטת אמו כמו שאבאר לקמן בכוונת הרשב"א ועיין צ"ב תו כתב הרשב"א וי"ל כיון דניתר בשחיטת אמו א"כ אף דנוהג בשליל כ"ז שלא נשחטה האם מ"מ כיון דאפשר לבוא לידי היתר ע"י שחיטה מיקרי קדשים קדים והביא ראי' מר"י סוף פרקין תליש חלב בעלמא לר"י כיון דאפשר בשחיט' כולהו בהדדי מיקרי ולקמן אבאר מזה. ויש לתמוה דא"כ מה קאמר והא דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן והא לרמב"ן סימן א' ניתר בשחיטת אמו והגיד ג"כ כר"א אמר ר"א לקמן ואגיד נמי קאי וא"כ ודאי קדשים קדים דהגיד אפשר לבוא לידי היתר בשחיטה כ"ז שהוא בן ח' עד שיהא בן ט' וא"כ לר"מ נמי מוקדשין קדים כמ"ש:

אבל הנראה לי בדברי קדשו ובזה יתיישב מה שהקשיתי לעיל דכתיב דבגיד לא הלכו לשיטתן ואמאי כו' אלא דזה שכתב הרשב"א ורבותינו בעלי התו' כו' הוא שיטה אחרת דהא דאמר ר"א אמר ר"א מחלוקת א ט' חי והלכו לשיטתן בחלב פליגי אבל בן ח' ודאי לר"מ מותר דלאו חלב מיקרי דהא כתיב שור וכשב והא לא חדשים ולא אוירא איכא וכמו שאמר בהמקשה ע"ו ע"א יע"ש אבל בגיד ודאי אף בן ח' נמי חל הגיד דמשעה שנוצר ובא על הכף גיד מיקרי דלא כתיב שוע ולפום סברא דהשתא משעה שנוצרה הבהמה למאי דלא ידע מההיא דנזיר וא"כ בגיד בבן ח' נמי פליגי דלר"מ אסור ולית ליה גזירת הכתוב מכל בבהמה תאכלו ולר"י שרי מגזירת הכתוב וא"כ בגיד ודאי דלא הוה ר"מ לשיטתיה ור"י לשיטתיה דנהי דר"י לשיטתיה מ"מ ר"מ לאו לשיטתיה דהא אפי' בן ח' דניתר בשחיטה לר"מ אפ"ה הגיד אסור לר"מ כמ"ש ומנא תימרא ממתני' שהרי לעיל סתם דבן ט' ניתר בשחיטת אמו דר"מ ור"י הלכה כר"י ואיך סתם כאן דנוהג בשליל ועוד דהתם סתם בלשון חכמים ואפ"ה לא אמר כאן דברי ר"מ אלא סתם כת"ק ש"מ דלאו הא בהא תליא א"כ שפיר כתב במתק לשונו דבגיד לאו לשיטתו הלך ר"מ כו' ובזה נמי דאמר דבר זה מחלוק' ר"מ ור"י כו' כיון דאפשר לבוא לידי היתר ע"י שחיט' מוקדשין מיקרי קדים משא"כ לר"מ דלית ליה היתר ע"י, שחיטה אפילו בן שמונה חי ושפיר בהדדי אתיין כו' ופריך שפיר מהא מדתנן בסיפא ונוהג בשליל וכפירוש הרשב"א דהוה לומר ר"י אומר אינו נוהג במוקדשין דאי כפירש"י למה לי הסיפא הא טובא אשמעינן דלא נימא דניתר בשחיטת האם ומיהו ז"א דא"כ מוקדשין קדים זהו מה שרצינו לבאר והנראה, בכוונת דברי קדשו:

בא"ד ומיהו קשה כו' אבל בן שמונה לכ"ע לא מיקרי חלב כו' וי"ל דשור וכשב כתיב משא"כ גיד עכ"ל כבר כתבנו שזה שכתב הרשב"א ורבותינו בעלי התוספות פירשו דאר"א אר"א אחלב קאי אינו דברי התוספות שלפנינו אלא שיטה אחרת דלדברי התוספות נהי דגיד חל משעת יצירת הבהמה או משעה שבא על הכף או עד שיתקשה הפילו בן שמונה ניתר בשחיטת אמו והגיד ג"כ מגזירת הכתוב כל בבהמה תאכלו ואילו לשיטת הרשב"א בגיד בן שמונה אינו ניתר לר"מ ולאו הא בהא תליא כו' כמו שהארכנו בזה בסמוך ומ"ש התוספות דחלב בן שמונה לא מיקרי חלב לכ"ע אף דללשון ראשון שם בהמקשה פליגי בחלב בן שמונה היינו היכא שיצא לאויר העולם דאמר דלידה מיהת בעינן כמבואר שם ע"ד א' וכתבו א"נ ניחא למפרך מנזיר וסברי השתא דגיד וחלב שווין המה ועיין מ"ש בתוספות ד"ה והא ובתוספות הכ' במבכר':

ובד"ה והא מדקתני סיפא כו' תימא מאי פריך והא סיפא בשליל שנשחטה אמו כו' עיין בת"ח דהכי ס"ד ובלא נשחטה ופליגי אי חל איסור גיד במעי אמו או לאו. והתוספות כתבו דהא חלב של בן ט' חי לרבי יוחנן חלבו כחלב בהמה ואפ"ה כיון שנשחטה אמו שרי רצונם לומר דל"ת דסברת המקשה הוא דכיון דחל גיד במעי אמו לא שייך להתיר מכל בבהמה תאכלו דדיו לוולד שיהא כאמו אלא ע"כ טעמא דר"י דבמעי אמו אין חל איסור גיד עד שיצא לאויר העולם ומש"ה ניתר בשחיטת אמו דכולה בשר היתר הוא ואף שיצא אח"כ לאויר העולם חי כבישרא בדיקולא דמיא כמו שאבאר לקמן אמר שמואל יע"ש באורך ויהיה קושית המקשה והא מדקתני סיפא ירצה בזה דהוה למיתני ר"י אומר אינו נוהג במוקדשין כפי' הרשב"א בחדושיו ומשני דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן דלר"י אין נוהג במוקדשין דלא אתי חייל אגיד ולר"מ דחייל במעי אמן איסור גיד והא דאר"א אר"א דהלכו לשיטתן לאו לר"מ לשיטתי' אלא ר"י לשיטתיה ולר"מ בלא"ה אינו ניתר דאפילו בן שמונה דניתר בשחיטת אמו אפ"ה גיד אסור דדיו לוולד שיהא כאמו ולית ליה גזירת הכתוב ולזה כתבו התוספות דליכא למימר הכין דלא תקשי מר"א אר"א דנפרש הלכו לשיטתן ר"י בלבד וכה"ג צריך לומר לשיטת ר"מ ז"ל בהלכות מ"א פ"ח וכמ"ש המ"מ יע"ש דהא חזינן דלר' יוחנן בתלש חלב מבן תשעה חי דהוה כחלב בהמה ואפ"ה ניתר בשחיטת אמו מגזירת הכתוב כו' דכל בבהמה תאכלו אליביה דרבי יהודא שם א"כ מנלן לומר דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן הוה לאפושי פלוגתא מה שלא נזכר בדבריהם אלא מכח הכרח דקתני ונוהג במוקדשין ועל כרחך כרבי מאיר דר"י ודאי לא דאיהו סובר איסור גיד אינו עד שילד וע"כ ר"מ הוא וסובר איסור גיד משעת יצירה ומנא לך זה אימא כן ר"מ ור"י סבירא להו דגיד משעת יצירה לפום סברא דהשתא או מט' חדשים דגרמי ור"י מתיר מגזירת הכתוב מכל בבהמה תאכלו ור"מ לשיטתיה והשתא לא קשיא והא מדקתני סיפא בין לפי' הרשב"א דר"י הוה לאפלוגי ולומר אין נוהג במוקדשין דהא כ"ע מודים ברישא גם לפי' רש"י דלמה לי הסיפ' והא איצטריך טובא למסתם דאינו ניתר בשחיטת אמו דה"א אף דנוהג בשליל אפ"ה ניתר בשחיטת אמו מכל בבהמה כר"י להכי סתם כר"מ דאינו ניתר בשחיטת אמו והדר ביה מה דסתם בהמקשה או כמו שאבאר לקמן במימרא דשמואל באורך זה הנראה לי בכונת דבריהם במ"ש דתלש מבן ט' חי דחשיב חל בהמה:

אמנם כן התו' בהמקשה ע"ה ד"ה לדברי המתיר לא כתבו כן אלא לר"י נמי דאמר חדשים גרמי מ"מ אויר העולם בעינן נהי אויר דלידה לא בעינן אויר העולם בעינן לר' יוחנן יע"ש היטב וכן בדף צ' א' בד"ה הכ' במבכרת כתבו בהדיא לר' יוחנן נמי אין איסור חלב חל עד שיולד יע"ש וא"כ אין ראיה דלעולם סברת המקשה הוא דאי גיד חל במעי אמו ודאי אין סברא שיהא ניתר בשחיטת אמו דיו לולד שיהא כאמו והא דשרי חלבו לר"מ היינו משום דבמעי אמו בשר היתר הוא ולאו חלב הוא וניתר בשחיטת אמו ואף לאחר שיצא לאויר העולם לא מיתסר ואף דליכא למימר כבישרא בדיקולא דמיא דמה בכך הא לא בעינן אלא אויר עולם לא אויר דלידה דהא לר"י תלש חלב מבן ט' חי והוציאו לאויר עולם אסור הא לא קשיא מ"מ כיון דניתר במעי אמו ולאו מגזירת הכתוב אלא דבשר היתר הוא במעי אמו תו לא מסתבר לאסור אח"כ כמו שאבאר לקמן במימרא דשמואל בדברי הרא"ש דפ' בהמה המקשה א"כ שפיר אמר דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן דלר"י דניתר בשחיטת אמו ע"כ דבמעי בהמה לא גיד מיקרי דאל"כ דיו לולד שיהא כאמו גם בחלב ה"ט דכ"ז שלא יצא לאויר העולם לאו חלב מיקרי וניתר בשחיטת אמו ותו לא מיתסר אף לאחר שיצא לאויר העולם וא"כ גיד דאינו נוהג במעי אמו לא חייל אמוקדשין ולר"מ ע"כ סבירא ליה דנוהג במעי אמו ומש"ה נוהג במוקדשין דבהדדי אתי וחיילי תרווייהו כן נראה לי ליישב סוגי' הגמרא דכאן ולקמן במימרא דשמואל נאריך בה בעזה"י כי יש בו שיטות עמוקות וכאן לא כתבתי אלא להיות פתח לסוגיות הבאות לפנינו בעזה"י ועיין בר"מ פ"ח מהמ"א ומ"מ מ"ש שם:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה